אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף מג:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף מג:

דף מג.

בגמרא מני אי ר"ש וכו' והוא תמוה מעיקרא מאי סבר להקשות מוקצות נינהו כיון דע"כ אתיא כר"ש ונ"ל ע"פ מ"ש התוס' בד"ה דחישב עלייהו ע"ש ואי' בגמ' לקמן דאין מוקצה לר"ש אלא גרוגרת וצמוקים ופירש"י דאית בהו תרתי דדחי' בידים וגם לא חזי והמקשה ס"ד דגם אותן ב' חלות לא חזי משום דאסור לרדותן כק' התוס' וא"כ גם בהו אית בהו תרתי הקשה שפיר והא מוקצת נינהו אף לר"ש אבל בתר דתירץ דחישב עלייהו ע"כ חזי וכתירץ התוס' מיירי ע"ש הקשה שפיר מני ותירץ דאתי כר"י והא שהוצרך לתרץ דחישב עלייהו כיון דג"כ ע"כ משני דחזי ג"כ כתירץ התוס' ולימא רק דחזי וכר"ש ולא צריך לחישב זה אינו קושיא כיון דבחישב א"ש אף לר"י רוצה לתרץ אף לר"י רק המקשה דלא ידע דמצי אתי כר"י שפיר הקשה מני וכו' וכלומר למה הוצרך לחישב ולא משני פשוט דמיירי בחזי ע"כ משום דלוקי כר"י הא לא אתיא כר"י וע"ז משני דא"ש אף לר"י ודוק: ברש"י בד"ה זה זוקף מטתו וכו' עד ודוקא נקט חם להם מלמטה ברישא וכו' לכאורה אין פירוש לדבריו דאדרבא אם הי' נקט חם מלמעלה ברישא הי' פשיטא מלמעלה למטה אמנם שלילות דבריו דזה ודאי לק"מ דליתני חם מלמעלה ברישא דהאיך יביאו מחצלות ברישא ויחזיקו אותם על ראשם ואיך יביאו אח"כ מטות ועכשיו מיקרי ג"כ שפיר מלמעלה למטה כיון בשעת הבאת מחצלת עדיין לא הי' המטות זקופות אלא שרש"י בא לתרץ למה ל"ל כלל חם להם מלמטה לימא חם להם למעלה מביאין מטות ומחצלת להניח מחצלת על המטות זקופות בשביל החי ע"ז מפרש דדוקא חם להם מלמטה ברישא שהביאו המטות לישב ועדיין לא היו מחיצות בשעת הבאת מחצלות כי אינן זקופות והמטות הובאו לא לשם מחיצות אלא לשם ישיבה ואח"כ כשזוקפין אחר הבאת מחצלת הוי מלמעלה למטה אבל כשיביאו המטות לשם מחיצות והמחצלת לשם אהל הוי עשיות אהל מלמטה למעלה כיון שאי אפשר להביא המטות אח"כ אלא שהתוס' הקשו לימא חם להם מלמטה ומלמעלה בב"א ויביאו מטה לישב ומחצלת לאהל למעלה בב"א ואח"כ יזקפו המטות והוי ג"כ מלמעלה למטה וכ' התוס' דאפ"ה אסור דלא מינכר כ"כ לשם חי ור"ל דהוי ג"כ כמו ממטה למעלה כיון שמביאין בב"א נראה שלשם אהל הובאו וזה כוונת רישא מ"ש ברישא ר"ל ולא בב"א ודוק:

בתוס' בד"ה כבר תירגמה וכו' עד וא"ת אכתי תקשה התם וכו' ר"ל דמשמע דרב הונא אף בהפסד מרובה אסר הכא ליטול כלי לדש"נ דהא אמר פוקי ואמרו ליה לר"י ולדידיה ודאי אף בהפסד מרובה אסור כמ"ש לעיל ומוכרח מכל הקושיות שהקשה עליו וגם דאל"ה מאי חידש כולהו סברי הכי כמ"ש לעיל וגם לכאורה מוכח מר"ה ג"כ דאף בהפסד מרובה דאין לך הפסד מרובה להתיר יותר ממת דשרינן בככר או תינוק משא"כ בשאר איסורין ועפ"ז מתיישב שפיר היטב הלשון כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך דאית לך אף בהפסד מרובה אסור מדאמר כן במת וא"כ קשה מאי משני התם בשליפי זוטרי ודוק: בא"ד וי"ל בצריך למקומו ר"ל וכן מאי דמשני בכולסא משמע אבל בהפסד מרובה שרי היינו דמוקי גם ברייתא דאסרה דצריך למקומו ואפילו הכי אסור משום טירחא בשבת כיון דהוי הפסד מועט וכן טבל לא הוי הפסד כלל דאע"פ שמשתברין לא קאי אטבל כמ"ש התוספות לעיל אלא שקשה לפי זה דאסור משום טירחא אמאי נקט טבל ועששית אפי' דבר מוכן נמי ושמא ליטלו ביד לא הוי טירחא או שמא שרי אף דהוי טירחא משא"כ ליטול דבר אחר להניח תחתיו ודוחק:

בא"ד דה"נ הוי מצי לשנוי בשליפי רברבי עמ"ש בעמוד הקודם בתוס' בד"ה טבל מוכן הוא שכתבתי לתרץ היטב זה הקושיא וכתבתי שם לפרש דברי התוס' אלו קצת בדוחק אמנם בעיוני פה מצאתי שא"צ לזה דודאי לפי מסקנת תוס' דהכא דהיינו כתירץ ר"י תירוצי נכון מאד דהאיך יוקים בשליפי רברבי והטעם משום בכ"מ קשה מטבל שהוא מוכן לענין בכ"מ וצריך לאוקמי טבל בהפסד מועט ומשום טירחא או דלא קאי אטבל מוטב יותר לאוקמא בכולסא ומשום דש"נ וקאי אף אטבל דג"כ מיירי בהפסד מועט דומיא דכולסא אבל לפמ"ש התוס' עכשיו דלדש"נ אסור אף בהפסד מרובה וע"כ מיירי הכל בצריך למקומו וע"כ האיסור משום טירחא בהפסד מועט וא"כ בלא"ה לק"מ אטבל דאסור משום טירחא ועיקר ק' מעששית דהוי הפסד מרובה והוי לי' למישרי טירחא שפיר כ' דלוקי בש"ר ואסור משום בכ"מ ודוק:

בא"ד ור"י מתרץ וכו' עד היכא דאיכא הפסד מרובה וכו' ר"ל דאף רב הונא סבר כן וקשה הא רב הונא אית לי' הכי אף במת והוא ודאי דמי להפסד מרובה וביותר קשה דא"כ אף ר"י סבר כן וזה א"א דא"כ מאי מקשה לעיל מכמה קושיות דהוי הפסד מרובה וצ"ע ויש ליישב דאדרבא מוכח קצת כן מרב הונא דמייתי עושין מחיצה למת בשביל חי שהוא מיותר ולא זו אלא שמקדימו לעיקר וגם מאי שמקשה מאי היא מאי קשה אם יש גם חי אצל המת שרי לעשות ומאי צריך להא דאמר רב שמואל ותנא שילא מרי אמנם דבהפסד מרובה שרי כמ"ש ר"י א"ש הכל דלא יוכל לומר אין עושין מחיצה למת דאיך לך יותר הפסד מרובה ממת ושרי אבל כיון דהקדים דעושין בשביל חי וא"כ כיון דיכול לעשות בהיתר בשביל חי לכך אסור בשביל מת ע"ז הקשה מאי היא ר"ל דס"ד אם אין שם חי אסור א"כ הוי ה"מ ע"ז משני אפילו אין שם חי יכול לעשות תקנה כדאמר ר"ש וכו' לכך אסור בל"ז ובזה נמי מתורץ ק' שנית דאדרבא הלשון תירגמה א"ש טפי דר"י ס"ל תמיד אסור אף בה"מ כבר פירשה רב הונא שיש חילוק בין ה"מ להפסד מועט והוא מדאמר עושין תחילה אלמא דוקא בכה"ג אסור וכמ"ש ודוק:

בא"ד וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא וכו' עד דמה חששו וכו' והוא תמוה אמאי לא מוכחי מגוף התירץ דמשני בכולסא ואם הוי צריך למקומו למה אסור אלא ודאי דלא הוי צ"ל ואסור משום לדש"נ ואפ"ה דוקא בכולסא אסור ובה"מ שרי ואם ידעו מזה די"ל דמיירי בצ"ל ואפ"ה אסור משום טירחא כמ"ש למעלה א"כ גם מחששו לק"מ די"ל חששו להתיר טירחא כמ"ש הת"י וצ"ל דבאמת ידעו מזה אלא דהלשון חששו לא משמע להו לפרש אלא להתיר איסור ולא טירחא ודוק:

בד"ה דכ"ע טילטול מן הצד שמי' טילטול וכו' עד וקשה לר"י דבריש כל הכלים פסיק רב נחמן וכו' הנה קושיתם זאת צ"ע דהא שם בגמ' רמי רב נחמן ארב נחמן ואמרינן סתמא הדר בי' רב נחמן וא"כ י"ל דמההיא הדר מה שפסק כראב"ת אלא שתוס' אזלי הכא לשיטתייהו דהתם שכ' דמאחרת הדר בי' ע"פ הכרעה מפ' תולין דמייתי בסמוך והיינו ע"פ תירוצם הכא דלא מוכח מכאן מידי אבל לפי ה"א עכשיו דמוכח מכאן דשמי' טילטול נאמר מכח הכרעה דהכא דמההיא הדר ולק"מ ואם כוונתם דא"כ יוקשה מפ' תולין ארב נחמן ואהך דהכא א"כ היינו קושיא דבסמוך ואמאי הקשו ב' קושיות וצ"ע ויש ליישב דבאמת סמכו אפ' תולין וודאי רב נחמן מאחרת הדר וכנ"ל אלא שעוד הוסיפו להקשות ארב אדרב גופא ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה