לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל ח · יב
בפסחים דפ"ה ע"א ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה בבשר שעל גבי העצם וברש"י ד"ה ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בבשר שע"ג העצם כ' וז"ל אבל מוח לא דליכא לאוקמי' במוח נמי וע"י גחלת דלא מצריך לי' קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע עכ"ל. ודברי רש"י אלה שורשם בגמ' שם דפ"ד ע"ב דפריך למ"ד דשבירת העצם מבעוד יום (ביום ערב פסח) מותר מהא דתני' דאין נמנין על מוח שבקולית ואמאי נתברי' מבעוד יום ונפקי' למוח דידי' ונימני עלי' ומשני ולטעמיך משחשיכה נמי נייתי גומרתא וניחות עלי' ונקלי' יניח גחלת על העצם וישרפנו) ונפקי' למוח דידי' ונימני עלי' דהא תנן דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם אלא מאי אית לך למימר אביי אמר משום פקע (שמא ע"י השריפה יופקע העצם במקום אחר ופקיעתו במקום אחר איננה שריפה אלא שביר') רבא אמר משום הפסד קדשים דדילמא אכיל נורא ממוח דידי' מבעוד יום נמי גזיר' מבעוד יום אטו משחשיכה עכ"ל הגמ'. ומוכח להדיא דהך חשש פקע הוא רק חשש וגזור' דרבנן דהא מדמי לי' הש"ס לגזיר' דרבנן דמבעוד יום אטו משחשיכה וא"כ יוקשה לכאורה דמה זה שכ' רש"י דליכא לאוקמי קרא בגחלת משום חשש פקע הרי מה"ת שרי באמת בגחלת ורק חשש דרבנן הוא. והנה בתוס' שם דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא הקשו ג"כ אהא דפריך התם דיהי' מותר לשבור העצם עבור אכילת מוח מטעמא דעדל"ת והקשו על זה דהא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ותירצו וז"ל ותי' רבינו חיים דלרבא שפי' לעיל דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אתי שפיר עכ"ל. ובהגהות הב"ח שם כ' וז"ל האי סוגי' ס"ל האי טעמא משום הפסד קדשים אבל לא כרבא דקאמר דילמא אכיל נורא אלא ס"ל דאיכא ודאי הפסד קדשים עכ"ל. נראה שהוקשה לו ג"כ שהרי חשש דהפסד קדשים דרבא הנ"ל רק חשש דרבנן הוא מדמדמי' לי' לגזיר' דמבעוד יום אטו משחשיכה וכנ"ל וא"כ אכתי מה"ת הרי אפשר לקיים שניהם ואין לנו לומר עדל"ת וע"כ תי' דסוגי' הנ"ל פליגא אדרבא דרבא אמר דילמא אכיל נורא ממוח דידי' וכו' וע"כ הוא רק חשש דרבנן משא"כ סוגי' הנ"ל סוברת דודאי אכיל נורא וכו' וע"כ הוא שפיר איסור דאוריתא משום הפסד קדשים. והאחרונים ז"ל כתבו דאפילו אם הוא רק איסור דרבנן נמי ניחא דעכ"פ לא חשוב אפשר לקיים שניהם אחרי שאסרו חכמים ושפיר הוא דוחה גם מה"ת והארכתי בזה במ"א. ואולם דברי רש"י הנ"ל א"א לתרץ כדברי האחרונים הנ"ל דהא רש"י לאו מדין אפשר לקיים שניהם קמיירי רק קרא קמפרש וקאמר דא"א לאוקמי קרא בגחלת משום חשש פקע וגם אין לומר בכוונת רש"י כדברי הב"ח הנ"ל דההוא סוגי' פליגא אדלעיל וסוברת דפקע הוי ודאי ואסור מה"ת דז"א שהרי רש"י כ' להדיא דלא אצריך רחמנא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע עכ"ל. הרי שהוא רק דילמא לא ודאי והנה י"ל בישוב דברי התוס' ורש"י הנ"ל דסוגי' דהכא ודלעיל פליגי בפלוגתא העתיקה אי סד"א מה"ת לחומרא או רק מדרבנן דסוגי' דלעיל סוברת דהוא רק דרבנן משא"כ סוגי' דהכא סוברת דהוא מה"ת וע"כ מפאת הספק דדילמא פקע או דילמא אכיל נורא ממוח דידי' הוי שפיר איסור דאוריתא. ובישוב דברי התוס' הנ"ל י"ל ביותר דסוגי' דהכא סוברת דנהי דהוא רק חשש דדילמא אכיל נורא וכו' עכ"ז יש בו איסור תורה מפאת עשה דשימור דהצריכה תורה לשמור הקדשים וכמ"ש ושמרתם את תרומותי וע"כ כשעושה מעשה אשר אפשר שעל ידו יופסדו הקדשים ויאבדו שוב אין זה שימור ועובר בודאי עבירת עשה דשימור ודו"ק. ודוגמת זה כ' הרמב"ן ריש חולין דנהי דס"ט ברה"ר ספיקו טהור עכ"ז לגבי קדשים לא חשיב שימור עכ"פ דשימור חשוב רק על ידי טהרה ודאית עש"ה ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ:
ואולם היותר נראה בכונת רש"י הנ"ל הוא דנהי דאין התורה אוסרת איסורי גזירות וחששות עכ"ז לא תצוה התורה לעשות מעשה הגורמת תקלת עבירה ולא תעשה מצוה מזה כי דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום ועל כן אם הדין הוא דעשה דאכילת מוח לא דחי לאו דשבירת עצם א"כ אסור לשבור העצם אפי' לצורך המוח וא"כ אז מאלינו אנו אומרים שמה שאמרה תורה ואכלו את הבשר בלילה הזה לא היתה הכונה על המוח שבעצמות הפסח וע"י גומרתא כיון דיש בגומרתא תקלת פקע וכשיופקע ע"י הגומרתא הרי תהי' הפקיעה שהיא שבירה עבירה כיון שאסור לשבור לצורך אכילת מוח וע"כ לא תהי' התוה"ק גורמת לעבירה חלילה ולא תצוה התורה מילתא דאית בי' תקלת עבירה וע"כ אין מצוה כלל לשרוף העצם ולאכול המוח כיון שלא ציותה תורה המצוה הזאת ודו"ק היטב. ועוד יש להסביר ביותר דברי רש"י אלה ולומר דעל כרחך אין כוונת התורה אמוח שבעצמות וע"י גומרתא כיון שאם תהי' המצוה ככה הכל בהכרח יעשו כן וא"כ כיון דע"י הגומרתא אפשר ומצוי שיופקע במקום אחר א"כ לא ימלט שבכל השורפים עצמות פסחיהם ע"י גומרתא לא יופקע העצם אף באחד מהם וא"כ בודאי יבוא אחד מהם לידי עבירה וא"כ פשיטא דלא תצוה התורה מצוה שתגרום ודאי עבירה ודו"ק:
והנה סברתנו הקדומה דאף דשריפה שרי מה"ת דחשש פקע הוא רק דרבנן עכ"ז גם התורה חוששת החשש הזה לענין שעכ"פ לא תעשה השריפה מצוה יש לה דמיון בר"ן פ' גיד הנשה שכ' למ"ד דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה וז"ל והא דאמרי' דזרוע בשילה חידוש הוא אין חדושו שמותר לבטלו אלא שמצוה לבטלו משא"כ בשאר איסורין שבתורה שאין מצוה לבטלם לכתחלה וכו' עכ"ל. כונתו דנהי דמעשה הביטול מותר הוא מה"ת ואין במעשה הזאת חסרון כל כך שתאסור התורה עשייתו עכ"ז ערך חסרונו הוא עכ"פ לענין זה שלא תחייב התורה את מעשה הביטול ולא תעשה ממנו מצוה וע"כ בזרוע בשילה דציותה תורה לבשל הזרוע עם האיל ולבטל איסור הזרוע לכתחלה חשיב זה שפיר חידוש [ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה אות מ"ד] וע"כ ה"נ לענין נידון דידן י"ל דנהי דאין התורה חוששת חשש פקע לאסור את השריפה עכ"ז לענין זה גם היא חוששת לו לענין שלא תעשה את השריפה מצוה ודו"ק היטב. ועיין עוד בש"ס סוטה ד"ה ע"ב דאהא דתנן שם במשנה דסוטה אינה מתייבמת פריך דמנלן ומשני א"ר יוסף רחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלא ליסתרי לביתי' ואת אמרת תתייבם נמי יבומי א"ל אביי אלא מעתה לאחר לא תינשא דלא תיסתרי לביתי' א"ל מי קא רמינן לה עלי' בעל כרחי' (דאלו ליבם אמרי' לי' דמצות יבום קודמת למצות חליצה) עכ"ל הגמ'. והנה גם פה מבוארת סברא כזאת ממש דנהי דסוטה רק לבעל ולבועל אסורה אבל לכל העולם מותרת והנושאה אלו בא לב"ד לישאל אם מותר לנושאה הרי אנו אומרים לו שרשאי לישאנה וא"כ הרי אין בה תיעוב איפוא לענין שתאסור התורה נישואי' עכ"ז אנו אומרים דלענין זה יש בה תיעוב עכ"פ לענין שלא תחייב התורה לישא אותה ולא תעשה התורה מנישואי' מצוה וע"כ אין בה מצות יבום וכיון שאין היבום מצוה ממילא היא אסורה ליבם משום אשת אח דה"ל אשת אחיו שלא במקום מצוה כמבואר שם ברש"י ע"ש. וה"ז ממש כסברתנו הנ"ל דנהי דמעשה שיש בה חשש פקע איננה מתועבת ומרוחקת כל כך לענין שתאסור התורה את המעשה הזאת עכ"ז היא מתועבת ומרוחקת לענין זה שלא תחייב התורה את המעשה הזאת ולא תעשה אותה מצוה ודו"ק היטב:
ועוד נראה דלא לבד שלא תעשה התורה מצוה ממילתא דאתי בי' לידי תקלה כ"א ג"כ לא תתיר בפירוש מעשה כזאת וזה דנהי דלא אסרה תורה איסורים סייגיים וחששיים כבר כתבו ז"ל שזהו מפאת שאין זה שוה בכל אדם כי לא הסייג והגדר הנצרך לזה נצרך לזה וכן לא כל הזמנים שוים בו כי יש זמנים הנצרכים לגדרים וסייגים שאינם נצרכים בזמן אחר וכאומרם ז"ל ביבמות צ' ב' לא שהי' ראוי לכך אלא שהית' השעה צריכה לכך והתורה לא דיברה רק דברים הכוללים כל האדם וכל הזמנים וע"כ נהי שלא כתבה תורה איסורים סייגים עכ"ז רצונה באמת שהאדם יאסור עליו בעצמו ויעשה סייגים לעצמו שלא יבוא לידי איסורי תורה וע"כ ממילא אי אפשר שתתיר התורה בפירוש מילתא דאית בי' תקלת עבירה דאדרבה הרי רצונה שהאדם יאסור זה בעצמו על עצמו. והנה נודעים דברי הרמב"ן עה"ת פרשת קדושים דפי' דעשה דקדושים תהיו הוא חיוב כללי על כל אדם שיקדש עצמו במותר לו ויעשה לו סייגים כפי מה שצריך לו שלא לבוא לידי איסור עש"ה. וזהו כונת הגמ' יבמות כ' א' כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש והטעם דרוב דברי חכמים הרי הם גזירות בדבר המותר שלא לבוא לידי איסור וע"כ המקיימם נקרא קדוש כי הסייגים האלה הלא נכללו במאמר קדושים תהיו ודו"ק. ומעתה לדברי הרמב"ן הנ"ל פשוט דלא תתיר התורה בפירוש מילתא דתקלה או דבר הנצרך לגדר איסור דאדרבה הרי ציותה על זה בעשה דקדושים תהיו. ועוד נראה שמה שלא כתבה תורה איסורים סייגים זהו בעבור כי אלו כתבתם שוב הרי היו הם ג"כ איסורים עצמיים אחרי שאסרתם התורה ושוב הרי הי' האדם נצרך לעשות לו סייגים אחרים שלא לבוא לעבור על אלו האיסורים הסייגים ושוב התורה עצמה הית' מוכרחת לאסור גם אלו איסורים הסייגים השניים כיון שהי' בהם אז צורך כמו בסייגים הראשונים דאחרי שאסרה התורה מעשי הסייגים הראשונים א"כ העביר' בם הרי שזה לעבירות העצמיות והראשיות כיון שגם אלו הסייגים הרי אסרה תורה והעובר עליהם הרי עובר על דברי השי"ת וא"כ הי' הדבר איפוא יוצא לבלי תכלית באיסורים הסייגים כי הראשונים היו צריכים לשניים שיפורשו ג"כ בתורה ושוב השניים לשלישיים וכן לעולם וכמובן וע"כ לא יכלה התורה לכתוב איסורים סייגים כלל וכלל. וזהו שדרשו ז"ל בעירובין דכ"א ע"ב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ וגו' בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו' שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו עשות ספרים הרבה אין קץ עכ"ל הגמ'. והכוונה לפי דרכנו שאלו היתה התורה כותבת את האיסורים דרבנן שהם איסורים סייגים הי' הדבר איפוא יוצא לבלי קץ וכנ"ל וע"כ לא כתבה התורה איסורים סייגים כלל רק הניחה זה אל האדם שיאסור זה בעצמו על עצמו ויפרוש עצמו משערי ההיתר שלא ליגע בשער האיסור אבל כיון שעכ"פ רצונה שהאדם יאסור זה בעצמו על עצמו ממילא שלא תתיר בפירוש כל כי האי גוונא דאדרבה הרי רצונה שהאדם יאסור אותו בעצמו עליו. ועפי"ז תבין דברי הט"ז ביו"ד סי' קי"ז שכ' דדבר שהותר בתורה בפירוש שוב אין החכמים יכולים לאסרו ולפי הנ"ל הדברים מוטעמים דכיון שהתירתו תורה א"כ מוכח מזה שאין בו גדר לאיסור כלל דאלו הי' נצרך לגדר האיסור לא היתה התורה מתירתו וכנ"ל וא"כ כיון שאין בו גדר לאיסור כלל מדוע איפוא יאסריהו החכמים ודו"ק:
והנה כהסברת דברי רש"י פסחים הנ"ל נראה ג"כ בהא דאמרי' בחולין קט"ו א' ובקידושין ל' ב' וביומא ס"ז ב' דלא אמרה תורה שלח לתקלה ונראה ודאי דגוף השילוח של דבר איסור החוצה או למדבר שרי מה"ת לא מיבעי' לרמב"ם ז"ל דכל הספיקות מה"ת שריין דכאן נמי רק ספק הוא שמא ימצאנו ישראל ויאכלנו או יהנה ממנו אלא אפילו לראשונים ז"ל דכל הספיקות מה"ת אסורים עכ"ז כאן נראה דשרי דאיננו ספק שקול דיוכל להיות שיאכלוהו בעלי חיים תחלה או אפי' יבוא ליד אדם שמא יבוא לידי עכו"ם ולא לישראל וע' ש"ס ע"ז (דף ט"ו ע"ב) דלגבי לפני עור כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וע"ש בריטב"א ועכ"ז שפיר אמרו דלא אמרה תורה שלח לתקלה והכוונה דנהי דהשילוח מותר מה"ת עכ"ז מתועב ומרוחק הוא לענין שלא תעשה התורה מצוה ממנו ולא תתירתו בפירוש וכנ"ל. והנה קצת אחרונים ז"ל כתבו דחשש תקלה דמצינו בש"ס בכמה דוכתי הוא דאוריתא ויש מדבריהם ראי' דשייך סייג בדאוריתא דהא חשש תקלה ג"כ רק סיג הוא שמא יבוא לאכלו ולפי דברי האחרונים הנ"ל יש להבין בפשיטות באמת דברי רש"י פסחים הנ"ל שכ' דלא מצריך לי' רחמנא מילתא דאתי' לידי תקלה דילמא פקע כיון שרש"י קורהו מילתא דאתי לידי תקלה והרי חשש תקלה הוא דאוריתא. ונהי דמש"ה פסחים פ"ד ב' הנ"ל מוכח דחשש פקע רק מדרבנן הוא וכנ"ל עכ"ז י"ל דסוגי' דדף פ"ה ע"א הנ"ל פליגא אסוגי' דלעיל וסוברת דהוא מה"ת ופליגי באמת בזה אם חשש תקלה הוא מה"ת או רק דרבנן [וה"ז כדברי הגהות הב"ח הנ"ל אליבא דתוס' הנ"ל דפי' דהנך סוגיות פליגי בחשש הפסד קדשים אם הוא ודאי ומה"ת או רק ספק מדרבנן וכנ"ל]. ואולם מה שכתבנו למעלה בכוונת רש"י דאף דחשש דפקע הוא רק מדרבנן עכ"ז לא תעשה התורה מצוה מזה זה נראה פשוט ומוכרח בדברי רש"י ה כאשר, תדקדק בלשונו הזהב שכ' דלא מצריך לי' קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה עכ"ל והכוונה מבוארת דאף השסר מה"ת עכ"ז לא תצריכהו התורה ולא תחייב עשייתו:
והנה לפי מה שכתבנו דמילתא דתקלת עבירה לא תתיר אותו התורה בפירוש וע"כ כשיש לנו ספק במקרא אי קאי אמילתא דתקלה, או לא אנו מפרשים דלא קאי עלי' וכגון קרא דואכלו את הבשר בלילה הזה מפרשינן דלא קאי אמות שבעצמות וע"י גומרתא משום דאית בי' תקלת עבירה דדילמא פקע יש ליישב בזה קושית התוס' קידושין ד"ה ע"א ד"ה מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף שכתבו וז"ל ולענין ביאה ליכא למימר מה הוי' בביאה אף יציאה בביאה שלהתרחק ממנה הוא, מגרשה עכ"ל. ולפמ"ש יש ליישב קושית התוס' הנ"ל לפי המבואר ביבמות ד"כ ע"ב דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ע"ש וא"כ ה"נ יש לחוש בביאת הגירושין אטו שמא יבעול שנית אחרי ביאת הגירושין והביאה השניה הרי איסור הוא דאחרי שנתגרשה ע"י הביאה ראשונה הרי היא פנוי' ויש בה איסור דאורייתא בביאה שניה מפאת לא תהיה קדשה וכנודע דעת הרמב"ם ז"ל וע"כ אנו דנין מסברא ואומרים דלא היתה כונת התורה בהקישא דויצאה והיתה לגירושין בביאה כיון דאית ביה תקלת וגזירת איסור וגוף ההיקש הרי צריך לקידושי שטר אלא, דאתה רוצה לומר מפאת אין היקש למחצה דקאי גם אגירושין בביאה וע"כ כיון שהסברא מנגדת זה ומתחייבת שלא היתה כונת התורה לגירושין בביאה לא שייך בי' כללא דאין היקש למחצה כמו שהארכתי במ"א דלא שייך כללא דאין היקש למחצה נגד הסברא. וע' תוס' ב"מ (דף קי"ד ע"א) ד"ה ואידך והתוס' בבכורות (דף י' ע"א) ד"ה מה. ואולם לכאורה הא הרכא דשם ביבמות דהביאה ראשונה היא ביאת ייבום וקונה אותה ע"י הביאה ונעשית אשתו ע"כ שפיר יש לחוש שישכח האיסור ויבעול גם ביאה שני' כיון שהיא אשתו משא"כ כאן בביאת גירושין אין לחוש שיבעול שנית כיון שאחרי הביאה הראשונה הרי כבר גרושה היא מאתו ואיננה אשתו וע"כ אין לחוש שיבעלנה שנית. ואמנם התוס' שם ביבמות כ' ב' ד"ה אטו כתבו דה"ה דהוי מצי למימר גזירה העראה אטו גמר ביאה עכ"ל הרי דגזרינן ג"כ העראה אטו גמר ביאה וגזירה זאת שייכא שפיר גם כאן לפי, המבואר ביבמות נ"ה ב' דאשה נקנית לבעלה בהעראה ע"ש וא"כ אי נימא דמתגרשת בביאה מהיקשא דויצאה והיתה הרי תתגרש ג"כ מיד בהעראה וא"כ שפיר איכא למיגזר העראה אטו גמר ביאה כיון שהיא אותה הביאה עצמה ושפיר יש לחוש שיגמור ביאתו והגמר ביאה הרי איסור הוא מפאת ל"ת קדשה כיון שנעשית פנוי' כבר ע"י ההעראה. וע' כתובות נ"א ב' תחלתה באונס וסופה ברצון מתורת מ"ט יצר אלבשה ע"ש וא"כ ה"נ שפיר יש לחוש שילבישהו היצר ע"י ההעראה ויגמור ביאתו ואפי' לא יגמור ביאתו רק שלא יהי' זריז לפרוש מיד אחרי ההעראה הרי כל מה שהוא שוהה בביאתו אחרי ההעראה הוא איסור תורה מלאו דל"ת קדשה וע' יבמות ל"ד א' דר"א מחייב על כל כח וכח ואפילו רבנן לא פליגי עלי' אלא לחטאות דבעי' ידיעות לחלק או למלקות דבעינן התראות לחלק אבל לענין גוף העביר' מודו דכל כח וכח עבירה בפ"ע הוא ע"ש] וע' זבחים דל"ג ע"א דפריך למ"ד דסמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא דא"כ ליעול המצורע ולסמוך להדיא וכו' ומשני גזירה שמא ירבה בפסיעות וברש"י שמא לאחר שיסמוך יכנס לצד פנים אפי' פסיעה אחת יותר משהי' צריך ונמצא ענוש כרת עכ"ל. וע"ע דוגמתו בנדרים דמ"ב ע"א במשנה המודר הנאה מחבירו בשביעית אין יורד לתוך שדהו (לאכול מפירות שבשדה) אבל אוכל הוא מן הנוטות (רשאי לעמוד חוץ לשדה ולאכול מפירות הנוטות לחוץ) ובגמ' שם ע"ב מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרי' (בשביעית ליכנס לתוכה לאכול פירותי') וכו' גזירה שמא ישהה בעמידה (שמא אחרי לקיטת הפירות יעמוד עוד שם והוי העמידה איסור) עכ"ל הגמ'. ודכותי' יש עוד שם ל"ט א' גזירה שמא ישהה בישיבה עש"ה. וא"כ אם בהילוך ועמידה וישיבה דלית בהו הלבשת היצר גזרינן שמא ירבה בפסיעות ושמא ישהה בעמידה וישיבה וכנ"ל א"כ כ"ש שיש לחוש בביאה דאית בי' הלבשת היצר לשמא יבעול יותר מהעראה ויעבור אלאו דל"ת קדשה והרי זו תקלת עבירה קרובה מאוד ושפיר דנין מסברא מכח זה דאין כוונת הכתוב לגירושין בביאה וכנ"ל. והנה לפמ"ש למעלה באות י"א דב"ש וב"ה פליגי בביצה (כ' ב') אי שייך חשש שמא יפשע בדאורייתא וכל הדומה לזה דב"ה ס"ל דשייך זה בדאורייתא וב"ש פליגי ע"ז וס"ל דלא שייך כל כה"ג בדאורייתא עש"ה א"כ לב"ש לכאורה קושית התוס' דקידושין הנ"ל במקומה עומדת דאין לתרץ דאין כוונת הכתוב לגירושין בביאה משום דאית ביה חשש שמא יבעול יותר מהעראה דהא לב"ש לא שייך זה בדאוריתא. ואולם לב"ש הרי קושית התוס' הנ"ל בלא"ה לק"מ דהא ב"ש ס"ל בגיטין (צ' א') דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ א"א כלל שיגרשנה בביאה שהרי אינו יכול לגרשה רק כשיש בה ערות דבר וביאתה אסורה לו ואדרבה נמצאת פלוגתא דב"ש וב"ה בגיטין שם אי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה וכו' או אפילו הקדיחה תבשילו מוסברת דלטעמייהו אזלי לפי מחלקותם דביצה הנ"ל ובהצעת קושית התוס' קידושין ותירוצנו הנ"ל וכמובן. [ודע דע"פ דעת הרמב"ם הנ"ל דהבועל פנוי' שלא לשם קידושין עובר אלאו דל"ת קדשה י"ל בישוב קושית התוס' קידושין הנ"ל בפשיטות טפי לפי המבואר בגיטין דע"ז ע"ב סברא דגיטה וחציר' באין כאחד ע"ש ומוכרח מזה דהא דאשה נעשית פנוי' ע"י הגירושין איננו רק ברגע שאחרי מעשה הגירושין כ"א חלות הגירושין הוא עם מעשה הגירושין ביחד וע"כ שייך סברא דגיטה וחצירה באין כאחד וכמובן וא"כ כיון שעם מעשה הגירושין נעשית פנוי' ממילא הרי אסור לגרשה בביאה שהרי הביאה עצמה ביאת איסור הוא כיון שבשעת הביאה פנוי' היא וכמו דאמרי' גיטה וחצירה באין כאחד ה"נ גירושי' ואיסור ביאתה דלאו דקדישה הנ"ל נמי באין כאחד וא"כ ההכרח שלא היתה כוונת התורה בהיקשא דויצאה והיתה לגירושין בביאה כיון שתמיד ביאת הגירושין אסורה בלאו מה"ת וז"פ]:
ועיין עוד בש"ס יבמות דמ"ד ע"א דאהא דתנן שם מי שהי' נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה פריך ונייבם לתרווייהו וכו' א"ק אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים וניחלץ לתרוייהו וכו' א"ק בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ ב' בתים ונייבם לחדא וניחלך לחדא א"ק אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שא"ע ליבום א"ע לחליצה ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויאמרו אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא דילמא חליץ והדר מייבם וקם לי' בלא יבנה (דדרשי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה) עכ"ל הגמ' ובתוס' שם ד"ה ועוד כתבו וז"ל לא גרסי' ועוד גזירה שמא יאמרו בית מקצתו בנוי וכו' דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזירה לא יניח עכ"ל. ואולם עפ"י דרכנו יש ליישב גירסת הגמ' ולומר דהש"ס ה"ק דמסברא אמרינן דלא היתה כונת התורה דלייבם לחדא וליחליץ לחדא כיון דיש בזה תקלת עבירה דדילמא חליץ והדר מייבם וקם לי' בלאו דלא יבנה ולא תצריך התורה דבר שיש בו תקלת עבירה וכנ"ל. וי"ל עוד יותר דבאמת הרי כבר משני הש"ס שינויא חדא דכתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ ייבם וע"כ זאת השני' שאפי' חפץ אינו מייבם כיון שכבר ייבם לראשונה וה"ל בונה שתי בתים ע"כ ג"כ אינה צריכה חליצה. אלא דיש לפקפק בתירוץ זה ולומר דמנ"ל דבעי' שבשעת חליצה יהי' בידו לייבם אם יחפוץ דילמא קאי קרא אשעת נפילה וכיון שבשעת נפילה שנפלו שתיהן לפניו הי' בידו לייבם את זו ולחלוץ את הראשונה שפיר קרינן גם בזו דאם חפץ ייבם ושפיר צריכה חליצה אחרי יבום הראשונה וע"כ קאמר הש"ס ועוד שמא יאמרו וכו' והכוונה כנ"ל דכיון דיש בזה ג"כ תקלת עבירה דדילמא חליץ והדר מייבם והסברא מחייבת שלא תצריך התורה דבר שיש בו תקלת עבירה ע"כ מכח סברא זאת מפרשינן דכוונת הכתוב דאם לא יחפוץ וגו' הוא אשעת חליצה דבעי' שיהיה בידו אז ליבם וע"כ זו שאין בידו ליבמה אחרי יבום הראשונה שפיר אימעטא בהדיא גם מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ וגו' ודו"ק: