אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף מו:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף מו:

דף מה:

בגמ' רמי ליה אביי לרבה תניא מותר השמן שבנר וכו' נ"ל הא דלא מקשה ממתניתן דאמר ר"ש כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת דמשמע דוקא דולק אבל כבה מותר משום די"ל דוקא מוקצה לטלטל מתיר אבל באכילה גבי בכור אסור לכך מביא מותר השמן דקאי גם לאכילה ר"ש מתיר מדנקט שמן ולא נר עצמו וק"ל:

בגמ' ורמינהו ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר וכו' לכאורה קשה מאי מקשה משבת אי"ט דילמא י"ט דקיל ואתי לזילזולי בי' לכך אוסר כמ"ש רב נחמן בריש ביצה וכן פסק הרמב"ם להלכה בי"ט כר' יהודא ובשבת כר"ש ודילמא ר"ש גופא אית לי' הך סברא כמו שהוכחתי לעיל במוקצה מחמת איסור לחוד היכא דאין יושב ומצפה משמע לעיל דשרי גבי שבת ובי"ט אוסר עמ"ש לעיל וצריך לדחוק כמ"ש לעיל דס"ל דעכ"פ מוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור בשבת דומיא דנר הוי כמו מחמת איסור בי"ט כמ"ש לעיל אמנם הוא דחוק דמ"ל להקשות לכן נ"ל דסמיך אמאי דמצינו גם בי"ט שרי ר"ש מוקצה גבי סוכה דעלמא אף דמוקי לה בנפלה ורעוע לא עדיף מנר דמקשה מיני' והא דמייתי ממותר השמן שמתיר אף באכילה ושוב אין לחלק בין אכילה לטילטול לר"ש גם בי"ט ולפמ"ש בסמוך לקמן עיקר קושיתו גם משם ודוק:

בגמרא הכי השתא התם אדם יושב ומצפה התם אדם יושב ומצפה מי יימר וכו' לכאורה יש כאן מקום קושיא גדולה. א האיך לא ידע אביי מזה הסברא דאדם יושב ומצפה הא מפורש בברייתא לר"ש לעיל דבכוס וקערה ועששית מודה ר"ש דאסור דאין יושב ומצפה וכמו שמקשה גם בביצה גבי עצים מסוכה דשרי ר"ש אימר דשרי ר"ש גבי נר דאדם יושב ומצפה ומקשה כן בפשיטות משום הך מ"ש דמפורש בברייתא וכן קשה יותר א התוס' והוא מוכרח שכ' בד"ה והתנן ר"ש אומר וכו' עד וי"ל דחזר בו אביי וכו' ע"ש מאי בכך הא עכ"פ איכא חד מי יימר משא"כ הכא ומהרש"א דחק לפרש דשוב לא הוי מפליג מידי. ב והוא תמוה דמנ"ל להקשות כיון דמעיקרא הוי סבר לאפלוגי בין ג' מי יימר לב' מנ"ל תו לומר דאפילו ליכא חד מי יימר נמי אסר ר"ש ולהקשות כיון דכבר ידע מהחילוק וגם דברי התוס' בד"ה מי יימר שכ' נראה דכל הני תלת מי יימר לאו דוקא והוכיחו כן. ג מה"ת לומר דדוקא גבי כל התלת אסר ר"ש כיון דגם בחדא מי יימר מתורץ הקושיא וגם לא מצינו דשרי אלא גבי נר דליכא כלל מי יימר ואי משום דאמר כל הני תלתא היא גופא קשיא כמ"ש. ד וגם מה שסיימו התוס' דאפילו בחד אסר נמי קשיא למה אמר תלת כיון שנ"מ לדינא דאפי' בחד אסור. ה וגם יל"ד מאי דקאמר הכא יושב ומצפה ולפי פשוטו הוא לשון בתמי' והוא מיותר וגם רש"י לא פי' בתמי' לכן נ"ל דאדרבא עיקר קושיתו מסיפא דכוס וקערה והוא מדחזינן דלא אסר אלא בכוס שהוא ודאי מקצה מדעתו דאף אם נאמר דשכיח שיכבה הוא ודאי לא מצפה ע"ז הספק שהרי הדליקו בכלי גדול אדעתא שידלק כל השבת ואקציי' מדעתי' משא"כ היכא שהוא ספק והוא מצפה עליו ר"ל שרוצה גם בזה ולא אקציי' ודאי שרי ר"ש מדנקט כוס ולא נקט רבותא טפי דאף בספק מודה ר"ש אף דמרישא מוכח להיפך מדנקט נר שודאי יכבה משמע אבל בספק אסור י"ל דרישא נקט משום ר' יהודא וגם ר"י אמרו ומוכרח כן שלא תיקשי רישא אסיפא וגם ראי' מפורש מסוכה דשרי ר"ש בשאר י"ט ליטול עצים אם נפלה בי"ט אף דמוקי שם ברעוע עכ"פ ספק הוי אם יפול בי"ט אלא משום ספק שהוא מצפה שרוצה להשתמש בעצים ולא אקציי' שרי ר"ש וא"כ שפיר מקשה אביי מבכור דהוי נמי ספק אם יפול מום מכ"ש לפי אמת דמיירי בנפל בו מום מעי"ט והוא ודאי יושב ומצפה ע"ז דהא כל עצמו אינו מחזיקו אלא עד שיסתאב דהא בזמן הזה מיירי והוי לי' ג"כ להתיר והא דמייתי מנר כתבתי לעיל בסמוך ע"ש וע"ז שני רבה בשלמא התם יושב ומצפה ואף היכא שהוא ספק שרי ג"כ במצפה אבל הכא אמת שהוא יושב ומצפה אבל כיון דאיכא ג' מי יימר הוי כמו ודאי דכוס כמו שמצינו בס"ס דאורייתא אזלינן גם לקולא וכן בס"ס דרבנן להחמיר אלמא דהוי כוודאי ה"נ וא"כ ודאי אקציי' כן יש לפרש לפי פשוטו והוי ס"ד דתוס' לפרש כן דמש"ה בעי דוקא ג' מ"י אבל הוכיחו שע"כ אינו כן שהרי אף בנפל בו מום קבוע מעי"ט אוסר ר"ש וצ"ל דלאו דוקא והא דאסר אף בחד ספק ובשאר מוקצה שרי בחד ספק כמו שהוכחתי נראה דלכך נקט לשון מי יימר ולא נקט הכא ספק אלא משום דלא שכיח כלל והיינו מי יימר והוי כמו ודאי ואסור אף ביושב ומצפה והיינו דלא שכיח שיפול בו מום קבוע בזה הי"ט דנימא דמאתמול הוי דעתי' עלה משא"כ בסוכה רעוע שכיח שיפול ואף בנפל בו מום קבוע מעי"ט פשיטא לא שכיח שיראה החכם בי"ט דהא אסור לראות לר"ש ולא שכיח שיעשה החכם איסור והוי כוודאי ואקציי' מדעתי' והא דנקט תלת מ"י נראה דהכי פירושו שרבה הי' מסופק אם אביי סובר עדיין כאדא בר אוכמי דמיירי בלא נפל בו מום או חזר בו ואיירי בנפל בו מום מעי"ט לכך אמר לו אם מיירי בלא נפל מעי"ט לק"מ דמ"י דנפל בו מום ואת"ל ר"ל אם תימצא לפרש שמיירי בנפל מום עובר מעי"ט מי יימר וכו' ואת"ל ר"ל אף אם תפרש דמיירי בנפל בו מום קבוע מעי"ט נמי לק"מ דמ"י דמיזדקק לי' חכם שהרי אין רואין וכמ"ש ודוק:

בגמ' מתיב ריב"ח מפירין נדרים ועיין מ"ש רש"י גם נשאלין ועיין מהר"מ שיש גורסין גם נשאלין וכ' שהוא טעות בגמ' ודחק לפרשו ברש"י ול"נ שברש"י הוא ודאי מוכרח להביא ולפ"ז יש לגרסו גם בגמ' דלולא סיפא אין מקשה כלום מן מפירין דהנה שם בגמ' הוא מסופק אם הפרה דוקא לצורך ואסיק דתנאי היא דלמ"ד הפרת נדרים כל היום רשאי להפר אף שלא לצורך והן לצורך שבת דסיפא קאי רק אנשאלין אך למ"ד ה"נ מעת לעת אינו רשאי להפר כ"א לצורך שבת והך לצורך דנשאלין קאי גם ארישא והנה למ"ד ה"נ כל היום ורשאי להפר אף שלא לצורך אינו מקשה כלום הכא דדילמא באמת אסורה באכילה ואפ"ה רשאי להפר אלא דמקשה להך מ"ד דדוקא לצורך שבת וה"נ מעל"ע משום דמשמע גם התם דמתניתן סובר כן לפי המסקנא דמסתמא הך לצורך השבת דסיפא קאי גם ארישא וא"כ ע"כ הוצרך להביא גם הסיפא כדי להקשות מרישא דברישא לא קתני כלל ביה לצורך שבת אלא מסיפא מקשה גם מרישא ודוק:

בתוס' בד"ה מי יימר דמזדקק לה בעל תימא מי דמי וכו' מכאן ראי' מפורש למ"ש לעיל דעיקר קושית אביי מסוכה או מסיפא דכוס דגם בספק שרי אלא דמשני מי יימר והוי כוודאי ולכך נקט לשון מי יימר כמ"ש לעיל ומקשין התוס' דשם גבי בעל ליכא הך סברא והוי ספק ושרי אבל לולא דברי שכ' קשה מאי מקשין התוס' דהא משמע לפי פשוטו דלא שרי ר"ש אלא דומיא דנר שיושב ומצפה שודאי יכבה משא"כ גבי בעל הוי ספק שמא לא ירצה להפר ולא שייך יושב ומצפה ולמ"ש ניחא ודוק:

ועפ"ז הסברא מבואר מפורש ג"כ היטב דברי הגמ' והתוס' שבדיבור זה ובדיבור שאחריו בד"ה התם אי לא מיזדקק לי' חכם וכו' ע"ש ועיין במהרש"א מה שהרבה להקשות ופירושו רחוק ודחוק מה"ת לומר שהוא מסופק אם יהא חכם בעיר דמסתמא יודע מדקתני נשאלין משמע שיש שם חכם וגם לשון מי יימר דמיזדקק משמע שיש שם חכם ומכ"ש לפמ"ש והוא מוכרח דגם בספק שרי ר"ש אין מקום לסברתו אמנם סברת מהר"מ הוא מוכרח בגמ' אלא שהוא דחוק לפ"ד ואינו מתורץ הכל כי קיצר וע"פ סברתינו מתורץ הכל כאשר נבאר והוא דודאי מה שמקשה המהרש"א לתירץ התוס' דהכא עדיין נשארה הקושיא אמאי שמקשה מנשאלין וכ"כ מהר"מ אין מקום לקושיתו דבחכם שייך טפי סברת התוס' מי יימר דמיזדקק דשמא לא ימצא פתח כראוי וגם לא יתחרט מעיקרו דבשעת הנדר ודאי לא עלתה על דעתו שיתחרט וגם סברת התו' לגבי בעל שייך טפי לגבי חכם דהא אם נדר לדבר איסור אסור להתירו וחייש החכם שמא הי' בו איזה דבר איסור שלהכי נדר ומכ"ש על יום א' דהיינו בשבת שמא לא יתיר כ"כ מהר דהא צריך הוא להתיישב כמו שמצינו בגמ' כ"פ אלא דאפילו גבי בעל כ' התוס' זה הסברא מכ"ש גבי חכם דמאי לו להכניס את עצמו בחשש איסור ושייך טפי מי יימר בפרט על יום א' אמנם מאי דמשני התם אי לא מיזדקק לי' חכם סגי לי' בג' הדיוטות הוא תמוה לכאורה דלגבי הדיוטות נמי שייך זה וסברת מהר"מ דחוקה אמנם לפמ"ש ניחא והוא כיון דגבי ספק נמי שרי ר"ש ולא אסר יצא גבי מי יימר דבכור שהוא קרוב לוודאי דמה"ת לומר שיעשה איסור וצ"ל כמ"ש התוס' דגבי בעל וחכם נמי קרוב לודאי שלא יזדקקו אע"פ שאין בו אלא חשש איסור ולא איסור ודאי כמו גבי בכור כיון שהוא תלוי רק באחד כגון בעל או חכם אסור להתיר במקום שיש גדול ממנו א"כ תלי רק בהגדול הוא דחוק לומר שזה האיש יכניס עצמו בחשש איסור וקרוב הוא שלא יעשה לכך מקשה שפיר אבל בהדיוטות שהם מצוין הרבה אם זה לא יעשה יעשו אחרים ומסתמא שכיח שימצא אנשים בשוק שלא יחששו לחשש איסור או לא ידעו מחשש לכך הוא קרוב שימצא ואפילו אינו קרוב לודאי מידי ספק עכ"פ לא נפיק דשכיח שימצא ובספק שרי ר"ש ואהא מקשים התוס' שפיר האיך קאמר ר"ש סתמא גבי בכור שאסור הא אם הוא במקום שאין מומחה ומתירין הדיוטות גם בבכור ליכא מי יימר דשכיח שימצא הדיוטות והוי ספק אע"ג די"ל דבודאי איסור כגון בי"ט לא שייך זה כמ"ש התוס' בסמוך השתא ס"ד דהתוס' דע"כ הגמ' לית ליה הך חילוק מדקא מחלק התם סגי בג' הדיוטות אבל הכא בעינן חכם משמע דאי הוי גם הכא סגי בהדיוטות גם הכא הוי שרי א"כ קשה וע"ז תירצו לפי פשוטו דהכא מיירי במומין שאין מובהקין ולפ"ז הוי קצת דוחק דמשמע במומין מובהקין שרי ר"ש ומתניתן קתני סתמא לכן סתמא כתבו והמ"ל וכו' ר"ל שהי' יכול לתרץ ולחלק בהדיוטות גופא אף אם נאמר דגם כאן מהני הדיוטות ג"כ הוי מ"י דקרוב לודאי שכולם לא יזדקקו שהוא ודאי איסור משא"כ גבי נדרים לכן דייקו התוס' שודאי לא יזדקקו אלא משום דחכם וכו' לכן נקט תירוצו בחכם ושם א"צ לזאת הסברא דבחכם אף בנדר לא יזדקק אבל באמת גם במובהקין י"ל דאסר ר"ש משום האי חילוק ודוק היטב כי נלענ"ד נכון:

בגמ' רמי לי' אביי לרב יוסף מי אמר ר"ש וכו' אע"ג שהשמן והנר והפתילה ודאי לא חזי למידי שהרי המסתפק משמן בשעה שהוא דולק חייב משום מכבה וכ"ש הנר והפתילה ובדבר דלא חזי למידי מודה ר"ש דאסור לטלטל משום מוקצה כמו במעות לעיל ושאר דברים צ"ל כמ"ש לעיל כיון דחזו להאיר הוי ג"כ כמו שאר כלי תשמיש אמנם הוא דוחק קצת:

וגם תמוה הא אמרו בגמ' לעיל דהוקצה למצותו לחוד מודה ר"ש צ"ל כמ"ש התוס' לעיל כ"פ דמשום הוקצה למצותו לא אסור אלא להסתפק ממנו שיש בו ביטול מצוה ולא לטילטול וג"כ דוחק דמנ"ל להקשות ועמ"ש אני לעיל לתרץ דברי רש"י לעיל בד"ה חוץ מנר הדולק בדף מ"ד פירש נכון לכאן ע"ש אמנם בהגיעי פה נ"ל לפרש פי' אחר ויתורץ הכל גם ק' התוס' בד"ה כבתה אין וכו' כן דרך הש"ס והוא תמוה מאד לדייק מסיפא ולא להקשות ממפורש ברישא עיקר הדין דקתני חוץ מנר הדולק לכן נ"ל דודאי מנר הדולק לא מצי להקשות כמ"ש דכיון שאסור משום מסתפק וכו' ממילא הוי מוקצה אף לר"ש וכן הוי הוקצה למצותו אלא דמקשה מכבתה משמע דוקא היכא דכבר כבתה אבל כשהוא כבה לא ופליג אבריי' כמו דאיתא לעיל ושם תו לא אסור משום מכבה כמ"ש לעיל רש"י לראב"ש והוא מוכרח ומסתמא תו לא הוי גם הוקצה למצותו דמסתמא גם ראב"ש אית לי' הוקצה למצותו ואפ"ה שרי דהא לחד מ"ד הוי ה"ל דאו' וגם לא מצינו מאן דפליג אהוקצה למצותו אע"פ שכ' לעיל להיפך אינו מוכרח גם כאן י"ל כן לרווחא דמילתא שלא נצטרך אף לדוחק הב' שכ' תוס' והבאתיו בסמוך וא"כ קשה מ"ט וע"כ משום דילמא בהדי דנקט לי' כבתה והוא מדוקדק מאד שהוא יתור לשון והל"ל שמא יכבה אבל מנר כבה שפיר הוצרך לומר אע"ג שבלא"ה יכבה דילמא תיכף דנקט לי' יכבה ומאי שמכבהו בידים ודאי חייב וכו' ומשני משום בסיס ושייך שפיר מאי שמשני אף אפתילה כיון דכבה גם הפתילה כשהיא שלימה דהיינו ארוכה הוי כלי כמ"ש התוס' רק שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך גופו ודוק היטב כי נ"ל נכון ונ"ל לכוין זה אף בפי' התוס' שדבריהם תמוהים מאד שכתבו כן דרך הש"ס מאי זו דרך לא זו הדרך אמנם דודאי שתוס' לית להו הך סברות באמת לתירץ מנר הדולק כי כתבו לעיל כמה פעמים הסברות שכתבתי לעיל בשמם דהוקצה למצותו שרי לטלטל וכן כ"ש משום מסתפק דהוי מכבה שרי בטילטול וא"כ ודאי דלפי האמת קשיא אף מנר הדולק דרישא אלא משום דאיכא למיטעי בסברא זאת שאסור בטילטול ותאמר שלא קשה לכך טוב לו לדייק הסיפא לרווחא דמילתא שיהא קושיא חזקה שאין לתרץ אף בטעות וזה הוי שפיר דרך הש"ס דנקט משנה יתירה ודיוק שלא תטעה ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה