אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף מה.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף מה.

דף מד:

בתוס' בד"ה אלא שמן שבנר וכו' עד תימא לר"י דמאי נקט שמן שבנר וכו' נ"ל לפי פשוטו להמשיכו מהקודם די"ל דלהכי נקט אלא שמן שבנר שגם הוא למותר והל"ל סתמא דשרי אלא דלא תקשי משמן שבנר בשעה שהוא דולק דמודה ר"ש שאסור הואיל ולא פסק עדיין דיחוי שלו והכא ג"כ לא פסק דיחוי וע"ז הוצרך לתרץ משום ששם הוקצה למצותו ולאיסורו משא"כ הכא אבל עכשיו שכ' התוס' דלא קאמר שמן שבנר ממש אלא מטפטף ומשם לא שייך לומר דלא תיקשי דהא ליכא בשום משנה וברייתא דר"ש אוסר שמן המטפטף וליכא שום הוכחה מאיזה מקום שאסור דהא לא תני בשום מקום דשמן בשעה שהוא דולק אסור באכילה דלוכח דקאי אמטפטף ולעיל קאמר לענין טילטול וזה הוצרך לומר עד שהוצרך טעם לקמן משום בסיס ולא מוכח דאסור אלא מהכא שפיר הקשו אמאי לא אמר גרוגרת וצמוקין דהוי דומיא דחיטים הנ"ל ואי לאשמעינן דאסור מטפטף לא שייך לכאן ודוק זה הנ"ל בפירוש דבריהם ברור אבל נ"ל לתרץ קושייתם זה ואפשר אף הם רמזו אותו במ"ש תימא ב"א ולדחות אף פירושם לעיל דקאי אמטפטף וכשל עוזר ונפל עזור ממילא כי לענ"ד הוא רחוק לר"ש לאסור שמן המטפטף יותר ממותר שמן שבנר דה"נ יושב ומצפה דשכיח מאד לטפטף כמ"ש התו' בעצמם לעיל וגם שאר ראיות שכ' לעיל ומ"ש אני לעיל לפרש לשיטת רש"י דכאן קאי אטילטול ג"כ דוחק קצת דכאן מיירי לענין אכילה אלא נ"ל לתרץ קושייתם הראשונה בטוב טעם ומתורץ ממילא קושיא והוא שהגמ' בא לתרץ ק' חמורה אמאי דשרי החיטים הא בכוס וקערה מודה ר"ש לעיל דאסור אף לאחר כיבוי אף שכבר פסק דיחיו כיון שלא ידע שיפסק ולא הי' יושב ומצפה מכ"ש הכא גבי חיטים וביצים שעדיין לא פסק הדיחוי שלא הי' יושב ומצפה דליתסר והכא לא שייך לומר שאסור גבי כוס שאסור משום איסור כיבוי או משום הוקצה למצותו דהא פסק כל זה לאחר כיבוי ואפ"ה אסור ומשני ע"ז אין מוקצה לר"ש דליתסר היכא דדחיי' בידים בין השמשות אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק ר"ל דאקציי' על שעה שהוא דולק דאקציי' למצותו ולאיסורו ואז אף דאזיל המצוה ואיסור כיון דלא ידע ואקציי' על ב' אלו אסור משום מוקצה אבל הכא לא אדחיי' למצוה ואיסור ואל יהא דוחק לשון בשעה שהוא דולק כיון דאקציי' להדלקה לב' אלו בשעה שהוא דולק אף אם כבה תוך הזמן נשאר עכ"פ המוקצה וכצ"ל לפי' תוס' דקאי אמטפטף ועפ"ז מתורצים ב' קושיית התוס' ומתורץ נמי ק' הגמ' שמקשה והוקצה למצותו לא וכו' מי איכא שום ה"א שיהא מוקצה למצותו מותר הא לחד פי' הוא מדאורייתא בסוכה אבל כיון דמיירי לאחר שאזל האיסור אלא שאקצה תחילה למצותו ולא ידע שליזול שפיר י"ל דשרי רק בנר אסור בכוס משום שאקציי' לשניהם וע"ז מקשה מסוכה דשם אסור אף שנפל תוך שבעה כמ"ש בגמ' שם בבביצה ודוק כי נ"ל ברור ואמיתי ועמ"ש תוס' בסמוך ועל חוג זה סובב כל הסוגיא ביותר נאות ודוק: בתוס' בד"ה עד מוצאי י"ט האחרון וכו' עד לא אתיא עיין בע"ב בתוס' אמר לי' מנרתא שאני שהקשו ג"כ כזה ותירצו באופן אחר ע"ש ולכאורה סותרים דבריהם אבל כד דייקת דבריהם ממש אחת ויתפרש נמי היטב תירוצם דהכא שהוא מרפס איגרא לפי פשוטו דלא מצינו בכל הש"ס חד בבא שיהא מקצתה כחד תנא ומקצתה כאידך ואפילו רישא וסיפא מקשה תמיד אזה אם לא במקום שאין ברירה אמנם מקודם נפרש דבריהם דלשם שכ' לבסוף ולהכא אין להוכיח מסוכה אנר שהוא למותר אלא משום שכ' דבסוכה הוקצה למצותו דחמיר שפיר אמרינן הואיל והוקצה ביה"ש וכו' משא"כ בטילטול דנר ויוקשה לך דהא ר"ש מתיר אף לאכול מותר השמן שבנר דלענין אכילה הוקצה למצותו ביה"ש שיש בו ביטול מצוה ע"ז כ' דודאי ר"ש שרי אף בזה אלא דכאן רצה להוכיח דאף בטילטול נר סבר כר' יהודא דכולא שמעתתא שם מיירי בטילטול ומשום דסבר ר"י כר' יהודה בסוכה דהוקצה למצותו ביה"ש אין להוכיח דבטילטול נר סבר כר' יהודא כיון דבזה אמר אמרו הלכה כר"ש:

והכא דהקשו אר"ש גופא נשמרו מזה דלא תימא דבהוקצה למצותו ביה"ש דחמיר טפי מודה ר"ש לכך דייקו להקשות ממותר השמן שבנר שג"כ הוקצה למצותו ואפ"ה ר"ש מתיר וא"כ היכי מצי הברייתא כר"ש ואהא תירצו כמ"ש שם והוא לאו דברייתא אתיא כר"ש אלא דתנא דברייתא סבר בסוכה דעלמא כר"ש דשם לא הוקצה למצותו אלא מחמת איסור וכן בסוכת חג בחג שהוקצה למצותו ממש מודה ר"ש אף בנפלה כיון שלא ידע אבל בהך דהוקצה למצותו ביה"ש דידע שלא יוקצה למחר לא סבר תנא דברייתא כר"ש אלא כר' יהודא משום דחמיר טפי וזה שכ' לא אתיא כר"ש ר"ל דלא סברא כר"ש בזה כמו שכתבתי שם לר' יוחנן ודבריהם אחדים ודוק:

ברש"י בד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון והכא מוקצה למצוה איכא ר"ל אף בנפל תוך החג ממנו אסורה כדמייתי בסמוך משוין בסוכת החג דמיירי בנפל אפ"ה אסור דומיא דשאר י"ט דשרי דאיירי בנפל ודאי כמ"ש רש"י בסמוך והוא בגמ' שם בביצה ומוכרח א"כ מוכח דגם בהוקצה ביה"ש ראשון משום מצוה אסור כל ח' אף דאזיל המצוה דהוי רק מוקצה מ"מ ודוק:

בא"ד דאי משום סתירת אהל וכו' לכאורה צ"ע דרש"י בעצמו כ' שם דבפירות ושאר נוי ליכא משום סתירה ע"ש גבי אין בודל כל ביה"ש והוא מוכרח דאל"ה לא שייך אין בודל ביה"ש כמו בעצי סוכה דלא מהני כיון שעכ"פ אסור ביה"ש משום סתירה ע"ש בביצה בסוף שמעתא וצ"ל דודאי יש בהו משום סתירה כיון דהוי בסכך מידי דהוי אכל הסמוך לסכך דאסור משום סתירה כמ"ש בביצה אבל שם מיירי בהתנה לומר אינו בודל כל ביה"ש מהם א"כ גלי דעתי' שאינו מבטלו שם לסכך רק לפי שעה שוב לא שייך בהו ג"כ סתירת אהל כמ"ש בגמ' בביצה באסירייתא אף שסמוך לסכך לית בהו סתירה ופירש"י כיון דלא היתר החבילה גלי דעתי' שלא הניחו לשם סכך מכ"ש הכא דהתנה בהדיא משא"כ ברישא דלא התנה ס"ל לרש"י דגם בפירות יש בהו משום סתירת אהל לכך הוצרך לתרץ כאן:

ונ"ל דלהכי הוצרך רש"י לסברא זאת ולדחוק ולא קאמר דלית בי' כלל משום סתירה כמ"ש התוס' שם דבזה סברא מתורץ היטב ק' התוס' בד"ה עד מוצאי י"ט האחרון שתירוצם דחוק מאד כמ"ש למעלה ואף לפמ"ש אני לעיל פירושם הוא דחוק קצת אמנם לפי שיטת רש"י לק"מ דלהכי אסור בי"ט האחרון משום איסור סתירת אהל ולא משום מוקצה כלל ואיסור י"ט האחרון לא מיירי בנפל או אף בנפל כיון שמתחלה הקצהו גם לי"ט אחרון ודוק אלא שהתוס' שהקשו אזלי לשיטתייהו דלשם שכתבו דאף בלא התנה לא שייך בהו סתירה ודוק:

ועפ"ז ממושך היטב דברי רש"י לדין די"ט אחרון דמהכא מוכח דהוי גם בהו סתירה והוצרך לתרץ ודוק:

ברש"י בד"ה אלא מן הסמוך לה וכו' עד ומהך דר' חייא בר' יוסף הוי מצי לאותבי וכו' וא"ל דילמא מיירי דוקא בי"ט דג"כ הוקצה מחמת איסור סתירת אהל וכיון דהוקצה מחמת תרתי לק"מ וצ"ל כיון דקתני סתמא בחג משמע כל החג אף חה"מ ודוק וכן משמע בהדיא ברש"י ד"ה ושוין: בא"ד אלא ניחא לי' וכו' עד בי ר' חייא וכו' והוא תמוה דא"כ מאי מקשה מברייתא ראשונה דילמא לאו ר"ש היא ואי משום דמוכח מברייתא דר' חייא בר' יוסף הא לאו דסמכא וגם בלא"ה תמוה דהאיך מוכח מכאן דברייתא דלעיל אתיא כר"ש וכי משום דר"ש ג"כ מודה שאסור א"א לומר דברייתא דלעיל אתיא כר' יהודא הא ר"י ג"כ אוסר ומיהו לולא דברי רש"י דהכא יש לדחוק בגמ' דמסקנת קושיא הוא מברייתא דרחב"י וכן משמע ברש"י ד"ה ושוין אבל לדברי רש"י דהכא א"א לומר כן וצ"ע וע"כ צריך לדחוק דמוכח מרישא דהכא דברייתא דלעיל ר"ש היא דאי ר"י מאי נקט לעיל סיככה כהילכתה דמשמע דאיירי בסוכת החג בחג הוי לי' למינקט גם בשאר י"ט ובזה א"א לומר שהיא משובשת ור"י מתיר בשאר י"ט דהא משנה מפורש בביצה שגם בשאר י"ט אסור ואמאן תרמיי' ונקט הברייתא דר' חייא בר יוסף משום דמפורש בהדיא בי' ומהמשנה דשם וגם מהברייתא דלעיל מוכח דגם הסיפא דרחב"י אמת וגם שלעיל אתיא כר"ש ומקשה מתרווייהו כמ"ש רש"י בד"ה ושוין ודוק:

שייך לשבועות או לסוכות וא"צ להאריכות רק להתורף מסקנת פה: בתוס' בד"ה ואם התנה בריש המביא פריך עלה וכו' יען שדברי התוס' כאן המה מופלאים מאד וגם דברי התוס' בביצה שם בהך ענינא המה תמוהים וגם דברי הגמ' בכאן מרפסין איגרא כאשר נבאר ומי אשר עינים לו יעצור כח להניח הדברים על תמיהתן גדולה כאשר כ' המהרש"א ולענ"ד אחרי ירד קצת לעומק הדברים דברי התוס' דהכא ולשם הם כאחד אחודים ומוכרחים וברורים וגם דברי הגמ' יתפרשו היטב בלי דוחק והכרחתי לצאת מדרכי כאן ולהאריך קצת:

המהרש"א הטיל גודא רבא על התוס' שהמה ח"ו בדאים שאינו כן שם על זה ע"ש ובר מן דין קשה טובא מאי בעו בזה כאן וגם דברי הגמרא תמוהין בראשון קושית רש"י דלא מקשה מברייתא דרחב"י ותירוצו תמוה כמ"ש למעלה וגם מאי זה התחלת קושיא מברייתא עד שאמר וממאי מאי זה קשיא ותירץ היכן נזכר פאן ר"ש וגם לאחר שהביא הברייתא דרחב"י האיך מוכח דברייתא דלעיל ר"ש וגם הך ואם התנה שהביא בשניהם אין לו פירוש כאן וטרם נבאר דברי התוס' דלשם וע"ש בגמ' דף ל' ע"ב מן תני ר' חייא ב"ר יוסף עד סוף הסוגיא אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו איתקצאי לשבעה וע"ש בתוס' בד"ה אמר רב מנשיא וכו' עד משום דאינו נשאר במסקנא נקט האמת והוא תמוה דאדרבא הוא מוכרח במסקנא דכיון דמסיק דעצי סוכה לא מהני תנאי ע"כ הך ואם התנה דנקט גבי עצי סוכה קאי על סוכה דעלמא ומהרש"ל פי' בדוחק גדול והמהרש"א כתב שתוס' ס"ל כשיטת הרי"ף דלמסקנא מהני תנאי אף לסוכת החג אף לפי גירסתינו ע"ש אמנם הוא דוחק דמנ"ל להתו' להחליט כן ע"פ גירסתינו בשלמא לגירסת הרי"ף מוכרח כן אבל לפי גירסתינו אדרבא משמע כפירש"י כמ"ש הר"ן ע"ש ואף אם נאמר שאינו דוחק מנ"ל לדחות פירש"י הנראה טפי עד שכ' בהחלט שאינו נשאר במסקנא אמנם נ"ל לבאר שדבריהם מוכרחים ע"פ שיטתם והוא דמקודם מוטל עלינו חובת ביאור קושייתם שאין לו פירוש לפי שיטתם שהקשו דבמוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני בי' תנאה מה זה קושיא אם לא אשכחן במקום אחר ואשכחן כאן אם קאי אסוכה דעלמא הא גם במוקצה מחמת מצוה לא אשכחן בשום מקום אלא כאן בסיככה כהילכתה וגם מאי בכך אם לא אשכחן למה לא נדמה מילתא למילתא כמ"ש הרבה פוסקים להתיר תנאה בנר שכבה מהכא וגם תימה גדולה דהא ודאי מוקצה מחמת מצוה חמיר מן מוקצה מחמת איסור כדחזינן הכא לר"ש דל"ל מוקצה מחמת איסור ואית לי' מחמת מצוה וכן בכולה מכילתין דשבת מוכח להדיא דמחמת מצוה חמיר ומה"ת לומר דבמוקצה מחמת מצוה יהנה תנאי ובמחמת איסור לא יהנה תנאי עד שנעשה מזה קושיא אגמ' דמתיר תנאי במחמת איסור אין זה אלא תמה והפלא אמנם דבריהם ברורים להקשות בקושיא מוכרחת ובנוים על יסוד עצום והוא הירושלמי שהביא הר"ן פ' כירה שאם התנה על הנר שרי שהקשה במאי אנן קיימין אי כר"מ אפילו התנה אסור ר"ל כיון דאית לי' אפילו נר זוטא שדלק בשבת שידע שיכבה אסור לאחר שכבה כיון שנאסר ביה"ש אסור כל היום א"כ מאי מהני תנאי דהא ע"כ נאסר ביה"ש בשעה שדלק ונאסר כל היום מיגו דאיתקצי לביה"ש דלא שייך בי' לומר אינו בודל כמ"ש המהרש"א כאן ע"ש ואי לר"י ומיירי בנר ישן שלא הדליק עליו והי' יכול לומר אינו בודל ביה"ש הא נר מאוס הוא ואין יכול להתנות על מאוס שלא יהא מוקצה ואי כר"ש בלא התנה נמי מותר ומשני כר' שמעון ובכוס וקערה ועששית דאסור משום דלא גלי אדעתי' שיכבה אבל בהתנה גלי אדעתי' שלא הקצהו והוי כמו נר זוטא בלא התנה משמע מפורש דהתנה לא מהני אלא במקום שמהני גילוי דעת אבל למאן דאוסר מוקצה מחמת איסור אף בנר זוטא אף שידע שיכבה לא מהני תנאי דכיון דאיתקצי לביה"ש איתקצי לכולי יומא ומכ"ש במוקצה מחמת מצוה למאן דאוסר מחמת ביה"ש אף היכא דידע לא מהני תנאי זולת אם יאמר אינו בודל כל ביה"ש דלא איתקצי כלל וכן לר"ש דמתיר מוקצה הן מחמת מצוה או מחמת איסור אפילו שניהם אם ידע בודאי דהא מתיר בנר זוטא אלא בספק כגון סוכה רעועה אוסר במצוה וכן כוס וקערה מהני שפיר תנאי אלא דבמצוה בעינן אינו בודל ביה"ש גבי סוכה כמ"ש מהרש"א ג"כ כל זה דאל"ה איתקצי לכולי ז' יומא משום חג שבעת ימים כמ"ש מהרש"א אמנם דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך הכא מסוכה אשבת אלא נראה ודאי משום דאף ברעועה כיון שלא ידע שיפול ואתקצי ביה"ש למצוה אתקצי לכולי ז' יומי וכן בשבת לכולי יומא אבל היכא דידע ודאי א"צ שום תנאי כמו נר וכן במוקצה מחמת איסור או במצוה למאן דאוסר אף בידע היינו לר' יהודא או לר"מ לא מהני תנאי הארכתי קצת לברר הדין על בוריו לשיטת התוס' והוא מהירושלמי הנ"ל אף שהר"ן פירשו קצת בדרך אחר לר"מ ועפ"ז פסק להתיר כהרמב"ן בהתנה בשבת בנר אף דקי"ל לאסור מחמת איסור אמנם לשיטת התוס' שפסקו בשבת לאסור התנה ודאי ס"ל כמ"ש וכן כתבו תוס' בהדיא פרק כירה דף מ"ד שנר שכבה הוי כמו התנה ולמאן דאוסר בו אוסר בהנאה והוא ע"פ שיטה שכתבתי דהתנה היכא דלא יוכל לומר אינו בודל לא הוי אלא גילוי דעת למיהוי כמו נר שכבה אמנם אף לשיטת הר"ן עכ"פ מוכרח דלר"י ור"מ עצמו לא מהני התנה כיון שכ' הירושלמי כן לר"מ ובמוקצה מחמת איסור ר"מ אוסר נמי כר"י ואדרבא ר"מ מחמיר טפי ולא כ' הר"ן דמהני התנה אלא לדידן דפסקינן כר"ש בכל מוקצות שמקצה מדעתו אלא במוקצה מחמת איסור פסקינן כר"י ונ"ל דוקא היכא דלא התנה אבל בהתנה פסקינן כר"ש ולדבריו ע"כ צ"ל דהא דאסקינן הכא דבעינן אינו בודל כל ביה"ש ובנר בשבת א"א לומר כן היינו משום חג שבעת ימים כמ"ש המהרש"א ולדבריו יוקשה מאי מקשה הכא מסוכה אשבת וצ"ע ואפשר ליישב ולא רציתי להאריך עוד אמנם לשיטת התוס' ועפמ"ש אני פירושו הוא המחוור ושפיר כ' רמ"א בסי' רע"ט שכן נוהגין ע"ש ועפמ"ש פה מתורץ היטב קושיות בעל המ"א שם שהקשה אדעת ש"ע מסוכה אשבת ותירץ משום דבי"ט קי"ל כר"י והניח בקושיא דהא במוקצה מחמת איסור גם בשבת קי"ל כר"י ולפמ"ש לק"מ דהא לר"י עצמו ודאי לא מהני תנאי אף לדעת הר"ן שהוא דעת הש"ע שם אלא דבהתנה קי"ל כר"ש כמו שאר מוקצת דהכי משמע בירושלמי לפירושו דמש"ה לא מהני תנאי משום כל המיוחד לאיסור אסור ר"ל והוי עכ"פ כשאר מוקצת ובהא קי"ל כר"ש אבל בי"ט דקי"ל בכל מוקצה כר"י ור"מ ודאי לא מהני התנה ומכ"ש לשיטת מהרש"א דאסור משום חג ז' ימים לק"מ ודוק. העולה מכל אלה דעכ"פ לר"י ור"מ עצמו כ"ע מודו דלא מהני תנאי וא"כ שפיר הקשו תוס' דהאיך משני דקאי סיפא אסוכה דעלמא והיינו לר"י הא ר"י דאוסר מוקצה מחמת איסור לא מהני בי' תנאי וכ"ש במחמת מצוה לדידי' כיון דאוסר בנר שכבה שידע ודאי שיכבה א"כ מהני תנאי כיון דלא יכול לומר איני בודל ביה"ש ועל אח"כ בלא"ה ידע ואפ"ה אסור משום דאיתקצי לביה"ש ומאי מהני תנאי על אח"כ וכמ"ש הירושלמי הנ"ל לר"מ ולר"י וכ' לשון לא אשכחן משום שהיינו יכולין לומר דגמ' דידן פליג אירושלמי אלא שהסוגיא הוא היכא דלא אשכחן בהדיא דפליג ס"ל ג"כ הכי או לא אשכחן סברא להתיר תנאי למאן דאוסר במוקצה מחמת איסור ביה"ש וזו ממש קושיא שהקשו בשבת דף מ"ד ע"ז התירץ אלא ששם תירצו בענין אחר לתרץ אף לפי ה"א דהכא והוא דחוק וכאן כ' תירץ אחר יותר נכון ולא כמ"א שכ' בש"ע על רמ"א שהוא שיטת התוס' דלשם תירוצם דלשם וזה אינו שתוס' לא כ' שם כן אלא לתרץ לפי ה"א דהכא והכא כתבו התוס' דלא קאי במסקנא אלא דלא מהני שום תנאי למאן דאוסר מוקצה מחמת איסור וע"ז תירצו יפה דלא קאי הכא במסקנא והוא מוכרח כיון שמתרץ דתנאי לא מהני אף לר"ש אלא באומר אינו בודל כל ביה"ש ובמוקצה מחמת איסור לא יכול לומר כן ואף דשם קאי במחמת:

מצוה הא ודאי לר"י אסור מחמת איסור כמו מחמת מצוה לר"ש ויותר חמור דהא לר"ש אף במחמת מצוה מהני ידע כמו נר ואפ"ה לא מהני תנאי אלא א"כ אמר אינו בודל במכ"ש במחמת איסור לר"י ושם אינו יכול לומר אינו בודל וא"ל כמ"ש המהרש"א דשם הוא משום חג ז' ימים דז"א לשיטת התוס' והוא מוכרח כמ"ש דא"כ מאי מקשה הכא בשבת מסוכה אשבת אלא ודאי דלפי המסקנא קאי ואם התנה אף אסוכת מצוה ולר"ש דלית לי' מוקצה מחמת איסור דהא מתיר בסוכה דעלמא ולא אסור אלא בסוכת החג אף בנפלה מחמת מצוה ולא מחמת איסור סתירה א"כ שפיר מהני באומר אינו בודל ביה"ש שאינו מקצהו למצוה וכשיטת הרי"ף וכמו שכתב המהרש"א ודוק:

וא"כ גם דבריהם דהכא בשבת הם מוכרחים וברורים דכיון דאסיק כן ע"כ במוקצה מחמת איסור למאן דאוסר לא מהני תנאי וכמ"ש ובגמ' שם בביצה אסיק בתחלת הסוגיא דבבריאה אף ר"ש מודה דאסור משום מוקצה מחמת איסור א"כ לא מהני תנאי אף לר"ש בבריאה דהא לא יכול לומר אינו בודל וא"כ שפיר כתבו דמפרש שם בנפולה ורעועה דוקא דהא אסיק באינו בודל ואסיק לעיל בנפולה ורעועה על כרחך גם הכא לר"ש כן ודוק היטב:

ומ"ש המהרש"א דלרי"ף והרא"ש והטור לא בעינן רעועה בהתנה היינו משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל דמהני התנה אף במוקצה מחמת איסור כמ"ש הש"ע בסי' רע"ט לכך אף בבריאה דהוי מוקצה מחמת איסור מהני התנה אבל לשיטת התוס' שכ' בהדיא דבמוקצה מחמת איסור לא מהני התנה בביצה בתוס' הנ"ל שהבאתי וכן בשבת וכן פסק רמ"א שם בסי' רע"ט בעינן רעועה אף לר"ש דאל"ה הוי מוקצה מחמת איסור אף לדידי' כמ"ש בגמ' בביצה ולר"י ור"מ לא מהני שום תנאי במוקצה מחמת איסור ומכ"ש במוקצה מחמת מצוה דחמיר ונמצא דברי התוס' דהכא ושם בביצה המה עולים בקנה אחד וברורים לשיטתם ובזה יתיישב ג"כ מה שבעי בזה כאן והוא ליישב שיטת הגמ' מכל התמיהות שכ' לעיל ונפרש דברי הגמ' ע"פ מ"ש והוא דמעיקרא מייתי ראי' דמהני לר"ש מוקצה מחמת מצוה לחוד לאסור מדקתני סיככה כהילכתה וכו' עד ואם התנה הכל לפי תנאו וא"כ הברייתא אתיא כר"ש כמ"ש בשם הירושלמי לר"י ור"מ לא מהני שום תנאי וא"כ ע"כ אתיא כר"ש ואפ"ה אסור בלא התנה במוקצה מחמת מצוה לחוד וע"ז פריך וממאי דר"ש היא דילמא ליתא להירושלמי ואף לר"י מהני תנאי וע"ז מייתי הברייתא דרחבר"י דברישא לא קתני בסוכה דעלמא לר"י ואם התנה רק בסוכת החג לר"ש אלמא לר"י לא מהני התנה רק לר"ש במוקצה מחמת מצוה לחוד וא"כ ע"כ ברייתא דלעיל ר"ש וע"ז קשה שמא הך ואם התנה קאי אסוכה דעלמא כמ"ש בתחילה בגמ' או קאי עכ"פ אתרווייהו אר"י ור"ש ע"ז כ' התוס' בגמ' שם מוקי לה בנפולה וגם רעועה וע"ז קאי דוקא בסוכת החג דמהני תנאי ומוכח זה גם לפי המסקנא דבעינן דוקא אינו בודל וא"כ בבריאה דלא שייך אינו בודל דעכ"פ מוקצה מחמת איסור לא מהני תנאי אף לר"ש כמ"ש ומכ"ש לר"י דאף ברעועה הוא מוקצה מחמת איסור לא מהני תנאי וכמ"ש התוס' בהדיא שם לפי המסקנא א"כ ע"כ ר"ש היא ולא ר"י ודוק היטב כי מתורץ בזה כל הקושיות ועיקר קושית הגמ' מן ואם התנה וכנ"ל:

אמנם זאת הקושיא של רש"י אינו מתורץ עדיין למה לא הקשה מברייתא דרחב"י לחוד וע"פ פי' התוס' יתחזק הקושיא כיון דמיירי בנפולה ורעועה דלית בי' מוקצה מחמת איסור רק מחמת מצוה ואפ"ה אוסר ר"ש בלא התנה הי' יכול להקשות מזה לחוד דלולא דבריהם היינו יכול לומר משום דכאן י"ל דקאי רק אי"ט ולא אח"ה כמ"ש לעיל לדחוק לפירש"י אבל לפי' התוס' הנ"ל גם מי"ט מוכח לר"ש:

אכן נלע"ד לתרץ בטוב טעם ע"פ קצת סברא ויתורץ ג"כ חיבור דברי התוס' לכאן והוא כי הנה יש כאן מקום קושיא חמורה דכאן משמע במסקנא דאין מוקצה לר"ש אלא מחמת מצוה לחוד משמע אבל מחמת איסור לחוד לית לי' וכן משמע בקושיא שלא הקשה אלא מן מצוה לחוד ושם בביצה אמר מפורש דאף מחמת איסור לחוד היכא שלא ידע דומיא דמחמת מצוה נמי אסור דהא אוקי דוקא ברעועה אבל בבריאה אף בסוכה דעלמא דהוי מוקצה מחמת איסור לחוד נמי אסור וכן לקמן בבכור ודאי לא נעלם ממני דלפי פשוטו י"ל דמחמת מצוה אף בספק אם יפסק המצוה נמי אסור כגון בסוכה רעועה בחג ובסוכה דעלמא דהוי מחמת איסור שרי והוא מוכרח זה דאל"כ איך נפרש שם הגמ' דמשני ברעועה וקשה א"כ למה אוסר בסוכת החג אף דהוי מחמת מצוה הא שרי בשמן שבנר דהוי נמי תרווייהו וא"ל משום גזירת הכתוב חג ז' ימים דא"כ מאי מקשה הכא מסוכה אנר וגם מחמת זה כתבו התוס' דבנפל ליכא אסורא דאורייתא רק מוקצה מחמת מצוה אלא ע"כ כמ"ש לכך נקט הכא מחמת מצוה לחוד לר"ש דאסר אף בספק דומיא דשמן שבנר דהיינו כוס וקערה כמ"ש לעיל דהיינו בשעה שהוא דולק שסבר שידלק אמנם הוא ספק דשכיח שיכבה והוא מוכרח מהגמ' דכוס וקערה הוי דומיא דסוכה רעועה דשכיח שיכבה משא"כ במחמת איסור דמותר בכה"ג והא דאסור בבכור משום דהוי בי' תלתא מי יימר הוי כמו ודאי שלא יהי' כמו סוכה בריאה ולשיטת התוס' לקמן דאף בחד מי יימר סגי צ"ל דלא שכיח שיפול מום קבוע או חכם אסור להזדקק והוי כמו סוכה בריאה:

או נוכל לומר שזה תליא בפלוגתא דלעיל אם חולק ר"ש אף בבעלי חיים שמתו א"כ ס"ל דמחמת איסור לחוד שרי ובכוס אוסר משום דהוי מחמת מצוה לכך נקט מחמת מצוה לחוד דזה אליבא דכ"ע אסור משא"כ במחמת איסור תליא בפלוגתא וצ"ל לדידי' ודאי דבבכור אסור משום תלתא מי יימר ומקצה ודאי והתוס' שלא כ"כ לקמן היינו אליבא מאן דאוסר בב"ח שמתו ואליבי' מקשה הגמ' ולפ"ז לק"מ מסוכה רעועה דהגמ' רוצה לפרש הברייתא אף להך מ"ד דאוסר בב"ח ודוק כ"ז ברור לפי פשוטו ומוכרח אמנם ע"פ דרך סברא נ"ל לתרץ ע"פ מאי דקי"ל ע"פ פסק הרמב"ם דבי"ט מוקצה אסור ובשבת שרי משום י"ט דקיל וכו' כדאי' בריש ביצה ה"נ י"ל אליבא דר"ש במוקצה מחמת איסור לחודי' מחמיר גבי י"ט טפי לכך בבכור ובסוכה בריאה דעלמא אוסר אבל בשבת לא אסור אלא כעין שמן שבנר שהוא מוקצה מחמת מצוה והא דמקשי לקמן מבכור אשבת היינו לפי המסקנא דהכא דמוקצה מחמת מצוה אף בשבת אסור כמו מחמת איסור בי"ט ומקשה שפיר כיון דשרי שמן שבנר אף דהוי מוקצה מחמת מצוה כיון דאזל המצוה ה"נ בבכור האיסור אזל ועמ"ש לקמן א"כ לא מצי מקשה מסוכת החג בחג די"ל די"ט חמיר טפי אף לענין הוקצה למצותו אבל בשבת אף מוקצה מחמת מצוה שרי אבל שם קתני עד מוצאי י"ט האחרון משמע כל שמנה ויש שבת בנתיים והוי לי' למישרי בשבת אף דהוי גם י"ט כיון דטעם דשבת חמיר ובזה מתחברין דברי תוס' לכאן שכ' לתרץ זה דלא מקשה מהכא משום דמוקי שם בסוכה רעועה א"כ ע"כ מוכח דיש חילוק בין שבת וי"ט ודוק היטב:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה