אור ברסלב
לקח טוב כלל ו

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ו

כלל ה

בענין בע"ח נדחים

וראיתי לחלק הכלל הזה לאותיות ואלה המה:

א

ביומא דס"ד ע"א תד"ה התם הקשו אהא דס"ל לר' יוחנן בבהמות שותפין שהקדיש אחד מהם חצי' וחזר ולקח והקדיש חצי' השני' דקדושה ואינה קריבה משום דדיחוי מעיקרא הוא דאמאי לא יליף ממחוסר זמן דלא אמרינן דיחוי מעיקרא עכת"ק התוס'. ונראה ליישב דהנה בש"ס יומא שם מבואר דבבעל מום גזה"כ הוא דלא אמרינן דיחוי שהרי מום שעבר כשר אלא דמ"ד בעלי חיים אינם נדחים יליף כל הפסולים ממום ומ"ד נדחים ס"ל דבבע"מ כתי' בי' כי משחתם בהם ע"כ תיבת בהם מיעוטא הוא בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא שאר כל הפסולין הואיל ונדחו ידחו עש"ה בסוגי'. ולפי"ז נראה לפי המבואר במדרש רבה ויקרא פרשה כ"ז וז"ל והי' שבעת ימים תחת אמו ולמה שבעת ימים אלא כדי שיבדק שאם נגחתו אמו או שנמצא בו מום ה"ז פסול ולא יהי' כשר לקרבן עכ"ל. ומבואר בזה דפסול דמחוסר זמן הוא אך מחשש מום וא"כ לא שייך ללמוד כלל ממחוסר זמן דלא אמרינן דיחוי מעיקרא כיון דהפיסול דמחוסר זמן הוא אך מחשש מום וא"כ אי אפשר שיהי' גרע ממום גופי' דלא אמרינן בי' דיחוי ובבע"מ הרי כתבה תורה מיעוט בהדיא שלא נלמוד משם ואדרבה המיעוט הזה הרי מורה דבעלמא אמרינן דיחוי וכנ"ל [וא"ל שהרי המדרש הנ"ל דורש טעמא דקרא וקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא דז"א דמבואר אצלי במק"א דלחומרא דרשינן טעמא דקרא ואכ"מ. וה"נ הרי הדרשא הוא לחומרא כי היכא דלא נלמוד להקל בכל הפסולים דלא נימא דיחוי כמו דלא אמרי' דיחוי במחוסר זמן]:

ודע דעפ"י דברי המדרש רבה הנ"ל יש להבין דברי הש"ס מעילה די"ב ע"א במשנה ר' שמעון אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן וכו' ובגמ' שם פריך על רבנן דפליגי עלי' דר"ש וסבירא להו דאין מועלין דמאי שנא ממחוסר זמן דבהמה (דקיי"ל שנכנס לדיר להתעשר וכו' והני תורין נמי ליקדשו אפי' קודם זמנן ולימעול בהו) ומשני אמרי מחוסר זמן מידי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא וכו' וברש"י ד"ה אמרי כ' וז"ל לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דמחוסר זמן דבהמה קדוש מידי דהוי אבע"מ דבהמה דבר פדיון הוא דמגו דחשובה דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהיא מחוסרת זמן וכו' עכ"ל. והנה לפי דברי המדרש רבה הנ"ל תובן סברת המגו הזאת ביתר שאת דכיון דפיסול דמחוסר זמן גופי' הוא אך מחשש מום וכנ"ל ע"כ כיון שבהמה קדושה במום ממילא שפיר קדושה גם כן כשהיא מחוסרת זמן:

ואמנם דברי הש"ס מעילה הנ"ל י"ל הבנתם עוד עפ"י דברי הש"ס מנחות ד"ט ע"ב דבעי למימר התם דציבור הואיל ואישתרי טומאה לגבייהו אישתרי נמי חסרות (שירי מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה) ור' אדא בר אהבה סתר זה שם ואמר דחסרון כבע"מ דמי ואין בע"מ בציבור וברש"י חסרון כבע"מ דמי ובע"מ הרי לא שרי בציבור טפי מביחיד עכ"ל. ומבואר בדברי הגמ' מנחות אלה דפסול חסרון דמי למום וא"כ שפיר אמר גם כן בש"ס מעילה הנ"ל דגם מחוסר זמן דמי למום ואם דבמנחות שם איירי בחסרון גוף וכאן בחסרון זמן עכ"ז תרוייהו הרי פסולם מחמת חסרון הוא וע"כ שפיר יש לומר כן וכמובן. וע"ע בש"ס תמורה די"ז ע"א דקאמר מה בהמה טמאה פסול הגוף ואין קדושת הגוף חל עלי') אף כל פסול הגוף לאפוקי בע"מ דפסול חסרון הוא עכ"ל הגמ'. וע"ע בקידושין דס"ו ע"ב דכהן שעבד ואח"כ נודע שהוא בע"מ עבודתו פסולה משום דכתי' ואני הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר עכ"ל הגמ'. ומבואר בשני דיבורי גמ' אלה דפסול מום הוא פסול חסרון וע"כ מחוסר זמן שפסולו ג"כ פסול חסרון שפיר מדמינן לי' למום בש"ס מעילה הנ"ל וכן שפיר אמרי' בש"ס מנחות הנ"ל דחסרות כבע"מ דמי כיון דבע"מ גופי' פסולו פסול חסרון הוא:

ולפי"ז הנה יומצא דבר מחודש והוא דיש חילוק בין קרבן מחוסר זמן לבין קרבן שעבר זמנו כגון חטאת שעברה שנתה וכדומה דלכאורה הי' אפשר לטעות בזה ולומר דפסול שניהם שוה ומטעם אחד הוא מפאת ההעדר לבד לפי שאין הקרבן בזמנו שנתנה לו התורה. ואולם לפי דברינו אלה ההכרח לומר דיש חילוק בזה בין מחוסר זמן לעבר זמנו וזה שהרי כבר ביארנו דברי הגמ' מעילה הנ"ל דמחוסר זמן הוא רק פסול חסרון כמום שהוא רק פסול חסרון ואיננו פסול הגוף וכש"ס תמורה י"ז א' הנ"ל [וכן מורה בפשיטות הלשון דמחוסר זמן שהוא רק פסול חסרון. והנה בתמורה דכ"ב ע"א איתא דחטאת שעברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו הבעלים באחרת מתה וקאמר התם בגמ' וצריך למיתני אם אבדה גבי בע"מ וגבי עברה שנתה דאי תנא גבי שעברה שנתה ה"א התם הוא דמהני לה אבידה משום דלא חזיא למילתא אבל בע"מ דאי לאו מומא חזיא אימא לא תיהני לי' אבידה וכו' וברש"י ד"ה משום דלא חזיא למילתא כ' אפילו קודם אבידה דבת שנתה כתי' וזו עברה שנתה ופסול הגוף הוא עכ"ל. ובד"ה דאי לאו מומא חזי' כ' אימא פסול חסרון בעלמא הוא וכו' ותרעה ולא תיהני לי' אבידה למות עכ"ל. ומבואר בזה דעברה שנתה איננו פסול חסרון לבד כמום רק פסול הגוף הוא וא"כ לפי מה שכתבנו דקודם זמנו הוא רק פסול חסרון אם כן מבואר דאין פסול דקודם זמנו ודאחר זמנו שוה [וצריך לומר דקודם זמנו הפסול רק מפאת ההעדר לפי שאינו בזמנו וזהו רק פסול חסרון שחסר זמנו משא"כ בעבר זמנו הפסול איננו לבד מפאת שאינו בזמנו כ"א הפסול הוא מפאת שיצא מן הזמן שהיציאה מן הזמן הוא דבר הפוגמו ופוסלו והוא שפיר פסול הגוף ודו"ק היטב]. ומצינו ג"כ חילוק בין לפני זמנו לעבר זמנו דבמחשב לאכול מקרבן אחרי זמנו הוא פיגול ואלו בחישב לאכול את הפסח ערב פסח אזי אין המחשבה פוסלת והפסח כשר כמבואר בתוספתא פסחים פרק ד' ודברתי בטעמה במ"א ולעיל בכלל ד'. ולפי דברינו פה י"ל עוד בטעמה דכיון דקרא דמחשבת פיגול כתי' רק במחשב לאכול אחרי זמנו כדכתי' אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' וע"כ אין ללמוד ממנו אמחשב לפני זמנו כיון דפסול דלפני זמנו קיל טפי מלאחר זמנו והוא פסול אחר לגמרי דהוא רק פסול חסרון ואלו אחרי זמנו הוא פסול הגוף דגרע טובא מפסול חסרון וכש"ס תמורה י"ז א' וכ"ב א' הנ"ל:

ועיין ברא"ש סוף תענית שהביא בשם הרמב"ן דאם חל ט' באב במוצאי שבת ואין יכול להבדיל אז אינו מבדיל עוד בב' בשבת וכ' ע"ז וכיוצא בזה מצאתי כתוב שפעם אחת היה רבינו יהודה אונן ואכל בלא הבדלה ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו תלמידיו למה אינך עושה הבדלה וכו' והשיב להם מאחר שהי' פטור אמש משום שהי' אונן גם עתה נמי פטור כהא דפ"ק דחגיגה דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון שנדחה בראשון שוב אינו חייב בשני. ולא דמי כולי האי דהתם גופו הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחיגר אבל הכא (בט"ב) גופו מחייב והזמן הוא שגורם וכו' עכ"ל ז"ל ויש לדון בדבריו ז"ל ולומר דגם אונן אינו דיחוי ופסול הגוף שהרי בש"ס זבחים צ"ט ב' יליף פסול אנינות לקרבן מדכתי' שלמים קרבנו כל קרבנות שמביא כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן הרי דפסול אונן הוא רק מפאת שאינו שלם והיפוך השלימות הרי הוא החסרון וא"כ אנינות רק פסול חסרון הוא ולא פסול הגוף ועכ"ז שפיר דימה אותו רבינו יהודה ז"ל לחיגר ביום ראשון וכו' שהרי חיגר הוא מום ומום הרי ג"כ רק פסול חסרון הוא ולא פסול הגוף וככל המקומות אשר הבאנו וע"כ שפיר דמי לאנינות ויש לתמוה איפוא על הרא"ש ז"ל שכ' דאונן גופו דחוי ודמי לחיגר ומוכח דס"ל ז"ל דגם חיגר הוא פסול הגוף והרי זה לכאורה היפוך כל המקומות המובאים לעיל וצ"ל דהרא"ש לאו דוקא נקט ולגבי ט"ב דרק יומא הוא דקגרים חשובי אינהו דיחוי ופסולי הגוף אבל בעצם אינן פסולי הגוף וכנ"ל:

ושוב ראיתי שלשון הרא"ש מדוקדק לגמרי ולישנא דגמ' קנקט דגם לגמ' עצמה מצינו שקוראה למום ולמחוסר זמן פסול הגוף והוא בזבחים דקי"ד ע"א דאהא דפליגי שם ר"ש ורבנן במשנה בשוחט בחוץ קרבן שנשחטה אמו היום או בע"מ עובר ותורין שלא הגיע זמנן דר"ש מחייב מפאת שראוין בפנים לאחר זמן וחכמים פוטרין וקאמר התם בגמ' וצריכא דאי תנא בע"מ עובר ותורין שלא הגיע זמנן ה"א הני משום דפסולא דגופייהו אבל או"ב דפסולא מעלמא קאתי לי' אימא מודי לי' רבנן לר"ש וכו' עכ"ל הגמ' ומבואר שהש"ס קורא לבע"מ ולתורין שלא הגיע זמנן פסול הגוף:

והנה הא דקרא לתורין שלא הגיע זמנן פסול הגוף י"ל דאינו סותר למה שכתבנו דמחו"ז הוא רק פסול חסרון דמחו"ז דבהמה לא דמי לתורין שלא הגיע זמנן דבמחו"ז דבהמה כתי' ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' וע"כ הפסול היא רק מפאת החסרון זמן של יום השמיני בעצם ואפי' אם הי' אפשר שתהי' הבהמה גדולה ביום הראשון באותו הגידול והכמות אשר יהי' לה ביום השמיני ג"כ הית' פסולה מהקריב כיון שהתורה הצריכה יום השמיני וע"כ זהו שפיר רק פסול חסרון זמן משא"כ בתורין אף דהש"ס קרי לי' שלא הגיע זמנן עכ"ז אין הפסול שם מפאת חסרון זמן שהרי לא קבעה התורה זמן כלל לתורין ורק ערך הגידול הוא שקבעה תורה דתורים כשרים רק משיזהיבו כמבואר בחולין כ"ב ב' וע"כ יש כאן חסרון גידול הגוף ולא חסרון זמן ושפיר קרי לי' פסול הגוף והא דקאמר תורין שלא הגיע זמנן הכונה בהכרח שלא הגיע זמן גידולן אבל באמת אין זה חסרון זמן בעצם רק חסרון גוף ולא דמי למחו"ז דבהמה שהוא חסר רק ענין הזמן בעצם. ותבין בזה דברי התוס' דמנחות כ"ה א' ד"ה ואימא דאהא דדרשי' שם קרא דונשא אהרן את עון הקדשים דקאי אעון טומאה מפאת שהותרה מכללה בציבור ופריך שם בגמ' דנדרוש קרא אבע"מ דהותר מכללו בעופות ע"ש והקשו הם ז"ל ג"כ דנוקים לי' אעון דמחו"ז כגון תוך ח' דהותר גם כן מכללו בעופות דבני יונה כשרין משיעלעלו דם עכ"ל. ולכאורה מאי קושיא הרי אין חסרון זמן דומה למום דמום הרי הותר לגמרי בעופות שהרי אין שום מום פוסל בעוף משא"כ חסרון זמן נהי דחסרון זמן דלפני ח' אינו פוסל בעוף עכ"ז הרי גם בעוף נוהג פסולא דמחוסר זמן שהרי תורין כשירין רק משיזהיבו ובני יונה רק משיעלעלו דם וא"כ עופות שוין שפיר לבהמה בענין פסולא דחסרון זמן אלא דיש להם זמן אחר מאשר לבהמה ועכ"פ כיון שגוף הפסול נוהג גם בהם לא שייך לומר כל כך דקאי אעון דחסרון זמן תוך ח' מטעמא דהותר מכללו בעופות כמו שאומרים כן אמום וכמובן ועל כרחך צ"ל דכונתם ג"כ כדברינו דבעופות אין נוהג פסולא דחסרון זמן כלל וכלל ורק פסול גידול הוא דאית בהו משא"כ בבהמה דהפסול הוא מפאת החסרון זמן בעצם וכנ"ל וע"כ שפיר חשוב עון מחו"ז עון שהותר לגמרי מכללו בעופות כמו מום. ומיהו ממאי דדייקי בלשונם דנימא דקאי קרא אעון דמחוסר זמן כגון תוך ח' ולא כתבו סתם דקאי אעון דמחו"ז מוכח קצת דכונתם דגם בעופות יש פסול מחוסר זמן אלא שאין זמנו ח' רק זמנו משיעלעלו דם דהוא עוד לפני ח' וע"כ תוך ח' חשוב הותר מכללו בעופות ודו"ק. וי"ל דכונתם עפ"י דברי רש"י זבחים דפ"ה ע"ב ד"ה הואיל וכשירין בעופות דכ' וז"ל אבל מחוסר אבר פוסל בעוף משום הקריבהו נא לפחתך וכן מום מגונה עכ"ל. ולפי זה לכאורה שפיר הקשו דמום נמי הרי נוהג גם בעוף אלא דבעוף נוהג רק מום מגונה ומום סתם פוסל רק בבהמה ולא בעוף וא"כ עכ"פ דמי שפיר מום למחו"ז אע"ג דמחו"ז שייך גם בעוף כיון דאותו מחו"ז הפוסל בבהמה דהיינו תוך ח' הרי אינו פוסל בעוף ואולם באמת נראה דגם לרש"י הנ"ל אין שום מום פוסל בעוף ומום מגונה נמי דפוסל היינו רק שענין הגנות והמיאוס פוסל מפאת הקריבהו נא לפחתך אבל אין הפסול מפאת עצם ענין המום כמו שהוא בבהמה ושפיר חשוב מום פסול שהותר מכללו לגמרי בעופות ודו"ק:

ודע דהך סוגיא דמעילה (י"ב א') דפריך אתורין שלא הגיע זמנן דאין מועלין דמאי שנא ממחו"ז דבהמה מוכח ג"כ לכאורה דלא כדברינו רק דגם תורין פסולם הוא מפאת חסרון זמן או דלהיפוך גם בבהמה הפסול הוא רק מפאת חסרון הגידול לפי שביום ח' בהכרח היא גדולה יותר מלפני ח' והצריכה תורה לענין הקרבה אותו כמות הגידול אשר הוא בח' דייקא דאי נימא דבבהמה הפסול הוא מפאת החסרון זמן בעצם ובעוף הפסול הוא מפאת חסרון הכמות והגידול דהוא חסרון גוף א"כ מאי פריך הלא אין הנושאים שוים כלל ושפיר יכול להיות קדושה במחוסר זמן אעפ"י שאין קדושה במחוסר גוף וכמובן ויש להאריך בזה ואכ"מ:

והנה אשוב לעניננו ואומר דמהא דקרי בש"ס זבחים (קי"ד א') הנ"ל לפסולא דמום פסול הגוף ודאי קשיא מכל הני דוכתי דמייתינא דמפורש בהו דמום הוא רק פסול חסרון ואינו פסול הגוף ועל כרחך צ"ל דלאו דוקא קרי לי' פסול הגוף רק דלעומת או"ב דפסולא מעלמא קאתי לי' הוא דחשוב גם מום פסול הגוף. ונזכרתי שנמצא עוד יותר מזה בש"ס מנחות די"ב ע"א דאהא דבעי שירים (שירי מנחות) שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו' מהו דתיהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול וכו' א"ר הונא אפי' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתי' בעיני' ופסולא מחמת דבר אחר הוא אבל חסרון דפסולא דגופי' הוא לא מהני לי' הקטרה ע"כ ומבואר להדיא דהש"ס קורא גם לחסרון ממש פסול הגוף לגבי פסול מחמת דבר אחר וע"כ ה"נ נהי דמום הוא פסול חסרון עכ"ז שפיר קורהו פסול הגוף לגבי או"ב דפסולו מחמת ד"א ולפי"ז שפיר גם הרא"ש תענית הנ"ל קורא לאונן וחיגר דיחוי הגוף לעומת ט"ב שהאדם ראוי לגמרי והפסול רק מחמת ד"א דיומא הוא דקגרים ובאתי בכ"ז רק להעיר:

ב

עי"ל בישוב קושית התוס' יומא הנ"ל וזה דהא חזינן בסוגי' דדיחוי דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא ומבואר איפוא בזה דהפיסול בקדשים הוא לפי גודל מעלת הקדשים וכשיש על הקודש יותר חשיבות ומעלה אזי אדרבה הרי הפיסול הוא יותר הפיכי לו מפאת מעלתו וע"כ אדרבה הפיסול חזק ופועל בו ביותר וע"כ כל שכבר נראה באיזה זמן וכבר קיבל מעלה וחשיבת מפאת הראויות להקרבה ואח"כ נפסל אזי הפיסול פועל בו ביותר ומדחהו גם על אחרי זמן שיסתלק הפיסול משא"כ בדיחוי מעיקרא שלא הי' ראוי עדיין בשום זמן ולא הי' לו מעלה מעולם ע"כ אין הפיסול הפיכי לו כל כך ואין מתפעל מן הפיסול כל כך לשיודחה גם על אחרי זמן הסתלקות הפיסול [ודבר זה איננו לענין דיחוי לבד כ"א בכל הדברים הוא כן שפעולת הגרעון היא יתיר' לפי גודל המעלה כאשר תראה שמת ישראל מטעמא באהל ומת עכומ"ז אין מטמא באהל וביבמות דס"ח ע"ב ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה (בתרומה) פסול לה (עמוני ומואבי מצרי ואדומי כו' שבא עלי') לוי' וישראלית דלא אכלה אלא בשביל בנה (שיש לה מכהן) לא כל שכן ופריך הש"ס דאדרבה היא הנותנת כהנת דקדיש גופה פסיל לה לוי' וישראלית דלא קדיש גופה (ויש בה רק קדושה מועטת מכח בנה) לא פסיל לה עכ"ל הגמ'. וזהו כדברינו הנ"ל שהגרעון פועל יותר לפי גודל המעלה. וע"ע בתוס' בכורות דמ"ז ע"א ד"ה אלא דאהא דאמרי' התם דכהנת שנבעלה לעכו"ם ה"ל זרה וחייב בנה בה' סלעים כתבו הם ז"ל וז"ל ואפי' קדושת לוי' פקעה מינה ואע"ג דלוי' אשת כהן שנשבית ומפסלא בתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין ה' סלעים עכ"ז כהנת שנשבית גרע טפי דכהנת כיון דקדושתה מגופה אתיא ע"כ כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי עכ"ל. וזהו ג"כ כדברינו הנ"ל דכהנת דיש בה קדושה יותר גדולה ע"כ אדרבה חילול הביאת עכומ"ז פועל בה ביותר ומפקיע הקדושה לגמרי ואין נשאר אפילו קדושת לוי' משא"כ בלוי' שנשבת ואפילו היא אשת כהן עכ"ז כיון שאיננה כהנת בעצמה ע"כ קדושתה מועטת וע"כ אין חילול הביאה פועל בה כל כך להפקיע גם קדושת לוי' שבה. ומה שמעילה מוציאה קדשי קדשים לחולין ולא קדשים קלים הוא ג"כ מטעם זה שהגרעון מחלל ופועל ביותר בגדול המעלה וזהו ג"כ ענין מה שחולין מקבלין טומאה רק מראשון ותרומה גם משני וקודש אפי' משלישי וחטאת מרביעי שכל שמעלתו גדולה יותר אזי הוא יותר מתפעל מן הטומאה ההפיכית לו. וע"ע בש"ס פסחים (דף מ"ט ע"ב) גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את הת"ח וכו' שנה ופירש יותר מכולם והענין כי יש פחיתות דבק בטבע בחומר האדם כינוהו חכז"ל בשם יצה"ר והפחיתות ההיא הוא הפיכי אל התורה וע"כ ע"י הלימוד תורה מפאת היות התורה הפיכית אל הפחיתות ההיא הנה הפחיתות ההיא מתבטלת ומסתלקת כאומרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וע"כ עמי הארץ הבלתי לומדים תורה ודבק בהם איפוא הפחיתות ההוא המתנגד אל התורה לכן הם שונאים בטבעם לתלמידי חכמים לומדי התורה וע"כ אמרו כי מי ששנה ופירש הוא יותר מכולם והוא שונא לת"ח עוד יותר ממה ששונא אותו העם הארץ שלא שנה מעולם וזה בעבור שהגרעון פועל יותר לפי גודל המעלה וע"כ זה שכבר שנה וקיבל מעלת התורה הנה בפרישותו ממנה ודבק בו אז איפוא הפחיתות ההיא המתנגדת אל התורה הנה הפחיתות הזאת פועלת בו ביותר והיא עצומה בו ביותר וע"כ הוא יותר שונא הת"ח ממי שלא שנה כלל. וזה ממש כהא דאמרינן דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא שכן ג"כ אומרים שם דשנה ופירש גרע ממי שלא שנה מעולם והטעם בשניהם אחד הוא דהגרעון פועל ביותר לפי גודל המעלה וע"כ הוא עצום ביותר במי שכבר הי' לו מעלה באיזה פעם מבמי שלא הי' בו מעלה מעולם. וע"ע בחולין דכ"ה ע"א דגולמי כלי עץ טמאים וגולמי כלי מתכות טהורים כו' ואלו הן גולמי כלי מתכות כל המחוסר שיפה שביצה גירור וכו' עש"ה. וזהו ג"כ כדבר האמור דכלי מתכות מפאת מעלתם היתיר' ע"כ גם חסרון השיפה והשביצה כו' חשובי אצלם חסרון ומבטל מהם שם כלי מלקבל טומאה ואעפ"י שאינו נחשב חסרון בכלי עץ לבטל מהם שם כלי וע"ע בכתובות (דף ס"ו ע"ב) בכה ריב"ז ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם ובזמן שאין עושין כו' ע"ש וקשה דבבא שני' הנ"ל דכשאין עושין כו' מוסרן כו' מה אשרו וטובו ומה זה שאמר אשריכם ישראל דמוכח דקאי על כל דבריו ואפי' אבבא דאין עושין וכו' ואולם הכונה בזה ג"כ לפי דרכנו דהגרעון פועל ביותר לפי גודל המעלה וע"כ ישראל שיש להם מעלה יותר לכן גרעון ופחיתות העביר' על רצונו ית' (דאין עושין רצונו כו' הוא עבירה על רצונו דאפי' ביטול עשה ג"כ הוא עבירה אלא שהוא עבירה בשוא"ת) פועל בהם ביותר לרוע עד שגורם להם ההכנעה ביד בהמתן כו' מה שאין עונש כזה לשום אומה בעברה על רצונו ית' וזה בעבור שאין מעלה עצומה כאשר לאומה הישראלית וע"כ ג"כ אין הגרעון והפחיתות פועל בהם כל כך כמו באומה הישראלית וע"כ שפיר קאמר אשריכם ישראל וכו' דמה שמוסרן ביד בהמתן כו' כשאין עושין כו' הרי זה גם כן מורה על מעלתם העצומה אשר עבורה הפחיתות ההפיכית ג"כ פועל בהם ביותר ואחי הבחור הגדול בתורה בקי ברוב הש"ס כמר יצחק שי' לאוי"ט העירני ג"כ על מקום שמפורש בו דפעולת הגרעון היא לפי גודל המעלה והוא ברש"י זבחים ט"ז א' דאהא דאמר התם דאונן מחלל עבודה מדכתי' בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ור"א אמר מהכא הן הקריבו וכו' ור"א מאי טעמא לא אמר מומן המקדש לא יצא אמר לך מי' כתי' הא אחר שלא יצא חילל וברש"י מי כתי' הא אחר וכו' דילמא אחר נמי לא חילל ובדידי' אצטריך לי' למישרי' דלא תימא מתוך חשיבותו וקדושתו היתיר' הוא פוסל אונן עכ"ל. ומבואר דפעולת הגרעון היא לפי גודל המעלה וע"כ אף שאנינות איננו גרעון לפסול בכהן הדיוט עכ"ז ה"א דבכ"ג מתוך מעלותו היתיר' אזי גם האנינות היא גרעון בו ופוסלו ויש לסברא זאת עוד דמיונות רבים ואין כאן מקום להאריך]:

ולפי"ז י"ל דאפי' לר' יוחנן דסובר דיחוי מעיקרא היינו דוקא בבהמה של ב' שותפין דהבהמה בעצמותה ראוי' כולה למה שהוקדש חצי' וע"כ כיון שיש בה ראויות להקרבה. ע"כ אדרבה יותר אמרינן דיחוי ודמי לנראה ונדחה ושפיר הפיסול עושה דיחוי משא"כ במחוסר זמן דבעצמותו דיחוי מעיקרא הוא ואיננו ראוי להקרבה בעצמותו ע"כ שפיר אין הפיסול פועל בו להדחותו גם לכשיבוא זמנו וראי' לחילוק זה ממה שכתבו התוס' בגיטין דמ"ג ע"ב ד"ה גמרו דהא דבהמת שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' לא פשט ההקדש בכולה ואלו בחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה ואח"כ נשתחררה לגמרי אמרינן דגמרי קידושין מאליהם היינו משום דבהמת שותפין הרי הבהמה בעצמותה ראוי' וע"כ נחשב לשייר בהקדישה וע"כ אינו פושט ההקדש אבל החצי' שפחה הרי אינה ראוי' כלל וא"כ לא שייר בקנינה וע"כ כשנעשית בת חורין ויש מקום לקידושין לפשוט פושט עכת"ד שם יעויש"ה. ואם שיש לחלק ולומר דרק לענין שיור שפיר חשוב שיור בהקדיש חצי' כו' כיון ששייר קדושת חצי' השני' שהיא ג"כ ראוי' להקדש זה משא"כ כאן ביומא דדנין לענין פיסול הקרבן ודיחוי של ההקדש עצמו שהקדיש ולא לענין שיור מה שלא הוקדש וא"כ כיון שסוף סוף הרי הקדיש רק חצי' וא"כ הרי אין חצי בהמה נקרב קרבן וא"כ הרי יש פיסול עצמותי בהקדש זה מפאת היותו הקדש של חצי בהמה עכ"ז שפיר י"ל כדברינו דאכתי לא דמי הקדיש חצי' כו' למחוסר זמן דהקדיש חצי' הרי עכ"פ הוא חזי לאצטרופי לחצי' השני שהוא ג"כ ראוי להקדש זה בעצמותו וע"כ יש בהקדיש חצי' כו' עכ"פ יותר ראויות מבמחוסר זמן וכמובן ודו"ק היטב:

ג

התוס' ביומא שם בא"ד כתבו בזה"ל אפי' לר' יוחנן דס"ל בפ"ק דקדושין דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפי' בבעלי חיים גבי בהמה של ב' שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח והקדיש חצי' דקדושה ואינה קריבה לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנא דאקדשי' לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכו' עכ"ל וכ' המהרש"א ז"ל ע"ז וז"ל ולא ידענא מה תיקנו דבבהמה של ב' שותפין נמי משעה שהקדישה הית' דחוי' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנראה מדבריו שהוא ז"ל הי' מפרש דמה שכתבו התוס' דהתם משעה וכו' קאי אמתוסר זמן וע"ז הקשה מה שהקשה אבל לפי קטנות דעתי נראה פשוט דכוונתם דבבהמת שותפין משעה שהקדישה היתה דחוי' משא"כ במחוסר זמן דכשמקדישו לאחר ח' הרי הוא ראוי משעת ההקדש ומה שלא היה ראוי להקדיש ולהקריב כשהי' חולין לפני ח' זה לא איכפת לן והסברא בזה פשוטה דכיון דחזינן דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא אם כן הראויות גורם שיהיה בכח הפסול להדחות על כן אם הפסול הוא כשהוא הקדש אז ההקדש עצמו נחשב לקצת ראויות על כל פנים ועל כן הפסול עושה דיחוי לר' יוחנן אף בדיחוי מעיקרא מה שאין כן כשהיה הפסול רק בעודה חולין שלא היה בה אז ראויות ההקרבה כלל על כן אם סר הפסול קודם שהוקדשה אינו מדחה אותה לכשתוקדש [וע' באות הקדום שהסברתי הא דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא משום דהפסול פועל ביותר לפי, גודל המעלה עש"ה וע"כ גם כאן כשיש כאן הקדש שהוא קצת מעלה עכ"פ ע"כ אדרבה הפיסול פועל בו להדחותו גם על אחרי הסתלקות הפיסול יותר משהוא פועל בחולין שאין בה מעלה כלל עי' היטב באות הקדום ותבין ולפי"ז כשמקדישה תוך ח' אה"נ דלס"ד דתוס' הנ"ל לר' יוחנן דחוי' לעולם ואל תתמה ע"ז דאם הי' דין זה מוכרח דכשהקדישו תוך ח' ראוי לאחר ח' א"כ בתוס' ישנים ד"ה מי באותו עמוד שהקשו ג"כ לר' יוחנן דס"ל דיחוי מעיקרא דאמאי לא יליף ממחוסר זמן עש"ה עדיפא ה"ל להקשות גם לרב דכשהקדישו תוך ח' נימא דיחוי כיון דדחי' בידים ואז הרי גם רב מודה ואפילו בדיחוי מעיקרא וכמ"ש התוס' ישנים בעצמם בדיבור שלפני זה עש"ה. אלא ודאי אין זה קושי' דאה"נ כשהקדישו תוך ח' דחוי הוא וממה שהכשירה תורה כל קרבן אעפ"י שהי' פעם מחוסר זמן הרי אין להכריח רק דפיסול דמחוסר זמן בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש אח"כ כדינה ולא שאינו מדחה אם תוקדש תוך ח' אלא דאליבא דאמת למסקנת התוס' בא"ד וכן למסקנת הת"י שם גם בהקדישו תוך ח' לא שייך דיחוי לכ"ע אבל עכ"פ א"א להקשות מזה וז"פ:

והנה לדעת רש"י בבכורות דכ"א ע"ב ד"ה ליליף דהקדש אינו חל על מחוסר זמן כלל ע"ש א"כ א"צ לכל זה כיון דלא משכחת כלל למחוסר זמן שהקדישו תוך ח' שהרי אפי' הקדישו אין ההקדש חל. אולם, התוס' בזבחים קי"ד ב' ד"ה היתר כתבו דהקדש חל אמחוסר זמן ע"ש. והנה הא דאמרינן בחולין דפ"א ע"א דמחוסר זמן ניתקו הכתוב לעשה דמיום השמיני והלאה ירצה וכו' אין הכונה דכשהקדישו תוך ח' גילתה תורה דיוקרב לאחר ח' רק הכונה דאיסור ההקרבה תוך ח' ניתקו הכתוב ועשה מאיסור לאו איסור עשה וכמ"ש התוס' שם ד"ה הנח ע"ש. ועל פי ביאורנו זה בדברי התוס' יומא הנ"ל שפיר כתבו ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא דאף ע"ג דבעידנא דאקדשי' (דהיינו בלילה) לא חזי להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' וכו' וכמו שהעתקתי דבריהם ונראה מדבריהם אלה להדיא שכיוונו למה שביארתי דמחוסר זמן אינו דחוי משעת ההקדש כשמקדישו אחר ח' וע"ז שפיר הקשו אהא דלילה לקדושה יום להרצאה דכשמקדישו בלילה שאינו ראוי אז להקרבה שוב שפיר נימא דיחוי וביאור פשוט הוא לפי קטנות דעתי וע"כ לא זכיתי להבין בזה תמיהת המהרש"א ז"ל:

והנה עפ"י ביאורנו זה בדברי התוס' יומא הנ"ל הנה יוצא מדבריהם כלל גדול דדיחוי אמרי' רק בקדשים אבל אם הי' פיסול בבהמה בעודה חולין ונסתלק הפיסול אין בכחו להדחותה לכשתוקדש. והנה מצאתי כלל זה מפורש ג"כ ברמב"ם ה' איסורי מזבח פ"ו ה"ו וז"ל מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן (ע"י ההשקה) אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין ואם הקדישו ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל. ודין הרמב"ם ז"ל הנ"ל מקורו בש"ס פסחים דל"ד ע"ב ולא הוזכר בגמ' שם טעמא דדיחוי רק הטעם שמעלה עשו בקדשים שלא יועיל בה השקה וזריעה לטהרם עש"ה ואין כאן מקום לדבר בזה ועכ"פ מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל נמצינו למדין בהדיא דפיסול הנולד בחולין אין בכחו להדחות על אחרי ההקדש:

והנה למעלה כבר כתבתי טעם לזה ואמנם יש לי לומר עוד סברא אחרת בזה עפ"י המבואר בש"ס מכות דכ"ב ע"א המנהיג והמרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה ופירש"י שם ד"ה המרביע דטעמא דמילתא דהואיל והוא קצת חולין שהרי מותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד וכו' ובקצת הוא כקדשים דאסור בגיזה ועבודה על כן כיון שיש בו ענין חולין וענין קדשים ה"ל הוא עצמו כשתי מינין וע"כ המנהיגו לוקה משום כלאים עש"ה ומבואר בזה דקודש וחולין נחשבים ב' מינים שונים וא"כ מובן ממילא דכשמקדיש בהמה הנה נעשית ע"י ההקדש מין חדש. והנה התוס' בזבחים דצ"ו ע"א ד"ה אלא כתבו וז"ל ור"ת הי' אומר דכלים שהוסקו נעשו ככלים חדשים תדע דאמרי' בכל הש"ס התורה העידה על כלי חרס שאין יוצא מידי דפי' לעולם ואמאי הרי יוצא מידי דפי' ע"י החזרת כבשן אלא ודאי דכשהוסקו נעשה ככלים חדשים וחשיבי כלים אחרים דפנים חדשות באו לכאן וכו'. מיהו קשה דאמרינן בסוטה דט"ו גבי פיילי של חרס חדשה (שהי' משקין בה את הסוטה) אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פסולין וכו' בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו מי אמרי כיון דאידחי אידחי וכו' והשתא מאי תיבעי לי' הא אמרינן פנים חדשות באו לכאן וככלי חרס חדש דמי וכו' עכ"ל. ומבואר בזה דהיכא שנתחדש הדבר ופנים חדשות באו לכאן אזי לא שייך דיחוי כיון שדבר החדש שהיא עתה הרי לא נדחה מעולם וא"כ ה"נ פיסול שהי' בבהמה בעודה חולין ונסתלק ואח"כ הוקדשה לא שייך למימר בי' דיחוי כיון שנעשית הבהמה מין חדש ע"י ההקדש דחולין וקדשים הרי ב' מינים שונים הן וכנ"ל וא"כ זה המין החדש שהוא עתה הרי לא נדחה מעולם:

הן אמת כי סברת רש"י מכות הנ"ל דחולין לקדשים נחשבים ב' מינים צריכא עיונא רבא מש"ס חולין דק"ל ע"א דמבואר שם במשנה דקדשים פטורים ממתנות זרוע והלחיים והקיבה משום דכתי' ואתן אותם לאהרן הכהן וגו' אין לו אלא מה שאומר בענין (דאותם מיעוטא הוא) ובגמ' טעמא דכ' רחמנא אותם הא לאו הכי ה"א דקדשים חייבין במתנות (ואמאי הא מחולין ליכא למיגמר דאיכא למיפרך) מה לחולין שכן חייבין בבכורה תיתי מזכרים מה לזכרים שכן חייבין בראשית הגז מתיישים מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר כו' מלקוח ויתום מה ללקוח ויתום שכן נכנסין במינן לדיר להתעשר ומשני הש"ס במינן קאמרת קדשים נמי במינן נכנסין לדיר להתעשר ופירש"י שהרי חולין נכנסין לדיר וכו' עכ"ל ומבואר בזה להדיא דקדשים נחשבים מינן דחולין וצע"ג:

ואולם בש"ס זבחים ד"ג ע"א איתא חטאת ששחטה לשם עולה פסולה שחטה לשם חולין כשיר' וכו' דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ומבואר דקדשים לאו מינן דחולין הן. ואם כי י"ל דלשון הש"ס הנ"ל לאו דוקא הוא (ותדע שהרי שם ע"ב אמרו ג"כ חטאת ששחטה לשם חטאת כשיר' לשם עולה פסולה אלמא דלאו מינה מחריב בה דמינה לא מחריב בה וכו' וא"כ חטאת ועולה הרי שניהם קדשים הן ובודאי דחשיבי מין אחד ועל כרחך דלישנא דלאו מינה וכו' לאו דוקא הוא] עכ"ז מהא דאמר עוד שם בזבחים ג' א' דעשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור וכו' (דכמו דמחיצה אינה חוצצת בתנור שאם יש מחיצה בתנור ושרץ מצד זה ואוכלין מצד אחר אין המחיצה חוצצת והאוכלין טמאין ה"נ מחשבת חולין אין חוצץ בקדשים וע"כ השוחט חטאת לשם חולין כשר) מוכח דחולין הוי לגמרי אינו מינו דקדשים כמו מחיצה שהיא לגמרי אינו מינו דתנור שזה מחיצה וזה כלי ואינו מינו כלל. וע"ע בש"ס זבחים דצ"ז ע"א דקאמר אי תנא קדשים וחולין ה"א חולין הוא דמבטלי קדשים דלאו מינייהו אבל קדשי קדשים וקק"ל אימא לא וכו' עכ"ל הגמ'. ומבואר גם בזה דקדשים לאו מינן דחולין הן:

והנה יוקשה עוד לפי הסברא הנ"ל דחולין וקדשים ב' מינים הן מהא דתנן בזבחים דס"ט ע"א במשנה מלק (עוף קדשים) ונמצאת טריפה ר' מאיר אומר אינה מטמאה בבית הבליעה ר' יהודה אומר מטמאה וכו' ובתוס' שם ע"ב ד"ה רי"א מטמא בבית הבליעה כתבו וז"ל תימא דאפי' נבילה גמורה לא תטמא לר' יהודה דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש ר' יהודה בגמ' דנבילת עוף טמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה משום דכתי' נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא (משום דאין איסור נבלה חל על איסור טמא וה"נ הרי אין איסור נבלה חל על איסור קדשים) ויש לומר דדוקא עוף טמא שאין במינו משום בל תאכל נבלה קממעט עכ"ל. כונתם דעוף קדשים הרי יש במינו נבלה כיון שעוף חולין יש בו משום נבלה וא"כ לסברת רש"י מכות הנ"ל דחולין וקדשים ג"כ נחשבים ב' מינים שונים א"כ הרי הדרא קושית התוס' זבחים הנ"ל לדוכתה וצ"ע:

ודע דהא דאמרינן בתמורה (דף ג' ע"ב) דמימר חשיב מעשה משום דבדיבורי' איתעביד מעשה ופירש"י שעושה מחולין קדשים עכ"ל יש להבין זה ביותר עפ"י סברת רש"י מכות הנ"ל דקדשים וחולין נחשבים ב' מינים דעל כן שפיר בהמה שהוקדשה אין לך מעשה גדול מזה ושפיר בדיבורי' אתעביד מעשה שהרי נולד ע"י דיבורו מין חדש שלא הי' תחלה ולפמ"ש למעלה בכלל ג' דכל שינוי רשות ואפי' מהדיוט להדיוט חשוב שינוי בעצם החפץ וכשינוי מעשה בגופו חשוב עש"ה מובנים דברי הגמ' תמורה הנ"ל בפשיטות וכמובן. וי"ל עוד בגמ' תמורה הנ"ל דחשיבות הקדושה חשיב מעשה ועוד ביארתי בזה בחידושי במק"א עפ"י דברי התוס' בשבת דנ"ח ע"א ד"ה אעפ"י שכתבו וז"ל והא דאמר בנגמר הדין כפה (טמאה מדרס) שנתנתו לספר טהור מן המדרס ואעפ"י שלא עשאתה שום שינוי מעשה מ"מ כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה עכ"ל וא"כ ה"נ בהקדש דהבהמה נאסרת בהנאה ע"י ההקדש ע"כ שפיר בדיבורי' איתעביד מעשה ואכ"מ:

עוד דע דעפ"י סברת רש"י הנ"ל דחולין וקדשים הם ב' מינים יובן ביותר תירוץ התוס' מנחות דק"א ע"ב ד"ה פיגל דאהא דאיתא התם א"ר אושעיא שמעתי פיגול במנחה לר' שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין דתנן הערלה והכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' ר' שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין ומודה ר' שמעון בבשר בחלב שמטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר וא"ר אסי א"ר יוחנן מ"מ דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל והאי פיגול במנחה נמי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא וכו' מיתיבי ר' שמעון אומר כו' פיגול במנחה מטמא טומאת אוכלין לא קשיא כאן שהית' לו שעת הכושר כאן שלא הית' לו שעת הכושר. ובתוס' שם כתבו וז"ל תימא דלמאי דסלקא דעתך דאיירי ר' אושעיא אפי' בהי' לו שעת הכושר תיקשי לי' מההוא דלעיל דמודה ר"ש בבב"ח הואיל והית' לו שעת הכושר וי"ל דה"א שעת הכושר דבב"ח כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרו לי' כולי יומא בחלבא ואח"כ בישל וכה"ג לא הית' למנחה שעת הכושר אלא קודם שהקדישה עכ"ל. כונתם דבב"ח הי' לו שעת הכושר גם משנעשה בב"ח שהרי ע"י השרי' ג"כ כבר נבלע הבב"ח ונעשה בב"ח ולא הי' אסור עדיין משא"כ בהקדש שמשעה שנעשה הקדש הרי אסור הוא וע"כ הקדש מיקרי שפיר לא הי' לו שעת הכושר. ואולם עפ"י דעת רש"י הנ"ל יובן תירוצם זה ביתר שאת דכיון דכשהוקדשה המנחה הרי נעשית עי"ז מין חדש וא"כ זה המין החדש הרי לא הי' לו שעת הכושר ומה שהי' לה שעת הכושר קודם ההקדש שפיר לא חשוב ש"ה כיון דע"י ההקדש פנים חדשות באו לכאן ונעשית מין חדש ולא הי' ש"ה מעולם לזה המין החדש שהוא עתה. ואולי לפי"ז אין צורך לומר עוד דר"ש איירי בבב"ח שנשרו יחד קודם הבישול רק אפי' בסתם בב"ח שפיר מיקרי הי' לו ש"ה כיון דהי' לו היתר קודם בישול ולא דמי למנחה שהית' מותרת קודם ההקדש כיון דע"י ההקדש נעשית מין חדש. ואולם רש"י בעצמו פי' במנחות שם ד"ה הואיל דשעת הכושר דבב"ח היינו אי תרו לי' בחלבא לפני הבישול דשרי ע"ש וצ"ל דגם בב"ח חשוב מין חדש נגד מה שהי' תחלה בשר לבד וחלב לבד וע"כ צריך לאוקמי היכא שנתערבו כבר קודם הבישול ע"י שרי' ויש להאריך בזה ואכ"מ:

והנה אשוב לעניננו ואומר דעפ"י דברינו הנ"ל דהא דפיסול שהי' בבהמה בעודה חולין ונסתלק אינו מדחה אותה לכשתוקדש הוא מפאת דחשובה אחרי ההקדש מין חדש דקדשים וחולין שני מינין הן וזה המין החדש הרי לא נדחה מעולם וכנ"ל הנה יתיישב בפשיטות בזה קושית הנחלת יעקב בראש השנה דכ"ח ע"א שהקשה דמדוע התוקע בשופר של עולה יצא מטעמא דמעל בתקיעתו ונפיק לחולין הא לפני המעילה עכ"פ הרי הי' קודש ופסול לתקיעה וא"כ ראוי שיהי' פסול מטעם דיחוי כמו לולב שנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט דפסלינן לי' מטעמא דדיחוי וכמבואר בסוכה (דף ל"ג ע"א) ע"ש עכת"ק. ואולם עפ"י דברינו הנ"ל לק"מ דכיון שהי' השופר קודש תחלה ועתה ע"י המעילה נעשה חולין ונעשה איפוא עתה מין חדש וא"כ הרי זה המין החדש שהוא עתה לא נדחה מעולם ולא שייך בי' דיחוי וכמו דלא שייך דיחוי מהאי טעמא מחולין לקדשים וכנ"ל א"כ ה"ה מקדשים לחולין וכמובן:

עוד יש לי לתת טעם שלישי בעזה"י להא דלא אמרינן דיחוי היכא שהפיסול הי' בעוד הבהמה חולין ונסתלק לפני ההקדש וזה עפ"י המבואר בחידושי במקום אחר לחדש דכמו דקיי"ל דאין איסור חל על איסור ה"נ אין פיסול חל על פיסול ודייקנא לה מהא דאמרינן בש"ס מנחות דנ"ו ע"ב הכל מודים במחמץ אחר מחמץ (במנחה) שהוא חייב דכתי' לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו'. ושם דנ"ז ע"א איתא כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ כשירה ולא פסולה מכאן אמרו המחמץ את הכשירה (מנחה כשיר') חייב ואת הפסולה פטור בעי ר' פפא חימצה (חימץ את המנחה) ויצאת וחזר וחימצה מהו כיון דיצאת איפסלא לה ביוצא וכי הדר מחמיץ לה לא מיחייב עלה וכו' או דילמא כיון דחימצה (תחלה) פסול יוצא (תו) לא מהני בה וכי הדר מחמיץ לה מיחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דכיון דיש כבר פיסול במנחה מפאת החימוץ ע"כ נסתפק ר' פפא לומר דלא מהני בה תו פיסול יוצא וזהו כדברינו דאין פיסול חל על פיסול וע"כ אין בה במנחה זו אלא פיסול חימוץ בלבד וע"כ כי חזר וחימצה שפיר יש לחייבו כיון דבמחמץ אחר מחמץ הרי יש גזה"כ שהוא חייב וכנ"ל ואם שמדברי רש"י מנחות שם מוכח לכאורה דדברי ר' פפא הנ"ל יש להם סברא אחרת עכ"ז כבר הארכתי בחידושי להוכיח שדברי רש"י ודברינו מתאימים יחדיו ואין כאן מקום]:

ועיין עוד בזבחים דק"ט ע"ב דתנן התם הקומץ והלבונה והקטורת וכו' שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ חייב וכו' וכולן שחסרו כל שהו והקריבן בחוץ פטור עכ"ל המשנה. ובגמ' שם ק"י א' איבעי' להו חסרון דחוץ (הוציאן שלימים לחוץ ונחסר מהן בחוץ) שמי' חסרון או לא מי אמרינן כיון דנפק אפסלו להו ביוצא מה לי חסר מה לי יוצא וכו' עכ"ל הגמ' וזהו ג"כ כדברינו הנ"ל דפיסול דחסרון אינו חל על פיסול יוצא ונמצא שאין כאן רק פיסול יוצא לבד וע"כ שפיר ראוי שיתחייב ככל מקריב בחוץ דחייב ואעפ"י שכבר נפסל הקודש מטעם יוצא מיד בצאתו לחוץ:

וע"ע בזבחים דצ"ט ע"א דדרשי' התם הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא (הראוי לעבודה) יאכל (חולק באכילת הקדשים) שאינו מחטא אינו אוכל וכו' ופריך הרי בעל מום דאינו ראוי לעבודה וחולק ומשני בעל מום רחמנא רביי' דכתי' כל זכר בכהנים לרבות בע"מ וכו' בעי ר"ל בע"מ והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי (לעבודה) ורחמנא רביי' מה לי בע"מ ומה לי בע"מ והוא טמא וכו' עכ"ל הגמ' ולדברינו הנ"ל י"ל דהאיבעי' היא היכא דהי' בע"מ תחלה ואח"כ נטמא דאז ראוי לומר דאין פיסול טומאה חל על פיסול מום ונמצא שאין בו רק פיסול מום לבד וע"כ שפיר איבעי לי' שיחלק כיון דפיסול מום רחמנא רביי' שיהא חולק:

ובחידושי שם ביארתי עוד בזה דברי הגמ' פסחים דצ"ג ע"ב אמר עולא איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה וכו' ופריך הרי טמא שרץ דאין יכול לכנוס בשעת שחיטה וסבירא לי' לעולא גופי' דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' ומשני דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא וכו' עכ"ל הגמ'. ודברי הגמ' אלה נפלאו מהבין וע"ש בתוד"ה ואין שכתבו וז"ל קצת תימא דכשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימול ויטהר יופטר וכו' עכ"ל. ואולם עפ"י דרכנו האמור י"ל עפ"י מאי דס"ל לר' ששת בפסחים דצ"ב ע"ב והכי קיי"ל דמי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דלא הורצה משום דמדחי דחיי' רחמנא (למי שהוא בדרך רחוקה) כטמא עש"ה ומבואר בזה דדרך רחוקה פיסול הוא כשאר הפסולים וע"כ כיון דאין פיסול חל על פיסול וכנ"ל לכן שפיר אין דרך רחוקה לטמא דאין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה וע"כ שפיר שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכיון דפיסול דדרך רחוקה אינו חל עליו נמצא שאין בו רק פיסול טומאה לבד ופיסול הטומאה הזה הרי ס"ל לעולא דאינו מונע את ההקרבה כיון דיהי' ראוי לאכילה באורתא:

ויתיישב בזה קושית התוס' פסחים ד"פ ע"א ד"ה משלחין דאהא דאמרינן התם היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין וכו' אמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. ובתוס' כתבו וז"ל פי' אחד מן הטהורין וכו' וקשה לריב"א אדרבה ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולא שמעתין אמרינן דמהדרינן אטהרה ותי' דעולא גופי' אמר לקמן דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולא יהי' מועיל שילוח טמא דלעולם הי' מצטרף עם אותם שבירושלים ואין נראה לר"י דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא ע"י שליח אבל הכא שפיר יש דרך רחוקה לטמא כיון דעם טמא זה יש מחצה טמאין וא"כ אם הי' בירושלים הרי הי' יכול בעצמו לעשותו (וכמבואר שם בסוגי' דמחצה טמאין ומחצה טהורין מדינא הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן אלא דלכתחלה מהדרינן שלא יהי' קרבן ציבור חלוק וע"כ משלחין אחד מהן לדרך רחוקה לעולא כדי שיעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן ציבור חלוק) וכו' עכ"ל. ואולם לפי דברינו דהא דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דאין פיסול חל על פיסול וע"כ אין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה וכנ"ל א"כ קושית התוס' הנ"ל מיושבת בפשיטות וזה עפ"י המבואר בפסחים שם דפ"ד ע"א דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם משום דדרשינן ועצם לא תשברו בו בו בכשר ולא בפסול והאי נמי פסול הוא וברש"י דכיון דטומאה רק דחוי' בציבור ולא הותרה ע"כ אכתי פסול מיקרי עש"ה וא"כ שוב גם כאן שפיר אמרי' ג"כ דאין דרך רחוקה לטמא דנהי דאם הי' בירושלים הי' יכול לעשות פסחו מפאת שהיו אז מחצה טמאין ומחצה קרוים ציבור וטומאה דחוי' בציבור וכמבואר בגמ' שם עכ"ז הרי גם בכה"ג אכתי פסול מיקרי וכנ"ל וא"כ אכתי הרי אין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה ושפיר אמרינן גם כאן סברא דאין דרך רחוקה לטמא ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד בעזה"י:

וע"ע בש"ס תמורה דכ"ב ע"א ופסחים דצ"ז ע"א דקאמר רבא התם דאבידת לילה לאו שמה אבידה (לענין חטאת שנאבדה בלילה והפריש אחרת, תחתי' וכו') וי"ל שזה ג"כ מטעם הנ"ל דאין פסול אבידה חל על פסול לילה ונהי דלילה לאו פיסול הוא בעצמות הקרבן ורק שאין זמן הקרבה אז והאדם הוא שמונע מלהקריבו אז עכ"ז הרי גם אבידה איננו פיסול בעצמות הקרבן דודאי הקרבן גופי' כשר הוא בכל מקום שהוא ולגבי אדם הוא שנחשב פיסול ודיחוי מפאת שנאבד ממנו ואינו יודע היכן הוא וע"כ שוב שפיר אין פיסול אבידה חל על פיסול לילה הקודם לו דלגבי אדם הוי לילה פיסול ודיחוי מהקרבה כמו אבדה ואין כאן מקום להאריך יותר בזה:

ומעתה נראה גם לענין דיחוי דכיון דחולין אסורים בהקרבה מה"ת למ"ד דחב"ע דאורייתא וא"כ מה שהבהמה הוא חולין אין לך פסול גדול מזה וא"כ שוב אין שום פסול חל עלי' בעודה חולין ורק אם נולד בה פסול בעודה חולין והקדישה ועוד בה הפיסול ההוא ע"כ שפיר חל הפיסול אחרי ההקדש כיון שע"י ההקדש פקע הפיסול שמפאת היותה חולין וע"כ שפיר חל אז הפיסול המאוחר הנולד בה והוי כמו לענין אין אחע"א דמבואר ביבמות דל"ב ע"א דהאיסור המאוחר מיתלא תלי ואם פקע האיסור הראשון אזי חל אז האיסור המאוחר ע"ש משא"כ היכא דנולד בבהמה פסול בהיותה חולין ונסתלק הפסול ג"כ עוד בהיותה חולין ואחרי כן הוא שהקדישה אזי שפיר לא שייך כאן דיחוי כלל כיון דבשעה שנולד הפסול הרי לא חל כלל מטעמא דאין הפיסול חל על פיסול דחולין וכנ"ל ועתה אחרי שהקדישו הרי כבר נסתלק הפיסול לפני זה ואיננו במציאות עוד וא"כ הוי כאלו לא הי' כאן שום פסול אחר מעולם רק מה שהבהמה הית' חולין וא"כ לא שייך כאן דיחוי כלל דהפסול מפאת היות הבהמה חולין הרי גזה"כ הוא שאין עושה דיחוי כיון דכל קרבן כן הוא שהוא חולין לפני הקדישו:

ואולם יש לפקפק בזה ולומר דמה שהבהמה חולין זה איננו פסול ונהי דחב"ע דאורייתא עכ"ז איסור הוא דהוי להקריב חב"ע אבל איננו פסול וע"כ י"ל דלא שייך כאן הא דאין פסול חל על פסול ואולם אין זה ברור וי"ל. ג"כ דחולין חשוב שפיר פסול ועיין בתמורה י"ז א' דמבואר שם דבע"מ מיקרי פסול חסרון והארכתי בזה לעיל אות א' וא"כ הרי מבואר דחסרון הוא ג"כ פסול וחסרון המום הרי הוא רק חסרון מגוף הקרבן ומחומרו וא"כ חולין שהן חסרים כל הקדושה שהוא צורת הקרבן ואין לך חסרון גדול מזה א"כ לא כל שכן שיקרא החסרון הזה פסול ופסול חסרון הוא כמו בע"מ ושפיר יתכנו דברינו דאין פסול חל על פסול. ואמנם גם אם נאמר דחולין לא הוי פסול רק איסור ג"כ יש מקום לדברינו וזה שהרי כל דין דיחוי נלמד רק מבע"מ מדכתי' בי' כי משחתם בהם ודרשי' בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא שאר כל הפסולין כיון דנדחו ידחו וכמבואר בסוגין וא"כ אין לדון מזה רק על פסול שיש בו איסור ג"כ וכמו בע"מ שאסור להקריבו מכח המום ופסול כזה הוא שבכחו לעשות דיחוי משא"כ פסול הנולד בבהמה בעודה חולין דאין איסור הקרבה מכח הפסול ההוא כיון דלענין איסור הרי גם חולין אסורין להקרבה למ"ד דחב"ע דאוריתא וא"כ הרי אין איסור חל על איסור וא"כ שוב פסול כזה אינו דומה למום וע"כ אין בכחו לעשות דיחוי כלל ולא מיבעי' אי נימא דענין דיחוי איננו מפאת הפסול בעצמותו ושאין הפסול בעצמותו עושה הדיחוי כי אם איסור ההקרבה שמכח הפסול הוא הוא שעושה הדיחוי דודאי דלא שייך דיחוי בפסול הנולד בבהמה בעודה חולין כיון דאין שם איסור הקרבה מכח הפסול ההוא כיון דאאחע"א וכנ"ל אלא אפי' נאמר דעצם הפסול הוא הוא שעושה הדיחוי עכ"ז כיון דפסולא דדיחוי מבע"מ הוא דילפינן לי' ע"כ שפיר יש להצריך פסול שיהי' דומה למום ממש שיש בו איסור ג"כ וע"כ פסול שאין עמו איסור ואינו דומה למום שפיר י"ל דאינו עושה דיחוי וכמובן:

והנה עכ"פ נתחדש לך בדברינו אלה דין מחודש דהיכא דהי' מום עובר בקרבן ונולד בו פסול אחר בזמן היות בו המום ונסתלק הפסול האחר תחלה ואחר כן עבר גם המום דהקרבן הזה כשר הוא ואין אומרים בו דין דיחוי כיון דבשעה שנולד הפסול הרי לא חל כלל מטעמא דאין הפסול חל על פסול דמום ולפני הסתלקות המום הרי כבר נסתלק הפסול לפני זה ונמצא שלא הי' פסול אחר כלל בקרבן זה רק פסול המום לבד ובבע"מ הרי גזה"כ הוא דמום עובר כשר ודלא אמרי' דיחוי ויש להמציא עוד כמה חידושי דינים בסברא זאת ותן לחכם ויחכם עוד:

עוד יש לי לתת טעם רביעי בעזה"י להא דפסול הנולד בבהמה בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש וזה דנלענ"ד דכל עיקר ענין פסולי קדשים האוסרים רק בקדשים ולא בחולין כגון מום וכדומה אזי ענין הפיסול שלהם שייך רק בקדשים אבל בחולין אין שייך ענין הפיסול כלל שהרי כיון שמום וכדומה אוסר רק בקדשים א"כ רואין אנו בזה שהמום פוגם רק בקדושת הדבר והוא מתנגד והפיכי רק אל הקדושה אבל לא לעצמיות הדבר כלל וע"כ חולין בעלי מומין מותרים באכילה וא"כ ממילא כשהבהמה עדיין חולין ואין בה קדושה עוד א"כ הרי אין המום וכדומה פועל בה כלל וכלל וא"כ הרי אין כאן עדיין פסול במציאות כלל ואין כאן שום דבר שיעשה דיחוי והבנת ענין פסול שייך רק בבהמת הקדש שאז קדושת הבהמה נפסלת ונפגמת ע"י המום אבל כל זמן שהבהמה חולין הרי אין המום פועל כלל ואין כאן עדיין פסול כלל והנה לכאורה יש לפקפק בזה ולומר דמאן לימא לן דמום וכדומה פוגם רק בקדושת הדבר דילמא הקרבת מום וכדומה אסור גם בחולין כמו בקדשים וכשמקריב בהמת חולין בעלת מום עובר באמת אהקרבת בע"מ מלבד האיסור דחב"ע וא"כ שוב המום הוא פוגם ופוסל גם בחולין אלא שהוא דבר הפוסל רק לגבוה ואינו אוסר להדיוט אבל לגבוה גם בחולין הוא פסול כמו בקדשים:

ואמנם נראה ודאי שאין הדבר כן ושחולין אין בם איסור הקרבת מום כלל ורק איסור חב"ע הוא דאית בהו וע' בתוס' יבמות דל"ב ע"ב ד"ה בעל מום ששימש בטומאה שכתבו וז"ל הא דלא נקט זר היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתי' דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' עכ"ל וא"כ ה"ה מום ושארי הפסולין דכתיבי בקדשים מנא לן לאוסרם בחולין ודו"ק. ועוד נראה מסברא דכמו דאשימוש בטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים ה"נ כל פסולי קדשים הוו פיסול רק בקדשים אבל לא בחולין ודו"ק. ועוד דכיון דהתורה הזהירה רק מהקריב הפסולים ההם א"כ כיון דחולין אין עליהם שם הקרבה כלל וכמובן א"כ הרי אין עושה מעשה העביר' כלל בחולין וכבר כתבתי כן למעלה בכלל ב' למושכל ראשון שהמקריב בהמת חולין על המזבח אינו עובר רק משום חב"ע לבד ושאין שום חילוק בין מקריב בהמת חולין בריאה למקריב בהמת חולין טריפה דבשניהם האיסור אך משום חב"ע לבד אבל לא משום הקרבת טריפה ע"ש והמושכל הראשון נראה כן באמת וכן מוכח ג"כ להדיא בש"ס קידושין דנ"ז ע"ב דקאמר דאסור לשחוט חב"ע משום שנא' כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה ואין לי אלא תמימין הראוין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין כו' עכ"ל הגמ'. ואי איתא דאיסור הקרבת בעל מום לגבוה הוא בחולין כמו בקדשים א"כ מה זה שאמר מנין לרבות בעלי מומין הרי שחיטת קדשים בעלי מומין בלא"ה אסורה בלאו וכמבואר בתמורה דף ו' ע"ב ואם כן הרי בלא"ה עובר בלאו. וזה דוחק לומר דבא לאשמעינן דגם זולת הלאו דמום עובר עוד אלאו הבא מכלל עשה דכי ירחק וגו' דזה דוחק גדול לומר שבא לחפש אחרי עשה במה שכבר אסור בלאו ועוד דלישנא דאין לי אלא תמימין כו' מורה בפשיטות דה"א דבעלי מומין שרי לגמרי ואם כן מוכח להדיא כדברינו הנ"ל דחולין אין בם איסור הקרבת מום. ועוד ראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בש"ס מנחות דפ"ה ע"ב תנן התם כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח כו' בעי רבא הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום מי אמרי' כיון דפסול כבעל מום דמי או דילמא אין בע"מ אלא בבהמה תיקו עכ"ל הגמ'. ובתוס' שם ד"ה בעי כתבו וז"ל ונראה דבעיא זו היא אליבא דרבי דס"ל לעיל בהקומץ רבה (כ' ב') דעצים קרבן גמור הן ושייך בהן לא תקריבו עכ"ל. אלמא דאף ע"ג דעצים קדושת הגוף אית בהו לכולי עלמא וכמבואר בתוס' זבחים דל"ד ע"א ד"ה שקידש בכלי עש"ה עכ"ז לית בהו איסור הקרבת מום כ"א לרבי דס"ל דקרבן גמור הן א"כ כ"ש בחולין גרידא דאין בם קדושה כלל דלית בהו ג"כ איסור הקרבת מום כלל וכלל:

והנה לכאורה יש להוכיח איפכא מהא דאמרי' בתמורה דף ה' ע"ב והרי הקדיש בע"מ למזבח דרחמנא אמר כל אשר בו מום לא תקריבו ותנן המקדיש בע"מ לגבי מזבח אעפ"י שהוא בל"ת מה שעשה עשוי תיובתא דרבא (דס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ) אמר לך רבא שאני התם דכתי' ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי עכ"ל הגמ' ואי נימא דבחולין לא שייך איסור הקרבת מום א"כ למה לי' להגמ' לתרץ דשאני התם דכתי' לא ירצה תיפוק לי' דמדכתיבי קראי לאסור שחיטת וזריקת והקטרת בע"מ וכמבואר בגמ' שם ד"ו ע"ב א"כ על כרחך דהקדש הבעל מום מהני דאי לא מהני א"כ הא ה"ל חולין ומדוע יאסור משום בע"מ וא"כ מוכח לכאורה מזה דגם בחולין שייך איסור הקרבת מום. ואולם זה טעות דהא אין ראי' מהנך קראי דאסרי שחיטה וזריקה וכו' דהקדש דבע"מ מהני די"ל דהנך קראי איירי בהקדיש תם ונעשה בע"מ אחרי ההקדש אבל מקדיש בע"מ שפיר י"ל דאין הקדושה חלה. אמנם לפי מאי דאמרי' ביבמות דמ"ט ע"ב דאפי' לר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין עכ"ז מודה דתפסי קידושין בסוטה מדלא פקעי קידושין באשה שזינתה תחת בעלה ע"ש בפירש"י ומבואר דהיכא דלא תפסי קידושין מפאת סבה ומצב מה אזי אם קרה הסבה והמצב ההוא אחרי הקידושין אזי ראוי שיופקעו הקידושין וממה שאין הקידושין נפקעים ע"י הסבה ומצב ההוא למדין דגם התחלת הקידושין חלה בם. וא"כ גם כאן אלו נאמר דמקדיש בע"מ אין הקדושה חלה אזי ראוי שהמקדיש תם ונעשה בע"מ יופקע ההקדש ומהא דגילתה תורה דאין ההקדש נפקע בתם ונעשה בע"מ יש לנו ללמוד איפוא דגם הקדש בתחלה חל בבע"מ וכמו דגמרי' דקידושין תופסין בסוטה מהא דאין נפקעין קידושי אשה שזינתה תחת בעלה (ומה גם דקידושין להקדש מדמינן להו כמבואר בקידושין ד"ב ע"ב דאסר לה אכ"ע כהקדש וע"ש בגמ' ז' א' דמדמינן קידושין להקדש לענין פשטה קדושה בכולה. ובנדרים ו' ב' בעי ר' פפא יש יד לקידושין וכו' ופירשו התוס' שם דמשום דקידושין הם ענין הקדש דאסר לה לכ"ע כהקדש מש"ה מספקא לי' דתיהני יד בקידושין כמו דמהני בהקדש עש"ה. ובמ"א הארכתי להביא מקומות רבות בזה והסברתי שם דקידושין הם ענין הקדש ממש ואכ"מ]:

ואולם בלא"ה יוקשה בזה אפירש"י דיבמות הנ"ל (ע"ש בתוס' דפירשו פירוש אחר מפירש"י) מהא דתנן בבכורות (די"ד ע"א) דמקדיש בע"מ חלוק לענין כמה דברים מהקדיש תם ונעשה בע"מ עש"ה. וכבר תמהתי בזה במ"א בחידושי. ואמנם מהך דבכורות אין הקושיא גדולה כל כך די"ל דרק סבה המונעת עיקר החלות כמו סוטה אי נימא דאין קידושין תופסין בה כלל אזי הסבה ההיא מפקעת ג"כ החלות ההיא אף שחל מכבר משא"כ סבה הבלתי הפיכית ומתנגדת לעיקר החלות כגון הקדש בע"מ לפי האמת דהקדש חל גם אבע"מ וא"כ אין המום הפיכי לעיקר ההקדש ע"כ לענין איזה דברים פרטיים שבהקדש ולענין איכות וערך ההקדש שפיר אפשר שיהיה חילוק בין בע"מ מעיקרו לבין הקדש תם ונעשה בע"מ ודו"ק היטב. וא"כ עכ"פ מהך דתמורה שפיר קשיא דשם דנין לענין עיקר ההקדש וא"כ מהא דגילתה תורה דאין הקדש הבע"מ נפקע בהקדיש תם ונעשה בע"מ שפיר יש ללמוד דהקדש דבע"מ מהני כמו דגמרי' דקידושין תופסין בסוטה מדאין קידושי אשה שזינתה תחת בעלה נפקעים וכנ"ל:

ואולם בחידושי במ"א כתבתי דסברת הש"ס יבמות הנ"ל כפי פירש"י הנ"ל שייכא רק היכא דסבה המונעת החלות היא סבה עצמית המתנגדת בפרט אל החלות ההיא משא"כ היכא דמניעת החלות היא רק מטעמא דכל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ וכגון בנידון דידן דאין המום מתנגד בפרט לחלות ההקדש (כמו בהך דיבמות שם דיש גילוי מיוחד לשאין קידושין תופסין בחייבי לאוין) ורק שמפאת שעבר אמימרא דרחמנא אנו אומרים שא"א שתועיל מעשה עביר' ע"כ זה שייך רק היכא שהקדיש במום ועבר אמימרא דרחמנא משא"כ בהקדיש תם ונעשה בע"מ שאין כאן עביר' בהקדש זה ע"כ שפיר אין ההקדש נפקע ואין ללמוד ממנו אתחלת הקדש במום כיון דתחלת הקדש במום ההקדש הוא עביר' ושייך בי' סברא דכ"מ וכו' ואלו בהקדיש תם ונעשה בע"מ הרי אין ההקדש עביר' ומדוע יופקע ודו"ק:

ועי"ל דכיון דבכל התורה אמרי' דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ע"כ לולי קרא דלא ירצה לא היינו מוציאין מסברא הקדש בע"מ מדין כל התורה והיינו אומרים מסברא גם בו דלא מהני ואי דא"כ למה אסרה תורה השחיטה והזריקה וההקטרה אזי היינו מוכרחים לומר באמת דגזה"כ הוא ואע"ג דכתי' לא תקריבו וחולין אין עליהם שם הקרבה כלל וכנ"ל עכ"ז הייתי מוכרח לומר דרחמנא אחשבה להקרבה לחייב עלי' והרי זה דומה לשחיטת עוף קדשים בחוץ דמסברא איננו שחיטה כלל וראוי שלא יטהר מידי נבילה משום דהכשר אכילתו הוא רק במליקה לא בשחיטה ואעפ"כ רחמנא אחשבה לשחיטה לחייב עלי' כרת וכמבואר בזבחים (דף ס"ט ע"א) וא"כ ה"נ נהי דהקרבת חולין מסברא לאו הקרבה היא עכ"ז בנידון דידן רחמנא אחשבה להקרבה לחייב עלי' מכות משום הקרבת מום אבל לפי האמת דהקדש חל על בע"מ ודאי דאין לנו לומר כלל דגם חולין יהי' בם איסור הקרבת מום כיון דלא תקריבו כתי' וחולין הא לא הוי הקרבה וכמוכרח מתוס' מנחות הנ"ל:

ואולם עדיין יש לעיין שהרי בבכורות די"ד ע"א ובנזיר דכ"ז ע"ב ועוד בדוכתי טובא בגמ' מבואר דהמקדיש בע"מ למזבח לא חלה עליו רק קדושת דמים ויעוי"ש בבכורות בתוד"ה כל וא"כ לפי דברי התוס' מנחות הנ"ל דאפי' עצים דקדושת הגוף נינהו עכ"ז כיון דלאו קרבן הן לרבנן דרבי לא שייך בהו לא תקריבו וא"כ בע"מ שהוקדש במומו דאין בו רק קדושת דמים לבד א"כ כל שכן דלא שייך בי' לא תקריבו וא"כ איך משכחת תו לאו דלא תקריבו כלל בכל בע"מ שהקדישו במומו דמפורש להדיא בתמורה ו' ב' דהמקדיש בע"מ ואח"כ שחטו וזרקו והקטירו עובר בכולן עש"ה. ואמנם באמת פריך כה"ג בש"ס גופי' בתמורה ד"ז ע"א עש"ה דקאמר שמא לא שנינו אלא בתמורה (דקדוה"ג חלה עלי' אפי' כשהיא בעלת מום) וכו' אבל מקדיש בע"מ (דקדושת דמים הוא דחל עלי') לא יתחייב על ההקדש דמאי שנא ממקדיש דקל בעלמא ומשני דקל כיון דליכא במינו קרבן לא בזיא מילתא אבל בע"מ דאיכא במינו קרבן בזיא מילתא ולקי עש"ה. וא"כ לענין שם הקרבה ג"כ י"ל כן דרק בע"מ דיש במינו קרבן חשוב הקרבה אעפ"י שאין בו קדוה"ג משא"כ עצים דאין במינו קרבן לרבנן דרבי ע"כ שפיר כתבו התוס' מנחות הנ"ל דלא שייך בהו לא תקריבו וכן בחולין שפיר קמו דברינו לדעת רש"י מכות המובאה למעלה דחולין וקדשים ב' מינים שונים הן וא"כ גם חולין אין במינן קרבן דכשיוקדש מין אחר הוא וזה המין שהוא עתה בהיותו חולין הרי אין במין זה קרבן וע"כ ג"כ אין בחולין איסור הקרבת מום כלל ודו"ק:

ועוד יש חילוק אחר בזה דנהי דמום מונע הקדושת הגוף עכ"ז אין המום עצמו גורם קולא ושפיר חייב על הקרבת בע"מ שהוקדש במומו ואינו דומה לעצים וחולין דגם זולת המום לאו קרבן נינהו מפאת היותם עצים או מפאת היותם חולין וע"כ שפיר גם משום הקרבת מום אין חייב עליהם והרי זה כעין סברת הרמב"ם ז"ל לענין שליח לדבר עבירה במעילה דבעינן שלא יתערב עמו איסור אחר ודכוותי' מצינו בכמה דוכתי והמה מלוקטים ומבוררים אצלי במ"א ואכ"מ. ושוב ראיתי בכ"מ ובמל"מ פ"א מה' איסורי מזבח ה"ד עש"ה דמוכח להדיא מדבריהם דקדשי בדק הבית אין בם איסור שחיטת בע"מ אפי' כששוחטם לשם קרבן ורק בקדשי מזבח הוא דנוהג איסור זה ולא הביאו כלל המקומות אשר הבאתי רק כתבו כן דרך פשיטות וא"כ כ"ש בחולין גרידי דאין נוהג איסור זה וע"ש במל"מ שכ' בטעם הדבר דאין האיסור נוהג בקדשי בד"ה משום דקרא איירי בקדשי מזבח עש"ה וה"ז כדברינו למעלה דכיון דקרא איירי בקדשים א"כ מנין לנו לאסור הקרבת חולין בע"מ:

והנה כמו שביררנו דאין בחולין איסור הקרבת מום כלל נראה פשוט דה"ה לכל פסולי קדשים שאין אוסרים ההקרבה בחולין ושאין בהקרבת חולין רק משום חב"ע ואין שום חילוק בין אם הם כשרים או פסולים וכנ"ל וזה פשוט. וא"כ איפוא הנה קמו דברינו דבחולין אין שייך פסול כלל ושעיקר ענין הפסול מתחיל רק משעת ההקדש דכשהוקדשה הבהמה אז הוי המום וכדומה פסול וגרעון בקדושתה אבל כל זמן היותה חולין אין המום והחסרון זמן וכדומה פסול וגרעון בה כלל שהרי אינם פועלים בה כלל כיון שאינם אוסרים אותה לא לגבוה ולא להדיוט דאחרי ההקדש הוא שאוסרים אותה להקרבה וכנ"ל. ואל תשיבני שהרי המום והחסרון זמן פועלים גם בבהמת חולין מפאת שאסור להקדישה במום ובחסרון זמן וא"כ הרי גם עתה המום והחסרון זמן הם גרעון בהבהמה במה שאוסרים את ההקדש דז"א דאיסור ההקדש הזה איננו מפאת גרעון ופסול שיש בבהמה כעת דבאמת המום והחסרון זמן הוו גרעון רק אל הקדושה מדאינם אוסרים בחולין לא ההקרבה ולא האכילה וכנ"ל והא דאסרה תורה להקדיש בע"מ וכדומה הוא רק איסור גברא כיון דע"י ההקדש תחול קדושה על הבהמה ויהי' אז המום גרעון ובזיון אל הקדושה וע"כ מנעה התורה את האדם מזה והזהירתו מלהקדיש קדושה אשר תהי' נמצאת בגרעון ובזיון בזמן מציאותה וז"פ אבל כ"ז שהבהמה חולין שפיר אין המום וכדומה גרעון ופסול בה כלל וכנ"ל:

והנה בחידושי לסוגיא דכבתה בש"ס שבת דכ"א ע"א אהא דקאמר התם פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום דכתי' להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאלי' נשתמשתי ג"כ בסברא זאת דפסול קדשים מציאותו רק אחרי ההקדש וז"ל בחידושי שם. הקשו הפנ"י והגרע"א ז"ל דתיפוק לי' דבמקדש בעינן שמן זית זך ככתוב בתורה והיא פליאה עצומה לכאורה ונלענ"ד דנ"מ להיכא דנתערב מיעוט שמן קיק (או אחד משאר השמנים הפסולים) ברוב שמן זית דבטל ונחשב הכל שמן זית ועכ"ז השלהבת הרי אינו עולה מאליה דנהי דדולק שפיר דאפי' אם נותן לתוכו מיעוט שמן זית הרי ניתקן ודולק יפה וכדאמר לעיל (בסוגיא שם) נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליקו וכו' עכ"ז כיון דאלו הי' לבדו הרי לא הי' דולק ורק ע"י השמן זית דולק וא"כ הא לא הוי שלהבת עולה מאליה. אולם ז"א דנהי דאין השלהבת עולה מאליה ופסול להדלקת מנורה עכ"ז הרי לא גרע זה הפסול משאר פסולי קדשים דבטלין ברוב וא"כ ה"נ נהי דהשמן קיק יש בו פסול מפאת להעלות נר תמיד דבעי' שלהבת עולה מאליה וכנ"ל עכ"ז הרי ראוי שיסתלק זה הפסול ויוכשר מפאת הביטול שבטל ברוב שמן זית הכשר וכמובן. ונראה לפמ"ש התוס' יבמות דל"ב ע"ב ד"ה בע"מ דשימוש בטומאה אינו איסור רק לכהן אבל זר אינו מוזהר על שימוש בטומאה ע"ש ונראה די"ל כעין זה דכל פסולי קדשים הוי פסול דידהו רק בקדשים אבל לא בחולין וכו' וה"נ פסולא דלהעלות נר וכו' הוי בשמן קיק רק אחרי שהוקדש אבל כל זמן היותו חולין אין בו ענין הפסול כלל וע"כ אכתי איכא נ"מ להיכא דנתערב שמן קיק טיפין טיפין בשמן זית עד שחזר להיות השמן קיק רוב ואח"כ הקדיש התערובת הזה דלענין המציאות שיחשב הכל שמן זית לא שמן קיק הרי שפיר גם מתחלה קמא קמא בטיל וכמובן ואין חוזר וניעור משא"כ לענין שלהבת עולה מאליה דאכתי הרי אין שלהבת השמן קיק עולה מאיליו כיון דדולק רק מכח מיעוט השמן זית שבו וכנ"ל אלא דרצונך לומר דהפיסול להדלקה מפאת מה שאין השלהבת עולה מאילי' יובטל וזה אינו דענין הפסול הרי נתחדש רק כשהוקדש ואז שוב הרי השמן קיק רוב באמת ואיך יובטל ודו"ק היטב כי קצרתי עכ"ל בחידושי:

ואולם אם נאמר כדברים האלה יוקשה לכאורה מש"ס תמורה (דף כ"ט ע"א) דקאמר דנעבד מותר להדיוט דמדאסרי' רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דאל"כ תיפוק לן דלא הוי ממשקה ישראל עש"ה. ואמאי דילמא נעבד גם להדיוט אסור והא דאסרי' רחמנא לגבוה היינו משום דאיכא נפקותא להיכא דנתערב נעבד אחד בב' אינם נעבדים ואח"כ נתערב ביניהם עוד נעבד והקדיש ארבע בהמות האלו דלגבי ישראל הרי קמא קמא בטיל ומותרים כולם וה"ל ממשקה ישראל וא"כ מפאת ממשקה ישראל גם לגבוה כולם כשרים משא"כ עתה שיש מקרא בפירוש האוסר נעבד לגבוה א"כ ה"ל נעבד פסול עצמותי שלא מפאת ממשקה ישראל והפסול העצמותי הזה הרי נולד רק אחרי ההקדש ואפשר שיתבטל רק אחרי ההקדש וכנ"ל וא"כ אז הרי שוב הנעבדים והאינם נעבדים שוין ואין הנעבדים בטלים וא"כ שפיר איכא נפקותא:

ואמנם לפמ"ש למעלה דהא דלא שייך ענין פסול בחולין היינו רק מפאת שאין הפסול פועל עדיין כלל בהיות הבהמה חולין כיון שאינו אוסר אז לא לגבוה ולא להדיוט וכנ"ל וא"כ אי נימא דנעבד אסור להדיוט א"כ שוב שפיר ענין נעבד פועל גם בחולין והוא גרעון גם בו כיון שאוסרו באכילה ובהנאה וא"כ שפיר שם פסול עליו גם בהיות הבהמה חולין ושוב שפיר בטל לגמרי גם אז אפי' לגבי גבוה וכמובן משא"כ פסולים הבלתי אוסרים בחולין רק בקדשים שפיר ניתן להאמר כדברינו דבשעת היות הבהמה חולין אין עליהם שם פסול כלל. ויש להתאים סברא זאת בדברי הגמ' תמורה די"ז ע"א דקאמר דמקדיש בהמה טריפה לתמורה אין חל עלי' קדושת הגוף דמה בהמה טמאה לא קרבה ולא נחתה לה קדושת הגוף אף טריפה דלא קרבה לא נחתא לה קדושת הגוף א"ל ר' פפא לרבא הרי בע"מ דלא קרב ונחתא לי' קדוה"ג וכו' ומשני לא דמיא לבע"מ בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה לאפוקי בע"מ דמותר באכילה עכ"ל הגמ'. וזה מתאים להדיא עם מה שכתבנו דכונת הגמ' היא דכיון דחזינן דגזרה תורה דמום נחתא עליו קדוה"ג בתמורה ובהמה טמאה לא נחתא לה קדוה"ג ע"כ אנו דנין בזה מסברא ואומרים דסבת החילוק היא מפאת שדבר האוסר באכילה גם בחולין כבהמה טמאה שאסורה באכילה גם בחולין א"כ ענין הגרעון שלה הרי נמצא כבר גם בהיות הבהמה חולין כיון שהבהמה אסורה באכילה מכח הגרעון שבה וע"כ שפיר הגרעון הזה מונע מלחול קדושת הגוף משא"כ מום דאינו אוסר בחולין וע"כ בהיות הבהמה חולין אין המום עדיין גרעון כלל וע"כ אינו מונע חלות הקדוה"ג ואחרי חלות הקדושה הוא שנעשה המום גרעון אל הקדושה וע"כ גם טריפה דאסורה באכילה שפיר יש לדונה כבהמה טמאה ולא כבע"מ ודו"ק היטב:

ואולם הנה עדיין יש לעיין קצת בדברי הרמב"ם ז"ל ה' איסורי המזבח פ"ו ה"ו הנ"ל שכ' דמי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן כשרין ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל. וא"כ כיון שטומאה הרי היא פסול גם בחולין וכמבואר בש"ס פסחים דפ"ב ע"ב דפריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ל"ל (הרי כל פסולי קדשים הילכתא גמירי להו דטעונין שריפה ע"ש) ומשני ההוא לגופי' אצטריך דסד"א כל פסולי קודש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה ונשחטו בלילה דבשריפה דליתנייהו בחולין אבל נטמאו דבחולין נמי מיפסיל אימא הואיל ואיתעביד בי' עובדין דחול אימא לא ליבעי שריפה ותסגי לי' בקבורה קמ"ל עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דטומאה היא פסול גם בחולין וא"כ שוב אם דנין כאן דין דיחוי וכדברי הרמב"ם הנ"ל לא הי' לנו לחלק בין נטמאו ואח"כ הקדישן ובין הקדישן ואח"כ נטמאו שהרי מה שאין הפסול עושה דיחוי בחולין על אחרי ההקדש הרי הוא רק מטעם לפי שבחולין אין המום וכדומה עדיין פסול כלל ואין כאן דבר כלל שיעשה הדיחוי וכנ"ל וא"כ טומאה שהיא פסול גם בחולין שפיר ראוי שיעשה דיחוי גם בחולין. ואמנם דברי הגמ' דפסחים הנ"ל צריכין ביאור דטומאה הרי אינה פוסלת בחולין כלל דחולין טמאים הרי מותרים באכילה וי"ל בכונת הגמ' דעכ"פ ענין הטומאה הרי נוהג בחולין שחולין ג"כ מקבלים טומאה ויש בם תיעוב הטומאה משא"כ ענין לינה ויציאה שאין שייך בחולין כלל וכלל ענין התיעוב והגרעון שבהם ודו"ק. ואולם י"ל עוד דכונת הגמ' היא על מעשר ותרומה שהטומאה אוסרתם והם אסורים באכילה כשהם טמאים והם ג"כ הרי נקראים חולין לגבי קדשים וכמבואר בקידושין דמ"א ע"ב מה לתרומה שכן ישנה חול אצל קדשים ע"ש וע"כ קדשים שנטמאו שפיר מיקרי דאיתעביד בהו עובדין דחול אבל מי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן דבשעת הטומאה חולין גרידי הן ואין המים אסורים ע"י הטומאה ע"כ שפיר אין הטומאה פסול כלל ושפיר אינו עושה דיחוי ויש להאריך עוד הרבה בענין זה ובאתי פה רק להעיר:

ודע דסברת התוס' יומא הנ"ל דאע"ג דפסול הנולד בקודש עושה דיחוי עכ"ז פסול הנולד בחולין אינו מדחה לכשיוקדש יש לה דוגמא בסוטה מ"ו א' דמצריך תרי קראי להתיר למזבח בהמה שנעבדה בה עבודת איסור (חורש בשבת וכדומה) דאי מחד קרא ה"א ה"מ היכא דעביד בה כשהיא חולין אבל עביד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו קמ"ל ע"ש. הרי דאע"ג דעבודת איסור בקודש פוגם ואוסר למזבח עכ"ז בעובד בחולין אין בכחו לפגום ולאסור לכשיוקדש וצע"ק הא דאסרי' רובע ונרבע ומוקצה וכו' למזבח ולא מצרכינן תרי קראי לנרבעו כשהן חולין ולנרבעו כשהן מוקדשין ובתמורה ל' ב' מחלק בין נרבעו כשהן חולין לנרבעו כשהן מוקדשין לענין הולדות אבל לא לענין הקרבן עצמו עש"ה ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ודע עוד דעפ"י כלל הנ"ל היוצא מתוס' יומא הנ"ל דדיחוי שייך רק בקדשים אבל לא בחולין ופסול שהוא בבהמה בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש הנה יש לי להבין בזה דברי התוס' פסחים דצ"ו ע"ב ד"ה קודם דאהא דתנן התם הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים (וברש"י הפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם שחיטת השני דהי' עומד לפנינו בשעת שחיטה הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו הרי דחהו בידים הילכך לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים דאין זה מותר הפסח אלא פסח דחוי ולפיכך ירעה עד שיסתאב וכו') כתבו הם ז"ל וז"ל וטעמא דדחי' בידים כדפירש"י ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחין ופליג על ר' יוחנן ביומא ס"ד א' היינו דוקא כגון דלא דחי' בידים וכו' וא"ת והא משמע דפליג בפ"ק דקידושין דף ז' דא"ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' קדושה ואינה קריבה משום דנדחה בתחלה כשהקדיש חצי' ודייק עלה ש"מ בעלי חיים נדחין ומשמע דרב פליג וי"ל דכיון דדרך הקדש דחי לה לא מיקרי כל כך דיחוי בידים עכ"ל. ונראה הבנת דבריהם דכיון דדיחוי לא שייך בחולין וכנ"ל ע"כ רק פסח שהוא קדוש מכבר ובשעת זמן שחיטה הדחה אותו ע"י ששחט את השני א"כ הרי הדחה הקדש בזה וע"כ שפיר גם רב מודה דאמרינן דיחוי כיון דדיחוי בידים הוא משא"כ בבהמה של ב' שותפין שהקדיש חצי' שלפני ההקדש הרי הית' הבהמה חולין וא"כ מה שהקדיש חצי' הרי הדחה רק חולין בזה והי' הדיחוי בידים רק בחולין וע"כ אין זה יכול לעשות דיחוי כלל ונהי שאחרי שהקדיש חצי' ויש בחצי' ההוא קדושה הנה הקדושה הזאת נדחית מפאת שאי אפשר להקריב חצי בהמה וע"כ גם אחרי שלקח חצי' השני' אינה קריבה מטעמא דדיחוי לר' יוחנן עכ"ז זה הדיחוי אשר בההקדש עצמו בזמן מציאותו מפאת שאי אפשר להקריבו הרי זהו שוב רק דיחוי מאליו ולא דיחוי בידים דהדיחוי בידים הרי הוא רק בשעת המעשה של האדם וע"כ הדיחוי בידים ע"י ההקדש עצמו איננו מפסיד כלל דכמו דבדיחוי מאליו לר' יוחנן אמרי' דיחוי רק בקדשים אבל לא בחולין וכנ"ל ה"נ בדיחוי בידים לרב הוי רק דיחוי אם הדיחוי בידים הוא בקדשים (דהיינו כשמדחה בידים דבר הקדוש כבר מלפני הדיחוי אבל לא היכא שהדיחוי בידים הוא ע"י ההקדש עצמו שאז הרי הדיחוי בידים הוא רק בחולין דנהי דאחרי חלות ההקדש גם ההקדש דחוי מפאת שא"א להקריבו עכ"ז אחרי החלות הרי כבר נסתלקה מעשה האדם ואין כאן דיחוי בידים עוד. וזהו שכתבו התוס' דכיון דדרך הקדש דחי לה לא הוי דיחוי בידים ודו"ק היטיב ואם גם לא תרצה לפרש דבריהם על הכונה הזאת עכ"ז. הדברים נכונים בעצמותם בעזה"י:

והנה התוס' במנחות דף ה' ע"א ד"ה אלא כתבו דמחוסר כפורים שהפריש קרבנותיו קודם שהי' ראוי לא חשיב דיחוי ולא דמי לפסח דמבואר בזבחים די"ב ע"א דאי אפרשי' קודם חצות שייך בי' דיחוי עש"ה וראוי להבין סברת החילוק ונראה דלכאורה לפי הכלל הנ"ל דפסול שהיא בבהמת חולין אינו מדחה אותה לבשתוקדש א"כ ה"ה די"ל דזמן הפטור דכל השנה אינו מדחה זמן החיוב דערב פסח אחר חצות ורק פסול שהוא בזמן החיוב הוא שעושה דיחוי אבל פסול שהוא בזמן הפטור אינו מדחה על אחרי זמן החיוב דמזמן הפטור לזמן החיוב הוי כמו מחולין לקדשים ודו"ק היטב. ואולם זכור אני סברא אחת אשר ראיתי עוד בבחרותי בספר פתח הבית שכ' ליישב הא דביוה"כ ח"ש אסור מה"ת אע"ג דלדעת המהרלנ"ח ח"ש מותר מה"ת בדבר שהי' לו שעת הכושר וכמ"ש המל"מ בשמו ה' חו"מ ע"ש ותי' דיוה"כ דהוי אך עשה א"כ הוא בכל השנה אקרקפתא דגברא כמו ביוה"כ שיש עליו חיוב בכל השנה להתענות כשיגיע יוה"כ וכל מצות עשה אקרקפתא דגברא מונחים כשנעשה גדול ומקיים כל אחת בזמנה וא"כ אין החיוב שונה ביוה"כ מבכל השנה משא"כ איסור שהוא על החפץ ע"כ שפיר יש לחלק בין חפץ אסור מעולם לחפץ שהי' מותר ונאסר ובחפץ שייך שפיר ענין שעת הכושר משא"כ בעשה דאקרקפתא דגברא הוא לא שייך ענין שעת הכושר כלל עכת"ד לפי זכרוני וכעת אין לפני ספר פתח הבית לעיין בו. והנה לסברא זאת לא חשוב תוך השנה זמן הפטור כלל ולא דמי כלל לחולין שאינם מדחים קדשים דחולין הרי אין בם קדושה כלל וכלל משא"כ כאן דגם בכל השנה הרי יש חיוב להביא הפסח בערב פסח ע"כ שפיר ראוי לומר דיחוי ודו"ק:

ואמנם לענ"ד אין סברתו זאת פשוטה ורק יש מקום ספק בזה אם מצות הנוהגות בזמנים מיוחדים כל עיקר החיוב שלהם הוא רק בשעת זמן המצוה ועד"מ מצות סוכה ולולב חל החיוב על האדם רק בסוכות וקודם לזה אין עליו ענין החיוב או דילמא מאז שנעשה גדול החיוב מוטל עליו לקחת לולב ולישב בסוכה בזמנו ואין שום חילוק בין לפני הזמן לתוך הזמן רק לענין הקיום בפועל שהקיום בפועל הוא רק בתוך הזמן ומפאת הקיום בפועל הוא שנקראו מצות הזמניות מ"ע שהז"ג לפי שאינם דומים לשארי מצות שקיומם תמיד אבל ענין החיוב אין שום חילוק בו בין לפני הזמן לתוך הזמן וכסברת הפתח הבית הנ"ל ויש לי להעיר בזה מכמה מקומות בעזה"י והם:

המקום הא' בבעה"מ ספ"ק דשבת דאהא דאין מפליגין בספינה ואין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג"י קודם לשבת כ' הטעם משום דמקום סכנה הם ואפשר שתגרום הסכנה איזה חילול שבת ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש וה"ה להפריש במדבריות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת דאסור עכ"ל:

המקום הב' בש"ך יו"ד ססי' רס"ו הביא בשם הרשב"ץ דמילה שלא בזמנה אסור למול בחמישי בשבת משום דיהי' השבת שלישי למילה שהוא יום מסוכן ושמא יצטרך לחלל את השבת עש"ה. ומוכח משני מקומות אלה דחיוב המצוה הוא עוד לפני זמן המצוה דאל"כ לא הי' לנו לחוש בחול לגרם חילול שבת הבא כיון שלפני השבת אין כאן עדיין חיוב השבת כלל וביום השבת עצמו הרי בדין יחללנו כיון דפ"נ דוחה שבת משא"כ אם החיוב הוא עוד לפני השבת לשבות בשבת ביום שיהי' אזי שפיר חייב לראות גם לפני השבת שלא יהי' חילול שבת ביום השבת ודו"ק. ואולם הבעה"מ כ' שם בטעמו של דבר משום דכל ג' ימים קודם לשבת קמי שבתא מיקריין עש"ה וא"כ אדרבה מוכח מזה דאין חיוב המצוה לפני הזמן ורק בג' ימים קודם השבת דוקא הוי החיוב משום דג' ימים הנ"ל שייכי טפי לשבת:

המקום הג' בנדה דל"ח ע"א חסידים הראשונים היו משמשים מטותיהם אלא ברביעי בשבת שלא יבואו נשותיהם לידי חילול שבת (שאם התשמיש הוא לפני רביעי בשבת אפשר שתהי' הלידה בשבת ויוצרך לחלל עלי' את השבת) עכ"ל הגמ'. ומוכח דלאו דוקא ג' ימים קודם לשבת יש חיוב השבת כ"א החיוב הוא לגמרי מאז שהרי הך דחסידים וכו' הוי ט' חדשים קודם לשבת ואמנם גם מזה אין ראי' דאדרבה מוכח מזה דרק מידת חסידות הוא אבל מדינא אין חיוב:

המקום הד' בנגעים פ"א מ"ד אין רואין את הנגעים בתחלה לאחר השבת (ביום אחד בשבת) ששבוע שלו חל להיות בשבת (ויצטרך לראותו בשבת שיהי' שביעי שלו להחליטו בו או להסגירו ולפוטרו וזה דומה לדן דין בשבת דאסור. הרמב"ם והרע"ב) וכו' עכ"ל המשנה ומוכח מזה לפי דרכנו דחיוב השבת הוא עוד יותר מג' ימים קודם לשבת וכמובן:

המקום הה' בשבת קל"ב ע"ב דקא' דהא דצרעת דוחה את העבודה (שכהן מנוגע אסור לקוץ בהרתו כדי שיוכל לעבוד) לאו משום דחמירא צרעת הוא אלא משום דגברא הוא דלא חזי (שכהן מנוגע אינו ראוי לעבודה) ופריך אמאי ויקוץ בהרתו ויעבוד ומשני מחוסר טבילה וברש"י מחוסר טבילה ולא חזי לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתי' לעבודה קמן לא מדחי עכ"ל. והנה אין סברת רש"י משום דבעינן בעידנא דלגבי כללא דבעידנא הרי אין חילוק בין יום זה ליום מחר דכל שאין דחיית העביר' עם שעת קיום העשה ממש הרי לא חשוב בעידנא ואפי' אם תתקיים העשה בו ביום אחרי העביר' וכמפורש להדיא בביצה ד"ח ע"ב. ותו שהרי בש"ס שבת שם קאי התם בה"א דלא בעינן בעידנא כלל בדחיית עשה לל"ת דר' אשי הוא דחדית התם בתר הכי בגמ' דבעינן בעידנא עש"ה. ועל כרחך סברת רש"י הנ"ל היא דאפי' אי לא בעינן בעידנא עכ"ז מצוה של מחר אי אפשר שתדחה עביר' דהיום וזהו על כרחך מטעמא דמצוה של מחר אין החיוב שלה היום כלל וע"כ אין העבודה של מחר דוחה קציצת הבהרת דהיום לפי שאין עליו היום כלל החיוב לעבוד למחר ולמחר הוא שחל החיוב הזה וזהו שכ' רש"י דמשום למחר דליתי' לעבודה קמן לא מדחי וה"ה באותו יום עצמו כל שאין העבודה לפניו ואין עליו החיוב לעבוד אותה א"א שתדחה איסור וכגון עבודת תמיד של בין הערבים אסור לו לעבור עביר' עבורה קודם חצות כיון שעדיין לא הגיע זמנה ולא חל עליו החיוב לעשותה אלא דכיון דהגמ' קושטא דמילתא אמרה דמחוסר טבילה וא"כ הרי לא יהי' ראוי באמת עד למחר ע"כ נקט רש"י דמשום למחר דליתי' לעבודה קמן וכו' אבל עיקר הטעם הוא רק מפאת דליתי' לעבודה קמן דרק עבודה שכבר הוא זמנה וחל עלי' החיוב לעשותה אזי העבודה הזאת דוחה איסור קציצת הבהרת אעפ"י שאיננו בעידנא ממש שאחרי הקציצה הוא שעושה העבודה אבל כל שאין זמן המצוה עוד אזי אין עליו חיוב שלה כלל ואסור לו לעבור עביר' עבורה כיון שאין החיוב המדחה עדיין כאן ודו"ק [ואולם כאשר יהי' זמן המצוה בו ביום וכגונא דתמיד של בין הערבים הנ"ל אפשר דחל החיוב מיד בבוקר מטעמא דאין מחוסר זמן לבו ביום או אפי' בלילה למ"ד דלילה אין מחוסר זמן ואכ"מ]:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה