לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף כג.
בגמ' מאי ממעיט פירש"י המדליק והיינו משום דע"כ מאי דפריך ונימעוט נס היינו שימעט גם נס דכיון שלא ידע שאיכא נס מה"ת לברך זמן וא"כ ארואה לא שייך לשון ונימעוט כיון שלא יברך כלל וגם אין סברא שלא יברך כלל אקיום מצוה אלא קאי אמדליק וק"ל:
ברש"י בד"ה חצר שיש לה ב' פתחים וכו' עד שהבית חלוק וכו' אע"ג בגמ' לא מסיק כן היינו למסקנא ורש"י רוצה לפרש לפי ה"א דמקשה חשדא דמאן ע"כ לא פירש כן שיאמרו שגם באחרת לא הדליק דא"כ מאי מקשה אפי' ברוח אחת נמי ליבעי אלא שיסברו שהבית חלוק ושפיר מקשה וק"ל:
בתוס' בד"ה כל השרפים יפים לדיו וכו' ע"ש מה שהקשו ארש"י ול"נ שרש"י מפרש דיו היינו מי עפצים מעורב עם גומא וקומוס היינו גומא לחוד ומי עפצים היינו ג"כ לחוד וזה הדיו יכול גם להתייבש ולק"מ כל ק' התוס' וא"כ שפיר אנו עושין שכותבין ס"ת בדיו זה ודוק: