לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף טז:
בגמרא א"ב דרצפינהו מרצף מ"ש מהרש"א דלימא איפכא נ"ל לתרץ עוד דודאי גם מודים זה לזה ומר אית לי' גזירה דאידך תדע מדלא מקשה אביי מ"ט לא אמר כרבא אלא דאמר נמי הך גזירה ואהא מקשה מאי בינייהו ר"ל אביי אמר קודם טעמא דידיה ולמה אמר רבא עוד גזירה ומשני כדי אף רצפינהו חוזרין לטומאתן דמתניתין סתמא קאמר ותמיד אביי קודם לרבא לכך לא אמר איפכא אמנם לא"ד שכ' רש"י צ"ל כתי' המהרש"א ודוק ועיין בתוספת י"ט בכלים מ"ג שכ' שם וממילא מיתרצא קושית המהרש"א:
ברש"י הניחא למ"ד לא ידענא היכא ועיין בתוס' שהיא משנה שלימה ונ"ל משום דלשון למ"ד לא שייך אתנאים וצ"ל דאיזה אמוראים פליגי ביה לכך כתב לא ידענא היכא וק"ל:
בתוס' בד"ה הניחא וכו' עד וטעמא ר"ל דליכא למימר דלא סבר הך טעמא אלא משום גדר מי חטאת כמ"ש הר"ע ברטנורה במשנה דמ"ט לא יסבור הנך גזירות כיון דהוא סברא לכך כתבו דאף להנך טעמי סבר רשב"ג דלא שייך למיגזר אלא בטומאת מת דשכיח לשבר ולתקנם אבל באינך הוי מילתא דלא שכיחי דמוטב לו לטבול ומילתא דלא שכיחי לא גזרו בהו רבנן וק"ל: בגמ' אמר רב משרשיא דבי רב אמרי וכו' מייתי לה הכא דאל"ה לא שייך לומר דטעמא דב"ש משום גזירה דאין שייך לגזור שוכח אטו מניח וגם מ"ל לומר כן דילמא ודאי טעמא דב"ש דלא בעינן כוונה וא"כ מדינא פוסל ולא שייך למנותו בי"ח דבר דהוי משום גזירה לכך מייתי דרב משרשיא אלמא דגם לב"ש בעינן כוונה דהא כשהניחן בשעת פיזור עבים טהורה וא"כ סברא דאף כשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו טהורין מדינא דתו לא הוי כוונה אלא ודאי דגזרו אטו לא נתפזרו וזה שייך לגזור כיון דהניחן בשעת קישור עבים וטעמא דרב משרשיא דאי סברי ב"ש לא בעינן כוונה למה מודים בהניחן בחצר ודוק: