אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף יג:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף יג:

דף יג.

בתוס' בד"ה בימי ליבונך ע"ש עד ומהכא דקאמר אכל עמי וכו' דבריהם צריך ביאור ועי' במהרש"א שביאר בטוב טעם על נכון אלא שאין זה סוגיא שיהא עיקר בנין תוס' שעליהם סובבים כל הראיות חסר מן הספר שהוא דבר חדש על מה שנוהגים לאכול עמה בימי ליבונה ואין מזה רמז כלל בתוס' גם מהר"מ פי' קרוב לדבריו ויותר קרוב בדברי התוס' שה"ק ומהא דקאמר אכל עמי וכו' אין ראי' שלא לחלק בין ימי נדות לליבון דהא חזינן שנענש וכו' ע"ש אבל עדיין לא יהיו דברי התוס' על סדר שכ' אחר ורש"י נהג איסור ומהא דקאמר אכל עמי וגם מה זה ראי' שמא בזה אין לחלק ובשאר דברים יש לחלק לכן נלע"ד לפרש דבריהם שכ' ורש"י הי' נוהג איסור וכו' אע"ג דאמרינן שמואל מחלפא לי' משום דרש"י אזיל לשיטתי' שפי' שהי' בימי ליבונה אע"ג דרש"י פי' כאן שאין לחלק מהך דרשה גופא שכ' התוס' היינו שרש"י פי' כאן בימי ליבונך היינו דזבה שהוא מדאורייתא גם הליבון אבל שם מיירי עכשיו שיושבת ז' נקיים על טיפת דם כחרדל ואפשר גם רש"י סובר שהיו טובלין ב' טבילות לכך מחלק אלא דכאן לא מהני ב' טבילות משום דזבה דאורייתא לא מהני טבילה קודם נקיים והוצרך רש"י לפרש כן דקאמר לא נשא פנים לתורה שנאמר וכו' משמע דעבר אדאורייתא אבל בימי ליבון דעלמא על טיפת כחרדל יש חילוק אם טובלת ב' טבילות לכך שמואל מחלפא לי' אבל בימי נדות ממש אסור לכך נהג רש"י איסור בימי נדות ממש ולא בימי ליבון ותוס' סותרים ראייתו וסוברים שאין לחלק כלל אף האידנא וא"כ כיון דחזינא דשמואל מחלפא לי' אף בימי נדות שרי להושיט והוא קיל מלא יאכל הזב וע"ז כתב ומהא דקאמר ר"ל אין ראי' לדברי רש"י דליכא למימר דאכל עמה על שולחן אחד או בקערה אחת ועבר על לא יאכל דהא אמר שלא נשא פנים לתורה משמע שהוא דאורייתא כמו קירוב בשר דמייתי לכאן להורות שלא תקרב קאי נמי אקירוב בשר דלא כר' פדת וגם אמר שהרי אמרה תורה אלא ודאי דהך אכל עמי היינו שהושיטו זה לזה תדע דקאמר נמי ושתה עמי וזה לא מצינו לאסור על שלחן אחד ואי משיורי כוסה אין זה במשמע וגם הוא חומרת אחרונים אלא ודאי כדפי' שהושיטו זה לזה והוא חמור מלא יאכל דמתניתין ואסור מדאורייתא מלא תקרב ע"ז כתבו יכול להיות שלא הקפיד וכו' ודוק ברש"י ד"ה האוכל אוכל ראשון עד ומצאתי בספר ערוך משונה טומאה זו נ"ל המשך דברי רש"י שבא לאפוקי מפי' התוס' בעמוד שלאח"ז בד"ה זימנין דטומאת גוי' היא גזירה אחרת ורק לאכילת תרומה וטומאה זו אף למגע ובכביצה ע"ש וע"ז כתב רש"י שהיא גזירה חדא א"כ חד שיעור הוא ומביא ראי' מדאמר התם דלאו דאורייתא ולא מצינו בשום מקום גזירה אחרת וגם מ"ט ניגזור דליכא טעם אלא מאי דאמר הכא מדפריך מ"ט גזרו וגם טעם תוס' הוא טעם בדוי מלב שלא מצינוהו והוא דחוק ומדאורייתא ליכא למימר דממעטינן במסכת נדה שמביא רש"י וגם התם אמר הנח לטומאת גוי' אלמא דלאו דאורייתא א"כ ע"כ הוא חדא אלא שלא תקשה א"כ כיון דאף טומאת גוי' הוא לפסול במגע אמאי קרי לי' פסול גוי' ולא טומאת אדם כמו כל שאר טומאות שהם מדרבנן ולפי' התוס' ניחא שהוא רק לאכול ולא לטמא משא"כ לפירש"י ע"ז פירש"י ומצאתי בספר ערוך וכו' לכך קרי לי' רק פסול גוי' ולא טומאת אדם שאינו טומאה ממש ובזה ממילא מתורץ ק' התוס' שכ' תדע מדבעי למימר דהא עיקר הוכחת רש"י הוא לפי המסקנא דהוא לאו דאורייתא אבל לפי ה"א שהוא דאורייתא ה"א באמת שהוא לאו הך דהכא ודוק:

בתוס' בד"ה אוכל ראשון וכו' עד טמויי נמי מטמא וא"ל היכי נוכל לומר כן מסברא כיון דנפק מאוכל שני נימא דיו ז"א דה"א שפיר דיו כמו באוכל שני נעשה האוכל כמאכל אף אוכל ראשון כן ובזה מתורץ היטב ק' המהרש"א בדיבור שלאח"ז דלפ"ד למה לי' להגמ' למימר משקה לא שכיח אמאי לא אמר דמשקין כיון דחמירי ה"א דמטמי דשם שייך שפיר דיו ולא נוכל לטעות כן ודוק וגם בלא"ה לק"מ ק' המהרש"א דאי הוי אמר הכי הוי נשאר קושיא ליתני רק אוכל שני ולא ליתני אוכל ראשון וליכא למימר דה"א דאוכל ראשון מטמא דהא חזינן אפי' משקין דחמירי לא מטמא אף בראשון דסתמא קתני משקין טמאין וגם כל משקין הוי ראשון אבל עכשיו לפי סברת הגמ' יש לומר דה"א דוקא משקין דלא שכיחי לא מטמי בראשון משא"כ באוכל דשכיח מטמא דגזרו טפי ודוק וא"ל ליתני סתמא אוכלין טמאין דה"א דמסתבר דקאי אראשון משא"כ במשקין דהוי דומיא דאוכלין ובזה מתורץ ג"כ קצת קושיא שכתבתי דלא ליתני אוכל ראשון דה"א משקין דומיא דאוכלין דהוי שני אבל ראשון דאורייתא מטמא ודוק:

וכן נלע"ד דתירץ ראשון אינו דסברא דשכיח לא מהני אלא לומר דמילתא דלא שכיח לא גזרו רק בשכיח אבל כיון דגזרו לומר דשכיח אפי' מטמא אין סברא ותדע זה דאל"כ ק' למה להו להתוס' לעשות צריכא להיפך דמשקין חמירי למה לא די להם בצריכות הגמ' דמשקין לא שכיחי ואי הוי תני משקין ה"א אוכלין דשכיחי אפי' מטמא אלא ודאי אין זה סברא וא"כ הדרא קושית המהרש"א ע"פ תי' השני שכתבתי למה לא אמר גמ' צריכות התוס' להיפך אמנם זה הסברא ממש תפול על ק' המהרש"א לתרצו דסברת התוס' ג"כ שכ' דמשקין דחמירי היינו שעלולין לקבל טומאה ג"כ לא שייך אלא לומר שבמשקין גזרו משום שעלולין ולא באוכלין כמו שמצינו כמה דברים שגזרו במשקין ולא באוכל מהאי טעמא אבל אי הוי תני אוכלין שגזרו בהו שנאמר הואיל ומשקין עלולין לקבל טומאה גזרו בהו אפי' טומאה אין זה סברא דהיינו כמו סברת שכיח שבגמ' דסברת עלולין נמי דשכיח בהו טומאה טפי דאוכלין זימנין דלא הוכשרו וא"כ לק"מ ק' המהרש"א כל זה כתבתי לפי פשוטו ולפי שהבין המהרש"א דמ"ש משקין דחמירי היינו מאוכלין ומשום טעמא דעלולין אמנם נלע"ד שאין זה סברא דמאי שייך זה הסברא לענין להחמיר באדם זה לא מצינו וגם לא שייך לשון חומרא בזה אלא נלע"ד פשט דברי התוס' דאי הוי תני משקין ובהו לא שייך ראשון ושני רק משקין טמאין מטעם שכ' התוס' וא"כ לא הוי ידענא אוכל שני דה"א שאני משקין דחמירי ר"ל שתמיד הם ראשונים משא"כ אוכל שני לא הוי ידענא משום דקיל ואי דליתני משקין ואוכל שני ולא אוכל ראשון כבר כ' התוס' דה"א דאוכל ראשון נמי מטמא וכמ"ש לעיל ובזה שייך טפי הך צריכותא בתר שכתבו לעיל מיני' ולא שייך כלל ק' המהרש"א דכיון שתני אוכל ראשון ושני אין שום חומרא במשקין יותר מהם ודוק היטב:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה