לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף יד.
ברש"י בד"ה שלישי שני לקודש וכו' עד דילמא ראשון וכו' עמ"ש מהרש"א ולק"מ דאדרבא רש"י מתרץ למה הוי רק שני כיון דלא הוי שמירה כלל ע"ז מתרץ דאין לחוש טפי מראשון דהיינו שנגע בשרץ ואפ"ה לא הוי רק שני לר"י ודוק:
ברש"י בד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה וכו' והוא תימה גדולה שלא כתב שישתה תרומה טמאה שבמיתה ואף שמשמע קצת כן בגמ' מדקאמר ופסיל להו אינו מוכרח וגם לפ"ז יוקשה על הגמ' גופא לכן נלע"ד שהוקשה לרש"י לפ"ז למה הוצרכו לגזור שיהא שני ויהא פוסל תרומה במגעו לא נגזר אלא שיהא שלישי ויהא אסור לאכול תרומה ושוב לא יהא זה מכשול שיאכל תרומה כדאיתא בחולין דאף אם הוא שלישי אסור לאכול תרומה לזה הוצרך רש"י לפרש דחייש אף אם לא יאכלם אלא יקרבם לפיו במגע ויזכור ולא יאכלם דלשכחת גזירה לא חיישינן לגמרי דא"כ מאי הועילו בתקנתם ישכח הכל אלא ודאי לא חיישינן לזה עכ"פ כיון שיהא מותר ליגע זה קרוב שיבוא ליגע באוכלין שבפיו קודם שיזכור מהגזירה ופסיל להו עכ"פ זה נ"ל ברור וכן משמע לשון רש"י בסוף וגם קודם לזה ועיין במ"ש בסמוך שהתוס' בחולין מתרצין בע"א זה הקושיא ודוק:
בתוס' בד"ה ר' יהושע אומר וכו' עד ושדי משקין דתרומה וכו' ועיין בתוס' בחולין בהאי ענינא הקשו ג"כ תו' זה הקושיא מגמ' דהכא וכתבי דילמא אכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דמעשר לתוך פיו והוא תימה גדולה לכאורה ע"ש מעשר מאי בעי הכח ונלע"ד שלתו' הוקשה ג"כ הקושיא שכתבתי בסמוך לפירש"י דלמה הוצרכו לתקן שיהא שני אף אם יהא שלישי לא יבא שוב לאכול תרומה כדאיתא בהדיא בגמ' דחולין אף אם לא יפסל במגע והתוס' מיאנו בפירוש שכתבתי לדעת רש"י שמשום חשש מגע בפיו תקנו כן שאינו במשמע וגם הוא דחוק והי' נראה לתרץ דמש"ה תקנו שיהא שני משום דמצינו שני עושה שני וא"כ לא היו מקשין כלום דמש"ה הוצרך לזה דשני עושה שני לכך הוצרכו לפרש דבלא"ה הוצרכו לתקן שיהא שני משום חששא דמשקה מעשר דאוכל שני יעשה אותו ראשון וישתהו בטומאה והגמ' דנקט תרומה משום עיקר גזירה שיטמא אדם משום תרומה אבל הא דנעשה שני ולא שלישי משום מעשר וכאן קיצרו משום דכאן ליתא זה מפורש ששלישי אסור לאכול תרומה לא הוצרכו להאריך ולשנות ודוק:
בגמרא הא לא שכיחא כדפירש"י וא"ל הא עדיין יש לחוש שמא יאכל תרומה וישתה משקין טמאין ופסיל לתרומה דע"ז לא הועילו אף אם תקנו דמשקין טמאין פוסל את האדם הא אכל התרומה קודם וק"ל:
בגמרא א"ל רבא מנ"מ הא טבלי בהנך וכו' וא"ל דנ"מ דזימנין לא יתנו מים שאובין ויבואו לשרוף תרומה וקדשים דזה אין סברא דמשום חשש זה לא היו מתקנין לשרוף ודאי תרומה וקדשים אם יבא ראשו ורובו במ"ש ודוק: בתוס' בד"ה תנא אף בידים הבאות וכו' עד דמצינו למימר ה"מ לקדש אע"ג דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים עכ"פ לקדש לק"מ דנקט התם כתבי הקדש משום פלוגתא דש"ה וקהלת והתו' לא הקשו בסמוך אלא אהכא דנקט משום דר' פרנך וע"ז הקשו שפיר הא כל פסולי תרומה דלא שייך דר"פ נמי מטמא את הידים וא"כ ע"כ הוא מטעם פשוט שכיון שפוסל את התרומה מטמא ג"כ הידים כמו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וא"כ ל"ל למימר משום דר"פ אבל אמשנה דכל כתבי הקודש אף לפי ה"א דמיירי בקודש לק"מ מכ"ש לפי האמת דהך דכל כתבי הקודש מיירי ודאי אף לענין תרומה כיון דנקט סתמא מטמא וגם בס"ת שייך דר"פ לתרומה והתנא כולל כל כתבי הקודש בבת אחת משמע דחד דינא אית להו והיינו ע"כ דבכולהו שייך דר"פ כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה האוחז והיינו מטעם שכתבתי וזה דכל הפוסל את התרומה מיירי אף באמת דווקא לקודש כמו שהוכיחו תוס' דומיא דיד מטמא חבירתה וכן משמע לשון התוס' דבכה"ק כתבו מצינו למימר ובכל הפוסל את התרומה כתבו דהיינו דוקא וכו' ועיין במהרש"א שלא ביאר כן ומתוך זה הקשה כמה קושיות ולע"ד נראה שמה שכתבתי הוא ברור ומוכרח וממילא לק"מ כל קושיותיו אף מה שהקשה היכי מ"ל דהאי דכל כה"ק היינו לקודש הא שלמה גזר לקודש וא"כ הא למה לי כמו שפריך הגמ' בתרומה ולפמ"ש לק"מ ע"פ מ"ש התוס' לקמן ריש עמוד שלאח"ז בד"ה כיון דהך גזור וכו' עד דמילתא דלא שכיח ר"ל ובזה לא שייך לתקן משום דר"פ דלא הועילו כלום דהא רוב ידים הם קודם נטילה אכתי יגעו בספר ולא הועילו אלא דלאחר נטילה לא יגע ומשום זה דלא שכיח לא תקנו אבל הכא בכה"ק שמטמא את הידים לקודש ודאי לא הוי משום דר"פ דהא אוכלי קדש לא הוי בבה"מ או בירושלים ומה יועלו דר"פ בכל ישראל וגם הא כל הפוסל את התרומה מטמא ידים לקודש אלא ודאי משום מעלה דקודש תקנו כן והוי כה"ק בכלל דגם הוא פוסל את התרומה וא"כ אף דשלמה גזר אסתם ידים ודאי הועילו דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים לאחר נטילה לקודש משום מעלה דקודש וגם שכיח טובא דכל הפוסל ליגע אותם בידים לאחר נטילה ודוק כי הוא ברור ותדע דהא כל הפוסל וכו' מיתנא אף לפי המסקנא לקודש והיינו ודאי לאחר נטילה ולא משום דר"פ אף בכה"ק ודוק:
בתוס' בד"ה אף הידים הבאות וכו' עד וא"כ הוי טפי מי"ח דבר וכו' ר"ל אף אחר דגזרו על הידים מכל מקום נ"מ מהך גזירה לאחר נטילה תדע דאל"ה למה הביא גמ' הך תנא כיון דלא נ"מ אלא ע"כ כמ"ש אלא דלכתחילה ודאי לא גזרו משום זה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה כיון דהך גזור בעמוד שלאח"ז וכן לקמן בהך דיבור סיימו ומיהו השתא דגזור וכו' עד שלא חלקו כ"כ לכוונה זאת לתרץ מה שהגמ' מביאו כיון דהשתא לא נ"מ וא"כ מקשו הכא שפיר דהוי טפי מי"ח דבר וק"ל:
אמנם לולא דברי התוס' הייתי יכול לתרץ כל הק' שהקשו תוס' ב' קושיות בד"ה תנא אף וק' א' בד"ה אף וקצת קושיא בד"ה האוחז וק' א' בד"ה כיון ובקצת דחקו לתרץ וא' נשארה בקושיא ויתורצו כולם בחדא מחתי דהיינו שנאמר דהך כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים היינו אף לתרומה כמ"ש התוס' בקושיא ואף שכתבו דומיא זה אינו הוכחה כ"כ שלא כ"כ אלא לתרץ הקושיא ומשמע דמתחלה לא פירשו ואם יתורץ הקושיא ממילא הדרן לסברתן ונאמר שזה נגזר בבת אחת בעת שגזרו על סתם ידים גזרו אף על אלו והוא קצת כ"ש אם סתם ידים טמאין מכ"ש אם נגעו בדררא דטומאה לאחר נטילה אי משום מעלת תרומה אי משום חומרת ידים ולפ"ז לא יוקשו כל הקושי' שתכף מה שהקשו מהך דכל כה"ק ומהך דכל הפוסל את התרומה לק"מ שכל אלו בכלל טומאת הידים וכה"ק בכלל שאר פוסלי תרומה והך תנא נגזר קודם ידים לכך הוצרך משום דר"פ וע"כ הוא כן מדנקט ספר דוקא ולא שאר כה"ק ולא שאר פסולי תרומה וממילא לק"מ דהוי טפי מי"ח דבר דכיון שגזרו על הידים גם פסולי תרומה וכל כתבי הקודש בכלל והגמ' מקשה שפיר דכיון דגזרו על הידים גם כה"ק ופסולי תרומה בכלל הא למה לי ול"ק ק' התוס' בד"ה כיון ואין להקשות למה הביא הגמ' הך תנא די"ל דאשמעינן דר"פ וגם לפרש הברייתא ודוק כי נ"ל ברור ונכון: