אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף לו.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף לו.

דף לה:

בגמ' ומאי שופר נמי חצוצרות עיין ברש"י ודוק וע"כ ר"ל דאין דרך למיתני זו ואצ"ל זו לכך תני לא זו אף זו הוא דרך למיתני לכך מהפך דשופר דרישא ר"ל חצוצרות אמנם הרבה יש לדקדק חדא דהא דאישתני שמייהו היינו שעמי הארץ קורין כן אבל התנא ודאי קורא לשופר שופר שכן משניות מליאים במסכת ר"ה שתוקעין בשופר זכר לאילו של יצחק וכן הנך שני ברייתות ודאי קראי לשופר שופר והיינו משום דבאמת לא נתחלף שמם אלא שעמי הארץ טעו והורגלו להחליף ואיך ישנה התנא דהך ברייתא הלשון מאמתו וגם מהך ברייתא גופא משמע דשש תקיעות היו בשופר ממש וכן משמע בהחליל וכן משמע קצת כאן מדמקשה בציבור נמי חזי ואהא קתני ששם מניח שופרו והיכי שייך טעמא לפי שאין מטלטלין את השופר וגם לשנות לשונו בחד ברייתא וגם יל"ד היכי שייך הך קושיא ומאי שופר וכו' להך תירוצא וגם אין זו קושיא מוכרחת להפך הלשון מכולהו הש"ס בשביל זה דהא מצינו כמה פעמים בש"ס דנקט ג"כ זו ואצ"ל זו כמ"ש התוס' כ"פ לכן נ"ל לפרש דהוקשה להגמ' למה לי' למיתני כאן כלל הך דחצוצרת בשלמא מעיקרא דאמינא דשופר הוא ג"כ מוקצה י"ל כיון דחד טעמא נקט לה איידי דשופר אע"ג דהוי קצת זו ואצ"ל זו לק"מ כמ"ש וגם לא הוי כ"ש כ"כ דתרווייהו חדא מוקצה אבל עכשיו דאסיק לפירש"י דשופר הוי מלאכתו להיתר ואסור משום דר' נחמי' וחצוצרת אסור בלא"ה אף לר"י משום מוקצה אינו שייך לכאן כלל לטעם אלעיל וגם איידי לא שייך וגם הוא מיותר לר"נ לגמרי דאף מלאכתו להיתר אסור לכך קאמר ומאי שופר וכו' ר"ל דאי הוי נקט שופר לחוד ה"א דשופר היינו חצוצרת דלא היינו יודעין מסברא לאסור מלאכתו להיתר וה"א דבאמת היו תוקעין בחצוצרת כדי שלא נאמר סברא רחוקה דמלאכתו להיתר אסור כר"נ לכך קתני נמי ולא את החצוצרת לאסור אף שופר וכיון דבאמת שניהם אסורין אין אנו צריכין לשנות הלשון ומ"ש רישא שופר דתני ברישא וכו' היינו אי הוי תני לחוד וסיפא היינו מסיפא מוכח ממ"נ דאף שופר אסור ודוק:

ברש"י בד"ה לשופר של ר"ה וכו' ע"ש שהאריך ונ"ל פירוש לפירושו שהקשה לו דהא ודאי לדידן השונים גמרא לא אישתני כמו שהוכחתי לעיל אלא שע"ה החליפו וטעו והיכי שייך לומר דין לע"ה ואהא תירץ רש"י בשני פנים דנ"מ לת"ח המורה הוראה וידע הדין שתוקעין בשופר ולא בחצוצרת אלא שאינו יודע צורת של כל אחד ואם יבא לע"ה ויאמר שיתן לו שופר יתן לו חצוצרת לכך קאמר שאישתני שמייהו ואז יהי' יודע ליקח זה שע"ה קורא חצוצרת וגם הפן השני הוא נ"מ אף לת"ח שיודע הדין וצורתן שאם יבא ע"ה לשאול וכו' וק"ל:

בתוס' בד"ה למחט שנמצאת וכו' עד וקמ"ל דמצד א' כשירה וכו' עיין במהרש"ל ומהרש"א שדחקו לפרש דלכאורה לרש"י הוא רבותא גדולה דהא בהמסס טריפה אמנם נ"ל מלבד דלרש"י הוא ג"כ קשה כמו לר"ת אלא אדרבא נ"ל דלרש"י ק' יותר והוא דודאי גם רש"י ס"ל אע"ג דלחוץ היינו לצד חוץ אעפ"כ סברא חיצונה הוא בכל הנקבים דבעינן לחוץ דבאמת הדין כן בכל הנקבים לבד בהמסס שהדופן דק ואין מגין או מטעם שכ' התוס' לקמן וזה נמי לא ידעינן אלא מכח הך ברייתא דקתני בה"כ מצד א' כשירה משמע בהמסס טריפה וא"כ ק' אברייתא נמי למה איצטרך למיתני בה"כ מצד א' כשירה הא בכל הנקבים הדין כן והוי לי' למיתני עיקר רבותא דבהמסס טריפה לכך הוצרכו לתרץ דהוא ג"כ רבותא:

אמנם נ"ל דאדרבא לרש"י קשה טפי דהא ודאי לרש"י הא דמצד אחד כשירה היינו שלא ניקב הדופן השני כלל דאי ניקב גם השני קצת ודאי טריפה כמו המסס דלא נשאר הגנה וכ"כ רש"י כאן בהדיא וא"כ קשה טפי מה"ת לומר דטריפה הא נשאר דופן אחד שלם משא"כ לר"ת ודאי כשירה אף שניקב השני קצת דהא גם בהמסס כשירה וא"כ הוי רבותא כך כמו בהמסס אלא שאפ"ה קשה דגם בהמסס מה"ת ליטרף ודוק:

סליק פרק שני:

בס"ד אשר עד כה עזרני:

והוא עוד בתורתו יאמצני ויחזקני ויסיר חלשי:

וממניעות להפרישי:

ובעזרתו אתחיל פרק שלישי:

עם שלשה עמודי עולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש במעט בינתי לדרשי: פרק שלישי:

ברש"י בד"ה כירה עשוי' כעין קדירה וכו' ל"ד אלא כעין ב' קדירות אלא רש"י בא לבאר צורתו והיינו של כל א' מהן עשוי' כעין קדירה וק"ל: בד"ה קש זנבות השבולים עיין בתוס' שמקשה על רש"י מפ' שואל ומהפך הפירוש ולענ"ד נ"ל דלפי' התוס' קשה יותר דלפירוש התוס' למה קראו כאן גבבא ושם תבן וגם לפי' התוס' לא שייך משכחת הא רוב במחובר וגם למה לא משכחת תבן במחובר כשעדיין לא נקצר אותו חלק הוי מחובר ויותר תימה לפי' תוס' איך מפרשין קרא לקושש קש לתבן לכן נ"ל דפירש"י הוא הנכון שחלק הנקצר קרוי קש והוא לשון לקיטה שנלקט מהשדה וגם חלק הנשאר בשדה נקרא קש לגבי תבן אלא דכאן נקרא גבבא ותבן נקרא קש הנחתך לחתיכות קטנות שנותנין למאכל בהמה וכן כשנותנין לתוך טיט ללבון לבנים ודאי א"א לתת קש שלמים אלא ודאי חותכין אותו וקרא אמר לתת תבן ללבנים וכן למאכל בהמה כתיב גם תבן גם מספוא אם כן ודאי שזה הנחתך קרוי תבן ואתי קרא היטב:

וגם דברי הגמ' מתפרשין היטב כשלא נקצר קרוי הכל קש כדכתיב לקושש קש וכשנקצר קרוי עליון והנשאר גבבא וקאמר שפיר משכחת לה במחובר אלא תבן שהוא הנחתך האיך משכחת לי' וק"ל:

בד"ה עד שיגרוף משום דמוסיף הבל וטעמא וכו' לכאורה הוא מפרש להשהות והוא נגד מסקנת רש"י אמנם אין ראי' דפירושו נכון לכל מר כדאית לי' לרבנן בשהי' ולחנניא באמת מותר להשהות על מוסיף הבל בע"ש רק בשבת אסור על מוסיף הבל דוקא וקאי שפיר פירושו על החזרה וק"ל:

ועיין בתוס' ור"ן וכל המפרשים שהקשו גודא רבא על רש"י שמשוה שהי' להטמנה דלחנניא יהא מותר ג"כ להטמין בדבר המוסיף הבל בע"ש וכי פליג אסתמא דמשניות דבמה טומנין וגם אכולהו סוגיות דאוסר בפרט שרש"י פוסק כחנניא אמנם אני בעניי נ"ל שדעת רש"י הוא יותר נכון כי לדעתם יוקשה היא גופא למה גזרו בהטמנה לא בשהי' וצריך לדחוק כמ"ש בסמוך ולדעת רש"י הוא חדא כי מה לי זה או זה הכל יש לגזור שמא יחתה ואדרבא כשהוא מגולה יותר קרוב לחיתוי מהטמנה ובאמת לחנניא מותר ג"כ להטמין מע"ש במוסף הבל רק בשבת אין איסור אלא במוסף הבל ולא במעמיד הבל כדמשמע במשנה בחזרה שהוא בשבת צריך גריפה ואפשר לכתחילה אסור אף במעמיד הבל רק חזרה שרי וא"כ כל הני משניות דבמה טומנין מיירי בשבת או ג"כ בחזרה בשבת או כרבנן מלבד שי"ל דלרבנן הוי שהי' כמו הטמנה במוסיף הבל ולחנניא שהי' לא הוי כהטמנה רק חזרה הוי כהטמנה ורש"י פי' לכל חד כדאית לי' אמנם ראשון נראה יותר בעיני והוא נכון ודוק ועפ"ז מתורץ היטב מנהג ישראל שהוא תורה שמטמינן בתנור הוסק בלא גריפה ותירץ הפוסקים שלא מיקרי הטמנה הוא דחוק מאד וגם בגמ' משמע שתוכה אסור משום הטמנה אמנם לפמ"ש א"ש דאף הטמנה שרי לחנניא ודוק: והא דמחלק בגמ' בחזרה לרבנן בגרופה בין תוכה לעל גבה אע"ג דגם על גבה אסור לרש"י כמו הטמנה אלא בגרופה אין מוסיף הבל וע"כ אף בתוכה אין מוסיף הבל דאל"כ לא הוי מקשי בשהי' מה לי תוכה מה לי על גבה היינו משום דחזרה בתוכה בשבת הוי כמטמין לכתחילה בשבת דאסור לרבנן כמו שנבאר ודוק:

אמנם אף לשיטת התוס' והפוסקים א"ש מנהגינו מה שטומנין בתנור שאינו גרוף שמוכח לשיטתייהו דגם תוכה לא מיקרי הטמנה כמ"ש הפוסקים כיון שאינו נוגע בקדירה דהא לשיטתייהו קשה טפי מאי מקשה בגמ' בשהי' מה לי תוכה מ"ל ע"ג הא כתבו דגם בגרופה מוסיף הבל אלא שהי' קילא ולא גזרו אף במוסיף הבל כיון שגרוף משא"כ תוכה דהוי ממש הטמנה לכך אסור אלא ודאי דגם תוכה לא מיקרי הטמנה וא"כ לדידן דס"ל כחנניא דמשהין אף באין גריף גם תוכה שרי אף באינו גריף וכמ"ש התוס' ג"כ מהך דחררה ע"ג גחלים ודוק:

והא דבאמת גזרו בהטמנה בכל מוסיף הבל אף היכא דלא שייך שמא יחתה כגון בזבל וכל הנך דשנוים במשנה משום שמא יטמין ברמץ ושם שמא יחתה והוי כמו חדא גזירה כדאיתא לעיל בפרק שני ולא גזרו כן בשהי' דהא אף בשהי' באינו גריף שייך שמא יחתה וא"כ לגזור בכל מוסיף צ"ל או משום הטמנה ברמץ או בתוך הרמץ ממש ושייך טפי קרוב לחיתוי משא"כ שהי' ע"ג הרמץ מותר אף לכתחילה דהא שרי בקטומה ולא גזרינן שמא יחתה או משום דהטמנה שכיח טפי ושייך בה למיגזר טפי גזירה לגזירה ודוק וכל זה לשיטת התוס' ופוסקים משא"כ לרש"י א"ש טפי דשוו מידותייהו ודוק: בד"ה אבל לא תבשיל וכו' עד דמיחזי כמבשל ר"ל דב"ש אזלי לשיטתייהו דדבר המתחיל מבע"י ונגמר בשבת אסור אף דלא עביד מידי כמו בצמר ליורה ואינך משא"כ לב"ה לכך לא הוצרך לפרש לב"ה אלא כיון דגרוף וקטום לא שייך שמא יחתה משא"כ הך מיחזי כמבשל לא שייך לב"ה וא"כ ע"כ צ"ל דחמין לב"ש דשרי מיירי בהוחמו כל צרכן דאל"ה אף דלא שייך בחמין יחתה כמ"ש התוס' עכ"פ משום שנגמר בשבת ומה שכתבו התוס' הוכחה דמיירי אף לא הוחמו כל צרכן צ"ל דהיינו לב"ה ולא כמ"ש התוס' ודוק:

בגמרא איבעי' להו האי לא יתן לא יחזיר הוא נ"ל לפרש מה שדוחק לפרש כן היינו משום דלשון לא יתן משמע דנתינה הוא איסור ואי בשהי' מע"ש לא שייך איסור בנתינה דהא מתחילה נתן לבשל והל"ל לא ישהה אלא י"ל טפי דמיירי בשבת דהנתינה אסור וליכא למימר דמיירי בנתינה חדשה בשבת כפשטי' דהא ב"ה דמיקל טפי לא שרו אלא בחזרה בגרופה ולא ליתן מחדש אלא ע"כ דמיירי בחזרה והא דקאמר סתמא לא יתן היינו דבאינו גרופה אסור כל נתינה הן מחדש הן בחזרה עד שיגרוף אז שרי חזרה או להרמב"ם דפסק דאף מכירה לכירה שרי להחזיר בגרופה כמו שנבאר א"כ כל נתינה בשבת הוי חזרה כיון שע"כ כבר בישלה ואף שסילקו קודם שבת ונותן בשבת מיקרי חזרה וא"כ אף דלפ"ז לא אתי מתני' אלא כחנניא ולא כרבנן מוטב לומר כן כדי שיהא לשון לא יתן א"ש ומדויק הלשון בגמ' האי לא יתן לא יחזיר ר"ל משום דלשון לא יתן משמע דלא יחזיר וגם מדויק הא דקאמר אבל לשהות משהין והיינו ודאי מדנקט איסור חזרה משמע הדיוק דמותר להשהות דאל"כ ליתני רבותא טפי וקשה במאי משמיענו תנא הדיוק כיון דלא תני בהדיא חזרה אלא ודאי מדיוק לשון לא יתן משמע דוקא היכא דנתינה הוא באיסור הוא דאסור אבל לשהות דליכא נתינה שרי או דילמא להשהות ולשון יתן היינו הנחה במקומו ומצינו כמה פעמים לשון זה במקרא כמו לא נתני להרע וכן אינך או דקאי אתחילת נתינה מע"ש כדי לשהות אע"ג שהלשון דחוק טוב לומר כן כדי לאוקמה כרבנן לכך מסופק איזה דוחק טוב יותר כנ"ל לפרש סוגיין ומתיישב הלשון ודוק:

בגמ' אבל לשהות משהין וכו' עד וכ"ש להחזיר וכו' לכאורה הדיוקים סתרי אהדדי כיון דיש כאן חומרא במאי דאסר באינה גרופה וקולא דשרי בגרופה וא"כ מאי קאמר אבל לשהות משהין דילמא וכ"ש לשהות שרי בגרופה ונקט חזרה דאפ"ה שרי בגרופה והדר קאמר וכ"ש להחזיר ולא קאמר אבל להחזיר אסור אף בגרופה שיהא הדיוק כמו לעיל אבל כד מעיינת לק"מ מב' פנים דלסברא הראשונה מוכח דלשהות משהין דא"ל וכ"ש לשהות כנ"ל ליתני רבותא טפי דאפי' לשהות אסור באינו גרופה ולמה נקט לשון נתינה דמשמע חזרה כמ"ש וא"ל דקמ"ל דאפילו חזרה שרי בגרופה חדא דלשון לא יתן עד וכו' משמע דתנא איסור אתי לאשמועינן ולא היתר דא"כ הל"ל נותנין בגרופה וא"כ ליתני רבותא בשהי' ולפ"ז מדויק מאד הלשון האי לא יתן וכו' ועוד דזה הרבותא דשרי בחזרה בגרופה לא צריך להשמיענו דהא קתני סיפא בה"א אף מחזירין וא"כ לאשמעינן איסור שהי' אלא ודאי דשרי אבל א"א להשהות תנן ע"כ כ"ש להחזיר דא"ל אבל להחזיר אסור אף בגרופה חדא דתנא איסור אתי לאשמועינן כמ"ש וא"כ כ"ש להחזיר וגם א"א לומר כן דהא ב"ה שרי להחזיר וא"כ יהא סתמא כב"ש וק"ל:

ברש"י בד"ה פליגי נמי וכו' עד חמין ותבשיל לב"ה לכאורה קשה מנ"ל דילמא דוקא חמין שרי ב"ה דקאי אב"ש ואינהו ודאי מיירי בחמין דוקא ואהא קאמרי ב"ה אף מחזירין אבל תבשיל לא וגם מאי בעי רש"י בזה ונ"ל דקשה לי' יתור לשון בגמ' דאמר וכי היכי דפליגי בלשהות וכו' אלא ודאי דאשמעינן דכל מאי דשרי ב"ה לשהות שרי נמי אף להחזיר וגמ' גופא מוכח דאמר אף מחזירין ולא קאמר סתמא מחזירין אלא אף מה שאין נוטלין לב"ש דהיינו תבשיל לא מיבעי' דשרי להשהות אלא אף מחזירין וק"ל:

בתוס' בד"ה חמין ותבשיל נרא' לר"י וכו' נראה דבעו בזה לתרץ היותר לשון חמין לב"ה אלא בא להורות דאף חמין דומיא דתבשיל שצריך להתבשל עוד חדא דסתם תבשיל הוי אף כמב"ד כדמשמע בגמ' וגם אף אם נתבשל כל צרכו סתמא ניחא לי' בבישולי' כמ"ש רש"י לב"ש ה"נ חמין מיירי אף בצריך להתחמם עוד דהיינו שלא הוחמו כל צרכן נמי שרי וכן נמי בא לאשמועינן תבשיל דומיא דחמין דסתמא הוחמו כל צרכן כמ"ש ג"כ רש"י הנ"ל ג"כ בעי גריפה ועפ"ז מתורץ יותר מה שהקשו התוס' וא"ת לב"ש עכשיו עיין במהרש"א ומהרש"ל מה שפירשו ולדרכינו ניחא יותר שלפי פשוטו סתם חמין היינו שהוחמו כל צרכן דכיון שנתחממו אין צריך עוד וסתם תבשיל צריך עוד בישול כמ"ש ולק"מ לב"ש וכן משמע מפירש"י אבל כיון שהוכיחו דב"ה מיירי בכל ענין מסתמא גם ב"ש מיירי כן ודוק: בא"ד דילמא אתי כרבנן וכו' עיין מהרש"א שהקשה אמאי לא הוכיחו דא"כ היכי אתי כחנניא ונכנס בסברות לתרץ וקמתי משתומם אטו מי ס"ד שאין אנו יכולין לפרש דתבשיל מיירי אף כמב"ד שהוצרכו תוס' להוכיח שאנו יכולין לפרש כן מה זה צריך הוכחה למה לא נוכל לפרש כן אלא תוס' מבקשין להוכיח היפך שאין אנו יכולין לפרש אלשון סתם תבשיל שמיירי רק בבישל כל צרכו רק כיון דנקט סתם ע"כ מיירי אף בלא בישל כ"צ דאם הי' ברירה בידינו לפרש כן היינו מוקים אף כרבנן ומיירי בבישל כ"צ אלא ודאי שאין לפרש כן וא"כ אין כאן התחלת קושיא ודוק וכמדומה שהוא גליון מתלמיד טועה לענ"ד:

בתוס' בד"ה ובה"א אף מחזירין אפי' בשבת וכו' נלע"ד דבעו בזה לפרש למ"ד להחזיר תנן למה תני שני פעמים הדין דחזרה אף דמפרש בגמ' והך חזרה דאמרי לך היא גופא קשיא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן ואף אם נאמר דאתי לאשמועינן טעמא דב"ש ליתני הפלוגתא לחוד בגרופה מאי זה תני בבא בפ"ע וגם י"ל דבעו לפרש תיבת נוטלין לב"ש הוא מיותר מה"ת יהא אסור ליטול בגרופה לכך מפרשין דרישא מיירי בחול וסיפא מיירי בשבת ומוכח מנוטלין ורישא דתני לאיסור באינו גרופה רבותא קמ"ל אף בחול אסור והיינו לאחר שבישל ונטלו אסור להחזיר אף בחול דכיון שכבר נטלו מוכח מילתא דלצורך שבת הוא מחזיר משא"כ אם משההו מתחילת בישול לא מוכח מילתא אלא שאח"כ הקשו תוס' מאי שיעור יש וכו' וסיפא רבותא קמ"ל דתני היתרא דמחזירין בגרופה אף בשבת וק"ל:

ובזה מדוקדק לשון הגמ' לקמן לדברי האומר מחזירין שהוא מיותר והל"ל בקיצור מחזירין אפי' בשבת דודאי הלכה כב"ה ועיין בר"ן שמפרשו בטוב טעם לשיטתי' דפליג אתוס' ע"ש אמנם לדרכינו מתורץ דה"ק לדברי האומר מחזירין ל"ל למימר הא כבר תנא לי' רישא ואף אם בא להשמיענו ב"ש הל"ל רק ב"ש אומרים אין מחזירין למה נקט תו דברי האומר מחזירין אלא ע"כ בא לומר מחזירין אפי' בשבת דזה לא מוכח מרישא דמיירי בחול כדדייקי התוס' לקמן ודוק:

בא"ד ולשון נוטלין נמי משמע וכו' לכאורה הוא תמוה שמייתי ראי' לדבר המפורש בגמ' אבל לדרכינו הוא מתורץ היטב שלילות לשונם שבאו לפרש דנקט סיפא להורות דאפי' בשבת מחזירין היכא מוכח מסיפא דמיירי בשבת יותר מרישא והגמ' גופא מנ"ל ואי מיותר מנ"ל לרבות שבת וגם התנא גופא איך משמיענו זה לכך כ' דלשון משמע כן וכן מרישא שכ' דמיירי בחול כ' ועוד מדקדק ר"ת ג"כ תמוה כיון דמפורש בגמ' שאמר אפי' בשבת וכו' אלא שבאו לתרץ הגמ' ותנא גופא מה"ת לומר דרישא מיירי בחול שהוצרך לומר אף בשבת אדרבא סתם חזרה הוי בשבת וגם התנא האיך משמיענו איסורא דחול לכך כתבו שהוא מדוקדק מלשון וכל חד רבותא קמ"ל ודוק:

ועיין במהרש"א שהקשה הא אמרינן בגמ' תנא נוטלין משום מחזירין וא"כ היכי דייק התוס' ע"ש ולא ידענא מאי קשי' לי' דאדרבא מזה ראי' דאי בע"ש מאי שייך לשנות כלל לשון שאינו שייך כלל אגב אלא דמיירי בשבת רק שהוא מיותר דאף בשבת מה"ת לאסור נטילה בגרופה וצ"ל משום מחזירין ויותר נראה דגם לפי דבריו יש לתרץ דה"ק הגמ' תנא נוטלין משום מחזירין שנדע דמחזירין מיירי בשבת כמ"ש אני דתוס' ג"כ באו לתרץ תיבת נוטלין רק שנדע על ידי' דמיירי בשבת בסיפא לרבותא ודוק:

בא"ד ואי לא יתן לא יחזיר וכו' עיין במהרש"א שהקשה למ"ד להשהות תנן לא מוכח ולענ"ד לק"מ דלמ"ד להשהות לא צריך השני הוכחות דפשטי' דלישנא מחזירין מיירי בשבת ובחול לא מיירי כלל ורישא מיירי בשהי' לכך קתני עד שיגרוף וזה שאסור להחזיר בחול באינו גרופה א"צ הוכחה כיון דשהי' אסור מכ"ש להחזיר אלא דמ"ד להחזיר ק' ל"ל ב"פ חזרה במשנה וגם מוכח דרישא מיירי בחול כמ"ש התוס' לכך צריך הוכחה דאף בשבת אסור אבל מ"ד להשהות לא צריך זה התירץ וגם לא צריך הוכחה לזה ולפ"ז פירשתי ג"כ לשון הגמרא לדברי האומר מחזירין ר"ל לדברי האומר להחזיר תנן וא"כ ע"כ רישא מיירי בחול קמ"ל אפי' בשבת ודוק:

בתוס' בד"ה לעולם אימא לך וכו' הוקשה ודאי לתוס' מה"ת לומר חסורי מחסרא כיון דלק"מ טוב לומר להשהות ולא להגי' ולפמ"ש לעיל י"ל משום הלשון לא יתן הוא אומר כן רק כבר כתבתי דנגד זה הוא דחוק לאוקים כיחיד לגבי רבים וא"כ שני הסברות שקולים ומה"ת לומר חסורי מיחסרא ובזה מתורץ טפי תירץ התוס' דכיון דקי"ל כחנניא שוב אין דחוק לאוקמא כחנניא לכך טוב לדחוק ולהגי' משום הלשון וק"ל:

ולולא דברי התוס' הי' נראה דמש"ה מגי' כדי שלא יפלוג משנה זאת על משנה דלעיל דחררה ע"ג גחלים אף דהר"ן מדחה זה ההוכחה דשאני ע"ג גחלי' דלא יתנה שלא ישרוף התוס' בעצמם ס"ל זה הוכחה לקמן אלא די"ל דהיינו הך דהא התוס' שכתבו משום שקי"ל כחנניא היינו משום משנה דלעיל קי"ל הכי כמ"ש רבא לקמן כמ"ש רש"י ותוס' שם ודוק:

אמנם לפ"ז קושיא גדולה היא על הרי"ף ורמב"ם דפסקו כרבנן א"כ מאי שייך לומר להחזיר וחסורי מיחסרא כק' התוס' וא"ל כמ"ש משום המשנה דלעיל דהא אינהו סברי דלא מוכח מהמשנה זאת כמ"ש אמנם לפמ"ש הרא"ש דגם הם סוברים דהך משנה דלעיל אתי כחנניא אלא דפסקו דלא כוותי' ע"ש הדרא קושיא לדוכתא אמנם גם תי' התוס' הוא דחוק וכי משום דקי"ל כחנניא לא מצינן לאוקמא מתניתן כרבנן עד שנצטרך להגי' וגם היא גופא קשיא נוקים כרבנן ונפסוק הכי:

אכן ע"פ מה שאכתוב לקמן בע"ב לתרץ דברי רש"י גבי רב ששת דוקיא דמתניתין קמ"ל מתורץ ק' התוס' ועיקר בעי' בדרך יותר נאות וממילא מתורץ הרי"ף והרמב"ם מק' התוס' הנ"ל ע"ש ודוק:

ברש"י בד"ה אא"ב להחזיר תנן וכו' עד ור' חלבו אשריותא דלשהות באינו גרופה קאי והיינו ודאי משום דאי אלהחזיר קאי אכתי קשה כיון דגרופה מה לי תוכה מ"ל ע"ג כדמקשה אלשהות והוא תימה גדולה א"כ מאי משני כמ"ש התוס' וביותר שרש"י כתב בעצמו בד"ה אא"א לשהות תנן וכו' עד כיון דגרופה מבע"י הוא וכו' משמע ודאי אבל בחזרה בשבת שפיר מצי לפלוגי דא"ל דמבע"י קאי אגרופה פשיטא שאין גורפין בשבת ולמה כ' מבע"י אלא ודאי דקאי אשהי' שהוא מבע"י ק' מ"ל תוכה אבל בשבת לק"מ וא"כ למה כ' כאן דקאי אשריותא דלשהות ונלע"ד לתרצו בארבע פנים לאחת מכוון והארכתי קצת שכולן נ"מ לדינא לתרץ בו הרבה דינים בפוסקים וזה יצא ראשונה לכאורה בדרך לימוד ישיבה דהנה רש"י אזיל לשיטתי' דגרופה אינו מוסיף הבל שכ' כן במשנה וא"כ ודאי מש"ה פריך בגמ' בשהי' מ"ל תוכה מ"ל ע"ג כיון דגרופה ומבע"י וא"כ אף אם נימא דתוכה הוי מטמין ממש הא שרי להטמין מבע"י בדבר שאינו מוסיף הבל ומדוקדק מאד בדברי רש"י שכ' כיון דגרופה מבע"י היא וכו' ולכך הוצרך רש"י לפרש דקאי אשריותא דלשהות דהא רישא אף אם נאמר דלהחזיר תנן מיירי מבע"י כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ובה"א והיינו מדקתני עד שיגרוף ע"ש עדיין ק' מ"ל תוכה ומ"ל ע"ג לכך כ' רש"י דקאי אשריותא דלשהות באינו גרופה דהוי מוסיף הבל לכך אסור אף מבע"י אבל כי משני אסיפא קאי וסיפא ודאי מיירי בחזרה בשבת כמ"ש התוס' הנ"ל מדקתני נוטלין ושפיר מפליג בין תוכה לע"ג אף בגרופה דבשבת אסור להטמין אף באינו מוסיף הבל ותוכה הוי מטמין ממש וק"ל כנ"ל לפרש:

אמנם זה ניחא לשיטת התוס' דרישא מיירי בשבת אבל רש"י ע"כ לא ניחא לפרש שום חזרה מבע"י דהוצרך לדחוק בגמ' מחזירין אפי' בשבת היינו ביום המחרת וגם רש"י ס"ל במשנה דשהי' והטמנה חד דינא הוא אך אינו מוסתר לגמרי עפ"ז ואין להאריך ודוק אמנם הדרך השני נ"ל לשיטת רש"י ביותר נאות והוא דרש"י אזיל לשיטתי' דשהי' והטמנה חד דינא להו וא"כ לחנניא שמותר להשהות ע"ג אינה גרופה אע"פ שמוסיף הבל ה"ה דמותר להטמין מבע"י בדבר המוסיף הבל כמ"ש כל הפוסקים לשיטת רש"י ומתניתן דבמה טומנין או דמיירי בשבת דגם חנניא מודה דאסור להטמין במוסיף הבל ובאינו מוסיף שרי דשרי כאן להחזיר בשבת בגרופה ואל יהא לדוחק בדברי רש"י דכמו כאן בפירקין מיירי בשבת כן שם דהא זה עיקר הוכחת רש"י דהוי כהטמנה כיון ששנוי בין שני הטמנות עיין בר"ן או שי"ל דפרק ב"מ אתיא לרבנן אמנם ראשון נראה יותר רק י"ל א"כ אף דקאי אשריותא לשהות באינו גרופה אכתי ק' מ"ל תוכה מ"ל ע"ג דהא לחנניא שרי להטמין מבע"י בדבר המוסיף הבל לק"מ שזה מתרץ רש"י בדבריו שכ' דהוי מטמין ממש ברמץ והוא שחנניא לא פליג. אלא אהא דאסרי רבנן גם ע"ג וכן בכל המוסיף הבל משום גזירה שמא יטמין ברמץ זה לא ס"ל אבל מטמין ממש ברמץ מודה ובזה נבוא אל ענין דודאי א"א להחזיר תנן ואתיא מתניתן כחנניא לא מצי למימר דקאי אלהחזיר דאכתי ק' מ"ל תוכה אף דמיירי בשבת ותוכה הוי מטמין ממש הא לחנניא שרי להטמין בשבת אף בהטמנה ממש דהא שהי' והטמנה חד דינא להו לכך מפ' דקאי אלשהות באין גרופה דבזה מודה חנניא אבל בתר דמשני מי סברת והיינו לעולם להשהות תנן ואתיא כרבנן שפיר קאמר מי סברת ארישא קאי דמיירי בשהי' שהיא מבע"י ואז אף תוכה שרי כיון שהיא גרופה ואינו מוסיף הבל והוא מבע"י אלא אסיפא קאי דמיירי בחזרה בשבת דשרי בגרופה משום דחזרה ע"ג לא מיקרי הטמנה אבל לתוכה דהוי הטמנה ממש אסור לרבנן אף בגרופה דהוי מטמין בשבת ודוק:

הפן השלישי ויבואר מה שקשה מאד על מנהגינו שמחזירין לתוך התנור כמ"ש הפוסקים דמנהגינו להקל אף בהעמידו עג"ק ע"ש בש"ע נהי דכ' שדין תנור שלנו כדין כירה עכ"פ תוכה של כירה מיקרי אף דלענין שהי' לק'"מ דמוכח כאן דאף תוכה לא מיקרי הטמנה ומותר כמ"ש לעיל אמנם בחזרה אסיק כאן דאסור ואף בעודן בידו ותנורים שלנו עכ"פ לא עדיף מתוכה של כירה שלהם כיון שמסיקין בו:

וגם נראה לבאר הרמב"ם שפסק בכ"מ שמותר להחזיר מותר אף מכירה אל כירה אחרת אף שהבלה מרובה רק מכירה לטמונה אסור וכתבו המפרשים שע"כ הוציא כן מהירושלמי והוא תימה כיון שלא נמצא בגמרא שלנו מנ"ל להקל כ"כ וע"פ דברינו יבואר היטב והוא שיש להקשות כאן למה מחלק בחזרה בין תוכה לגבה אף דתוכה הוי מטמין כיון דאינו רק מחזיר משמע למקום שנטל משם ובכולה פירקין דבמה טומנין משמע להדיא אף שאין מטמינין בשבת היכא שהי' מוטמין מבע"י ונטל שרי להחזיר אף בהטמנה ממש מכ"ש בתוכה שכתבו כל הפוסקים דלא הוי הטמנה ממש כיון שאין מטמין על הקדירה ואינו נוגע בו וכן מוכח כאן ואף לרש"י דהוי הטמנה עכ"פ שרי להחזיר בפרט כשעודן בידו כדמוקי לקמן בגמ' לכן נ"ל ברור דהא דקאמר אבל תוכה אסור היינו היכא שהשהה ע"ג ומחזיר לתוכה דאז הוי שפיר כהטמנה חדשה ואסרו אע"ג דסתמא קאמר לתוכה אסור הוא קאי על המשנה ובמשנה קאי ארישא דמיירי משהי' על גבה דקתני נותנין עלי' תבשיל דהיינו ע"ג ואהא קאמר לא יתן עד שיגרוף ואהא קאמר ב"ה נוטלין מע"ג ומחזירין ואהא אמר שפיר ר' חלבו ל"ש אלא ע"ג היינו למקום שעמד אבל כאן שנטל מע"ג אם מחזיר לתוכה אסור וממילא מוכח דין הרמב"ם דמכירה לכירה ע"ג אף שהבלה מרובה שרי דאל"כ לימא רבותא דאף ע"ג אסור היכא שלא עמד שם דהא כאן מיירי שלא עמד בתוכה ותוכה ודאי הבלה מרובה ומדלא אסר אלא תוכה ש"מ ע"ג כה"ג שרי וממילא מוכח דמכירה לטמונה אסור מכ"ש דתוכה דלא הוי ממש הטמנה ואסור וממילא יתורץ מנהגינו שמחזירין לתוכה של תנור דהוי ככירה כיון שעמד שם וק"ל:

ובזה מתורץ ממילא דברי רש"י דארישא אף אם מיירי בחזרה לא מצי קאי עלי' דמאי פסקא לומר שאסור להחזיר לתוכה הא אם עמד שם מותר להחזיר לתוכה כמו ע"ג דהא לא מיירי משהי' כלל והך נותנין עלי' תבשיל היינו מחזירין אלא מן מחזירין ידעינן דעמד שם וכה"ג אף תוכה שרי לכך משני מי סברת ארישא קאי אסיפא קאי ורישא מיירי בשהי' ע"ג אע"ג דגם תוכה מותר לשהות קמ"ל רבותא דאף ע"ג אסור באינו גרופה וסיפא קאי ארישא היכא דנטל מע"ג מותר להחזיר ואהא קאמר שפיר ר' חלבו ל"ש וכמ"ש ודוק: הפן הרביעי נל"ד דהוצרך רש"י לפרש כן ע"פ יסודו שפסק כחנניא לקמן ולסלק מעליו קושית הרי"ף וראייתו ע"ש והסיגנון דודאי גם רש"י אית לי' סברת התוס' דבחזרה ניחא לי' לחלק ולא בשהי' והיינו משום דחזרה חמורה יותר ודאי אלא דא"א להחזיר תנן לא מצי קאי אחזרה וא"א להשהות תנן וכרבנן מצי קאי אחזרה והוא שהרי"ף הביא ראי' לפסוק כרבנן ולהשהות תנן מדבעי מאי לסמוך ע"ש בר"ן ואכתבנו תורף דבריו בקיצור דאי להחזיר תנן א"כ קמבעי' לסמוך בחזרה כמ"ש התוס' וא"כ היכי פשיט במסקנא מברייתא דאתיא כרבנן ושרי סמיכה בשהי' כדקתני סומכין לה ואין מקיימין עלי' היכי פשיט חזרה משהי' ותירץ הר"ן שיטת רש"י ותוס' דפשיט חזרה לחנניא משהי' לרבנן דמסברא שוין הן והקשה לעצמו דהא חזינן דחזרה חמורה דהא אסקינן דר' חלבו אחזרה קאי דאסור לתוכה ובשהי' ודאי שרי כדאקשה מ"ל תוכה מ"ל גבה ודחק לתרץ ע"ש אבל לשיטת רש"י דהכא מתורץ היטב דודאי חזרה לחנניא אין חמורה משהי' לרבנן כמ"ש הר"ן והוא כיון דלחנניא שהי' שרי לגמרי אף באינו גרופה וליכא איסור כלל אלא בחזרה כמו שהי' לרבנן אבל לרבנן עצמן ודאי חזרה חמורה אף דשרי גם כן בגרופה י"ל דחמורה ודאי לענין תוכה דהא פליגי בחזרה נהי דהלכה כב"ה היינו במאי דמתיר ע"ג אבל לתוכה אסור וא"כ בקושיא דאמר להחזיר תנן והיינו כחנניא לא הי' יכול לפרש דקאי אחזרה דכיון דבשהי' לרבנן לא ניחא לפלוגי ה"ה בחזרה לחנניא וכסברת הר"ן אבל כי מתרץ לעולם לשהות תנן ואתיא כרבנן שפיר קאמר מי סברת ארישא קאי אשהי' שם אין לחלק אסיפא קאי אחזרה לרבנן ושפיר יש לחלק וא"כ מתורץ היטיב מאי דמייתי ראי' מסמיכה דשהי' לרבנן אחזרת סמיכה לחנניא דשוין הן כמ"ש הר"ן ומכאן לא קשה מידי לשיטת רש"י כמ"ש והר"ן שהקשה הוא משום שדרך בשיטת התוס' דגם למקשה קאי אחזרה אלמא דאף חזרה לחנניא חמורה משהי' לרבנן שלא רצה לחלק והוצרך לדחוק אבל לפי מ"ש בשיטת רש"י לק"מ ופשיט שפיר ולפ"ז א"ש מאד דברי הרמב"ם שפוסק שסמיכה בחזרה אסור משום שפוסק כרבנן ולדידהו ודאי לא מוכח חזרה משהי' ודוק:

בגמרא ת"ש ב' כירות המתאימות וכו' הא דלא פשיט מדקתני בהדיא אין משהין על שאינו גרופה לק"מ דודאי הך ברייתא הם רבנן דחנניא ומתניתן אי להחזיר תנן אתיא כחנניא אבל מפלוגתא דב"ש וב"ה פריך שפיר מתניתן מני דלא אשכחן דפליג חנניא בסדר פלוגתא דב"ש וב"ה רק ר"מ ור"י ומני מתניתן ועפ"ז מתורץ היטב דברי הגמ' בתירוץ תנא דידן ופליג עלי' בחדא וכו' ע"ש והוא תמוה לכאורה דלא מתרץ אקושיא דמתניתן מני כיון דפליג גם על ר"י וכר"מ ודאי לא סבר אף בגרופה וכמאן סבר אבל לפמ"ש א"ש כיון דבסדר פלוגתא דב"ש וב"ה סבר כר"י תו לא קשה מגרופה וקטומה דסבר כחנניא דפליג בהדיא אתרווייהו וסובר דבשהי' לא בעינן גרופה וקטומה וק"ל:

בגמ' דילמא שאני התם כיון דמידלא שליט בה אוירא ועיין בט"ז סי' רנ"ג שהקשה על הש"ע בתימה למה הביא הדין דב' כירות כיון דאסקינן דשרי לסמוך מכ"ש היכא דמידלא ואני אומר לדבריו קשה ג"כ אגמ' דליפשוט מברייתא לאיסור סמיכה מדנקט היתרא בהיכא דמידלא ולא נקט סמיכה בקרקע דהוא רבותא טפי ש"מ דשם אסור וגם היכי פשיט להיתר כיון דמהכא מוכח איפכא אלא ודאי דלק"מ די"ל גם סברא להיפך דסתם סמיכה מותר טפי דהוא מגולה מכל צד ושליט בה אוירה מצדדיו ולא מחזיק הבלא דסליק מכירה משא"כ בב' כירות המתאימות דמחזיק הבלא דסליק בה מאידך כיון דלא שליט בה אוירא מצדדיו ה"א דאסור קמ"ל דאפ"ה שרי ולא תפשוט מיני' לא היתר ולא איסור וזה מדוקדק בלשון הגמ' דאמר דילמא שאני התם תיבת דילמא מיותר הוא אלא בא לתרץ דלא תיפשוט להיפך קאמר דילמא זה הסברא אמת ולא תיפשוט להיתר ואם תפשוט לאיסור נאמר דילמא להיפך כיון שאין סברא זו מוחלטת וממילא לק"מ על הש"ע ודוק:

בגמרא מאי הוי עלה וכו' ר"ל אע"ג דדחי התם הכא סומכין בחד מקום וכו' היינו שלא מוכח הך סברא מנוטלין אבל ודאי י"ל דגם בשני מקומות תני אגב וכן צ"ל באמת לפי המסקנא וק"ל:

בתוס' בד"ה אא"ב להחזיר תנן וכו' עד וקשה להר"ח וכו' אמנם אין זה ק' לרש"י דבתוכה הוי מטמין ממש ברמץ משא"כ שם י"ל דמיירי במקום מגולה אלא שהתוס' אזלי לשיטתייהו דגם תוכה לא הוי מטמין ממש וק"ל: בא"ד ק' לר"י היכי בעי למימר וכו' עד וי"ל דבלא"ה וכו' דברי התוס' צריכין ביאור דהק' צריך פירוש מאי בכך דמתניתן כחנניא ורב סבר כרבנן וצ"ל דאזלי לשיטתי' דמש"ה אמרינן חסורי מחסרא כדי לאוקים מתניתן אליבא דהילכתא אבל כיון דפסק כרבנן איך אפשר לומר להחזיר תנן ולהגי' בחנם אמנם לפ"ז לא מתרצין מידי דאכתי למה נגי' וגם היא גופא קשה כמאן סבר ונראה לפרש דרב סבר כחנניא במצטמק ורע לו וביפה לו פוסק כרבנן וכזה מצינו כ"פ נראין דברי פלוני בזה ודברי פ' בזה וא"כ מתורץ ג"כ מאי דיכול לסבור להחזיר תנן והא דמגי' חסורי מחסרא כדי לאוקמא ג"כ אליבא דהילכתא משא"כ לשהות והוא אם נאמר להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף באינו גרוף מיירי במצטמק ורע לו וכחנניא אע"ג דמתניתן סתמא קאמר לק"מ דעיקר דין דתנא איסור אתי לאשמועינן דלא יחזיר עד שיגרוף וזה הוא סתמא שפיר דבכל ענין אסור להחזיר דאף מצטמק ורע לו אסור להחזיר באינו גרופה אליבא דכ"ע ונקט מילתא דפסיקא והדיוק דלשהות שרי אף באינו גרופה היינו ברע לו דוקא ושפיר נקט מילתא דפסיקא עיקר הדין והכי משתמע להחזיר תמיד אסור משא"כ לשהות אינו תמיד אסור רק זימנין שרי כגון רע לו אע"ג דאמרינן ח"מ ונקט לה במשנה אעפ"כ הוי רק דיוק וא"ש אבל א"א להשהות תנן קשה היכי נקט סתם לא ישהא עד שיגרוף הא ברע לו שרי לכך טוב להגי' א"ד לשהות ואתיא מתניתן כרבנן ותמיד אסור אף רע לו אף שהוא שלא אליבא דהילכתא כדי שלא נגי' כמו שמסופק מעיקרא בעל הבעי' לדידן כמ"ש התוס' לעיל ה"נ לרב ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה