לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל יז · ג
בסוטה מ"ז ב' ת"ר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין וכו' וכי תימא עון דידי' אין עון דבניו ובנותיו לא ת"ש (הושע ד) לא אפקוד על בנותיכם וגו' עכ"ל הגמ'. וק' דכיון דקרא דלא אפקוד וגו' אשמעי' דעון דבניו ובנותיו מעכב א"כ כ"ש דעון עצמו מעכב וכהך סברא דיבמות המובאה באות הקדום דמי איכא מידי דערלות דבניו מעכבא בי' וערלות דגופי' לא מעכבא בי' וה"נ מי איכא מידי דעון דבניו מעכב ועון דעצמו לא וא"כ ל"ל קרא לעון דעצמו ועל כרחך דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר ושיעכב עון דבניו אע"ג דאין עון עצמו מעכב וכסברת המקשן ושינויא קמא דיבמות הנ"ל וא"כ תיקשי מכאן אשינויא בתרא דיבמות הנ"ל. ואולם לכאורה הא בורכא דהא הך דעון בניו כו' כתוב רק בהושע וא"כ לא שייך להקשות אקרא דתורה דמיותר מפאת קרא דהושע ואמנם הא דעון בניו כו' מעכב הרי הוא דין להלכה שאם יודעין עון בבניו ובנותיו אסור להשקותה או שאם הבעל עצמו יודע עון בבניו ובנותיו אסור להשקות את אשתו וא"כ כיון שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על כרחך דדין זה הללמ"ס הוא ואתא הושע ואסמכי' אקרא וכמו דאמרי' הכי בזבחים י"ח ב' ובכמה דוכתי. וא"כ אכתי ק' דכיון דאיכא הלכתא לעון בניו ל"ל קרא לעון עצמו דכה"ג פריך בנזיר כ"ה ב' ובסוכה כ"ח ב' וכי מאחר דאיכא הלכתא קרא ל"ל. והזכירני תלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י דהלימוד מעון בניו אעון עצמו הרי הוא רק בק"ו דמה עון בניו מעכב עון עצמו לכ"ש וא"כ הרי אין דנין ק"ו מהלכה ע"כ דבריו וז"פ. ואולם לכאורה עדיין ק' דמדוע נכתב בתורה דין עון עצמו ודין עון בניו נמסר בהלכה הרי הי' יכול להכתב דין עון בניו ודין עון עצמו ממילא נדע מק"ו. ואולם יש נפקותא בין דבר הנכתב בתורה לדבר הנמסר בהלל"מ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכן להיפוך וא"כ יוכל להיות שרצתה תורה שיהי' דין זה דעון בניו מעכב אסור בכתיבה ומותר באמירה בע"פ ודין דעון עצמו יהי' להיפוך ובהדי כבשי דרחמנא למה לן ואמנם לדעת היראים קכ"ח דהא דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב וכן להיפוך רק מדרבנן הוא ע"ש עדיין הקושיא במק"ע ובאתי רק להעיר:
ובהיותי בזה עלה בדעתי להקשות דכל הני מילי דהלכתא נינהו ואתא נביא ואסמכינהו אקרא ע' זבחים י"ח ב' וסנהדרין כ"ב ב' ותוס' יבמות ע"א ב' ד"ה לא ויראים צ"ט א"כ קשה לכאורה דאיך כתבם הנביא הא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ואולם הא בירכא דהרי כל כתבי הקודש כך נאמר בנבואה שיוכתבו מלבד מגלת אסתר דנאמרה ברוה"ק לקרות ולא לכתוב לחד מ"ד במגילה ז' א' ויש להסתפק אחרי שנאמר לנביא לכתוב אלו הדברים שהיו עד ימיו הלכה אם מעתה מותר לכל אדם לכותבם ופקע איסור כתיבת דברים שבע"פ מינייהו [ודוגמת זה איתא בסנהדרין נ"ח ב' דפריך שם אמ"ד דב"נ מותר באחותו מהא דתני' מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו שנ' כי אמרתי עולם חסד יבנה (משום בנין העולם הותר לקין לישא את אחותו) הא לא"ה אסירא ומשני כיון דאשתרי אשתרי] א"ד מה שהותר לנביא לכתוב הדבר הוי רק הוראת שעה ועדיין איסור הכתיבה במק"ע. ולכאורה נראה דהאיסור במק"ע דאל"כ הרי הנביא חידש דין בזה במה שאמר שבא לו בנבואה לכתוב הדבר כיון שעד עתה היה הדבר אסור בכתיבה ומעתה יהיה מותר בכתיבה וא"כ אכתי בזה עצמו יוקשה דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועל כרחך דעדיין האיסור במק"ע ולא חידש הנביא כלל דין בזה ויש לדחות ואכ"מ להאריך בזה: