לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף מז.
בתוס' בד"ה הנח לנר וכו' וכדאמר בסמוך כי הוינן בי רב נחמן וכו' הא דלא מייתי מכלכלה דסמוך שהוא קודם ומשנה משום דשם האבן אינו חשוב ובטיל לגבי פירי משא"כ הכא השלהבת והפתילה דנעשה בסיס דמיירי שהיא שלימה כמ"ש התוס' בסמוך אינם בטילים לגבי שמן לכך מייתו משברי עצים שהם חשובין עכ"פ לגבי קיטמא כמ"ש התוס' לקמן בד"ה אע"ג דאיכא וכו' ואינם בטילים לגבי קיטמא ש"מ טעמא אע"ג דלא בטיל כיון שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר שרי וכן בסמוך מייתי דוקא מיני' להורות זה בגמ' דבסיס לשניהם מותר וזה עיקר תירץ כמו שנבאר בסמוך ובזה מבואר דברי התוס' שהקשו וא"ת לכאן שבאו לומר שודאי זה התירץ של שמן שייך גם לגבי פתילה ושלא תאמר דהפתילה בלא"ה בטילה שאינו חשוב וא"כ אף לא hהא בסיס אסור לטלטל הנר ולמה לי' למימר פתילה נעשה בסיס ע"ז כ' וא"ת וכו' עד אבל פתילה שלימה וא"כ אף בפתילה שייך תירץ זה ולכך לא כתבו תכף גם אפתילה משום שעדיין לא ברור התירץ על הפתילה עד לסוף ובזה מקושרין דברי התוס' ועולה שפיר שלילות לשונם וא"צ לפירוש מהר"מ ודוק:
ברש"י בד"ה אמר ר' רומנוס וכו' עד דאיכא תורת כלי עלי' וכו' כ' לשון תורת כלי משום דודאי הוי כלי שמלאכתו לאיסור שהוא עשוי' לעשן על אש לבונה אלא דעכ"פ עדיף המחתה מהאפר שהמחתה תורת כלי עלי' לכן אע"ג שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ומקומו משא"כ אפר מוקצה או אבן שאין עליהם תורת כלי אסור אף לצורך גופו או מקומו והכא מיירי שהיו צריכין המחתה לצורך גופו או מקומו ולא לצורך אפר ודוק:
ובתוס' בד"ה לי התיר ר' וכו' השתא ס"ד וכו' לכאורה הוא תמוה מאי שכ' ג"כ כדברי רש"י וכן פשטן של דברים ומאי חידשו אמנם כד מעיינת בהו חידשו חידוש גדול ופירוש חדש והוא שמדברי רש"י נראה שמפרש שהמקשה והתרצן לפי המסקנא מחולקין במהות האפר דהיינו שהמקשה ס"ד שהי' אפר המוקצה דהיינו שהוסק בשבת והכריחו לזה דאל"ה מאי קמ"ל ואם היתר המחתה קמ"ל מאי באפרה וכן משמע לשון רש"י אלא ע"כ דמיירי שהאפר הי' מוקצה והמחתה היו צריכין לגופו ומקומו ובאפרה היינו עם אפרה כמ"ש רש"י והתרצן משני במסקנא דמיירי באפר מוכן והרבותא אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים והיינו מחתה עם שברי עצים אגב אפר וכן משמע הפשט לפי פשוטו בגמ' אמנם תוס' מיאנו בזה חדא שאין זה הוכחה מוכרחת להוכיח שהאפר הי' מוקצה ודוק ועוד קשה מאד על פי' זה היכא משכחת שהאפר יהי' מוקצה ולא המחתה דאי הוסק בשבת א"כ גם המחתה היתה מוקצה ביה"ש ואתקצו לכולא יומא כמו האפר ואם נתנוה בשבת לתוך המחתה חדא דדוחק לומר שנעשה ע"י נכרי אלא שג"כ אינו בסיס אם לא שנאמר לדעת ישראל כמ"ש התוס' לעיל לכך פירשו הם בדרך יותר נאות שהמקשה ותרצן מחולקים בסברא כדרך ש"ס וגם כל הלשון מתפרש יותר בלי שום דוחק והוא שהמקשה סבר שכל אפר של מחתה הוא תמיד מוקצה דלא אמרינן בביצה אלא דאפר כירה מוכן הוא דדעתו של אדם על אפר כירה לכסות בו צואה וש"ד אבל אפר מחתה אין דרכו בכך הוי סתמא מוקצה כדאמרינן שם בביצה גבי עפר דבעינן הכנסה לכך ויחד קרן זויות וה"ה אפר מה שאין סתמא דעתו עלי' לכך הקשה ק' בהכרח בלי שום הוכחה ודוחק והתרצן חידש לו שסברתך אינו אלא גם אפר מחתה וכל אפר דעתו עלי' ואינו מוקצה ולכך הוצרך להביא ראי' מהוינן בי רב נחמן גם על זה וכן פירשו בד"ה הוי מטלטלין כנונא דמוכן הוא דחזי לכסות וכו' ר"ל שזה חידש התרצן מרב נחמן ומ"ש שהוסק מע"ש לאו זה עיקר התירץ אלא שכ' טעם ופירש שכיון שהוסק ע"כ מע"ש שוב אינו מוקצה ודוק:
וי"ל שגם רש"י כוונתו לזה ומ"ש קס"ד וכו' עד שהאפר מוקצה ר"ל כל אפר ולא משום דיוק באפרה ודוק:
ברש"י בד"ה נוטל אדם וכו' עד ור"י כרבי יהודא ס"ל והוא תמוה כמ"ש המהרש"א ותירוצו דחוק וגם הוי לי' לרש"י לפרש לעיל גבי מ"ש שהאפר מוקצה אמנם לפמ"ש בסמוך לשיטת התוס' מתורץ גם פה והוא דלעיל נוכל לפרש אף לר"ש והאפר מוקצה שהוסק בשבת אף ר"ש מודה דהוי נולד לחד מ"ד או י"ל שעדיין חם ברמץ אמנם כאן הוקשה לרש"י מאי מקשה דילמא מיירי באפר מוכן וצ"ל כמ"ש לשיטת התוס' דס"ד כל אפר מחתה מוקצה שאין דעתו עליו וקשה מאי מקשה הא הגמ' מסופק לעיל אי רבי סבר כר"ש גבי רועות באפר וגבי הורה במנורה משמע דסבר כר"ש ולר"ש ודאי סתם אפר מחתה לא הוי מוקצה כיון דחזי לכסות ולא מקצה אינש כל מה דחזי לי' כמו תמרי דעיסקא ואינך לכך כ' רש"י דהא ר' יוחנן ס"ל כר' יהודא ואי לר' יהודא אסור לא הוי לר' יוחנן לאמרו בשם ר' חנינא כיון דלא נ"מ לדידי' ודוק:
בתוס' בד"ה ואמר רבב"ח וכו' עד והאבן שע"פ החביות ה"א דמיירי וכו' והא דמקשה מכלכלה אע"ג דגם שם מוקי שהכלכלה פחותה וכו' ע"ש היינו בתר דמוקי דאית בי' פירי ואי איתא דשרי היכא דאינה פחותה לוקמה בלית בי' פירי ואינה פחותה ובזה מתורץ יתור לשון בגמ' טעמא דאית בה פירי וכו' ודוק:
בגמ' קרטין בי רבי מי חשיבי אע"ג דגם אפר מסתמא אינו חשוב והיכא שהם שוין דבר האסור ודבר המותר משמע בתוס' לעיל בד"ה הנח לנר ששרי לטלטל וכן משמע ברב נחמן לקמן מכנונא אגב קיטמא היינו למסקנא לקמן דמייתי מרב נחמן ראי' על זה וכן משמע מגמ' לקמן דזה מוכח מרב נחמן כמ"ש התוס' לקמן מדמקשי על רב נחמן ע"ש בד"ה אע"ג אבל לפי ס"ד לא שרי אלא דוקא אבן לגבי פירי דפירי חשוב טפי ואבן לא חשוב כלל ובטל לגבי פירי אבל בשוין אסור ובזה מדוקדק טפי היתור לשון טעמא דאית בי' פירי כדי להקשות מקרטין מדמוקי דוקא דאית בי' פירי ס"ד הא ד"א שאינו חשוב כמו פירי אסור ודוק:
אלא שלפ"ז קשה דא"כ לפי המסקנא ל"ל לרש"י ותוס' לפרש דה"נ מיירי דאיכא עלי' שברי עצים דילמא מיירי באפר מוקצה כס"ד ובאיכא עלי' קרטין ולולי דבריהם היינו מפרשין כן באמת בגמ' דמייתי רק ראי' דשרי בשוין וכן משמע הלשון בגמ' דלפי פירושם הל"ל הב"ע דאיכא עלי' שברי עצים וכדרבא אמנם לפירש"י ותוס' קשה וצ"ל כמ"ש דכיון דאתית לדרבא דקיטמא שהוסק מע"ש מוכן הוא בכל מקום שהוא תו לא משכחת גם כאן אפר מוקצה ולא המחתה אלא שהמקשה סבר דכל אפר מחתה מוקצה הוא וכמ"ש לעיל ודוק:
ברש"י בד"ה אגב קיטמא וכו' הלשון דחוק דעיקר רבותא הוא רק משברי עצים דלא שייך הלשון אגב קיטמא ואע"ג וכו' דהא זה העיקר והל"ל הוי מטלטלינן כנונא בשברי עצים אגב קיטמא וגם לעיל בר' רומניס הוא דחוק מאד דלא קאמר כלל עיקר חידוש דין רק מחתה באפרה לכך נלע"ד לפרש דעיקר דין הוא דהמחתה הוא כלי שמלאכתו לאיסור ואסורה לטלטל מחמה לצל רק אגב אפרה אע"ג שאינו חשוב טפי ממחתה נעשה המחתה בסיס לה ושרי והדר קאמר אע"ג דאיכא עלי' ש"ע הוא עוד רבותא וא"כ י"ל דר' רומניס לעיל לא מיירי כלל מש"ע וכן משמע שמפרשין התוס' בד"ה הוי מטלטלין שכ' והיינו מחתה באפרה ולא כ' כלל ש"ע ויש לכוין שאף רש"י מפרש כן ומ"ש וא"ת מה צד איסור ר"ל שהוא פשוט להתיר ומ"ש ורבותא אשמעינן י"ל דלא קאי על ר' רומניס רק על רב נחמן או אף אם קאי על ר' רומניס הוא רבותא ולא עיקר דין ודוק:
בתוס' בד"ה אע"ג וכו' נראה לר"ת דש"ע חשיבי טפי וכו' ר"ל דחשיב טפי לגבי קיטמא דהוא שוה עמו משא"כ בכלכלה פירי חשוב טפי ואבן בטל לגבי' וזה שרי אף לפי ס"ד וגם לא קשה משברי פתילה ושמן דשם שוין ועיקר רבותא דרבא דשרי אף בשוין ודוק:
בתוס' בד"ה בגלילא שנו וכו' עד משמע שמצוי שם פשתן וכו' ואין זה קושיא על רש"י שאדרבא י"ל שמסתמא היו עוסקין בדבר החשוב וגם רש"י אין מפרש כלל שהי' בו שמן לכך לא פי' כפי' התוס' וק"ל:
בגמ' מיתיבי המחזיר קני מנורה וכו' לכאורה הוא למותר גדול כל אריכות הברייתא אמנם לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה רשב"ג ע"ש תורף דבריהם דר' אבא ורב הונא מיירי ברפוי ורב ושמואל מיירי בתקע ע"ש וא"כ ודאי גם מקני מנורה לק"מ דודאי ג"כ מיירי בתקע דליכא למ"ד ברפוי חייב חטאת אלא ע"כ דמקשה ג"כ ליגזור לאסור ברפוי וזה אינו קושיא מוכרחת דשמא לא גזרינן לכך מייתי כל הנך דאפילו היכא דאינו חייב חטאת וע"כ מיירי ברפוי אפ"ה אסור. עכ"פ משום גזירה ור"א ור"ה מתירין לכתחילה לכך הוצרך להביא תנא דמתיר לכתחילה ובזה מתורץ מאי דלא משני סתמא הב"ע ברפוי דהא אף לפי דאמר כי האי תנא צריך לאוקמא ברפוי ולפמ"ש א"ש דכבר ידע דמיירי ברפוי וגם מתורץ קצת מאי שתמוה מאד גירסתינו בגמ' לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור מאי שייך לומר אבל אסור כיון שכבר אמר לא יחזיר ולפמ"ש דעוקר קושיא מכאן י"ל שהוא דברי הגמ' המקשה אלמא אבל אסור ודוק:
סליק פרק שלישי פרק רביעי