לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף ג.
ובזה מתפרשים דברי רש"י שכ' כל חיובי ופטורי דשבת בשוגג קאי שאין לו שייכות כאן וזהו דוחק לפרש דקאי אמאי דפריך והא אתעבידא מלאכה בינייהו דאין שייך קושיא זו אלא על חיוב חטאת וכן משני באמת אחטאת אמנם הוא דוחק דהוי לי' לפרש שם ולא כאן אמנם לפמ"ש יש לפרשו דה"ק שלא תקשה לומר דלכתחילה אינו איסור אלא אחר שנגמר והלא עקירה לכתחילה מותר וא"כ אחר שנגמר האיך שייך לומר אסור והוא לא תני לה אלא להורות דאסור ומכ"ש לפי' רבותיו קשה טפי לכך כתב דמיירי בשוגג וא"כ ק' קושי' התוס' בשבועות איך שייך למיתני דהוא אסור כיון דמיירי בשוגג וצ"ל כתירץ התו' שם דאשמועינן דאחר כנודע לו עשה איסור דבריהם וא"כ שפיר שייך לומר עקירות קחשיב וגם פי' רבותיו דכיון לאחר שנודע כבר נגמרה המלאכה י"ל דעביד איסור אעקירה או אפשיטות יד כיון שהתחיל ויש לגזור שמא יגמור בעצמו וגם אתעביד מלאכה על ידו אבל במזיד באמת אין שייך למיחשב עקירה לחוד לאסור דהוי רק טילטול ומכ"ש פי' רבותיו ומתורץ קושית התו' היטב ודוק:
אמנם צריך לתת טעם מאי שנאיד רש"י מפי' רבותיו דודאי אינו כפי' ריב"א שחשיב מאי דעביד עיקר המלאכה והם פירשו דחשיב לי' משום דפשט ידו אף ריקנית אף לדינא הם אחד אין פירושם אחד תדע דלפי' רבותיו קאי אתי לידי ח"ח מה שהתחיל ותו' הוצרכו לדחוק ע"ש ובמ"ש אמנם רבותיו ושיטת רש"י הם בסיגנון אחד ואמאי נאיד מפירושם וביותר תימה שכ' בעצמו דברים נגדיים לפירושו ומחזק פי' רבותיו שכ' פשט העני וכו' הא חדא ר"ל לעני או שנתן לתוכה וכו' הא אידך ר"ל לבע"ה ואח"כ כתב בפי' רבותיו דהוי להו תרתי בעני וכו' דהוא יותר מסתבר לפרש שמפרש תרתי דעני באחת כמ"ש התוס' ואם באמת בא לחזק פי' רבותיו קשה חדא למה מפרש כלל פירוש אחר כיון שהי' לפניו פי' רבותיו וגם חזינן במשנה שמפרש פירושו ועמ"ש בחידושי במשנה לתרץ זה שהוא סיוע לפירושו ובזה הסיגנון אוסיף שנית ידי לתרץ שאדרבא בזה א ומוכיח פירושו והיינו שנ"ל לומר דלפי' רש"י הנחות ליכא שום איסור וכן משמע לשון רש"י שכ' בעקירות איכא למיגזר וכו' ע"ש וא"כ למה יהא אסור וגם זו דוחק לומר שאסור ולא קחשיב ואף את"ל שגם הנחות אסורין עכ"פ אינו סברא שישנה האיסור במשנה כיון שהוא פי' לב' שהן ד' אלא דלכאורה ז"א דהא קתני שניהם פטורין וכל פטורי דשבת הוא אסור כשמואל אלא דלפירש"י י"ל שניהם פטורין קאי אעקירות לחוד דקחשיב דהיינו בראשון העני פטור אבל אסור ובשני הבע"ה אבל הנחות לא מיירי ויכול להיות מותר או לא מיירי מהם משא"כ לפי' רבותיו דקחשיב תרתי לעני לא שייך שניהם פטורין ע"כ מיירי גם מאידך וקתני לאיסור מאי דלא קחשיב והוא דוחק לכך בזה סיוע לפירושו ובזה נדחה נמי פירוש ריב"א ודוק:
בתוס' בד"ה בבא דרישא פטור ומותר לא קתני וכו' ע"ש מה שתירצו ועיין בנ"י שתירץ דהכא קתני מותר מחמת איסור שבת דהוצאה ובאיסור לפני עור לא מיירי והוא סברא נכונה איך לחשוב י"ב איסורים בהוצאה כיון שזה אינו אסור מחמת הוצאה ותירץ התוס' דחוק יותר דודאי מתניתן לא מיירי בנכרי אלא דהכי מתרצי דלא יכול לחשוב זה לאיסור כיון דמשכחת לה שמותר כגון בנכרי ובזה הסיגנון תירץ הנ"י יותר נאות ונלע"ד שהי' קשה להם דא"כ מאי פריך משמואל דילמא שמואל לא קחשיב אלא מאי שמותר לגמרי משא"כ הכא דעכ"פ הוא אסור לכך תירצו דמשכחת שהוא מותר לכך פריך שפיר דה"ל לשמואל לחשוב כיון שהוא מותר עכ"פ בנכרי ואפשר הנ"י ג"כ ס"ל ע"כ כפי' התוס' אלא שבא לתרץ הרי"ף מאי שלא הביא הך אוקימתא דהכא פטור ומותר שהוא נ"מ לדינא לכך כתב דאין נ"מ לדינא כיון דהגמ' לא אמר אלא משום שבת מותר אבל משום לפני עור אסור וא"כ אין נ"מ לדינא ואי דמשכחת בנכרי זה כ' הרי"ף שם הך ברייתא נותנין מזונות וכו' וק"ל:
בתוס' בד"ה בר מהני תלת וכו' עד ותי' דהא לא איצטריך לשמואל וכו' עד כדמשני בגמ' לכאורה הוא מיותר הך כדמשני וגם הוא תמוה דעדיין לא מיתרצא מילתא דשמואל דאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור הא איכא הני בשלמא אגמ' לק"מ די"ל דה"ק כל פטורי דשבת היינו דעביד מעשה אבל כאן קשה וצ"ל דבאמת אשמואל גופא לק"מ הא איכא הנך היכא קאמר כל פטורי וכו' דקי"ל אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ אפ"ה איכא למימר דשייר אלא דק' הגמ' והתוס' הוא אשמואל למה שייר הנך ולא חשיב להו דאמורא צריך לפרש דבריו וע"ז תי' הגמ' כיון דלא איצטריך לאשמועינן דאל"ה מאי תירץ פטורי דלא עביד מעשה וכו' עדיין אינו מתורץ עיקר הקושיא דלחשבי' להודיענו שהוא מותר אלא ע"כ דלא איצטריך לי' לאשמועינן כיון דלא עביד מעשה ה"נ כיון דאיכא סכנה לא צריך לאשמועינן וק"ל:
בא"ד דהא מוקי לה כר"ש נ"ל דמש"ה מוקי התם כר"ש ובאין בו סכנה משום ק' התוס' ודוק:
בתוס' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וכו' ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה קושיא חמורה ופירושו בדברי התו' אף שהוא סברת המאור והוא סברא נכונה אין במשמע דברי התוס' שיהא סובל זה הפירוש וגם נלע"ד לפי סברת התוס' לעיל גבי עני ועשיר כיון דלא הוי מוכח חד מאידך שפיר יש לחשבו בשתים וה"נ לא נפיק חד מאידך דבעקירה קטנה קמ"ל אע"ג דלא הוי רק טילטול אפ"ה אסור ובעקירה גדולה קמ"ל אע"ג דעשה כל המלאכה רק חיסר מעט הנחה ברה"י או בר"ה אפ"ה פטור וזה עיקר חידוש של המשנה דאע"ג דעביד הוצאה אינו חייב בלא עקירה והנחה וא"כ שפיר חושבו בשתים אכן נלע"ד לפרש ק' התוס' כפשוטו ואי משום קושיתו דהי' צריך להאריך כמ"ש התוס' לעיל לק"מ דהכא קשיא להו למה חלקן לב' בבות הוי ליה למיתני פשט העני וכו' וכן פשט בע"ה את ידו וכו' שניהם פטורין למה לי' לאפלוגי ליערבנהו וליתננהו אלא ע"כ כדי למיתני תרתי דעני באחת ודבע"ה באחת לפרש כל בבא בפ"ע כמו ברישא ולפירש"י הא לא תני לה באחת וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ליערבנהו וליתננהו וא"ל דתני דומי' דרישא כיון דלא הוי דומיא דהתם הוי לעני בבבא אחת וכן לעשיר אבל במשנה ארישא שפיר כ' התוס' שהי' צריך להאריך והתם לא הי' יכול לערבינהו דבחדא העני חייב ובאידך בע"ה חייב משא"כ הכא דשניהם פטורין ודוק:
ולתרץ קושיא זאת ארש"י צ"ל דאפ"ה תני כל פשט יד בפ"ע דעני ודעשיר אגב רישא אע"ג דלא הוי ממש דומיא דרישא וק"ל:
בא"ד ומפרש ריב"א וכו' עד דכוותי' ברישא חייב חטאת ר"ל דמה שאמר הגמ' דאתי לידי חיוב חטאת ועל הנחה לא שייך זה אלא דה"ק דאתי לידי חיוב חטאת ברישא לזה חשבו הכא בסיפא וק"ל:
בתוס' בד"ה שניהם פטורין עיין במהרש"א שמפרש ולא ביאר היטב דודאי היינו יכולין לומר במשנה דבאמת חייב חטאת ופטורין קאי אמזיד דודאי פטורין ממיתה והא דהוי ב' שהן ד' ה"א באמת כולהו לחיובא ב' לחיובא כשעשה כל המלאכה ושהן ד' שלא עשה כל המלאכה ואפ"ה חייב חטאת אבל על הגמ' מקשה שפיר כמ"ש התוס' ובזה נלע"ד לתרץ היטב מ"ש התוס' ולא פריך שיתחייב הראשון וכו' דמשמע הלשון שזה מן התירוצים ואינו שייך לעיל ולפמ"ש הוא נכון דכיון שיש לפרש המשנה כן א"כ היא גופא קשה למה לא מפרש הגמ' כן ולא יוקשה כלל ולכך כת' ואין לפרש ר"ל אפי' היכא שהראשון עושה כל המלאכה רק שחיסר הוצאה אין סברא שיתחייב הוא אלא על השני פריך וא"כ לא נוכל לפרש כולה לחיובא בהנחות דיוקשה כל הקושיות שהקש' תו' אפירש"י להיפך דהרי יהא ג' הוצאות לעני וג' הכנסות לבע"ה וגם לא חשיב דעני באחת כמו שהקשו תוס' אפירש"י שמפרש בעקירות כן אם נפרש בהנחות יוקשה להיפך וכפי' ריב"א לא נוכל לפרש שיהא זה שעשה עיקר המלאכה חייב אף הראשון כמ"ש התוס' ודוק:
ולפירש"י לפמ"ש נ"ל לפירש בטוב טעם הקושיא לכאן כיון דע"כ כיון שמשני דעקירות קחשיב לפירש"י ע"כ מיירי בשוגג כמ"ש בסמוך לפירש"י דעקירה לכתחילה לחוד אינו אסור במזיד מכ"ש לפי' רבותיו דפשיטת יד לחוד ודאי אינו אסור וכמ"ש לפירש"י דלהכי מפרש כל חיובי ופטורי דשבת בחטאת קאי ולהכי נמי הגמ' נקיט הלשון לידי ח"ח ולא נקט חיוב סקילה וא"כ כיון דמיירי בחטאת פריך שפיר והא אתעבידא אבל אי ה"א דמיירי במזיד ודאי לק"מ שיתחייב חצי מיתה אבל חטאת י"ל דמקשה שיביאו חטאת בשותפות ודו"ק:
בד"ה בעשותה וכו' עד ואינו אלא כפל מילי ונ"ל ליישב למה נקט כפל הלשון ויתיישב קצת ק' התו' לקמן אמאי דקאמר איתמר נמי והיינו דבאמת לשון הבריי' שמביא אינו אלא ר' אומר בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה אלא שהגמ' מפרש כן דהיינו יחיד ועשה אותה וכו' שלא תאמר דממעט רק העושה את מקצתה ולא נעשית קצתה השנית כלל ולא אתעבידא מלאכה מבינייהו לכך קאמר דז"א והיינו משום דלזה לא צריך קרא מה"ת ליחייב אחצי מלאכה אלא ע"כ דהיינו שנים שעשו שכל אחד עשה מקצתה ועל זה מייתי ראי' מאיתמר נמי דאמר נזרקה מפי חבורה וכו' ומסתמא לא פליגי אר' דאמר דקאי למעט עושה מקצתה אלא ע"כ דעושה מקצתה דר' היינו שנים שעשאוה זה עוקר וזה מניח ודוק:
בא"ד אך ק' דבפ' המצניע משמע וכו' ר"ל דלפום פשטי' י"ל דה"ק מדעשותה מוכח דעושה מקצתה פטור מכח הנפש דאל"ה הוי מוקמינין הנפש לשנים שעשאוה בבת אחת אבל כיון דבעשותה קאי אשנים שעשאוה בבת אחת דקאי אנפש וא"כ מוכח דהנפש קאי אזה עוקר וזה מניח והוי מדוקדק היטב בלשון הגמ' וגם בלשון איתמר נמי אבל עכשיו שתו' דחו זה הפי' קשה נ"ל לתרץ דהש"ס מייתי דרשה הפשוטה משום דאי לאו הנפש הוי מוקמינין דעשותה אזה עוקר וזה מניח די"ל בזה מסתבר יותר לפטור מב' שעשאוה בבת אחת לכן מייתי הש"ס דרשה זאת אע"ג דהשתא דכתיב הנפש מוקמינין בעשותה אב' שעשו בבת אחת כיון דזה נפיק נמי לפטור מייתי הש"ס דרשה הפשוטה וכן מתרצינין התו' בכמה מקומות וק"ל:
בתו' בד"ה עקירת גופו כעקירת חפץ נראה לר"י דה"נ וכו' עד וא"ת ואמאי לא פשיט ממתניתן וכו' עד וי"ל דאפ"ה אסרו רבנן לפי פשוטו מתפרש דק' התו' היא דאי לא הוי כעקירת חפץ הוי גזירה לגזירה ותירצו דה"א אפ"ה אסרו והיינו דה"א דגזרינן גזירה לגזירה אבל נלע"ד שאין זה במשמע דברי התו' דעיקר חסר דהל"ל דה"א דגזרינן גזלג"ז למה כיסו הדבר וגם האיך ס"ד להקשות הא לאביי אף אליבא דאמת גזרינן גזירה לגזירה וצריך למיפשט אף אליבי' וגם אליבא דרבא אף דאית לי' כן אליבא דאמת מזה לא הי' יכול למיפשט דדילמא גזרינן גזירה לגזירה וגם האיך תלוי הך קושיא כאן אחר שפירשו דגם בהנחה תיבעי לכן נלע"ד דס"ד דתו' דלא אסר מדרבנן אלא היכא שעשה חצי המלאכה או עקירה או הנחה אבל היכא שלא עשה לא עקירה ולא הנחה אף שהוציא אינו אסור אף מדרבנן וכן משמע פשט לשון משנתינו וא"כ שפיר הקשו דא"א דעקירת גופו וכן הנחה לא הוי הנחה ולא עקירה א"כ אף אם יצא משחשיכה עם המחט לא הוי אפי' איסור דרבנן ולמה גזרינן מבע"י אטו משחשיכה כיון דאפי' משחשיכה אפי' איסור דרבנן ליכא ולכך תלוי הקושיא בכאן דאי ה"א דלא בעי אלא בעקירה אבל הנחת גופו פשיטא לי' דהוי הנחה וא"כ אם יצא במחטו משחשיכה עכ"פ מדרבנן אסור דהא עביד הנחה לכך גזרינן אף מבע"י די"ל דגזרינן גזלג"ז אלא כיון דהשתא פירשו די"ל דבעי' אף בהנחה שפיר הקשו כמ"ש ותי' דאפ"ה אסרו רבנן ר"ל אף דלא עביד עקירה ולא הנחה אפ"ה אסרו רבנן לעשות כן משחשיכה כיון דעכ"פ הוציא מרה"י לר"ה וא"כ י"ל דמש"ה גזרינן מבע"י משום גזירה לגזירה ודו"ק:
בתו' בד"ה ידו לא נייח ע"ש מה שהוקשו על פירש"י ופי' פי' אחר ולענ"ד תמי' לי טובא כי פירש"י הוא כפתור ופרח דלפי' התוס' יוקשה הא לקמן אמר אביי דלא אמרינן ידו בתר גופו גריר היכי דידו ברשות אחרת דליהוי כרשות הגוף שם לחיוב וצ"ל דלפטור אמרינן שפיר בתר גופו גריר דלא להוי כרשות זה שהיד שם וכן משמע לכאורה לקמן מדבעי מה לעשותה כרמלית והיינו משום דאינו לא רה"י ולא ר"ה אבל הוא דוחק גדול כיון דגריר בתר גופו לפטור אמאי לא לחייב לכך נ"ל דברי רש"י מוכרחים דודאי אם גופו וידו ברשות אחת שפיר הוי הנחה ע"ג ידו כמו על כתיפו דס"ל כמ"ש התוס' והיינו אע"ג דידו לא נייח ע"ג קרקע כיון דגופו עומד ע"ג קרקע וידו וגופו אחד הוי כמונח ע"ג קרקע כמו בזיז לקמן אבל היכא דידו ברה"י וגופו בר"ה או איפכא אז לא הוי הנחת ידו כלום משום דלא נייח ע"ג קרקע ואנן בעינן הנחת קרקע רק ע"כ אם תרצה לומר דהוי הנחה צריכת לומר כיון דהגוף נייח ע"ג קרקע מועיל לידו ותשדי' בתר גופו ואז הוי כמו הנחה בר"ה כיון דהגוף נייח בר"ה וידו בעצמו אינו נייח ע"ג קרקע לכך לא שדינן כלל בתר גופו וא"כ לא הוי הנחה דבאמת ס"ל לרש"י דלא שדינן לענין רשות כדאמר אביי בסמוך וגם לקמן גבי זיז לא פירש"י דנשדי' לענין רשות וע"ש במ"ש מהרש"ל שם ודוק:
לכך פירש"י דיש גורסים ידו בתר גופו גרירא ויתירא הוא לכאורה הוא סותר פי' זה אבל לפמ"ש א"ש גם זה הגי' נכון לפי' והיינו משום דלא נייח ע"ג קרקע ע"כ בתר גופו גריר אבל הוא למותר כיון דבלא"ה פטור משום דלא נייח ואת"ל בתר גופו גריר לחייבו ג"כ פטור ל"ל למגרי' לכך פי' דיתירא היא אבל הוא הוא ודוק היטב כי נכון לענ"ד:
י"ל דתו' נאדו מפירש"י כי יוצא לנו עוד מפירש"י אפי' לפמ"ש דהיכא דידו נייח ע"ג קרקע אע"ג דגופו ברשות אחר והטעינהו על ידו והוציא חייב והתו' הוכיחו לקמן מר' אבהו דמשני ששלשל ידו למטה דסבר ר' אבהו דאגד יד שמי' אגד ואע"ג דהוי כמונח ע"ג קרקע כיון דהוא למטה מג' אפ"ה שמי' אגד דהיינו בתר גופו גריר דאגיד לגוף שהוא בר"ה ע"ש ומסתמא ר' אבהו לא פליג אר' וגם היא מברייתא אבל לפי המסקנא דהתם אין ראי' לסתור פירש"י למחוק הגירסא ידו לא נייח וי"ל לפי וודאי דהוי סבר ר' אבהו הוי מפרש הברייתא אינו דומה לידו משום דבתר גופו גריר והיינו אגד יד כמו שמוכח מהמשנה כמ"ש התוס' פי' לקמן אבל למסקנא דידו של אדם חשיבה לו כד' י"ל באמת היכא דידו של עני מונח ע"ג קרקע העני חייב דלא שמי' אגד וגם סברת התוס' דלשם אינו מוכרחת ע"ש ודוק:
בא"ד ואינו נראה וכו' עד כדקתני במתניתן פשט העני וכו' ועיין במהרש"א שהקשה שני פעמים דליפשוט בעיין מזה ותמה אני אם יצא מפיו האיך נדמה עקר מידו או נתן לידו להיכא דעקר עם גופו וזהו עיקר בעיין כיון שלא עקר והניח גוף החפץ רק המקום והתוס' כ"כ למסקנא ולא רציתי להאריך לפי שמצאתיו במהר"מ ודוק:
ועיין מ"ש לעיל בסמוך לפרש פירש"י וגם זה הקושיא לא תפול ולפי הגי' שלפנינו ידו לא נח ע"כ אנו מוכרחין לפרש כפי' רש"י דלפי' התוס' הוי הטעם מחמת שאינו רה"י ולא מחמת הנחה ובאמת משמע שאינם גורסין לא נח רק בעי עקירה ודוק:
אמנם אף לפי פירושם בדברי רש"י דמשום טעם לא נח אף אם ידו וגופו ברשות אחת והטעינו על ידו ועקר גופו פטור נלענ"ד דלא קשה מהמשנה אף לפי המסקנא דעקירת גופו כעקירת חפץ י"ל דהתם על ידו לא הוי הנחה מתחילה משום דלא נח ע"ג קרקע וא"כ לא שייך לחייב אם הטעינו על ידו והא דחייב במשנה כשנתן לידו או הניח לק"מ אף דידו לא נח ע"פ הא דאמרינן לקמן דף ה' ע"ב אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים מאי ע"כ ר"ל היכא דעקר אגוז מן הכלי או הניח לתוך הכלי אי אזלינן בתר אגוז הוי הנחה אע"ג דהכלי צף כיון שאגוז מונח בכלי א"כ ה"נ אע"ג דידו אפי' אם הוא ברשות אחת עם הגוף לא הוי הנחה אפ"ה אם הניח לתוך ידו חפץ או נטל מידו הוי עקירה והנחה לבתר חפץ אבל היכא דעקר ידו עם החפץ או הניח ודאי לא הוי הנחה ועקירה כמו התם אם עקר הכלי והאגוז ממים לא חייב בודאי ואין דומה כלל לעקירת גופו דהגוף מונח ע"ג קרקע הוי הנחה ועקירה ממש גם לחפץ ואפשר זהו כוונת המהרש"א בקושיתו דאם עלה על דעת התוס' לחלק כמ"ש מהר"ם גם בתר פשיטות יש לחלק ודוק וא"ל א"כ לפרש"י לפשוט רבא מהמשנה דבתר אגוז אזלינן כמו במשנה בתר חפץ דיש לחלק בכמה גווני דהחפץ לא נייד בידו כמו אגוז וגם מחובר עכ"פ לגוף ובפרט לפי' התוס' דהתם דתלי באורחי' ובידו ודאי טפי אורחי' מאגוז בכלי אלא עכ"פ זה הסברא מוכח משם דיש לחלק בין עקר היד עם החפץ ובין עקר החפץ מיד אף אם ידו לא נייח ואפ"ה יכול להיות חייב בחפץ ודוק: