אור ברסלב
לקח טוב כלל ח

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ח

כלל ז

אי מצינו סייג בדאורייתא

הנה נא שמתי אל לבי לברר אי מצינו איסור דאוריתא מטעם סייג והעירותי בזה מאיזהו מקומן בס"ד ואלה המה:

א

הר"ן ריש פסחים כ' וז"ל ומה שהצריכו חכמים בדיקה בחמץ יותר מבשאר איסורין וכו' כבר כתבתי שעשו כן כדי לקיים מצות תשביתו וכו' ואם אתה אומר שחששו שלא יבוא לאכלו וכו' היינו טעמא דחשו בי' טפי מבשאר איסורין משום דחמץ לא בדילי אינשי מיני' כולי שתא וכו' ואפשר עוד שמפני טעם זה החמירה תורה בו לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא עכ"ל. וע' פמ"ג בפתיחה לה' פסח פרק א' אות ט' שכ' וז"ל ומה שכתבנו אי יש טעם נגלה מה שהחמירה תורה בב"י בחמץ בשו"ת הרשב"ץ יבין שמועה במאמר חמץ דכ"ד א' הטעם דלא בדיל מיני' ויבוא לאכול החמירה התורה בו כו' והר"ן ז"ל ריש פסחים כתב כן באפשר כו' עכ"ל:

ב

במד"ר נשא פרשה י' וז"ל ועתה השמרי נא הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים שאלו אינן אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין עכ"ל. והפמ"ג בפתיחה כוללת חלק א' אות י"ז הביא זה בשם הילקוט שופטים סי' י"ג ורצה לחדש שם עפי"ז דח"ש דענבים וחומץ שרי לנזיר מה"ת וזה עפ"י מאי דרצה לחדש שם ג"כ דהא דח"ש אסור מה"ת הוא רק מטעם סיג דשמא ישכח ויאכל עוד ח"ש בכא"פ וע"כ ענבים וחומץ דנזיר דאינהו גופייהו רק מטעם סיג הוא דאסורי וכילקוט הנ"ל ה"ל ח"ש דידהו סיג לסיג וסיג לסיג לא גזרה תורה עש"ה. ובחידושי ליו"ד סי' צ"ח הבאתי דברי הפמ"ג הנ"ל ויישבתי בם מה שתמהו שם על הב"י דס"ל דטכ"ע דאוריתא וס"ל דמהני טעימת עכו"ם במסיח לפי תומו ואמאי הא עכו"ם מסל"ת אינו נאמן אלא בדרבנן ותירצו בזה דאחרי טעימת העכו"ם יטעום הישראל אחריו בלשון דטעימה בלשון באיסורין אינה אסורה אלא מדרבנן ולענין הדרבנן הרי העכו"ם נאמן וכיון שיטעום הישראל בלשון שוב הרי יראה בעצמו אם יש בקדירה טעם איסור או לא. ואולם הט"ז שם הוכיח דטעימה בלשון אינה הבחנה לדעת אם יש טעם איסור בההיתר ורק צריך לזה בליעה ממש עש"ה. וכתבתי ע"ז בחידושי דע"פ דברי הפמ"ג הנ"ל יש עצה שאחרי דברי העכו"ם שיאמר להיתר יבלע הישראל עצמו ח"ש כדי לדעת אם יש טעם איסור בקדירה או לא דאע"ג דח"ש אסור מה"ת עכ"ז לפי דברי הפמ"ג הנ"ל דהאיסור הוא רק מטעם סיג שמא ישכח ויאכל עוד ח"ש בכא"פ ודהיכא דלא שייך טעמא דסיג שרי מה"ת וכנ"ל. ולפי"ז נראה לפי המבואר בפסחים די"א ע"א דבשעת ביעור חמץ אין לחוש שמא יבוא לאכלו מטעמא דהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל הוא דקאכיל מיני' ע"ש. וכעין זה עוד בסוכה דט"ו ע"א ברש"י ד"ה בבטולי תקרה וז"ל אמר לך שמואל לעולם בנסרים שיש בהם ד' ולא הית' כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהו לשם סוכה אפי' ר' יהודה פסיל דגזרינן משום תקרת ביתו שלא יבוא וישב תחת קורות ביתו ויאמר מה לי זה ומה לי חדשה אבל השתא (במפקפק ומבטל תקרת ביתו דהיינו שסותר את הנסרים כולן ומניחן מחדש ע"ש) דזו תקרה הית' ובא (בביטול זה) לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה התורה תעשה ולא מן העשוי פליגי ר' יהודה ור"מ אי איכא תו למיגזר משום תקרה או לא רי"ס ביטולי תקרה לב"ש צריך ליטול אחת מבנתים דאע"ג שמוכיח שבקי בתולמ"ה גזרי בה וב"ה. סברי כיון דבטלה והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למיגזר וכו' עכ"ל. וכעין זה עוד בשבת דנ"א ע"א דבענין הא דאסור להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל גזירה שמא ימצא קדירתו כשהיא צוננת וירתיחנה איתא שם וכן הי' רשב"ג אומר לא אסרו (להטמין) אלא אותו מיחם (שהוחם בו) אבל פינה ממיחם למיחם (כדי לקררו) מותר (להטמין המיחם השני) השתא אוקירי קמיקר לי' ארתוחי קמרתח ליה (בתמי' הילכך אין כאן חשש דשמא ירתיח) ע"כ. ולפי"ז נראה גם כאן דאם אוכל הח"ש רק כדי לברר ולדעת אם הקדירה אסורה ויפרוש ממנה ולא יאכלנה לא שייך למיחש שמא בתכא"פ ישכח האיסור ויאכל עוד ח"ש שהרי עיקר מעשהו עתה הוא רק לברר ולידע אם המאכל אסור ומחויב לפרוש ממנו ואיך ישכח זה בתכא"פ וא"כ בליעת הח"ש לברר האיסור מותרת מה"ת כיון דלא שייך בה טעמא דסיג וע"כ אפילו אם היא אסורה מדרבנן עכ"ז לענין הדרבנן הרי שוב העכו"ם נאמן וא"כ שפיר יש עצה שיבלע הישראל ח"ש אחרי דברי העכו"ם שאומר להיתר וכמובן עכת"ד בחידושו. ואולם בגוף דברי הפמ"ג הנ"ל יש לדון טובא חדא דלישנא דגמ' דכיון דחזיא לאצטרופי איסורא קאכיל איננו סובל כלל פירושו זה דהטעם משום סיג ותו דמנ"ל לר' יוחנן עצמו דהתורה עשאה סיג זה וא"ל דטעמא דקרא דכל חלב קדריש דז"א דהא קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ומה גם להקל ולומר עבור זה דהיכא דלא שייך טעמא דסיג הח"ש מותר מה"ת וכדברי הפמ"ג הנ"ל לענין ענבים וחומץ דנזיר ויש לי לפלפל בזה ואכ"מ:

ג

הכ"מ פ"א מה' טומאת מת כ' וז"ל א"נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל בב"ח אלא כדי שלא יבוא לאכול עכ"ל:

ד

בסנהדרין די"ח ע"א במשנה כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה וברש"י ד"ה אינו יוצא כ' דילמא אתי למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבוא לידי טומאה וכו' עכ"ל ודבריו הם מן הגמ' שם די"ט ע"א ומבואר בזה דשייך סיג מה"ת. ואולם דעת הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ שורש ה' דדרשא דסנהדרין הנ"ל אסמכתא בעלמא הוא וע"ש במרגניתא טבא:

ה

במדרש בראשית רבה פ"י אמר רשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה עכ"ל. ומבואר דטעם תוספת שבת הוא משום גזיר' שמא יבוא לעשות מלאכה בשבת דבשר ודם אינו יכול לצמצם השעה ואע"ג דתוספת שבת הוא דאוריתא כדילפינן בראש השנה ט' א' מקרא ורשב"י אזיל בזה לטעמי' דס"ל בסנהדרין כ"א א' ובכמה דוכתי דדרשינן טעמא דקרא ואולם התוס' בר"ה שם כתבו דהירושלמי פליג וס"ל דתוספת שבת לאו דאוריתא הוא ע"ש וא"כ י"ל דגם רשב"י הנ"ל ס"ל כן ובאתי רק להעיר. ודע דעל המ"ר הנ"ל קשה. קצת מש"ס פסחים די"ב ע"א דאמר דבין יממא ללילא לא טעו אינשי וצריך לחלק בין עבר לעתיד ולומר דרק לגבי עדים דש"ס פסחים הנ"ל הם יודעים כשראו המעשה בעבר מתי נעשית אם ביום או בלילה אבל כשאדם עושה מלאכה אלו לא הי' נוהג דין תוספת לא הי' אפשר לו למידע בשעת עשייתו ביום מתי תכנס הלילה בעתיד בצמצום כדי שידע להפסיק בצמצום ולא יכנוס בשבת משהו ודו"ק. ובזה תתיישב ג"כ סתיר' אחריתא שבין ההוא דפסחים להא דתנן ריש ברכות דק"ק נאכלים עד חצות וברשב"ם פסחים ק"כ ב' דהטעם שמא יבוא לאכול אחרי עמוד השחר ויתחייב כרת ומש"ה עבוד רבנן הרחקה עד חצות ע"ש ומוכח דהחשש הוא שיטעה אחרי עמוד השחר ויחשוב שעדיין לילה וא"כ קשה הא בין יממא ללילא לא טעי אינשי. ואולם להנ"ל ניחא דבהך דברכות הוא ג"כ מידי דעתיד ושפיר חיישינן שבאכלו את הקדשים בלילה לא ידע מתי יעלה עמוד השחר בצמצום להפסיק אכילתו בצמצום ולפעמים יהי' כזית בתוך פיו וובלענו ברגע שעלה ע"ה ויתחייב כרת ואמנם מיום ללילה שאחריו נראה דגם לזה אין לחוש מדלא עבוד רבנן הרחקה לנאכלין לב' ימים ולילה אחד וכן מבואר להדיא בתוס' זבחים נ"ז ב' ד"ה להרחיק עש"ה וא"כ עדיין ק"ק על המ"ר הנ"ל כיון דהמדרש מיום ללילה שלאחריו איירי. ועוד נזכרתי דברי הירושלמי ברכות פ"א סוף ה"א וז"ל אם את אומר עד שיעלה ע"ה הוא סבור שלא עלה ונמצא אוכל ומתחייב וכו' עכ"ל ומבואר דאחרי שעלה ע"ה יטעה ויחשוב שעדיין לילה ובזה שפיר קשה הא בין יממא ללילא לא טעו אינשי ובאתי רק להעיר:

ו

בש"ס קידושין דע"ח ע"א אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתי' לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל עכ"ל הגמ'. ומוכח לכאורה דשייך סייג מה"ת ומה שאסרה תורה הקידושין הוא משום גזירה שמא כשיקדשנה ותהי' אשתו יבעול אותה אח"כ ויחלל והנה מאי דאינו לוקה על הקידושין צ"ל דהואיל ואיסור הקידושין הוא רק משום סייג אטו ביאה לא דמי לחסימה דהוא איסור עצמיי. ולפי"ז י"ל דאביי ורבא דקידושין הנ"ל לטעמייהו אזלי לפי מחלקותם בנזיר ל"ח ב' דס"ל לרבא התם דאין לוקין על לאו שבכללות משום דלא מייחד לאוי' כלאו דחסימה ואביי ס"ל דלוקין ולא בעי שיהי' דומה לחסימה. ואולם מהא דאמר רבא מה טעם לא יקח וכו' מוכח קצת דאביי לא מפרש לי' כלל לקרא הכי וס"ל דלא יקח לאו בפ"ע הוא ככל הלאוין ולא מטעם סייג. והנה לכאורה י"ל פירוש אחר בהא דלא יקח משום דלא יחלל והוא דלא יקח גופי' ביאורו שלא יבעול והא דקאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל הכונה מה טעם לא יבעול כדי שלא יחלל ומאי דאפקי' רחמנא לאיסור הביאה בלשון קיחה י"ל דבא להורות דאינו לוקה אלאו דלא יקח רק דרך לקוחין אם קידשה תחלה כמבואר שם בקידושין עש"ה. וכעין זה איתא ביבמות דצ"ז ע"א דהא דאפקי' רחמנא לאיסורי עריות בלשון קיחה לומר לך שדרך לקוחין אסרה תורה פי' דעריות הנאסרות ע"י קידושין כגון אשת אח ואשת אב אינן אסורות רק בנתקדשו תחלה אבל אנוסת אחיו ואביו וכה"ג שריין עש"ה הרי דלא יקח הנאמר בעריות ביאורו שלא יבעול ואפקי' רחמנא בלשון קיחה לומר שדרך לקוחין וכו'. וא"כ ה"נ י"ל דכוותה. ואין להקשות דאי הך ולא יקח לא יבעול הוא וה"ק לא יבעול שלא יחלל בביאתו א"כ מדוע נחשבים לא יקח ולא יחלל לתרי לאוי ולוקה שמונים כמבואר שם בקידושין ע"ש דז"א דאלו היתה כונת התורה ללאו אחד ה"ל למיכתב לא יקח שלא יחלל ומדכתי' ולא יחלל ה"ל החילול לאו בפ"ע. וכעין זה איתא ביומא דע"ב ע"א אמר רחבא א"ר יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנא' לא יקרע מתקיף לה ר' אחא בר יעקב ודילמא ה"ק רחמנא נעביד לי' שפה כי היכי דלא ניקרע ומשני מי כתי' שלא יקרע. וע"ש בגליון הש"ס למהר"ע איגר ז"ל שכ' וז"ל בספר קרבן חגיגה סי' ס"ח הקשה הא אמרי' בסנהדרין דכ"א ע"א בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דה"ק לא ירבה לו נשים משום שלא יסור ולא מקשינן מי כתי' שלא יסור עכ"ל ואולם אסוגי' דקידושין הנ"ל אין להקשות מהך דסנהדרין דהתם בסנהדרין שפיר רק לאו אחד הוא והכתוב מפרש טעם האיסור דהוא משום שלא יסור וגו' משא"כ בהך דקידושין אין לומר דבא הכתוב לפרש טעם איסור הביאה דהוא משום שלא יחלל דז"א דמדוע מחלל אם אין איסור עצמותי בביאה דודאי ע"י ביאת היתר אין מחלל זרעו וא"כ מוכרחת הביאה להיות איסור תחלה כדי שיחלל זרעו על ידה וא"כ הרי לא נתן הכתוב שום טעם בזה לגוף איסור הביאה ועל כרחך דקרא לא אתי לאורויי טעם רק דין בלבד שאסור לבעול ושהבועל מחלל זרעו ונעשה זרעו חלל בביאה וא"כ אלו לא אתי הך דלא יחלל ללאו ה"ל למיכתב ואם יבעול יחלל זרעו או באיזה לשון אחר וה"ל להוציאו בלשון דין ככל הדינים שבתורה ומדכתי' בלשון לאו ולא יחלל מוכח דללאו אתי. וא"כ שפיר יש כאן ב' לאוין חדא משום לא יקח שבזה הורה הכתוב גוף איסור הביאה וחדא משום לא יחלל שכלל הכתוב דין ולאו בבת אחת שאם בעל מחלל זרעו ושהחילול הזה ג"כ איסור לאו הוא אבל הך דלא יסור שפיר אתי לטעם לחודי' וע"כ שפיר אין שם רק לאו אחד דלא ירבה ודו"ק היטב. ואולם התוס' בבבא מציעא ד"י ע"ב ד"ה דאמר כתבו דאף לרבא אם בעל אחרי הקידושין לוקה למפרע גם על הקידושין עש"ה וא"כ נראה מזה דגם לרבא האי לא יקח ביאורו לא יקדש דאי ביאורו שלא יבעול וכנ"ל א"כ מדוע ילקה על הקידושין הרי לא נאמר לאו כלל על הקידושין וא"כ ההכרח לומר דלא יקח לא יקדש הוא וא"כ הא דאמר רבא מה טעם לא יקח משום לא יחלל הכונה בהכרח דהתורה אסרה הקידושין מחשש שמא יבעול וכנ"ל וא"כ שוב קם הדיוק הנ"ל דשייך סיג מה"ת. אמנם לדברי התוס' הנ"ל אכתי תיקשי דמדוע אינו לוקה על הקידושין לחודי' דאין לומר כמו שכתבנו למעלה דאין לוקין אלאו דסייג כיון שאינו דומה לחסימה דז"א דא"כ אפי' כשבעל לא ילקה על הקידושין דסוף סוף הלאו דקידושין דהוא משום סייג הביאה הרי אינו דומה לחסימה וצ"ע:

ודע דאין להקשות לפי מה שכתבנו דלאו דסייג אין בו מלקות משום דלא דמי לחסימה דא"כ מדוע נזיר לוקה אחומץ וענבים לפי דברי המ"ר המובאים לעיל אות ב' דאיסורם רק משום סייג דשתיית יין דז"א דבחומץ וענבים נאמר הלאו סתם ושפיר דמי לחסימה אף שטעם הלאו משום סייג ומשמרת לפי דרש המ"ר הנ"ל בקרא דשופטים ועתה השמרי נא משא"כ כאן בלאו דלא יקח שמפורש בתורה אצל הלאו שהוא רק משום סייג לפי מאי דמפרשינן לקרא דולא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום שלא יחלל וע"כ שפיר אין הלאו דומה ללאו דחסימה שהוא לאו הנאמר סתם. ואולם אחרי העיון ז"א דממ"נ אי נימא דלאו שהוא מטעם סייג אינו דומה ללאו שהוא עצמותי והחילוק שבהם הוא חילוק עצמיי שהעבירות אינן דומות זו לזו וע"כ לא ילפי' לאו דסייג מחסימה א"כ גם לאו דחומץ וענבים הרי סוף סוף גילה לנו קרא דשופטים דהוא משום סייג ומדוע ילקה הרי אין העבירה דומה לעבירת חסימה ואם אין זה עושה חילוק בעצמות העבירה א"כ מה בכך שלשון הכתוב בהך דלא יקח שנתפרש בו טעם סייג אינו דומה לחסימה הא לוקין על הרבה לאוין אף שנתפרש טעמם בתורה כמו לא יחבול וגו' כי נפש הוא חובל וכהנה רבות ודו"ק היטב וצע"ק. והנה יש להקשות עוד לפמ"ש דאין לוקין אלאו דסייג דא"כ מדוע כ' הרמב"ם פ"ג מה' מלכים ה"ב דלוקין אלאו דלא ירבה לו נשים הרי הוא לאו דסייג דשמא יסירו לבבו וכדכתי' ולא יסור ודרשי' משום שלא יסור. וי"ל דהתם לאו סייג הוא אלא שהתורה אמרה דרך ודאי שאם ירבה יסור משא"כ הך דלא יקח דגזרה תורה אטו ביאה מובן מסברא שאינו ודאי שיבעול אם יקדש ושפיר רק סייג הוא וע' תוס' יבמות ד"י ע"א ד"ה לר' יהודה שכתבו וז"ל וי"ל דשמא אסור לקדש (אנוסת אביו לר' יהודה) מדרבנן שמא יבעול ואפילו אי מותר (לקדש) חשוב דאי (חשיבי הקידושין דאי) מטעם שאסור לבוא עלי' עכ"ל, הרי דהתוס' כתבו רק דשמא יבעול אם יקדש וגם בזה נסתפקו לומר דאפילו מדרבנן מותר לקדש ולא חיישי גם רבנן לשמא יבעול וא"כ פשוט דאפי' לפי מאי דפירשנו הך דקידושין דהתורה אסרה קידושי אלמנה לכ"ג משום שמא יבעול דהוא רק סיג וחשש אבל אינו ודאי שיבעול וז"פ:

ז

בקידושין ד"פ ע"ב במשנה לא יתייחד אדם עם שתי נשים ובגמ' מ"ט תנא דבי אלי' הואיל ונשים דעתן קלות עליהן (ושתיהן נוחות להתפתות רש"י) וכו'. ומבואר דאיסור יחוד הוא רק משום סיג וגדר אטו ביאה אף עפ"י שהוא איסור דאורייתא וכדאמר שם בקידושין רמז ליחוד מה"ת מנין שנא' כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' [וע' ע"ז דל"ו ע"ב דמפורש שם דהוא מה"ת ממש ולא אסמכתא בעלמא ע"ש]. וא"כ גם בזה מצינו להדיא סיג מה"ת דפשוט דאינו ודאי שיבעול אם יתייחד [ותדע שהרי אין אוסרין אשה על בעלה על היחוד כמבואר בקידושין פ"א א' ואפי' במגרש את אשתו נשואה ולנה עמו בפונדק ס"ל לב"ש בגיטין פ"א ב' דלא אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובמגרש אשתו ארוסה לכ"ע לא אמרי' הן הן וכו' מפני שאין לבו גס בה כמבואר שם בגיטין ע"ש וא"כ כ"ש במתיחד עם ערוה שלא הית' אשתו מעולם ואסורה לו בכרת דאינו ודאי שיבעול] והוא רק חשש וסיג דשמא יבוא לידי ביאה וא"כ מפורש דשייך סיג מה"ת:

ח

באדר"נ פ"א ועשה סיג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סיג לדבריו ואדה"ר עשה סיג לדבריו תורה עשתה סיג לדבריה וכו' ואף נביאים וחכמים כולם עשו סיג לדבריהם וכ'. ובפרק שני שם כתוב וז"ל איזהו סיג שעשתה תורה לדברי' הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב יכול ישן עמה בבגדי' על המטה ת"ל לא תקרב וכו' עכ"ל הרי דמפרש דלא תקרב קאי אחיבוק ונישוק ושאר קורבות ושהטעם משום סיג שמא יבעול דאין לומר שודאי הוא שיבוא לידי ביאה ע"י הקורבות הנ"ל דז"א דא"כ לא הי' ראוי להקרא בשם סיג ותו דבאדר"ינ שם פרק ב' וכן בשבת די"ג ע"ב מייתי מעשה דההוא תלמיד שישן עמה בימי ליבונה בקירוב בשר ואעפ"כ לא נתכוין לדבר אחר וכו' ע"ש. ועל כרחך דכונת האדר"נ היא רק לסיג דשמא יבעול וא"כ מפורש דשייך סיג בדאורייתא דהאדר"נ הנ"ל על כרחך לסיג דאורייתא נתכוין דא"ל דכונתו לסיג ואיסור דרבנן וקרא דמייתי הוא רק לאסמכתא בעלמא דז"א דעל סיגים דרבנן הרי אמר מימרא בפני עצמה דאף נביאים וחכמים עשו סיג לדבריהם וכנ"ל. ובפרק ב' הנ"ל קמפרש שם במאמר בפ"ע איזהו סיג שעשו חכמים לדבריהם שחכ"א ק"ש של ערבית עד חצות וכו' והובא זה בברכות ד' א' ע"ש:

והנה נזכרתי דדברי האדר"נ הנ"ל הובאו בהשגות הרמב"ן לסה"מ לאוין שנ"ג וכ' עליהם וז"ל וכל אלו אינן אלא אסמכתא והרחק מן הכיעור וכו' ושמא רצונם לומר בסיג שעשתה תורה לדברי' שתפשה לשון קריבה בעריות כדי שיהיו החכמים יכולים לעשות סיג בלשונם וכו' וזה דרך אגדה לא שיהי' עיקר הלאו עכ"ל. ואולם המג"א שם כ' וז"ל והברייתא דאדר"נ ראי' גמורה היא שהקירוב בלבד אסור מה"ת שאמר עשה סיג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סיג לדבריו וגו' והיא דרשה גמורה עכ"ל. ונלענ"ד כדמות ראי' לדעת המג"א ממה שהרמב"ן עצמו דייק שם במצוה הנ"ל דשאר קורבות רק מדרבנן אסירי וז"ל וכן מאומרם בשבת (די"ג ע"ב) בתלמיד שאמרה אשתו לאליהו שהי' ישן עמה בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר (ומת בחצי ימיו ואמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכו' ואם הי' עובר בלאו מה"ת הי' אומר ברוך המקום שהרגו שעבר על דברי תורה ואין זה נקרא משוא פנים לתורה כי הוא הגדר והסיג הנעשין מדבריהם כאמרם (ברכות כ' ב') ולא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת והם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה כלומר שהם נושאים פנים לתורה וראוי שאני אשא גם להם פנים וכו' עכ"ל ז"ל. והנה המעשה דההוא תלמיד הובאה כולה גם באדר"נ פרק ב' הנ"ל כמו שהובאה בש"ס שבת הנ"ל ויש ביניהם שינוי שבש"ס שבת הנ"ל אמרו שאליהו אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה וכו' ואלו באדר"נ שם נשמטו התיבות שלא נשא פנים לתורה ורק נאמר שם אמר לה ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה ואל אשה וגו' וא"כ מוכח להדיא דהאדר"נ מחולק בזה עם הגמ' דהגמ' סוברת דאיסור הקריבה הוא רק דרבנן וע"כ אמרו שלא נשא פנים לתורה דסייגים דרבנן הנוספים על דברי תורה נקראים נשיאות פנים לתורה וכדברי הרמב"ן הנ"ל משא"כ האדר"נ הנ"ל לטעמי' דס"ל דאיסור הקריבה הוא איסור דאוריתא וכדמוכח שטחיות לשונו דאמר שהתורה עשאה סייג זה לדברי' וסייגים דרבנן חשיב שם במאמר בפ"ע וכנ"ל וע"כ שפיר נשמטו באדר"נ תיבות שלא נשא פנים לתורה המורים על סייג דרבנן וס"ל להאדר"נ לטעמי' דלא אמר אליהו בהאי לישנא רק אמר ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה ואל אשה וגו' והכוונה כפשוטו שעבר על לאו דלא תקרב הכתוב בתורה האוסר שאר קריבות ובאתי רק להעיר:

ודע דמלשון הרמב"ם ז"ל בפכ"א מה' א"ב שכ' וז"ל כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מה"ת שנאמר לא תעשו מכל חוקות התועבות ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה עכ"ל ומוכח דעתו ז"ל שמפורש בכתוב שהאיסור הוא מטעם סייג וגדר שלא יבוא לידי גילוי ערוה בביאה ממש וכבר כתבתי דזה בהכרח רק סייג הוא לא ודאי מדהאדר"נ הנ"ל קורהו בשם סייג ומדההוא תלמיד לא בא באמת לידי ביאה. וא"כ יש מזה ראי' לסתור מה שכתבנו למעלה דאין לוקין אלאו דלא יקח משום דמפורש בקרא דולא יחלל דהוא משום סייג דחילול הביאה ואינו דומה לחסימה וכנ"ל דלפי"ז ה' ראוי שלא יהי' מלקות גם אלאו דלא תקרבו הנ"ל ואלו ברמב"ם הנ"ל הרי מפורש להדיא איפכא ויש ליישב ואין להאריך:

ט

בערכין דל"ג ע"א יליף מקרא דבתי החצרים נותנים להן כח יפה שבשדה אחוזה וכח יפה שבבתי ערי חומה לענין גאולה ויציאה ביובל וקאמר התם בברייתא יכול לא יצאו ביובל ת"ל וביובל יצא ופריך מאי קאמר (מהיכא תיתי דלא יצאו ביובל הלא יש להם כח יפה שבשדות שיוצאין ביובל) א"ר הונא לא נצרכה אלא למקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שני' (ללקיחתו של אחר שלקחה מן הגזבר) למאי מדמית לי' אי לבתי ערי חומה מדמית לי' איחלט לי' ללוקח אי לשדה אחוזה מדמית לי' לכהנים נפקא (דהמקדיש שדה אחוזה וגאלו אחר יוצא לכהנים ביובל) להכי איצטריך וביובל יצא לומר שחוזר לבעלים ביובל מתקיף לה ר' זעירא מאי אריא גאלו אחר אפי' לא גאלו נמי (ליפוק מיד הקדש דהא כתי' וביובל יצא) א"ל אבי' שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מנלן מבן לוי ומה בן לוי שיפה כחו בממכרו (שגואל מיד שדה מגרש עריהם ובתי ערי חומה גואלין לעולם ויוצאין ביובל) הורע כחו בהקדשו (שאין הקדשו יוצא בלא פדיון כדמפרש לקמן ישראל שהורע כחו בממכרו אינו דין שהורע כחו בהקדשו (שלא יצא בלא פדיון) והתם (בבן לוי) מנלן דתניא ויצא ממכר שומע אני אפי' עבדיו מטלטליו ושטריו (אי הוי כתי' אשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר ביובל ולא הוי כתב בית ה"א אפי' עבדיו מטלטליו ושטריו של לוי אם מכרן יוצאין לו ביובל) ת"ל בית ועיר אחוזתו מה ת"ל ממכר ממכריו יוצא בחנם (ביובל) ואין הקדשו יוצא בחנם אלא בפדיון עכ"ל הגמ'. ומבואר להדיא בדברי הגמ' אלה דהא דאין בתי החצרים יוצאין מיד הקדש ביובל הוא מדאורייתא מק"ו מבן לוי דכתי' בי' מיעוטא דממכר לומר דממכריו יוצא ביובל ואין הקדשו יוצא ביובל וא"כ מדאמר אביי בטעמא דהך מילתא דאין בתי החצרים יוצאין מיד הקדש ביובל דהוא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מוכח להדיא דשייך סייג בדאורייתא דהא חשש שלא יאמרו כו' הנ"ל ענינו רק ענין סייג הוא דילמא אתי לזלזולי גם בשאר הקדשות ע"י שיראו שהקדש יוצא פעם בלא פדיון וכמובן ובאתי רק להעיר:

י

מצאתי עוד חשש שמא יאמרו בדאורייתא בש"ס מנחות דף ב' ע"ב דס"ל לרבה התם דמחשבה בקדשים אין ראוי שתפסול כל כך היכא דהמעשה מוכיח היפוך מחשבתו (כגון בקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת דהכל רואין שהוא מחבת ושאין הדבר כמי שחושב) כמו שהיא פוסלת היכא דאין המעשה מוכחת להיפוך (כגון מקטיר מנחת ראובן לשם מנחת שמעון וכדומה) ורבא ור' אשי (שם ג' ב') פליגי עלי' וס"ל להיפוך דאדרבה מחשבה שהמעשה מוכחת על היפוכה יותר ראוי שתפסול מהיכא דאין המעשה היפוכה ופלוגתייהו שם הוא בדינא דאורייתא עש"ה. וברש"י שם ג' ב' ד"ה הא לא מינכרא וכו' כ' וז"ל רבא ור' אשי ס"ל דמחשבה שהיא גלוי' לכל שהוא מכזב כ"ש שפוסלת והכי מתרצי לקמן אדרבה מחשבה דמינכרא שהיא שקר פסל רחמנא שמא יאמרו מותר לשנות בקרבנות עכ"ל ומבואר להדיא דשייך חשש שמא יאמרו גם בדאורייתא:

יא

בביצה דף כ' ע"ב מייתו ב"ש ראי' דאסור להקריב עולת ראי' ביו"ט מנדרים ונדבות דאסורין להקריב ביו"ט ואיתא התם אמרו להן ב"ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראוי' שקבוע לה זמן אמרו להם ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו וכו' א"ל ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו כו' עכ"ל הגמ'. ומבואר דס"ל לב"ה דעולת ראי' קריבה ביו"ט והא ודאי דינא דאורייתא היא דאלו הי' אסור להקריבה מה"ת ביו"ט לא היו חכמים מקילין להתיר הקרבתה וז"פ. וטעמא דב"ה מבואר בגמ' דהוא משום דעולת ראי' חשיבא קבוע לה זמן מפאת דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והנה ברש"י שם ד"ה אף זו קבוע לה זמן כ' וז"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא עכ"ל. ומבואר להדיא דשייך חשש שמא יפשע בדאורייתא ואם דשם הוא לקולא שהתירה התורה הקרבת עולת ראי' ביו"ט וחשבה זמנו קבוע ביו"ט מחשש שמא יפשע בשאר ימי המועד עכ"ז עכ"פ מצינו חשש שמא יפשע בדאורייתא שהוא חשש סייגי וא"כ יתכן ג"כ שתחמיר התורה ותאסור דבר מכח חשש סייגי כזה וכמובן. ואולם ב"ש דפליגי אב"ה י"ל דטעמייהו באמת משום דס"ל דבדאוריתא לא שייך חשש שמא יפשע וכל הדומה לזה ובאתי רק להעיר:

יב

בפסחים דפ"ה ע"א ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה בבשר שעל גבי העצם וברש"י ד"ה ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בבשר שע"ג העצם כ' וז"ל אבל מוח לא דליכא לאוקמי' במוח נמי וע"י גחלת דלא מצריך לי' קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע עכ"ל. ודברי רש"י אלה שורשם בגמ' שם דפ"ד ע"ב דפריך למ"ד דשבירת העצם מבעוד יום (ביום ערב פסח) מותר מהא דתני' דאין נמנין על מוח שבקולית ואמאי נתברי' מבעוד יום ונפקי' למוח דידי' ונימני עלי' ומשני ולטעמיך משחשיכה נמי נייתי גומרתא וניחות עלי' ונקלי' יניח גחלת על העצם וישרפנו) ונפקי' למוח דידי' ונימני עלי' דהא תנן דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם אלא מאי אית לך למימר אביי אמר משום פקע (שמא ע"י השריפה יופקע העצם במקום אחר ופקיעתו במקום אחר איננה שריפה אלא שביר') רבא אמר משום הפסד קדשים דדילמא אכיל נורא ממוח דידי' מבעוד יום נמי גזיר' מבעוד יום אטו משחשיכה עכ"ל הגמ'. ומוכח להדיא דהך חשש פקע הוא רק חשש וגזור' דרבנן דהא מדמי לי' הש"ס לגזיר' דרבנן דמבעוד יום אטו משחשיכה וא"כ יוקשה לכאורה דמה זה שכ' רש"י דליכא לאוקמי קרא בגחלת משום חשש פקע הרי מה"ת שרי באמת בגחלת ורק חשש דרבנן הוא. והנה בתוס' שם דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא הקשו ג"כ אהא דפריך התם דיהי' מותר לשבור העצם עבור אכילת מוח מטעמא דעדל"ת והקשו על זה דהא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ותירצו וז"ל ותי' רבינו חיים דלרבא שפי' לעיל דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אתי שפיר עכ"ל. ובהגהות הב"ח שם כ' וז"ל האי סוגי' ס"ל האי טעמא משום הפסד קדשים אבל לא כרבא דקאמר דילמא אכיל נורא אלא ס"ל דאיכא ודאי הפסד קדשים עכ"ל. נראה שהוקשה לו ג"כ שהרי חשש דהפסד קדשים דרבא הנ"ל רק חשש דרבנן הוא מדמדמי' לי' לגזיר' דמבעוד יום אטו משחשיכה וכנ"ל וא"כ אכתי מה"ת הרי אפשר לקיים שניהם ואין לנו לומר עדל"ת וע"כ תי' דסוגי' הנ"ל פליגא אדרבא דרבא אמר דילמא אכיל נורא ממוח דידי' וכו' וע"כ הוא רק חשש דרבנן משא"כ סוגי' הנ"ל סוברת דודאי אכיל נורא וכו' וע"כ הוא שפיר איסור דאוריתא משום הפסד קדשים. והאחרונים ז"ל כתבו דאפילו אם הוא רק איסור דרבנן נמי ניחא דעכ"פ לא חשוב אפשר לקיים שניהם אחרי שאסרו חכמים ושפיר הוא דוחה גם מה"ת והארכתי בזה במ"א. ואולם דברי רש"י הנ"ל א"א לתרץ כדברי האחרונים הנ"ל דהא רש"י לאו מדין אפשר לקיים שניהם קמיירי רק קרא קמפרש וקאמר דא"א לאוקמי קרא בגחלת משום חשש פקע וגם אין לומר בכוונת רש"י כדברי הב"ח הנ"ל דההוא סוגי' פליגא אדלעיל וסוברת דפקע הוי ודאי ואסור מה"ת דז"א שהרי רש"י כ' להדיא דלא אצריך רחמנא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע עכ"ל. הרי שהוא רק דילמא לא ודאי והנה י"ל בישוב דברי התוס' ורש"י הנ"ל דסוגי' דהכא ודלעיל פליגי בפלוגתא העתיקה אי סד"א מה"ת לחומרא או רק מדרבנן דסוגי' דלעיל סוברת דהוא רק דרבנן משא"כ סוגי' דהכא סוברת דהוא מה"ת וע"כ מפאת הספק דדילמא פקע או דילמא אכיל נורא ממוח דידי' הוי שפיר איסור דאוריתא. ובישוב דברי התוס' הנ"ל י"ל ביותר דסוגי' דהכא סוברת דנהי דהוא רק חשש דדילמא אכיל נורא וכו' עכ"ז יש בו איסור תורה מפאת עשה דשימור דהצריכה תורה לשמור הקדשים וכמ"ש ושמרתם את תרומותי וע"כ כשעושה מעשה אשר אפשר שעל ידו יופסדו הקדשים ויאבדו שוב אין זה שימור ועובר בודאי עבירת עשה דשימור ודו"ק. ודוגמת זה כ' הרמב"ן ריש חולין דנהי דס"ט ברה"ר ספיקו טהור עכ"ז לגבי קדשים לא חשיב שימור עכ"פ דשימור חשוב רק על ידי טהרה ודאית עש"ה ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ:

ואולם היותר נראה בכונת רש"י הנ"ל הוא דנהי דאין התורה אוסרת איסורי גזירות וחששות עכ"ז לא תצוה התורה לעשות מעשה הגורמת תקלת עבירה ולא תעשה מצוה מזה כי דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום ועל כן אם הדין הוא דעשה דאכילת מוח לא דחי לאו דשבירת עצם א"כ אסור לשבור העצם אפי' לצורך המוח וא"כ אז מאלינו אנו אומרים שמה שאמרה תורה ואכלו את הבשר בלילה הזה לא היתה הכונה על המוח שבעצמות הפסח וע"י גומרתא כיון דיש בגומרתא תקלת פקע וכשיופקע ע"י הגומרתא הרי תהי' הפקיעה שהיא שבירה עבירה כיון שאסור לשבור לצורך אכילת מוח וע"כ לא תהי' התוה"ק גורמת לעבירה חלילה ולא תצוה התורה מילתא דאית בי' תקלת עבירה וע"כ אין מצוה כלל לשרוף העצם ולאכול המוח כיון שלא ציותה תורה המצוה הזאת ודו"ק היטב. ועוד יש להסביר ביותר דברי רש"י אלה ולומר דעל כרחך אין כוונת התורה אמוח שבעצמות וע"י גומרתא כיון שאם תהי' המצוה ככה הכל בהכרח יעשו כן וא"כ כיון דע"י הגומרתא אפשר ומצוי שיופקע במקום אחר א"כ לא ימלט שבכל השורפים עצמות פסחיהם ע"י גומרתא לא יופקע העצם אף באחד מהם וא"כ בודאי יבוא אחד מהם לידי עבירה וא"כ פשיטא דלא תצוה התורה מצוה שתגרום ודאי עבירה ודו"ק:

והנה סברתנו הקדומה דאף דשריפה שרי מה"ת דחשש פקע הוא רק דרבנן עכ"ז גם התורה חוששת החשש הזה לענין שעכ"פ לא תעשה השריפה מצוה יש לה דמיון בר"ן פ' גיד הנשה שכ' למ"ד דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה וז"ל והא דאמרי' דזרוע בשילה חידוש הוא אין חדושו שמותר לבטלו אלא שמצוה לבטלו משא"כ בשאר איסורין שבתורה שאין מצוה לבטלם לכתחלה וכו' עכ"ל. כונתו דנהי דמעשה הביטול מותר הוא מה"ת ואין במעשה הזאת חסרון כל כך שתאסור התורה עשייתו עכ"ז ערך חסרונו הוא עכ"פ לענין זה שלא תחייב התורה את מעשה הביטול ולא תעשה ממנו מצוה וע"כ בזרוע בשילה דציותה תורה לבשל הזרוע עם האיל ולבטל איסור הזרוע לכתחלה חשיב זה שפיר חידוש [ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה אות מ"ד] וע"כ ה"נ לענין נידון דידן י"ל דנהי דאין התורה חוששת חשש פקע לאסור את השריפה עכ"ז לענין זה גם היא חוששת לו לענין שלא תעשה את השריפה מצוה ודו"ק היטב. ועיין עוד בש"ס סוטה ד"ה ע"ב דאהא דתנן שם במשנה דסוטה אינה מתייבמת פריך דמנלן ומשני א"ר יוסף רחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלא ליסתרי לביתי' ואת אמרת תתייבם נמי יבומי א"ל אביי אלא מעתה לאחר לא תינשא דלא תיסתרי לביתי' א"ל מי קא רמינן לה עלי' בעל כרחי' (דאלו ליבם אמרי' לי' דמצות יבום קודמת למצות חליצה) עכ"ל הגמ'. והנה גם פה מבוארת סברא כזאת ממש דנהי דסוטה רק לבעל ולבועל אסורה אבל לכל העולם מותרת והנושאה אלו בא לב"ד לישאל אם מותר לנושאה הרי אנו אומרים לו שרשאי לישאנה וא"כ הרי אין בה תיעוב איפוא לענין שתאסור התורה נישואי' עכ"ז אנו אומרים דלענין זה יש בה תיעוב עכ"פ לענין שלא תחייב התורה לישא אותה ולא תעשה התורה מנישואי' מצוה וע"כ אין בה מצות יבום וכיון שאין היבום מצוה ממילא היא אסורה ליבם משום אשת אח דה"ל אשת אחיו שלא במקום מצוה כמבואר שם ברש"י ע"ש. וה"ז ממש כסברתנו הנ"ל דנהי דמעשה שיש בה חשש פקע איננה מתועבת ומרוחקת כל כך לענין שתאסור התורה את המעשה הזאת עכ"ז היא מתועבת ומרוחקת לענין זה שלא תחייב התורה את המעשה הזאת ולא תעשה אותה מצוה ודו"ק היטב:

ועוד נראה דלא לבד שלא תעשה התורה מצוה ממילתא דאתי בי' לידי תקלה כ"א ג"כ לא תתיר בפירוש מעשה כזאת וזה דנהי דלא אסרה תורה איסורים סייגיים וחששיים כבר כתבו ז"ל שזהו מפאת שאין זה שוה בכל אדם כי לא הסייג והגדר הנצרך לזה נצרך לזה וכן לא כל הזמנים שוים בו כי יש זמנים הנצרכים לגדרים וסייגים שאינם נצרכים בזמן אחר וכאומרם ז"ל ביבמות צ' ב' לא שהי' ראוי לכך אלא שהית' השעה צריכה לכך והתורה לא דיברה רק דברים הכוללים כל האדם וכל הזמנים וע"כ נהי שלא כתבה תורה איסורים סייגים עכ"ז רצונה באמת שהאדם יאסור עליו בעצמו ויעשה סייגים לעצמו שלא יבוא לידי איסורי תורה וע"כ ממילא אי אפשר שתתיר התורה בפירוש מילתא דאית בי' תקלת עבירה דאדרבה הרי רצונה שהאדם יאסור זה בעצמו על עצמו. והנה נודעים דברי הרמב"ן עה"ת פרשת קדושים דפי' דעשה דקדושים תהיו הוא חיוב כללי על כל אדם שיקדש עצמו במותר לו ויעשה לו סייגים כפי מה שצריך לו שלא לבוא לידי איסור עש"ה. וזהו כונת הגמ' יבמות כ' א' כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש והטעם דרוב דברי חכמים הרי הם גזירות בדבר המותר שלא לבוא לידי איסור וע"כ המקיימם נקרא קדוש כי הסייגים האלה הלא נכללו במאמר קדושים תהיו ודו"ק. ומעתה לדברי הרמב"ן הנ"ל פשוט דלא תתיר התורה בפירוש מילתא דתקלה או דבר הנצרך לגדר איסור דאדרבה הרי ציותה על זה בעשה דקדושים תהיו. ועוד נראה שמה שלא כתבה תורה איסורים סייגים זהו בעבור כי אלו כתבתם שוב הרי היו הם ג"כ איסורים עצמיים אחרי שאסרתם התורה ושוב הרי הי' האדם נצרך לעשות לו סייגים אחרים שלא לבוא לעבור על אלו האיסורים הסייגים ושוב התורה עצמה הית' מוכרחת לאסור גם אלו איסורים הסייגים השניים כיון שהי' בהם אז צורך כמו בסייגים הראשונים דאחרי שאסרה התורה מעשי הסייגים הראשונים א"כ העביר' בם הרי שזה לעבירות העצמיות והראשיות כיון שגם אלו הסייגים הרי אסרה תורה והעובר עליהם הרי עובר על דברי השי"ת וא"כ הי' הדבר איפוא יוצא לבלי תכלית באיסורים הסייגים כי הראשונים היו צריכים לשניים שיפורשו ג"כ בתורה ושוב השניים לשלישיים וכן לעולם וכמובן וע"כ לא יכלה התורה לכתוב איסורים סייגים כלל וכלל. וזהו שדרשו ז"ל בעירובין דכ"א ע"ב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ וגו' בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו' שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו עשות ספרים הרבה אין קץ עכ"ל הגמ'. והכוונה לפי דרכנו שאלו היתה התורה כותבת את האיסורים דרבנן שהם איסורים סייגים הי' הדבר איפוא יוצא לבלי קץ וכנ"ל וע"כ לא כתבה התורה איסורים סייגים כלל רק הניחה זה אל האדם שיאסור זה בעצמו על עצמו ויפרוש עצמו משערי ההיתר שלא ליגע בשער האיסור אבל כיון שעכ"פ רצונה שהאדם יאסור זה בעצמו על עצמו ממילא שלא תתיר בפירוש כל כי האי גוונא דאדרבה הרי רצונה שהאדם יאסור אותו בעצמו עליו. ועפי"ז תבין דברי הט"ז ביו"ד סי' קי"ז שכ' דדבר שהותר בתורה בפירוש שוב אין החכמים יכולים לאסרו ולפי הנ"ל הדברים מוטעמים דכיון שהתירתו תורה א"כ מוכח מזה שאין בו גדר לאיסור כלל דאלו הי' נצרך לגדר האיסור לא היתה התורה מתירתו וכנ"ל וא"כ כיון שאין בו גדר לאיסור כלל מדוע איפוא יאסריהו החכמים ודו"ק:

והנה כהסברת דברי רש"י פסחים הנ"ל נראה ג"כ בהא דאמרי' בחולין קט"ו א' ובקידושין ל' ב' וביומא ס"ז ב' דלא אמרה תורה שלח לתקלה ונראה ודאי דגוף השילוח של דבר איסור החוצה או למדבר שרי מה"ת לא מיבעי' לרמב"ם ז"ל דכל הספיקות מה"ת שריין דכאן נמי רק ספק הוא שמא ימצאנו ישראל ויאכלנו או יהנה ממנו אלא אפילו לראשונים ז"ל דכל הספיקות מה"ת אסורים עכ"ז כאן נראה דשרי דאיננו ספק שקול דיוכל להיות שיאכלוהו בעלי חיים תחלה או אפי' יבוא ליד אדם שמא יבוא לידי עכו"ם ולא לישראל וע' ש"ס ע"ז (דף ט"ו ע"ב) דלגבי לפני עור כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וע"ש בריטב"א ועכ"ז שפיר אמרו דלא אמרה תורה שלח לתקלה והכוונה דנהי דהשילוח מותר מה"ת עכ"ז מתועב ומרוחק הוא לענין שלא תעשה התורה מצוה ממנו ולא תתירתו בפירוש וכנ"ל. והנה קצת אחרונים ז"ל כתבו דחשש תקלה דמצינו בש"ס בכמה דוכתי הוא דאוריתא ויש מדבריהם ראי' דשייך סייג בדאוריתא דהא חשש תקלה ג"כ רק סיג הוא שמא יבוא לאכלו ולפי דברי האחרונים הנ"ל יש להבין בפשיטות באמת דברי רש"י פסחים הנ"ל שכ' דלא מצריך לי' רחמנא מילתא דאתי' לידי תקלה דילמא פקע כיון שרש"י קורהו מילתא דאתי לידי תקלה והרי חשש תקלה הוא דאוריתא. ונהי דמש"ה פסחים פ"ד ב' הנ"ל מוכח דחשש פקע רק מדרבנן הוא וכנ"ל עכ"ז י"ל דסוגי' דדף פ"ה ע"א הנ"ל פליגא אסוגי' דלעיל וסוברת דהוא מה"ת ופליגי באמת בזה אם חשש תקלה הוא מה"ת או רק דרבנן [וה"ז כדברי הגהות הב"ח הנ"ל אליבא דתוס' הנ"ל דפי' דהנך סוגיות פליגי בחשש הפסד קדשים אם הוא ודאי ומה"ת או רק ספק מדרבנן וכנ"ל]. ואולם מה שכתבנו למעלה בכוונת רש"י דאף דחשש דפקע הוא רק מדרבנן עכ"ז לא תעשה התורה מצוה מזה זה נראה פשוט ומוכרח בדברי רש"י ה כאשר, תדקדק בלשונו הזהב שכ' דלא מצריך לי' קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה עכ"ל והכוונה מבוארת דאף השסר מה"ת עכ"ז לא תצריכהו התורה ולא תחייב עשייתו:

והנה לפי מה שכתבנו דמילתא דתקלת עבירה לא תתיר אותו התורה בפירוש וע"כ כשיש לנו ספק במקרא אי קאי אמילתא דתקלה, או לא אנו מפרשים דלא קאי עלי' וכגון קרא דואכלו את הבשר בלילה הזה מפרשינן דלא קאי אמות שבעצמות וע"י גומרתא משום דאית בי' תקלת עבירה דדילמא פקע יש ליישב בזה קושית התוס' קידושין ד"ה ע"א ד"ה מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף שכתבו וז"ל ולענין ביאה ליכא למימר מה הוי' בביאה אף יציאה בביאה שלהתרחק ממנה הוא, מגרשה עכ"ל. ולפמ"ש יש ליישב קושית התוס' הנ"ל לפי המבואר ביבמות ד"כ ע"ב דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ע"ש וא"כ ה"נ יש לחוש בביאת הגירושין אטו שמא יבעול שנית אחרי ביאת הגירושין והביאה השניה הרי איסור הוא דאחרי שנתגרשה ע"י הביאה ראשונה הרי היא פנוי' ויש בה איסור דאורייתא בביאה שניה מפאת לא תהיה קדשה וכנודע דעת הרמב"ם ז"ל וע"כ אנו דנין מסברא ואומרים דלא היתה כונת התורה בהקישא דויצאה והיתה לגירושין בביאה כיון דאית ביה תקלת וגזירת איסור וגוף ההיקש הרי צריך לקידושי שטר אלא, דאתה רוצה לומר מפאת אין היקש למחצה דקאי גם אגירושין בביאה וע"כ כיון שהסברא מנגדת זה ומתחייבת שלא היתה כונת התורה לגירושין בביאה לא שייך בי' כללא דאין היקש למחצה כמו שהארכתי במ"א דלא שייך כללא דאין היקש למחצה נגד הסברא. וע' תוס' ב"מ (דף קי"ד ע"א) ד"ה ואידך והתוס' בבכורות (דף י' ע"א) ד"ה מה. ואולם לכאורה הא הרכא דשם ביבמות דהביאה ראשונה היא ביאת ייבום וקונה אותה ע"י הביאה ונעשית אשתו ע"כ שפיר יש לחוש שישכח האיסור ויבעול גם ביאה שני' כיון שהיא אשתו משא"כ כאן בביאת גירושין אין לחוש שיבעול שנית כיון שאחרי הביאה הראשונה הרי כבר גרושה היא מאתו ואיננה אשתו וע"כ אין לחוש שיבעלנה שנית. ואמנם התוס' שם ביבמות כ' ב' ד"ה אטו כתבו דה"ה דהוי מצי למימר גזירה העראה אטו גמר ביאה עכ"ל הרי דגזרינן ג"כ העראה אטו גמר ביאה וגזירה זאת שייכא שפיר גם כאן לפי, המבואר ביבמות נ"ה ב' דאשה נקנית לבעלה בהעראה ע"ש וא"כ אי נימא דמתגרשת בביאה מהיקשא דויצאה והיתה הרי תתגרש ג"כ מיד בהעראה וא"כ שפיר איכא למיגזר העראה אטו גמר ביאה כיון שהיא אותה הביאה עצמה ושפיר יש לחוש שיגמור ביאתו והגמר ביאה הרי איסור הוא מפאת ל"ת קדשה כיון שנעשית פנוי' כבר ע"י ההעראה. וע' כתובות נ"א ב' תחלתה באונס וסופה ברצון מתורת מ"ט יצר אלבשה ע"ש וא"כ ה"נ שפיר יש לחוש שילבישהו היצר ע"י ההעראה ויגמור ביאתו ואפי' לא יגמור ביאתו רק שלא יהי' זריז לפרוש מיד אחרי ההעראה הרי כל מה שהוא שוהה בביאתו אחרי ההעראה הוא איסור תורה מלאו דל"ת קדשה וע' יבמות ל"ד א' דר"א מחייב על כל כח וכח ואפילו רבנן לא פליגי עלי' אלא לחטאות דבעי' ידיעות לחלק או למלקות דבעינן התראות לחלק אבל לענין גוף העביר' מודו דכל כח וכח עבירה בפ"ע הוא ע"ש] וע' זבחים דל"ג ע"א דפריך למ"ד דסמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא דא"כ ליעול המצורע ולסמוך להדיא וכו' ומשני גזירה שמא ירבה בפסיעות וברש"י שמא לאחר שיסמוך יכנס לצד פנים אפי' פסיעה אחת יותר משהי' צריך ונמצא ענוש כרת עכ"ל. וע"ע דוגמתו בנדרים דמ"ב ע"א במשנה המודר הנאה מחבירו בשביעית אין יורד לתוך שדהו (לאכול מפירות שבשדה) אבל אוכל הוא מן הנוטות (רשאי לעמוד חוץ לשדה ולאכול מפירות הנוטות לחוץ) ובגמ' שם ע"ב מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרי' (בשביעית ליכנס לתוכה לאכול פירותי') וכו' גזירה שמא ישהה בעמידה (שמא אחרי לקיטת הפירות יעמוד עוד שם והוי העמידה איסור) עכ"ל הגמ'. ודכותי' יש עוד שם ל"ט א' גזירה שמא ישהה בישיבה עש"ה. וא"כ אם בהילוך ועמידה וישיבה דלית בהו הלבשת היצר גזרינן שמא ירבה בפסיעות ושמא ישהה בעמידה וישיבה וכנ"ל א"כ כ"ש שיש לחוש בביאה דאית בי' הלבשת היצר לשמא יבעול יותר מהעראה ויעבור אלאו דל"ת קדשה והרי זו תקלת עבירה קרובה מאוד ושפיר דנין מסברא מכח זה דאין כוונת הכתוב לגירושין בביאה וכנ"ל. והנה לפמ"ש למעלה באות י"א דב"ש וב"ה פליגי בביצה (כ' ב') אי שייך חשש שמא יפשע בדאורייתא וכל הדומה לזה דב"ה ס"ל דשייך זה בדאורייתא וב"ש פליגי ע"ז וס"ל דלא שייך כל כה"ג בדאורייתא עש"ה א"כ לב"ש לכאורה קושית התוס' דקידושין הנ"ל במקומה עומדת דאין לתרץ דאין כוונת הכתוב לגירושין בביאה משום דאית ביה חשש שמא יבעול יותר מהעראה דהא לב"ש לא שייך זה בדאוריתא. ואולם לב"ש הרי קושית התוס' הנ"ל בלא"ה לק"מ דהא ב"ש ס"ל בגיטין (צ' א') דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ א"א כלל שיגרשנה בביאה שהרי אינו יכול לגרשה רק כשיש בה ערות דבר וביאתה אסורה לו ואדרבה נמצאת פלוגתא דב"ש וב"ה בגיטין שם אי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה וכו' או אפילו הקדיחה תבשילו מוסברת דלטעמייהו אזלי לפי מחלקותם דביצה הנ"ל ובהצעת קושית התוס' קידושין ותירוצנו הנ"ל וכמובן. [ודע דע"פ דעת הרמב"ם הנ"ל דהבועל פנוי' שלא לשם קידושין עובר אלאו דל"ת קדשה י"ל בישוב קושית התוס' קידושין הנ"ל בפשיטות טפי לפי המבואר בגיטין דע"ז ע"ב סברא דגיטה וחציר' באין כאחד ע"ש ומוכרח מזה דהא דאשה נעשית פנוי' ע"י הגירושין איננו רק ברגע שאחרי מעשה הגירושין כ"א חלות הגירושין הוא עם מעשה הגירושין ביחד וע"כ שייך סברא דגיטה וחצירה באין כאחד וכמובן וא"כ כיון שעם מעשה הגירושין נעשית פנוי' ממילא הרי אסור לגרשה בביאה שהרי הביאה עצמה ביאת איסור הוא כיון שבשעת הביאה פנוי' היא וכמו דאמרי' גיטה וחצירה באין כאחד ה"נ גירושי' ואיסור ביאתה דלאו דקדישה הנ"ל נמי באין כאחד וא"כ ההכרח שלא היתה כוונת התורה בהיקשא דויצאה והיתה לגירושין בביאה כיון שתמיד ביאת הגירושין אסורה בלאו מה"ת וז"פ]:

ועיין עוד בש"ס יבמות דמ"ד ע"א דאהא דתנן שם מי שהי' נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה פריך ונייבם לתרווייהו וכו' א"ק אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים וניחלץ לתרוייהו וכו' א"ק בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ ב' בתים ונייבם לחדא וניחלך לחדא א"ק אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שא"ע ליבום א"ע לחליצה ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויאמרו אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא דילמא חליץ והדר מייבם וקם לי' בלא יבנה (דדרשי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה) עכ"ל הגמ' ובתוס' שם ד"ה ועוד כתבו וז"ל לא גרסי' ועוד גזירה שמא יאמרו בית מקצתו בנוי וכו' דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזירה לא יניח עכ"ל. ואולם עפ"י דרכנו יש ליישב גירסת הגמ' ולומר דהש"ס ה"ק דמסברא אמרינן דלא היתה כונת התורה דלייבם לחדא וליחליץ לחדא כיון דיש בזה תקלת עבירה דדילמא חליץ והדר מייבם וקם לי' בלאו דלא יבנה ולא תצריך התורה דבר שיש בו תקלת עבירה וכנ"ל. וי"ל עוד יותר דבאמת הרי כבר משני הש"ס שינויא חדא דכתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ ייבם וע"כ זאת השני' שאפי' חפץ אינו מייבם כיון שכבר ייבם לראשונה וה"ל בונה שתי בתים ע"כ ג"כ אינה צריכה חליצה. אלא דיש לפקפק בתירוץ זה ולומר דמנ"ל דבעי' שבשעת חליצה יהי' בידו לייבם אם יחפוץ דילמא קאי קרא אשעת נפילה וכיון שבשעת נפילה שנפלו שתיהן לפניו הי' בידו לייבם את זו ולחלוץ את הראשונה שפיר קרינן גם בזו דאם חפץ ייבם ושפיר צריכה חליצה אחרי יבום הראשונה וע"כ קאמר הש"ס ועוד שמא יאמרו וכו' והכוונה כנ"ל דכיון דיש בזה ג"כ תקלת עבירה דדילמא חליץ והדר מייבם והסברא מחייבת שלא תצריך התורה דבר שיש בו תקלת עבירה ע"כ מכח סברא זאת מפרשינן דכוונת הכתוב דאם לא יחפוץ וגו' הוא אשעת חליצה דבעי' שיהיה בידו אז ליבם וע"כ זו שאין בידו ליבמה אחרי יבום הראשונה שפיר אימעטא בהדיא גם מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ וגו' ודו"ק:

יג

המל"מ פ"ג מה' איסורי המזבח ה"ח הכריח מסתירת הסוגיות דש"ס שבת (קל"ה ב') דמבואר שם דמה שאסרה תורה מחוסר זמן להקרבה הוא משום ספק נפל ואלו בראש השנה (ד"ז ע"א מבואר דמחו"ז אסור להקרבה אפי' אי ידעינן שכלו לו חדשיו ע"ש והכריח מכח זה דבאמת טעם איסור הקרבת מחו"ז הוא משום ספק נפל אלא דמשום לא פלוג אסרתו התורה בכל גווני ואפי' היכא דידעינן שכלו לו חדשיו עש"ה במל"מ. והנה אין שום סברא והבנה ללא פלוג זה זולת היותו מטעם סייג וגזירה דגזרה תורה דאם יקריבו מחו"ז כשידעו שכלו לו חדשיו יבואו להקריבו ג"כ כשלא ידעו שכלו וכו' וע"כ אסרתו התורה בכל גווני מכח הגזירה הנ"ל וא"כ מבואר דשייך סייג וגזירה בדאורייתא [ומה שכ' שם המל"מ עוד דגם באדם הוא כן אליבא דרשב"ג דמה שפטרה תורה בכור אדם מפדיון קודם ל' הוא מפאת ספק נפל ומשום לא פלוג אמרה תורה דבכל גווני אינו נפדה קודם ל' ואפי' בידעינן שכלו לו חדשיו עש"ה גם זה אין לו שום הבנה זולת היותו מטעם גזירה דגזרה תורה דאם יפדוהו קודם ל' כישדעו שכלו וכו' יבואו לפדותו ג"כ כשלא ידעו וכו' וימות תוך ל' ויפסידו הבעלים אז מעותיהם בחנם וגם יהי' המעות גזל ביד כהן וע"כ מפאת חסיון על ממונם של ישראל וגם כדי להציל את הכהן מאיסור גזל סתמה תורה את הדרך ופטרה בכור אדם מפדיון קודם ל' בכל גווני כנלע"ד פשוט ומוכרח לפי דעת המל"מ ז"ל ואולם בהך דבכור יש לי דרך אחר שלא כדברי המל"מ ז"ל הנ"ל ואכ"מ]:

יד

מצינו עוד סברא דלא פלוג בדאורייתא ביבמות ד"ו ע"א בתוד"ה שכן הכשר מצוה וז"ל ואור"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי (ל"ת) דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו (לעבור על ל"ת) והיינו משום דרוב עניני כיבוד רגילים להיות ע"י הכשר מצוה (דכשמחמר בשבת או מטמא בביה"ק ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלת לאביו הרי בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו ועושה רק הכשר מצות הכיבוד לא גוף המצוה ולא הוי בעידנא עש"ה בתוס') קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עכ"ל. וגם זה אין לו שום סברא זולת היותו מטעם גזירה דגזרה תורה דאם ישמע לו לעבור על ל"ת היכא דהוי גוף מצוה ישמענו ג"כ לעבור בהכשר מצוה אלא דאלו לא היו רוב עניני כיבוד רגילים להיות בהכשר מצוה והי' רק מחצה על מחצה אזי לא היתה התורה גוזרת לבטל חצי העשין דכיבוד אש אידך חצי הלאוין דמאי חזית ואדרבה הרי עשה עדיפא מל"ת דמשום הכי עדל"ת וכנודע דעת הרמב"ן עה"ת פ' יתרו משא"כ עתה שרוב הפעמים הדחי' היא בהכשר מצוה והמיעוט הוא בגוף מצוה ע"כ שפיר גזרה תורה לבטל מיעוט העשין אטו רוב הלאוין שיודחו שלא כדין ודו"ק:

טו

בנדרים ד"י ע"א ר' שמעון אומר מנין שלא יאמר אדם לד' עולה לד' מנחה וכו' ת"ל קרבן לד' וכו' וע"ש בפי' הרא"ש דהחשש הוא שמא יחזור בו מלידור ולא יאמר תיבת עולה ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה ע"ש ומבואר דשייך סייג בדאוריתא:

יז

מצאתי עוד סייג בדאוריתא בש"ס נזיר דמ"ה ע"א ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אוהל מועד ולא נזירה (פי' דתיבת הנזיר ממעט נזירה שלא תגלח פסח אוהל מועד אלא במדינה) שמא יתגרו בה פרחי כהונה ובתוס' שם ד"ה ולא נזיר' כתבו משמע שטעמא דקרא שמא יתגרו בה פרחי כהונה וכ' עכ"ל. ומבואר דהתורה אסרה לגלח אשה נזיר' פתח אוהל מועד מחשש וסייג דשמא יתגרו בה פרחי כהונה ומפורש דשייך סייג בדאוריתא. ולפמ"ש באות י"ב דאף אם אין התורה אוסרת איסורים סייגים עכ"ז לא תעשה מצוה ממילתא דאית בי' חשש ותקלת עבירה א"כ אין ראי' די"ל כוונת ר"ש שזורי וגלח הנזיר ולא נזירה וכו' היינו דלנזיר ציותה תורה לגלח פתח אוהל מועד משא"כ לנזירה לא ציותה תורה זה והיא רשאה לגלח במדינה כמו פתח אוהל מועד דלא רצתה תורה לחייבה בגילוח פתח אוהל מועד כיון דאית בי' חשש דשמא יתגרו וכו' ואפי' תפרש דכוונת ר"ש שזורי באמרו ולא נזירה היא לאיסור דנזירה אסורה לגלח פתח וכו' נמי ניחא דכיון דאין מצוה שתגלח שם שוב אם תגלח שם חשיב בזיון ושפיר אסורה לגלח שם עש"ה בנזיר בסוגי' וע' יומא מ"ז א' השתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן וכו' ובאתי בכ"ז רק להעיר:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה