אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף מה:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף מה:

דף מה.

בתוס' בד"ה לדבריו דר"ש וכו' ותימא אמאי לא מוכח וכו' עד ומיהו רש"י לא גריס וכו' והוא תמוה איך מתורץ קושיא ראשונה וגם נקטו לשון תימא בא' ונראה בזה הרש"י מתורצין שני הקושיות ע"פ מה שנכתוב לקמן בתוס' בד"ה הורה במנורה דתוס' פירשו בעצמם שיש לפרש בדברי רש"י וכר"ש בנר לא ס"ל כיון דחדא הוראה הוי וא"כ לק"מ אלא שהתוס' אזלי לשיטתייהו שדחו זה הפירוש ע"ש אמנם גם בדברי רש"י אין הכרח כמו שנבאר לקמן בדברי התוס' שהם מסופקין בדברי רש"י אכן כיון שרש"י לא גרס בכור תם אלמא רוצה לפרש ר' גם כר"י מסתמא גם כאן כוונתו כן וא"כ בזה מתורצין ב' הקושיות לשיטת רש"י ודוק:

בתוס' בד"ה דאית בי' ביצה וכו' צ"ע דר"י גופא וכו' עד ואפשר דמש"ה וכו' עיין במהרש"א שכ' פירושו והוא הנכון שמקשים על קושיות הגמ' ומתרצים ואפשר וכו' ומ"ש ע"ז וז"ל ק"ק דאין זה מספיק דה"ל לאתוי דר"י גופא דל"ל מוקצה מדאסר משום משקין שזבו ותירץ בדוחק גדול וכן מ"ש י"מ ודחי ג"כ בזה טפי הוי לי' לאקשוי וכו' ע"ש קמתי משתומם על המראה אם יצא דברים אלו מפיו הא ר"י וכולהו אמוראי דהתם דמפרשי הנך טעמי מוקמי מתניתן בתרנגולת העומדת לאכילה כדאמר רבה מפורש וכן ברב יוסף פירש"י כן וה"ה בדרבי יצחק ועוד הא ר"י גופא לא אמר כן אלא הגמ' מוכיח זה מדרמי ר' יוחנן אהדדי ושם רמי אאוכלא דאפרת מאי דקיימא לאכילה כדאמר ר"י אם לאכילה היוצא מהן מותר וכן אמר בגמ' אלמא כל אוכלין אוכלא דאפרת וכו' משמע להדיא דמיירי בעומדת לאכילה ואדרבא לכאורה מוכח משם להיפך דר"י אסר ביצה בעומדת לגדל ביצים דהא רבינא ברי' דרב עולא משני אקושיות ר"י הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אלא דאמר שם ר' יהודא לטעמי' וכו' א"כ לא מוכח אר' יוחנן וגם בלא"ה ר"י גופא לא משני כן וא"ל דזה כוונת המהרש"א דע"כ ר"י אית לי' גם בעומדת לגדל ביצים אינו אסור משום נולד דאל"כ למה לי' למימר מוחלפת השיטה ז"א דאף אם ר"י ל"ל מוקצה אינו מתורץ זה דהא שם אליבא דר' יהודא הוא וה"ל לתרץ כן כמ"ש רבינא ברי' דרב עולא וגם למה לא משני כרבינא הקודם אלא ודאי אין זה קושיא דכן סוגית הש"ס זה משני בכך וזה משני כך וא"כ אין כאן מקום התחלת קושיא דודאי כאן מיירי בביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאל"ה לא הוי מוקצה לשום מ"ד וגם אין כאן מקום דיחוי להיש מפרשים אלא שאין כאן התחלה ליש מפרשים לפרש פירוש אחר דמה זה קושיא אף אם האפשר הוא ודאי דרבי יוחנן מתיר שם בטילטול היינו בעומדת לאכילה משא"כ כאן ופירושו ברור ומוכרח ודוק: בתוס' בד"ה א"ל מנרתא שאני וכו' עד ולהכי אינו יכול להוכיח וכו' עמ"ש בתוס' בעמוד הקודם בד"ה עד מוצאי י"ט האחרון וכו' פי' לדבריהם דהכא ע"ש ודוק:

בתוס' בד"ה אנו אין לנו אלא בנר כר"ש וכו' ע"ש עד והא דלא פסיק ר"י כר"מ דהא סבר לגמרי כוותי' וכו' לאו ממש לגמרי דהא ר"מ אוסר אף היכא דלא דחיא כדאמרינן בחולין אבל שוחט לא דמיני' הוכיחו תוס' לעיל דאית לי' לר"מ מוקצה מחמת איסור לחוד ע"ש דף מ"ד ע"א בתוס' בד"ה לדברי המתיר ושם לא דחיא בידים כמו בנבילה ובנבילה אית לי' לר"י כר"ש אלא כוונת התוס' דבאלו שני מימרות דהכא דפוסק כר' יהודא וכר"ש הוי לי' למיפסק כר"מ ובנבילה מוכח מהתם וק"ל:

בא"ד ולמאי דמפרש טעמא דמנורה וכו' ודאי אף לפי המסקנא דמפרש טעמא דמנורה משום חוליות וחידקי נמי קשה היכי אשכחן דר"ש לפלוג בזה להתיר דהא אין שייך כלל למוקצה וכן משמע במסקנת התוס' שכ' אבל במנורה אף ר"ש אוסר משמע ודאי אף למסקנא בגמ' אלא שהתוס' נקטי התירץ ראשון וה"ה לשני וגם לראשון ק' טפי מר"ש בהדיא וק"ל:

בא"ד ונראה לפרש וכו' עד וכ"ש במוקצה מחמת איסור כדמוכח וכו' הוא תמוה דמאי בעי בזה דאין שייך כלל להתירץ וכי דינא אתו לאשמועינן הכא אדרבא אם נאמר ולא במחמת איסור הי' מתפרש יותר אלא ודאי שאמת אין כן אבל מאי בעו בזה בפרט בהוכחה ולא כ' סתמא לתרץ אף במחמת איסור ולכאורה הי' נ"ל לפרש שכתבו כן שלפי תירוצם עדיין אין מתורץ ק' ראשונה שהקשו מנבילה וצריכין אנו לדוחק ראשון רק לשני דוחקים האחרונים אין צריכין ויותר הי' לנו לתרץ להיפך דבמוקצה מחמת איסור אית לי' כר"ש בנר ואז גם מנבילה לא יוקשה לכך כתבו דזה א"א לפרש אבל הוא דוחק קצת שעכ"פ אינו מעיקר התירץ אמנם כד עיינינן בי' הוא והוכחה מעיקר התירץ וגופו שאל"כ אין מקום לפרש כלל שמאי שפסק כר' יהודא היינו במוקצה מחמת מיאוס דא"כ מאי מקשה גודא רבא בגמ' ומי אמר ר"י הכי וכו' עד מוכני שלה וכו' ולא מצא תירץ עד שהוצרך לומר כדי שלא נשבר דבריו של ר"י והוא דוחק גדול כמ"ש הגמ' בעצמו לעיל ולפ"ז לא קשה כלום כיון דבמחמת מיאוס לחוד הוא דפוסק כר' יהודא והתם מוקצה מחמת איסור וא"כ הי' מוכח פירש"י ולדידי' מקשה טובא לכך כ' הם לבאר תירוצם דאפ"ה מקשה שפיר דכיון שפוסק כר"י במחמת מיאוס משמע כ"ש מחמת איסור וש"ת מנ"ל להקשות דילמא להיפך ע"ז כ' כדמוכח וכו' ודוק: בגמ' או דילמא הורה במנורה לאיסורא וכר"ש בנר להיתרא לכאורה הוא תמוה דקאמר סתם במנורה ולא קאמר מאי הורה וגם מאי שייך זה לזה דקאמר שניהם בשלילה אחת ונ"ל לפרש דה"ק הורה במנורה כמו שמוכח מהדיוק דר"ש בנר ר"ל מדאשכחן ר"ש מתיר בנר ולא קאמר אף מנורה אלא ודאי מנורה בלא"ה אסור משום חידקי וכן לעיל מוכח הך סברא טפי דאמר ר"י לפלוג אר"ל במנורה אין לנו אלא בנר כר"ש מאי שייך לזה אלא ודאי שהוא כמו הוכחה לפלוג אר"ל אף שאינו הוכחה מוכרחת ר"י ס"ל מסברא לאסור במנורה וס"ל זה לדיוק בדברי ר"ש דאמר כל הנרות ובזה מתפרש כאן הלשון טפי הורה במנורה כמ"ד כר"ש בנר דוקא להיתרא ולא במנורה והיינו כר"י דאית לי' כן לדיוק והיינו במנורה לאיסורא ושפיר מתפרש הלשון ובחיבור והוא טעמי בצדו ודוק:

בתוס' בד"ה הורה במנורה להיתרא וכו' ע"ש עד גמירא לפי פשוטן של דברים דבריהם סתומים ותמוהים מאד ולענ"ד עמדתי על כוונת דבריהם ודלא כפי' המהרש"א לכן הוכרחתי להאריך קצת והמבין יבין שדברי כנים ואמיתים בפי' התוס' והוא. א שתוס' התחילו בפירוש אחר מפירש"י ועשו את עצמן כלא ידעו מפירש"י ואין זה דרכם ודרך שום מפורש אלא הוי להו קודם להביא פירש"י ולדחותו ולפרש פי' אחר כדרכם וכאן לא עשו זה אלא לבסוף מאי שג"כ אינו שייך שם כלל. ב וגם באמת קשה למה דחו עכשיו פירש"י ופירשו פירש אחר הא עדיין לא הוי מסקי דעתייהו מזה שאין לתלות שהרי הקשו אח"כ וא"ת אמאי וכו' ותירצו וי"ל משום דאין לתלות וכו' ואי משום ועוד לחוד שכ' לקמן דא"כ הוי לי' למיבעי' א"ד וכו' הא עכשיו גם לפירושם אין מתורץ זה שהרי הקשו שני וא"ת בזה. ג וגם הך וא"ת הא' וגם הב' לא תלי כלל בפירושם דאף לפירש"י קשה הקושיא כפשוטו וגם קושיא השני' אף אם לא נפרש רק כאן קשה שם למה לא קאמר תרוייהו להיתרא כמו שהקשו באמת כן אכאן לפירש"י וכן קשה שם לכל הפירושים לפי הגירסא שלפנינו. ד וגם מה שסיימו ורש"י פי' אין לו פירוש שלא שייך שם כלל ולא עוד אלא שכתבו בלשון שלילה זה בזה ורש"י פי' משמע דקאי אלמעלה ואין כן לפי פשוטו. ה וביותר קשה אמאי לא הקשו לפירושם שם וכאן אמאי לא קאמר א"ד חדא הוראה הוי כמ"ש רש"י כאן אמנם נ"ל לפרש הכל בטוב טעם כל שלילות והמשך דברי התוס' ונקדים כי הנה דברי רש"י סובל ב' פירושים א' שי"ל כיון שחדא הוראה ולא הורה אלא במנורה להתיר כר"ש בנר י"ל דבנר גופא לא ס"ל כר"ש והמנורה איירי שלא הדליקו עליו באותו שבת רק דס"ד לאסור משום חידקי לכך הורה להיתר כמו שר"ש מתיר בנר אבל בנר גופא אם הדליקו עליו באותו שבת אפשר לומר דלא ס"ל רק כר"י כמ"ש לעיל בין לפירש"י בין לפי' תוס' אליבא דר"י ואל יהא דוחק לפרש כן דודאי אף בחולין הא דאמר כר' בזפק לא ס"ל ע"כ לאו דמוכח דלא ס"ל שמאין מוכח כיון דלא הורה רק בטרפחת להיתר ולא יותר אלא ע"כ דה"ק כיון שלא הורה רק חדא הוראה בטרפחת כר' בזפק שוב י"ל דכר' בזפק לא ס"ל או דהדרא לכללן כר' מחבירו ולא מחביריו ה"נ אם נאמר שהורה חדא הוראה במנורה י"ל דבנר כר"ש לא ס"ל אלא שאין מוכרח ולכך לא כ' רש"י אלא סתמא דחדא הוראה הוי וממילא הוראה שני' לא מוכח והוי ממש כמ"ש שם שני הספיקות אלא שקיצר כאן ושם מפרש יותר ואפשר נמי לומר שהוא מטעם שכתבתי ששם כיון שלא הורה כר בזפק ודאי לא ס"ל מכללן הנ"ל וכאן רק י"ל כך וי"ל כך אבל חד ספק הוא כמו שם וא"כ אין התחלה לקושיית התוס' הראשונה וגם לשני' אין קושיא די"ל דלא ס"ל לגמ' לומר כן ששני הוראות היו להיתר שהלשון אינו סובל דשינה בלשון וגם הלשון משמע שחדא הוראה הוי ותלי זה בזה אם לא שנאמר שראשונה הי' לאיסור משתמע הלשון שפיר כמ"ש למעלה בגמ' דלכך הורה בראשון לאיסור משום דלא התיר המתיר אלא בשני ע"ש זה פי' א' בדברי רש"י אלא שדחוק קצת חדא שאין דמיון זה לזה כיון שהמנורה לא הדליקו עליו בשבת והוי רק משום בנין והנר משום מוקצה כמ"ש התוס' לקמן וגם ועוד שכתבו לקמן וגם הוא דחוק בדברי רש"י והגמ' כיון שסתם כאן ולא אמר לא ס"ל אמנם יש לפרש בדברי רש"י פירש שני והוא שאף שחדא הוראה הוי אפ"ה הוי תרווייהו להיתרא והוא שהורה במנורה שהדליקו עליו באותו שבת להיתרא כמו שר"ש מתיר בנר שהורה שאין חילוק לר"ש בנר בין נר ובין מנורה ולא אסור משום מוקצה והוי הוראה וטעמו עמו והא דלא כ' שהוי שתי הוראות משום דהלשון משתמע שפיר טפי הכי כמ"ש וגם כיון שהורה במנורה להיתר מכ"ש בנר ומאי צריך להורות ולא משמע לי' במנורה שלא הדליקו בשבת דמאי שייך זה לזה אבל במנורה שהדליקו בשבת שפיר מסמיך זה לזה אף לעיל אבל סוף סוף ע"כ תרווייהו להיתרא ס"ל ולפ"ז משתמע הלשון טפי ברש"י ובגמ' ושפיר תלי זה בזה כיון דאף מנורה הוא מוקצה ג"כ אלא שקשה שני הקושיות של תוס':

ובזה נבא לבאר שלילות והמשך דברי התוס' שתוס' מיאנו בפירוש הראשון שכתבתי בגמ' אף אם נאמר שכוונת רש"י כן מטעם שאף אם נאמר בריב"ל כן בלשון הגמ' שאומר כר"ש בנר להיתרא משמע שעכ"פ גם בנר ס"ל להיתרא דאל"כ מאי תלי טעם היתר מנורה בנר בשלמא בריב"ל י"ל הורה במנורה להיתר כר"ש בנר הוא לסימן בעלמא ודוגמא אבל הגמ' הל"ל איפכא הורה במנורה להיתרא כר"ש בנר אלא ע"כ דתלי טעמא מש"ה הורה במנורה להיתרא משום דר"ש הורה בנר להיתר ומאי תלי זה בזה וביותר בדברי רש"י דפי' חדא הוראה הוי משמע במנורה ונר ואם לא ס"ל בנר כר"ש מאי שייך לומר חדא הוראה וגם כדרך וכו' שכ' רש"י לא שייך אם לא ס"ל וגם מדלא סיים הגמ' ורש"י דכר"ש בנר לא ס"ל לכך פירשו כפי' השני הן אם כוונת רש"י כן הן לאו פירשו כן בגמ' והא שכ' וכר"ש בויו וכן כתבו נמי להיתרא היינו אף אם נאמר דחדא הוראה הוי ע"כ בנר נמי ס"ל להיתרא והוי כמו שתי הוראות כמ"ש לכך לא כ' לחלוק על פי' רש"י וכן לא כתבו שפי' הקונטרס כן שהיו מסופקים בדברי רש"י כנ"ל ואח"כ כתבו שלפ"ז יוקשה וא"ת ואמאי לא קאמר נמי וכו' שנמשך מפירוש זה דוקא כדכתיבנא וע"ז תירצו שע"כ מדלא קאמר הכי ש"מ שאף בדברי ריב"ל א"א לומר כן שכיון דל"ל כר"ש בנר ע"כ מיירי במנורה שלא הדליקו בשבת א"כ מאי תלי זה בזה בשלמא אם נאמר דגם כר"ש בנר ס"ל אף דחדא הוראה הוי שפיר תלי זה בזה כיון שגם מנורה מיירי שהדליקו עליו בשבת והורה שאין חילוק בין מנורה לנר משא"כ אם לא ס"ל כר"ש בנר וע"ז כ' וא"ת שני כמ"ש והוצרכו להגי' ואח"כ כתבו ורש"י פירוש וכו' ר"ל ושמא תרצה לומר שרש"י כתב כן לתרץ אלו ב' הקושיות ולא נצטרך להגי' וגם לא נצטרך לתירץ הראשון ונאמר דאפשר י"ל כן בכוונת ריב"ל דכר"ש בנר לא ס"ל וע"ז כתבו דאין נראה לפרש כן עכ"פ בגמ' דאין לתלות וכו' כמ"ש לעיל וביותר בדברי רש"י וכמ"ש ועוד דאכתי הוי לי' למבעי' ר"ל דילמא חדא הוראה הוי ובתרוייהו ס"ל להיתרא אלא ע"כ כוונת רש"י וגם הגמ' כמ"ש הם ודוק היטב כי נ"ל נכון ולא ק' ג"כ קושית המהרש"א שהקשה אמאי שתוס' כ' כן דרך תירץ ואח"כ הקשו מזה וגם כל הקושיות שכתבתי מתורצין בטוב טעם לענ"ד והמהרש"א כ' סברות היפך מזה והמבין יבין:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה