אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף ב:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף ב:

דף ב.

בגמרא מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וכו' עד תנא הכנסה נמי הוצאה קא קרי לה הסוגיא זו כולו מוקשה וא"א להולמו ונ"ל לפרשה דבשבועות לחוד לק"מ אף לפי מאי דס"ד דיציאות היינו הוצאת דב' היינו דעני ועשיר לחיוב ושהן ד' פטורי של הוצאה דאתי לידי חיוב חטאת ולא הי' קשה הא דומיא דמראות נגעים דבשביל זה אין לו להניח מליתני ב' שהן ד' כיון דלא משכחת בענין אחר כמ"ש התוס' סברא זאת בשבועות וא"ל דליתני ב' שהן ד' בהכנסות ולא ליתני לשון יציאות י"ל דקאי אקרא דכתיב הוצאה וגם לא קשה דליתני גם הכנסות ב' שהן ד' כיון דלא קאי אלא אקרא כ"ש לפי המסקנא דהכנסה נמי קרי הוצאה ותני כולהו לחיובא לק"מ דליתני יותר. וגם אמתניתין דהכא לחוד לק"מ אף לפי דס"ד דיציאות ממש קתני דמשכחת כולהו ביציאות כמ"ש רש"י ותוס' בסמוך אבל מעיקרא מקשה כיון דתנא הכא ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ אלמא דשייך לשנות כולם אמאי לא תני גם שם כן תיתי מהי תיתי מ"ש וא"ל משום דשם תני דומיא דמ"נ הא ע"כ ז"א דהא השתא ס"ד דיציאות ממש לא הוי אף ב' שהן ד' לחיובי אלא ע"כ בשביל זה אין לו להניח מלשנות ב' שהן ד' א"כ ליתני עוד ב' שהן ד' ומשני הכא דעיקר שבת תני אבות ותולדות או דידע מהמסקנא דנקט גם הכנסות או דפטורי קרא תולדות כמ"ש התוס' בד"ה והא יציאות קתני התם דלאו עיקר שבת ר"ל אלא אגב אינך נקט לה לא קתני אלא דומיא דאינך שיהא הב' שהן ד' כמ"ש התוס' אבות וגם כולהו לחיובא ומקשה אבות מאי ניהו וכו' ר"ל דע"כ מוכח דתני דומיא דמ"נ דאי משום דלישכח ב' שהן ד' תני אע"פ שאינו דומה ליתני עוד ב' שהן ד' כמו הכא ואף ביציאות גופא משכחת אלא ע"כ דלא רוצה לשנות אלא חיובי ואבות דומיא דמ"נ א"נ לא משכחת ומשני דבאמת לא הוי דומיא אלא דחיובי תני דומיא דמ"נ ומקשה שפיר הא יציאות קתני דא"ל דתני גם פטורי אע"פ שאינו דומיא בחיובי רק באבות א"כ ליתני ח' ומשני הכנסה נמי הוצאה והוי דומיא כחיובי ודו"ק:

או י"ל יותר קרוב לפשוטו דהקושיא אבות מאי ניהו לא קאי אמשנה דלשם דידע דממ"נ כבר מיתרצא המשנה אלא י"ל שהוא רב פפא כסוגיין בעלמא שהתרצן הוא הקשה והתרצן הראשון הוא סתם גמ' תירץ דתני אבות לחוד ובזה הוי דומיא דמ"נ ולא בחיובי ואית לי' דשם הוא יציאות ממש ואפשר גם הכא כמ"ש רש"י ותוס' לקמן והקשה לו רב פפא אבות מאי ניהו והיינו למה אתה מתרץ כך הא ודאי איכא סברא כיון דלאו עיקר שבת הוא אלא דומיא לא שייך למיתני אלא כולה לחיובא אלא אמר רב פפא תריץ כך התם דלאו עיקר שבת חיובי תני וכו' והקשה לו התרצין הראשון האיך אתה יכול לומר כן דתני דומיא דמ"נ לחיובא הא יציאות קתני ומשני תנא הכנסה וכו' וק"ל ובתוך דברינו מתורץ ממילא ק' התוס' בד"ה התם דלאו עיקר שבת ע"ש וכ"כ התוס' בעצמם סברא זו בשבועות ע"ש דמש"ה תני דומיא כיון דלאו עיקר שבת הוא ודו"ק:

ברש"י בד"ה מי לא עסקינן דהא אהכנסה נמי חייב כדקתני פשט העני וכו' והא דלא מפרש כדמסקינן בשבועות והביאו התוס' כאן דאל"כ ליתני המוציא לר"ה משום דהך לישנא מי לא עסקינן ואם משום זה קאמר מי לא עסקינן לא הוי פריך כלום אלא ודאי מסברא קאמר מי לא עסקינן כיון דחייב עלה מה"ת לא ליתני ואהא פריך ואימא הוצאה לחודא אע"ג דחייב גם אהכנסה לא רצה לשנותו דלא תני אלא אבות ולא תולדות ואהא משני דהכא מוכח דתני גם הכנסה ודו"ק:

אמנם אחר העיון נ"ל לתרץ בטוב דרש"י הוכיח הכא הוכחה מכרחת דזהו דוחק לפרש כאן דלא כמסקנא משום הך דשבועות והיינו משום דמילת שתים של יציאות השבת היינו האמורות לשבת דהיינו הנאמר באבות מלאכות המוציא מרשות לרשות כמו שפרשתי בריש מכילתין וכן משמע בהדיא ברש"י שם ועלה קתני דמה הן שתים פשט העני את ידו אלמא דשם מיירי מזה החיוב והוא מדוקדק היטב ברש"י דמייתי ראי' מפשט העני דחייב אהכנסה אין זה אלא תמה וכי צריך ראי' לזה דחייב הלא אין מפלפל אלא אם קוראו הוצאה אבל ודאי חייב ולפמ"ש הוא מדויק היטב אלא דבשבועות לא רצה לדייק מזה דהי' צריך להביא מתניתין דהכא דפשט עני ויותר ניחא להוכיח ממשנה גופא דהמוציא דקאי עלה אבל הכא דקיימינן אמתניתן דילן שפיר פירש"י מהכא נמי מוכח ודו"ק ובזה מתורץ מאי דלא פריך הכא כמו בשבועות ודו"ק:

ברש"י בד"ה דקתני יציאות וכו' עד ומה שהן ד' חיובי ופטורי ועיין בתוס' שכ' דפי' זה לא א"ש אלא לפי' ריב"א וא"כ ק' לרש"י שהכריע בכולהו שמעתין דלא כריב"א והיכי מפרש כאן כן דא"ל דהכי קאמר רש"י מזה אין להוכיח דה"א חיובי ופטורי וה"א כפי' ריב"א ז"א כיון דהוא סברא לפי ה"א למה לא נפרש כן לפי המסקנא ונ"ל דרש"י לא מפ' דחשיב עקירות אלא לפי האמת דאינך לא חשיב ואפשר דאפי' מותרין הם כמו שאפרש ודאי יותר יש לגזור בעקירות מהנחות אף שעשה עיקר המלאכה דהכא איכא למיגזר שמא יגמור ואף את"ל דאף הנחות אסורי הכא אסורי טפי וכן משמע הלשון דאתי לידי חיוב חטאת אבל לפי ה"א עכשיו דחשיב כולהו ודאי יותר יש למנות הך דעשה עיקר המלאכה בשתים בהדי זה שעשה כל המלאכה שהוא דומה והך שלא עשה עיקר רק טילטול בהדי ד' ודו"ק:

אמנם הוא דוחק קצת ואחר עיוני בסמוך ברש"י בד"ה רשויות קתני לתרץ דברי רש"י נלע"ד שגם דברי רש"י דהכא מתורצין שפירש שם לרבא דה"ק רשויות שבת שתים ובתוכן הן ד' בפנים וד' בחוץ וקושיות התוס' תימה עליו מאי שייך ושתים השני ונלע"ד לפרש לדברי רש"י דה"ק ושתים ר"ל ובשתים רשויות האלו יש ג"כ ד' בחוץ דאי לא נקט ושתים לא הוי ידענא אמאי קאי שהן ד' בחוץ ואף אם הוא קצת למותר תני אגב רישא וק"ל ולפ"ז מתפרש גם הכא לדברי רש"י ביותר נאות דפי' התוס' דחוק דליחלוק הפטורי דליחשוב חדא בשתים ובפרט לפירש"י דשתים קאי אהנך האמורות לשבת באבות מלאכות כמו שפירש"י בריש מכילתין פעמים ודאי אין לחשוב בהם פטורי אלא דלפי ה"א ה"ק יציאות השבת ר"ל החיובים הם שתים דעני ודעשיר והן ד' בפנים לעשיר ושתים ר"ל ובהנך שתים הן ד' כנגדן בחוץ והוי ממש כפי' רבא לפי האמת מכ"ש שיש לפרש כן לפי ה"א כאן דהוצרך לומר וקמפרש הכנסה לאלתר ודו"ק:

וא"ל לפירש"י ותוס' היכי ס"ד למיחשוב כולהו הא פטור ומותר לא קחשיב ז"א הוכחה די"ל דקחשיב גם פטור ומותר רק לתירץ קושיא אמרינן כך ואף אם אין זו סברא ליחשוב יציאות מה שהוא מותר י"ל ע"פ ק' התוס' לקמן דעכ"פ אסור משום לפני עור אלא שהתוס' תירצו דמיירי בחפץ של עכו"ם והוא עכו"ם א"כ ה"א דחשיב היכי שהוא של ישראל ובישראל ומכ"ש לתי' הנ"י דודאי הוא אסור אלא משום שבת הוא מותר לא קחשיב א"כ אין זה קושיא אם מחשיב לאיסור וק"ל:

בגמרא א"ל רב מתנא לאביי הנך תמני הויין וכו' לכאורה יש לפרש לפי פשוטו מאי תלי הך קושיא כאן ולא תיכף אמשנה דהי' יכול לומר דמיירי כולהו ביציאות ולא הוי יותר אבל עכשיו דדייק דמיירי נמי בהכנסות מקשה ובזה מתפרש יותר הלטעמיך ר"ל כיון דהוי שיתסרו לק"מ די"ל דמיירי רק בהוצאת והא דקמפרש אין חושבו לקושיא כ"כ דמצינו כמה פעמים דתני רישא אגב סיפא ג"כ או י"ל דה"ק יציאות השבת היינו הוצאות והכנסות יש בכל אחד ב' שהן ד' בפנים וכן בחוץ וע"ז אמר לי' פטורי דרישא פטור ומותר לא קחשיב וא"כ קשיא י"ב הויין ותו לא מצית לתרץ כן וק"ל:

אמנם לאחר העיון יש לפרש הקושיא להכא בדרך נאות ויתורץ גם סתירת דברי רש"י שפי' הכא בפנים ובחוץ היינו להבעה"ב ולעני ובשבועות פירוש דהיינו הכנסות והוצאות ועיין בתוס' במשנה שהביאו והוא דהנה לכאורה קשה מאי מקשה י"ב הויין דילמא חשיב כל המלאכה שלימה לאחת אף שעשאוה שנים ומתפרש היטב דהוי ד' דומיא דב' דמיירי בכל המלאכה והיכא שעשאן אחד חייב והיכא דכל המלאכה עשאוה ב' המה פטורין וא"כ ליכא אלא תמני וצ"ל דשפיר מקשה דבשלמא אי הוי חשוב בכלל אחד א"ש אבל כיון דפורט בע"ה בפ"ע וכן עני שפיר מקשה דלכל אחד הוי ו' דלבעה"ב הוי פטורים ד' ב' עקירות מן הוצאות וב' הנחות מן הכנסות והאיך תאמר דחשיב עקירה מהוצאה והנחה מעני לאחת וא"כ הוי ד' פטורים וב' חיובים לבעה"ב וכן לעני ומדוקדק היטב בלשון תמני הויין שהוא למותר והל"ל י"ב הויין או הל"ל ח' קאמר וי"ב הויין מאי תמני הויין ולפי מה שכתבתי א"ש דבא לפרש קושיתו שלא יתרץ כן וקאמר באמת תמני הויין ר"ל מלאכות שלימות לא הוי אלא ח' על כל פנים כיון דפורט לבע"ה ולעני י"ב הויין כמו שכתבתי אלא דעדיין יש לומר דילמא כמו שכתב רש"י בשבועות בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"ש דליכא אלא ד' הכנסות וד' הוצאות שלימות אלא כיון דרבינא דייק מדמפרש הכנסה לאלתר ע"כ מפרש בפנים ובחוץ היינו דעני ועשיר כמו שהוכיחו התוס' במשנה שפיר מקשה והוצרך לדחוק ולתרץ דלא חשיב אלא דאתיא לידי חטאת והיוצא מזה דבמשנה גופא לחודא ודאי יותר נאות לנו לפרש בפנים ובחוץ הכנסות והוצאות שלא נצטרך לדחוק דזה חשיב וזה לא חשיב אלא דהכא הוצרך לדחוק מרבינא ואיהו גופא אפשר מפרש הכא משום דמוכח כן מפרט דפשט העני ואיהו ל"ל הך סברא שהי' צריך להאריך ועיין בתוס' במשנה אבל בשבועות דלא מייתי רק המשנה כצורתה ומקשה דליתני אף בשבועות כן ודאי יותר נאות לנו לפרש כן שלא יוקשה כן בפרט בשבועות אם הי' שונה בפנים ובחוץ כמו שמקשה בלא שום פרט ודאי היינו מפרשין כן ולא תפול קושיות רב מתנא והכי הוצרך רש"י לפרש שיפול קושיות רב מתנא ודו"ק:

אמנם זה הדיקדוק דאמר תמני הויין נלע"ד לפרש בטוב טעם ויתורץ גם זה הדיקדוק דקאמר פטורי דאתי לידי ח"ח קחשיב הל"ל פטורי דיכול למיתי לידי ח"ח דהא לא אתי לידי ח"ח ויותר הל"ל עקירות דאיכא למיגזר קחשיב או פשיטת יד או לשאר פירושים לכן נ"ל דודאי ידע רב מתנא שיש לחלק בינייהו ולומר דלא חשיב אלא עקירות או כשאר פירושים אלא דמקשה מאי לו לתנא לשנות כאן הנך פטורי דלא קחשיב לעיל כיון שאינו אלא פרט על הכלל דלעיל לא ליתני אלא פשט העני את ידו לפנים ולא הניח וכן כל אינך ואהא קאמר תמני הויין ר"ל דפתח הכלל בתמניא ותרתי סרי הויין ר"ל ומפרש י"ב ואהא משני שפיר פטורי וכו' ע"פ שאקדים לך מה שנ"ל ברור דהנך אסורין כל חד לחודא שרי דהיינו עקירה לחוד או הנחה לחוד אלא שבין שניהם נעשה המלאכה הוא דאסור כיון שעכ"פ נעשה מלאכה אלא שהתורה מיעטה מחטאת להכי אסור ודאי היכא שעשה גוף המלאכה אלא שחיסר מעט הטילטול י"ל דאסור מדאמר אביי לקמן דקנסוה היכא דהושיט ידו מחשיכה דעביד איסור או י"ל גם שם הוא הקנס שודאי לכתחילה הושיט ידו כדי להניח ג"כ ויש לי ראיות חזקות הרבה ע"ז ואביא לך קצת מהם דבעי אביי לקמן מאי להחזירה ה"ה הנחה וקתני פטור אבל אסור וכן לקמן במקום פטור מותר לכתחילה ליטול מר"ה ולהניח במ"פ הלא היא עקירה שלימה וכן ליטול מן מ"פ ולהניח ברה"י או בר"ה הלא היא הנחה אלא ודאי כל חד לחודא שרי אלא היכא דעביד שניהם גם שם אסור מדרבנן ע"ש והא שכתב רש"י בע"ב דאי שדי לי' זה שהוציא מבע"י הוא אסור מדרבנן ומביא ראי' ממשנה התם נמי הוי נעשה כל המלאכה ע"י אלא שהתחיל מבע"י הוי כמו ב' שעשו אבל חד לחודא שרי וא"כ שפיר משני בדיקדוק דהוצרך לשנות שניהם דפטורי דאתי לידי ח"ח ר"ל שנגמרה כל המלאכה ע"י שני דאז עביד הראשון איסור בעקירה אבל דלא אתי לידי ח"ח לא קחשיב שאינו איסור כלל בעקירה לחוד ובזה מתורץ קושי' התוס' ארש"י דהא לא הוי אלא טילטול דבאמת הך לחודא שרי ועיקר האיסור על שנגמרה המלאכה לכך ודאי יותר יש לחשוב עקירה כיון דעיקר איסור מאי שבא לידי ח"ח ויש לגזור אטו אחד שעשאה יותר יש לגזור בהאי דעביד עקירה וראי' מפורשת לזה הסברא דהא רבותיו מפרשים דקאי אהך דפשט ידו לחוד קחשיב ובוודאי לפשוט יד ריקנית לחוד אינן איסור לכתחילה אלא ודאי כיון דנגמרה המלאכה הוי איסור להך דהתחיל דגזרינן שמא יגמור אלא שאין נראה לרש"י לחשוב איסור אף בנגמרה לפשט יד ריקנית ודו"ק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה