לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף כב:
בגמ' העדות יערוך וכו' היינו דדריש מלת העדות שבכאן הוא מיותר אלא דקאי למטה דיערוך משום עדות דוכי לאור הוא צריך וכו':
ברש"י בד"ה ובה הי' מסיים וס"ל דמזרח ומערב מונחים וכו' עד ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני וכו' נלע"ד המשך לשון רש"י ואריכותו וגם מ"ש ס"ל דמזרח ומערב מונחים דרב דקאמר ממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים היינו דס"ל דמסתמא הנס נעשה לאיזה צורך דלא מצינו שיהא נס בלא תועלת וגם אמאי דוקא בנר מערבי אלא משום דמצוה לקבוע נר אחד להדליק ממנה תמיד ומסתמא הוא נר מערבי כמ"ש מילתא בטעמא מקרא ומסברא ולישנא דתמיד משמע שזה הנר יהא דולק תמיד וגם שלא ידלק משום מקום אחר לכך נעשה נס לקיים זה הקרא וא"כ ע"כ ס"ל לרב דמזרח ומערב הי' מונחים אבל למ"ד צפון ודרום הי' מונחים למה הי' מדליק ממערבי ולמה נעשה נס בזה אלא ע"כ ס"ל שלא הדליק ממנה ונעשה נס לעדות בעלמא בלא תועלת ודוק:
בגמ' ת"ש אמר רבא הי' תפוש וכו' עד ת"ש הדליקה בפנים וכו' עד התם נמי הרואה וכו' הקשה הב"ח ומביאו המ"א בסי' תרע"ה אטור וש"ע שכ' בשניהם הטעם משום הרואה אומר לצרכו הא כיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה משמע בגמ' דמדינא אסור משום דהדלקה במקומו בעינן ונ"ל שזה הקושיא יל"ד גם בגמ' דאמר התם נמי הרואה אומר תיבת נמי אין לו פירוש דהא ממ"נ בחד לא בעינן האי טעמא ונ"ל לתרץ דהנה מאי דאמר בגמ' דלמ"ד הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומו בעינן י"ל אדרבא מוכח לדידיה דלא בעינן הדלקה במקומה דהא קאי השתא אלעיל א"א הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי בעינן הדלקה במקומו היכי משכחת להדליק מנר לנר לפמ"ש תוס' דלעיל בדף הקודם בד"ה מצוה להניח על פתח ביתו ולשיטת רש"י דמדליק על פתח הבית א"כ ולזה מימין ולזה משמאל וכאן לא שייך לומר למהדרין כמ"ש לשיטת רש"י בהך דנר שיש לו ב' פיות דהך נרות דמהדרין לא שייך בהו להחמיר כולי האי כיון שאינו עיקר מצוה וגם זה נר הנוסף ודאי אסור להדליק מעיקר הנר וגם פשטי' משמע דקאי אעיקר הנר כמ"ש כל זה המ"א אלא ע"כ להביא הנר לכאן ולהדליק דזה הנר אסור להזיזו ודאי כמ"ש הש"ע וא"כ מוכח דלא בעינן הדלקה במקומו וקשה אגמ' דקאמר אא"ב הדלקה עושה מצוה וכו' וצ"ל דה"ק מדהוקשה לו ארבא ע"כ צ"ל דס"ל הדלקה במקומה בעינן ובאמת אין מדליקין מנר לנר לכך משני התם נמי דלעולם שיטתנו קיימת דהדלקה עושה מצוה ומדליקין מנר לנר וא"כ לא בעינן הדלקה במקומה וטעמא דרבא נמי משום הרואה וכו' וא"ש תיבת נמי ומתורץ הטור וש"ע ומדוקדק היטב לשון הש"ע שכ' ומ"מ אסור להדליק בפנים וכו' תי' מ"מ הוא תמוה ולמ"ש א"ש כיון שפסק הע"מ ומדליקין מנר לנר ע"כ לא בעינן הדלקה במקומה לכך כתב ומ"מ ודוק:
בתוס' בד"ה וכי לאורה הוא צריך וכו' עד ומיהו בשלהי כל הקרבנות משמע דאשכינה קאי וכו' נראה דר"ל דתיבת הוא קאי אשכינה וה"ק וכי השכינה צריך לאור המנורה כדי להאיר למשמשין לפניו והלא כל מ' שנה וכו' ובוודאי יכול להאיר בלא המנורה אף בבה"מ ומכ"ש אותן מ' שנה במדבר שכבר הי' אור מהשכינה ובזה לק"מ מה שהקשו תוס' וק"ל:
בתוס' בד"ה ובה הי' מסיים וכו' עד וקשה לריב"א וכו' ונלע"ד שלק"מ שהרי רש"י קרא קנסיב להעלות נר תמיד שהי' מתחיל מצות הדלקה דהיינו העלאה מנר אחד ואח"כ מדליק ממנו וק"ל:
בד"ה והא הכא כיון דקביעי נרות וכו' עד ואיכא מ"ד התם וכו' לכאורה יש כאן תימה דמאי אסיק בקשיא דילמא ס"ל כהך מ"ד ונ"ל דלק"מ דבמנורה ודאי הדלקה עושה מצוה ובעינן הדלקה במקומה בשבעת הנרות כדכתיבי קראי בהדיא אע"ג שכתבתי לעיל והוא מוכרח בדעת הש"ע אע"ג דהדלקה עושה מצוה היינו בנ"ח שהוא רק להיכר ובכ"מ שמדליק איכא היכר ועל פתח ביתו הוא רק לכתחילה דהאידנא מניחו על שולחנו משא"כ במנורה דהדלקה עיקר מצוה דאורייתא שיהא במקומו והגמ' דנקט דקביעי נרות היינו שהקושיא יותר חזקה ועל זה כ' התוס' דהך קושיא חזקה אינו אלא להך מ"ד אבל גם לאידך קשה כיון דבעינן במקומו וגם זה הנר שהדליק ודאי אסור להזיזו רק שידליק במקומו מערב ועד בקר כדכתיבי קראי ודוק:
בתוס' בד"ה מאי הוי עלה וכו' עד ומצאתי בשם ריב"ם וכו' עד אבל בקינסא אפי' שמואל מודה דאסור עיין במהרש"א שהקשה למה מודה שמואל כיון דלית לי' ב"מ דהא מתיר מנר לנר דג"כ הוי ב"מ לפמ"ש עכשיו ודוחק לחלק בין ביזוי קטן לגדול דמנ"ל לחלק וגם התוס' כתבו לעיל דהוי ב"מ כמו בקינסא וכן מסתבר כיון דלא הוי מצוה הוי ממש כמו קינסא ע"ש במהרש"א ונלע"ד לתרץ בטוב טעם אחר שנדקדק ג"כ במ"ש התוס' דילמא לא קי"ל כמו שאמר למעלה קשה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי בינייהו ולמאי נ"מ אמר רב אדא בר אהבה לא תציתו לי' ואם נאמר דגם כראב"א לא ס"ל חדא לשון התוס' לא משמע כן שלא כתבו אלא כמ"ש למעלה וגם למה לא נפשוט מראב"א דהדלקה עושה מצוה כמו שרוצה לפשוט מרבא אף דלא קי"ל כוותי' בא"מ מאי ענין זה לזה אלא נ"ל דלא קי"ל רק כהאי תירוצא רק א"ב להפך דודאי הך סברא דאיכא א"מ משרגא לשרגא הוא סברא בלתי מוכרחת כיון ששואב השמן לנר אחר אלא אפ"ה קאמר לה לתרץ הקושיא ויש לומר גם להיפך דמשרגא לשרגא לא הוי א"מ משא"כ ע"י קינסא ודאי אסור משום אכחושי מצוה כיון שמחסרו לתוך הקינסא והשמן הוקצה למצוה ודאי אסור לחסרו שמבטל המצוה מאותו מעט שמחסר ושפיר ילפינן מעצי סוכה כמו כל הקצה למצותו וכמ"ש למעלה והגמ' לא קאמר כן אלא לתרץ להך סברא א"א הע"מ וע"כ ליכא ב"מ משרגא לשרגא וצ"ל דלמ"ד א"מ אסור אבל א"א הנחה ע"מ יש לומר א"ב להפך למ"ד משום ב"מ משרגא לשרגא אסור ולמ"ד משום א"מ משרגא לשרגא מותר ולא אסור רק ע"י קינסא כמ"ש וא"כ ממילא לק"מ אף דשמואל ל"ל משום ב"מ א"מ אית לי' לכך ע"י קינסא מודה שמואל משום א"מ ותדע דהך א"מ שמחסרו לדבר חול אית ליה לשמואל דלא פליג אלא אהרצאת מעות משום דכי נר קדושה אית ביה משמע במחסרו ודאי אסור ודוק: אמנם דברי התוס' בלא"ה צריכין ביאור מכמה דיקדוקים ונ"ל לבארם בשתי פנים וממילא אין מקום לקושית המהרש"א והוא שנדקדק חדא הא גם לתירץ ראשון א"א הנחה ע"מ לא קי"ל כמו שאמר למעלה למה כ"כ בפי' השני ולא בראשון וגם אטו מי לא ידעו התוס' מעיקרא שהנ"מ שאליבא דרב במנר לנר נ"מ גם אליבא דשמואל הלא היא גמ' מפורשת לעיל בתיובתא דמעשר שני וא"כ למה מתחילה נכנסו לדוחק גדול שאינו תופש דברי רבה עיקר כיון דגם אליבא דשמואל אוכא הך נ"מ גופא בקינסא יש לפרשו אליבא דשמואל וגם בשם ריב"ם למה הוצרך להאריך בהך סברא גופא לכפול את הדברים והל"ל דמבעי' אליבא דשמואל בקינסא כמ"ש לעיל אליבא דרב ובפרט הך סברא דהנחה ע"מ איכא ביזוי ולא בהדלקה ע"מ כפלו הדברים וגם איכא שינוי בלשון דלעיל כתבו איכא ב"מ כמו בקינסא ולא כתבו ולא דמי למנורה והכא כתבו ולא דמי למנורה ולא כתבו כמו בקינסא לכן נ"ל ברור שמעיקרא פירשו התוס' דברי הגמ' כפשוטן דא"א הנחה ע"מ ליכא מצוה כלל בהדלקה והוי ממש כמו קינסא וא"כ צריך התוס' לפרש דלא קי"ל כרבה דלשמואל ליכא למבעי' דא"א הנחה ע"מ ואפ"ה שרי שמואל מנר לנר אף ע"י קינסא שרי כק' המהרש"א וגם לא הוצרכו לפרש שלא קי"ל כמ"ש למעלה דשפיר קי"ל דהא לא קאמר אלא משרגא לשרגא מדליק היינו מן שרגא דמצוה כגון דנר של שבת ובה"כ ושל חולה דהא הך פלוגתא וסוגיא אזלא בכולהו נרות דמצוה משא"כ בחנוכה לא משכחת משרגא לשרגא דכיון דליכא מצוה בהדלקה והיינו טעמא דעיקר היכר הוא בהנחה וא"כ הוי תמיד קינסא ואח"כ כ' בשם ריב"ם דאפשר דכולה בעיא אזלא בהנחה ע"מ והיינו שהוא מפרש דהנחה ע"מ היינו דגם הנחה או אפשר עיקר מצוה הוא הנחה אבל עכ"פ גם הדלקה היא מצוה א"כ לא הוי ביזוי כמו קינסא אלא שיש לומר דאפ"ה אסור משום ב"מ והיינו משום דאי לא הוי אשכחן במנורה הוי תמיד אסור ואפשר דגם הא דאמר לעיל משרגא לשרגא מדליק היינו ג"כ ממנורה וא"כ י"ל דלא דמי דהתם בהדלקה כבר קיים המצוה לכך שרי משא"כ הכא אף שעושה מצוה כיון דבזה עדיין לא קיים המצוה אסור לרב וזה מדוקדק בלשון התוס' שכתבו פי' דהנחה ע"מ וכו' וא"כ אף דשמואל שרי בהאי היינו דסבר כיון דאיכא מצוה שפיר יליף ממנורה משא"כ בקינסא מודה דאסור משום ב"מ וא"כ שפיר כ' דלא קי"ל כמו שאמר למעלה דהא לפ"ז אף בשרגא דמצוה לא מדליק ומתורץ ומדוקדק הכל היטב ודוק היטב כי קצרתי:
אמנם כד עיינינא בי' טפי לירד לעומקה צריך ביאור יותר רחב להבין כל הדברים על בוריין ויתורץ גם כל הדיקדוקים שכתבתי וק' המהרש"א ממילא דהיינו שצריכין אנו להבין מה זה שכתבו התוס' שאינו תופש דברי רבה עיקר ומשמע שסובר דלא כרבה רק דהלכה כרב כמ"ש המהרש"א וכן מוכח למה דחה דברי רבה בלא טעם וגם הלשון אינו תופש עיקר אינו משמע כן שדוחהו לחלוטין וגם דברי רבה גופא צריך טעם למה פסק כאן שלא כרב וגם דברי רב אדא בר אהבה שאמר לא תציתו לי' צריך טעם וגם מה שדוחה כאן גם דבריו בקש צריך הבנה וגם שינוי הלשון שבשני התירוצים ואריכותם כפמ"ש לעיל וגם שאר הדיקדוקים שכתבתי לעיל יתורץ הכל ויתורץ גם לעיל סמיכות רב אדא להא דרבה והוא שנאמר ודאי טעם דרבה שפוסק כאן דלא כרב הוא מחמת קושיא דמנורה והיינו שסובר דרב אוסר אף משרגא לשרגא כמו שמשמע פשט דבריו אין מדליקין מנר לנר וע"כ טעמא משום אכחושי מצוה וא"כ קשיא ממנורה לכך פוסק דלא כוותי' ורב גופא אפשר דפליג אברייתא או אפשר דס"ל הנחה עושה מצוה וטעמא משום ב"מ ולק"מ ממנורה ורבה ס"ל הדלקה עושה מצוה כמו שפושט לקמן או אף לפי ה"א דמסופק אם הנחה עושה מצוה יש לומר דלא ס"ל לרבה לחלק בהכי שיהא ב"מ משרגא לשרגא כיון דעכ"פ עושה מצוה בהדלקתו כמו מנורה ולכך פוסק דלא כרב ושני סברות האלו תלוים בשני התירוצים שכתבו תוס' כאן כמו שנבאר ולזה קאמר יתיב ההוא מרבנן ואמר טעמא דרב וכו' היינו שביקש לחלוק ארבה ולומר דטעמא דרב משום ב"מ כדי שלא יקשה עליו ממנורה ויהא הילכתא כוותיה וס"ל דרב מיירי בקינסא או הנחה ע"מ ומיירי אף בנר לנר ולזה קאמר לא תציתו לי' והיינו דסובר כרבה דרב אוסר אף מנר לנר כמ"ש וסובר דהדלקה ע"מ או אף אם הנחה ע"מ ליכא ב"מ כמ"ש וא"כ ע"כ טעמא דרב משום א"מ ובאמת אתוסף ממנורה וע"ז קאמר א"ב משרגא לשרגא לתרץ דברי רב אדא דמש"ה קאמר לא תציתו לי' דס"ל דלמ"ד משום ב"מ מותר להדליק משרגא לשרגא וס"ל דרב קאמר אין מדליקין מנר לנר משמע אף משרגא לשרגא אסור ובאמת אין הלכה כמותו ובזה מתפרשין הכא דברי התוס' בטוב טעם לתירץ הראשון תפשו הסברא כפשט הגמ' דהכא למ"ד הנחה ע"מ איכא ב"מ מנר לנר כמו בקינסא ממש כמ"ש התוס' בפירוש בתירוץ זה וא"כ ע"כ הא דרבה פסוק דלא כרב היינו משום דס"ל הדלקה ע"מ ולזה כ' שאינו תופש דברי רבה עיקר ר"ל שמסופק אי הם עיקר דלפ"ז א"א הנחה ע"מ מתורץ היטב דברי רב א"כ למה נניח דברי רב דהילכתא כוותיה באיסורי ונתפוש דברי רבה מוטב לנו לומר דהנחה ע"מ וכרב או הדלקה ע"מ ושרי כמו במנורה ר"ל וקי"ל כרבה או אפשר דרב מיירי בקינסא וכרב והכל עולה לסיגנון אחד דרבה לא פסק דלא כרב אלא מנר לנר וקי"ל גם כרבה ולכך לא כתבו התוס' לתי' הראשון דלא קי"ל כמ"ש למעלה דשפיר אמר למעלה לרב אדא דס"ל כרבה ומש"ה אמר לא תציתו לי' דס"ל למ"ד משום ב"מ משרגא לשרגא מדליק ומש"ה לא פסק כרב והתירץ השני שכ' התוס' היינו דודאי רב לא איתותב כלל דא"א הנחה ע"מ לא קשה ממנורה אף דלא הוי כמו קינסא עכ"פ לא דמי למנורה מש"ה אסר רב ומש"ה רבה פסק דלא כרב דאין סברא בעיניו לחלק בין זה למנורה כיון דלא הוי כמו קינסא ממש אין זה ב"מ אבל בקינסא מודה שמואל ואף אם אינו מודה רבה לא פסק בזה דלא כרב אלא לפ"ז למה לן למימר דפליג שמואל וא"כ לא קי"ל כמ"ש למעלה דגם רב אדא לאו מש"ה אמר דודאי לרב אף משום ב"מ משרגא לשרגא לא מדליק אלא שאין סברא בעיניו לפסוק כן או הדלקה ע"מ וע"כ רב מיירי בקינסא דרב לא אתותב וא"כ רבה שפוסק דלא כרב ע"כ לא ס"ל ב"מ כלל ואף בקינסא שרי ודוק היטב כי נ"ל נכון: