אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף לט:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף לט:

דף לט.

בתוס' בד"ה ממעשה וכו' עמ"ש לעיל במשנה לתרץ ק' התוס' וגם לפרש הגמ' דעולא ורב נחמן וגם עמ"ש בסוף פרק שני תירץ נכון ג"כ על ק' התוס' ע"ש ודוק:

בתוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו וכו' עד ומיהו קשה לרשב"א וכו' עיין במהרש"ל ומהרש"א שהאריכו לתרץ דא"כ גם לפי האמת יוקשה ואם לא קשה לפי האמת גם לפי המקשן לא קשה ושניהם לדבר א' נתכונו עיין בהם ודוק ותמצא כן שתורף דברי שניהם לפי המקשה דמיירי ברחיצה ע"כ נ"ל להרשב"א כיון דע"כ גם רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בשבת מכ"ש דשתי' ודאי הוא ג"כ בכלל מסתמא דרחיצה אף שאינו מוכרח די"ל דלא מיירי מיני' ושבקה כיון דמוכח משתי' סתמא הוא כן סתם רחיצה משמע כל רחיצה שאסורה ואם כן ק' אימא סיפא אבל לתרצן דלא מיירי כלל מן רחיצה רק משטיפה י"ל דלא מיירי כלל מרחיצת פניו ידיו ורגליו ושבקה וסמיך אהוכחה משתי' ותימה גדולה לי על מהרש"א מה שמתריס על מהרש"ל הלא הוא ג"כ פי' כן אלא שפי' זה הוא דוחק שיקשה בלא הוכחה רצה לפרש מתחילה בטוב טעם שלפי המקשן מוכח דמיירי גם מפיו"ר דאל"כ ליתני רבותא טפי דאפי' פיו"ר אסור וא"ל משום דיוק נקט כל גופא דיותר יש לו לאשמועינן רבותא בגופו אבל לפי התרצן דמיירי משטיפה לא מוכח די"ל דשטיפה רבותא טפי לאסור מרחיצת פיו"ר דזהו רחיצה וזה רק שטיפה הרי לך שזה הדרך נכון מאד אלא שהקשה על עצמו מנלן להוכיח אף לפי דעת המקשן דאל"ה ליתני רבותא טפי בגופו הא א"צ למיתני רבותא זו כיון דמוכח מן שתי' לכך נקט טפי רבותא לדיוק דאפי' כל גופו שרי מע"ש לכך אסיק לדחוק בפירושו כמ"ש המהרש"א הרי לפניך שבונה וסותר ובונה בדברים ראוים לאומרם ותמי' לי על המהרש"א ויותר תימה גדולה על מהר"מ שדיבר עליו דבריו לא כנים והוא אין מתרץ כלל דלפ"ד מאי מקשה הרשב"א גם לדעת המקשן אמנם סוף דברי מהרש"ל ומהרש"א דחוק כמ"ש וביותר קשה לי מאי ומיהו קשה משמע דקאי אלעיל לכן נ"ל דהסיגנון הוא דהרשב"א חיזק קושיא ראשונה ע"י קושיתו וממילא לק"מ שלא נשאר אלא ק' התוס' קמייתא על המקשן מאי שאינו מדקדק מסיפא וגם היא אינו חזקה כ"כ כדמשמע לשון ומיהו ומקושר מאד עם הקודם לאפוקי מפירוש שלהם שנשאר כל הדיקדוקים לבד הקושיא עצמה הוא מתורץ בדוחק גדול חדא שיקשה מן סתם בלא הכרח וגם תירוצם שלמסקנא לא קשה כיון דלא מיירי מן רחיצה רק משטיפה הוא דוחק גדול דהא גם שטיפה רחיצה קרי לי' תנא ופיו"ר נמי רחיצה מיקרי למה לא נאמר דגם פיו"ר הוא בכלל כמו להמקשה דמיירי בכל גופו וכן מה שרצה מהרש"ל לפרש דכיון דמיירי בשטיפה לא מוכח מהדיוק בפיו"ר איירי מדלא תנא רבותא די"ל פיו"ר גרע טפי משטיפת כל גופו הוא תימה דהא חזינן בהוחמו בי"ט מותר ברחיצת פיו"ר ולא בשטיפה וכן מאן דאוסר בשטיפה בשבת בהוחמו מע"ש שרי בפיו"ר דליכא מאן דאסר בשבת ברחיצת פיו"ר בהוחמו מע"ש כדמשמע לקמן דמקשה אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ודוק הארכתי קצת להורת לך שלענ"ד פירושי הוא הנכון:

והוא כי הנה יש להקשות במשנה למה לי' למיתני כלל רחיצה כיון דאסור בשתי' מכ"ש רחיצה ודוחק לומר דנקט מיותר כל מילתא משום דיוק דמשמע איסור אתי לאשמועינן מכ"ש כאן שהורו אמעשה למה להם להורות מה שאינו שייך לכאן וי"ל בשני פנים א' דתני רחיצה לגופא להורות שאסור אע"ג דהוא מכ"ש כ' התוס' כ"פ בש"ס דאורחא דתנא למיתני לא זו אף זו ולא שייך להקשות למה לי הראשון וכן מצינו באמת הרבה פעמים במשנה או פן הב' נוכל לומר דתנא בשבת רחיצה אגב סיפא די"ט דמותר בשתי' והוצרך למיתני איסור רחיצה תני נמי רישא רחיצה וסברא זו כ' גם מהר"מ. ונפקותא בין תירץ הא' לב' נ"ל דלתירץ הב' לק"מ ק' הרשב"א די"ל לעולם דמיירי דוקא ברחיצת כל גופו וא"ת למה לא תני רבותא טפי דאפי' פיו"ר אסור כיון שבאמת אסור לק"מ דהא כל עיקר של רחיצה לא הוי תני אלא אגב סיפא ושם אינו אסור אלא כל גופו וכאן סמוך תנא אשתי' דאסור וכמ"ש המפרשים וא"ל א"כ לא ליתני כלל רחיצה דתני אגב סיפא משא"כ אם נאמר דתני לגופא ולא סמיך אשתי' ותני לא זו אף זו מוכח שפיר דמיירי גם מפיו"ר דאל"כ ליתני רבותא טפי כיון דלא סמיך אשתי' ע"כ דאל"כ לא ליתני רחיצה כלל דאין סברא לומר אגב סיפא ומקשה שפיר הרשב"א מהוכחה גדולה לפי סברא זו אמנם ק' מנ"ל להקשות דילמא הך סברא דתני אגב סיפא אמת אכן י"ל דמוכח מהגמ' דסברא זו אינו דאל"כ מאי מקשה מעיקרא הא הוחמו בע"ש שרי ברחיצה דילמא לעולם אסור והא תני בהוחמו בשבת אסור ברחיצה הא בלא"ה עיקרו תני משום סיפא ושם י"ל דשרי בהוחמו בעי"ט לכך נקט גם כאן הוחמו בשבת אלא ע"כ מדמקשה הגמ' אין סברא זו נראה בעיניו דלא תני רבותא טפי אגב סיפא אלא כפי' הראשון שכתבתי והדרא קושיא לדוכתא ק' הרשב"א בהוכחה חזקה מאד אלא שלפי האמת לא קשה די"ל לעולם הך סברא דתני אגב סיפא וא"ל א"כ מאי מקשה הגמ' הא מע"ש שרי דילמא תני אגב סיפא ולעולם בשבת גם בהוחמו מע"ש אסור ומיירי בכל גופו אלא דתני הוחמו בשבת משום סיפא דהוחמו ביו"ט ז"א לפי אמת דהא מוכח מברייתא שהביאו התוס' דאף בי"ט אסור ברחיצת כל גופו אף בהוחמו מעי"ט וא"כ למה נקט הוחמו בשבת וגם הוחמו בי"ט אי מיירי בכל גופו ולעולם הך סברא אמת דתני אגב וקרוב לומר שלזה כ' התוס' הכל הי' יכול לדקדק וכו' כדי לתרץ זה דמאי מקשה הגמ' דילמא תני אגב סיפא וכמ"ש אלא שע"ז כתבו מיהו קשה לרשב"א דבלא ברייתא ג"כ הי' יכול להוכיח מגוף המשנה וצ"ל דה"מ למידחי דתנא אגב סיפא וכן הוא באמת לפי התירץ שבגמ' א"כ נשאר הקושיא הכל ידקדק מסיפא דא"ל מה שהי' יכול לדקדק מרישא מדקדק דהא אינו יכול לדקדק כלום מרישא אף זה הדיקדוק דמיירי מפויו"ר די"ל דתני אגב סיפא רק גם זה הדיקדוק הוא ג"כ ע"י סיפא ומסיפא לחוד יכול לדקדק הכל ולמה מדייק כלל מרישא וא"ל כיון שהתחלת זה הדיוק הוא מרישא אם לא נאמר אגב לכך מייתי מרישא ואם נאמר אגב באמת מוכח מסיפא זה מוכח ממשנה בלא ברייתא ג"כ ולמה הביא הברייתא וקשה ממ"נ או יקשה ממשנה גופא או ידקדק הכל מסיפא אמנם למסקנא לק"מ דתנא אגב רק להמקשה גם כן לא קשה אלא קיצור מרישא ודוק:

בגמרא והתניא חמין שהוחמו מע"ש וכו' אע"ג בח"ט מותר עיין לעיל שכתבתי פירושו על נכון וכן מאי שח"ט מיקרי הוחמו בשבת ובגמ' מדמי לה להטמנה ע"ש ודוק:

והא דלא מיקרי לה ברחיצת אבר אבר י"ל דמקשה אליבא דשמואל דהילכתא כוותי' דאסור ולפמ"ש הר"ן בחמין שהוחמו מעי"ט מותר אבר אבר אליבא דכ"ע וכן משמע ברייתא דלקמן דקתני ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט מתורץ ק' התוס' הנ"ל דלא מצי למידק הכל מסיפא דהוי מצי לאוקמא ברחיצת אבר אבר וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא א"כ ראוין לשתי' נראה לר"י וכו' לכאורה הוא תמוה דמפרשין ומוכיחין הדין אליבא דב"ש ודאי הלכה כב"ה וביותר מ"ש נראה לר"י שיכול לחמם משמע שבאו להורות דין אליבא דב"ש ואין זה אלא תמה אמנם לק"מ דאם נאמר דב"ש בראוין לשתי' אפי' כשאין מחמם לשתי' א"כ לדידן דקי"ל כב"ה שרי לחמם אף באין ראוין כלל לשתי' ובאמת אין הדין כן דהא ב"ה לא שרי אלא מטעם מתוך ובאין ראוין לשתי' ליכא מתוך לכך כתבו ב"ש לא שרי אלא במחמם ולב"ה לא שרי אלא בראוין ולכך מקשה דמתני' דלא כב"ה דבמתני' הי' ראוין כמ"ש התוס' וכן מ"ש נראה לר"י היינו דמינה נשמע לב"ה בראוין שרי אף ביותר מכדי שתי' דה"א דבזה לא שייך מתוך והביאו ראי' דאפי' בשבת דלא שרי ודאי אלא לשתי' משום סכנה שרי יותר מכ"ש בי"ט לב"ש במחמם לשתי' ומינה לב"ה בראוין מכ"ש ודוק: בתוס' בד"ה והא מעשה דא"ט בקרקע הוי הקשה הרא"מ וכו' מכאן מפורש להדיא דמעשה דא"ט מיקרי הוחמו בשבת מהראי' שכתבתי לעיל ותימה על תמיהת מהר"מ לעיל ודוק:

בא"ד ומפרש ה"ר יוסף וכו' תירוצם דחוק מאד והקושיא חמורה בגמ' ולפי פשוטו י"ל דהגמ' אוכיח מרב איקא בר חנניא דאמר והאי תנא הוא וא"א בקרקע לד"ה שרי א"צ לומר והאי תנא דאתיא אליבא דכ"ע אלא שגם זה דוחק דגברא אגברא קא רמי ודוק:

אכן נלע"ד שרש"י מתרץ זה הקושיא בטוב טעם במתק קיצור לשונו שכ' בד"ה בכלי דהרואה וכו' ובד"ה בקרקע מותר דבטלי להו מתורת חמין ובד"ה והא מעשה אלמא קיימי במילתייהו והוא כיון דחזינן דר' יהודה גזר ע"ש אטו שבת מטעם שכ' רש"י בכלי למה לא נגזר בקרקע וצ"ל דבקרקע לא מינכר מילתא כלל שהם חמין למיגזר להרועה וא"כ גם בח"ט דשרי מדינא אף בשבת דהוי תולדת חמה וממילא לא שייך למיגזר שמא יחם בחמי אור ובידים כיון דכבר בטל מתורת חמין וכ"ש הוא מה התם דלא הוי אלא חדא גזירה ע"ש אטו שבת לא גזרינן בקרקע ואף דר"י לא אמר כן מפורש ס"ל לרב חסדא מסברא ע"כ דאין לגזור בקרקע ע"כ דלא שייך גזירה בקרקע דבטל מתורת חמין לגמרי דאל"כ מנ"ל לרב חסדא מכ"ש בח"ט אף בשבת דהוי גזירה לגזירה כמ"ש תוס' במשנה שמא יערב בידים בתולדת חמה ותולדת חמה אטו תולדת אור מכ"ש דלא שייך למיגזר וא"ל לר"ש באמת אף בכלי לא גזר ע"ש אטו שבת אף חדא גזירה ובח"ט בשבת גזר גזלג"ז לא דמי כלל דר"ש כיון כיון דחזינן דמתיר מע"ש ע"כ ל"ל הך גזירה כלל ליגזר ע"ש אטו שבת אבל לר"י דאית ליה הך גזירה דע"ש אטו שבת וגם לא חזינן דמתיר בקרקע ע"כ ס"ל לרב חסדא דבקרקע לא שייך למיגזר כלל משום דבטל לגמרי מתורת חמין א"כ מכ"ש דלא שייך למיגזר גזלג"ז וכיון דחזינן דגזרינן אף בקרקע בשבת גזלג"ז מכ"ש דגזרינן חדא גזירה ומנ"ל לרב חסדא למישרי כיון דחזינן דגם בקרקע במילתייהו קיימי ודוק:

בתוס' בד"ה אמר רבה בר חנה הלכה כר"י וכו' עד וי"ל דסתם דהכא גריע וכו' עיין במהרש"א שהקשה מ"ט יש חילוק ולפי פשוטו אין מקום לקושיתו דשאני סתם בתר הכרעה במשנה אתי סתם ומבטל ההכרעה דמורי שהדר מהכרעה משא"כ בברייתא ואי ליכא הכרעה אעפ"כ הלכה כסתם כיון שנראה בעיניו לסתום ואין דבר כנגדו לבטל אמנם אי קשיא הא קשיא הא אדרבא אמרינן בגמ' דהכרעה בברייתא גריע מהכרעה במשנה היכא דאיכא סתם נגדו כמ"ש התוס' לקמן וגם אגופא קשיא דאמר ה"מ במתניתן משמע אפי' היכא דאיכא סתם כנגדו דומיא דאבל בברייתא דמיירי היכא דאיכא סתם כנגדו כמ"ש התוס' משמע במשנה הלכה כמכריע ותו' כתבו להיפך מכח קושיא דפסחים וגם שם בתירץ גופא קשה מאד לפי' התוס' למה לי' למימר ה"מ במתני' וכו' הל"ל ה"מ היכא דליכא סתמא אבל היכא דאיכא סתמא לא לכן נלע"ד לפרש הכל אחר שנבאר דקשה לכאורה מאי מקשן התוס' אדרבא גם מהכא מוכח דסתמא עדיפא דלהכי הוצרך לומר בפירוש שמיע לי וכן ר"י גופא הוצרך לומר בפירוש ואי הכרעה עדיפא לל"ל אלא ודאי דסתמא עדיפא וכמסקנת הגמ' והיכא דאיתמר בפירוש איתמר שכך הי' מקובל בהא וא"ל דקושי' התוס' אמקשה שהקשה ואי מכללא מאי משמע שזה הכלל דהכרעה עדיף מסתם והתם מוכח דסתם עדיף מלבד שהוא דוחק לפרש לק"מ דילמא סוגיא דהתם לפי המסקנא דהכא וצ"ל דק' התוס' גם לפי המסקנא דהכא דלא אסיק דסתם עדיף אלא כיון שהכרעה בברייתא אבל היכא שהכרעה במשנה הכרעה עדיפא כדאמר ה"מ במתניתן והתם משמע דהלכה כסתם וע"ז תירצו דסתם דהכא גריע טפי לכך אם הי' ההכרעה טובה הי' הלכה כהכרעה אבל היכא דשניהם שוין הלכה כסתם ולפ"ז מתפרש סוגית הגמ' היטב דמקשה אי מכללא מאי ר"ל דגם מכללא מוכח אע"ג דסתם נגדו כיון דסתם גריע כמ"ש התוס' ודאי הלכה כהכרעה ומשני דגם הכרעה גרוע דה"מ שהכרעה טובה במשנה ואז אם הי' הסתם גרוע הי' הלכה כהכרעה אבל בברייתא לא ר"ל אינו טוב ההכרעה והוי גם הכרעה גרוע ושניהם שוין והדרא הכלל הלכה כסתם כמו שם בשניהם טובים שהלכה כסתם לכך הוצרך לומר בפירוש ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה