אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף ד.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף ד.

דף ג:

בגמרא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' לכאורה אין מקום לקושיא ותירוץ זה ממ"נ כיון דמקשה מסברא כמ"ש רש"י ותוס' אם הוא סברא מוכרחת מאי משני ר"ע הוא וכן שאר תירוצים אר"ע ושארא יוקשה ג"כ מכח זה סברא שכ' רש"י ותוס' ואם הוא בלתי מוכרח מאי מקשה אמשנה לימא דתנא אינו סובר זה הסברא וגם ע"כ הסברא אינו מוכרחת דהא חזינן דרב חסדא לקמן בדף ח' סבר דלא בעינן מקום ד' לחד לישנא אף בר"ה ולחד לישנא לרש"י עכ"פ ברה"י לא בעי וא"כ מאי מקשה ונלע"ד לבארו בג' אופנים. או שהסברא פשוטה דבעינן מקום ד' לכך כל זמן שלא משכח שם תנא דסבר לא בעינן קשה לומר דמשנה אין סובר כן ובעי לאוקמא המשנה באיזה אופן מלומר נגד הסברא כמו באמת משני בטרסקל או ששילשל ידו למטה מג' לכך בעי במאי אוקמת המשנה:

או דהך והא בעינן לאו הוא מקשה אחר אלא הכל הוא מדברי רבה דהוא סובר דלרבנן בעינן מקום ד' לכך קאמר והא בעינן אלא ר"ע היא וכסוגיא זו כתבו התוס' ריש אלו מציאות בב"מ וגם בשאר מקומות. או היותר נ"ל דהכי פריך דקי"ל באמת לדינא דבעינן מקום ד' ואם נאמר דסתם משנה סברה דלא בעינן וליכא שום חולק א"כ הלכה כמשנה ויוקשה אהילכתא דידן ועמ"ש לקמן בדרב חסדא שתרצתי באופן זה דברי רש"י והמה מוכרחים שם וק"ל: ובכל אחד מאופנים האלה מתורץ קו' התוס' אגמרא בד"ה דאמרינן קלוטה ע"ש והוא תמוה ותירץ התוס' הראשון דחוק דדילמא פשיטא לי' דלא אמרינן הכי ולמה לי' למימר דהדר פשיט הכל ולפמ"ש יתורץ היטב דלתי' הראשון שפיר מקשה כיון דרבה משני אזה הקושיא ודאי ס"ל כסברת הקושיא הנ"ל וא"כ מאי מסופק דדילמא למטה מי' כ"ע ס"ל קלוטה כמי שהונחה הא כל זמן דלא אשכחן תנא בפירוש בעינן מקום ד' ושם לא אשכחן כיון דפליגי בלמעלה מי'. ואצ"ל לפי' השני שכתבתי דרבה קאמר הקושיא ומאי מקשה דילמא כ"ע סבר הכי ולפי' השלישי ג"כ מתורץ היטב דלפ"ז מאי מיבעי' לי' והיכי קס"ד לומר דכ"ע ס"ל קלוטה ולא בעינן ד' א"כ הילכתא דקי"ל בעינן מקום ד' כמאן ודוק כי קצרתי:

בתוס' בד"ה אבל למעלה מי' ד"ה פטור יש להוכיח קצת וכו' לכאורה הי' נ"ל דדין דמושיט למטה מי' תלי נמי בזה דאם ס"ל דילפינן זורק ממושיט אף דלא הוי במשכן כמ"ש התוס' לקמן מכ"ש דילפינן למטה מי' מלמעל' מי' ועיקר ספיקא דהתוס' הוא למאן דלא יליף זורק ממושיט אמנם לא יתכן כל דברי התוס' לפ"ז ודוק וצ"ל דאפי' למאן דיליף זורק ממושיט אפ"ה י"ל פטור למטה מי' דזורק למעלה מי' דמי טפי ודוק:

בתוס' בד"ה אבל למטה מי' ד"ה חייב דאמרינן קלוטה וכו' כשחפץ בידו של עני וכו' לא שייך קלוטה וכו' ר"ל דלא שייך קלוטה אלא באויר וכמי שהונחה שם או על הארץ אבל כשהוא מונח על ידו או על גופו לא הוי כמו שהונחה תדע דהא ר"ע לא ס"ל מהלך כעומד דמי ופטור בהטעינו חבירו כשלא עמד לפוש אמנם יש להקשות דמנ"ל להתוס' דילמא שייך קלוטה והא דפטור פני משום דבתר גופו גריר ולא הונחה ברה"י וכן להיפך כמ"ש התוס' לעיל ברבי וזהו אין סברא שיפרש תוס' כאן לפירש"י דלעיל ברבי דטעמא משום שלא הונחה ע"ג קרקע שפיר יש לחייב א"א קלוטה כמי שהונחה וגם יש לתמוה דא"כ אף כשהניח ביד בע"ה או עני למה חייב הא לא הוי קלוטה כשהוא ביד וצ"ל דשם אין צריך קלוטה כיון שמונח אלא שלא הוי מקום ד' ולר"ע דאית לי' קלוטה ע"כ לא בעי מקום ד' דאף כשמונח באויר ליכא מקום ד' וא"כ מנ"ל דמתני' סבר קלוטה כמי שהונחה דילמא בזה סבר כר"ע דלא בעי מקום ד' אבל בקלוטה לא סבר כוותי' ומאי מקשים וצ"ל דהתו' מפרשים דר"ע ג"כ בעי מקום ד' אלא דסבר קלוטה כמי שהונחה ע"ג קרקע דהוי מקום ד' וא"כ ע"כ גם במשנה כשהניח ביד בעה"ב או עני נמי הוי טעמא דהוי כמי שהונחה ע"ג קרקע וא"כ קשה גם כשהניח בעה"ב בידו של עני ליחייב העני משום קלוטה דלא שייך למימר בתר גופו גריר כיון דהוי כמי שהונחה ע"ג קרקע אלא ע"כ דלא שייך קלוטה כיון שהעני לא נח עמו וחפץ מונח בתוכו אע"ג דלעיל אמר טעמא משום דבתר גופו גריר היינו למסקנא דידו של אדם חשובה כד' אפ"ה פטור צ"ל משום דבתר גופו גריר אבל לפי דס"ד השתא הוי טעמא משום דלא שייך קלוטה כנ"ל אמנם הוא דוחק דמ"ש ביד בע"ה יהא שייך קלוטה כשהניח בתוכו וביד העני לא וכן להיפך אף דיש לחלק כמ"ש הוא דוחק קצת וגם הלשון מיותר מ"ש דהא כשנותן בעה"ב וכו' דהא עלה קאי וכתבו כשהחפץ בידו לא שייך קלוטה והל"ל מש"ה לא מחייב וגם הך ותימה לא שייך קשר עם הקודם ונלענ"ד לתרץ הכל לפי פשוטו ויתורץ גם הב' קושיות הראשונות שכתבתי והוא שיש לומר שני פירושים על קלוטה או דהוי כמו שמונח באויר ור"ע לא בעי מקום ד' ולהכי חייב אף שמונח באויר או די"ל דהוי כמונח ע"ג קרקע ולכך לא מצי תוס' להקשות מברייתא די"ל דגם ר"ע בעי מקום ד' וכפי' השני שכתבתי ולק"מ מברייתא ונ"מ מאי דבעי מקום ד' בברייתא להיכא דהניח ע"ג זיז כל שהוא דלא שייך קלוטה אפשר או שאר נ"מ ואין להאריך לכך הכריחו תו' מעיקרא כשהחפץ בידו של עני ר"ל אף שהניח ביד עני לא שייך קלוטה או להפך דא"א אף בידו שייך קלוטה א"כ גם כשנותן בעה"ב לתוך ידו ליחייב העני דמ"ש דהא חזינן כשנותן וכו' לא מיחייב א"כ מ"ט חייב כשהניח ביד בעה"ב או עני ע"כ צ"ל דטעמא דר"ע דלא בעי מקום ד' דהוי כמונח באויר וטעמא דמתניתין ע"כ לאו משום קלוטה דלא שייך קלוטה אלא משום דבהא סבר כר"ע דלא בעי מקום ד' א"כ מקשים שפיר ותימה אחר הנחה זו דמאן דסבר קלוטה ע"כ לא בעי מקום ד' א"כ א"א כ"ע סברי קלוטה ברייתא מני ודוק היטב כי הוא נכון לדעתי בפי' התוס'. ע"ב:

בגמ' בבעיא דרבה למטה מי' פליגי וכו' אבל למעלה מי' וכו' או דלמא למעלה מי' וכו' אבל למטה מי' וכו' היא תמוה מנ"ל הך ד"ה בין ברישא בין בסיפא ול"ל שפת יתר הל"ל בקיצור למטה מי' פליגי וכו' או למעלה מי' פליגי אי ילפינן זורק ממושיט ותו לא וביותר בסיפא הוא חמוה מנ"ל למימר סברא חדשה דכ"ע סברי קלוטה כיון שלא נדכר בהו בשלמא ברישא לא הוי רק מותר אבל אין קשה כיון דלא אשכחן להו מסתמא לא ילפינן זוריק ממושיט כסתם משנה כמ"ש התוס' לעיל אמנם בסיפא הוא קיצור וסתירה אתמהא ונלע"ד דע"כ הוצרך לזה ויתפרש מקום ספיקתו מאין הוצא וגם לא קאמר דילמא בשניהם פליגי ויותר יתפרש המשנה דסתמא קאמר וגם יתפרש מאי דפשיט לי' לבתר והיינו משום דבמשנה ריש הזורק בתר הך פלוגתא דר"ע ורבנן קתני כיצד ב' גזוזטראות וכו' וע"ש בתוס' שהקשו א"א למטה מי' פליגי מאי שייך כיצד ר"ל דהא גזוזטראות המה למעלה מי' דוקא כמ"ש רש"י דבהא לא מיירי ול"נ לתרץ אחר שנדקדק עוד אף אי פליגי למעלה מי' למה לי' למימר ב' גזוזטראות ומאי מפרש בהך כיצד אי לאשמעינן דבמושיט ובדיוטא אחת מודו רבנן הל"ל בקיצר בד"א בזורק אבל במושיט בדיוטא אחת ד"ה חייב לכן נ"ל דזהו בעיא דרבה לפרש הך כיצד מי אמרינן למעלה מי' פליגי וקתני הך כיצד לפרש זה ר"ל כיצד פטרי רבנן דוקא בב' גזוזטראות דהיינו למעלה מי' דוקא ובזורק אבל במושיט או בזורק למטה מי' ד"ה חייב והיינו ע"כ משום דס"ל קלוטה או דילמא למטה מי' פליגי אבל למעלה מי' ד"ה פטור ואתי הך כיצד אף לר"ע וה"ק כיצד פליגי דוקא למטה מי' אבל בב' גזוזטראות שהם למעלה מי' אף ר"ע מודה דפטור בזורק דלא ילפינן וזה הוא דקתני כיצד לאשמעינן זה לד"ה והא דמפרש רש"י דכיצד רבנן קתני להו היינו דלרבנן ודאי אתי ולר"ע יש אבעיא אי אתי ובא רש"י שם לתרץ דלא יפשט רבה מזה דלמטה מי' פליגי מדקתני כיצד דלמעלה מי' פטור וע"ז מתרץ די"ל רבנן קתני לה ודוק היטב כי הוא נכון אף שכ' התוס' שם דבירושלמי יש מ"ד למטה מי' פליגי לא תני כיצד ע"כ הגמ' דילן לא ס"ל הכי דהא איפשטא דלמטה מי' פליגי ואפ"ה תני כיצד ועפ"ז י"ל דמש"ה איפשיטא ליה כדי דניתי הך כיצד לכ"ע וגם דלא לימא כ"ע סברי קלוטה ולא בעו מקום ד' ואנן קי"ל לדינא דבעינן מקום ד' כמ"ש לעיל ואכתוב לקמן בפי' הגמ' דרב חסדא וכ"פ הרמב"ם ודוק:

בגמ' ודילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ופירש"י מדלא קתני מחייב שתים והוא תמוה מאד דהא גמ' קאמר דילמא דרך שמא ולפירש"י הוא מוכרח וגם למה לרש"י לזה ודאי לפי פשוטו י"ל דהוקשה לרש"י מנ"ל להקשות בדילמא מתני מני אדרבא כדי לתרץ המשנה יש לנו לומר שאין סברא לחלק וע"ז כתב רש"י הוכחה וא"כ שפיר מקשה והא דקאמר בגמ' דילמא היינו דעיקר הוכחה הוא ע"י דילמא והוא משום דהוכחה יש לסתור דמש"ה לא קתני מחייב שתים דדרך התנא לקצר במובן ולא הוצרך לשנות שתים דמה"ת לחלק בין עקירה להנחה ע"ז מקשה דילמא הנחה וכו' ר"ל דבאמת יש להסתפק ולומר כן מטעם שכ' התו' שיש לחלק וא"כ כיון דיש דילמא ממילא הוי לי' לשנות מחייב שתים שלא לטעות כן וא"כ הוא מוכרח לומר כן ע"י הדילמא וקשה מתניתן מני ודוק ועיין בחידושינו פ' הזורק דף צז ע"ב: אמנם עדיין לא פלטינן משום קושית התוס' החזקים אפירש"י ע"ש בתו' בד"ה ודילמא הנחה וחוב עלינו לתרץ לפירש"י ונלע"ד לתרץ ויתפרש ג"כ הלשון דילמא ע"פ הוכחת רש"י בדרך יותר נאות והוא שמוכח בהדיא לקמן דף צז ע"ב מקום המימראות דר' ור' יהודא המובא כאן שבלא הוכחה א"ל שמחייב סתם היינו שתים אם לא שיש הוכחה דבמסקנא דאמר שם א"ר יהודא תני מחייב שתים אמר מחמת הוכחה עד לבסוף שסותר ההוכחה אסיק דגם ר' יהודא אינו מחייב אלא אחת והיינו ודאי שסתם חייב לא משמע אלא אחת או מדלא קתני חייב שתים או דמסתמא אין לומר שמתחייב אתולדה במקום אב דסתם משנה דכלל גדול תני דלא חייב אתוב"א אבל היכא דיש הוכחה י"ל דתנא דלא תני חייב שתים סמוך אהוכחה שנדע ממילא לכך קיצר ולפ"ז יוקשה ארבה כאן האיך רצה לומר דר"ע מחייב שתים מדתירץ אעקירה והנחה דהא המקשה הקשה משניהם ואף אם נאמר דטעמא משום דלא מחייב אתוב"א מ"מ לא משמע עקירה דלא בעי מקום ד' כיון דלא מחייב עלי' וכן התם והכא דבעי למימר ארבי מחייב ב' ג"כ קשה כיון דליכא הוכחה וצ"ל דכאן ג"כ יש הוכחה מדנקט מרה"י לרה"י דרך ר"ה וכן לרבי איפכא ואי לא מחייב אלא חדא למה ליה למינקט ב' מלאכות הלא לא בא להשמיענו אלא דקליטה כמי שהונחה ליתני זרק מרה"י לר"ה ולא הונח כגון שקלטה כלב ואינך דתנן לקמן אלא ע"כ דבא להשמיענו דחייב ב' ולא בעי לא הנחה ולא עקירה וא"ל דאדרבא בא להשמיענו דאין חייב אלא אחת ולא מחייב אתולדה במקום אב דזה לא הוצרך להשמיענו דסתם מתניתן כן וע"ז מקשה דילמא הנחה לא בעי וכו' ר"ל דילמא משום זה נקט שתי מלאכות להשמיענו דעקירה בעי דאי לא הוי נקט אלא חדא ה"א כשם שהנחה לא בעי כך עקירה לא בעי לכך נקט שתי מלאכות לאשמועינן דאפ"ה לא מחייב אלא חדא דעקירה בעי והשמיענו זה מדלא נקט מחייב שתים כמ"ש רש"י לאשמעינן דעקירה בעי דאי משום דלא מחייב אתוב"א ליתני חדא מלאכה אלא ע"כ להשמיענו דעקירה בעי ונקט סתם חייב דמשמע חדא בלא הוכחה לכך מייתי מר' דאמר רב יהודא בפירוש עלי' דמחייב שתים משום הך הוכחה דנקט שתי מלאכות וע"כ קים לי' דמש"ה נקט ב' מלאכות לאשמועינן דחייב ב' ולא להשמיענו דעקירה בעי ודוק: בתוס' בד"ה אלא אמר רב יוסף וכו' עד ול"ג התם ונח וכו' ע"ש לכאורה הוא תימה גדולה חדא דאינו שייך לכאן דאף לפי פשוטו צ"ל כן כמ"ש התוס' שם בעירובין דף צ"ט ע"ש ועוד דהכא החליטו כן ושם כ' די"ל דגרסינן שפיר דאף דכוונתו דוקא לכך נקרא שפיר ונח ע"ש ונלע"ד דחדא מתרצא בחברתה דלפי סוגיא דרב יוסף דהשתא ע"פ תי' התוס' א"א לגרוס כלל ונח כפי' השני דלשם דלפי תירוצם דמשנתינו לא הוי שפיר מחשבה דלשוי' לי' מקום א"כ יוקשה מאי משני ר' היא מדמחייב בזיז כל שהוא ש"מ דלא בעי מקום ד' דילמא התם מיירי דבעי דוקא שיהא מונח ע"ג הזיז לכך משויא לי' מקום ורבנן לא ס"ל ממ"מ וצ"ל דליכא למימר הכי דהא תנן בד"ר זרק ונח ע"ג זיז מדתני ונח משמע דלא הוי דווקא מחשבתו וא"א דגרסינן התם ונח הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דל"ג ונח ודוק: בא"ד אבל בשאר דברים לא משויא וכו' הוא למותר ואין לו שייכות לכאן ונ"ל שהתוס' כתבו זה לומר שאדרבא הוא קצת ראי' דבמשנה לא הוי אחשבי' דהא להך ה"א ודאי נראה דסבר כרבה ורב יוסף דמהניא מחשבה אפ"ה קאמר ידו של אדם חשובה משמע אבל שאר דברים לא וכן לפי המסקנא משמע דוקא ידו ואין סברא לומר דפליג ארבה ורב יוסף דמשמע שם שאין חולק ע"ז אלא דלא אמרינן ממ"מ כ"א היכא דלא ניחא לי' בע"א וק"ל:

בגמרא אילימא הא ר' דתניא זרק ונח ע"ג זיז כ"ש וכו' ע"ש קושיית התוס' הוא תמוה מאד דילמא הנחה וכו' ע"ש ונעל"ד דלשיטת רש"י לק"מ ונ"ל ג"כ שזה טעם רש"י שהכריח לפרש בקושית ודילמא לעיל שעיקר קושיתו מכח הוכחה מדלא קתני מחייב ב' וא"כ בד"ר דליכא הוכחה ממילא אין לנו לחלק רק בד"ר שבסמוך שג"כ יש זו הוכחה הוצרך להביא דרב יהודא אמר שמואל והתו' שהקשו זה הקושיא אזלי לשיטתייהו שהקשה כן מסברא והוצרכו לדחוק ע"ש וא"כ לפ"ז שיטת רש"י נכונה וק"ל:

בתוס' בד"ה זרק ונח ע"ג זיז כ"ש וא"ת וע"ש עד גמירא ועיין במהרש"ל ומהר"מ ומהרש"א שביארו היטב דברי התוס' לכן לא רציתי להאריך רק באתי לכתוב מה שהניחו מלבאר והוא הכרח לפשט דבריהם וגם לתרץ מה שהקשו הם ומה שיש עוד להק' לענ"ד והוא דתו' התחילו להקשות ארב יוסף גופא שע"ז הק' בא לתרץ ולא תירץ ותירצו דבאמת גם ק' הגמ' ארב יוסף דהאיך הי' סובר זה ר' והוצרך לשנות דרב יוסף הי' דעתו ארבי דאידך ברייתא ורב יוסף אינו סובר כרב ושמואל דרבי מיירי ברה"י מקורה דוקא ולכך לק"מ ארב יוסף אלא דגמ' מקשה לדידן דקי"ל כרב ושמואל או לרב ושמואל גופייהו היכי מתוקמא מתניתן והא דפריך גמ' מאביי ולא פריך דילמא הנחה הוא דלא בעי אין זה קושיא כיון דבלא"ה פריך שפיר ודחי לי' שרב יוסף לא הי' דעתו אהך דרבי וע"ז מקשי' תו' הא ע"כ רב יוסף לא היה דעתו אר' דזרק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע וע"כ מתרצים דבאמת רב יוסף הי' דעתו אר' קמא דנח ע"ג זיז ולא ס"ל כאביי ולא ק"מ דילמא הנחה וכו' כמ"ש התוס' רק הגמ' מקשה לדידן דקי"ל כאוקימתא דאביי קשה ומשני ע"ז דאביי ואנן ס"ל דרב יהודא אמר שמואל מיתנא אר' לא כרב יוסף דשנאו אר' יהודא וע"ז מקשה הא ג"כ ס"ל כרב ושמואל ר"ל דא"ל דרב ושמואל לא ס"ל כאביי דהא אנן ס"ל כאביי וכרב ושמואל וע"ז כתבו התוס' ומיהו הגמ' לא ס"ל הך סברא דרב יוסף וכו' נ"ל דהך ומיהו יש לו שייכות להקודם דלפי תירץ התוס' הזה לא היו צריכין לתרץ דבלא"ה פריך שפיר כיון דלק"מ ודילמא וכו' ע"ז כתבו ומיהו ר"ל דהגמ' לא ס"ל כרב יוסף אלא הקשו די"ל אף בכל שהוא מטעם שכתבו התוס' לעיל דילמא הנחה הוא דלא בעי וא"כ הואיל והקשו מכח זה אר' זירא הי' יכול להקשות ארב יוסף לדידן דליתא לאוקימתי' מכח דילמא וכו' היכי מוקי מתניתן אלא דבלא"ה פריך שפיר לדידן מאביי ודוק:

ומ"ש מהר"מ שאינו מוכח דאחרים דמייתי ר' זירא סברי דבעינן הנחה והא דנקטי קיבל משום עקר ממקומו לא ידענא מאי קשיא לי' הא מזה גופא מוכח דבעינן הנחה כ"ש דאל"ה אלא אפי' קליטה נמי כמי שהונחה א"כ אמאי פטור כשעקר ממקומו וקבל הא תכף כשהגיע לאויר ר"ה חייב הזורק משום קלוטה אלא ודאי בעינן הנחה כ"ש ושם לא נח ודוק:

ומ"ש המהרש"א אמאי לא הקשו אר' זירא דילמא הנחה וכו' לא ידענא מאי קשיא לי' אי לפי תירוצם הראשון מיתרצא גם אר' זירא דגם הוא סבר דבהנחה כ"ש לא שייך לחלק וגם לתירוצם השני י"ל דר' זירא הי' ס"ד כן ואי אקושייתם מה שהקשו ארב יוסף מכח דיוק ופילפול ולא הקשו בפשיטות אר' זירא כמו שמשמע מלשונו אין זה קושיא חדא שמדרך תמיד להקשות אראשון וגם היא גופא אינו קשיא חדא דר' זירא אפשר לא ידע מקושיא זה רק מתירוצא דרב יוסף וקושיא וגם גוף ק' התו' לא קאי אתרצן שביקש לתרץ כן אלא אמקשה תדע שמתרצן בלא"ה פריך שפיר ואר' זירא מקשה באמת הגמ' כן י"ל שהכי מקשה היכי ס"ד לתרץ כן וק"ל:

ומ"ש מהרש"א מאידך דר' כבר תי' מהר"מ בלשונו וכ"כ בעצמו אמנם אי קשיא לי הא קשיא האיך כ' התוס' מעיקרא בלא"ה פריך שפיר הא לא הוי קושיא כלל ארב יוסף די"ל דלא סבר כאביי וגם לא כרב חסדא דאוקי אביי לתרצו לקמן ואי מקשה לאביי היכי מוקי מתניתן א"כ אינו מתורץ ליקשה ארב יוסף גופא ודילמא הנחה וכו' וגם ע"כ התוס' ר"ל עכשיו דקאי הקושיא ארב יוסף גופא דאל"ה לא מקשים כלום וא"ת ודוק ואי לא רצה לומר שיהי' פלוגתא א"כ מאי פועל שרב יוסף הי' דעתו אאידך דר' כמו שרט לפרש עכשיו כמ"ש מהר"מ עדיין פליג ארב ושמואל ואם תפרש שאוקימת' דאביי הוא מוכרח א"כ מאי מתרצים דרב יוסף סבר דוקא בקליטה וכו' והלא עדיין אינו מתוקמא משום דאביי אלא ע"כ לא ס"ל דאביי וא"כ האיך שייך התירץ בלא"ה פריך שפיר ונלע"ד דודאי מעיקרא י"ל דאוקימתא דאביי הוא מוכרח מדנקט זיז כל שהוא ולא נקט קלטה כלב ואינך דהוי רבותא טפי אלא ע"כ משום דמיירי כדאביי וסתם זיז הוא כן שיוצא מרה"י לר"ה כמ"ש מהרש"ל לכך פריך שפיר ארב יוסף גופא אבל לפי מ"ש התוס' בתירוץ וי"ל דס"ל לר' דבעינן הנחה ע"ג כל שהוא אבל קלוטה באויר לא חייב הוצרך למינקט זיז א"כ י"ל דלא סבר גם כדאביי אלא דנקט זיז לאשמועינן זה ודוק אע"ג שכתבתי דגם עכשיו מוכרח לומר תירץ הראשון בלא"ה פריך שפיר היינו לאו ארב יוסף רק לדידן הי' יכול להקשות ודילמא הנחה וכו' ע"ז פריך שפיר לדידן דקי"ל כאביי ודוק:

בגמרא הכא באילן העומד ופירש"י שדי נופו בתר עיקרו דליהוי מקום ד' והתוס' כאן בד"ה באילן מפרשים לענין רשות ועיין מ"ש מהרש"ל בפי' דברי רש"י שהמה נכונים שאין סברא למישדיי' לענין רשות דליהוי רה"י בר"ה וכן אביי אמר לעיל פשיטא לי ידו של אדם ע"ש דלא שדינן לענין רשות אלא שהתוס' לא רצו לפרש כן דא"כ תרוייהו סברי דבעינן מקום ד' לא מתרץ כלום ארב חסדא דכ"ש דקשה טפי דרב חסדא לא כר' ולא כרבנן לכך מפרשים דפליגי אי שדינן לענין רשות וא"כ י"ל דכיון דלא מיירי מזה כמ"ש התוס' שם י"ל אף רבנן סברי דלא בעינן מקום ד' והכא מיירי שאין בעיקרו ד' כמ"ש התוס' כאן וא"כ תרוייהו מצי סברי כרב חסדא והא דמקשה הכא מאביי ארב יוסף אע"ג דאף לאביי י"ל דלא בעי מקום ד' היינו דלאביי אינו מוכח דלא בעי ר' מקום ד' די"ל דמיירי שהי' בעיקרו ד' אלא דלרב חסדא כ' התוס' די"ל שאין בעיקרו ד' כי היכא דלא תקשי אבל ארב יוסף פריך שפיר ועיין מה שכתבתי שם לתרץ פירש"י על נכון דפליגי בשדי נופו וכו' לענין מקום ד' ואתיא כאן הקושיא בפשיטות טפי ארב יוסף מלפי' התוס' ודוק:

בתוס' בד"ה הכא באילן העומד וכו' עד ולרשב"א נראה דבר"ה נמי משכחת וכו' עד משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' אף בר"ה כאן נתחבטו כל המפרשים לפרש זה דהא אפ"ה שפיר פטרי כיון דלא הוי ר"ה בלמעלה מג' ולענ"ד נראה שאין כאן קושיא מג' פנים. הפן אחד דעיקר פילפול התוס' על הדחק שנדחק אביי לאוקמא בשתי רשויות וגם להוציא מסברתו של המקשה ומפשטי' דמשמע דעיקר פלוגתא מחמת שהוא כל שהוא דר' מחייב אפ"ה ורבנן פטרי משום שהוא רק כל שהוא ולדידי' לפי' התוס' פליגי אי הוי רשות יחיד לא שייך כלל הלשון כ"ש והוצרכו התוס' בסוף לדחוק ולתרץ וע"ז נתחבטו מי הכניס את אביי לדוחקים הללו זה עיקר יסוד ובנין פילפול כל דיבור זה בתוס' וע"ז התחילו הכא בשמעתין לא הי' צריך לדחק דאדרבא המ"ל ברשות אחת ופליגי משום כ"ש אלא משום דרב חסדא לא הי' יכול לתרץ כן וע"ז הקשו דאף לרב חסדא הי' יכול לפרש ברשות אחת ופליגי בכ"ש והיינו בר"ה דשם מודה רב חסדא דבעי מקום ד' ופליגי א"א שדי נופו בתר עיקרו ופטרי רבנן משום דהוי כל שהוא ור' מחייב אפ"ה כפשוטו וגם מיירי ברשות אחת ולא לאוקמא בפלוגתא חיצונה דפליגי אי הוי רשות וע"ז תירצו דהוצרך לדחוק דלא משכחת ולרשב"א אף דמשכחת כיון דלא מצי פליגי בכ"ש רק ברשות דהא אף בר"ה לא בעי ד' וא"כ למה לי' לאביי לאוקמא בשתי רשויות בר"ה דלא משכחת כפשוטו רק בגבוה ט' דוקא או פחות מג' יותר טוב לאוקמא ברה"י וב' רשויות כפשוטו בשלמא אי הוי מודה בר"ה דבעי מקום ד' שפיר הי' טוב יותר לאוקמא בר"ה אף כמ"ש הרשב"א דאתיא שפיר פלוגתייהו בכל שהוא דלר' א"א שדי נופו הוי מקום ד' וגם ר"ה ולרבנן פטרי מב' טעמי דלא הוי ר"ה וגם הוי כל שהוא כיון דלא שדי נב"ע ונ"מ אף אי מכתפין גם על הנוף אפ"ה פטור כיון דהוי כ"ש אבל כיון דגם בר"ה לא בעי ד' ולא יפלגו רק ברשות ועדיין יצאת מפשטי' וצריך לדחוק בכ"ש למה לי לאוקמי' ע"י אשכוחי טוב לו לאוקמא ברה"י שהוא מילתא דפסיקא בלא אשכוחי וא"צ להאריך כן נ"ל ברור ע"פ עומק פשוטן של דברים:

הפן השני לא ידעתי מאין יצא להם דאם לא נשדה הנב"ע שאינו ר"ה אדרבא משמע לי מדברי התו' בסמוך דאי גדיים בוקעין תחתיו אף לריב"י הוי ר"ה ועמ"ש בעמוד שאח"ז דאף לריב"י מודה בלמטה מי' והוא מפורש בגמ' ובאין בוקעין הוי לרבנן דריב"י ר"ה ומ"ש בסמוך אי למעלה מג' וכו' דכרמלית היא אם רחב ד' וכו' היינו לר' דשנב"ע ומ"ש אם הוא רחב ד' קאי ודאי אעיקר ולא אנוף רק אם הנוף אפי' כ"ש וגדיים בוקעין תחתיו כיון דעיקר רחב ד' ושנב"ע הוי גם הנוף כרמלית או מ"פ והא שכתבו לרשב"א ולרבנן לא הוי כר"ה היינו לחייב כיון שאינו רחב ד' וכן משמע יותר דהא תוס' רוצים לפרש שיפלגו במקום ד' כמו שהתחילו זאת הקושיא שכ' אבל קשה אמאי לא משני בעומד בר"ה וכו' עד ולרבנן לא הוי מקום ד' והרשב"א קאי לחזק זה הקושיא וכן מ"ש בסוף הדיבור לפירש"י ולמעלה מג' לא הוי ר"ה י"ל דג"כ קאי לר' ותוס' אזלי לשיטתייהו דשדינן אף לענין רשות ואדרבא נ"ל ברור מוכח דהוי ר"ה לרבנן עכ"פ דאל"כ איך נוכל לפרש דברי רש"י דהוי בר"ה מקום ד' הא לא הוי ר"ה כלל כמ"ש התוס' אלא ודאי כמ"ש אלא שהתוס' הקשו לר' לא הוי ר"ה דשנב"ע ורש"י אזיל לשיטתי' דלענין רשות לא שדינן בתר עיקר ואין לפרש כמ"ש התוס' בצד הנוף דהא קתני על גבי זיז כ"ש משמע על גביו וכן הוא שלילות דברי התוס' שכ' א"א להעמידה וסיימו אם לא נעמיד בצד הנוף אלא ודאי דז"א דקתני ע"ג כן נ"ל ברור ודוק. ועמ"ש בסמוך דסברא זאת מוכרחת בגמ' אף לריב"י בלמטה מי' הוי ר"ה גבי טרסקל וא"כ לק"מ ודוק:

הפן השלישי י"ל דלזה סיימו עכשיו ולמאי דמוקי אביי וכו' אמר רשב"א דאין לו שייכות וקשר להקודם לכן נ"ל שהוא תירץ אחר כיון דרב חסדא אף בר"ה לא בעי מקום ד' בשלמא למאי דמוקי אביי ברה"י שפיר אמר רשב"א דנקט כל שהוא וכו' משא"כ אי הוי מוקים בר"ה הוי קשה למה נקט כל שהוא כיון דלא פליגי בד' ושם לא שייך תירץ זה דהא בר"ה ע"כ הוא למטה מי' דלמעלה מי' לא הוי ר"ה ולא שייך כלל שנב"ע למיהוי ר"ה למעלה מי' אבל למאי דמשני אביי א"כ אף למעלה מי' פליגי אי הוי רה"י שפיר ה"א דמש"ה הוי רה"י משום ריב"י לכך תני כ"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה