אור ברסלב
לקח טוב כלל יז

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל יז

כלל טז

אי מצינו טפל חמור מעיקר.

הנה נא האי סברא דא"א שיהי' טפל חמור מעיקר רגילה על לשון הפוסקים ז"ל ודנים הלכה מכחה ועל לשוני כעת דברי החינוך במצות לא תשימון עליו נשך שכ' וז"ל והעובר ע"ז ונעשה סופר או ערב או עד במלוה עבר על לאו זה אבל אין לוקין עליו שאפי' המלוה אינו במלקות שהרי ניתן להישבון ואינו בדין דהני דאתו מחמתי' יתחייבו מכות עכ"ל. וכן דנתי אני העני בחידושי בסוגי' דלפני עור כו' דא"א שיהי' המכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר אלפני עור מה"ת אע"ג דהי' סברא לומר כן מכמה טעמים המבוארים שם עכ"ז הרי א"א לומר כן שיהי' המכשיל הטפל חמור מעובר העיקר שהעובר יעבור רק מדרבנן והמכשיל יעבור מה"ת. וע' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' רכ"ג בענין מבשל בשבת דאסור למבשל לעולם ולאחרים מותר במוצ"ש ונתערב התבשיל בשבת ברוב דנסתפקו ז"ל לומר דאצל המבשל הוא בטל ברוב ולגבי האחרים אינו בטל משום דלדידהו ה"ל דשיל"מ וכ' שם הח"ס דכיון דלמבשל עצמו בטל והותר ע"כ א"א שיהיו אחרים הטפלים חמורים מן העיקר ובטל נמי לגבי אחרים ע"ש. וכן תמצא סברא זאת בכמה גדולי הפוסקים להלכה] ומקור הסברא הזאת הוא מש"ס זבחים מ"ח ב' וס"ג א' ומנחות צ"א ב' ובכורות י"ד ב' וע' זבחים ל"ז ב' תד"ה שלא מצינו] שבמקומות אלה הוזכר לשון זה דלא מצינו טפל חמור מן העיקר. והנה שמתי אל לבי לעיין בסברא זאת וראיתי דלא לבד דמסוגי' דזבחים מ"ט א' עצמה שם מוכח דאין סברא זאת דא"א לטפל כו' מוכרחת [ע"ש דקאמר ואיבע"א א"ק העולה במקומה תהא ומוכח בהדיא דס"ל להאי שינוי דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר דאל"כ למה לו לאיבע"א הלא די בתירוץ הראשון וז"פ] כ"א מוכח כן ג"כ מדוכתי טובי כאשר אבאר בעזה"י:

א

מצינו ביומא ב' ב' דבעי למילף מקרא דכאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם שיהי' הכהן טעון פרישה שבעה בכל הרגלים ודחי דאין דנין פרישת שבעה לשבעה (דרגלים) מפרישת שבעה ליום אחד (דמילואים) ופריך ואימא עצרת (שמיני עצרת) דפרישת שבעה ליום אחד הוא ומשני דנין דבר שאין קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו ואין דנין דבר שיש קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו ופריך ולאו ק"ו הוא השתא דבר שאין קדושה לפניו טעון פרישה דבר שיש קדושה לפניו לכ"ש א"ר משרשיא לא הזה כתיב כזה ר' אשי אמר מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה וטפל דידי' (שמיני עצרת) בעי פרישה וכו' עכ"ל הגמ' ומבואר דסתמא דגמ' ור' משרשיא נחלקו בזה עם ר' אשי דסתמא דגמ' ור' משרשיא ס"ל דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר ור' אשי ס"ל דא"א לטפל שיהי' זן חמור מן העיקר:

ב

מצינו עוד ביבמות ע' ב' דיליף דתרומה אסורה לערל בג"ש דתושב ושכיר מפסח ופריך אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף תרומה כו' א"ק ומלתה אותו אז יאכל בו בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה אי הכי אימא כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא בתרומה ומשני הא כתיב תושב ושכיר ופריך ומה ראית ומשני מסתברא ערלות דגופי' ה"ל לרבויי שכן כו' ואיבע"א מי איכא מידי דערלות דגופי' לא מעכבא בי' (מלאכול בתרומה) וערלות דאחריני (דבניו ועבדיו) מעכבא בי' כו' עכ"ל הגמ'. הנה שגם פה הגמ' מסופקת אם אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר דלפי סברת המקשן ושינויא קמא דגמ' סברי' דאפשר דערלות דבניו ועבדיו תעכבהו מלאכול בתרומה אף ע"ג דערלות דגופי' אינה מעכבתו וה"ז טפל חמור מן העיקר ולפי האיבע"א אמרי' דמי איכא מידי כו' והיינו כסברא דא"א שיהי' טפל חמור מן העיקר:

ג

בסוטה מ"ז ב' ת"ר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין וכו' וכי תימא עון דידי' אין עון דבניו ובנותיו לא ת"ש (הושע ד) לא אפקוד על בנותיכם וגו' עכ"ל הגמ'. וק' דכיון דקרא דלא אפקוד וגו' אשמעי' דעון דבניו ובנותיו מעכב א"כ כ"ש דעון עצמו מעכב וכהך סברא דיבמות המובאה באות הקדום דמי איכא מידי דערלות דבניו מעכבא בי' וערלות דגופי' לא מעכבא בי' וה"נ מי איכא מידי דעון דבניו מעכב ועון דעצמו לא וא"כ ל"ל קרא לעון דעצמו ועל כרחך דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר ושיעכב עון דבניו אע"ג דאין עון עצמו מעכב וכסברת המקשן ושינויא קמא דיבמות הנ"ל וא"כ תיקשי מכאן אשינויא בתרא דיבמות הנ"ל. ואולם לכאורה הא בורכא דהא הך דעון בניו כו' כתוב רק בהושע וא"כ לא שייך להקשות אקרא דתורה דמיותר מפאת קרא דהושע ואמנם הא דעון בניו כו' מעכב הרי הוא דין להלכה שאם יודעין עון בבניו ובנותיו אסור להשקותה או שאם הבעל עצמו יודע עון בבניו ובנותיו אסור להשקות את אשתו וא"כ כיון שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על כרחך דדין זה הללמ"ס הוא ואתא הושע ואסמכי' אקרא וכמו דאמרי' הכי בזבחים י"ח ב' ובכמה דוכתי. וא"כ אכתי ק' דכיון דאיכא הלכתא לעון בניו ל"ל קרא לעון עצמו דכה"ג פריך בנזיר כ"ה ב' ובסוכה כ"ח ב' וכי מאחר דאיכא הלכתא קרא ל"ל. והזכירני תלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י דהלימוד מעון בניו אעון עצמו הרי הוא רק בק"ו דמה עון בניו מעכב עון עצמו לכ"ש וא"כ הרי אין דנין ק"ו מהלכה ע"כ דבריו וז"פ. ואולם לכאורה עדיין ק' דמדוע נכתב בתורה דין עון עצמו ודין עון בניו נמסר בהלכה הרי הי' יכול להכתב דין עון בניו ודין עון עצמו ממילא נדע מק"ו. ואולם יש נפקותא בין דבר הנכתב בתורה לדבר הנמסר בהלל"מ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכן להיפוך וא"כ יוכל להיות שרצתה תורה שיהי' דין זה דעון בניו מעכב אסור בכתיבה ומותר באמירה בע"פ ודין דעון עצמו יהי' להיפוך ובהדי כבשי דרחמנא למה לן ואמנם לדעת היראים קכ"ח דהא דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב וכן להיפוך רק מדרבנן הוא ע"ש עדיין הקושיא במק"ע ובאתי רק להעיר:

ובהיותי בזה עלה בדעתי להקשות דכל הני מילי דהלכתא נינהו ואתא נביא ואסמכינהו אקרא ע' זבחים י"ח ב' וסנהדרין כ"ב ב' ותוס' יבמות ע"א ב' ד"ה לא ויראים צ"ט א"כ קשה לכאורה דאיך כתבם הנביא הא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ואולם הא בירכא דהרי כל כתבי הקודש כך נאמר בנבואה שיוכתבו מלבד מגלת אסתר דנאמרה ברוה"ק לקרות ולא לכתוב לחד מ"ד במגילה ז' א' ויש להסתפק אחרי שנאמר לנביא לכתוב אלו הדברים שהיו עד ימיו הלכה אם מעתה מותר לכל אדם לכותבם ופקע איסור כתיבת דברים שבע"פ מינייהו [ודוגמת זה איתא בסנהדרין נ"ח ב' דפריך שם אמ"ד דב"נ מותר באחותו מהא דתני' מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו שנ' כי אמרתי עולם חסד יבנה (משום בנין העולם הותר לקין לישא את אחותו) הא לא"ה אסירא ומשני כיון דאשתרי אשתרי] א"ד מה שהותר לנביא לכתוב הדבר הוי רק הוראת שעה ועדיין איסור הכתיבה במק"ע. ולכאורה נראה דהאיסור במק"ע דאל"כ הרי הנביא חידש דין בזה במה שאמר שבא לו בנבואה לכתוב הדבר כיון שעד עתה היה הדבר אסור בכתיבה ומעתה יהיה מותר בכתיבה וא"כ אכתי בזה עצמו יוקשה דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועל כרחך דעדיין האיסור במק"ע ולא חידש הנביא כלל דין בזה ויש לדחות ואכ"מ להאריך בזה:

ד

מצינו ביבמות פ"ז א' דכהנת שנישאת לישראל ומת חוזרת לאכילת תרומה ואין חוזרת לאכילת חזה ושוק ואילו ישראלית שילדה ולד מכהן ונישאת לישראל ומת חוזרת בשביל הולד שיש לה מכהן אף לאכילת חזה ושוק עש"ה דיליף לה מקרא. ועכ"פ מצינו בזה טפל חמור מן העיקר דחוזרת מכח בנה עדיפא מחוזרת מכח עצמה וזהו קצת היפוך הך דיבמות ע' ב' דאמר דא"א דערלות דבניו יעכב וערלות דגופי' לא יעכב ואילו כאן מצינו דאפשר שיהיה לכח הבן פעולה יותר מכח עצמו ודו"ק]:

ה

מצינו בסנהדרין ס"ד ב' דמעביר מזרעו למולך חייב ומעביר את עצמו פטור ע"ש וא"כ למ"ד התם דמולך עכו"ם הוא וענין ההעברה למולך הוא רק הקרבה שמקריב זרעו לעכו"ם א"כ ה"ז טפל חמור מן העיקר דמקריב זרעו לעכו"ם חייל. ומקריב עצמו פטור וכל עיקר ענין הקרבן הרי הוא רק שנחשב הקרבן כאילו הקריב את עצמו כמבואר ברמב"ן עה"ת ובשאר מפרשים וא"כ מקריב את עצמו וודאי דחשיב יותר הקרבה ועבודה מאם מקריב את הזולת וכמובן גם לפי הסברא הפשוטה והוי הך דינא דמעביר זרעו חייב ומעביר עצמו פטור ג"כ לכאורה היפוך הך דיבמות ע' ב' הנ"ל ורק אמרי' דאפשר שיהי' התפעליות יותר ע"י זרעו מע"י עצמו]. והנה לפמ"ש הרמב"ן עה"ת דהי' הבן העובר באש המולך מת בו לפעמים א"כ ניחא שפיר הא דמעביר זרעו חייב ומעביר עצמו פטור דכיון דמת לפעמים ע"י ההעברה א"כ ה"ל ההעברה עבירת ש"ד וע"כ נהי דגם הריגת עצמו אסורה מקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכנודע עכ"ז י"ל דהריגת זולתו וכ"כ הריגת זרעו חמור מהריגת עצמו. ואולם בב"י יו"ד סי' קנ"ז בבדק הבית כ' וז"ל וכ' בא"ח בב"ר דורש אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אזהרה לחונק את עצמו יכול אפי' כחנני' מישאל ועזרי' ת"ל אך פי' שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג א"ע אם יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון וכו' ומכאן מביאין ראי' השוחטים התינוקות בשעת השמד כו' עכ"ל ומוכח לדעה הנ"ל דהריגת עצמו חמורה כהריגת זרעו דאל"כ מאי ראי' מביאין לשחיטת התינוקות ממה שהתירה תורה הריגת עצמו. והנה י"ל עוד דהא דמעביר עצמו פטור הוא באמת מפאת דהעברת עצמו הוא הקרבה ועבודה טפי וכנ"ל וע"כ אדרבה משום חומר העבירה אין מתכפר במיתת ב"ד וע"כ פטור וכדוגמת שכ' הסמ"ג בטעם דמעביר כל זרעו פטור וכנודע ובאתי אך להעיר:

ו

בש"ס עירובין ק"ד ב' יש מ"ד דמכניס שרץ למקדש פטור והמכניס טמא שרץ למקדש חייב ע"ש וה"ז ג"כ טפל חמור מן העיקר [ובכתבי אגדה שלי כתבתי בטעם הדבר הזה דמכניס טומאה למקדש עיקר החטא שלו הוא במה שמחבר טומאה אל הקדושה וע"כ באמת הרי אין לטומאה חיבור כלל אל הקדושה ורק אם יש דבר אמצעי המחובר לטומאה ולקדושה אזי ע"י האמצעי ההוא ממילא גם הטומאה מחוברת לקדושה חיבור מה וכדרך שאמרו בברכות (נ' ב') דב' חבורות האוכלות ואין רואות זו את זו אזי אם יש שמש ביניהם המשמש לחבורה זו ולחבורה זו ומחובר איפוא לב' החבורות) השמש מצרפן (לזימון) וכן מצינו בכמה דוכתי דב' נפרדים מתחברים ע"י אמצעי המחובר לשניהם והארכתי במ"א בקיבוץ המקומות האלה לענין איזה דברים שיש בזה נפקותא להלכה וע"כ. גם כאן רק אם מכניס כלי או אדם שנטמא בשרץ שהכלי או האדם הרי בעצמותם טהורים הן אלא שקיבלו טומאה ע"י מגעם בשרץ וא"כ בהכנסם למקדש הרי הם מחוברים איפוא למקדש מפאת עצמותם שהם טהורים וע"כ ממילא מתחברת על ידם. גם הטומאה אשר עליהם למקדש וזהו עיקר החטא דטומאת מקדש מה שמחברים את הטומאה אל המקדש ומחללים קדושת המקדש משא"כ במכניס שרץ עצמו שהוא כולו טומאה אזי אין אל הטומאה הזאת חיבור למקדש כלל ולא חיבר איפוא כלל הטומאה אל הקדושה וע"כ שפיר אין כאן חטא כלל ודו"ק היטב ותבין בזה דברי הגמ' שם דיליף להך דינא דמכניס שרץ פטור מהא דכתי' מזכר ועד נקבה תשלחו מה זכר ונקיבה שיש להם טהרה במקוה אף כל שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ עצמו שאין לו טהרה במקוה ולהנ"ל יובן הכוונה דהנה מה שמקוה מטהרת רק טמא שרץ ואין מטהרת שרץ עצמו הוא ג"כ מטעם הנ"ל דהמקוה בכחה רק לטהר דבר שהוא טהור בעצמותו אלא שקיבל טומאה בחיצוניותו על ידי מגעו בטומאה דאז בכח המקוה לסלק מעליו הטומאה החיצונה שקיבל ושב לטהרת עצמותו משא"כ דבר שעצמותו טומאה כשרץ וכדומה אין בכח המקוה לעשות מטומאה טהרה וכמובן. וע"כ זהו כוונת הדרש דרק דבר שיש לו טהרה במקוה דזה מורה דהוא טהור בעצמותו ורק שקיבל טומאה וע"כ אם מכניסין דבר כזה למקדש שפיר חייבין דדבר כזה הרי מחובר אל המקדש מפאת הטהרה שבו וע"כ ממילא מתחברת גם הטומאה שבו למקדש ומחבר איפוא טומאה למקדש וזהו החטא שלו משא"כ דבר שאין לו טהרה במקוה זה מורה על היותו כולו טומאה וע"כ אין כאן חטא כלל דטומאה גרידא אין לה חיבור לקדושה כלל ודו"ק היטב כי הדברים נכבדים בעזה"י]:

ז

בערכין ג' א' דריש קרא דאיש אשר יטמא ולא יתחטא למעט קטן מכרת דביאת מקדש ובתוספו הרא"ש שנדפסו בסוף המסכתא הוקשה דל"ל קרא פשיטא דקטן לאו בר עונשין הוא וכ' וז"ל ויש מתרצים דמעטינן קרא אם נטמא בקטנות ונכנס למקדש בגדלות ולא מיסתבר לפוטרו כיון דהשתא בר עונשין הוא ולא גרע מגדול דנגע בקטן שנגע במת ונכנס למקדש עכ"ל. ועמ"ש בזה לעיל כלל י"ד ועכ"פ לדעת היש מתרצים הנ"ל מצינו טפל חמור מן העיקר דקטן שנגע במת והגדיל אזי גדול אחר הנוגע בו בגדלותו ונכנס למקדש חייב והוא עצמו אם נכנס למקדש פטור וה"ז דוגמת הך דעירובין המובא באות הקדום דמכניס טמא שרץ חייב ומכניס שרץ עצמו פטור וכאן לא שייך טעם האגדיי דאות הקדום וכמובן:

ח

בשביעית פ"ז מ"ב חשיב כל הני פירות שביעית דפטורין מן הביעור מפאת שמתקיימים בארץ ולא קרינא בהו כלה לחיה מן השדה כו' ותנן התם אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהן מתבערין וכו' אמרו לו להן אין ביעור ק"ו לדמיהן עכ"ל המשנה. הנה דר"מ ורבנן פליגי בזה דר"מ ס"ל דאפשר לטפל שיהיה חמור מן העיקר ורבנן ס"ל דא"א וכו' דהא בזבחים מ"ט א' שם בעי למידק דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר מהא דמע"ש שנטמא יפדה ואילו לקוח בכסף מע"ש שנטמא יקבר לר' יהודה ומשני דהתם לאו חומרא דטפל הוא דאדרבה קולא הוא דמשום דלא אלים למיתפס פדיוני' ע"כ אין לו פדיון עיין שם. ואם כן כאן לענין ביעור דלא שייך תי' זה א"כ מדמחמיר ר"מ בדמים יותר מבפירות עצמן מוכרח דס"ל דאפשר לטפל שיהיה חמור מן העיקר. וצע"ק הא דלא מייתי בש"ס זבחים שם נמי להך דר"מ כמו דמייתי להך דר' יהודה שהרי הם דומים בדומים ממש דר"י מחמיר בדמי מעשר יותר מבמעשר ור"מ מחמיר בדמי שביעית יותר מבשביעית ובאתי רק להעיר:

ט

התוס' בבבא קמא ק"א א' ד"ה ולא הקשו שם דלר' יהושוע דגמר ערלה בג"ש דפרי פרי מביכורים בחולין (דק"כ ע"ב) לומר דמשקין היוצאין מפירי ערלה אינן כמותן חוץ מזיתים וענבים א"כ הרי מותר לצבוע במשקין היוצאין מפירי ערלה וא"כ כ"ש שיהי' מותר לצבוע במים ששורין בהם קליפי ערלה וא"כ אמאי דרשי' התם בב"ק מוערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו דאסור לצבוע בקליפי ערלה (היינו במים ששורין בהם את הקליפין) ותירצו ע"ז וז"ל א"נ י"ל דפירי דערלה דווקא גמר פירי פירי מביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאתרבי מאת פריו את הטפל לפריו לא אימעוט משקה דידהו וליכא למעוטי מפירי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע"ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר (דפירי ערלה משקיהן מותרין ושומרי הפירי משקיהן אסורין) יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתתא דריש איזהו מקומן (מ"ח ב') עכ"ל. ומה שכתבו דיש לתת טעם לענ"ד כוונתם פשוטה דכיון דאיתרבי שומר לפירי מאת פריו את הטפל לפריו ואילו מיעוט להתיר המשקה הרי ליכא בשומר דג"ש דפירי פירי מביכורים הא קאי רק אפירי לחוד כיון דביכורים ליכא שומר וכמו שכתבו ז"ל וע"כ ממילא נשאר השומר בדין כל האיסורים דקיי"ל דכל היוצא מהן כמותן. ודומה לזה ממש היא סוגי' דיבמות פ"ז א' שהבאתי לעיל באות ד' דהתם נמי כתי' בקרא רק דבת כהן חוזרת לאכילת תרומה אחרי מיתת בעלה הישראל ושתהי' אשה ישראלית חוזרת לאכילת תרומה בשביל ולד שיש לה מכהן זה ילפינן שם רק מריבויא דתיבת ובת דכתי' ובת איש כהן וגו' עש"ה. ושוב ילפי' התם ממיעוטא דקראי דכתיבי בבת כהן דכשהיא חוזרת רק לאכילת תרומה אבל לא לאכילת חזה ושוק ואמרי' התם דישראלית החוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק ופריך התם מהיכא קא מיתרביא (ישראלית לחזור בשביל בנה) מובת מי עדיפא לה מינה (מבת כהן עצמה) ומשני התם (בבת כהן) כתיבי מיעוטי הכא (בישראלית החוזרת בשביל בנה) לא כתיבי מיעוטי עכ"ל הגמ'. הרי דאע"ג דישראלית החוזרת איתרבאי רק מריבויא דתיבת ובת כעין שומר לפרי דאיתרבי מתיבת את דכתי' את פריו ועכ"ז יש בה עדיפות על בת כהן בעצמה וחוזרת גם לאכילת חזה ושוק אע"ג דבת כהן אינה חוזרת לחזה ושוק והטעם מפאת דבבת כהן כתיבי מיעוטי שלא תחזור לחזה ושוק ואילו בחוזרת בשביל בנה לא כתיבי מיעוטי וא"כ ה"נ דאיתרבי שומר לפרי מתיבת את שפיר אפשר שיהי' חמור מגוף הפרי לענין דבר דכתי' בי' מיעוט רק בגוף הפרי ולא בשומר ודו"ק כי ש"ס דיבמות הנ"ל הוא דומה בדומה ממש לנידון תוס' ב"ק הנ"ל ויהי' איך שיהי' בטעם התוס' הנ"ל עכ"פ לכאורה מצינו בזה חומרא בטפל מבעיקר במה שמשקה הפרי מותר ומשקה השומר אסור:

י

התוס' ביבמות ע"ז ב' ד"ה מחלל נסתפקו בחללה הבאה מחייבי עשה אי יש לאו לכהן הבא עלי' כמו בשאר חללה או אין בה רק איסור עשה ע"ש. וא"כ אי נימא דיש בה לאו הרי זה ג"כ טפל חמור מן העיקר דכל עיקר היותה חללה הרי היא רק מפאת שבאה מחייבי עשה ואילו היא עצמה היא בלאו דחמור מעשה וק"ל:

יא

שאלני אחי הבחור הגדול בתורה בקי ברוב הש"ס כמר יצחק שי' לאוי"ט על מה שכתבו התוס' פסחים פ"ד א' ד"ה ולא דהא דהתירה תורה אוכל נפש ביו"ט הוא מפאת מצות שמחת יו"ט יעוי"ש והקשה דא"כ לפמ"ש התוס' כתובות (מ"ז א') ד"ה דמסר אהא דבעי למילף התם בגמ' דמעשה הבת לאב מהא דזכי לי' רחמנא לאב למסור בתו לחופה אע"ג דבשעת מסירתה לחופה קמבטל לה ממעשה ידי' ודחי דדילמא איירי קרא היכא דמסר לה בשבתות וימים טובים (דאסורין במלאכה וליכא ביטול מעשה ידי'). והקשו שם התוס' שהרי אסור לישא אשה במועד ותירצו דאיירי במוסרה בתוספת יו"ט דאיכא איסור מלאכה ומותר לישא אשה ע"ש. והנה הא דאין נושאין נשים במועד ילפי' מקרא דושמחת בחגך דדרשי' בחגך ולא באשתך וא"כ מדשרי לישא בתוספת יו"ט על כרחך דתוספת יו"ט אין לו דין יו"ט לענין ושמחת בחגך וליכא בתוספת יו"ט מצות שמחת יו"ט וא"כ תיקשי דמדוע מותר לעשות מלאכת א"נ בתוספת יו"ט ונהי דאם המלאכה היא לצורך א"נ דיו"ט וכגון אם מבשל בתוספת יו"ט מאכל שיאכלנו ביו"ט עצמו שפיר שרי כיון דביו"ט האכילה מצוה וע"כ שפיר הוא דוחה איסור התוספת ואע"ג דאינו בעידנא דהא ביו"ט עצמו נמי לא הוי בעידנא דאכילת המאכל היא אחרי בישולו ועכ"ז התיר' תורה לעשות מלאכה עבור שמחה דאחרי כן וא"כ ה"נ שפיר מותר לעשות מלאכה בתוספת יו"ט עבור שמחה דיו"ט עצמו עכ"ז תיקשי דא"כ עכ"פ אם עושה מלאכה בתוספת עבור צורך שבתוספת עצמו יותסר ובאמת הרי אין הדין כן וא"כ הרי יש ראי' מזה דטעם היתר מלאכת א"נ דיו"ט איננו מפאת מצות שמחת יו"ט. ע"כ הערת אחי שי' לאוי"ט. והשבתי לו דכיון דביו"ט עצמו השמחה מצוה והתיר' תורה מלאכת א"נ מפאת מצות השמחה ע"כ בתוספת יו"ט נהי דלית בי' מצות שמחה עכ"ז מלאכת א"נ ממילא ההכרח שתהי' מותרת בתוספת מטעמא דא"א שיהי' טפל חמור מעיקר וכהך דזבחים הנ"ל ונהי דטעם ההיתר דיו"ט הרי ליכא בתוספת יו"ט עכ"ז כיון שסוף סוף המלאכה מותרת ביו"ט ע"כ ממילא ההכרח שתהי' מותרת גם בתוספת אע"ג דאין בו טעם ההיתר מפאת דא"א שיהי' טפל חמור מעיקר וזה דומה קצת להא דאמרי' בחולין ל"ג א' א"ר אחא בר יעקב מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכומ"ז על בני מעיים מ"ט ישראל דבשחיטה תלי' מילתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו עכומ"ז דבנחירה. סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאמ"ה דמי א"ר פפא הוי יתיבנא קמי' דר' אחא בר יעקב ובעינא דאימא ליה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור ולא אמרי לי' דאמינא הא טעמא קאמר עכ"ל הגמ'. וקיי"ל התם דלא כר' אחא בר יעקב וא"כ מבואר דאע"ג דטעם המתיר בישראל ליכא בב"נ וכדא"ר פפא הא טעמא קאמר עכ"ז הדבר ממילא מותר בב"נ מפאת דא"א שיהיה הב"נ חמור מישראל וא"כ ה"נ דכוותה. ואחרי ההתבוננות הנה הדברים דומים בדומים ממש דהאי סברא דמי איכא מידי וכו' אחרי ההתבוננות הנה היא עצמה סברא דכי מצינו טפל חמור מן העיקר דישראל הם עיקר וכדרשת הכז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וע"כ איך אפשר שיהי' חומרא בטפל מה שאיננה בעיקר וע"כ אמרי' דמי איכא מידי וכו' וא"כ כי היכי דאמרי' כללא דמי איכא מידי אפי' היכא דאיכא טעם להתיר בישראל ולא בעכו"ם ה"נ שפיר אמרי' כללא דא"א שיהי' טפל חמור וכו' אפי' היכא דאיכא טעם בעיקר שאיננו בטפל ושפיר מלאכת או"נ אסורה בתוספת אע"פ שאין שם בתוספת מצוה שמחה המתרת. ואולם לר' פפא דחולין הנ"ל דמחלק בסברא דמי איכא מידי בין היכא דאיכא טעמא להיכא דליכא טעמא וכדאמר הא טעמא קאמר א"כ לכאורה הדרא קושית אחי שי' הנ"ל לדוכתה וי"ל דתוס' יו"ט הא נלמד ביומא פ"א ב' רק מקרא דתשבתו שבתכם ור' פפא פליג התם אהך דרשא ודריש לי' לקרא לדרשא אחרינא עש"ה וא"כ י"ל דלית לי' לר' פפא כלל תוספת יו"ט מה"ת וא"כ אדרבה תובן דעת ר' פפא לטעמא וכמובן:

וע"פ דברינו אלה יש להבין פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע פסחים ס"ה ב' וס"ח ב' דר"א ס"ל דשמחת יו"ט רשות ור"י ס"ל דשמחת יו"ט מצוה וכבר העירו האחרונים דדברי התוס' פסחים פ"ד הנ"ל דהיתר א"נ הוא מפאת מצות שמחת יו"ט הם רק אליבא דר"י דשמחת יו"ט מצוה משא"כ לר"א דשמחת יו"ט רשות על כרחך דהיתר א"נ היתר גרידא הוא שהתירתו תורה וכמובן והאריכו האחרונים בזה. ולפי דרכנו י"ל דר"א ור"י לטעמייהו אזלי דהנה בזבחים שם מ"ט א' פריך אהך סברא דא"א שיהי' טפל חמור מן העיקר והרי חמורה דאלו קדשים לא חיילי על בע"מ קבוע ואלו איהי (תמורה) חיילא ומשני תמורה מכח קדשים קאתי' וקדשים מכח חולין קאתו עכ"ל הגמ'. והכונה דתמורה בא עלי' הקדושה מן ההקדש הראשון שכבר הוא קודש ונמשכת קדושתו על התמורה וע"כ שפיר אפשר שתתפשט קדושה ההווה מכבר בתוקפה גם על בעל מום קבוע אע"פ שא"א לחדש קדושה חדשה שתהי' התחלת הקדושה על בע"מ קבוע ואין זה טפל חמור מן העיקר כלל וכמובן עש"ה ברש"י. והנה בנזיר ל"א א' ס"ל לב"ש דהקדש טעות הקדש וב"ה ס"ל דאינו הקדש ובגמ' שם מבואר, דטעמא דב"ש משום דילפי' הקדש מתמורה דחלה אפי' בטעות וב"ה ס"ל דה"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן עכ"ל הגמ'. ונ' הבנת פלוגתתם דב"ש וב"ה נחלקו פה בסברא דב"ש ס"ל דקדושת התמורה היא קדושה מחודשת כמו בהקדש ראשון שכמו שבאומרו ה"ז הקדש חלה קדושה חדשה על הדבר כן באומרו ה"ז תמורה ג"כ גזרה תורה שתחול קדושה חדשה על בהמת התמורה ומה דאסרה תורה הקדש כזה בלאו הוא מפאת שהוציא הדבר בלשון תמורה ורצה שהקדש הראשון יופקע קדושתו וב"ה ס"ל דקדושת התמורה איננה קדושה מחודשת רק היא נמשכת ובאה מהקדש הראשון אשר הוא מימר בו וע"כ שפיר ס"ל לב"ה דא"א ללמוד הקדש ראשון מתמורה דכמו דאמרי' בהך דזבחים דאע"ג דהקדש ראשון אינו חל על בע"מ קבוע עכ"ז תמורה שפיר חלה מפאת שקדושתה נמשכת מהקדש ראשון ולא חשיב טפל חמיר מן העיקר משום דיותר הוא בכח קדושה ההווה מכבר להתפשט ממה, שבכח קדושה חדשה לחול וכנ"ל ה"נ שפיר תמורה חלה, גם בטעות אע"פ שאין הקדש ראשון חל בטעות. וזהו שאמרו ב"ה דה"מ תמורה (פי' דהיא קדושה נמשכת מקדושה) אבל אחותי הקדש בטעות (פי' קדושה חדשה) לא מחתינן וב"ש ס"ל דגם קדושת התמורה היא קדושה מחודשת וע"כ שפיר דומה להקדש ראשון ושפיר ילפינן מיני' הקדש ראשון והא דאמרי' בש"ס זבחים הנ"ל תמורה מכח קדשים קאתי' כו' היינו לפי ההלכה דקיי"ל כב"ה וכמובן. ולפי"ז מובן מאליו דהך מילתא אם אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר במחלוקת הוא שנוי בין ב"ש וב"ה דלב"ש שפיר אפשר שיהי' טפל חמור מן העיקר כיון דמצינו כן בתמורה וכקושיית הגמ' זבחים הנ"ל דלב"ש הא לא שייך תי' הגמ' זבחים הנ"ל וכנ"ל ולב"ה א"א לטפל כו' וכמובן. ולפי"ז שפיר מובנת מחלוקת ר"א ור"י לטעמייהו דר"א דהוא מתלמידי ב"ש לטעמי' דס"ל דאפשר שיהי' הטפל חמור מן העיקר וא"כ בלא"ה הרי הוכרח לסבור דאין היתר מלאכת א"נ ביו"ט מפאת מצות שמחת יו"ט דאל"כ הרי יוקשה מתוספת יו"ט וכנ"ל כיון דאין לתרץ אליביה דא"א שיהי' טפל חמור מעיקר ועל כרחך דהיתר גרידא הוא שהתירה תורה א"נ ביו"ט וע"כ שוב סבר שפיר דשמחת יו"ט אינו מצוה כלל רק רשות ור"י דהוא מתלמידי ב"ה לטעמיה שפיר סובר דשמחת יו"ט מצוה דהי' לו ראיה ע"ז ממה דהתירה תורה מלאכת א"נ דמחייבת הסברא דהוא מפאת המצוה וכתוס' פסחים פ"ד הנ"ל וע"כ הכריעתו הראיה הזאת לדרוש קראי דעצרת לד' אלקיך ועצרת תהי' לכם לומר חלקהו חציו לד' וחציו לכם עש"ה בפסחים ס"ח. ב' ומתוספת אין קושיא אליביה דשאני תוספת דא"א לטפל שיהי' חמור וכו' וכנ"ל:

והנה כהערת אחי שי' הנ"ל מתוספת יו"ט יש להעיר גם מלילה ראשונה דיו"ט דמבואר בפסחים ע"א א' דבלילה ראשונה דיו"ט ליכא מצות שמחת יו"ט דאימעטא מקרא דוהיית אך שמח ע"ש וא"כ תיקשי ג"כ דמדוע מלאכת א"נ מותרת בלילה ראשונה. ואולם תירוצנו הנ"ל דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר יכון גם על לילה ראשונה. וזה לפי המבואר ברש"י סוכה מ"ח א' ד"ה לרבות וז"ל וכיון דאיתרבי ליל יו"ט אחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה עכ"ל. הרי דליל היו"ט הוא טפל אל היום וא"כ כיון דביום דאיכא מצות שמחה המלאכה מותרת ממילא שפיר מותרת נמי בלילה מטעמא דא"א לטפל וכו':

ואולם לפי המבואר בטורי אבן חגיגה ח' דבראש השנה ליכא מצות שמחה ע"ש ק' שפיר דמדשרי מלאכת א"נ גם בר"ה על כרחך דאין טעם ההיתר מפאת מצות שמחה דכאן הא לא שייך תירוצנו הנ"ל דא"א לטפל כו' וצ"ע:

יב

נלענ"ד דפלוגתא דר' טרפון ורבנן דפליגי בב"ק כ"ה א' אי אמרי' דיו היכא דמיפרך ק"ו בהך סברא הוא דפליגי אם אפשר לטפל כו' ומוכרחני להעתיק גוף דברי הגמ' זבחים מ"ח א' שם דאמר התם וצפונה בעולה (שיהי' שחיטתה בצפון) היכא כתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה כו' חטאת מנ"ל דבעי' צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה כו' אשכחן (חטאת) למצוה לעכב מנין קרא אחרינא כתיב ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה כו' אשכחן עולה למצוה לעכב מנין א"ר אדא בר אהבה ק"ו ומה חטאת הבאה מכח עולה (דעיקר צפון בעולה כתי' ובחטאת נאמר רק ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה) מעכבת עולה שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות אמר רבינא הא קשי' ליה לר' אדא בר אהבה כלום מצינו טפל חמור מן העיקר (למד חמור מן המלמד כו'. רש"י) עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה להדיא דדבר הלמד מדבר הוי הלמד טפל והמלמד עיקר ואכהאי גוונא הוא דאיתאמר מקור סברא זאת דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר היינו דא"א ללמד שיהי' חמור ממלמד וא"כ נראה פשוט ומוכרח דר' טרפון ורבנן הנ"ל דפליגי אי אמרי' דיו היכא דמיפרך ק"ו בהאי סברא הוא דפליגי דרבנן ס"ל דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר וע"כ אמרי' דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו דמה בכך דמיפרך סוף סוף הרי א"א לטפל ולבא מה"ד שיהי' חמור מן העיקר והנדון ור' טרפון ס"ל דאפשר לטפל שיהי' חמור כו' וע"כ ס"ל ג"כ דלא אמרי' דיו היכא דמיפרך ק"ו דנהי דהיכא דלא מיפרך יש גזה"כ לומר דיו מקרא דואבי' ירוק ירק כו' ע"ש בב"ק עכ"ז היכא דמיפרך ק"ו דליכא קרא אזי מכח סברא דא"א לטפל כו' שפיר אין הכרח לומר דיו דר' טרפון לית לי' סברא זאת דא"א לטפל כו' וזה מתאים עם מ"ש באות הקדום דב"ש לית להו סברא דא"א לטפל כו' וע"כ ר' טרפון דהי' מתלמידי ב"ש כמבואר ביבמות דף ט"ו ע"א וברכות דף י"א ע"א ע"כ שפיר גם הוא לית לי' סברא זאת וכמובן:

יג

נלענ"ד דפלוגתא דתנאי אי אמרי' דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא הוא ג"כ פלוגתא אם אפשר לטפל שיהי' חמור כו' שהרי כבר הבאתי דברי הגמ' זבחים דהלמד נחשב טפל והמלמד עיקר ועלה הוא דאמרי' התם דא"א לטפל כו' וא"כ גם פלוגתא דדין מינה כו' מובן מאליו דתליא בסברא הנ"ל ולדמיון פלוגתא דיבמות ע"ח ב' אי ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת דמאן דמתיר ס"ל דדון מינה ומינה דכל עיקר איסור ממזר לאחר י' דורות ילפי' מעמוני ומואבי ואמרי' דון מינה ומינה מה עמוני נקיבות מותרות אף ממזר כו' ומאן דאוסר ס"ל דדון מינה ואוקי באתרא מה לפני י' דורות נקבות שוין לזכרים בממזר אף אחר י' דורות כן ע"ש. וא"כ אי אמרי' דון מינה ואוקי באתרא ה"ז טפל חמור מן העיקר דעיקר איסור ממזר אחר י' דורות נלמד מעמוני וה"ל עמוני עיקר וממזר טפל ואעפ"כ הטפל חמור מן העיקר דגם ממזרת אסורה משא"כ עמונית וא"כ מובן בפשיטות דפלוגתא דדון מינה כו' היא עצמה פלוגתא אם אפשר לטפל שיהי' חמור כו':

יד

בתוס' חולין מ' א' ד"ה הא הביאו פלוגתא דריה"ג ורבנן בע"ז מ"ה א' לענין עכומ"ז העובדין את ההרים דרבנן ס"ל דציפוי הר אינו כהר ונאסר דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וריה"ג מתיר גם הציפוי וכתבו וז"ל דהתם מיירי כשעובדים את הציפוי ואפ"ה שרי לריה"ג משום דאין עובדין אותו אלא אגב הר ובטיל לגבי הר דלא יהי' טפל חמור מן העיקר ורבנן נמי אי לאו קרא הוי שרי מהאי טעמא עכ"ל. וא"כ עכ"פ לרבנן דריה"ג השתא דאיכא קרא הרי מצינו בזה טפל חמור מן העיקר דההר אינו נאסר וציפויו נאסר:

טו

במכות י"ב א' ת"ר אם, יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד (אם יצא במזיד שנהרג) בשוגג מנין ת"ל אם יצוא יצא מכל מקום והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה (אם יצא בשוגג אינו נהרג רק גולה שנית לעיר מקלט) לא קשיא הא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם הא כמ"ד לא דברה כו' אמר אביי מסתברא כמ"ד דברה כו' שלא יהיה סופו חמור מתחלתו (סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה עצמה) מה תחלתו (על הרציחה עצמה) במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו כו' עכ"ל הגמ'. והך סברא דשלא יהי' סופו חמור כו' דומה ממש לסברא דא"א שיהי' טפל חמור מן העיקר וא"כ יוצא מזה דהאי סברא דא"א לטפל כו' תליא בפלוגתא או דברה תורה כו' [וע"ע סברא דשלא יהי' סופו חמור מתחלתו בקידושין ט"ו א' דאי לא כ' רחמנא ועבדו לעולם בנרצע ה"א דלא יהא סופו (רציעה) חמור מתחלתו (תחלת ממכרו) מה תחלתו שש אף סופו נמי שש כו' ע"ש]:

טז

ברמב"ם פ"א מה' טומאת מת כ' ושתק (הכתוב) מאיסור אכילת בב"ח לפי שאסר בפירוש אפי' בישולו עכ"ל וע"ש בכ"מ. ולענד"נ כוונתו פשוטה דכיון דסתם מעשה בישול הוא רק לצורך אכילה א"כ אין ספרא שהמעשה אשר הוא רק הכשר והכנה למעשה אחרת תהי' אסורה וגוף המעשה אשר עבורה הוא ההכשר תהי' מותרת וה"ז דוגמת הך סברת דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר:

ואולם מצאתי מקום שמפורש בו דאפשר שתהי' מעשה שהיא הכשר למעשה אחרת חמורה מן המעשה אשר עבורה הוא ההכשר והוא בש"ס כריתות ה' א' ת"ר המפטם את השמן להתלמד בו או למוסרו לצבור פטור לסוך (ממנו) חייב והסך ממנו פטור כו' עכ"ל הגמ' הרי דהפיטום כדי לסוך הוא חמור מן הסיכה עצמה. ותלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י העירני על דברי הספרי ראה פיסקא רק חזק וגו' ר"א אומר ומה פסח שאין חייבין על בישולו חייבין על אכילתו בב"ח שחייבין על בישולו אינו דין שחייבין על אכילתו פיטום הקטורת יוכיח שחייבין על פיטומו ואין חייבין על ריחו כו' עכ"ל הספרי. ומוכח לכאורה דזהו כוונת הספרי דהביא ראיה דאפשר שיהי' הבישול חמור מאכילה אע"ג דהוא רק הכשר האכילה מהא דמפטם הקטורת ע"מ להריח חייב וכל עיקר חיוב פטום הקטורת היא רק במפטם ע"מ להריח ע' כריתות ו' א' ועכ"ז על הריח בעצמו ליכא חיובא. ואולם י"ל ג"כ דאין כוונת הספרי מפאת היות הבישול הכשר האכילה והפיטום הכשר הריח רק כוונתו בפשיטות דהביא ראי' דאפשר שיהי' בישול חמור מאכילה מהא דפטום הקטורת חמור מריחו דפטום הקטורת דומה לבישול באוכלין כיון שזהו דרך הכשרה והכנתה של קטורת כמו שהבישול הוא דרך הכשר האוכלין לאכילה וריח הקטורת הוא כמו אכילה באוכלין דמידי דלאו אוכל אזי הנאתו היא אכילתו כמבואר בתוס' חולין קל"ו א' ד"ה אי והבאתי דבריהם לעיל כלל י' וע' תוס' ע"ז י"ב ב' ד"ה אלא ואין להאריך:

ודע דדוגמת הך סברא שהבנתי בדברי הרמב"ם פ"א מט"מ הנ"ל דא"א דדבר שהוא הכשר לדבר יהי' חמור מדבר שאליו הוא ההכשר נמצא ג"כ בספר שושנים לדוד שבת (פרק ז') שכ' דמאן דס"ל דהבערה ללאו יצאת ה"נ דאין חייבין כרת אכיבוי דהא לא מיחייב אכיבוו אלא במכבה על דעת הבערה וע"מ להעביר וע"כ א"א שיהי' הכיבוי חמור מהבערה עצמה עש"ה:

יז

מצאתי עוד מפורש ספק זה אם אפשר להכשר שיהי' חמור מן התכלית והוא בש"ס זבחים י"ט ב' דס"ל התם לר"א בר"ש דאין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים (דאם קידש ידיו ורגליו בלילה עובד גם למחר וא"צ לקדש ידיו ורגליו שנית ביום) ושם כ' א' בעי אילפא לדברי האומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מי כיור מהו שיפסלו (בלינה) מי אמרי' הני למאי לקידוש ידים ורגלים קידוש ידים ורגלים גופייהו לא פסיל בהו לינה (ואיך אפשר שתפסול לינה במי כיור שתכליתם רק קידוש ידים כו') א"ד כיון דקדוש להו בכלי שרת מיפסלי (ואע"ג דבקידוש עצמו אין הלינה פוסלת עכ"ז מי כיור דקדשי בכלי שרת מיפסלי בלינה ואע"ג דתכליתם רק לקידוש וקידוש עצמו אין לינה פוסלת בו) כו' עש"ה ומבואר שהש"ס מסופק בזה אם אפשר שיוגדל ההכשר והסיבה מן התכלית:

יח

מצינו עוד שהגמ' מסופקת אי אזלינן בתר עצם הדבר או בתר תכליתו וכהך איבעי' דזבחים כ' א' דבעי במי כיור אי אזלי' בתר עצמותם דהוקדשו בכלי שרת ופסיל בהו לינה כמו בכל דבר שנתקדש בכלי א"ד אזלי' בתר התכלית ואמרי' הני למאי לקידוש ידים וכו' קידוש ידים גופייהו לא פסיל בהו לינה ואיך יפסול במי כיור. וה"נ יש ספק כזה ממש בערכין ה' א' בעי רבא ערכי עלי לגבי מזבח (דמי ערכו עליו להביא בהם קרבן למזבח) מהו נדון בהשג יד או אינו נדון בהשג יד (מי אמרי') לא אשכחן בערכין דאינו נדון בהשג יד או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפרק אלא בשויו וכו' עש"ה דבעי שם עוד כמה איבעיות כאלה וסברת האיבעי' היא אי אזלינן בתר עצם ההקדש דהוא ערך וע"כ דינו ככל ערכין דנידונין בהשג יד א"ד אזלי' בתר תכליתו שהוא לגבי מזבח וע"כ דינו כהקדש מזבח דאין נדון בהשג יד ודו"ק:

יט

ע"ע בב"ק י"ז א' קיים אמרי' לימד לא אמרי' והאמר מר גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה ופירש"י אלמא מעשה עדיף עכ"ל ומבואר דהתכלית גדול מן הסיבה. אולם בתוס' שם כתבו להיפוך דכיון דלימוד מביא כו' ע"כ לימוד גדול ממעשה אולם מזה אין לדקדק דאפשר שתהי' הסבה גדולה מן התכלית דשם הלימוד הרי הוא עצמו מעשה שהרי הלימוד הוא בעצמותו מצוה ככל המצות וא"כ כיון שמביא לידי מעשה ג"כ א"כ הרי יש בו פי שנים שהוא מעשה בעצמותו ומביא לידי מעשה משא"כ המעשה שהוא רק מעשה לבד ואין מביא לידי לימוד וע"כ שפיר הלימוד גדול:

כ

מצינו עוד עדיפות הסבה על התכלית בש"ס בבא בתרא ט' א' גדול המעשה יותר מן העושה ולהיפוך בחטא מצינו דמסית חמור מן העושה כמבואר בסנהדרין כ"ט א' ול"ג ב' ונ' ע"א ועוד בכמה דוכתי:

כא

מצינו עוד פלוגתא באגדה אם הסבה עדיפא מן התכלית או להיפוך והוא בש"ס ע"ז ד"ב ע"א במשנה לפני אידיהן של עכו"ם וכו' ובגמ' שם רב ושמואל חד תני אידיהן וחד תני עידיהן כו' מאן דתני אידיהן דכתי' כי קרוב יום אידם ומאן דתני עידיהן דכתי' יתנו עידיהן ויצדקו (הכו"ם שעבדו אליהם הן עצמן יבואו ויעידו שעבדו להם ויצדיקו דין העובדים) ומאן דתני אידיהן מ"ט לא תני עידיהן אמר לך תברא עדיף ומאן דתני עידיהן מ"ט לא תני אידיהן אמר לך מאן קא גרים להו תברא עדות שהעידו בעצמן (עדות שהעידו הכו"ם עליהם שעבדו להם הוא שגרם שברם) הילכך עדות עדיפא עכ"ל הגמ'. הרי שנחלקו רב ושמואל אי גוף התברא עדיפא או העדות שהיא סבת התברא וגרמתה עדיפא:

כב

ע"ע בסוטה ב' ב' דס"ל לר"א דמיעוטא דתיבת בה דנאמר בטומאה ועד אין בה אתא למעוטי קינוי דבעי' קינוי לפני שנים ולא אתי למעוטי סתיר' שתהי' הסתיר' צריכה להיות בפני שנים ופריך ומאי ראית ומשני מסתברא סתירה עדיפא (לאחמורי בה דאפי' בעד אחד) שכן אוסרתה כטומאה (ע"י הסתירה נאסרת לבעל ולבועל) אדרבה קינוי עדיף שכן עיקר גרם לה (הקינוי הוא הגורם לשתאסור הסתירה) אי לאו סתירה קינוי מי איכא ואי לאו קינוי סתירה מאי אהני וכו'. הרי שגם פה הש"ס מסופק אם הקינוי שהוא סבת וגרם איסור הסתירה עדיף א"ד הסתירה האוסרת בעצמה עדיפא:

כג

ע"ע דוגמת הך דסוטה בבבא מציעא צ"ו א' הי' עמו בשעת שאילה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה (לענין שאילה בבעלים איירי) הי' עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאילה (עש"ה דדריש כן מכח סתירת דיוקי המקראות) ואיפוך אנא מסתברא שאילה עדיפא משום דקא מייתא לה לרשותי' אדרבה שבורה ומתה עדיפא שכן חייב באונסין (עליהם הוא שמתחייב) אי לאו שאלה שבורה ומתה מאי עביד ואי לאו שבורה ומתה שאלה מאי עביד וכו'. הרי דגם פה הש"ס מסופק בזה אי השבורה ומתה שהם המחייבים בעצם עדיפי א"ד השאלה הגורמת לשיחייבו השבורה ומתה דלולי השאלה הי' פטור על השבירה ומיתה ע"כ השאלה עדיפא ובאתי בכ"ז רק להעיר:

ודע דהך כללא דש"ס זבחים מ"ח ב' דא"א לטפל שיהיה חמור מן העיקר איתאמר גם לגבי מילי דרבנן (לא לבד בדאורייתא) וכדמוכח להדיא מתוספות פסחים ל"ח א' ד"ה ר' יהודה עש"ה ותבין:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

סוף הספר

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה