לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף כד.
בתוס' בד"ה גזירה יו"ט אטו שבת וק' לרשב"א וכו' קושייתם חמורה מאד ותי' דחוק ונלע"ד לתרץ היטב ע"ש בגמ' דביצה אמשנה זו וי"ל דרבה סבר כאמימר משמי' דרבא דמודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין ובהמה שמתה מיירי בחולין וא"כ י"ל להיפך דחלה דומיא דבהמה שמתה שג"כ ראוי' להסיקו תחת תבשילו אלא שאסור משום נולד כיון שנטמאת בי"ט ומאתמול לאו להכי קיימי כמו בהמה ודוק כי נ"ל נכון מאד:
בד"ה תענית ומעמדות וכו' עד וק' לר"י א"כ וכו' עד ולעיל ר"ל דאת"ל דהא דאמרינן לוה היינו שלוה קודם תפילת ערבית כגון שקיבל עליו להתענות כמה תענית רצופין וכן מתוקמא בלא"ה להרבה פוסקים דס"ל דאם קיבל עליו למחר אינו לוה ע"ש ולכך כתבו ולעיל דאמר מהאי טעמא לוזיף מר קשה והתו' השאירו בקושיא אמנם נ"ל לתרץ דהא דאמר לוזיף מר היינו אם לא הזכיר תפילת תענית כיון דאין מחזירין ואפשר אף לכתחילה אינו חיוב אלא שרשאי להזכיר כמו בחנוכה והכא מסתבר יותר לומר כן דהא ודאי סברת הגאונים טובה היא אלא דס"ל להברייתא דרשאי להזכיר דסמכינן ארובה אבל אם ירצה שלא להזכיר רשאי ואפשר דהא דסיימו שאין אנו רגילין לא שעשו תקנה חדשה נגד הברייתא שזה אין סברא דהאיך מתרץ הברייתא זה החשש אלא דסמכינן ארובה וא"כ קשה עלייהו אלא שמפרשין כן הברייתא כמ"ש שאינו חיוב אלא שרשאי מה"ס וק"ל: