אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף ג:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף ג:

דף ג.

בתוס' בד"ה הי' טעון וכו' ונקט מבע"י ר"ל כיון דמיירי בעומד לפוש אפילו אי הוי נקט טעון עצמו משחשיכה הוי מוכח עקירות גופו הוי עקירה דאל"ה אמאי יתחייב דעקירה ראשונה כבר בטלה אהא תי' ע"פ מ"ש לעיל דה"נ ה"מ למבעי אהנחה ר"ל דהא בהא תליא אי עקירות גופו הוי עקירה גם הנחת גופו בעומד לפוש הוי הנחה ובטלה עקירה ראשונה אבל אי לא הוי עקירות גופו עקירה גם הנחת גופו כשעמד לפוש לא הוי הנחה ולא בטלה עקירה ראשונה וא"כ לא הוי מוכח מידי די"ל דלא הוי עקירת גופו וא"כ גם הנחת גופו לא הוי הנחה וחייב משום עקירה ראשונה וק"ל:

בגמ' אמר אביי פשיטא לי ליישב גי' רש"י מי קנסוה וגי' תו' שרוצים לגרוס מי אסרוה וגם מה שפירשו בד"ה מהו שתעשה כרמלית דאזלי לשיטתייהו וגם סמיכות אביי לכאן נ"ל דע"פ פירש"י שפיר גרסינן מי קנסוה דהא לפירושו לעיל הוי ידו ממש כרשות שהיד שם אלא דפטור משום דלא נח ע"ג קרקע ולכך קאמר אביי כאן דלפי פשטי' דמתניתן ה"א שהוא ממש בכל דיני חיוב כרשות שהוא שם והא דפטור במשנה העני המוציאו כשהניח הבעה"ב בתוך ידו משום שלא עקר החפץ ממקומו וא"כ האיך נאמר שתעשה ככרמלית אבל עכשיו דפשט עקירת גופו כעקירת חפץ וא"כ ע"כ ידו לא נח וא"כ אף דהוא כרשות שהוא שם אינו חייב עליו וכיון דעכ"פ איפלוג מרשות גוף רק שפטור משום דלא נח וא"כ כרשות שהיד שם אינו ממש לחיוב כיון דלא נח וא"ת אפשר משום דלא נח שם שדינן בתר הרשות שהגוף שם כמו היכא שהיד והגוף ברשות אחד דהוי הנחה אף לפירש"י דשדינן לה בתר הגוף כמ"ש וכן משמע כמה פעמים מפירש"י דשמעתין הנ"ל היכא שהגוף ברשות נשדיי' בתר הגוף לזה הוצרך אביי להוכיח שאינו כן וא"כ חזינן אף דלא נח אפ"ה איפלוג רשותא דיד מהרשות שהגוף שם לכך יש לנו לומר שתעשה ככרמלית שלא להחזירה כיון דאיפלוג מרשות הגוף הוי כמוציא מרשות לרשות אלא שאינו חייב מן התורה כיון דלא נח אבל מדרבנן אסור אלא דעדיין קשה כיון שהוא ממש רשות אחר מדאורייתא אלא דהפטור הוא משום דלא נח מכ"ש אם היא כרמלית אינו אסור בלא הנחה דהא גבי כרמלית אמרינן לקמן שהוא מקולי רה"י ור"ה ולא מחומר מהם וגם היכא שייך למיעבד מרה"י או ר"ה דאורייתא כרמלית לכך קאמר מי קנסוה היינו שקנסו שיהא לה דין כרמלית לאסור אבל לאו משום כרמלית ממש אסרינן וכי הדר מסיק לחד אבע"א דלא הוי כרמלית רק מקנסא אסור להחזירה היינו דלא עשאוה מקנס דין כרמלית ונ"מ בשוגג ומבע"י כמ"ש התוס' ודוק וכן אין להקשות לפירש"י למה מותר לטלטל בידו ברשות אחר כמ"ש התוס' בד"ה מהו שתעשה כרמלית דהא שם הוי ממש מדאורייתא כרשות שהוא שם ולא איפלוג כלל והיכא תעשה שם כרמלית ודוק:

אבל התו' אזלי לשיטתייהו שכתבו לעיל דמש"ה לא חייב לעיל משום דשדינן גם לענין רשות היד בתר הגוף שלא תהא כרשות שהיד שם וא"כ ודאי ה"א דיהא ממש כרשות שהגוף שם כמו שכתבו התוס' לקמן גבי שדינן גופו בתר עיקרו דשדינן לי' ממש שיהא כרשות שהעיקר שם וע"ז אמר אביי דמוכח ממשנתינו שאינו כן ובאמת צריכין אנו לחלק לפי' התוס' בין ידו דהכא לנוף דלקמן או אפשר דמתניתן כרבנן דר' דאית להו לקמן לא שדינן אף בנוף וא"כ הוי האי יד לא רה"י ולא ר"ה דלענין זה שדינן ודאי שלא יהא כרשות שהיד שם ולענין הרשות שהגוף שם לא שדינן וא"כ יש לנו לומר שתהא כרמלית ממש כמו כל רשות שהוא ד' ואינו לא רה"י ולא ר"ה הוי כרמלית בגבוה ג' אע"ג דיד אינו רחב ד' הא אמרינן לקמן דחשובה כד' על ד' לכך שפיר גרסו מי אסרוה דאסור מן הדין והא דמסקי די"ל מחמת קנס ר"ל דאל"ה כמו דשדינן בתר גוף דלא ליהוי רשות ממש כמו שהוא שם ה"נ הוי לן למשדי' בתר גוף דלא ליהוי כרמלית אלא משום קנס לא אמרינן הכי סוף סוף כיון דיש לו דין כרמלית ממש לענין לאהדורה ה"נ יש לו להיות דין כרמלית ברשות שהיד שם דהא לא הוי ג"כ כרשות ההיא ומש"ה הוי כרמלית א"כ שפיר קשה אמאי אמרינן עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה הא כיון שאינו רה"י ור"ה הוי כרמלית ממש אף לרשות ההיא ומכ"ש להך גי' מי אסרוה קשה טובא אף להך גי' מי קנסוה נמי קשה דהא כיון דעשאוה ככרמלית משום קנס הוי כרמלית אף במקום דלא שייך קנס כגון בשוגג ומבע"י וא"כ ה"נ שם והוצרכו לדחוק דשם אינו דומה להיות כרמלית לכך לא הוי ממש כרמלית אף שאינו כרשות ההיא לא החמירו כיון דכרמלית מדרבנן משא"כ לגבי רשות שהגוף שם דומה יותר ודוק הארכתי קצת בפשטן של דברים לבאר לתלמודים:

ברש"י בד"ה מבע"י דאי שדי להו וכו' עד ואיסורא דרבנן הוא דאיכא וכדתנן שניהם פטורין וכו' היא תימה גדולה הא ע"כ הנחה לחודא היכא שלא נעשה כל המלאכה ע"י אחר כדמוכח גם מהכא בפירוש מדבעי אם מותר להחזירה ואף לפי פשיטות ולא הוי ס"ד לאסור אלא משום קנס וכ"כ רש"י בהדיא בסוף העמוד בד"ה בשוגג לא קנסוה וכו' עד והחזרת ידו אינו אפי' שבות אי לא קנסוה וא"כ הכא דלא שייך קנס למה יהא איסור דרבנן כן כתבתי בחידושי בעמוד הקודם והוא מוכרח וצ"ל דדוקא הנחה דחזרת ידו דלא איתעבידא מחשבתו לא מיחזי כמלאכה שרי וכן כל עקירות או הנחות לחוד לא משכחת היכא דלא נעשה חציו השנית ע"י אחר או מבע"י שאיתעביד מחשבתו לכך שרי כאשר כתבתי למעלה אבל היכא שנעשה חציו השנית ע"י אחר איתעבידא מחשבתו לכך אסור והכא שנעשה חציו השנית מבע"י הוי כמו ע"י אחר כמ"ש רש"י כאן בתחילת העמוד טעון מבע"י הוי כמו הטעינו חבירו לכך אסור הכא כמו במשנה ודוק:

אמנם עדיין צריך ביאור למה הוצרך רש"י לזה וליכנוס בדוחקי' דעדיין לא ס"ד לחלק בין איתעביד מחשבתו ללא וזה א"צ כאן לשום פירוש דאיסור דרבנן מיהא איכא ונ"ל שהוצרך לפרש כן דוקא השתא דקשה היכי יכול לתרץ כן מבע"י קנסוה למה נקנסי' הא לא התחיל לעשות שום איסור דאף לכתחילה שרי להושיט ידו מבע"י ואף שהחזיק ידו עד שתחשך והי' דעתו להניחה משחשיכה ליכא איסורא וא"ל דהכי פריך לשני דככרמלית דמיא ומש"ה אסור אף מבע"י כמ"ש רש"י ותוס' דאי אמרינן ככרמלית אף דגרסינן מי קנסוה אפ"ה אסור אף מבע"י ז"א דהא לגי' רש"י דגרס מי קנסוה הא דאסור מבע"י כיון דלא שייך קנס היינו משום דלא פליג כיון דמשחשיכה ראוי לקנסו וכיון דעשאוה ככרמלית משום משחשיכה שוב לא פליג ואסור אף מבע"י אבל לפי מאי דס"ד השתא דמשחשיכה לא קנסוה אין לנו לעשותה כרמלית בשביל מבע"י כיון דלא שייך למיקנסי' מבע"י לחוד וכרמלית לא הוי אלא משום קנס ואף להך גי' מי אסרוה הא קאמר הכא מבע"י קנסוה משמע דלאו משום איסור ליהוי כרמלית ורש"י אינו מפרש שהוא חוכא ואיטלולא כפי' התוס' שנאמר דבאמת מש"ה הוי חוכא כמו שאכתוב לקמן לכך כ' רש"י דאיסורא דרבנן מיהא הוי היכא דנשדי' ולכך יש לומר דקנסוה שבא לעבור אדרבנן שהחזיק ידו עד שתחשך להניח אף שהוא סברא דחוקה למיקנסי' משום איסור דרבנן הא באמת לא קנסינן לי' משום זה כמו שמשני מבע"י לא קנסוה וכ"כ רש"י ותוס' דאי לאו ככרמלית דמיא לא קנסוה מבע"י אלא דמקשה לישני הכי דקנסוה אף משום איסור דרבנן כדי לתרץ הברייתות אף לפי הך סברא דהתירו ולדחות שלא נפשוט בעיא דאביי ודרב ביבי ודוק:

בתוס' בד"ה מי קנסוה וכו' עד ונ"מ בשוגג מבע"י והגי' מהרש"ל או מבע"י ותפס עליו המהרש"א ע"ש דגם זו גי' נכונה אמנם אין זו תפיסה כיון דגם חד לחודי' נ"מ למה לי' לאשכוחי נ"מ דוקא בתרוייהו אמנם לענ"ד נראה גי' שלפנינו נכונה בדווקא דכל חד לחודי' אסור אף אם קנסינן לחודי' ולאו ככרמלית דמיא והוא מוכרח דהא למאי דמשני משחשיכה קנסוהו ולאו ככרמלית דמיא והתם מיירי בשוגג מדאמר דאתי לידי חיוב חטאת וגם סתם בעיא דאביי מיירי בשוגג דאל"כ למה הושיט ידו ואי רצה לעבור במזיד למאן התירו להחזיר והוא דוחק שתוך כדי דיבור עשה תשובה אלא ודאי בשוגג ואפ"ה קנסוהו משחשיכה רק מבע"י דהוא שוגג ג"כ לא קנסוהו וכן לקמן משני במזיד קנסו בשוגג לא קנסו והתם מיירי מבע"י כמ"ש התוס' שם ואפ"ה במזיד קנסו אלמא דמבע"י לחודא במזיד קנסו רק בשוגג והוא מבע"י ג"כ לא קנסו ודוק:

בגמ' מדלא משנינן הכי וכו' עד סוף העמוד ועיין היטב בדברי רש"י ותוס' ומהרש"ל ומהרש"א ומהר"מ ודבריהם מגומגמין מעצמן וגם חוץ לזה נופלים כאן הרבה קושיות בדברי הגמ' ורש"י ותוס' ורי"ף ורמב"ם ואבארם אחת לאחת כיד ה' הטובה עלי כי נלע"ד שיש בדברי הגמ' זו ארבע שיטות וכל אחת צריכה פירוש כאשר אבאר בכל אחת:

שיטה אחת כפי מה שהבינו תוס' בדברי הגמ' מה שהקשו בד"ה ואב"א וצריך ביאור כפי מה שהבינו שקשה מלבד קושייתם חדא למה ל"ל למימר מדלא משנינן ולא פשט מהברייתות כפי מה שתירץ משחשיכה קנסוהו הל"ל ואמאי הא אתי לידי חיוב חטאת וגם מה משני לא תפשוט דכאן בשוגג כאן במזיד כמו שמוכח מתירץ זה דכאן מבע"י מדקנסו משחשיכה כן מוכח מדקנסו במזיד כמ"ש לקמן ודוק ונלע"ד דהתוס' היו מפרשים דודאי מהברייתא לא מוכח מידי די"ל באמת איפכא או שינויא קמא ומיירי מבע"י אלא עיקר קושייתו אבני ישיבה שהחליטו לומר משחשיכה קנסו אף דאתי לידי ח"ח ואם הוצרכו לומר תירוץ לדחות בעיא דאביי למה לא אמרו איפכא ואם אמרו דרך ספק למה לא אמרו גם איפכא עכ"פ אלא ע"כ שהוחלט להם דלא התירו ואהא משני דאב"א ומשני כאן בשוגג כאן במזיד ושוב לא תפשוט דאם התירו י"ל דמיירי שניהם מבע"י ואם לא התירו מיירי משחשיכה ואהא הקשו שפיר מה שהקשו וק"ל:

שיטה שנית צריכין אנו לבאר לפירש"י לתרץ ק' התוס' וגם לתרץ ק' שכתבתי לרש"י שכ' דממזיד לא מוכח דהכא ספק א"כ היכי מוכח ממאי דאמר משחשיכה קנסוהו דילמא ג"כ משום שהוא ספק אם ישדנה ולרש"י א"א לומר גם פי' התוס' אמאי דקאמר אב"א לא תפשוט חדא דלא הוי שתיק רש"י מלפרשו וגם להתוס' ע"כ ליכא למימר סברת רש"י דהתוס' מסקי דמוכח מהברייתא ולסברת רש"י היכא מוכח דילמא משום שהוא ספק אם יבא לידי ח"ח לכך קנסוהו ומכאן סתירה מפורשת לפירוש מהרש"ל שמפרש דתוס' אית להו ג"כ סברת רש"י במזיד דא"כ היכא מוכח מהברייתא ודאי לא נעלם מאתי די"ל לפי פשוטו דגבי מזיד הוא ספק דיותר יש לומר שלא ישדנה שלא יבא לידי חיוב סקילה מיתת ב"ד משא"כ לעיל דמיירי בשוגג וכן צריך לפרש ע"כ לפי' מהרש"ל וכ"כ מהר"מ ומתורץ גם מה שהקשיתי אמנם הוא דוחק גדול דעכ"פ גם בשוגג הוא ספק וכן הקשה מהר"מ וגם הא יבא לידי איסור חטאת כמו במזיד ליכא מיתת ב"ד אלא איסור סקילה כן נמי בשוגג איכא איסור חטאת כמ"ש התוס' לקמן אפס נלע"ד לפרש לפי שיטת רש"י על נכון שלא יוקשה שום קושיא והוא דודאי מהברייתא אף לפי תירוצם משחשיכה קנסוהו ליכא למיפשט דלא התירו דשאני הכא שהוא ספק וגם למה לא משני איפכא ליכא לאקשוי כפשוטו די"ל דהם ג"כ היו מסופקים ותירצו כן את"ל דלא התירו ולא הוצרכו לפרש דממילא משמע כן ואטו כי רוכלא וכו' ואת"ל התירו תשני איפכא או תשני תירץ קמא וזיל הכא קמדחי לי' אלא קושית הגמ' דהא השתא עכ"פ נפשט עיקר הבעיא שלאביי דאסור להחזירה משחשיכה בין לתירץ קמא בין לתירץ בתרא אלא דנ"מ מבע"י ועיקר בעייתו הי' משחשיכה דגרסינן מי קנסוה והוא ס"ד דליכא עוד תירץ כמ"ש התוס' וע"כ צ"ל דבאמת ע"כ נפשוט עיקר הבעיא וע"ז מקשה ה"ל לשנוי איפכא כדי שלא נפשוט דהא באמת לא נפשוט בעיא דרב ביבי ויש לומר דהתירו א"כ אף בעיא דאביי לא נפשוט די"ל איפכא משחשיכה שרי להחזירה וממילא לקש"מ אף דכאן אינו אלא ספק לבוא לידי ח"ח דעכ"פ יש לחלק הברייתות ולומר דאף בספק חששו משא"כ מבע"י דאף ספק ליכא לכך אסור להחזירה אלא ע"כ מדלא משנינן הכי ואסיק דנפשוט בעיא דאביי ע"כ דנפשוט להם דלא התירו אף בוודאי לכך לא תירצו איפכא לדחות בעיא דאביי ואהא משני שפיר ואב"א לא תפשוט דבלא"ה יש עוד תירוצים דלא נפשוט בעיא דאביי וא"כ למה להם לפרש גם איפכא כיון דבלא"ה לא נפשטה בעיא דאביי ותירצו כן דרך את"ל ומהברייתות לא נפשוט אף אם תירצו כן דהכא הוי ספק משא"כ התם כמו שאסיק רש"י ודוק היטב כי קצרתי ונכון הוא לענ"ד:

שיטה שלישית לפירוש התו' כמו שתירצו ולא רציתי להאריך בפשטן של דברים כי כבר פי' מהר"מ אמנם אבארנו בקוצר בקצת נופך שחדשתי והוא כי לדברי התו' עיקר פשיטות מהברייתא דחזינן דמשחשיכה אסור להחזירה אע"ג דאתי לידי ח"ח ואין לדחות הא הכא לא הוי רק ספק מש"ה לא חששו כסברת רש"י י"ל דס"ל להתו' דזה הוי ג"כ ודאי דמסתמא לא יחזיק כן כל היום את ידו וכיון שנאסר לו להחזירה יאמר מ"ל זה איסור ומ"ל זה מוטב לו לעשות מחשבתו לשדותו שם וכ"כ נ"י וכן מצאתי בת"י אלא מהברייתא יש לדחות דילמא מיירי מבע"י ומשחשיכה לא קנסוהו אע"ג דהוי חוכא י"ל דלא חיישינן לזה אלא מדלא משני איפכא ר"ל לשנות שניהם בדרך את"ל או איפכא לחוד לדחות יותר בעיא דאביי דלא נפשוט דקנסו משחשיכה אלא ע"כ משום דהוי חוכא אלמא דהוי סברא דחיישינן לחוכא והוי לן שלא לאסור אף מבע"י אם חיישינן לביאתו לידי ח"ח וא"כ ע"פ סברת בני המדרש מוכח מהברייתא דאסור להחזירה אלמא לא חששו לח"ח דא"ל דהברייתא דאסור מיירי מבע"י דא"כ הבריית' דשרי במאי מוקמת לה אי משחשיכה הוי חוכא ואי למעלה מי' אלמא כל למטה מי' אסור להחזירה א"כ תפשוט בעיא דאביי דאסור להחזירה דאיהו מיירי ודאי למטה מי' ואסור אף מבע"י לפ"ז אלמא ככרמלית דמיא אע"ג דאיכא למידחי וכו' מ"מ חדא מיפשט וכו' ר"ל ואם נפשוט בעיא דרב ביבי דהתירו ממילא נפשוט בעיא דאביי ככרמלית דמיא דהא ע"כ צריך לשנויי כאן למטה מי' וכן אם נפשוט בעיא דאביי דמבע"י שרי להחזיר וא"כ ע"כ הך דאסור מיירי משחשיכה ותפשוט דלא התירו ואהא משני דלא תפשוט שניהם דהך ברייתא דשרי מיירי בשוגג ומבע"י לכך שרי דלמה לקנסו דודאי בחדא שייך לקנסו או מבע"י במזיד או בשוגג משחשיכה אף דאינו ככרמלית משא"כ בשוגג מבע"י ולאו ככרמלית דמיא ודאי אין לקנסו כמ"ש למעלה והך דאסור מיירי במזיד ולאו ככרמלית דמיא אלא משום קנס דאל"כ הוי אסור אף בשוגג מבע"י ולא נפשט דאביי וגם דרב ביבי לא נפשט די"ל דמיירי מבע"י ולא יכול לבוא לידי ח"ח לכך קנסו ומשחשיכה לא מיירי הברייתא ואם תפשוט דלא התירו קנסו אף משחשיכה בין בשוגג בין במזיד ואפ"ה לא נפשט דאביי דאיהו בעי אם הוא ככרמלית ואז אסור אף בשוגג מבע"י כמ"ש התו' למעלה וזה עיקר דחוי דהגמ' ואם תפשוט דהתירו י"ל משחשיכה לא קנסו או אפ"ה קנסו משום חוכא כמ"ש התו' במסקנא אלמטה מי' ודוק היטב כי הוא נכון:

אמנם עדיין צריך ביאור רחב לתרץ לשיטת התו' כמה קושיות חדא מה שנתחבטו בו מהרש"א ומהרש"ל דלמה לא הקשו תו' אזה התירץ גופא דמשני כאן בשוגג כאן במזיד האיך דחה הפשיטות ממזיד אף אם מיירי מבע"י ע"כ משחשיכה נמי קנסו כמו שהקשו אתרץ קמא דלמטה מי' ומה שתי' מהרש"ל דהתו' אית להו סברת רש"י במזיד ז"א כמ"ש מהרש"א ומכ"ש לפמ"ש דע"כ לית להו הך סברא דא"כ היכי מוכח מהברייתא לפי תירץ דמשחשיכה קנסו הא הוי ספק בשלמא לרש"י כתבתי לתרץ דמקשה הכי לישני כן דאף בספק חששו משא"כ לפי' תו' ואף שנראה מדברי מהרש"ל שיש חילוק בין שוגג למזיד דבמזיד הוי ספק משום דלא ישדיי' שלא יבא לידי מיתות ב"ד וכן כתב מהר"מ כבר דחה מהר"מ בעצמו ואני דחיתיו לעיל יותר ומה שתירץ מהרש"א דבאמת קאי קושייתם אף לזה התירוץ הוא תימה גדולה בעיני דשבקו הך תירוצא דקאי בי' ואדרבא סיימו אב"א לא תפשוט לא דרב ביבי ולא פירשו האיך לא נפשוט דהא לפי פשוטו נפשוט דרב ביבי כמו שהקשו והקשו אתירוצא קמא מכ"ש לפי מ"ש מהר"ם דלא ק"מ אתירוץ קמא דלמטה מי' ע"ש כי סברתו נכונה והוצרך לפרש דק' התוס' קאי אלשון רשב"א ולמה לא הקשו כן סתירה מפורשת אהך דהכא וגם ק' המהרש"א לפי תירץ התוס' דא"כ גבי רדיית הפת נמי נימא דלא התירו משחשיכה משום מבע"י אף שנראה בעיני דאין כאן מקום קושיא דהא ודאי הך דהתירו לחוד אין כאן חוכא אף דרדיית פת הוא שבות דזמנין דהתירו שבות לצורך וא"כ הך דלא התירו מבע"י נמי אין כאן חוכא דלמה נתיר שבות בחנם בשלמא הכא דלא הוי אלא קנסא שפיר הוי חוכא כיון דלא קנסו היכא דעביד איסור מה"ת לקנוס היכא דלא עביד איסור וגם יש לחלק דהתם הטעם פשוט שודאי יבא לידי מיתת ב"ד משא"כ הכא שאין הטעם פשוט לכך הוצרכו לאסור אף משחשיכה אמנם אחרי שנבאר כל הצורך בעזה"י בדברי התוס' נראה שיתורץ הכל ויבואר ג"כ מה שהוצרכו לפרש לפי' הרשב"א דעיקר מאי דקאמר מדלא משנינן הוא כדי להוכיח הך דחוכא ואיטלולא מאי הי' מסופק אם הוא סברא ממ"נ אם הוא סברא לומר כן למה לא נימא בלא הוכחה מבני המדרש אם אינו סברא יותר יש לומר דמש"ה לא משני איפכא משום דלא התירו לכן נלענ"ד דעיקר חוכא ואיטלולא שכתבו התוס' לאו לאותם הבריות שלא ידעו הטעם דיבוא לידי ח"ח דא"כ היכי ס"ד היא גופא דהתירו לרדותה וכן קי"ל באמת דהתירו הא הוי חוכא משום דעביד איסורא נתיר לו שבות אלא ודאי לא חיישינן לזה שלא ידעו אלא החוכא היינו אפי' לדידן והוא ע"פ מ"ש התוס' לעיל אי גרסינן מי קנסוה היינו דעביד ככרמלית משום קנס והא דאמרינן לאו ככרמלית דמיא רק דקנסוה היינו דנ"מ בשוגג מבע"י ר"ל דאי עביד כרמלית משום קנס אף בשוגג מבע"י דלא עביד איסורא ולא שייך למיקנסי' אפ"ה אסור דלא פליג בכרמלית משא"כ אי לא הוי כרמלית רק קנס לחוד בשוגג מבע"י שרי א"כ לעיל דאמר מבע"י קנסו משחשיכה לא קנסו ע"כ קשייתו הוא דלישני ככרמלית דמיא דאל"ה למה לקנסו מבע"י אף לגי' שלנו כפי' המהרש"א וכפי מה שכתבתי בתוס' לעיל דוקא בשוגג ומבע"י תלי בכרמלית אבל בחד לחודי' אסור אף משום קנס לחוד אף אי לא הוי כרמלית הלא כל התירוצים והבעיא עד הנה מיירי בשוגג כמ"ש מהר"מ ושאר מפרשים וכן משמע להדיא א"כ הא דמקשה איפכא מסתבר מבע"י קנסוהו היינו גם בשוגג מבע"י וא"כ למה למיקנסי' וצ"ל דהכי מקשה לפי' התוס' לישני דכ"ע ככרמלית דמיא לכך אסור בשוגג ומבע"י ג"כ והא דמותר משחשיכה משום שיכול לבוא לידי ח"ח אמנם אף אם נאמר ככרמלית דמי הוא שפיר חוכא ואיטלולא דהא כרמלית נמי הוי רק משום קנס להך גירסא מי קנסוהו אלא דאסור גם בשוגג מבע"י דלא שייך קנס משום לא פלוג דמחשיכה ומשחשיכה לא קנסו וא"כ למה נקנס מבע"י בחנם והיינו חוכא אבל במקום דיש לקנסו מבע"י בלא טעם לא פלוג משחשיכה כגון במזיד מבע"י לפי מאי דמשני לפי' התוס' דעביד איסורא במזיד להחזיקו עד הלילה או הדביק פת בתנור מבע"י במזיד שפיר יש לקנסו ולא התירו אבל משחשיכה התירו ובשוגג התירו כיון דמיירי מבע"י לפי' התוס' ולאו ככרמלית דמיא לכך לא קנסוהו בחנם וא"כ לק"מ לתי' הגמ' כאן בשוגג וכו' לפי' התוס' רק לשינויא קמא דלמטה מי' דמיירי בשוגג שפיר הקשו האיך קנסוהו הא אתי לידי ח"ח ואי מיירי מבע"י ג"כ יוקשה למה נקנסי' הא הוי בשוגג ומבע"י וצ"ל משום משחשיכה וא"כ ע"כ גם משחשיכה קנסוהו דאל"ה הוי חוכא כמ"ש ואהא תירצו דלפ"ז קנסו שפיר אף משחשיכה להאי תירוצא אבל למסקנא שפיר לא קנסו משחשיכה לכך כ' התוס' דמיירי מבע"י משא"כ לפי' המהרש"א יהי' בדברי התוס' סתירה מעצמם דלפי המסקנא מיירי אף משחשיכה ומתחילה כתבו דמיירי מבע"י ודוק היטב כי נלע"ד נכון מאד:

ועפ"ז מבואר למה הוצרך המקשה להוכיח מבני המדרש הך סברא דחוכא דעפמ"ש דהוכחה אינו אלא במקום שקנסו מבע"י משום משחשיכה אמנם להך גירסא דמי אסרוה משמע דמדינא הוי כרמלית לא הוי חוכא כלל דשפיר י"ל מבע"י אף בשוגג אסור להחזירה מן הדין כיון דהוי כרמלית ומשחשיכה שרי אף דהוי כרמלית כמו שהתירו רדיית פת להך סברא ודמי ממש להתם וליכא חוכא אלא שאין תופסין גירסא דמי קנסוה וכן תופס הגמ' לומר מבע"י קנסו אלא דמברייתא לא מצי להוכיח בלא בני המדרש דה"א דבאמת מדינא הוי כרמלית ויכול באמת לשנות איפכא מבע"י אסור ומשחשיכה שרי אלא מבני המדרש מדלא משני איפכא ש"מ דאין סברא שיהי' כרמלית בלא קנס כמ"ש התוס' לעיל במסקנא ומטעם שכתבתי לכך לא משני איפכא מוכח שפיר מברייתא ודוק:

שיטה רביעית שיטת הרמב"ם ונלע"ד שהוא המחוור שבכלן לפי מה שאבאר בעזה"י לדעתו הנה הרי"ף לא הביא מסקנת הגמ' רק דגרם אידי ואידי בשוגג וכאן לאותה חצר וכאן לחצר אחרת והרמב"ם פוסק כן להדיא פי"ג מה' שבת דבשוגג מותר להחזירה לאותה חצר ולא לחצר אחרת אבל במזיד אסור אף לאותה חצר והיינו משום דגרסינן כגי' הרי"ף ואף לגירסתם משמע דמיירי בשוגג דנקט סתמא משמע כמו כל התירוצים הקודם אמנם צריך ביאור האיך לא התירו במזיד הא אתי לידי איסור סקילה וא"כ תפשוט דרב ביבי ובפרט לדידן פסקינן בדרב ביבי דהתירו כמסקנא לקמן וצ"ל דס"ל חילוק רש"י דהכא הוי ספק משא"כ ברדיית הפת והוא דחוק מלבד שקשה עליו עוד דא"כ למה לא קנסו בשוגג ואי משום שלא עביד איסור במזיד א"כ אף לחצר אחרת למה נקנסי' אף דאתעביד מחשבתי' מה לנו לזה שיתעביד מחשבתי' ובאמת דברי הגמ' צריכין ביאור ולא די בזה אלא שאף מתמי' א"ע ואמר לכי תיכול כורא דמילחא ושורש טעם החילוק אין אנו יודעים וגם יש לדקדק בגמ' דלא אמר אלו התירוצים תיכף אברייתות טרם בואו לדרב ביבי וגם מעיקרא משמע שאף בשוגג יש לקנסו שהוא עיקר בעיא דאביי מי קנסוהו וכן כל התירוצים ומיירי בשוגג כמ"ש כל המפרשים וכן הרמב"ם ולבסוף מסיק דאין לקנוס כלל בשוגג ועוד יש כמה דוחקים וגימגומים לפירש"י ותו':

אמנם דברי הרמב"ם בעמוד שאח"ז המה תמוהים ויתורץ חדא באידך ועיין בעמוד שלאח"ז דמסיק דבעיא דרב ביבי במזיד דוקא וגם אסיק לחד גירסא שנפשטה דהתירו ואין להקשות היכי קאמר לעיל הא לא קשיא ותפשוט דלא התירו הא אסיק דהתירו די"ל להך סברא בני המדרש לא ס"ל הך פשיטות ובאמת הוי הלכה כבני המדרש ולא כרב אחא ברי' דרבא אלא משום דאסיק דאב"א לא תפשוט לא שבקינן פשיטותא דרב אחא משום ספיקא דבני המדרש ואף דתוס' רוצים למחוק לא תפשוט הא הדרי בהו. ולכך פסקו הרי"ף והרמב"ם כרב אחא דהתירו אמנם מה שמשמע לכאורה במסקנא דדוקא במזיד מבעי' לי' ופשיט לי' אבל בשוגג ואידכר ודאי לא התירו לפ"ז יוקשה טובא מאי שמקשה לעיל תפשוט דרב ביבי הא לעיל מיירי בשוגג ואידכר כמ"ש כל המפרשים ורש"י כ' להדיא בד"ה מבע"י קנסו וז"ל ונמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא וכולה סוגיא נקט ח"ח וכן אביי משמע ודאי דמיירי בשוגג וא"כ מאי מקשה ואף אם תרצה לדחוק דמיירי במזיד מאי מקשה לישני דמיירי בשוגג וזהו סברא זרה שנאמר דשם קאי לפי ה"א ולא כמסקנא ויהא למסקנא כל הסוגיא ליתא אמנם כד מעיינת לק"מ דהגמ' לא קאמר אלא לישנא דרב ביבי ע"כ מיירי במזיד אבל ודאי לענין הדין כמו שבעי במזיד כן יש לבעי' בשוגג ודינם שוה דמ"ל איסור סקילה או איסור חטאת ואף בשוגג ואידכר הוא איסור סקילה כיון שאינו חייב סקילה שייך לומר איסור וכ"כ התוס' שם בד"ה אלא דאידכר דהוי מצי לשנוי הכי אלא דניחא לי' להגמ' כיון דנחית להגי' יותר טוב לאוקמא במזיד ולא באידכר וגם משום רב אחא אבל דינם שוה והן דברי המ"מ שכ' על הרמב"ם בפ' ט' על מ"ש הרמב"ם שכח והדביק פת מותר לרדותה וכ' עליו אע"ג דבגמ' אסיק דרב ביבי במזיד איירי משמע בגמ' דה"ה בשוגג כיוון למ"ש ודאי והלח"מ כתב עליו ואיני יודע איזה מקום משמע בגמ' ואשתומם על המראה איך נעלם ממנו סוגיא זו הסמוכה ויליף משם אמנם אי קשיא לי הא קשיא טובא מה שכ' דוקא שכח והדביק ולא כתב מזיד דג"כ התירו עכ"פ כמסקנת הגמ' והמ"מ תירץ זה בדבריו וכתב ונקט שוגג וכ"ש מזיד ולא ידעתי מה כ"ש אי משום שיבא לידי איסור חמור הא פשט סברא להפך הא עביד איסור חמור במזיד למה נחוס עליו וגם איך לא יכתוב עיקר הדין הנאמר בגמ' ויסמוך על כ"ש וגם הא חזינן בפי"ג גבי הושיט ידו מליאה פירות שהתיר בשוגג ולא במזיד והגמ' מדמה אותן לפי פשוטו ואם הוא מחלק ביניהם כחילוק רש"י לא הוי שתיק מיני' ועכ"פ הי' לו לכתוב סתמא הדביק פח בתנור ולא לכתוב דוקא שכח לכן נלע"ד דהרמב"ם מפרש הסוגיא כפשטי' ולא נצטרך לשום דוחק דרש"י או תוס' דודאי דין דאביי ודרב ביבי המה שוין לגמרי כמו שמדמה אותן פשטי' דגמ' ומעיקרא בעי אביי בין בשוגג בין במזיד או בשוגג מיירי עכ"פ דינם שוה ותירץ משחשיכה קנסו ס"ד מיירי ג"כ בתרוייהו דגם בשוגג יש לקנוס טרם ידע מהך דרב ביבי ומקשה תפשוט דרב ביבי ע"פ בני המדרש דשני הברייתא משחשיכה קנסו וע"ז קאמר הא לא קשיא ותפשוט ובאמת דלא כרב אחא אלא דסברי דלא התירו ורב אחא באמת משני איפכא או באמת נסתור רב אחא ואהא שני אב"א לעולם לא תפשוט לגמרי דרב ביבי אלא דיש חילוק בין שוגג למזיד דבשוגג לא קנסו משום דרב ביבי שלא יבוא לידי איסור חטאת או איסור סקילה כיון דלבסוף הוי מזיד ואיהו לא עביד איסורא במזיד לכך חסו עליו שלא יבא לידי איסור חטאת וסקילה אבל במזיד קנסוהו הכא וגם בדרב ביבי דדינם שוה ולא משגחינן במאי שיבוא לידי איסור סקילה כיון דעביד איסור במזיד ופשע וכ"ש שלא התירו לו שבות דרדיית פת כיון דהכא אפי' קנסוהו בלא שבות ובהכי משני הברייתות וא"כ גם מבני המדרש לא מוכח די"ל דאינהו דשני משחשיכה קנסו מיירי במזיד ולא תפשוט בשוגג דלא התירו אלא י"ל דהתירו ורב אחא י"ל ג"כ דמיירי בשוגג וקרי לי' איסור סקילה כיון בשעה שתאפה יהי' מזיד או אם תאמר דרב אחא איירי אף במזיד לא ס"ל כבני המדרש בזה והא דאסיק הגמ' לעולם במזיד היינו בעיא דרב ביבי מיירי אף במזיד אבל באמת במזיד כבר איפשוט לעיל דלא התירו ואהא אסיק שפיר דאף בשוגג יש לחלק בין אותה חצר לחצר אחרת והוא חילוק נכון כמו שמשמע בגמ' והיינו כיון דמדינא יש לקנסו אף לאותה חצר אלא כדי שלא יבא לידי א"ח התירו כמו דרב ביבי א"כ לא התירו אלא לבטל מעשיו כמו שם שלא יאפה תתיר לו אף לגמור מעשיו ולעשות מחשבתו דלמה לא נקנסי' הא בזה לא יבא לידי א"ח כיון שיכול להחזיר לאותו חצר וא"כ א"ש פסקי הרמב"ם דבמזיד לא התירו בין בדאביי בין בדרב ביבי ולא הוצרך לכתבו בהדביק דבמזיד אסור חדא דכתב דוקא שכח וגם סמך אדינא דהושיט ידו שכ' בהדיא דבמזיד אסור והיינו משום דעכ"פ במזיד נפשוט מבני המדרש אף דאיכא שינויא אחרינא וזו אפשר טעם הרי"ף שכ' אידי ואידי בשוגג ולא נצטרך לומר שהי' לו גירסא אחרת ובשוגג הותר בשניהם אלא בפירות יש חילוק בין אותה חצר משא"כ בפת לכך כתב הרמב"ם דין שוגג בשניהם ומהכא איפשט לן דבשוגג התירו מן דהתירו לו לאותה חצר וגם מן רב אחא דבשוגג לא נסתר פשיטותו ודוק היטב כי הוא נכון:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה