אור ברסלב
לקח טוב כלל ז

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ז

כלל ו

עוד בענין דיחוי.

עוד כ' אלי ידידי מו"ה צבי לופטיג נ"י הנ"ל במכתבו הנ"ל בענין דיחוי וז"ל אציע לפני כהדר"ג נ"י עוד דבר קטן אשר אמרתי בסוגיא דדיחוי בישוב קושית הרא"ש סוף מ"ק שהקשה אהך דיבמות (ל"ג א') כגון דאייתי שתי שערות בשבת וכו' והקשה דנימא דיחוי כיון דבתחלת שבת הי' פטור ואמרתי ליישב עפ"י סברת הר"ת בזבחים י"ב ב' בתוד"ה הכא דגבי הפריש קרבן על החלב והורו ב"ד שחלב מותר וכו' לא שייך דיחוי כיון שלא נדחה אלא ע"י טעות הב"ד ולא אמרי' דיחוי בטעות (ודעת הר"ת הזאת היא היפוך מדברי רש"י זבחים ע"ג ב' ד"ה אי מקריב לא מרצי וכמובן וכבר העיר בזה מורי הגאון הצדיק מסיגוט ז"ל בשו"ת אבני צדק חאו"ח בתשובתו אלי בסי' צ"א] והנה ביבמות (ל"ד א') אהא דאמרי' בשופעות מתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהי ומתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו דפירש"י דאיירי כשנולדו הזכרים בא' בתשרי והנקיבות בא' בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקיבות שהוא י"ג לזכרים מסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת שנעשו כולם גדולים ביום ההוא ונמצא שאיסור נדה וחלות הקידושין באים כאחת וכ' ע"ז הרשב"א בחידושיו וז"ל הקשה עליו הרמב"ן נר"ו דהא אינן נעשין גדולים בשנים לבד אא"כ הביאו ב' שערות לאחר הפרק ואפי' הביאו קודם הפרק ועודם בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאיתא בנדה וכו' וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיבואו כולן כאחת ולי נראה דאי מהא לא תקשה לרבינו ז"ל דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולם באותו יום ומסתמא אמרי' מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול כדאמרי' פרק עשרה יוחסין קידשה אבי' בדרך וקידשה היא את עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו כלומר ואין חוששין לקידושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם ואוקימנא פלוגתייהו בההוא יומא דמישלם ששה חדשים דבין נערות לבוגרת וטעמא דרב מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וסומכין על חזקה זו להקל ולהתירה לשני בלא גט וקיי"ל כרב וכו' ה"נ כשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרי' מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל עכ"ל. וא"כ לדברי הרשב"א היכא דאייתי שתי שערות בשבת נעשה גדול למפרע וא"כ לא שייך דיחוי דהא הוי דיחוי בטעות דאנן הוא דחשבנו בטעות שהוא קטן:

אכן לכאורה דברי אלה לענין דיחוי בטעות טעות הם דהתם אמרי' רק מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול וכלשון הגמ' מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וא"כ אכתי הרי הי' דיחוי בליל שבת:

ונלענ"ד לתרץ גם זה ע"פ גמ' יומא (פ"א א') חמשה קראי כתיבי במלאכה (דיוה"כ) חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילא וחד לעונש דיממא וחד לעונש דלילא וכו' וכתבו הת"י שם וז"ל לא ידענא אי בעי' בכל דוכתא קראי לעונש דיממא ולילא במלאכה כגון שבתות ויו"ט וחוש"מ עכ"ל. והגהות מצפה איתן הטיבה לראות שהיא מכילתא מפורשת בפ' יתרו דמייתי אזהרה למלאכת ליל שבת מקרא דכתיב ויום השביעי שבת מה ת"ל שבת לרבות ליל שבת ועונש מדכתיב מחלליה מות יומת עכ"ל. וא"כ לא שייך דיחוי כלל מליל שבת על צפרא דשבתא דהא כל עונה ועונה מוזהרת בלאו מיוחד והוי ביומא דשבתא אזהרה חדשה וזו האזהרה החדשה הרי לא נדחית כלל כיון דנעשה גדול מצפרא וכאמור:

עוד הנני להציע לפני כהדר"ג נ"י את אשר נתעוררתי על אשר ראיתי בכתבי כהדר"ג נ"י בסוגיא דדיחוי להסתפק במצות התלויות בזמן אם יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה הן הן הדברים הכתובים בכלל הקדום אות ג'] ונתעוררתי דדבר זה הוא פלוגתא בין גדולי הראשונים הם הראב"ד והרמב"ן ז"ל דבקידושין פרק עשרה יוחסין אהא דר' שמעון אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור דפירש"י אפי' נתנבלה ביוה"כ והתוס' הקשו עליו דא"כ ה"ל בת אחת דמשנתנבלה פקע איסור אמ"ה וחלו יוה"כ ונבילה בהדדי ותי' הריטב"א קידושין שם בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד ז"ל פי' דלעולם קדום איסור נבילה לאיסור יוה"כ שאין דנין בענין בחתיכה זו עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבילה וכו' ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא הי' שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו עכ"ל. ומעתה אם נאמר דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה וא"כ תיכף משנעשה גדול חל עליו החיוב להתענות ביוה"כ ביום שיהי' יוה"כ א"כ הרי אין חילוק בין איסור נבילה לאיסור יוה"כ דשניהם חלין עליו משעה שנעשה גדול וממ"נ אם דנין על חלות איסורין על החתיכה הרי גם איסור נבילה אין על חתיכה זו טרם שמתה וכשמתה ביוה"כ הרי חל עלי' איסור יוה"כ ג"כ ואי דנין על מציאות החיוב הכללי דאקרקפתא דגברא שלא לאכול נבילות דחל עליו משנעשה גדול וכדברי הראב"ד א"כ הרי חל אז עליו ג"כ החיוב להתענות ביוה"כ ביום שיהי' ועל כרחך דס"ל להראב"ד דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"כ שפיר משעה שנעשה גדול חל על האדם חיוב שלא לאכול נבילה ואלו החיוב להתענות ביוה"כ אין חל עליו אז ורק אח"כ ביוה"כ בעצמו הוא דחל אכן בחידושי הרמב"ן בקידושין שם חולק באמת על הראב"ד בענין זה וז"ל ומה שאמר (הראב"ד) משום דהאי גברא מכי אייתי שתי שערות איחייב לי' בנבילה אבל לא ביוה"כ עד יוה"כ אינו נכון שאינו דומה למה שאמרו בפ"ד אחין כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהתם בשום איסור לא איחייב עד שיביא שתי שערות אבל בהביא שתי שערות נתחייב בהן ואפי' איסור יוה"כ חל עליו מעתה כשם שחל עליו איסור הנבילה אע"פ שלא נתנבלה אלא ביוה"כ לפי דבריך עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ן הוא להיפוך דכמו דחל עליו איסור נבילה משנעשה גדול ה"ה דחל עליו אז איסור יוה"כ שלא לאכול ביוה"כ ביום שיהי' וזהו שסיים הרמב"ן ז"ל לפי דבריך היינו דלראב"ד שאין אנו דנין בחתיכה זו עצמה אלא בחיוב הכללי אשר על האדם שלא לאכול נבילות א"כ כמו שחל החיוב הזה על האדם משהביא שתי שערות ה"נ הרי חל אז עליו החיוב להתענות ביוה"כ ביום שיהי' ואף שאינו עדיין בעולם ואכתי הוי איסור בת אחת. והרי כאן פלוגתא מפורשת בין הראב"ד והרמב"ן אם יש חיוב לפני יוה"כ להתענות ביוה"כ או ביוה"כ הוא דחל החיוב הזה וזהו עצמו הספק של כהדר"ג נ"י אם יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה במצות הזמניות. והנה מדברי התוס' רי"ד קידושין כ"ט שתי' אקושית התוס' דל"ל אותו ולא אותה ת"ל דמילה היא מ"ע שהז"ג דאינו נוהג אלא ביום ורק מח' ואילך ותי' הרי"ד דכיון דאין המצוה תלוי' בגוף האב רק בגוף הבן ועל האב החיוב רק לראות שיהי' הבן נימול ולעשות כל הנצרך לזה וא"כ הרי צריך לטרוח גם לפני ח' וגם בלילה לראות שיהי' לו כל מכשירי וצרכי מילה כסכין למול וכדומה ביום ח' ולא חשיב ז"ג עכת"ד יעוש"ה. וכוונתו נראה דס"ל כשיטת הפוסקים דאחר המל איננו בתורת שליחות דאב ואעפ"כ האב מקיים מצותו בזה וא"כ הרי המצוה שעל האב היא רק לראות שיהי' הבן שלו נימול וכמובן. ואיך שיהי' עכ"פ מוכח מדברי הרי"ד הנ"ל דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה דרק עבור זה מחויבין גם לפני הזמן מה"ת לראות ולעשות כל הנצרך לשתתקיים המצוה בזמנה וכמ"ש כהדר"ג נ"י בכתביו. ודרך פלפול יש להבין בזה הא דס"ל לר' אלעזר ברבי שמעון ביבמות (ע"ב ב') דמילה בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ושלא בזמנה נוהגת ביום ובלילה ורבנן פליגי עלי' התם וס"ל דגם של"ב אינה נוהגת אלא ביום ויתיישב ג"כ מה שתמה הטורי אבן חגיגה ט"ז על תי' התוס' שתירצו הקושי' הנ"ל דל"ל אותו וכו' ותירצו דכיון דמשמונה ואילך אין לה הפסק דמילה של"ב נוהגת גם בלילה מש"ה לא הוי ז"ג ותמה הוא ז"ל דזהו הרי הוא רק לראב"ש משא"כ לרבנן דפליגי אראב"ש וס"ל דגם של"ב אינו נוהג אלא ביום אכתי קושית התוס' במק"ע דל"ל אותו וכו' ולפמ"ש ניחא דבאמת הרי אין התחלה לקושית התוס' די"ל כתי' הרי"ד הנ"ל אלא דתי' הרי"ד הא שייך רק אם נאמר דחיוב המצוה הוא עוד לפני זמן המצוה וכנ"ל וע"כ ר"א ברבי שמעון בשיטתי' דאבוה קאי דאמר דאוכל נבילה ביוה"כ פטור והיינו אפי' נתנבלה ביוה"כ וכפירש"י וקשה קושית התוס' הא הוי בת אחת וצ"ל כתי' הראב"ד הנ"ל וא"כ על כרחך אין חיוב המצוה לפני הזמן מדאין חיוב יוה"כ חל רק ביוה"כ וכנ"ל וע"כ ר"א בר"ש לטעמי' שפיר הוכרח לסבור דמילה של"ב נוהגת גם בלילה כי היכי דלא תיקשי דל"ל אותו וכו' וכמובן משא"כ רבנן דראב"ש שפיר סוברים דמילה של"ב ג"כ אינה נוהגת אלא ביום ואעפ"כ לא קשה דל"ל אותו וכו' די"ל כתי' הרי"ד הנ"ל וכמובן. ע"כ דברי ידידי הנ"ל:

וזאת אשר השבתי לו על דבריו אלה. ידידי החביב.

הבנתך בדעת ר"ת זבחים י"ב ב' דלא אמרי' דיחוי בטעות הנה אני מבין מדברי ר"ת רק דיש סברא יותר לומר דיחוי כשאינו בטעות מכשהוא בטעות אבל באמת אומרים דיחוי גם בטעות (דהא כי פתח ר"י בדחויין מהא פתח היינו מהך דהורו ב"ד וכו' ודרש בו שיודחה וכפירש"י ואין לפרש זה לדעתי באופן אחר כלל וא"כ הרי אומרים באמת דיחוי גם בהורו ב"ד וכו' אע"ג דהוא דיחוי בטעות והאי דפתח בי' לר"ת היינו מפאת היותו רבותא טפי על דרך איידי דחביבא לי' אקדמה ולרש"י הוא להיפוך דפתח בי' מפאת היותו פשוט יותר וסידר דבריו על דרך לא זו אף זו או דהי' סובר מתחלה באמת רק בזה לחוד דאמרי' דיחוי ואח"כ חידש גם את השאר עש"ה בסוגיא. ויש לי עוד כמה פנים בביאור הסוגי' אליבא דר"ת ועפ"י כל הביאורים אומרים לפי האמת דיחוי גם בהורו ב"ד אע"ג דהוי דיחוי בטעות) וספר שו"ת אבני צדק איננו לפני לעיין בו:

וזאת שנית מה שהבנת ידידי בדברי הרשב"א יבמות שאם הביא ב"ש באמצע היום נעשה גדול מצפרא וכן מוכחי תחלת דברי הרשב"א שכ' דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולן באותו יום ומסתמא אמרי' מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול וכו' ומוכח כוונתו שהית' הבאת וצמיחת השערות בתוך ובאמצע היום ונעשים גדולים מכח זה מצפרא ולפי"ז גם בהך דקידושין דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת יהי' ההכרח לפרש דס"ל לרב דאם הביאה סימני הבגרות סוף היום נעשית בוגרת מצפרא ושמואל דפליג עלי' התם סובר דאין הסימנים עושים אותה גדולה למפרע. ויש כדמות ראי' לזה הבי' מהא דפליגי רב ושמואל ביבמות (ד"פ ע"א) באכל חלב מבן י"ב ועד בן י"ח והביא סימני סריס דס"ל לרב דנעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה דלפי הפי' הזה הנה פלוגתתם דקידושין הנ"ל הוי ממש כפלוגתתם ביבמות הנ"ל והוי רב לטעמי' ושמואל לטעמי' והא דתלי בסוגיא דקידושין שם לפלוגתא דרב ושמואל בעניני חזקה דהשתא ודמעיקרא ומדמי לי' למקוה וחבית וכו' עש"ה הנה עלה בדעתי לפרש כל זה בע' מרווח ותולד הבנה חדשה בכל הסוגיא שם וגם פלוגתא דרב ושמואל דיבמות הנ"ל תובן היטב ואולם הלא ידעת ידידי החבוב כי טרוד גדול אני כעת בהעתקת וסידור הכתבים שלי להדפסת ספרי (הנוכחי) ולא אוכל הפמי אל עיון כזה לברר הפירוש הזה ולהביאו בכור הבחינה הדק היטב אם יתכן או לא ומה גם כי רש"י ותוס' וכל המפרשים בקידושין שם לא פירשו כן ולכן קשה עלי לומר שהרשב"א הי' לו פי' אחר בזה ולכן יש לנו לומר דגם הרשב"א הי' מפרש הך דקידושין דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת דאם בדקנו אותה בסוף היום ומצאנו בה סימני בגרות מחזיקין שכבר הביאה הסימנים מצפרא ושאלו בדקנוה מצפרא היינו מוצאים בה הסימנים גם אז וכפירש"י ותוס' וכל המפרשים שם וממילא גם בענין ב"ש דגדלות כוונת הרשב"א היא כן שלא בדקנו אותו בתוך היום ומצאנו בו השערות אזי מחזיקין שהביא כבר השערות מתחלת הבוקר וס"ל להרשב"א כדעת התוס' בקידושין שם דהא דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת הטעם הוא משום דרגילות הוא להביא סימני הבגרות מיד בהתחלת הבוקר ע"ש. וכן דימה הרשב"א הך דשערות לסימני בגרות לומר דגם ב' שערות דגדלות רגילות היא להביאם בהתחלת בוקר יום הגדלות כמו שסימני בגרות הרגילות להביאם בהתחלת בוקר יום הבגרות ושפיר תי' הרשב"א בזה קושית הרמב"ן שהקשה מפאת א"א לצמצם וזה דמעיקרא היינו סבורין דאין שום רגילות טבעי בזמן ושעת הבאת השערות ורק יש שמביאם בשעה זו ויש שמביאם בשעה אחרת וע"כ שפיר הקשה הרמב"ן דכיון דאין זמן קבוע להבאת השערות איך איתרמי במקרה שהביאו כולם השערות ברגע אחת הרי א"א לצמצם ואפי' ביד"ש ואפי' אם אפשר לצמצם ביד"ש ואיתרמי להיות כן עכ"ז איך נדע אנחנו זה שהית' הבאת ארבעתם כאחת ולנו הרי יש לחוש שמא קדמה הבאת האחד אף רגע לשני ושוב הרי אאחע"א ואיך מביא ספק חב"ע ואי דראינו ארבעתם כאחת בשעה שצמחו בם השערות הרי הראי' שוב היא בידי אדם ובידי אדם ודאי קי"ל דא"א לצמצם וע"כ גם כאן א"א לצמצם הראי' לראות כולן כאחת ממש וע"ז תי' הרשב"א דכמו דבבוגרת אמרי' דאם רואין בה הסימנים בערב מחזיקין שהביאתם בהתחלת הבוקר לפי שרגילות הטבעי הוא כן שרוב המביאים מביאים בהתחלת הבוקר והאי התחלת הבוקר היינו ודאי הרגע הראשונה של הבוקר שהרי הש"ס אמר סתמא דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ומוכח דמיד מרגע הראשונה דצפרא מחזיקין אותה לבוגרת וכן גוף הדין דקידשה אבי' בדרך וקידשה עצמה בעיר אין הש"ס מגביל לו שעה כלל ומוכח דאפי' קידשה עצמה בעיר בהתחלת הבוקר מיד נמי אמרי' דקידושי' קידושין ולא קידושי האב והיינו ודאי משום דסימני בגרות טבעם הרגיל לבוא עם התחלת הבוקר מיד וע"כ גם כאן בהך דיבמות איירי כשבדקנו אותם באמצע היום או בסופו ומצאנו בארבעתם השערות ומחזיקין מכח הרגילות הטבעי שודאי הביאום כולם ברגע הראשונה של הבוקר ולא שייך כאן תו הך דא"א לצמצם כיון דהטבע הוא כן להביא השערות ברגע הראשונה של הבוקר וע"כ ודאי הביאו ארבעתם כן כיון שכן הוא הטבע הרגיל ולא שייך בזה א"א לצמצם ורק לפי מה שהיינו סבורין בה"א דאין אל ההבאה שעה טבעית שפיר קשה דאיך איתרמי במקרה שהביאו כולם ברגע אחת ומה שכ' הרשב"א וסומכין על חזקה זו להקל כוונתו לחזקת הרגילות והרוב דהיינו שסומכין על הרגילות והרוב גם להקל ואין חוששין שמא היא מן המיעוט ויוצאת מן הרגילות והכי משכחינן בכמה דוכתי דהרוב מכונה בחזקה כמו אבי' חזקה וכדומה וי"ל ג"כ דהרשב"א ס"ל כפי' השני דתוס' קידושין שם דכיון דבאותו יום עשוי' להשתנות ליכא חזקה דמעיקרא ואזלי' בתר חזקה דהשתא ומועלת חזקה דהשתא על כל הזמן שאפשר להחזיק ואמרי' דהביאתם מיד ברגע ראשונה דבוקר וא"כ ה"נ אמרי' מכח החזקה בכל אחד מארבעתם שהית' ההבאה ברגע ראשונה דבוקר וממילא הרי היתה הבאת ארבעתם כאחת וזהו ענין החזקה שזכר הרשב"א ר"ל החזקה דהשתא וזה נראה יותר נכון בכוונת הרשב"א ודו"ק כי קצרתי. ומה שכ' הרשב"א בתחלת דבריו כגון שהביאו כולן באותו יום וכו' צ"ל דאין כוונתו שעצמיות ההבאה והצמיחה היתה באמצע היום ורק כוונתו שהביאום לפנינו באותו היום היינו שבדקנום באותו יום ומצאנו בם שערות ואז אומרים מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ובודאי היתה עצמיות ההבאה והצמיחה עוד מבוקר וסוף דבריו יוכיחו על תחלתם שכ' לבסוף ה"נ כשבדקנום בסוף היום וכו':

והנה כי כן א"כ בטלו דבריך בישוב קושית הרא"ש דהא בגמ' יבמות ל"ג א' שם קאמר כגון דאייתי שתי שערות בשבת ומוכח דעצמיות ההבאה והצמיחה הית' באמצע שבת וא"כ בכה"ג הרי באמת נעשה גדול רק מרגע ההוא ושפיר שייך דיחוי ודוחק לומר דכונת הגמ' היא ג"כ לא על ההבאה העצמית רק על ההבאה לפנינו והיינו שבדקנו אותו באמצע יום השבת ומצאנו בו הסימנים דמחזיקין שהביאום מצפרא ואם שפירשתי כונת הרשב"א כן במה שכ' כגון שהביאו כולן באותו יום כו' עכ"ז בדברי הרשב"א הרי יש הכרח לפרש כן דאל"כ הרי אין נעשה גדול מצפרא וכנ"ל וגם דברי הרשב"א הרי סופם מוכיח על תחלתם וכנ"ל. משא"כ בדברי הגמ' שאין לנו הכרח והוכחה להיפוך אין לנו להוציא דברי הגמ' ממשמעותן ומן הכונה השטחית שהיא על ההבאה והצמיחה העצמיות ואפשר לומר רק דכונת הגמ' דאייתי שתי שערות בשבת היינו שהביא ב"ש ברגע הראשונה דצפרא דשבתא ותתיישב גם כן קושית הרא"ש לא מטעם דיחוי בטעות רק מפאת דברי המכילתא שהבאת דמלילה ליום לא שייך דיחוי. ואולם אם נפרש כן הלא בלא"ה אין התחלה לקושית הרא"ש דיש לפרש ג"כ דאייתי שתי שערות בשבת שהביאם ברגע הראשונה של השבת מאורתא ועל כרחך דזה הי' נראה להרא"ש לדוחק לפרש דקאי דוקא ארגע ראשונה דכונת הגמ' בפשיטות הוא על כל היום דמתי שהביאם בשבת חלו זרות ושבת בב"א וא"כ אין לפרש ג"כ שהית' ההבאה דוקא ברגע ראשונה דבוקר:

והנה דברי המכילתא אשר הבאת הי' ראוי להאריך בו הרבה כי הוא דבר הנוגע לכולא תלמודא ואולם הלא כבר מלתי אמורה כי אני טרוד גדול כעת ולא אוכל הפנות אל העיון כלל וכלל ולכן אכתוב לך רק את אשר ערו רעיוני בזה בתחלת ההשקפה בשעת קריאת מכתבך ולא יותר וגם בזה הנני אך כמעיר בעלמא וכמורה מקום להמעיין. והנה מדברי הגמ' יומא הנ"ל בעצמם אין להכריח דליל שבת תיבעי אזהרה מיוחדת וכמו שהבאת בעצמך שהת"י נסתפקו בזה וטעם הספק נראה דרק ביוה"כ דמדריגת הלילה חלוקה ממדריגת היום ופחותה ממנו שהרי היום הוא מכפר והלילה אינה מכפרת וכמבואר בכריתות (ד"ז ע"א) ע"כ שפיר צריך אזהרה בפ"ע ללילה ואינה בכלל אזהרת היום משא"כ בשבת שאין הלילה חלוקה מן היום שפיר י"ל דהיא בכלל היום וא"צ אזהרה מיוחדת ללילה. ועי"ל סברא אחרת במאי דבעי' גבי יוה"כ דוקא אזהרה מיוחדת ללילה ואינה בכלל היום וזה עפ"י המבואר בתוי"ט פסחים פ"ד מ"ה אהא דתנן שם הלילה (ליל ע"פ לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בע"פ) ב"ש אוסרין (עשיית מלאכה) וב"ה מתירין עד הנץ החמה וכ' הרע"ב שם דב"ש אוסרים ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שגם הלילה אסורה במלאכה וב"ה מתירין מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר עכ"ל. ובתוי"ט ד"ה וב"ה מתירין כ' וז"ל פי' הרע"ב מידי דהוי אתענית וכו' ולכאורה סברא דב"ש עדיפא דילפי' איסור מלאכה מאיסור מלאכה ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא (בעשיית מלאכה בע"פ ולא הוי מנהגא לבד וכמשנה ריש מקום שנהגו) טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח (דכל המביא קרבן אסור במלאכה ע' תוס' ריש מקום שנהגו) וקאמרי ב"ה דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח הוא הוי איסור מלאכה דידי' כאיסור אכילה דתענית שהרי הקרבן והתענית שוים הם דשניהם לכפרה באים ובקרבן עצמו הלילה הולך אחרי היום ולא היום אחר הלילה אלא דהכא בע"פ איסור דלילה שאחריו לאו משום לתא דידי' אלא משום עצמו (שהוא יו"ט) ולפיכך ילפי מתענית דמצינו שאיסורו ביום בלבד ולא בלילה כלל כן איסור מלאכה דמחמת קרבן הדומה לו כמו שכתבתי לא נאסר הלילה שלפניו עכ"ל ז"ל, והנה כמו שכ' הוא ז"ל דתענית הואיל ובא לכפרה חשוב כקרבן וקדשים שאין היום הולך שם אחרי הלילה שלפניו ואיננו מחובר לה ורק הלילה שאחרי היום היא ההולכת אחרי היום שלפניו והיום והלילה שאחריו הוא דחשיבי שם יום אחד ומחוברים יחד לא היום והלילה שלפניו א"כ יש לנו לומר כן ג"כ ביוה"כ שהוא יום תענית ובא ג"כ לכפרה כמו שקראתו תורה להדיא יום כפרים וכתי' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וע"כ גם ביוה"כ יש סברא זאת לומר דחשוב קדשים ואין יומו מחובר ללילה שלפניו ונהי דדיני יוה"כ נוהגים רק ביום לבד ולא בלילה שלאחריו עכ"ז זה רק גזה"כ הוא אבל עצם ענין ומדריגת היום אכתי שפיר חשיב קדשים כיון שבא לכפרה וכנ"ל ושפיר אין הלילה שלפני היום מחוברת אל היום כמו שהוא כן בקדשים וע"כ שפיר אין איסור הלילה נלמד מאזהרת היום ושפיר בעינן אזהרה בפ"ע ללילה והרי גם בתענית הוא כן דאין איסור האכילה נוהג בלילה שלפני היום מפאת היותו כקדשים וכדמוכח מדברי התוי"ט הנ"ל ואע"ג דג"כ אין התענית נוהג בלילה שאחרי היום וא"כ גם ביוה"כ אע"ג דאין נוהג בלילה שאחרי היום עכ"ז שפיר יש סברא דחשיב קדשים ושלא ינהוג בלילה שלפני היום מפאת שאין הלילה מחוברת אל היום ואין ללמדה מכלל היום ושפיר צריך מקרא בפ"ע ללילה ואין מכאן ראי' כלל אשבת ויו"ט דעלמא דהיום הולך בהו אחרי הלילה והלילה ויום שאחרי' חשיבי בהו יום אחד כדכתי' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וע"כ שפיר הלילה בכלל היום ונלמדת מאזהרת היום וא"צ אזהרה מיוחדת ללילה ודו"ק:

ודע דיש לתמוה על התוי"ט ז"ל דכ' מסברא דנפשי' דתענית חשוב קרבן וקדשים מפאת דבא לכפרה ותמוה טובא מדוע לא הביא ז"ל גמרא ערוכה דברכות י"ז א' ר' ששת כי הוי יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שביהמ"ק קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיו לפניך ע"ג המזבח ותרצני עכ"ל הגמ' וצע"ג:

עוד דע דעפ"י סברת התוי"ט הנ"ל דתענית חשוב קדשים והלילה הולכת בו אחרי היום כקדשים יש להבין דברי רש"י תענית די"א ע"ב דאהא דאמרי' התם יחיד שקיבל עליו תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה למחר הוא מתפלל תפלת תענית (יחיד שקיבל עליו תענית מאתמול שאמר מאתמול הרי אני יושב בתענית למחר אפילו אכל ושתה כל הלילה עד עמוד השחר למחר מתפלל תפלת תענית עננו) לן בתעניתו (באותו תענית שקיבל עליו שלא אכל במוצאי תעניתו ולן כל אותה הלילה לשם תענית עד הבוקר) למחר אינו מתפלל של תענית וברש"י למחר אין מתפלל כו' אינו יכול להתפלל עננו קודם שיאכל כדי לצאת ידי חובת תענית של לילה אע"פ שהוא יום אחד כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד עכ"ל. וצ"ע דמה שייך קרא דויהי ערב ויהי בוקר יום אחד לכאן הלא רק הערב עם הבוקר יחד דהיינו הלילה עם היום נקראים יום אחד אבל לא הלילה לבדה ואם כוונת רש"י דהלילה עם היום שלפני' שבשניהם התענה חשיבי יום אחד של תענית וראוי לומר עננו אחרי הלילה ע"ז שוב הרי אין לו ראי' מקרא דויהי ערב וגו' דהא בקרא מבואר רק דערב עם הבוקר שאחריו חשיבי יום אחד אבל הרי אין מבואר דהלילה עם היום שלפניו חשיבי יום אחד ואדרבה הלילה עם היום שלפניו הרי לא חשיבי יום אחד באמת בשום מקום דבכה"ת היום הולך אחרי הלילה ולא הלילה אחר היום מלבד בקדשים וא"כ מה זה שהביא קרא דויהי ערב וגו' ומאי שייטי' דהך קרא לכאן. ואולם לפי סברת התוי"ט הנ"ל דתענית חשוב קדשים והלילה הולכת בו אחרי יום שעבר ניחא דשפיר הביא רש"י קרא דויהי ערב וגו' וכוונתו דהא חזינן מקרא דערב ובוקר דהיינו לילה ויום חשיבי יום אחד וע"כ נהי דקדום בקרא הערב לבוקר עכ"ז כאן בתענית דהלילה הולכת אחרי היום שעבר א"כ ממילא דהיום והלילה שאחריו חשיבי כאן יום אחד כמו דבעלמא הלילה והיום שאחרי' חשיבי יום אחד וא"כ הרי יש כאן על ידי הלילה יום שלם של תענית וע"כ שפיר ה"א דחשוב תענית הלילה תענית ושמתפלל למחר תפלת תענית וזהו שכ' רש"י אף ע"פ שהוא יום אחד וכו' ודו"ק. ועפי"ז יובנו ג"כ דברי הש"ס עצמם דתענית הנ"ל דאמר דלן בתעניתו וכו' ולכאורה מדוע לא נקט דין זה סתם דמתענה בלילה אין מתפלל למחר תפלת תענית ומדוע נקט דין זה דוקא היכא דהי' תענית הלילה במוצאי תענית דיום ואיזה סברא יש לחלק בתענית לילה בין אם הוא בלילה גרידא לבין אם הוא אחרי תענית דיום ואולם לפי דברי התוי"ט הנ"ל ניחא דכיון דבתענית הלילה הולכת אחרי יום שעבר ע"כ נהי דתענית לילה גרידא לאו שמי' תענית עכ"ז בתענית לילה שאחרי תענית יום שפיר ה"א דמצטרף אל היום וחשיבי יום אחד של תענית וממילא גם תענית הלילה חשוב תענית והוא מכלל התענית וכנ"ל וא"כ שפיר נקט רבותא דאפילו לן בתעניתו אינו מתפלל וכו' וזה נכון בעזה"י:

עוד דע דמה שכתבנו דיוה"כ חשיב קדשים ונסתייעתי מדברי התוי"ט פסחים הנ"ל הנה יש עוד סיוע לזה וזה דלפי הסברא דיוה"כ חשוב קדשים הנה מובן ממילא דאכילה ביוה"כ דמיונה דבר אשר הוא התנגדות הקדשים וע"כ יש סיוע לזה מדברי הת"כ פ' ויקרא וז"ל צא ולמד מאדה"ר שנצטווה מצוה אחת ועבר עלי' ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו וכו' אם מדת הפורעניות מועטת נקנסה לו מיתה ולדורותיו עד סוף כל הדורות השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביוה"כ עאכ"ו שמזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות עכ"ל. הרי שהת"כ חשב אכילת יוה"כ עם אכילת פיגול ונותר שעניינם התנגדות קדושת הקרבנות והקדשים. ואולם בכתבי אגדה שלי ביארתי דתיעוב הפיגול והנותר הוא דבר הפיכי ומתנגד אל מדריגת קדושת יוה"כ ואכילה ביוה"כ היא ודאי התנגדות לקדושת היוה"כ וע"כ חשב הת"כ אכילת פיגול ונותר ואכילה ביוה"כ יחד וע' ש"ס יומא דע"ד ע"ב תני' אידך תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר אף עינוי נפש דבר שחייבין עליו במקום אחר ואיזה זה פיגול ונותר וכו' עש"ה. ומדנקט פיגול ונותר ולא חלב ודם דהוי נמי בכרת מוכח ג"כ כנ"ל דפיגול ונותר הם מתנגדים לקדושת יוה"כ וע"כ ה"א דקאי קרא דתענו אאכילת פיגול ונותר דייקא ובכתבי אגדה שלי שם הסברתי הדבר ואכ"מ:

וגוף קושית התוי"ט הנ"ל דמדוע לא ילפי ב"ה מלאכה ממלאכה הנה יש ליישבה עפ"י דברי המכילתא הנ"ל דיש ב' אזהרות במלאכות שבת אחת ליום ואחת ללילה ופשוט דה"ה בימים טובים יש אזהרה מיוחדת ללילה דאם בעינן בשבת אזהרה מיוחדת ה"ה ביו"ט וכמו שדימו הת"י יומא הנ"ל שבתות וימים טובים וחוה"מ להדדי בענין זה וא"כ שפיר לא ילפי ב"ה מלאכה דע"פ ממלאכה דיו"ט לאסור גם הלילה כמו שהוא סברת ב"ש וזה דב"ה ס"ל דבשלמא אם הית' ביו"ט אזהרה אחת ליום ולילה ע"כ ממילא א"א לחלק הלילה מן היום בענין איסור מלאכה וע"כ נהי דכאן בערב פסח סיבת האיסור הם רק מצות היום דבין לפירש"י והרע"ב ריש מקום שנהגו דטעם איסור המלאכה דשמא ישכח ביעור חמץ ואפיית מצה ועשיית הפסח ובין לטעם הירושלמי דכל מביא קרבן אסור במלאכה עכ"ז הא הבאת הקרבן וביעור החמץ ואפיית המצה הכל הוא רק ביום וא"כ הרי. הי' ראוי כאן לאסור באמת את היום לבד אלא דא"א לאסור היום לבד ולהתיר הלילה דאין לחלק היום מן הלילה ע' פסחים ב' ב' היכן מצינו יום שמקצתו אסור כו' עש"ה. וע"כ כיון שגם באיסור המלאכה דאוריתא הרי חילקה תורה בין היום והלילה ואסרה כל אחד באיסור בפ"ע שוב שפיר יכולים גם החכמים לחלק בע"פ בין היום והלילה ולאסור היום לבד ואין להם לעשות בו כעין דאוריתא ולאסור ג"כ ב' איסורים דרבנן אחד ביום ואחד בלילה דז"א דאם באנו לאסור את הלילה באיסור בפ"ע הרי אין לנו טעם וסיבה לאסרו כלל ועיקר האיסור הרי יש לו טעם רק ביום וכנ"ל אלא דע"י איסור היום ממילא ההכרח לאסור גם הלילה כיון שהלילה בכלל היום וא"א לחלקם וכנ"ל וא"כ כיון דביו"ט עצמו אין איסור הלילה בכלל איסור היום והוא איסור בפ"ע ע"כ גם כאן אין לאסור הלילה מפאת היותה בכלל היום ובפני עצמה הרי אין טעם לאסרה וכנ"ל אלא דעכ"ז אלו לא היינו מוצאין בשום מקום שתהי' הלילה חלוקה מן היום בפועל שיהי' היום אסור באיזה איסור והלילה מותר אזי סוף סוף היו החכמים מוכרחים לאסור בע"פ גם הלילה כי היכי דלא ליחזי מילי דרבנן כחוכא שעושים דבר אשר אין לו דוגמא בשום מקום משא"כ עתה שכבר נמצא כן בתענית דהיום אסור באכילה והלילה מותרת ע"כ מעתה לא יהי' הדבר עוד לפלא בעיני ההמון מה שחילקו חכמים את הלילה מן היום בע"פ כיון שהם מוצאים כבר זה בתענית שהלילה חלוקה מן היום ובעצמיות הדבר הרי אין לאסור את הלילה בערב פסח מטעם הנ"ל ודו"ק:

אשובה אחזור לדבר בגוף דברי המכילתא הנ"ל ואומר דנהי דאין ללמוד מיוה"כ אשבת דניבעי אזהרה מיוחדת ללילה גם בשבת וכנ"ל עכ"ז הרי גם בעלמא מצינו דאין הלילה בכלל תיבת יום דקרא ע' שבת קל"א ב' וקל"ב א' ובמגילה ד"כ ע"א וע"ב דמייתי הרבה תיבות יום דכתיבי בקרא ודריש כלהו למעט לילה. וע"ע בבא בתרא קי"ג ב' וסנהדרין ל"ד ב' והי' ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה ועוד שם בסנהדרין דריש וביום הראות בו למעט לילה מראיית נגעים וכן הוא דרש זה במועד קטן ח' א'. וע"ע במגילה ז' ב' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה ושמחה כתי' ובזבחים נ"ו ב' ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ושם י"ב א' ומיום השמיני והלאה ירצה הא לילה לא חזי ועוד שם ק' ב' הן היום הקריבו אני היום אסור ובלילה מותר וכו' ובפסחים ד' ב' ואימא לרבות לילי ט"ו לביעור דסד"א ימים כתי' ימים אין לילות לא וכו' ובעירובין צ"ו א' ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות וכו' וע"ע ברכות מ' א' ברוך ד' יום יום וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו וכו' ודכוותי' בחגיגה ה' ב' ואותי יום יום ידרשון וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו וכו'. וע"ע סוכה מ"ג א' בסוכות תשבו שבעת ימים ואפילו לילות וכו' או אינו אלא ימים ולא לילות וכו' וע' רש"י סוכה מ"ח א' ד"ה לרבות. וא"כ שפיר סוברת גם המכילתא דאין איסור ליל השבת נלמד מאזהרה הכתובה על יום השבת ושצריך אזהרה בפ"ע ללילה ולגבי שבת עצמו מצינו ג"כ בגמ' דאין הלילה בכלל תיבת יום ע' פסחים ק"ו א' זכור את יום השבת אין לי אלא ביום בלילה מנין וכו' ומבואר דליל השבת אינו בכלל יום השבת עש"ה דפריך על זה רק מסברא משום דקידוש צריך שיהי' בתחלת השבת ויש לדחות דעדיפא מינה קפריך דלא לבד שהלילה הוא בכלל היום ואינה מתמעטת מתיבת יום כ"א אדרבה יש סברא דקאי אלילה לבד ולא איום משום דבתחלת יומא בעי לקדושי:

ועיין עוד בש"ס ברכות י"ב ב' אמר ראב"ע הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות (מריבוי דתיבת כל) וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל להביא לימות המשיח. והאברבנאל בפירושו על אגדת פסח בד"ה ימי חייך העוה"ז כ' וז"ל לפי שהלילה נמשכת אחר היום שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד והלילה בכלל היום וכל כ"ד שעות נקרא יום ולכן לא אצטריך כל לרבות הלילות אלא כל בא לרבות לימות המשיח וכו' וא"כ גם לדעת חכמים דבן זומא חייבים להזכיר יצי"מ בכל לילות השנה וכל שכן בליל פסח ולכן הביא המגיד גם דברי חכמים עכ"ל הנה שהוא ז"ל פי' דבן זומא וחכמים פליגי בזה דבן זומא ס"ל דתיבת יום אין הלילה בכללו ולכן אצטריך כל לרבות הלילות וחכמים ס"ל דגם הלילה בכלל היום ולכן אצטריך להו כל רק לרבות לימות המשיח ומה שאמרו חכמים ימי חייך העוה"ז כוונתם על כל הזמן שהזכיר בן זומא דהיינו בין ימים ובין לילות והוסיפו עוד ימות המשיח. ואולם מדברי שאר המפרשים שם לא משמע הכי רק דחכמים ס"ל ג"כ כבן זומא בהא דתיבת ימי אין הלילה בכלל אלא דבן זומא מרבי ללילות מתיבת כל וחכמים דדרשו כל לרבות ימות המשיח אה"נ דס"ל דאין מזכירין יציאת מצרים בלילות ופליגי בזה אבן זומא ולפי"ז מה שאמרו חכמים ימי חייך העוה"ז לא קאי על כל הזמן הקדום בדברי בן זומא דהיינו בין ימים בין לילות כ"א קאי אימים לחוד שהוזכרו בדברי בן זומא ולא אלילות וכוונת ימי חייך העוה"ז היינו שבימים של עוה"ז צריך להזכיר יצי"מ. ויש לי להביא כדמות ראי' לפירושו של האברבנאל ז"ל מש"ס זבחים דקי"ח ע"ב דמייתי התם ברייתא דדריש קרא דחופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן וז"ל חופף עליו זה מקדש ראשון כל היום זה מקדש שני ובין כתפיו אלו ימות המשיח רבי אומר חופף עליו זה העוה"ז כל היום אלו ימות המשיח ובין כתפיו שכן זה העוה"ב עכ"ל הגמ'. ועש"ה בסוגי' דהאי חופף עליו זה העוה"ז קאי אכל דברי הת"ק בין אמקדש ראשון בין אמקדש שני (ומוסיף עוד שילה ונוב וגבעון דבכל מקום שהיתה שריית שכינה בעוה"ז היתה בחלקו של בנימין עש"ה בסוגי') ונשאר כל היום לדרוש להביא לימות המשיח וא"כ יש לדון קצת דגם לישנא דמתני' דברכות הנ"ל הכי פירושו דימי חייך העוה"ז כולל כל דברי הת"ק היינו בין יום ובין לילה ונשאר תיבת כל לרבות לימות המשיח ואכ"מ להאריך בזה. ועכ"פ לפי' האברבנאל ז"ל הנ"ל נחלקו בזה בן זומא וחכמים אי תיבת יום כולל גם הלילה או צריך ריבוי בפ"ע ללילה וא"כ יוכל להיות דמכילתא הנ"ל אליבא דבן זומא הוא דאתי' וע"כ בעי ריבוי בפ"ע ללילה משא"כ לדידן שפיר הלילה בכלל היום ואזהרה אחת להם:

עוד מצינו פלוגתא אם הלילה בכלל היום בברכות סוף הי' קורא דתנן דר"ג רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו ובגמ' שם הטעם משום דקסבר אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ובמקום אסטניס לא גזור רבנן וברי"ף שם כ' וז"ל וחזינן למקצת רבוותא דכתבי דהא דקסבר ר"ג אנינות לילה דרבנן היא לא קיי"ל כוותי' ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים ומחזיא מילתא דס"ל להני רבוותא דז' ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי לה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים וכו' עכ"ל. הרי דס"ל להני רבוותא דאבילות שבעה הוא דאורייתא מקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים ומ"ד דאנינות לילה דרבנן היינו משום דס"ל דאין לילות בכלל ימים ולא הוי לילות בכלל המקרא הזה ומ"ד דאנינות לילה דאוריתא היינו משום דס"ל דהיכא דכתיב ימים גם הלילות בכלל ואפי' לדעות הסוברים דאבילות כולי' דרבנן ורק אנינות דיום ראשון למעשר ולקדשים הוא דאוריתא עכ"ז ג"כ יש לומר דפלוגתא דתנאי אי אנינות לילה דרבנן הוא אם הלילה בכלל היום וזה די"ל דכיון דאנינות דאוריתא הוא רק למעשר ולקדשים ומעשר ג"כ איקרי קודש דכתיב בי' קודש לד' וע' לעיל כלל ה' בהתחלת הכלל אות ז'] ע"כ יש לו דין קדשים שהלילה הולך שם אחרי יום שעבר והמעל"ע שם הוא היום והלילה שלאחריו וע"כ מ"ד דאנינות לילה מה"ת ס"ל דבעלמא הלילה שלפני היום בכלל היום וע"כ ממילא כאן לענין אנינות הלילה שלאחרי היום בכלל היום ושפיר הלילה שאחרי היום היא בכלל קרא דאחריתה כיום מר ומ"ד דאנינות לילה דרבנן ס"ל דאין הלילה בכלל היום בעלמא וה"ה ה"נ אין הלילה שאחרי היום בכלל היום ואולם ר' יהודה יליף להדיא הך דאנינות לילה מה"ת מקרא אחרינא בזבחים ק' ב' וגם ר' נחמי' דס"ל שם כן מבואר שם ק"א ב' ברש"י ד"ה קסבר דיליף לי' מקרא דותקראנה וגו' עש"ה ובאתי רק להעיר:

עי"ל דדבר זה אם ליל השבת הוא בכלל יום השבת היכא דמישתעי קרא מיומא דשבתא הוא פלוגתא דתנאי בשבת דקי"ז ע"ב ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש ר' חידקא אומר ארבע א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאוהו בשדה ר' חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא עכ"ל הגמ'. ומבואר דפליגי בזה אי תיבת היום דקאי אשבת ליל השבת הוא בכללו או קאי רק איממא דשבתא לחוד וא"כ י"ל ג"כ דמכילתא הנ"ל אליבא דר' חידקא הוא דאתי' משא"כ לדידן וכמובן:

והנה יש לי להביא כדמות ראי' לסברת ספיקן של הת"י הנ"ל דנסתפקו לומר דרק ביוה"כ הוא דיש שתי אזהרות אחת ליום ואחת ללילה אבל בשבת הוי אזהרה אחת ללילה ויום והוא מהא דגרסי' בחולין ק"א א' ומאן האי תנא דבאיסור כולל אחע"א לית לי' כו' אמר רבא ר' יוסי הגלילי הוא וכו' (עש"ה דמייתי הא דפטר ריה"ג טמא שאכל קודש טמא היכא דנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף ולא אמרינן דמגו דמיחייב אחתיכות טהורות דעלמא ליחייב נמי אהאי) ופריך עלה בגמ' וריה"ג לית לי' איסור כולל והתניא שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ת"ל שבת הוא יום הכפורים הוא דברי ריה"ג ר' עקיבא אומר א"ח אלא אחת ומשני שלח רבין משמי' דר' יוסי ברבי חנינא כך הצעה של משנה ואיפוך וכו' עכ"ל הגמ' הצריך לעניננו. והנה הפליאה פה מבוארת לעין כל רואה דמאי דייק מהך דשבת ויוה"כ דמדחייב ריה"ג אתרוייהו על כרחך דאית לי' איסור כולל הרי שבת ויוה"כ כאחת הם חלים ואיסור בת אחת הם ומאי ענין איסור כולל לכאן ורש"י ז"ל כ' שם דנהי דשבת ויוה"כ איסור בת אחת נינהו מ"מ פריך שפיר דאי אמרת בשלמא דאית לי' לריה"ג בעלמא איסור כולל או מוסיף איכא למימר מש"ה מחייב אתרוייהו איוה"כ ושבת, משום דהא אי נמי הוי אפשר דקדמי' חד לחברי' הוי אתי חברי' וחייל עלי' דשבת לגבי יוה"כ איסור מוסיף הוא דיוה"כ כרת ושבת מיתת ב"ד ויוה"כ לגבי שבת איסור כולל הוא דמגו דקמיתסר ביוה"כ באכילה מיתסר נמי במלאכה אלא אי אמרת דאיסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתו אהדדי אמאי חיילי תרוייהו עכ"ל וצע"ג דכולה סוגי' דיבמות (ל"ג א' ול"ד א') מוכחא דאיסור בת אחת עדיף מכולל ומוסיף ואפי' למ"ד דלית לי' התם גם איסור בת אחת עכ"ז מאן לימא לן דפליג אגוף עדיפות של בת אחת נגד כולל ומוסיף והסברא מחייבת ודאי דבת אחת עדיף מכולל ומוסיף אלא דהאי מ"ד לית לי' חלות איסורין אפילו בב"א אע"ג דעדיף אבל עכ"פ כיון דב"א עדיף מכולל א"כ מנ"ל לש"ס חולין הנ"ל להקשות ולעשות קושי' מב"א אכולל הרי שפיר מצינן למימר דאית לי' לריה"ג איסור ב"א ולא איסור כולל ומה גם שהם שני נושאים וענינים שונים ולא שייך להקשות מזה על זה כלל ושטחיות לשון הגמ' דפריך וריה"ג לית לי' איסור כולל מוכחא בפשיטות דגם הא דשבת ויוה"כ דמייתי נמי איסור כולל הוא ודפריך בפשיטות מאיסור כולל אאיסור כולל דאל"כ ה"ל לגמ' לפרושי כולי האי אי אמרת בשלמא דפירש"י ולא להקשות סתם אחרי ששבת ויוה"כ אינם איסור כולל כלל ורש"י עצמו בסוגי' דחולין הנ"ל בד"ה שלח רבין כ' וז"ל כך ודאי הצעת המשנה במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה"ה דמצי למימר דס"ל לריה"ג דאע"ג דאיסור כולל לא חייל איסור בת אחת חייל ומיהו ר' יוסי בר חנינא סבר דמאן דלית לי' איסור כולל לית לי' נמי איסור בת אחת ופלוגתא היא ביבמות בפ"ג וכו' עכ"ל. וצע"ג דאין מבואר ביבמות שם כן כלל שיהי' מ"ד שיאמר דבת אחת שוה לאיסור כולל ושאין עדיפות כלל מסברא לבת אחת על כולל ורק יש מ"ד הסובר שם דגם בב"א אין אחע"א ויש מ"ד הסובר דנהי דבכולל ומוסיף אין אחע"א מ"מ בב"א חייל אבל זה עכ"פ נראה דכ"ע מודי דבת אחת עדיף מכולל וכאשר גם הסברא מחייבת ושפיר מצינן למימר דנהי דריה"ג לית לי' כולל בהך דטמא שאכל את הטמא עכ"ז שפיר אית ליה ב"א בהך דשבת ויוה"כ ואין צורך להפוך הבריתא מכח זה וביותר קשה על המקשן דעביד קושיא מב"א אכולל וזה ודאי דבר מתמי' דעכ"פ אין לעשות קושי' מזה כיון דיש מאן דאמר דבהדי' לית ליה איסור כולל ואית ליה איסור ב"א וכמבואר ביבמות שם והדברים מתמיהים מאוד:

והנה הא ודאי דהך דשבת ויוה"כ הוי בת אחת וכמבואר בסוגי' דחולין הנ"ל בתר הכי שם דאביי ס"ל דנהי דשבת ויוה"כ בהדדי חיילי מ"מ חשיב יוה"כ מאוחר מטעמא דשבת קביעא וקיימא ויוה"כ ב"ד הוא דמקדשי לי' ורבא פריך עלי' דסוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו ואולם אם נאמר כספיקן של הת"י הנ"ל דנהי דאזהרה דיממא דיוה"כ אזהרה אחרת היא מאזהרה דלילא עכ"ז בשבת אזהרת שניהם אחת היא וכן מוכח קצת שיטת הש"ס דידן דלא מייתי בכולי תלמודא מכילתא זו שהבאת לענין שבת ורק לגבי יוה"כ הוא דמייתי בש"ס דידן ביומא שם דיש אזהרה מיוחדת ללילה ואלו הי' גם בשבת כן לפי דעת הש"ס דידן לא הוי שתיק מלמיתי זה בכולי תלמודא מהיכן נלמדת אזהרה דלילא דשבת כמו דלא שתיק מלמיתי לי' ביוה"כ ע"כ נראה ודאי דשיטת הש"ס דידן היא דאזהרה דשבת אחת היא ליום ולילה וביוה"כ בלחוד הוא דבעינן אזהרה מיוחדת ללילה מטעמים המבוארים למעלה. ומעתה אומר דכיון דהך ברייתא דשבת ויוה"כ ושגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בעצמו וכו' סתמא קתני א"כ פשוט דאיירי בין בעשה מלאכה בלילה בין בעשה מלאכה ביום כמובן בפשיטות וא"כ היכא דעשה מלאכה בלילה הוי שפיר איסור בת אחת כיון דאזהרה דשבת ודיוה"כ לפניהם כאחת חלו משקידש היום משא"כ כשעשה מלאכה ביום אז שוב השבת קדום בפועל ממש שהרי אזהרת השבת היא עוד מאורתא ואלו אזהרה דיוה"כ התחילה רק בבוקר כיון דמבוקר ואילך הוי אזהרה חדשה דיום לענין יוה"כ וא"כ כשעשה מלאכה ביום הוי שפיר חלות יוה"כ אשבת ככל אחע"א דעלמא דהאחד קדום והשני מאוחר וה"נ שפיר יוה"כ מאוחר בפועל וא"א שתחול אזהרה דיוה"כ דיממא כ"א מטעם כולל דמגו דקמיתסרא האכילה איתסר נמי מלאכה והוי ממש איסור כולל לא איסור בת אחת וא"כ שפיר דייק הש"ס דריה"ג אית לי' איסור כולל דאל"כ מדוע מחייב ביממא הא ביממא הוי רק כולל לחוד ולא בת אחת ושפיר אמרי נמי אביי ורבא הנ"ל דהוי בת אחת וקאי אהיכא דעשה מלאכה בלילה (דמימרא דר' יצחק בר יעקב וכו' דהתם דעלה קאי אביי ורבא הנ"ל היא נמי הרי נאמרה סתם וקאי בפשיטות אכולי יומא בין איום ובין אלילה וע"כ שפיר קשיא לי' לגמ' דהיכא דאירע המעשה בלילה מדוע פטור איוה"כ הא בלילה ה"ל שפיר בת אחת וע"ז חידש אביי דבלילה נמי חשוב יוה"כ מאוחר מפאת דשבת קביעא וקיימא וכו' ושפיר פריך רבא ע"ז סוף סוף הא תרוייהו בהדי הדדי קאתו והוכרח לומר מכח זה דלגמרי מעשה אחרינא הוי דהיינו דשמדא הוי וכו' עש"ה בסוגי' ותבין) והדברים נכונים מאד בעזה"י:

ודע די"ל מסברא דאע"ג דאזהרה דשבת חדא היא ליום ולילה ואזהרות דיוה"כ תרתי נינהו עכ"ז לא חשיב יממא דיוה"כ איסור מאוחר נגד שבת לענין אחע"א וזה די"ל דהא דאאחע"א שייך רק כשלא הי' על הדבר האיסור המאוחר כלל לפני חלותו והי' הדבר מותר לגמרי תחלה מצד האיסור המאוחר משא"כ כאן דגם בלילה הרי כבר הית' המלאכה אסורה מפאת יוה"כ אלא דביום נתחלפה האזהרה שנסתלקה אזהרה דלילא ובאה תחתי' אזהרה דיממא אבל עכ"פ לא הי' שעת היתר אל המלאכה מפאת יוה"כ לפני חלות האזהרה דיממא וע"כ י"ל דלא חשיב זה חלות איסור מאוחר על איסור קדום ושפיר חשוב בת אחת כיון דבשעה שקידש היום ונאסרת המלאכה משום שבת אז היא נאסרת ג"כ משום יוה"כ ואין האיסור שמפאת יוה"כ מסתלק בפועל כ"א מתחלף מאזהרה לאזהרה. ודוגמת זה מצינו בש"ס נדרים די"ב ע"א דהמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו מותר משום דחשיב מתפיס בדבר האסור ובפי' הרא"ש שם כ' וז"ל ואע"ג דמיתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דמעיקרא נמי הי' אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל עכ"ל וכן כתבו התוס' שם וז"ל וא"ת והלא קדושת התרומה חלה ע"י דיבור והפרשה וא"כ הוי דבר הנדור וי"ל דמ"מ אין האיסור שבתרומה בא ע"י הפרשה שהרי קודם לכן נמי הי' אסור משום טבל דהפרשת התרומה אינה כ"א להתיר עכ"ל. הרי דאיסור תרומה לא חשיב שחל ע"י דיבור האדם והפרשתו מפאת שלפני דיבורו והפרשתו ג"כ הית' אסורה משום טבל ואע"ג דאיסור טבל הוא מכח אזהרה אחרת לגמרי מאזהרת תרומה דאזהרת טבל היא לאו דולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד' ואזהרת תרומה היא לאו דוכל זר לא יאכל קודש וכמבואר בסנהדרין (פ"ג א' ב') וא"כ בהפרשתו התרומה הרי נסתלקה איפוא אזהרת טבל הקדומה ונתחדשה אזהרה חדשה דתרומה ועכ"ז אמרי' שאין זה נחשב דבר הנדור כיון שלא אסר דיבורו דבר המותר בפועל ורק החליף איסור באיסור ואזהרה באזהרה ובמ"א דנתי לפרש דברי התוס' והרא"ש הנ"ל באופן אחר ואולם שטחיות הדברים נראה כדברינו פה] וא"כ ה"נ ביממא דיוה"כ שלא הית' המלאכה מותרת בפועל לפני היום ונאסרה ביום ורק אזהרת המלאכה הוא שנחלף מאזהרה דלילא לאזהרה דיממא ע"כ שפיר אין זה נחשב חלות חדש ורק בלילה הוא דנחשב שהתחיל חלות דיוה"כ ושפיר הוי איסור בת אחת:

ואמנם זכורני אשר ראיתי באחד מספרי גדולי האחרונים (ונשכח ממני אנה ראיתי שכ' ליישב דברי הירושלמי הובאו בתוס' פ"ק דקידושין דפריך דמדוע לא אכלו בנ"י מצה של חדש בבואם לארץ ניתי עשה ונידחי ל"ת וקשה דמצה של חדש ראוי שתהי' פסולה מטעמא דאינה ראוי' לחלות איסור חמץ דאין איסור חמץ חל על איסור חדש וכמו דמצה של טבל פסולה מהאי טעמא וכמבואר בפסחים (ל"ה ב'). וכ' בספר ההוא ליישב דכיון דבחדש יש ג' אזהרות חלוקות ללחם וקלי וכרמל (ע' כריתות ה' א') וא"כ אחרי האפי' בהעשות החדש לחם הרי סר הלאו דכרמל ונתחדש לאו דלחם וא"כ שפיר חל אז ג"כ הלאו דחמץ דחשיב איסור בת אחת עכת"ד הספר ההוא. וה"ז דלא כסברתנו הנ"ל רק דכה"ג חשיב שפיר חלות חדש אע"ג דרק האזהרות הוא שנתחלפו מכרמל ללחם וסיבת האיסור אחד הוא מתחלה כמו עתה מפאת חדש וזה דומה ממש להך דיוה"כ דסיבת האיסור דלילה ויום אחד הוא מפאת יוה"כ אלא שיש להם אזהרות מחולפות:

והנה ספק זה אם אזהרה דיממא דיוה"כ נחשב חלות חדש או דילמא הואיל וגם בלילה הית' המלאכה אסורה מפאת יוה"כ אלא שהי' לה אז אזהרה אחרת אבל עכ"ז כיון שאין הפסק של שעת היתר בנתיים ורק האיסור שמפאת יוה"כ מתחיל משקידש היום ונמשך בכל המעל"ע ע"כ כאיסור אחד וכאזהרה אחת חשיבי נלענ"ד דראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בנזיר דאהא דתנן שם י"ג ב' במשנה דהאומר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר (מעכשיו) התחיל מונה את שלו ונולד לו בן (בתוך ימי הנזירות שלו) מניח את שלו ומונה את של בנו (הואיל וקיבל עלי' נזירות דבנו תחלה) ואח"כ משלים את שלו ובגמ' שם י"ד א' איתא נטמא בימי בנו ר' יוחנן אמר סותר (גם את ימי נזירות שלו שמנה כבר) ר"ל אמר אינו סותר (נזירות שלו) ר"י אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא ר"ל אמר אינו סותר נזירות דידי' לחוד ודברי' לחוד עכ"ל הגמ'. והנה נידון דנזירות הנ"ל דומה ממש לנידון דיוה"כ הנ"ל אלא דביוה"כ האיסורים הם מפאת שתי דיבורי אזהרות הכתובות בתורה ובנזירות הם מפאת שתי דיבורי קבלות נזירות שהאדם מקבל על עצמו שדיבור הקבלה של האדם בענין הנזירות הרי הוא כדיבור אזהרה שבתורה גבי שאר איסורין וכמובן וא"כ הרי מבואר דס"ל לר' יוחנן דנהי דנזירות דידי' ודברי' הם מקובלים בשתי קבלות שנזירות של בנו קיבל עליו בדיבור בפ"ע ונזירות שלו בדיבור בפ"ע ועכ"ז כיון דשניהם נזירות המה ולא הי' אל קדושת הנזירות הפסק בין מנינו למנין בנו ע"כ שבים להחשב נזירות אחת ארוכה לגמרי וסותרת הטומאה שאירעה בימי בנו גם את הנזירות שלו וא"כ ה"נ לענין יוה"כ כיון שאין הפסק בין איסור הלילה לאיסור היום ואיסור שניהם מפאת יוה"כ הוא ע"כ כאיסור אחד חשיבי וחשיב שפיר כל החלות בתחלת הלילה. ואולם ר"ל דסובר דנזירות דידי' לחוד ודברי' לחוד הואיל והם משתי קבלות א"כ ה"נ איסור דלילא ודיממא דיוה"כ שהם משתי אזהרות חשיבי שפיר ב' איסורין שונים וכמובן. אמנם י"ל דגם ר"ל מודה ביוה"כ דרק בנזירות דהי' אפשר שישלים את שלו ויגלח ותסתלק ממנו הנזירות ולא יולד הבן כלל דהיינו אם היתה אשתו מפלת או יולדת בת או שלא יולד עכ"פ באמצע נזירותו רק לאחר השלימו נזירותו והתגלחו ויהי' מותר כבר בפועל מנזירותו וע"כ אע"פ שקרה שילדה בן באמצע ימי מנינו עכ"ז תו לא חשיבי נזירות דידי' ודברי' נזירות חד כיון שאין היותם בהמשך אחד הכרחיי משא"כ ביוה"כ שתמיד בכל יוה"כ אחרי הסתלק האזהרה דלילא חלה בהכרח מיד האזהרה דיממא ע"כ שפיר חשיבי איסור הלילה והיום אחד וכמובן ובאתי רק להעיר:

ועיין עירובין ל"ח א' במשנה ר' אליעזר אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפני' ובין מאחרי' מערב אדם ב' עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב וכו' וחכ"א או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר וכו' ובגמ' שם הכי קאמרי לי' רבנן לר"א אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום אמר להן אבל (אמת) אמרו לו כשם שאין מערבין ליום אחד חציו לדרום וחציו לצפון כך אין מערבין לב' ימים יום אחד למזרח ויום אחד למערב ור"א התם קדושה אחת הכא ב' קדושות עכ"ל הגמ'. וצריך להבין דמה זה שאמרו אי אתה מודה וכו' ומה שייך כלל לדמות יו"ט ושבת ליום אחד בעינו ואף ע"ג דסבירא להו לחכמים דיו"ט ושבת קדושה אחת נינהו עכ"ז אין לדמותם ליום אחד בעינו חציו לכאן וחציו לכאן ולהקשות מזה על ר' אליעזר ותו דלישנא דאי אתה מודה וכו' מוכח קצת דלסברת ר"א הי' גם ביום אחד איזה ה"א שיועיל חציו לצפון וחציו למערב וע"ז אמרו לו דאי אתה מודה שם שאינו כן וע"כ תודה גם כאן וזה קשה להבין דאיזה ה"א הי' שם כן כלל לחלק אותו היום בעצמו ור"א הרי חילק רק יו"ט ושבת מהדדי דהוי ב' קדושות. ואולם ע"פ דברי המכילתא הנ"ל דשבת עצמו יש בו ב' אזהרות מחולפות אזהרה דלילא ואזהרה דיממא וכנ"ל (וכבר כתבתי דפשוט דה"ה ביו"ט יש שתי אזהרות ללילה ויום וכמו שדימו הת"י יומא הנ"ל יו"ט ושבת אהדדי וכנ"ל] וא"כ י"ל דהאי חציו לצפון וחציו לדרום הכוונה על שתי העונות דמעל"ע היינו שאם עירב בלילה לצפון וביום לדרום דבזה שפיר ה"א גם בשבת עצמו או ביו"ט עצמו שיועיל כיון דהם ב' זמנים של אזהרות ואיסורים מחולפים ושפיר אמרו אי אתה מודה דאין עושין כן וה"ה דאין לחלק היו"ט משבת אע"ג דהיו"ט הוא איסור בפ"ע והשבת איסור בפ"ע וע"ז השיבם ר"א דהתם נהי דהם שתי אזהרות עכ"ז קדושה אחת נינהו עכ"פ קדושת יו"ט או קדושת שבת משא"כ יו"ט ושבת שהם ב' מיני קדושות שונות דקדושת שבת היא ענין קדושה בפ"ע וקדושת יו"ט היא ג"כ ענין קדושה בפ"ע ע"כ שפיר יש לחלקם מהדדי ולעשות ב' עירובין ודו"ק:

ובזכרוני שבס' נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל (ואיננו כעת לפני) הקשה בהך דכריתות י"ד א' דמייתי דרשא דעתי אפי' בשבת וקאמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ וקאמר עלה דהא דרפרם ברותא היא דדילמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך וכ' והקשה הגאון הנ"ל ז"ל דדילמא כונת רפרם לסברא דהואיל ואישתרי אישתרי דמצינו בכמה דוכתי וכוונתו דכיון דגם מפאת יוה"כ יש איסור הוצאה ואפ"ה שרי א"כ ראוי לומר הואיל ואישתרי איסור יוה"כ אישתרי נמי איסור שבת וא"צ קרא דעתי עש"ה. ואולם אם נאמר כסברת ספיקן של הת"י הנ"ל דרק ביוה"כ הוא דאיכא אזהרות מחולפות ליום ולילה משא"כ בשבת הוי אזהרה אחת וכנ"ל ניחא דהוצאת השעיר המשתלח הרי הי' ביום וא"כ לאיסור הוצאה זה הרי קדם השבת ליוה"כ שמפאת שבת הוא מוזהר עליו עדיין מן הלילה ואלו מפאת יוה"כ התחילה אזהרתו רק בבוקר שאז חלה אזהרה חדשה מפאת יוה"כ וכנ"ל וא"כ הרי מבואר בזבחים ל"ב ב' דזבים ונעשו טמאי מתים לא שייך הואיל ואישתרי ע"מ אישתרי נמי זיבה כיון דזיבה קדמה וא"כ ה"נ לא שייך הואיל ואישתרי אישתרי כיון דשבת קדם וכמובן:

ועיין עוד בס' האמונה והבטחון להרמב"ן ז"ל פרק כ"א שנתן טעם מדוע תפילין אין נוהגים בשבת ונדחה אות התפילין מפני אות השבת וז"ל והשבת דוחה את התפילין לפי שכבר התחילה השבת בשעה שאין מצות תפילין נוהגת והיא בלילה שאין מצותן בלילה אלא ביום וכיון שהתחילה מצות השבת אין לדחותה מפני אחרת וכו' עכ"ל. והנה מה שהשבת נקרא אות הוא רק מפאת האיסור מלאכה שבו וכמ"ש הראשונים ז"ל דמש"ה תפילין נוהגים בחוה"מ אע"ג דאית בי' איסור חמץ ומצות סוכה דעיקר האות הוא רק איסור המלאכה וע"כ בחוה"מ דשרי בי' מלאכת דבר האבוד לא מקרי אות וכנודע. וא"כ לדברי המכילתא הנ"ל דאיסור מלאכה דיום השבת הוא אזהרה בפ"ע וא"כ הוא ג"כ אות בפ"ע וא"כ שוב שפיר חלו האותות דתפילין ודשבת ביחד ולא שייך לומר שהשבת קדם מפאת הלילה כיון שבבוקר הוי גם מפאת השבת אות חדש. ואולם דברי הרמב"ן ז"ל בלא"ה צע"ג מש"ס עירובין צ"ו א' דאמר להדיא דאפי' למ"ד לילה זמן תפילין עכ"ז שבת לאו זמן תפילין מטעמא דהוא גופ' אות ע"ש וצע"ג:

וידידנו האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני על דברי הירושלמי ספ"א דראש השנה וז"ל דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין (דידי') מהו שידחו את השבת בלילה עש"ה דבעי לענין מכשירין שא"א לעשותן מע"ש דדחי שבת כמצוה עצמה אם מותר לעשות המכשירין בליל שבת לצורך מצוה שזמנה ביום השבת. ולפי דברי המכילתא הנ"ל מובנת סברת האיבעי' דכיון דהלילה יש לה אזהרה אחרת מן היום והמצוה העצמותית זמנה ביום א"כ הרי הותרה רק אזהרת היום בשביל המצוה ולא אזהרת הלילה ושפיר איבעי לי' להירושלמי לומר שאזהרת הלילה באיסורה עומדת ואסור לעשות מכשירי המצוה בלילה עכ"ד ויפה העיר:

עוד נתיישבתי דלא לבד די"ל דסברת המכילתא הזאת דאין ליל שבת נלמדת מאזהרת היום תליא בפלוגתא דתנאי שהזכרנו תחלת דברינו בזה כ"א נראה דגם דברי הש"ס דידן ביומא (פ"א א') דאזהרות ליל יוה"כ ויומו תרתי נינהו נמי לאו אליבא דכ"ע הם ובמחלוקת הם שנוים וזה דאמרי' התם דתנא מייתי לה אזהרת עינוי דיוה"כ דעונש הוא דכתי' בי' ולא אזהרה) איכא עש"ה דיליף לי' בג"ש דעצם עצם ממלאכה דמה מלאכה ענש והזהיר אף עינוי ענש והזהיר וקאמר התם ה בגמ' דג"ש מופנה הוא דה' קראי כתיבי במלאכה לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילא וחד לעונש דיממא לעונש דלילא וחד לאפנויי למיגמר עינוי ממלאכה בין דיממא ובין דלילא דבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי (על דבר אשר עינה את אשת רעהו) מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר ר' אחא בר יעקב אמר יליף שבתון שבתון משבת בראשית מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן א ר' פפא אמר היא גופה (יוה"כ גופי') שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם (ואיתקש לשבת מה שבת לא ענש אא"כ הזהיר כו') עכ"ל הגמ'. והנה זה פשוט דלתנא עצם עצם דאמרי' אליבי' דחמשה קראי כתיבי במלאכה חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילא וחד לעונש דיממא א"כ פשוט דכמו דס"ל לענין מלאכה דאין עונש הלילה נלמדת מעונש היום ה"ה דלגבי עינוי נמי אין ללמוד עונש הלילה מעונש היום שהרי אין שום סברא לחלק ביניהם דחד לישנא כתיב בהו בעונש דתרוייהו בפרשת אמור דבתרוייהו כתיב בהו בעצם היום הזה וא"כ כי היכי דאין הלילה בכלל עצם היום דכתיב במלאכה ה דאיננה בכלל עצם היום דכתיב בעינוי וא"כ על כרחך צ"ל דעונש דלילא דעינוי נמי בג"ש דעצם עצם הוא דיליף ליה האי תנא דהג"ש מורה דכמו דבמלאכה ענש והזהיר בין ביום ובין בלילה ה"נ בעינוי ענש והזהיר בין ביום ובין בלילה ורק עונש דיממא דעינוי הוא דכתיב בהדיא אבל אזהרה דיממא דידי' ואזהרה ועונש דלילה די' שלשתם מג"ש הוא דיליף להו וכמובן וא"כ תיקשי לאידך מאן דאמרי דגמ' יומא הנ"ל דילפי אזהרה דעינוי מג"ש דעינוי עינוי ושבתון שבתון או מהיקשא דתשבתו שבתכם א"כ הא תיקשי לדידהו דהתינח אזהרה דיממא דכתיב בי' עונש בהדיא וילפי שפיר אזהרה דידי' בהנך ילפותי מאשת איש ומשבת דמה להלן לא ענש אא"כ הזהיר וכו' אבל אזהרה ועונש דלילא דעינוי אכתי מנא להו דאין לומר דילפי להו בג"ש דעצם עצם ממלאכה כתנא דעצם עצם דז"א דאי אית להו להנך מאן דאמרי הך ג"ש דעצם עצם לענין עונש ואזהרה דלילא א"כ לילפי נמי כולה מילתא מהתם כתנא דעצם עצם וכי היכי דילפי מג"ש זו עונש ואזהרה דלילא דעינוי ה"נ הא מצי למילף משם אזהרה דיממא דעינוי ולמה להו לילפותא ני' מאשת איש או משבת אם מחד ילפותא דעצם עצם הם יכולים ללמוד הכל ועל כרחך דהנך מאן דאמרי ילפי אזהרה דעינוי ממקום אחר מאשת איש ומשבת לית להו כלל ג"ש דעצם עצם ועל כרחך לומר לדידהו דסבירא להו דהלילה היא שפיר בכלל היום גם ביוה"כ ע"כ אע"ג דבעונש דעינוי כתיב ג"כ עצם היום הזה עכ"ז שפיר הלילה הוא בכלל ואיכא שפיר עונש בהדיא בין איממא ובין אלילא וע"כ שפיר ילפי נמי אזהרה דיממא ודלילא מאשת איש ומשבת דמה להלן ענש והזהיר אף כאן דענש בין ביום ובין בלילה ה"ה דהזהיר בין ביום בין בלילה וז"פ. וא"כ כיון דסבירא להו להנך מאן דאמרי דליל יוה"כ הוא בכלל היום לענין עינוי אע"ג דכתיב בי' בעצם היום הזה א"כ פשוט דה"ה לגבי מלאכה נמי הלילה בכלל היום כיון דלשון שוה כתיב בהו בתרוייהו ואין סברא לחלק ביניהם וכנ"ל והנך חמשה קראי דמלאכה דהם ארבע אזהרות ועונש אחד ע"ש ברש"י) על כרחך יסברו הנך מאן דאמרי דבאו לעבור עליו בארבעה לאוין על מלאכת הלילה והיום יחד לא שמקצתם על היום ומקצתם על הלילה וז"פ. וראיתי שכן מוכחי להדיא דברי רש"י בחומש פרשת אמור שם (כ"ג ל"א) ד"ה כל מלאכה לא תעשו שכ' לעבור עליו בלאוין הרבה או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום עכ"ל. והדברים מורים בעליל דכוונת רש"י היא כדברינו דרש"י ביאר הפסוק לפי ב' הדעות הנ"ל דלאידך מאן דאמרי בא הכתוב לעבור עליו בלאוין הרבה ולתנא דעצם עצם בא להזהיר על מלאכת לילה כו' ויובן ג"כ מאי דכ' רש"י תחלה לעבור עליו בלאוין הרבה ואח"כ כתב או להזהיר וכו' וזה מפאת דהך פירושא דלעבור עליו בלאוין הרבה הוא דעת תנא דבי ר"י ור' אחא בר יעקב ור' פפא דש"ס יומא הנ"ל והוי תנא דעצם עצם יחיד לגבייהו וע"כ ראוי להקדים הפירוש הזה שהוא סברת רבים ואחרי הפירוש הזה הזכיר שיש עוד דעת יחיד דסוברת דבא להזהיר על מלאכת לילה וכו' והרי דברי רש"י אלה מכריחים לומר דיש כאן פלוגתא בזה ודהא דאמרי' בגמ' דחמשה קראי כתיבי במלאכה חד לאזהרה דיממא וכו' איננו אליבא דכ"ע דאלו הי' זה אליבא דכ"ע א"כ ודאי לא הי' רש"י מפרש מדעתו עוד פירוש אחר דבא לעבור עליו בלאוין הרבה כיון שאין כן דעת החכמים ומה גם להקדים הפי' האחר הזה לפי' החכמים ועל כרחך דס"ל לרש"י כדברינו דרק אליבא דתנא דעצם עצם הוא דאמרי' הך מימרא דה' קראי כתיבי במלאכה וכו' אבל אינך מאן דאמרי הנ"ל סבירא להו דהלילה שפיר היא בכלל היום ואזהרות הכפולות הם רק לעבור עליו בלאוין הרבה וכנ"ל:

עוד יש לי להביא ראי' שני' לזה דאינך מאן דאמרי דיומא הנ"ל סבירא להו דחדא אזהרה ועונש הוא דאיכא ליום ולילה דמלאכה ופליגי בזה אתנא דעצם עצם דאל"כ צא ופרנס לי משנה כריתות ב' א' דחשיב שלשים ושש כריתות בתורה וחד מינייהו העושה מלאכה ביוה"כ ובגמ' שם אמרי' דתנא מנינא לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ע"ש וא"כ הא הך משנה על כרחך לאו כתנא דעצם עצם אתי' דהא לתנא דעצם עצם דס"ל דליל יוה"כ יש לה אזהרה ועונש בפ"ע והיום ג"כ יש לו אזהרה ועונש בפ"ע א"כ ראוי שהעושה מלאכה בליל יוה"כ ויומו בהעלם אחד יתחייב שתי חטאות כאוכל חלב ודם בהעלם אחד וכעושה מלאכה בשבת ויוה"כ בהעלם אחד וכמובן וא"כ ה"ל לתנא למיחשב ל"ז כריתות ולמיחשב יוה"כ בתרתי חדא דלילא וחדא דיממא ועל כרחך דסברת תנא דעצם עצם הזאת לאו אליבא דכ"ע היא והוא רק דעת התנא ההוא לבד ואינך מאן דאמרי הנ"ל פליגי עלה וכנ"ל ותנא דכריתות הנ"ל סובר כסברתם דהלילה שפיר בכלל היום ויש להם אזהרה ועונש אחד וכנ"ל וע"כ שפיר חשיב יוה"כ בחדא וכמובן ודו"ק. ואם כנים הדברים א"כ יש לנו ללמוד מזה דלהלכה לא קיי"ל כסברת התנא דעצם עצם הנ"ל דאין הלילה בכלל היום רק כאידך מאן דאמרי הנ"ל דס"ל דהלילה בכלל היום דהא סתם משנה דריש כריתות הנ"ל כוותייהו הוא דאתי' וכנ"ל וקיי"ל דהלכה כסתם משנה וגם הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שגגות מנה העושה מלאכה ביוה"כ בחדא ע"ש. וא"כ מובן ממילא דה"ה דלית הלכתא כוותה דמכילתא הנ"ל דסוברת דאין ליל שבת בכלל אזהרת ועונש היום ואצטריך קרא בפ"ע ללילה שהרי אין שום סברא לחלק בזה בין יוה"כ ושבת ואדרבה התוספת ישנים יומא הנ"ל הרי נסתפקו לומר דאפי' לפי הסברא דבעי' קרא מיוחד לליל יוה"כ עכ"ז לא בעינן קרא מיוחד לליל שבת ומטעמים שכתבתי למעלה:

ויש לי להבין ע"פ דרכנו זה דברי רש"י כריתות ב' א' שם דאהא דתנן שם במשנה האוכל ביוה"כ פירש"י דגמרי' לאו דידי' בג"ש דעינוי עינוי מקרא דעל דבר אשר עינה את אשת רעהו מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן וכו' עכ"ל. ויש לדקדק על דברי רש"י אלה דמדוע הביא ג"ש דעינוי עינוי ולא הביא ג"ש דעצם עצם שהוזכר ראשונה בגמ' יומא הנ"ל וממ"נ או שהי' לו להביא הלימוד הנזכר ראשונה בגמ' לבד או שהי' לו להביא כולם אבל לא הי' לו להניח הילפותא דעצם עצם שהוזכרה תחלה בגמ' יומא הנ"ל ולהביא רק ילפותא דעינוי עינוי דמייתי לה בגמ' בתר הכי. ואולם לפי דרכנו דברי רש"י מדוקדקים דלא הי' אפשר לו להביא ילפותא דעצם עצם דהא תנא דכריתות הנ"ל על כרחך פליג אתנא דעצם עצם מדחשיב מלאכת ליל ויום דיוה"כ בחדא וכנ"ל ונהי דאפשר לומר דרק על סברת התנא הזאת במה שסובר דאין הלילה בכלל היום הוא דפליג משא"כ בגוף הג"ש דעצם עצם שפיר סבר כוותי' דילפי' אזהרה דעינוי בג"ש דעצם עצם ממלאכה וכמובן עכ"ז הי' נראה לו לרש"י לדוחק לומר דהאי תנא סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא ויותר הי' ניחא לי' לפרש דתנא דכריתות הנ"ל ס"ל כחד מהנך שאר ילפותות דגמ' יומא הנ"ל וכיון דהוכרח להביא איפוא אחד משארי הג' ילפותות הנ"ל ע"כ שפיר הביא אותה שהוזכרה בהם ראשונה בסוגי' דיומא הנ"ל היינו ילפותא דעינוי עינוי ומה גם דזאת הילפותא היא דעת תנא ר' ישמעאל משא"כ אינך תרתי דהם רק ילפותות אמוראי:

אולם נתיישבתי עוד דאין לומר דמשנה דכריתות הנ"ל אתי' דלא כתנא דעצם עצם וזה מהא דאמרי' בירושלמי ביצה פ"א ה"ב אמתני' דבש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זה וזה בכזית וקאמר שם בירושלמי עלה דלא שנו (דחמץ בככותבת לב"ש) אלא לביעורו הא לאכילה כזית (לאכילה ב"ש נמי מודו דגם חמץ בכזית) דילא כן (דאם לא כן ניתני שלשים ושבעה כריתות בתורה (דאי נימא דבאכילה סברי נמי ב"ש דשאור בכזית וחמץ בככותבת א"כ תיקשי ממשנה ריש כריתות דתני ל"ו כריתות בתורה וחד מינייהו האוכל חמץ בפסח דה"ל למיתני דלב"ש איכא ל"ז כריתות דהא לב"ש ראוי לחלק שאור וחמץ לשתים דכיון דאין שיעורן שוה דזה בכזית וזה בככותבת א"כ ראוי שהאוכל שאור וחמץ בפסח בהעלם אחד יתחייב שתים אלא ודאי דגם לב"ש הוי שיעור דאכילה כזית בתרוייהו) עכ"ל הירושלמי. ומבואר בזה דס"ל להירושלמי דהך משנה דכריתות הנ"ל אליבא דכ"ע אתי' ולא בעי אפי' לומר דאתי' דלא כב"ש אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה (יבמות ט' א') וא"כ כל שכן שאין לנו לומר דמשנה דכריתות הנ"ל אתי' דלא כתנא דעצם עצם הנ"ל וכמובן וההכרח לנו לומר איפוא דאפי' לפי סברת התנא דעצם עצם דלילא ויממא דיוה"כ תרתי אזהרות ועונשים אית להו עכ"ז שפיר אין חלוקין לחטאות וזה מטעם האמור למעלה דכיון דחדא קדושה נינהו ואחרי איסור הלילה בא תמיד איסור היום בהכרח ואין הפסק של שעת היתר בנתים ע"כ שבים להחשב אזהרה אחת וכהך דנזיר (י"ד א') דס"ל לר' יוחנן דנזירות דידי' ודברי' חד הוא וכאן גם ר"ל מודה וכנ"ל:

והנה מה שכתבתי דתנא דעצם עצם דס"ל דאין הלילה בכלל היום גבי מלאכה דיוה"כ ה"ה דלדידי' הלילה אין בכלל היום גבי עינוי וילפי' אזהרה ועונש דלילה דעינוי נמי ממלאכה בג"ש דעצם עצם נתיישבתי דיש סברא לחלק בזה ולומר דנהי דגבי מלאכה אין הלילה בכלל היום עכ"ז בעינוי שפיר הלילה היא בכלל היום וזה דגבי מלאכה הוי שביתת היום דבר בפ"ע ושביתת הלילה דבר בפ"ע שהרי אם עושה מלאכה בלילה ונח ביום אזי הרי מלאכת הלילה אינה מפסדת כלל בשביתת ומנוחת היום שיוחשב שלא נח ביום כהוגן מפאת שעשה מלאכה בלילה משא"כ לענין עינוי דאם אוכל בלילה ומתענה ביום אזי הרי תענית היום הוא נקל אצלו הרבה יותר ובתענית היום עצמו הרי יש חילוק שהוא קשה הרבה יותר להתענות ביום אם כבר הוא רעב מלילה שלפניו מאם אכל בלילה שלפניו והוא ערך אחר של עינוי לגמרי וע"כ כיון דתענית היום עצמו באותו ערך שקיבלו חכמים שצריך להיות אי אפשר שיהי' בלתי אם התענה גם בלילה שלפניו ע"כ שפיר גם תענית הלילה היא בכלל היום ושפיר לגבי עינוי דבר אחד הם היום והלילה ושפיר הלילה בכלל היום וכמובן:

ומצינו גם בעלמא דיש לכלול יותר הלילה בכלל היום לענין עינוי מלענין מלאכה והוא בש"ס תענית די"ב ע"ב במשנה עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תענית אחרות על הציבור אוכלים ושותים מבעוד יום (ומתחילין להתענות משחשיכה) ואסורין במלאכה וכו' ובגמ' שם מפרש דהאי ואסורין במלאכה קאי רק איממא אבל בלילה מותרין בעשיית מלאכה אף ע"ג דאסורין באכילה ושתי' ויליף לי' מקרא עש"ה בגמ' ובתוס' והובא דין זה בש"ע או"ח סי' תקע"ה סעי' ג'. והרי דאע"ג דכללו חכמים בג' תעניות אלה הלילה בכלל היום לענין עינוי עכ"ז לא כללוהו לענין מלאכה והתירוהו במלאכה אף ע"ג דאסרוהו בעינוי והטעם בזה הוא ג"כ כנ"ל דבאמת באו חכמים שם לאסור רק את היום לבד אלא דגבי עינוי הרי עינוי היום עצמו יהי' נקל אם יאכל בלילה שלפניו ואלו החכמים רצו להחמיר שם בעינוי היום שיהי' עינוי כבד טפי וע"כ ממילא הוכרחו לאסור האכילה והשתי' גם בלילה משא"כ במלאכה אם ינוח ביום הרי לא יהי' חסרון במנוחה זאת ע"י שעשה מלאכה בלילה, וע"כ שפיר אסרו רק את היום לבד וכמובן:

והא מילתא מספקא לי אם נאמר דלגבי עינוי הוי שפיר הלילה בכלל היום גם לתנא דעצם עצם וא"כ כיון דעונש דעינוי כתי' בהדיא בקרא א"כ עונש חד הוא דאיכא בעינוי ליום ולילה ואזי יש להסתפק להך תנא אם גם אזהרה דעינוי חדא היא ליום ולילה או לא מי אמרי' דכיון דאזהרה בעינוי לא כתי' בה ומג"ש ממלאכה הוא דגמרי' לה ואמרי' מכח הג"ש דעצם עצם דאזהרה דמלאכה קאי גם אעינוי ע"כ הוו ממילא ב' אזהרות גם לעינוי ליום ולילה כיון דאזהרות דמלאכה הוא דקאי אעינוי ואזהרות דמלאכה הא תרתי נינהו ליום ולילה או דילמא הלימוד ממלאכה הוא רק דכמו דבמלאכה בכל זמן שיש עונש דהיינו בין ביום ובין בלילה יש אזהרה עמו כן בעינוי יש אזהרה עם העונש וע"כ כיון שהעונש של העינוי עונש אחד הוא ליום ולילה ממילא הוי נמי אזהרה דידי' אזהרה אחת ליום ולילה ודו"ק. ואין לי גילוי לספק זה מלשון הגמ' יומא הנ"ל כי לשון הגמ' סובל ב' הפירושים דו"ק ותשכח:,

והנה עיינתי ברא"ם עה"ת פרשת אמור שם וראיתי שכ' על דברי רש"י הנ"ל דהמקרא בא להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום וז"ל וא"ת היכן מצינו שחלק הכתוב באיסור מלאכה בין יום ללילה עד דאצטריך הכא להזהיר על מלאכת לינה כמלאכת יום ועוד היכא משתמע מהאי קרא איסור לילה יש לומר משום דכתי' באזהרת מלאכה ובעונשה בעצם היום הזה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי לומר בעצומו של יום מוזהר וענוש על מלאכה ולא על התוספת כדתניא בת"כ וכו' סד"א דהאי בעצם היום הזה אינו אלא דומיא דבעצם היום הזה בא נח וכו' שפירושו בהיות השמש על הארץ אף כאן בהיות השמש על הארץ לאפוקי לילה שאינו מוזהר עליו לפיכך חזר הכ' ואמר כ"מ לא תעשו ולא הוזכר בו בעצם היום הזה כמו שהוזכר למעלה להורות שאזהרת המלאכה בהן בין ביום ובין בלילה כמו בשבתות ובשאר המועדים שאזהרת המלאכה בהן אינו מוזכר בשום אחד מהן בעצם היום הזה וכולל היום והלילה ונשאר בהכרח לפרש בעצם היום הזה הכתוב למעלה בעצומו של יום שכולל היום והלילה שעל עצומו של יום מוזהר וענוש עלי' ולא על התוספת וכו' וא"ת בלאו קרא דכל מלאכה לא. תעשו ת"ל מקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב שאין פירוש בעצם היום הזה בהיות השמש על הארץ דא"כ לגבי עינוי נמי דכתיב בי' כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה צריך לומר בהיות השמש על הארץ ולא בלילה ואי אפשר זה שהרי כתוב בו בפירוש מערב עד ערב י"ל דאי לאו קרא דכל מלאכה ה"א דפירוש בעצם היום דעינוי הוא בעצומו של יום ולא על התוספת ופי' בעצם היום הזה דמלאכה הוא בעצם היום וכחו ולא בלילה ואעפ"י שהם סמוכים זה לזה אין בכך כלום כי כמוהו בפרשה הזאת וספרתם לכם וכו' עכ"ל ז"ל הצריך לעניננו. הנה שגם הוא ז"ל כ' דרק ביוה"כ הוא דבעי' קרא ללילה ולא אשבת ויו"ט אלא שכ' בזה טעם אחר ממה שכתבנו למעלה וגם כ' ז"ל כמו שצידדנו למעלה דרק במלאכה הוא דאין הלילה בכלל היום משא"כ בעינוי אלא דגם בזה כ' טעם אחר מפאת קרא דמערב ועד ערב דכתיב בעשה דעינוי [ואולם הגור ארי' שם חולק עליו בזה וכ' דאין מערב עד ערב דכתיב בעשה דעינוי מועיל לענין העונש והאזהרה וילפי' עונש ואזהרה דלילה דעינוי מג"ש דעצם עצם ממלאכה עש"ה וה"ז כמו שכתבנו למעלה תחלת דברינו בזה. ועוד אני מוצא בדברי הרא"ם ז"ל אלה הבנה מחודשת בענין אזהרות הלילה והיום דיוה"כ הנ"ל וזה דנראה דהוא ז"ל סובר דאין הכוונה דקרא דכל מלאכה לא תעשו השני הוא אזהרה מיוחדת ללילה והוי ב' אזהרות חדא ליום וחדא ללילה ורק הכוונה דקרא דכל מלאכה לא תעשו הנ"ל מגלה אמקרא הראשון דקאי בין איום ובין אלילה ודמאי דכתי' ב' בעצם היום הזה פירושו כל המעל"ע שנקרא ג"כ עצם היום ובא רק למעט תוספת והוי שפיר לפי האמת גם במלאכה דיוה"כ אזהרה ועונש אחד ליום ולילה ואזהרה דלילא דקאמר בגמ' לאו אזהרה בפ"ע היא רק היא גילוי מילתא בעלמא על אזהרת היום דקאי גם אלילה ודו"ק. ולפי הסברא הזאת אתי' שפיר משנה דכריתות הנ"ל גם כתנא דעצם עצם ושפיר אין הלילה והיום חלוקין לחטאות גם להך תנא כיון דאליבא דאמת רק אזהרה ועונש חד הוא דאיכא ביום ובלילה גם אליבא דהך תנא ודו"ק. ועיינתי עוד בס' תויה"כ ביומא שם וראיתי שכ' ג"כ דלולי אזהרה דלילא ה"א דתיבת עצם בא למעט הלילה דעיקר האזהרה והעונש לא יהי' אלא ביום דהיום הוא מכפר דמקריבין בו קרבנות ולא הלילה אבל השתא דאיכא אזהרה גם ללילה למדנו דיום ולילה שוין ודקאי תיבת עצם על כל המעל"ע וממעט רק תוספת עכ"ל בקצרה. הנה שגם דעתו ז"ל כן דאזהרה דלילא הוא רק גילוי על האזהרה הראשונה דקאי גם אלילה והוי לפי האמת חדא אזהרה ליום ולילה וכנ"ל [ומאי דדרש ז"ל טעמא דקרא לפי הה"א דתיבת עצם ממעט לילה דהוא משום דאין הלילה מכפרת הנה כן כתבתי למעלה מסברא דנפשאי ותלי"ת שכיוונתי לדעתו הרמה ז"ל בזה ובודאי כיוון גם הוא ז"ל לגמ' כריתות ז' א' הנ"ל שמבואר שם כן דאין הלילה מכפרת וכנ"ל ומ"ש דהיום מקריבין בו קרבנות בא להסביר בזה טעם הגמ' הנ"ל ויש לדבר בטעם זה ואכ"מ]:

והנה יש לי להביא סעד לסברת הרא"ם והתויה"כ ז"ל הזאת מדברי המכילתא עצמה שהבאת וזה כי עיינתי בגוף המכילתא וראיתי שמבואר שם בזה"ל אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין ת"ל מחללי' מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל ויום השביעי שבת שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה שהיא בכלל אזהרה עכ"ל. הרי דברי המכילתא ברור מללו דתיבת שבת היא רק גילוי דהלילה היא בכלל אזהרת היום ולא שתהי' אזהרה בפ"ע ללילה וא"כ גם בהך דיוה"כ יש לנו לומר כן וכמובן. ואולם יש לדחות דשם בנידון דמכילתא א"א שתהי' תיבת שבת אזהרה בפ"ע ללילה שהרי לא נאמר בלשון לאו והוא שפיר רק גלוי דתיבות ויום השביעי כוללים גם הלילה ובא לא תעשה כל מלאכה דכתי' בתרוייהו ללאו אחד ליום ולילה וכמובן משא"כ כאן ביוה"כ דנאמר בלשון לאו בפ"ע וכל מלאכה לא תעשו ע"כ שפיר י"ל דהיא לאו בפ"ע ללילה ולא שהיא גילוי על הלאו האחר דיום דקאי גם אלילה וכמובן. ועכ"פ זה נראה ברור מדברי המכילתא הנ"ל דאין לליל שבת אזהרה מיוחדת ותיבת שבת היא רק גילוי שגם הלילה הוא בכלל אזהרת היום והוי אכתי שפיר חדא אזהרה בשבת ליום ולילה וכנ"ל. וא"כ איפוא הנה בטלו דבריך בענין דיחוי דשפיר ראוי לומר דיחוי עדיין מליל שבת ליומו וכמובן:

הן זה המעט העירוני רעיוני על דברת המכילתא הנ"ל בהשקפה הראשונה ובתחלת העיון ואולם הדבר צריך בירור גדול ורחב יותר ואין עתי אתי לזה כעת כלל וכלל כאמור למעלה ועוד חזון למועד אי"ה:

ובגוף קושית הרא"ש מ"ק הנ"ל וז"ל וה"נ אמר ביבמות בפ"ד אחין כגון דאייתי ב"ש בשבת דאתא לי' זרות ושבת בהדי הדדי ואע"ג דביה"ש דשבת קטן הי' ולא מיחייב אשבת לא אמרי' הואיל ואידחי ביה"ש אידחי כולי יומא מאיסורא דהאי שבת עכ"ל. ונלענ"ד בזה דדיחוי אמרי' רק בקדשים ובמצות עשה אבל באיסורא דשבת לא שייך דיחוי דהא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל היא במנחות (נ"ד ב') דר"י ס"ל דאין דיחוי באיסורין ור"ל ס"ל דיש דיחוי באיסורין וקיי"ל כוותי' דר"י גבי ר"ל וא"כ בהך דיבמות דאיירי לענין איסור לאו דשבת ועונש מלקות וכרת וחטאת שלו שפיר לא שייך דיחוי לומר דהואיל ולא הי' אצלו איסור הלאו במקצת שבת לא יהי' אצלו גם במקצת האחר דלאוין יש לדמותן לאיסורין ואין דיחוי באיסורין. ולפי"ז יומצא לכאורה דבר מחודש דקטן שהגדיל בתוך השבת לא תנהוג אצלו עשה דביום השביעי תשבות באותו שבת דלענין מ"ע הרי שוב אמרי' דיחוי וכמובן. ותתיישב בזה קושית התוס' יבמות ו' א' דמייתי התם ברייתא דתני' יכול יהא כיבוד או"א דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי ומוקי לי' בלאו דמחמר ופריך ואפ"ה לא דחי אלא הא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ניגמר מהכא דלא לידחי והקשו התוס' דמאי פריך הרי מחמר הוא עשה ול"ת דאיכא עשה דביום השביעי תשבות ע"ש. ולפמ"ש ניחא דהא סמיכות דאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו מוכחא דלכל אלה שהתורה אומרת להם מאמר דאיש אמו ואביו תיראו היא אומרת להם ג"כ מאמר דואת שבתותי תשמורו לענין שלא ידחו לאו דמחמר מפני מצות הכיבוד וא"כ הרי קאי נמי קרא אקטן שהגדיל בתוך השבת שמתחייב אז שפיר במצות עשה דכיבוד [דגבה ליכא דיחוי כיון דאינה תלוי' ביום השבת לומר הואיל ונדחה מקצתו וכו'] וא"כ הרי קאי עלי' קרא דאיש אמו ואביו תיראו וא"כ ממילא קאי עלי' ג"כ קרא דואת שבתותי תשמורו לענין לאו דמחמר וא"כ לאו דמחמר הא הוי לגבי' שוב רק לאו לבד ואין עשה עמו דלגבי עשה דביום השביעי תשבות דתלוי' ביום השבת שוב הרי אמרי' דיחוי ופטור ממנה וא"כ שפיר פריך הש"ס דנגמר מהכא דאין עדל"ת:

ודרך אגדה יש לי לדרוש בזה טעמא דקרא מה שפטרה התורה נשים ממ"ע שהז"ג וחייבתם במ"ע שאין הז"ג וגם מדוע חילקה רק בעשין בין ז"ג לבין שלא הז"ג ולא חילקה כן בלאוין ונראה ע"פ המבואר בש"ס ברכות נ"א ב' עולא איקלע לבי ר' נחמן כריך רפתא בריך ברכת מזונא יהב לי' כסא דברכתא לר' נחמן א"ל ר"נ וישדר מר כסא דברכתא לילתא א"ל הכי א"ר יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנא' וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך וכו' עכ"ל הגמ'. ומוכח מזה דכל השפעות היורדות משמים מטה אל בנ"י הן השפעות גשמיות וחומריות והן השפעות רוחניות וצוריות הנה תושפע ותגיע השפע בעצם וראשונה אל האנשים מבנ"י ומן האנשים הוא שתעבור השפע ותלך הלאה גם לנשים שהרי הברכה שהוזכרה בגמ' שהאשה מתברכת רק מן האיש ועבור זה לא הוצרך לשלוח כוס הברכה לילתא והי' די מה שנתנו לר"נ הנה תיבת וענין ברכה הלא הוא כולל כל מיני הופעה ושפע הן גשמיות והן רוחניות וכמובן וא"כ מבואר שבכולם נוהג המנהג הזה שהשפע באה רק לאנשים ומהם היא הולכת הלאה גם לנשים:

ומצאתי און לי עוד אל הדבר הזה מלשון קדוש אחד מדבר אשר רוח ד' דובר בו הוא ניהו בעל ספר הכוזרי מאמר ראשון סי' צ"ה שכ' וז"ל אמר החבר הרפה לי מעט עד שאבאר לך גדולת העם (עם בנ"י) ודי לעד שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם וחל הענין האלק"י על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור ועבר הענין אל נשיהם והי' מהן נביאות וכו' עכ"ל הנה לא אמר שחל הענין גם על נשיהם כ"א שעבר הענין אל נשיהם היינו שהענין האלק"י אשר חל על עם בנ"י (עד שהגיעו למעלת הנבואה) עבר גם מאנשים אל הנשים והי' מהן נביאות וכו'. וה"ז כדברינו שגם שפע רוחנית הנשפעת מלמעלה רק לאנשים היא נשפעת ומהם היא שעוברת והולכת הלאה לנשים:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה