לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף כא:
בתוס' בד"ה ומותר להשתמש לאורה וכו' עד ומיהו רב דאמר מדליקין וכו' עד דבסתמא לא הייתי אומר וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה תרי מילתי דתמיהא ועל קושיא ראשונה תירץ בטוב טעם מה שקשה שגם ברב הונא היינו טוען שמיירי בשבת ע"ש אמנם מה שקשה תו דדברי התוס' סותרין זא"ז דכיון שכתבו דמסתמא מותר להשתמש לאורה א"כ למה הוצרך רב הונא לומר בין בשבת תירץ בדוחק שאין לשון התוס' מראין כן וגם לפי דבריו שאין שום סברא חיצונה רק יש לומר להכי ולהכי למה כתבה התוס' להך מסתמא מאי בעו בזה דבלא"ה אין להכריח לשום צד מסברא ולכאורה הי' נ"ל על קושיא ראשונה דלק"מ דלהכי כ' התו' הך מסתמא דלרב ודאי היינו טועין שבשבת אסור משום דבסתמא מותר להשתמש לאורה אבל לרב הונא מה"ת לטעות דבחול מותר דכבתה אין זקוק לה אין זה סברא מסתמא דאדרבא מסתמא מחויב להדליק כשיעור כמו שמקשה לקמן אלמא דסברא חיצונה היא כך אמנם לפ"ז יגדל התימה מקושיא שני' כיון דסברא חיצונה דמותר להשתמש לאורה למה לי' לר"ה למימר בין בשבת אכן נ"ל שלילות דברי התו' אינם מתפרשין כלל כמו שמפרש המהרש"א שר"ה הוצרך לומר בשבת להורות דין שמותר להשתמש לאורה דהא בלא"ה יוקשה הל"ל בחול לחוד ואז ממילא אסור בשבת אף אי אסור להשתמש לאורה ואי להורות דין זה שמותר להשתמש לאורה מאי שייך לכאן אך נלע"ד שכוונת התוס' דמה שהוא מחד טעם שייך לומר סתמא אבל מה שבכל אחד יש טעם בפ"ע אף שאין מקום לטעות לא שייך לכלול בדין אחד וא"כ אף דסברא חיצונה דמותר להשתמש לאורה עכ"פ כיון שמשום זה הוא אסור מלבד הטעם שבחול הוצרך לומר בין בחול בין בשבת דאל"ה היינו מוכיחין שאסור להשתמש לאורה נגד הסברא דאל"ה האיך כולל אותם וע"ז קשה אם נאמר דסברא חיצונה שאסור להשתמש לאורה ויותר שייך לשון ר"ה אמנם יוקשה ארב דא"כ חד טעמא הוא להיתר שכבתה אין זקוק לה מ"ט הוצרך רב לומר בין בין וע"ז פירשו דסברא חיצונה שמותר להשתמש וא"כ מסברא אסור בשבת והוי תרי טעמי חד כבתה אין זקוק לה וחדא שאסור להשתמש לכך אמר בין בין דאי הוי כולל אותם היינו מוכח כמו סברא חיצונה וא"כ הוי תרי טעמי ודוק כי נ"ל נכון:
בגמ' טעמא דב"ש כנגד הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד יוצאין ופירש"י ואף יום העומד בו נמנה עם היוצאין והוא תמוה למה למר נמנה עם הנכנסין ולמר עם היוצאין וצ"ל דיום שהוא עומד בו בלא"ה צריך מדינא להדליק נר אחד כנגד הנס הנעשה בו אלא מה שבא להדר כנגד שאר ימים בזה פליגי במה שמוסיף על נר אחד וא"כ אדרבא אינו נמנה זה היום לא עם הנכנסין ולא עם היוצאין שא"צ ורש"י פי' נמנה היינו שמחויב להדליק נגדו מדינא ודוק:
אמנם כד דייקת בגמ' שאין טעם לדבריהם למה לזה עושה כנגד נכנסין ולזה כנגד יוצאין נ"ל ליתן טעם וממילא לא יוקשה מה שהקשיתי ביום העומד והוא מ"ש הפוסקים למה יום ראשון הוא חנוכה הא לא הי' בו נס שהי' להדליק יום אחד ותירצו בכמה אופנים ועיקר שהי' גם ביום ראשון נס ונ"ל בזה פליגי ב"ש סבר שנעשה נס תכף בפך דהיינו שהי' בו רק על יום אחד ונתרבה השמן ונעשה על שמונה ימים אם כן ביום ראשון הי' הנס על כל ח' ימים ובשני על ז' ימים לכך לעשות היכר לנס כמו שהי' אז פוחת והולך ג"כ וב"ה ס"ל שלא הי' הנס בפך בדרך זה אלא או שנעשה במנורה דהיינו שחילק את השמן לשמנה ימים ונעשה נס ודלק כל הלילה או שבכל לילה נשאר הפך מלא או שנשאר מעט כמ"ש הפוסקים וט"ז וא"כ בכל לילה נעשה ובתוספת הימים נתוסף הנס כמ"ש כל הפוסקים ופירושו שאין דומה נס הנעשה על יום א' לנס שנעשה שני ימים רצופים וכן תמיד יותר וא"כ צריך לעשות היכר לתוספת הנס ולהראות כמה נתוסף לכך מוסיף והולך ומתורץ גם קושיא ראשונה שכתבתי ודוק:
בגמ' מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ועיין ברש"י שפי' דהיינו הפתוח לחצר וכן מראה פשט הלשון דפתח ביתו דאל"כ הל"ל פתח חצרו והתוס' דחקו א"ע לפלוג ארש"י מחמת הראיות שכתבו אמנם רש"י בעצמו סתר כל הראיות במקומן דגבי חצר שיש לה ב' פתחים פירש רש"י שיש לבית ב' פתחים לחצר וגבי עולה לב' בני אדם פירש"י למהדרין אלא שנראה להתוס' דוחק לפרש דגבי חצר שיש לה תיבת לה משמע להחצר וגם לישנא עולה משמע לדינא אמנם פשט הלשון כאן משמע כרש"י וגם נראה לי ראי' גדולה לדברי רש"י מדברי התוס' עצמן שכתבו בדיבור שלפני זה ומהדרין מן המהדרין נראה לר"י וכו' עד שיסברו שכך יש בני אדם בבית ר"ל בני אדם דעלמא יסברו כן ולא ס"ל להתוס' לסברא שידליק כל א' בפ"ע א"כ גם לנר איש וביתו ליכא היכרא למוסיף והולך או פוחת שיסברו כך בתים יש בחצר ולהדליק כל א' במקום בפ"ע לא ס"ל להתוס' וגם מעולה לב' בני אדם לא משמע כן ולפירש"י לק"מ והוא באמת קושיא גדולה על פי' התוס' וצריך לדחוק לפירושם דבשלמא כמה ב"א יש בבית לא ידעו אבל כמה בתים ידעו שיכולין למנות מבחוץ והוא דוחק שכל מי שחליף ואזיל ימנו הבתים למה לו זה לכן נראה בעיני פירש"י יותר נכון ודוק:
בגמ' אמר רבא צריך נר אחרת נראה ודאי דסבר כרב לעיל דאסור להשתמש לאורה אלא דשם מיירי בר"ה לא צריך נר אחרת דאיכא היכר אף שאינו דולק נר אחר אלא שלא ישתמש לאורה וכאן בבית אף אם לא ירצה להשתמש צריך נר אחר דאל"כ יהא היכר שבלא"ה אין דרך לישב בבית אחר אלא שאינו מוכרח שיש לומר דאף ר"ה ור"ח לעיל מודים דבבית צריך נר אחר אלא דסברי אם יש נר אחר בבית או בר"ה אף דליכא נר אחר מותר להשתמש גם לאור זה דכבר איכא היכר אמנם אי קשיא הא קשיא דכאן ולעיל פירש"י שיהא היכר ולקמן אסיק רב יוסף דאבוהון דכולהו דם ומשום ביזוי מצוה לכן נ"ל שאינו קרב זא"ז דשם מיירי אף שדולק נר אחר או לא דולק אלא שעושה דבר שצריך עיון כמ"ש כל הפוסקים והוא מקרב אצל הנר שזה הוא ביזוי מצוה אבל הכא מיירי להשתמש לאורה מרחוק דלא הוי ב"מ בזה פליגי וע"כ הוא טעמא משום היכר כמו שפירש"י ותדע דמיירי בלא עיון דהא לעיל אף בשבת פליגי אי מותר להשתמש ובשבת בלא"ה אסור להשתמש לאור הנר בדבר שצריך עיון דומיא דמעות ולכן ג"כ לקמן לא הי' יכול לפרש טעמא משום היכר דמיירי שדולק נר אחר בבית להשתמש לאורה בכל הבית אלא שמקרב אצל נר זה ובזה לא אזיל ההיכר לכך קאמר משום ביזוי מצוה ובזה א"ש פסק הפוסקים הרא"ש ושאר הפוסקים שלהשתמש אצל נר חנוכה בדבר שאינו ביזוי שרי דהיינו שאינו מקרב אצל הנר ויש נר אחר בבית דאז ליכא שום טעם לאסור כמו שמוכח מרש"י עפמ"ש ודוק: