לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף יז.
בתוס' בד"ה ששמע השומע וטעה וכו' ועיין גם בדיבור שלאח"ז שנמשך דבריהם מזה שפירשו כאן שטמא טומאת ז' מדינא וא"כ למה הוצרכו לגזור לכך פירשו בדיבור שני ע"ש ועיין מהרש"א ואני בעניי אחוה דעתי שדברי רש"י נכונים ומוכרחים דלפירוש התוס' לא שייך לשון ר"ע שאמר אני אתקן והיינו ודאי לפירש"י נכון דה"ק דר' טרפון ודאי קים ליה שלא גזרו חכמים בשום מקום אלא ממעשה דהך איכר שטמאוהו נישנית הך משנה לכך אמר דטעה שאיכר טמא מד"ת מחמת מגע הכלי ובאמת ודאי לא טמאוהו אלא טומאת ערב מדלא חזינן שגזרו בשום מקום אחר וגם שם לא טמאוהו אלא לאיכר ולא לשאר כלים אשר האהיל במרדע ש"מ דלא גזרו כלל ואמר ר"ע שהוא אמת שלא גזרו אלא בהך דאיכר ואפ"ה שפיר שנה שגזרו בו הקיפו אטו עביו לטמאו טומאת ז' ולא טעה השומע אבל לפי' תוס' צריך לומר בהך דר"ע שגזרו במקום אחר ולא בהך דאיכר דשם טמא מדינא טומאת ז' וכיון שגזרו במקום אחר ופליג אר' טרפון בעיקר מעשה מאי תיקון וגם כיון דגזרו במקום אחר מ"ל לחלק ולומר דפליגי במהות המעשה דר"ט סבר שלא הי' סודר מפסיק ור"ע סבר שהי' מפסיק אין סברא שיחלקו במציאות וגם אין במשמע לשון התוס' ומה שהקשו תוס' ארש"י למה טעה י"ל שזה הדין דעל עצמן בכל שהן אינו פשוט כ"כ וגם מה שהקשו הא טמא מדאורייתא ודאי י"ל כמ"ש המהרש"א אלא נלע"ד יותר פשוט שודאי הי' ג' או ד' סודרים דאטו בגברא ערטילאי עסקינן אלא מ"ש רש"י שטמא משום מגע היינו שודאי נגע בו אח"כ בעת נושאו בתר שהאהיל שכן דרך ליגע או בעת שסילקו מן כתיפו ודאי נגע בו וא"ש הכל כן נ"ל ברור ודוק:
גם מ"ש התוס' דאפי' חבורין ע"י אהל טמא ז' כדמוכח בריש אהלות וכוונו ודאי למ"ש ר"ע שפוד שתחוב באהל אין שום משמעות שם כפי שפירש שם הר"ע ודוק:
אמנם מצאתי סוף פ' ט"ז דאהלות משמע מפורש כדברי התוס' ואפשר שטעות נפל בספרים ותוס' כוונו לזה והוא לפמ"ש הך משנה דר"ט:
בתוס' בד"ה גוזרני טומאה וכו' עד גמירא וצ"ל דאף טעמא דשמא יבצרנו בקופות טמאות לא שייך כיון דלא הוי משקה כלל דכלי טמא לא מהני אלא היכא דהוי משקה רק דאזיל לאיבוד אבל לא במוהל דלא הוי משקה דאל"ה קשיא למ"ד כלי טמא חושב משקה מ"ט לא גזר במסיקה ודוק:
ובגמרא דאמר אם תקניטני גזרני אף על המסיקה אע"ג דלא שייך טעמא נ"ל לפרש דאף ב"ה דקאמר לי' מפני מה בוצרין וכו' ידע מהך טעמא לחלק כמ"ש התוס' אלא הקשה לו שאין לגזור כן דהוי חוכא ואיטלולא ואי לא הא לא קיימא הא כמ"ש לעיל גבי טהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובין אלא ב"ש סבירא להו דהכא הטעם פשוט לחלק דכ"ע ידעי שזה הוי משקה וזה לא הוי משקה ואמר לי' אם תקניטני ותנצחני בזה גוזרני אף על המסיקה משום אי לא הא לא קיימא הא כמ"ש ב"ש לעיל אבל לא שלא לגזור בבצירה משום זה וק"ל:
בתוס' בד"ה הניחא למ"ד וכו' לפמ"ש לתרץ לעיל דברי רש"י גבי לא לכל הטמאות אמרו גם הכא מתורץ דה"נ הוקשה לרש"י לשון מ"ד דמשמע אמורא אמנם נלע"ד דהכא בלא"ה לק"מ דאינו שייך לזה דהתם המים ודאי טמאים דמשקין מקבלין טומאה ודאי אף שלא לרצון ומי גשמים ודאי הוי משקה אלא דפליגי אי משקין טמאין מכשירין אבל הכא כיון דאזיל לאיבוד לא חשיב משקה וצריך אתה לומר דכלי טמא חושבו למשקה זה לא מצינו ודוק: ומ"ש רש"י בד"ה מ"מ בוצרין בטהרה בכלים טהורים ע"כ שאר כלים דהיינו הסכין ודומיו ולא הקופה דהקופה צריך להיות טהור אף לב"ה למ"ד כ"ט ח"מ ודוק: