אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף ב.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף ב.

שבת

הרב זאב וולף בן אלעזר מליזנסק ז"ך:

בעזה"י אתחיל לכתוב חידושי מסכת שבת שנת תקכ"ח לפ"ק:

ברש"י בד"ה יציאות השבת. וגם ד"ה שתים עד וכן בכל מלאכת שבת. נ"ל המשך דברי רש"י דכל היכא דתני שתים שהן ד' קאי אידוע דהיינו אקרא שתים דכתיבין הן ד' וגם לשון השבת בה"א משמע הידיעה ר"ל יציאות השבת הידועין שתים שהן ד' והכא לא מצא קאי אקרא דבקרא לא כתיב רק הוצאה ובהך שתים הוא הכנסה והל"ל אחת שהן ד' כמו בשבועות ואינך דקאי אקרא כמו שמבאר רש"י דבקרא קאי רק בהוצאה לכך כ' רש"י האמורות לשבת ר"ל שנאמרו בפ' כלל גדול באבות מלאכות המוציא מרשות לרשות הן שתים כמו שמפרש הכא בגמ' ע"ב דשם מיירי אף בהכנסה מי לא עסקינן ושהן ד' מה שהוסיפו עליהן לאסור אבל קשה מנ"ל דשם לא מיירי אף בהנך דאסורין כיון דקתני סתמא המוציא וכו' לכך כתב רש"י ועל ב' אלו וכו' עד וכן בכל מלאכת שבת ר"ל מדאחשבי' בהדי שאר מלאכות ש"מ דמיירי דוקא בהנך שתים דחייב עלי' ושפיר שייך שהן ד' וק"ל ובזה שייך טפי ק' התוס' דליתני שם כיון דקאי עלה וק"ל:

ברש"י בד"ה ב' שהן ד' בפנים לאותן העומדין בפנים ובשבועות פירש"י בפנים היינו הכנסות ובחוץ הוצאות והוא תימה ונראה לפע"ד לתרץ דשם מקשה כמו הכא דליתני בפנים ובחוץ כי הכא אמאי תני ב' שהן ד' ותו לא וקשה אמאי לא מקשה סתירה היכא תני בשבועות שתים שהן ד' הא איכא ד' שהן ח' והאיך תני דבר שאינו וצ"ל דהי' מפרש דשם מיירי מחדא או בפנים לחוד או בחוץ לחוד וליכא יותר אלא דפריך ליתני גם האידך אלא דקשה דא"כ ליתני בפנים או בחוץ היכא תני סתמא יציאות השבת ב' שהן ד' משמע דכולהו ליכא יותר רק הוצרך רש"י לפרש דהמקשה כדי שלא יוקשה סתירה הי' מפרש בשבת בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"כ שפיר מיירי רק בחוץ דהיינו הוצאות והא דלא תני בחוץ הא תני לה יציאות והכא ר"ל בשבועות הוצאות ממש אע"ג דבשבת קרי תנא גם להכנסה הוצאה אין זה קושיא גם אם יקרא להוצאה לבד הוצאה והוי כמו דתני בחוץ ולא קשה סתירה רק מקשה ליתני גם בפנים כמו בשבת אבל למסקנא דגם שם תני הכנסות רק כולה לחיובא תני ודאי מפרשינן הכא פירוש מרווח יותר כמ"ש התוס' ודוק ועיין בחידושים בגמ' בע"ב שכתבתי עוד תירוץ אחר בטוב טעם:

שם ברש"י וכן בכל מלאכות שבת נ"ל לפי פשוטו משום דרש"י מפרש דנפיק מויעבירו קול וקשה דלפי זה אינו חייב אלא מלקות מאל יביא עוד נדבה שהוא לאו לכך פי' משום דגלי קרא דהוי מלאכה הוי כמו בכל מלאכת שבת דכתי' מות יומת וקרא אתי לגלוי רק דהוי מלאכה וק"ל:

ברש"י בד"ה שניהם פטורין מה שמייתי רש"י ק' הגמ' ותירוצו נ"ל דבא להכריח פירושו דלא כרבותיו וכריב"א רק דקא חשיב עקירות כמ"ש רש"י קודם חד לעני ולבע"ה חדא והיינו עקירות מדחשיב להו שהן ד' משמע שהוסיפו לאסור משום שקרוב לבוא הכא גופא לידי חטאת והוי קצת דומיא דשתים שחייב חטאת והנה אסורין לחודא ג"כ משא"כ בהנחת לחוד לא מיסתרי אלא אם נעשה כל המלאכה כמו הכא כמו שאבאר בגמ' בעזה"י לכך לא קחשיב להו לאיסורא הכא ואף א"ת דאף לחוד אסור היינו ודאי דגזרינן משום מקום אחר שמא יעשה כל המלאכה אבל כאן בהנחה לא יכול לבוא לידי חיוב חטאת ולא הוי כלל דומיא דשתים לכך לא קחשיב וזה מביא מהגמ' דקאמר דקאתי לידי חיוב חטאת ומדוקדק כל זה היטב בלשון רש"י ודו"ק: אמנם עיקר דברי רש"י שכ' כאן במשנה מתחילה דעקירות קחשיב דהיינו אחת לעני ואחת לבעה"ב הוא למותר כאן במשנה והו"ל לפרש כן בגמ' כמו שמפרש שם ולא יצטרך להביא כלום ולהניח על פירוש הגמ' וביותר מה שמבאר שבבבא זו היא אחת לעני ואחת לבע"ה דהוי כמתנגד לפירושו כמו שהקשו תו' באמת בגמ' דלא תני תרתי בעני באחת ועכ"פ הוי לי' לכתוב בקיצור דעקירות קחשיב ולא לפרש דבר המתנגד והוא למותר וביותר תמוה בגמ' גבי דאתי לידי חיוב חטאת מבאר ג"כ רש"י בפירוש עוד הפעם בבא זו שהוא אחת לעני ואחת לבע"ה וכ' פי' רבותיו שהוא תרתי לעני משמע שבא לסייע פירוש רבותיו ואנן חזינן דרש"י תופס פירושו עיקר לכן נלענ"ד דאדרבה זו הטענה מסייע לפירושו שבזה מתורץ קושיא במשנה ולזה כתבו רש"י הכא במשנה והיינו דעכ"פ הו"ל לתנא לפרש כל בבא דב' שהן ד' בפ"ע כמו שתנא ברישא דהיינו אחר שפירש השתים לחיוב דעני הוי לי' לפרש הד' לפטור דעני ולא לערב ולחלק לפרש בכל אחד השתים דחיוב כאחת ואח"כ הפטורין לזה כ' רש"י משום דתנא בכל בבא חד לעני וחד לבע"ה לכך צריך למיתני אחר שתיהן כיון דכל בבא מיירי משתיהן ולמיתני תרתי פטורי דעני כאחת לא הי' יכול שהי' צריף להאריך כיון דעקירות קא חשיב והיינו משום דגמ' פריך וכו' וזה מדוקדק היטב גם בגמ' דכ' ורבותי פירשו וכו' וזה סתר לי' דהא הוי תרתי דעני באחת וא"כ הו"ל למיתני ברישא כל חד אחר החיוב ולזה פירושו עיקר ודוק ועיין בגמ' שכתבתי עוד ישוב לפירש"י בדרך יותר מתקבל בדרך לימוד תלמידים אמנם זה נראה לי קרוב לפשוטו יותר:

בתוס' בד"ה יציאות וכו' וקתני הוצאה לבסוף ר"ל דא"ל דעיקר הוצאה חביבא לי' לאקדומי שהוא חידוש שהיא מלאכה גרועה ואפ"ה אסורה כתבו דז"א דהא התם קתני לה לבסוף וק"ל:

בא"ד והוי לי' להתחיל כסדר עיין במהר"מ ול"נ דהמשך דבריהם הוא כן דר"ל דוודאי אחר המשנה זאת הוא סדר נכון כמו שמבארים תו' רק על זה המשנה קשה ולא תימא דגם על זה המשנה לק"מ כיון דכל הסדר הוא נכון ויש להתחיל בלא יצא החייט והיכי שייך למיתני לא יצא החייט בע"ש ועדיין לא תני שיש שבת בעולם לאיסור המלאכות והוצאה דליתני דלא יצא בע"ש אטו שבת והוצרך למיתני קודם דין שבת באחד ויותר טוב לשנות הוצאה שהוא מעין ההתחלה לכך כ' והוי לי' להתחיל כסדר ר"ל אף על גב דעדיין לא תני שום דין שבת כמו בפסחים ויומא ששונה כן אע"ג שעדיין לא שנה דין פסח ויו"כ אעפ"כ התחיל בקודם לו. וק"ל:

אמנם מדברי הנ"י למדתי פי' אחר שהקשה אמאי לא התחיל באבות מלאכות בפ' כלל גדול שהוא כלל ועיקר דיני שבת ותירץ דתנא רצה להתחיל כסדר לא יצא החייט כמו שמתרצין התו' לבסוף אלא ששינה קצת בסוף כמו שאביאו בסמוך וא"כ י"ל דהתוס' הקשו ג"כ כן אלא שהקשו יותר חזקה ממ"נ דהיינו ודאי ע"ז לחוד שאינו מתחיל כסדר לא קשה אף דחזינן באיזה מקומות שמתחיל כסדר מצינו ג"כ כמה מסכתות המתחילין בעיקר דינים לכך הקשו דדיני הוצאות הוי לי' למיתני בפ' כלל גדול ר"ל ואם הי' רוצה להתחיל בעיקר דינים הוי לי' להתחיל באבות מלאכות ההם והוצאה לבסוף כמו שם ואם רצונו בסדר הוי לי' להתחיל לא יצא כמו בפסחים ויומא ודו"ק: בא"ד דממשנה זו שמעינן כמה דברים וכו' ר"ל אע"ג דגוף הוצאה אין חביב עליו מדתני לי' בפ' כלל גדול לבסוף וטעמא משום דכתיב בקרא יותר משאר מלאכות משנה זו חביב עליו לאקדומי וק"ל:

בא"ד דתני יציאות משום דבעי למיתני לא יצא אע"ג דלא תני המלבן וכו' הא דלא תירצו מפסחים ויומא שהיו עיקר קושיתם משם כמ"ש היינו משום דשפיר שייך למיתני הסדר מקודם דאיסור אכילת חמץ וכן יום כיפור מפורש בקרא בהדיא משא"כ הוצאה דאתי רק מדרשא אבל ממלבן הקשו שפיר דג"כ אינו מפורש רק דילפינן ממשכן ואהא תירצו דהוצאה הוצרך לשנות טפי ר"ל מלבן ואינך הוי כמו מפורש כיון דכתיב לא תעשה כל מלאכה ואלו הם מלאכות מסברא משא"כ הוצאה והא דלא כתבו מעיקרא עיקר תירוץ לחלק בין הכא לפסחים ויומא היינו משום דלא די בזה דקשה ממלבן והוצרכו לתרץ וממילא מתורץ פסחים ויומא מכ"ש ותדע שהרי נ"י תירץ ממלבן ואינך דתני איידי הוצאה ולא כתי' התוס' וא"כ ק' מפסחים ויומא אלא ע"כ כמ"ש ודו"ק:

ועיין במהרש"א שהקשה בא"ד אמאי שכתבו ואח"כ במה אשה דברים הנוהגים בשבת עצמו וכו' ע"ש ול"נ דלק"מ שהוא דבר הנוהג שכל אדם צריך לצאת בבגדים ותכשיטין וכן בהמה ומרישא שייך למיתני דבר הצריך להמנהג ואח"כ דינים מה שאדם עבר ועשה מה שחייב מה שפטור וראי' דהרי עיקר דיני הוצאה תני אחר פרק כלל גדול ואפ"ה תני במה אשה ובמה בהמה קודם וכן מנהג כל מחברים בהלכותיהן וק"ל:

גם מה שהקשה דלא נקטי אין שורין ואינך ג"כ אינו קושיא דאטו כי רוכלא לחשובי' אמנם מה שהקשה דלא נקטי מבעיר משום במה מדליקין וכירה זו קושיא גדולה וגם יש להקשות עוד אמאי נקטו מבעיר הא הבערה מפורש בקרא לא תבערו והוי כמו פסחים ויומא ויש לדחוק ולתרץ חדא באידך דהיינו מבעיר דנקטי משום דעיקר במה טומנין משום שמא יחתה וזה אינו ידוע דהמחתה הוי מבעיר דבגמ' הוצרך לתת טעם לכך לא נקטי משום במה מדליקין דשם הטי' הוא הדלקה ממש והוא מפורש וגם כירה י"ל הטעם משום מבשל כמ"ש רש"י שם והם לא רצו לפרש הכל ודוחק:

בד"ה יציאות הוצאת ה"ל למיתני ר"ל אע"ג דבקרא כ' לא יצא היינו משום דמיירי שיוצא עם הכלי אבל התנא דמיירי שהוא עומד במקומו ומוציא החפץ לא שייך רק לשון הוצאות ולא יציאות אלא משום לשון קרא דדרשינן אל יצא עם הכלי וא"כ בקרא שייך שפיר נקט תנא ג"כ האי לישנא אע"ג דלא שייך שפיר וק"ל:

בד"ה ב' שהן ד' בפנים ואין נראה מדמפרש מילי וכו' ר"ל לפי' ריב"א א"ש דהשתא לפירש"י דהכא תני כן חיובי ופטורי מילי דעני לחוד אמנם לפירש"י דחשיב עקירות אף לפירושו דהכא הוא מעורב הפטורין אלא דעכ"פ רישא א"ש ותני סיפא אגב רישא משא"כ לפירושו דהתם אף הרישא מעורבב וק"ל:

בא"ד ולא דייק מדקתני בפנים וא"ל דזהו כוונתו הו"ל וקתני ולא קמפרש דהא עדיין אינו פירוש וק"ל:

אמנם לכאורה אין זו ראי' דהא ודאי לפי מאי דס"ד דמיירי הכל בהוצאות כמ"ש רש"י ותו' שם דמשכחת אף בהוצאות לחוד שנים שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ע"כ הוי מפרשינן בפנים היינו לבע"ה ולא הכנסות דהא לא מיירי בהו וא"כ היכי הי' יכול למידק מבפנים אבל לפי המסקנא דמיירי גם בהכנסות שפיר אנו יכולין לפרש בפנים היינו הכנסות פנים וצ"ל דבאמת כך היא הוכחת תו' מזה גופא דאמאי לא דייק דא"א יציאות היינו הוצאות ומשכחת כולה בהוצאות היכי נפרש בפנים ע"כ דהיינו לבע"ה וכיון שלפי הה"א היינו מפרשין כן ע"כ הוא סובל פי' זה מאיזה טעם לא נפרש לפי המסקנא כן דהא אין סתירה לפירוש זה אף לפי המסקנא וי"ל שתו' הכריחו זה הסברא מהגמ' דאל"כ לא הוי פריך רב מתנא תריסר הויין כמו שאכתוב שם והא דלא הוכיחו מזה היינו משום דהוי קשה הוא גופא מאי פריך דילמא היינו בפנים הכנסות אלא ע"כ דדייק מרבינא וכסברת התוס' וא"כ הוכחה זו מוכרחת לכך כתבו התוס' ודוק:

בתוס' בד"ה פשט וכו' עד וכן בשבועות וכו' עד מאי שייך לקרותו שתים מ"ל עני וכו' הך וכן הוא קשה להולמו דאם לא הי' שונה אותו ודאי לא הי' תני שתים כיון שלא הי' שונה אלא אחת ואם שונה שניהן ע"כ הוצרך מאיזה טעם שיהי' כבר שייך לקרותו שתים כמו בהכנסה דג"כ מנאו לשתים עם הוצאה אע"ג דנפיק מהוצאה מ"ל אפוקי מ"ל עיולי אפ"ה כיון דהוצרך לילף מיני' דפריך בהזורק הכנסה מנ"ל וכו' מנאו לשתים ה"נ אע"ג דמ"ל עני ומ"ל עשיר כיון דהתנא הוצרך לשנותו ע"כ עכ"פ יליף לחד מחברי' דהוצרך לשנותו לכך מנאו שתים וגם הקושיא ראשונה לפ"ז לא א"ש כיון דאף הכנסה הוצרך לשנות כנ"ל ואף שהתו' סברי השתא שזהו יותר קרוב זה לזה מהכנסה להוצאה אין זה קושיא חזקה וגם מ"ל דהלא חזינן במסקנת התוס' ע"כ עני ועשיר יותר רחוקים זה מזה כמו שנבאר ומנ"ל להתוס' השתא לעשות סברא שהמה יותר קרובים ולהקשות וגם קושי' המהרש"א בתי' התוס' היא חזקה ל"ל להביא מתרי קראי מחד קרא נמי מוכח כיון דהי' במשכן ל"ל קרא וכן הוכיחו בשבועות אע"ג דלפי פשוטו יש ג"כ לתרץ קושיתו דהתו' רצו להוכיח כל סברת התירוץ שהוא מ"ג ושמשום זה לא ילפינן חד מחברי' שלא תימה ודאי הוא מ"ג אם לא הי' שום לימוד לא הי' מחייבינן מסברא שיהא מלאכה אבל בתר דגלי לן קרא שהוא מלאכה שפיר יש ליליף חד מאידך לכך הביאו כאן ראי' ליתר עוז להכריח דגם מהאי טעמא לא ילפינן חד מחברי' כיון דצריך תרי קראי ושם לא כתבו רק עיקר הוכחה שהוא מ"ג וסמכו אהכא שכ' ואין להאריך ע"ש. אמנם נלע"ד שיתורץ ממילא בטוב טעם אחר שנפרש ק' התוס' ויתורץ גם מה שכ' וכן כל תולדות שהוא למותר ואי להוכיח עוד שהוא מ"ג קשה ועוד לקרא וגם אין הלשון משמע שיהא הוכחה בפ"ע רק שהוא מתירוץ הראשון לכך נלענ"ד שק' משבועות מאי שייך לקרותו שתים הוא חזקה מאד אף אם תאמר שהוצרך לשנותו וכסוגיא בכל הש"ס היכא שמקשה שני קושיות שמשמעו אף שהא' לא קשה יוקשה הב' ויתורץ ג"כ סברות הפוכות שברש"י שמתחלה ודאי ר"ל שעני ועשיר יותר קרובים בסברא מהכנסה עד שהקשו ובסוף מסקנתייהו ע"כ יותר רחוקים כמו שאבאר והוא תימה אמנם נראה לע"ד לתרץ הכל והארכתי קצת בקושיות שתבין ותראה שנלע"ד שירדתי לעומק פשטן של דברי' והיינו זה יצא ראשונ' שהקשו משבועות ממ"נ אין שייך לקרותו שתים כיון דבפסוק לא כתיב אלא עיקר הוצאה שהוא יוצא עם הכלי וא"כ גם הוצאה דעשיר שהוא עומד בפנים ומוצא לא מוכח מקרא אלא צ"ל או דמשמע לי' לתנא שאין חילוק בין יוצא הוא או לא כיון דהוי במשכון דמסתמא כשהורידו הקרשים מעגלה לקרקע מסתמא הי' עומד על עגלה כמ"ש התוס' לקמן בהכנסה מסתמא גם קרא מיירי נמי בהכי סוף סוף הוצאה דעני לא כתיב ולא הוי במשכן מנ"ל ע"כ צ"ל דליכא שום ה"א לחלק ולא צריך אף למילף או דילפינן מעשיר משום מ"ל עני ומ"ל עשיר כמו הכנסה וא"כ קשה ממ"נ אי לא צריך למילף והוי חדא ממש מאי שייך לקרותו שתים אי ילפינן חד מחברי' א"כ מאי שייך לקרותו שתים דהא הוי אחת שהן ארבע דשם מפרש שתים היינו אבות שהם הוצאה דעני ועשיר ושהן ד' הכנסות דילפינן ממ"ל הוי תולדה וא"כ אף דהעני הוי תולדה כמו הכנסה וע"פ זה גם קושיא ראשונה א"ש טפי מדחזינן עכ"פ דקרי לה הכא בכל הגמ' אב משמע דהוי ממש כמו הוצאה דעשיר ועיקר הוצאה וע"כ הוא קרובה מאד יותר מהכנסה שאין צריך אף למילף א"כ ל"ל לתנא לשנותו ובשבועות קשה יותר כמ"ש והוי כמו חדא קושיא דמשם עיקר הוכחה אף לקושיא דהכא כיון שהוא אב לכך לא כתבו ועוד קשה על זה הוצרכו לתרץ שהוצרך למילף משום שהוא מ"ג והא דקרי לי' אב משום דתדע שהוצרכו תרי קראי משום שהוא מ"ג לכך הוי אבות דכתיבי תרווייהו בקרא אלא שלא יוקשה לך סוף סוף אף דהוי מ"ג למה הוצרך קרא הא ודאי הוי ילפינן מהדדי כמו הכנסה ושאר תולדות ואי כי היכא דליהוי אב מאי נ"מ לדינא בין אב ותולדה דידי' או שהוא אב דהא ודאי אי עביד הוצאה דעני ודעשיר לא חייב אלא חדא דאל"ה הוי מ' חטאת להך כ' דתולדה דהוצאה בעינן שיהא במשכן והוצאה דעני לא הי' במשכן כמ"ש ושלא תקשה א"כ מחד קרא הוי נפיק הוצאה דעני דהא הוצאה דעשיר הי' במשכן לכך כ' שם בשבועות דהוצאה כיון שהיא מ"ג אף שהי' במשכן לא היינו מחייבי' מתחלה בלא קרא וכן כ' בהזורק וכן מוכח שם דפריך הוצאה גופא היכא כתיבא א"כ צריכין לשני ההוכחות שבכאן ולשם וזה סוגר וזה פותח אלא ששם לא רצו להאריך והקשו רק חדא קושיא ותפסו עיקר הוכחה שהיא מ"ג אלא שלא תקשה לך בשלמא שאר תולדות אינו דומה ממש כמו מושיט וזורק רק הוא מעין בעינן שיהא במשכן אבל הכא הוא דומה ממש שפיר הוי נפיק אף דלא הוי במשכן ול"ל קרא לכך כתבו וכן בהכנסה אע"ג דהוא דומה ממש דגמ' אמר מ"ל אפ"ה בעינן שיהא במשכן לכך בעי תרי קראי ודוק: אמנם לפ"ז יוקשה כיון דסופם להביא ראי' מהכנסה שהוא יותר מוכרחת לכאורה ואף לפי המסקנא הוא עכ"פ כשאר תולדות כמו שנבאר למה הביאו משאר תולדות אפס יש לאל ידי בדרך אחר שהוצרכו להביא מתולדות והוא לחזק תירץ הראשון שלא יוקשה א"כ שהוא מ"ג וא"כ אף לגוף עיקר הוצאה שהוא יוצא עם הכלי דאל"ה לא הי' חייב מתחלה כלל על הוצאה כמ"ש וא"כ דילמא חד קרא לעיקר הוצאה וחד קרא להוצאה דעשיר שאינו דומה כלל לעיקר הוצאה כמ"ש התוס' בשבועות ואכתי הוצאה דעני מ"ל וצ"ל דא"כ לא ליכתוב אלא חד קרא לעיקר הוצאה ויהא הוצאה דעשיר כמו תולדה וקשה דילמא לא הי' חייב משום תולדה כיון שאינו דומה ממש והוא מ"ג לכך כתב וכן כל תולדה דהיינו מושיט ואינך ומעביר ד"א שאינו דומה ממש רק הוא מעין בעינן שיהא במשכן ועכ"פ כיון דהוי במשכן והוא מעין הוצאה הוי תולדה וה"נ הוצאה דעשיר כיון שהי' במשכן הי' עכ"פ תולדה ואין נ"מ לתולדה לאב וא"כ אידך קרא להוצאה דעני ודוק:

ולפ"ז מתורץ קצת קושי' התוס' בסוף אמאי שאומר הם הורידו אף אתם אל תוציאו אע"ג דכתיב בקרא ע"ש בתוס' בדיבור זה בסופו ולפמ"ש לק"מ דאל"ה לא היינו יודעים הוצאה דעני אלא שהתו' מתרצים יותר בטוב דלישנא דברייתא משמע דאתי ללמוד משם עיקר הוצאה ודוק:

בא"ד וכן גבי הכנסה נמי אמרינן וכו' וא"ת כיון דהכנסה היתה בהמשכן מה צריך תו בהזורק וכו' וא"ת כיון דאיכא סברא וכו' וי"ל וכו' ועיין במהרש"א שדחק א"ע ונ"ל שכוונתו לתרץ מ"ש הוכחה מהכנסה מדנקט שהי' במשכן ובאמת מסקי התו' דהוא איידי ומפרש שבאמת הוכחה זו אינה לפי המסקנא וגם בא לתרץ קצת מה שייך הנך שני קושיות לכאן ולענ"ד לא הועיל ואינו נכון ודחיק מאד ול"נ לפרש הכל בטוב טעם והוא דבודאי אף לפי המסקנא מוכח שפיר מהכנסה דהא ע"כ חד סברא משמע ודאי מהגמ' דצריך להכנסה או מ"ל אפוקי מ"ל עיולי או דהוי במשכן כמו שמסקי התוס' ובשאר תולדות משאר מלאכות אף דליכא אף סברא שאינו דומה ממש רק הוא מעין האב וגם לא הוי במשכן הוי תולדה אלא ודאי משום דהוי מ"ג והא דנקטי התוס' השתא להוכיח ממאי דאמר שהי' במשכן היינו משום לפי שתירצו עכשיו מוכח לכאורה דבעינן תרוייהו והיינו סברא דמ"ל אפוקי וכו' ושהי' במשכן דהא הקשו מ"ל עני ומ"ל עשיר ותירצו משום דהוי מ"ג לא נפיק מחמת מ"ל לכך איצטרך תרי קראי וקשה הלא זו סברא דמ"ל עני ומ"ל עשיר הוא לכאורה יותר קרובה מהסברא מהכנסה להוצאה דאמר מ"ל אפוקי מ"ל עיולי תדע שהתו' סוברים השתא כן מדהקשו ל"ל למיתני כלל ומהכנסה והוצאה לא קשה להו והרי אפי' הגמ' הקשה הכנסה מנ"ל וא"כ קשה כיון דאעני ועשיר איצטרך ב' קראי וא"כ מנ"ל הכנסה מכח סברות מ"ל כיון דליכא קראי ע"כ צ"ל משום דהכנסה הי' ג"כ במשכן ואיכא סברא מ"ל שפיר נפיק אף בלא קרא משא"כ הוצאה דעני לא הי' במשכן לכך צריך עוד קרא כמ"ש לעיל וא"כ שפיר תפסו עכשיו זו הוכחה דאע"ג דאיכא סברא מ"ל בעינן שיהא במשכן כמ"ש לעיל ובזה יומשך גם הב' קושיות וקושיא שני' אחר תירוץ הראשון דוקא והוא דודאי שני אלו התירוצים מ"ש במקום אחד שהי' במשכן ובמקום אחר מתרץ מ"ל אפוקי וכו' אין זו קושיא גדולה כ"כ שמתרץ על קושיא אחת ב' תירוצים וודאי שכיח טובא בש"ס אלא דלפ"ז שכ' הכא היא קושיא חזקה מאד דלפמ"ש מוכח הכא דהך סברא לחוד מ"ל אפוקי לא מהני דהא אפי' עני ועשיר צריך תרי קראי וא"כ מאי משני שם מ"ל וצ"ל דלהכי מהני שם משום דהוי במשכן ובמשכן לחוד ע"כ מהני אף בהוצאה כמו שכ' התוס' הוכחה מזורק ד"א דליכא מ"ל וא"כ למאי נ"מ משני מ"ל כיון דאיהו לא מהני וע"כ צריכת למשכן ומשכן לחוד מהני ואהא תירצו דאיצטרך סברא להכנסה דבע"ה דלא הי' במשכן וא"כ ע"כ הך סברא לחוד מהני והא דעני ועשיר צריך קרא ע"כ לומר דהך סברא דמ"ל אפוקי הוא יותר חזקה מעני ועשיר וא"כ הקשו שפיר ל"ל למימר דהי' במשכן וג"כ בסיגנון זה דהא לפ"ז הך סברא דהי' במשכן לחוד לא מהני דהא אכתי לא ידעינן הכנסה דבע"ה וצריכת לסברא דמ"ל וסברא דמ"ל לחוד מהני ולמאי נ"מ אמר שהי' במשכן ודו"ק:

ואחרי הודיע את כל זאת יש כאן מקום קושיא למסקנא דאהכנסה לא צריך לא קרא ולא משכן שהרי הכנסה דבע"ה לא הי' במשכן וליכא קרא אפ"ה ילפינן לה מהוצאה דבע"ה משום מ"ל אפוקי ומ"ל עיולי וא"כ קשה ל"ל קרא להוצאה דעני אף דלא הי' במשכן אפ"ה ליחייב דליליף מהכנסה דעני דהי' במשכן ונאמר להיפך מ"ל עיולי ומ"ל אפוקי ויש ליישב דהא ע"כ אם נאמר שעני ועשיר לא יליף מהדדי משום מ"ל ואע"ג דהוצאה והכנסה יליף מחמת מ"ל וצ"ל דעני ועשיר לא שייך מ"ל דבעשיר עומד ברשות זה ומוציא לרשות אחר וכן בהכנסה כשעומד בר"ה ומכניס לרה"י שפיר שייך מ"ל משא"כ בהוצאה דעני דעומד בר"ה ומכניס ידו לרה"י ומוצא הוא דבר אחר לכך לא נפיק כיון שהוא מ"ג וא"כ ע"כ דלא יליף ג"כ הכנסה דבע"ה מהוצאה דבע"ה דהוא ג"כ תרי מילי כמו עני ועשיר דהא הכנסה דבע"ה ג"כ עומד ברה"י ומוציא ידו לרה"ר אלא ודאי דיליף הכנסה דבע"ה מהוצאה דעני וה"נ קאמר דפריך הכנסה מנ"ל והיינו ע"כ דבע"ה כמ"ש התו' דהכנסה דעני היתה במשכן וצ"ל סברא מ"ל אפוקי ר"ל הוצאה אין חילוק וחייב ג"כ על הוצאה דעני מ"ל עיולי והיינו הכנסה דבעה"ב וג"כ אין חילוק זו לבתר דכתיב תרי קראי אבל אי לאו קראי לא הוי ידעינן לא הוצאה דעני ולא הכנסה דבעה"ב ובזה מתורץ ג"כ מ"ש בזה הסברא דהכנסה יותר קרובה מעני ועשיר היפך הה"א שבתוס' ודו"ק:

בד"ה שבועות ב' שהן ד' וכו' והוי אתיא כולה כר' ישמעאל וכו' ר"ל משום דלפי פשוטו לא קשה אגמ' דלפרש המשנה באזרוק ולא אזרוק די"ל דהגמרא הוכיח דלא מיירי באזרוק דא"כ ליתני שמנה דהא איכא ג"כ אכלתי ולא אכלתי משא"כ אם מפרש אכלתי די"ל שאינו שונה אלא דבר וחילופו או כר"י דמתרץ בסמוך אלא שהתוס' מקשים כאן מנ"ל להגמ' לפרש כן המשנה ובזה שפיר י"ל דאל"כ הוי שמנה לזה כתבו והוי אתיא כר"י ולא הוי שמנה והוי ניחא טפי דא"צ לדחוק ולתרץ דלא הוי קשה כלל ליתני שמנה וק"ל: בא"ד וא"ת וגבי שבת וכו' ר"ל דבלא"ה ה"א דלא שייך שהן ד' אלא בהך שתים כמו הכא אבל כיון דבשבועות מפרש אכלתי וכו' שהוא דבר אחר ק' גם הכא ליתני וק"ל:

בתוס' בד"ה התם דלאו עיקר שבת וכו' עד וגם המקשה לא הקשה הוא תמוה מאי שייך לכאן ונ"ל משום שלא תאמר גם כאן לק"מ כיון דלא הוי דומיא דמ"נ למה לא ליתני פטורי ע"ז מפרשין דע"כ הוא כן דהא גם המקשה וכו' וא"כ מאי מקשה אלא ע"כ דסברא הוא כיון דתני שם לחיוב הו"ל למיתני גם כאן רק החיוב ודוק היטב:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה