לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף לט.
ברש"י בד"ה כל שבא כל מלוח וכו' ע"ש ושם במקומו פירש"י כפי' תוס' דהכא אמנם אינו סותר ומצאתיו בר"ן לא רציתי להאריך וע"ש בר"ן: ברש"י בד"ה שמא יטמין ברמץ וכו' דברי רש"י תמוהין דגם בכולהו תולדת חמה היא לבשולי גם מאי בעי בזה בכל אריכת לשונו אכן ע"פ מה שנבאר דברי התוס' בזה הדיבור יתבארו גם דברי רש"י:
ובתוס' בד"ה שמא יטמין וכו' דברי התוס' צריכין ביאור רחב כמ"ש המהרש"א דא"כ למה נקט סתמא לעיל לא גזרינן תולדת חמה הא לא פליג אלא בסודרין דלא שכיח באור וגם למה לא נגזור בחול אטו נתחמם באור ומכ"ש בחמי טבריא ע"ש:
ודאי מה שהקשה המהרש"א אמאי דמדמי חמי טבריא לסודרי' דבריו תמוהין מאד דהא גמ' משני כן לרב יוסף והתוס' לא כתבו כן אלא לרבה דלדידי' גזר ר' יוסי בחול דדמי לרמץ צריך לחלק אבל לרב יוסף אף בדדמי לא גזר ר' יוסי אטו תולדת אור שפיר מביאין ראי' מחמי טבריא אף דדמי לתולדת אור ואי משום שכ' התוס' דמבע"י מודה רב יוסף דגזרינן שמא יטמין ברמץ אלמא דגזר בדדמי הא כתבו התוס' שם בהדיא דבשבת לא גזר אף בדדמי ע"ש בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז ע"ש שכת' בהדיא דאטו אי שרינן חמי חמה ניחוש אטו חמי אור ע"ש וא"כ שפיר מייתי רבנן מן חמי טבריא ואי סובר המהרש"א שגם מעשה דאנשי טבריא מיקרי מבע"י זה בלא"ה קשה שם אתוס' כמו שהקשה מהר"מ ע"ש ולא שייך לכאן ובאמת לק"מ כמו שנבאר שם בעזה"י וצ"ע רב דברי מהרש"א:
אמנם שלא נשווהו טועה נ"ל דקושיתו הוא לרבה דאמר הגמ' דמש"ה מייתי שפיר ראי' מאנשי טבריא משום דדמי להטמנה ל"ל משום הטמנה תיפוק לי' דבלא"ה יש לאסור דנגזור אטו חמי האור אף בלא הטמנה כיון דלא דמי להפקעת סודרין אף שאין במשמע דבריו כן לפי פשטן ע"כ צריך לפרש כן ע"ש ודוק היטב:
ולכאורה הי' נ"ל שלא קשה שום קושיא דבאמת הא דאמר רבה שמא יטמין ברמץ היינו משום דחול דמי לרמץ וכן הוא משמע דברי התוס' שכ' סודרין לא דמי לרמץ משמע אבל חול דמי והיינו חול שנתחמם באור דמ"ש ומ"ש שמא יטמין לאו דוקא הטמנה אלא ה"ה ע"ג חול אסור משום ע"ג רמץ והא דנקט יטמין משום המשנה והמשנה גופא י"ל אורחא דמילתא או משום לאסור אף מבע"י נקט הטמנה דמבע"י ודאי שרי ע"ג חול דלא גזרו מבע"י במוסיף הבל אלא דרך הטמנה אפי' לרש"י בריש פירקין היינו ע"ג כירה אבל ע"ג גפת וזבל אפשר דרש"י מודה אבל בשבת ודאי אסור אף ע"ג מוסיף הבל דהא להחזיר לא שרי אלא א"כ גרף מכ"ש ליתן בתחילה וכל זה מבואר בהרא"ש והא דאמר בגמ' גבי גג למ"ד שמא יטמין ליכא למיגזר משמע אף בשבת היינו משום דגג לא דמי לרמץ אבל ודאי הטמנה לאו דוקא כמ"ש הרא"ש וא"כ גם הא דאמר היינו דדמי להטמנה היינו נמי ל"ד רק כיון דדמי לתולדת אור מודה ר' יוסי כמו בהטמנה וא"כ אין מקום לק' המהרש"א שניהם גם מ"ש בגמ' לעיל דר"י לא גזר תולדת חמה משמע כל תולדת חמה י"ל דהיינו לרב יוסף כ"ז הי' נראה לכאורה וכן הוא ודאי דעת הרא"ש: אמנם תוס' כתבו לקמן בד"ה אין מגלגלין דע"ג חול שרי לרבה אלמא לא גזר חול אטו רמץ והטמנה דוקא ק' ק' המהרש"א כאן וגם לקמן גבי ח"ט דנקט דוקא לרבה דדמי להטמנה ק' כמ"ש לעיל וגם זה דוחק דנקט לעיל סתם תולדת חמה דוקא לרב יוסף הא הלכה כרבה דטעמא דנקטי תוס' בסודרין זה הטעם הוא לכל תולדת חמה דלא דמי לאור דלא שכיח באור כמותו וחדא אטו חבירתה לא גזרינן וגם חול לא דמי לרמץ וחול שהוחם באור בלא"ה לא שכיח חול ואבק דרכים להחם באור אלא סודר הוצרכו לתת טעם שאין דרך משא"כ אלו וכ"ש בחמי טבריא בקרקע באמה או באמבטי דחמי אור שבאמבטי שבקרקע הוי כלי שני וכן רוב תולדת אור והא דגזרו בהטמנה בחול לר' יוסי היינו אע"ג דחול לא דמי לרמץ כיון דשוין בהטמנה ודמי בזה גזרו שפיר כמו שגזרו בהטמנה בגפת ובזבל שג"כ אינו תולדת אור והיינו משום דהטמנה שכיחא וזה כוונת תוס' וגם רש"י כוון לזה לתרץ אע"ג דודאי לא דמי ולא גזר ר"י מכ"מ כיון שהוא בישול דרך הטמנה ושוין בזה גזר ר"י ותו לק"מ וזה כוונת המהרש"א גם כן ודוק:
והמהרש"א לקמן בתוס' בד"ה ואין מגלגלין רצה להשוות דעת התוס' לדעת הרא"ש ולומר דלרב יוסף גם לתוס' אסור ע"ג והרא"ש ג"כ כ"כ לרב יוסף ולא לרבה ותימה לי עליו הא תוס' גרסי מפני שמזיז ואם מגלגל ע"ג מאי מזיז איכא אלא ודאי גם לר"י שרי ע"ג אלא שאסר כשמניח בתוכו אפי' שלא בהטמנה כגון ע"ג גג דאית בי' עפר כדס"ד דמיירי שמניח בתוכו וכ"כ מהר"מ ואפי' לפירש"י ליכא למיגזר אלא כשמניח בתוכו שמא יצטרך עפר יותר משא"כ להרא"ש אסור לתרווייהו אפי' ע"ג ממש דגזרינן לרבה אטו רמץ ולרב יוסף שמא יזיז או לא כ"כ אלא לרבה דהא הרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא דרבה וזה היפך ממ"ש המהרש"א משא"כ לתו' שרי לרבה ע"ג ממש שהם מפרשים כמ"ש לרבה לעיל ודוק:
בתוס' בד"ה מפני שמזיז וכו' י"ל לרש"י מק' ראשונה לבד מ"ש בעצמם לתרץ נמי לק"מ דמאן לימא לן דר' יוסי סבר כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופא דילמא כר"י אדרבא הרי"ף ורמב"ם פסקו בזה כר"י ולק' השני' נמי לק"מ לפמ"ש לעיל דלא שייך למיגזר אלא אם מניח בתוכה שמא יזיז לכסות והמקשן סבר דע"ג היינו שאינו מטמין בתוכה אבל מניח בתוך עפר ותוחב בו כמ"ש מהר"מ לפי' התוס' והוא מוכרח דהמקשן סבר כן לפירושם ג"כ ומשני דלית בי' עפר כלל אלא מניח ע"ג ממש תו ליכא למיגזר ודוק: בא"ד דסתם גג לית בי' עפר כ"כ שיוכל להטמין וכו' נ"ל דלהטמין ל"ד אלא להניח בתוכו נמי ליכא אבל להטמין גם לדעת המקשה ליכא דאל"כ ק' גם לרבה וכן מ"ש בסמוך כגון גג דאית בי' עפר היינו להניח בתוכו דאסור לר"י ולרבה שרי דלא גזר אלא דרך הטמנה וכמ"ש לעיל דחול לא דמי לרמץ ובזה מתפרש היטב כוונתם בד"ה ואין מגלגלין דלא כהרא"ש ולא כמו שכתב המהרש"א ודוק היטב:
בא"ד ועוד פר"ת בספר הישר וכו' כל המפרשים דחקו מאד לתרץ דלפירושו נשאר בקושיא מאי ליגזור ולענ"ד נראה דאדרבא לפירושו מתפרש יותר לשון הגמרא מלכל הפירושים דהנה יל"ד למה לי תיבת ליגזור הא כבר אמר טעמא דר"י משום גזירה והל"ל ליתסר או מא"ל מכ"ש לפי' התוס' הראשון הוא מיותר ודחוק וגם התירץ הוא לשון מיותר סתם גג הל"ל בדלית בי' עפר אבל נראה דהמקשן ידע דא"ל דמיירי בגג דלית בי' עפר אלא כיון דבאית בי' עפר הוא איסור דאורייתא ליגזור אטו גג דאית בי' עפר אע"ג בעפר תיחוח לא גזרינן דגג אטו גג שייך יותר למיגזר ומשני סתם גג לית בי' עפר ולא שייך למיגזר כלל דלא שכיח משא"כ לתירץ הראשון ליכא לפרש כן דמאי פריך ליגזור כיון דבאית בי' עפר גופא לא מיתסר אלא מדרבנן י"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה לכך הוצרכו התוס' לדחוק אבל לתי' זה הפי' מרווח יותר ודוק היטב כי נ"ל ברור:
בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור הוא תמוה מאי שלא הוכיחו כן לעיל מא"ב וגם כאן לא מוכח כלל ומהרש"ל דחק מאד והמהרש"א כתב תירץ נכון על מה שלא הוכיחו מא"ב וכן אמרתי לפי פשוטו אמנם עדיין לא יצא ידי חובת ביאור ק' שנית והוצרך להגי' ואני אומר ע"פ סברא זו שהתחיל שוב אין צורך להגי' והוא ע"פ מ"ש הר"ן על האי פירושא שכ' בשם ר' האי מיהו לא מיחוור האי פירושא ע"פ סוגיא דשמעתתא ונ"ל שכוונתו ודאי אהא דפריך מגג וזה ודאי החילוק שבין גג לחול דבגג ליכא עפר תיחוח שיוכל להטמין רק רגבי עפר הנשאר מהמעזיבה לכך לפי פירושינו פריך שפיר בשלמא למ"ד שמא יטמין ליכא דאין דרך להטמין ברגבים אבל שמא יזיז קשה ניחוש דאי הוי ס"ד סתם גג הוי עפר תיחוח לא מקשה ניחוש שמא יזיז דאסיק לפי פירושינו בעפר תיחוח ליכא יזיז אלא ודאי כמ"ש וגם הסברא נותנת כן ומשני סתם גג לית בי' עפר כלל דהרגבים הם במעזיבה אבל לפי פירוש ר' האי דפי' בעפר תיחוח ליכא יטמין דלא דמי לרמץ רק ברגבים הוא דאסור ויזיז איכא והיינו ודאי לחפירה לא חיישינן אלא במה שמזיז את ע"ת הוא אסור משום מוקצה או חורש כמ"ש התוס' וא"כ כלפי לייא אדרבא גבי גג משום יזיז ליכא כיון שאין שם ע"ת ולחפירה לא חיישינן ובמה שמניח אינו מטלטל רגבי מעזיבה כמו ע"ת אבל שמא יטמין איכא דהא ע"ת ליכא יטמין דוקא ברגבים דדמי לרמץ אף דמגלגל ע"ג להרא"ש גם ע"ג גזרינן שמא יגלגל ברמץ ואף לפי' התוס' ע"כ ע"ג לאו דוקא כמ"ש לעיל דאל"ה לא פריך לפירוש רש"י ותוס' אמ"ד יזיז וא"כ לפי' זה קשה שמא יטמין ושמא יזיז לק"מ כך נ"ל פירוש הר"ן מה שסותר פי' זה וע"כ צריכין אנו לומר שהי' באמת לפני רבינו האי גירסא להפך בשלמא למ"ד שמא יזיז ליכא אלא למ"ד שמא יטמין ליגזור והר"ן כתב דלפי גירסא שלפנינו לא מיתחוור האי פירושא וא"כ לעיל לא מצי תוס' לאקשוי אא"ב כמ"ש המהרש"א דהיינו מפרשים להיפך כפי' ר' האי ובאמת רב יוסף אית לי' דרבה אלא שרבה ל"ל דר"י לכך נטרי תוס' עד הכא בקושיא דגג ומקשין ממ"נ אם נאמר כפי' ר' האי ע"כ הכא הגירסא איפכא למ"ד שמא יזיז ניחא וא"א דר"י אית לי' דרבה גם לר"י קשה ניחוש שמא יטמין ואם נאמר לפי פירושינו ע"פ רש"י ותוס' ולק"מ מכאן ק' מלעיל דאמר איכא בינייהו משמע דל"ל דרבה ודוק: בא"ד וי"ל מבע"י מודה ר"י וכו' ועיין במהר"מ מה שהאריך להק' אקשיא ואתירץ ועיקר יסודו דמעשה דא"ט הוי הטמנה מבע"י דהא יליף הגמ' מיני' לאסור הטמנה מבע"י ע"ש וקמתי משתומם על המאור הגדול הזה איך לא ראה המשנה אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת והוא דוקא דהא דייקינן בגמ' כן הא מע"ש שרי ואוקמא בשטיפה דשרי בהוחמו מע"ש וכאן אסרו ע"כ משום שהוחמו בשבת ואי משום שהוחמו מע"ש במוסיף הבל אסור הל"ל בחמין שהוטמן מע"ש וגם לעיל אמר אליבא דכ"ע בחמין שהוחמו מע"ש שרי אפי' הניחם ע"ג כירה שאינו גרופה במזיד מכ"ש לפי מאי שמשמע מתוס' לעיל שאין איסור בהבאת סילון למה נאסר אם הוחמו מע"ש כיון שלא עשה איסור אלא ודאי דהכא לא אסרו אלא משום שהוחמו בשבת דכל שעה באו מים חדשים בשבת ונתחממו אע"ג שהוא ממילא ובח"ט גזרו אטו בידים וח"א כמ"ש התוס' והא דיליף מיני' לאסור הטמנה היינו בתבשיל אף שנתבשל מע"ש אם מוסיף הבל בשבת ונתחמם ומצטמק ויפה לו מכ"ש בלא נתבשל כ"צ לכל מר כדאית לי' לעיל גבי פלוגתא דר"מ ור"י הוי כ"כ פעולה כמו מים צוננין שהוחמו בשבת הכא כיון דגם הכא לא עשו שום מעשה בשבת אלא הטמנה מבע"י וח"ט וע"י זה הוחמו בשבת אסרו ה"ה שם בהטמנה מבע"י וע"י זה הוחם התבשיל בשבת אסור אף בגפת וזבל דומיא דח"ט ודוק היטב כי הוא ברור וכן משמע מפורש ברש"י ע"ב בד"ה ממעשה שכ' שהצוננין מתחמם בכך משמע שעיקר איסור משום שהוחמו בשבת ואי תיקשי הא תבשיל כבר נתבשל לכך כ' ואע"ג דממילא ר"ל בשבת הוי ממילא דהא עיקר מעשה הטמנה הי' בע"ש ואפ"ה אסור כמו הוחמו בידים בשבת ה"ה בתבשיל שנתוסף הבל בשבת ע"י הטמנה וא"כ אין כאן מקום להתחלת קושית מהר"מ דשפיר מקשה לר"י כיון דבשבת לא גזרינן לדידי' אליבא דר' יוסי אמאי גזרינן הכא שמא יחמם בידים בשבת בח"א דאל"ה לא הוי אסורין ברחיצה מכ"ש בשתי' וכמ"ש ודוק: