לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל ה
בענין הצרכת שינה לעכב
התוס' בגיטין ד"ג ע"ב ד"ה וכי כתבו דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ל. והנה יש לי להעיר בזה בעזה"י מכמה דוכתי ואלה המה
א
מתוס' ב"מ דנ"ז ע"א ד"ה ומר שכתבו דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל היינו רק בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע אסור לפדות מה"ת בפחות משויו ע"ש. וא"כ מוכח מזה דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. ואולם לכאורה זה אינו דודאי מצינו הרבה איסורין שאין מעכבין מה"ת וככל הני דאמרינן בפ"ק דתמורה דאי עביד מהני והתוס' דגיטין הנ"ל כתבו רק דמה שהצריכה תורה מצד פרט מפרטי הדבר כגון תלוש בגט דאיירי בי' התם אזי בענין אחר לא הוי גט כלל וגם בדיעבד לא מהני דהוי כנייר בעלמא אבל מה שאיננו מפרטי הדבר בעצמותו רק מטעם איסור כגון אונאת הקדש זה איננו שייך כלל להא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ושייך רק לפלוגתא דאביי ורבא אי כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. אמנם אחרי העיון שפיר קשה דהא לאו דלא תונו ליכא בהקדש וכדיליף בש"ס ב"מ שם מקרא דלאו הנ"ל לא קאי אהקדש והתוס' דשם דקדקו דאסור לאנות ההקדש רק ממה שהצריכה תורה תשעה וכהן בשומת קרקעות הקדש א"כ מוכח דבעינן שומא לכתחלה ושיתן שיווי ההקדש ע"ש וא"כ כיון דמזה הוא דילפינן לי' ראוי לנו לומר שהוא פרט מפרטי דין פדיון הקדש וכמו שהקדש אינו מתחלל על הקרקע וכה"ג ה"נ נימא דדין פרטי ועצמותי הוא דבעינן שיווי ההקדש ובפחות משוי' אינו מתחלל וי"ל דכיון דמצינו איסור אונאה בהדיוט ע"כ אם גזרה התורה בהקדש שיתן שיווי ההקדש הסברא נותנת שהוא רק מטעם איסור אונאה שלא לאנות ההקדש וכדי שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש וכל כה"ג דרשינן טעמא דקרא כיון שמצאנו כבר איסור הזה בהדיוט:
ואולם לכאורה הא גופא קשיא דנהי דמטעם איסור הוא עכ"ז מדוע לא נימא כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ובחידושי בסוגי' דכ"מ דא"ר וכו' הקשיתי קושי' זאת ותירצתי' שמה וז"ל וי"ל לפמ"ש התוס' (בתמורה ד"ו ע"א ד"ה להשתא) דבאיסור הבדוי מלב לא אמרינן דלא מהני ע"ש וה"נ נהי דאיסור הפדיון בפחות משויו איסור תורה הוא עכ"ז הואיל ובא ע"י ההקדש שהקדיש וגוף ההקדש הרי הוא בדוי מלב ע"כ שפיר מהני. אולם מהא דפריך (בש"ס תמורה שם) והרי חרמים וכו' (שאמרה תורה לא יגאל ואי עביד לא מהני) מוכח לכאורה איפכא שהרי גם החרם עיקרו בדוי מן הלב. ונלענ"ד לחלק דבשלמא בהא דשוה מנה שחיללו על ש"פ חשוב שפיר בדוי מלב דאיסור הפדיון בפחות משויו הרי הוא מפאת עצם ההקדש והבדוי מן הלב עצמו שהרי כשהוא מקדיש חפץ שוה מנה הרי הוא מתנדב בזה סך המנה לגבוה וכשהוא רוצה עתה לפדותו בפחות ולא יהי' לההקדש מנה א"כ הרי זה היפוך ההקדש שהקדיש והתנדבות שהתנדב וכשאמרה תורה שצריך הפדיון להיות בשויו הרי לא חידשה איפוא דבר בזה ורק אמרה שצריך שיתקיים התנדבות הלב אשר הי' לו בהקדישו אבל בגאולה בחרמים שרוצה ליתן שויו וא"כ אין זה מתנגד אל התנדבות הלב אשר הי' בהקדש החרמים אלא שהתורה אסרה גאולת החרמים ע"כ זה הוי שפיר איסור תורה חדש ולא איסור הבדוי מלב ושפיר אמרי' דלא מהני עכ"ל בחידושי:
ודע דאין לומר דהא דהקדש ש"מ שחיללו על ש"פ מחולל בדיעבד אע"ג דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד היינו משום דקדשים שאני דבעינן בהו שינה לעכב וכנודע דז"א דהתוס' בזבחים דף ד' ע"ב ד"ה אימא בסוף הדיבור שם כתבו דהא דבעינן שינה לעכב בקדשים ילפי' מקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה עש"ה והך קרא הא כתי' רק בקדשי מזבח לענין שאין מחשבת שלא לשמה מעכבת בהן עש"ה בזבחים וא"כ אין ללמוד משם כלל אהקדש ש"מ שחיללו וכו' דאין ללמוד קדשי דמים דקילי מקדשי מזבח דחמירי וכמו דלא ילפינן חולין משם לענין דניבעי גם בחולין שינה לעכב ה"נ אין ללמוד קדשי דמים משם וכמבואר ברש"י חגיגה דכ"ג ע"ב ד"ה פסל דלא ילפינן קדשי דמים מקדשי מזבח ע"ש. [וע"ע בבכורות ד"ו ע"א דקאמר איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסוק להו קרא בתיבת פטר ע"ש ודכוותי' בבבא קמא דס"ה ע"ב דלא סגי דלא כתב תיבת את לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט ע"ש ומבואר דכמו שצריך הפסק בין ממון גבוה לממון הדיוט ה"נ צריך הפסק בין קדשי דמים לקדשי הגוף וא"כ מוכח דכי היכי דחולין מקדשים לא ילפי' ה"נ לא ילפינן קדשי דמים מקדשי הגוף וכן מוכח עוד בדוכתי טובא וצע"ק מבכורות ה' ב' דקאמר גלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים ויש לישב. וע"ע ברש"י פסחים דכ"ג ע"א ד"ה שיכול דמוכח מדבריו לכאורה דיש לדון קדושת בד"ה מקדושת מזבח שהרי כ' שם דמשום דהתירה תורה חלב באכילה למזבח ע"כ ה"א שיהי' חלב מותר ג"כ למלאכת בדק הבית עש"ה. אולם הילפותא הזאת הרי היא לקולא ולקולא גם חולין ילפינן מקדשים מק"ו וכמובן וכמבואר להדיא בש"ס ריש פרק האיש מקדש דלא ילפינן שליחות בקדשים מתרומה וגירושין דמה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים אבל תרומה וגירושין מקדשים ילפינן שפיר מק"ו דמה קדשים דחמירי מהני שליחות תרומה וגירושין דקילי לא כ"ש עש"ה. ומ"ש ברשב"א חולין פרק כל הבשר דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו זהו רק בקדשים אבל לא בחולין דחולין מקדשים לא ילפי' בין לקולא ובין לחומרא ע"ש כבר תמהתי עליו במקום אחר ואכ"מ]:
ותדע דכללא דאין למדין למד מן הלמד בקדשים ילפינן לי' נמי מקראי דכתיבי בקדשי מזבח כמבואר בזבחים דמ"ט וד"נ והתוס' בזבחים דק"ה ע"ב ד"ה מה כתבו דפרה אדומה כיון דקדשי בד"ה הוא ילפינן בה למד מן הלמד ע"ש וא"כ לענין כללא דבקדשים בעינן שינה לעכב דילפינן לי' נמי מקרא דכתי' בקדשי מזבח וכנ"ל ה"נ דאין הכלל הזה נוהג בקדשי בד"ה וכמובן. ואמנם מצינו דנוהג כלל דשינה לעכב אפי' במידי דאין נוהג בו כלל דלמד מן הלמד והוא בזבחים די"ח ע"א ברש"י ד"ה כשירין שכ' וז"ל ואע"ג דכתי' (גבי בגדי כהונה) מדו בד שתהא כמדתו היינו למצוה ולא לעכב עכ"ל וכן כתבו התוס' שם ע"ב ד"ה מסולקין ע"ש ועל כרחך הטעם משום דבקדשים בעינן שינה לעכב דאל"כ הרי אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד בדאורייתא וכנ"ל וא"כ מבואר דנוהג כלל דשינה לעכב בבגדי כהונה ואלו לענין כללא דאין למדין למד מן הלמד כתבו התוס' ביומא דכ"ג ע"ב ד"ה ילבש וז"ל וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים אלא גופי קרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש עכ"ל וכן כתבו התוס' ג"כ בזבחים ד"נ ע"ב ד"ה אלא ע"ש וכבר דברתי מזה במקום אחר בחידושי ואכ"מ:
והנה לכאורה מהך דזבחים י"ח דמבואר דבבגדי כהונה ג"כ בעינן שינה לעכב א"כ לדעת הריטב"א קידושין דנ"ד ע"א דבגדי כהונה קדשי רק קדושת דמים לא קדוה"ג ומשום הכי לית בהו דין מועל אחר מועל עש"ה א"כ מוכח דגם בקדשי דמים בעינן שינה לעכב ואולם התוס' שם ד"ה בכתנות פליגי אריטב"א הנ"ל וס"ל דבגדי כהונה אחרי שנתחנכו לעבודה קדשי קדוה"ג ככלי שרת ואמרינן בהו מועל אחר מועל ע"ש. ובמקום אחר בחידושי הבאתי ראי' לדעת הריטב"א דבגדי כהונה קדשי רק קדושת בד"ה מהא דאמרינן בע"ז דמ"ז ע"א המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ופריך תכלת דמאי אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא וכו' והנה רמב"ח בעי לעיל מיני' שם אי יש נעבד במחובר אצל גבוה (דבר הנעבד במחובר מי מיתסר לגבוה) ואת"ל יש נעבד מכשירי קרבן (כגון אבנים למזבח) כקרבן דמי או לא ע"ש וע"ז קאמר הש"ס דתכלת לכהנים בבגדי כהונה דמי לבעיא דרמב"ח באבנים למזבח ומוכח מזה דבגדי כהונה אית בהו רק קדושת בד"ה אלא דעכ"ז מכשירי קרבן הן כיון שאסור לעבוד ומחלל עבודה בלא בגדים וע"כ דמי שפיר למזבח החיצון דאית בי' נמי רק קדושת בד"ה והוי ממכשירי קרבן כיון שהקרבנות קרבים עליו אבל אי נימא דב"כ אית בהו קדוה"ג א"כ עדיף ממזבח דאין בו רק קדושת בד"ה וכמפורש בזבחים דכ"ז ע"ב ע"ש וא"כ אין לפשוט בעי' זאת כלל מבעי' דרמב"ח כיון דאפי' את"ל בבעי' דרמב"ח להיתרא עכ"ז כאן אפשר שאסור משום דב"כ קדושתם חמורה דאית בהו קדוה"ג ודמי לקרבן ועדיף ממזבח דהוי רק קדושת בד"ה ומכשירי קרבן ויש לדחות ולומר דכיון דרמב"ח מזבח סתמא קאמר א"כ קאי בין אמזבח החיצון בין אמזבח הפנימי וא"כ ממ"נ איכא למיפשט אב"כ דאת"ל בבעיא דרמב"ח להיתרא א"כ כיון דבמזבח הפנימי מקלינן דהוי נמי כלי שרת כמו ב"כ וכמבואר בסוגי' דזבחים דכ"ז ע"ב הנ"ל עש"ה והתוס' שם ד"ה האי כתבו דמזבח הפנימי עדיף עוד מכלי שרת ע"ש ועל כרחך דכיון שאינו קרבן ממש מקלינן אע"ג דהוא כ"ש ועדיף עוד מכ"ש וא"כ כל שכן דמקלינן בב"כ דלא הוי רק כלי שרת ומפאת זה הוא דקדשי קדוה"ג ואת"ל בבעיא דרמב"ח לאיסורא א"כ שוב יש ק"ו ממזבח החיצון דלא הוי כ"ש ולא קדוש קדוה"ג ומחמרינן בי' דכל שכן דיש להחמיר בב"כ דהוי כ"ש וקדשי קדוה"ג ודו"ק. [וע' מנחות דצ"ט ע"א דאמר ומנלן דמעלין בקודש אמר ראב"י דאמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקיעי פחים צפוי למזבח וגו' בתחלה תשמישו של מזבח ועכשיו גופו של מזבח ע"כ ומוכח דמזבח קדושתו עדיפא מכלי שרת וזהו היפוך סוגי' דזבחים הנ"ל וגם היפוך סוגי' דע"ז הנ"ל דמדמה בגדי כהונה דהוי כלי שרת למזבח ולאו קושי' היא דהתם במנחות במזבח הנחשת של משה איירי והוא היה כלי שרת לא בנין לבד וכמבואר בזבחים דף ס' ע"א ע"ש וא"כ כיון שמקריבין עליו קרבנות ג"כ לכן עדיפא משאר כלי שרת דהם רק כלי שרת לבד ואין בם הקרבה משא"כ מזבח אבנים דהוי בנין לבד ולא כלי וכסוגי' דזבחים דכ"ז ע"ב הנ"ל ע"כ שפיר גריעא מכלי שרת וז"פ]:
והנה לכאורה יש להביא ראי' דגם בקדשי בדק הבית בעינן שינה לעכב מהא דתנן בתמורה דל"א ע"א במשנה יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית וכו' ע"ש ואי איתא ליתני נמי הא דבקדשי מזבח בעינן שינה לעכב משא"כ בקדשי בד"ה אולם בלא"ה יש עוד כמה דברים בין קדשי מזבח לקדשי בד"ה שאינם שנוים במשנה שם עיין ש"ס בבא בתרא דצ"ז ע"א ת"ר שמרים של הקדש שלישי אסור רביעי מותר וכו' ורמינהו של הקדש לעולם אסור וכו' לא קשיא כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים. וע"ע ערכין דף ד' ע"ב דמחלק הש"ס בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית לענין נידון בכבודו (היינו אי אמרי' פשטה קדושה בכולה כשמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו) ע"ש. וע"ע בנדרים דכ"ט ע"א דקאמר דקדוה"ג לא פקעה בכדי וקדושת דמים פקעה בכדי ע"ש. וע"ע חולין דקל"ט ע"א דס"ל לרב דמקדיש פירות שובכו ומרדו לא פקע קדושתיהו מינייהו כיון דקדשי קדושת הגוף אבל במקדיש תרנגלתו לבדק הבית ומרדה פקע קדושתה מינה הואיל וקדשה רק קדושת דמים ע"ש. וע"ע רש"י גיטין ד"מ ע"ב ד"ה הקדש שכ' דקדוה"ג מפקיע מידי שעבוד ולא קדושת דמים ע"ש. וע"ע חילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף בתוס' ישנים כריתות די"ג ע"ב ד"ה ואשם אחד שכתבו וז"ל והא דחייב מעילה אנותר אע"ג דלא שוי מידי ואמרינן בפרק כל שעה דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה הרי אינו ש"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ עכ"ל. וע"ע ברש"י גיטין די"ב ע"ב ד"ה בפחות שכ' דאין הקדש חל על פחות מש"פ ע"ש ותמהתי עליו במקום אחר בחידושי מש"ס כריתות ד"י ע"ב דקאמר דעשירית האיפה די מדינא בנכי ריבעא מפרוטה אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום ולתרץ זה ההכרח לומר דיש חילוק בין קדושת דמים לקדוה"ג דרק בקדושת דמים דומיא דמעשה ידי עבד דאיירי בי' רש"י בגיטין שם הוא דאינו חל אפחות מש"פ כיון דהקדושה היא קדושת דמים וכמש"פ הרי לא מקרי ממון אבל הקדש עשירית האפה דהוי קדוה"ג שפיר חל גם על פחות מש"פ דבקדוה"ג אין לחלק בין ש"פ לפמש"פ. וע"ע בתוס' ב"ק דע"ט ע"א ד"ה גנב שכתבו דאם גנב והקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מטעמא דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ואילו בגנב והקדיש למזבח פטור מד' וה' ע"ש. וע"ע ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב ופסחים פ"ח ה"ג דס"ל לחד מ"ד שם דרק קדשי בדק הבית אסור להקדיש בשבת ויו"ט אבל קדשי מזבח שרי ע"ש. ותלמידי האברך החריף ובקי מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני ג"כ על הירושלמי תרומות פי"א ה"ד דאהא דתנן שם במשנה הרכינה ומיצה (המערה כד שיש בו יין או שמן של תרומה והרכינו אח"כ ונתמצה בו תמצית מהם) הרי זו תרומה פריך בירושלמי תמן תנינן הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר (המוכר לחבירו יין או שמן שבכד ועירה את הכד והרכינו ונתמצה בו תמצית התמצית של מוכר) א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש (פי' דשאני התם במקח וממכר דבממון מהני יאוש וע"כ כיון שהלוקח מתייאש מהתמצית ואינו חושש לו לפיכך הוא של מוכר אבל הכא משום איסור תרומה הוא ולא שייך בי' יאוש וקושית הירושלמי הזאת ותירוצה הם ג"כ בבבלי ב"ב דף פ"ז ע"א) ואף בקודש כן (בעיא הוא אי גם בקודש אמרינן דהרכונה ומיצה אין התמצית קודש) אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף בקודש כן אמר ר' הושעיא לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין אבל בקדשים שאין להם מתירין אפי' כ"ש צריך להחזירן עכ"ל הירושלמי. ובפני משה כ' וז"ל קדשים שיש להם מתירין כלומר שיכול לפדותן דעדיין לא קידשו בכלי שרת ויש להם פדיון דקילי ואף בענין זה מקילין בו אבל אם לאחר שקידשו בכלי שרת ושוב אין להם מתירין צריך להחזיר אפי' כ"ש שנשאר בתוך הכלי ואפי' לאחר שנטף ממנו ג' טיפין משום דקודש דכה"ג חמיר הוא וקדוש קדושת הגוף עכ"ל. ומבואר בזה דיש חילוק בין קדשי דמים לקדשי הגוף לענין הרכינה ומיצה. ואולם בגוף טעמא דהירושלמי הנ"ל אמר תלמידי הנ"ל דאין כונת הירושלמי לחומרא בעלמא בקדשי הגוף כמו שהבין הפני משה כי אם כונת הירושלמי היא מדוקדקת ע"פ דברי הרשב"א חולין דקל"ט ע"א דאהא דאמרי' התם אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדישי כיון דמרדו פקעי להו קדושתייהו כ' הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת וקדושה שבהן להיכן הלכה יש לומר הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכיון שנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הוה לי' כהפקר ופקע לי' שעבוד ממון שיש לגבוה עליו דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים וכדאמרינן לענין שירא שעמד עלי' גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולין ליטול יכול למימר מהפקירא קא זכינא דאלמא הפקר הוא ויצא מרשות הבעלים וזו היא דאיצטריך קרא למעוטי בקדשי מזבח לרב דאי לאו דמיעוטא קרא הוה אמינא דאפי' בקדשי מזבח יצא מרשות הקדש והפקר הוא ופקע הקדשו ואליבא דרב הוא דאיצטריך קרא למעוטי אבל בקדשי בדק הבית לא מיעט דלגמרי נפקי מרשות גבוה עכ"ל. ומבואר בדברי רשב"א אלה דבקדשי בדק הבית מהני יאוש דגזבר להוציאם מרשות הקדש ובקדשי מזבח לא מהני יאוש דידי' דיש על זה מיעוט בקרא בקדשי מזבח דלא ליהני בהו יאוש דגזבר. ומעתה דברי הירושלמי מובנים בפשיטות דאמר תחלה דהרכינה ומיצה היא של מוכר משום יאוש ועל זה אמר אח"כ דאף בקודש כן ר"ל דמקדיש יין ושמן לגבוה והרכינה ומיצה ג"כ אין התמצית קודש מטעמא דיאוש שהגזבר מתייאש ממנו ויאוש דגזבר הא מהני בהקדש כמו יאוש דהדיוט וע"ז שפיר אמר לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין פי' שיש להם פדיון (כפי' הפני משה) דקדשי רק קדושת דמים ומהני יאוש דגזבר אבל קדשים שאין להם מתירין היינו קדשי הגוף דלא מהני בהו יאוש דגזבר אפי' הרכינה אחרי העירוי ונתמצה ממנו כ"ש צריך להחזירו לגבוה ע"כ דברי התלמיד ודברי טעם הם. וע"ע בקצוה"ח סי' קי"ז סק"ב שהביא בשם שו"ת הריב"ש סי' שנ"ט דגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו היינו רק בקדושת דמים אבל קדושת הגוף יכול להקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו ע"ש וכל הני מילי אינם שנוים במשנה דתמורה שם וא"כ ההכרח לומר דתנא ושייר וא"כ יכול להיות דשייר נמי הך דשינה לעכב דבעינן רק בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית:
עוד נלענ"ד דא"א לומר דהא דשוה מנה שחיללו על ש"פ דמחולל הוא מפאת דבקדשים בעינן שינה לעכב וזה דהא דבעינן בקדשים שינה לעכב נראה דהוא רק לענין איזה דין שהצריכה תורה במעשי הקודש בהיותו קודש אבל כאן שאנו דנין על הקודש אם נעשה חולין ע"י הפדיון או לא זה אין לו דין קדשים כיון דעל גוף הקדושה אנו דנין אם הוא קודש או חולין ושפיר לא בעי שינה לעכב. וראי' לזה מתוס' פסחים דס"ג ע"א ד"ה שוחט דמוכח מדבריהם שם דבקדשים לא שייך כללא דכל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ משום דבקדשים בעינן שינה לעכב ע"ש ואלו בתמורה, ד"ה ע"ב פריך והרי בכור דאמר רחמנא לא תפדה ותנן יש להם פדיון כו' חוץ מן הבכור כו' תיובתא דאביי כו' והשתא הא תיובתא דרבא נמי הוי כיון דבקדשים גם רבא מודה דמהני ועל כרחך דכיון דדנין על הפדיון אם חל ונעשה הקודש חולין או לא ע"כ לא בעינן בי' שינה לעכב ושפיר נוהג בו כללא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ:
ודע כי מה שהבאתי בשם התוס' ב"מ דנ"ז ע"א דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ דמחולל היינו רק בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע אסור לפדותו מפחות משויו ע"ש וכן כתבו עוד התוס' בתמורה דכ"ז ע"ב ד"ה בין עש"ה שכתבו כן בפשיטות הנה ראיתי בפסקי תוס' חולין ריש פרק ראשית הגז וז"ל הקדש שוה מנה מחלל על ש"פ לכתחלה ד"ה ראשית עכ"ל וזהו דלא כדברי התוס' ב"מ ותמורה הנ"ל וגם נגד הסברא החיצונה והנה מגוף התוס' שציין עליו הפסקי תוס' הנ"ל את דבריו לא אבין איך דקדק ממנו את הפסק הזה וזה דאהא דאמרי' התם דקל"ה ע"א בגמ' דבעינן קרא למעט מוקדשין מראשית הגז דאי לאו הכי ה"א דליפרוק וליתב לי' לכהן ע"ש וכתבו התוס' ע"ז וז"ל ליפרוק וליתב לי' תימא אמאן קאי אי אמאן דעבר וגזז אטו קנסא הוא דקנס לי' משום דעבר וגזז לפדותו ובעלים שהקדישו נמי אמאי מיחייבי ואי אכהן לא הל"ל ליפרוק וליתב ונהי דהאי לא תקשי דמה מרויח שפודה שמרויח שפודה בש"פ אפי' מאה מנה דמחולל עכ"ל. ולכאורה דברי התוס' מטים באמת שיכול לפדות לכתחלה מה"ת שוה מנה על ש"פ דאי רק בדיעבד מחולל אכתי מאי ריוח יש לכהן במאי דאמרינן שצאן של הקדש הנגזז יש לו חלק בראשית הגז הא יצטרך לחלל בשויו כדין הלכתחלה ומאי ריוח יש לו בדבר אבל באמת אלו הי' כונת התוס' כן לא הי' להם לסיים תיבת דמחולל כי התיבה הזאת הוראתה רק בדיעבד וע"כ נראה שכונת התוס' היא דהוקשה להם דל"ל קרא דאין ראשית הגז נוהג במוקדשין בלא"ה נמי כיון שהגיזה קודש א"כ אין הכהן מיוחד בה משאר אדם כיון שצריכה פדיון וכל אדם הרי יכול לפדותה דלא עדיף זכות כהן במתנות כהונה מדבר שהוא של אדם לגמרי ואעפ"כ אם הקדישו פקע זכות בעלים שהרי הוא צריך פדי' והכל יכולים לפדותו וא"כ ה"נ נהי דיש לכהן ראשית הגז עכ"ז בראשית הגז דהקדש הצריכה פדי' והכל יכולים לפדותה א"כ לענין מאי ה"א למיטעי דיש לו זכות וריוח בעלים בראשית הגז דמוקדשין וע"ז תירצו דיש נפקותא לענין ש"מ שחיללו על ש"פ וזה לפי מה שכתבו התוס' במנחות דע"א ע"ב ד"ה ומתירין דהא דש"מ שחיללו על ש"פ מחולל הוא רק בבעלים לא באחרים ואעפ"י דכשנותן שויו גם אחר יכול לפדות עכ"ז דין דש"מ על ש"פ דמחולל הוי רק בבעלים ע"ש וא"כ שפיר יש נפקותא במה דגילתה תורה דראשית הגז אין נוהג במוקדשין דאל"כ ה"א דהכהן הוא בעלים בראשית הגז דהקדש כמו בשל הדיוט וא"כ היינו אומרים שאם פדה כהן ראשית הגז דהקדש ש"מ על ש"פ דמחולל וע"כ אצטריך קרא לגלות דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין וממילא אין הכהן בעלים בראשית הגז דמוקדשין ולא מהני פדיונו ש"מ על ש"פ ואין כונת התוס' כלל שלולי הכתוב הנ"ל הי' הכהן רשאי לפדות לכתחלה ש"מ על ש"פ רק כונתם להקשות דלאיזה ענין שייך בקודש זכות וריוח בעלים עד דאצטריך קרא דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין הא גם בבעלים גמורים שהקדישו דבר איננו שלהם עוד וצריך פדי' והכל יכולים לפדותו ואין לבעליו בו שום זכות עוד וע"ז תירצו דיש ריוח וזכות בעלים גם בהקדש לענין ש"מ שחיללו על ש"פ ושפיר צריך קרא כאן דיש נ"מ לדיעבד אלו הי' הכהן עובר ופודה ש"מ על ש"פ וזה הי' נלענ"ד ברור ופשוט בדברי התוס' הנ"ל לולי דברי הפסקי תוס' הנ"ל. ושוב ראיתי במהרי"ט אלגאזי פ"ק דבכורות סי' ח' שהביא דעת כמה מהראשונים ז"ל שהקדש שלא בא ליד גזבר מותר לכתחלה לחללו ש"מ על ש"פ עש"ה ודברי הפסקי תוס' הנ"ל לא הביא שמה וכנראה שגם הפסקי תוס' הנ"ל כונתו רק בהקדש שלא בא ליד גזבר עדיין ואין כאן מקום להאריך בזה:
ב
בתוס' פסחים די"א ע"א ד"ה קוצרין כתבו וז"ל ואין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה עליו הכתוב לעכב כגון קדשים עכ"ל ומדכתבו רק כגון קדשים מוכח דבעלמא נמי יש דברים בדאורייתא שיש בהם חילוק בין לכתחלה לדיעבד. ודע דדברי התוס' פסחים הנ"ל צריכים עיון קצת דמה זה שכתבו כגון קדשים הרי קושיתם שם קאי אקדשים ממש עש"ה והי' להם לתרץ בפשיטות דבקדשים בעינן שינה לעכב ויש לישב ואכ"מ:
ג
דכירנא כד הוינא טליא אמרתי בהא דאיתא ביבמות דמ"ו ע"ב א"ר יוחנן גר צריך ג' משפט כתי' בי' ופירש"י משפט אחד יהי' לכם ולגר (במדבר ט"ו) ואין משפט פחות מג' עכ"ל וקשה דשם דמ"ז ע"א איתא ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר ע"כ וא"כ קשה מדוע שינה ר' יוחנן לימודו מברייתא הנ"ל דבברייתא הנ"ל אפיק להך דינא דגר צריך ב"ד מקרא דושפטתם צדק וגו' ור' יוחנן יליף לי' מקרא דמשפט אחד, ולולי דברי רש"י הנ"ל הי' אפשר לומר דגם ר' יוחנן יליף לי' מקרא דושפטתם צדק וגו' והא דקאמר משפט כתי' בי' אין כונתו על תיבת משפט הנאמרה בקרא דמשפט אחד וגו' רק כונתו דגירות הגר הכניסתו התורה תחת ענין משפט שהרי נאמר ושפטתם צדק וגו' וע"ש בתוס' ד"ה משפט כתי' בי' שכתבו ושפטתם צדק וגו' א"נ משפט אחד וגו' עכ"ל. נראה שהם ז"ל ג"כ נסתפקו בזה אם כונת ר' יוחנן על תיבת משפט הנאמרה בכתוב משפט אחד וגו' וזה שאמר משפט כתי' בי' כונתו ממש לתיבת משפט הנאמרה בכתוב או שכיון לקרא דושפטתם צדק וגו' ומה שאמר משפט כתי' בי' כונתו רק שנאמר בגירות ענין משפט ודו"ק. ועכ"פ לפי פירש"י ז"ל דכונת ר' יוחנן היא אקרא דמשפט אחד וגו' וגם התוס' נסתפקו לומר ככה קשה דמדוע לא יליף ר' יוחנן באמת מקרא דושפטתם וגו' דאפיק מיני' ר' יהודה בברייתא הך דינא. ותו יש לתמוה איפכא על ר' יהודה דברייתא הנ"ל דמדוע יליף באמת הדין הזה מקרא דושפטתם וגו' ולא יליף לי' מקרא דמשפט אחד וגו' שהרי קרא דמשפט אחד קדום הוא בתורה שהוא בבמדבר ט"ו ואלו קרא דושפטתם הוא בדברים א' וא"כ מדוע נקיט המקרא המאוחר. ונראה לישב דבאמת הרי יש כאן ב' כתובים בהצרכת ג' בגירות א' קרא דמשפט אחד וגו' ב' קרא דושפטתם וגו' והנה מושכל ראשון הוא שכאשר יש ב' כתובים על דבר אחד שאחד מהן הוא לכתחלה והשני הוא לעכב וכמו שמצינו בקידושין דס"ז ע"ב ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה והא דיעבד ע"כ ולפי"ז פשוט הוא שמקרא הנאמר ראשונה בא להורות אלכתחלה והמקרא המאוחר בא להוסיף עליו ולחדש דגם בדיעבד מעכב ולפי"ז נראה דהנה ר' יוחנן אמר גר צריך ג' ותיבת צריך נודע שביאורה לכתחלה ואם שלפעמים מצינו תיבת צריך גם בדבר הפוסל בדיעבד זהו רק בעבור שהדין הוא שם כן שדבר ההוא פוסל בדיעבד אבל עכ"ז אין הפיסול דדיעבד נכלל בתיבת צריך כי התיבה הזאת הוראתה היא לכתחלה שלכתחלה צריך להיות כך ואין בה הוראה כלל על דיעבד אם מעכב או לא וע"כ לפעמים מצינו תיבה זאת אדבר שא"צ באמת רק לכתחלה ולפעמים מצאנוה בדברים שהדין בהם שמעכבים גם דיעבד אבל עכ"פ הוראת התיבה היא רק לכתחלה שצריך לכתחלה להיות כך וכך וא"כ ר' יוחנן דאמר גר צריך ג' הרי אמר בזה רק דין שגר צריך ג' לכתחלה ואולם ר' יהודה בברייתא הנ"ל הרי רצה ללמוד מה"ת דגם בדיעבד אם נתגייר שלא בב"ד אינו גר וכדאמר להדי' מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר ולפי"ז שפיר אמר ר' יוחנן דמשפט כתי' בי' דכיון דנאמרו ב' כתובים א"כ אתי הראשון לכתחלה והשני לדיעבד וא"כ קרא דמשפט אחד וגו' הנאמר ראשונה בבמדבר ט"ו אתי לכתחלה וקרא דושפטתם וגו' הנכתב אחרונה בדברים א' אתי לדיעבד וע"כ ר' יוחנן שאמר גר צריך ג' לכתחלה שפיר נקט קרא דמשפט וגו' ור' יהודה שרצה לומר דין דאפי' בדיעבד אינו גר ע"כ שפיר נקט קרא דושפטתם וגו' כ"ז אמרתי עוד בטל ילדותי. והנה הראי' אשר הבאתי מש"ס קידושין הנ"ל אינה ראי' דשם איירי ג"כ לענין עיכוב של איסור שמטעם איסור לא יהיו קידושין תופסין בעריות ע"ש ולזה שפיר צריך קרא שהאיסור יעכב וכמו שכתבנו תחלת אות א' אבל כאן בגירות דהוא דין בעלמא שגירות צריך ג' מדוע נצטרך ב' קראי בזה אלכתחלה ואדיעבד הא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וא"כ די בחד קרא ועכ"ז הרי הדברים נכונים בעצמותם ונראים מאוד וע"כ יש קצת ראי' גם מכאן דשייך חילוק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד:
ד
בתוס' סוטה ד"ב ע"ב ד"ה מאי הביאו ירושלמי דיליף מקרא שלא יקנא האדם לאשתו לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש וכו' וקמיבעי לי' התם עבר וקנא מחמת דברים הללו מה את אמרת למצוה או לעיכוב וכו' עכ"ל ומוכח מזה דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד:
ה
בתוס' שם דל"ג ע"א ד"ה ור' יהודה כתבו וז"ל לא ידענא אי דריש ר' יהודה מכה ככה דכל האמור בפרשה (פרשת חליצה) אפי' קריאה מעכבא דאין לשנות מכל האמור דלהכי אהני כה ככה וממילא הוי לשון הקודש נמי עיכובא כיון דהפרשה נאמרה בלה"ק וכו' עכ"ל עש"ה. וקשה דל"ל לר"י קרא לעכב כלל הא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ובשלמא לר"א ור"ע דס"ל ביבמות דק"ד ע"ב דרק דבר שהוא מעשה, מעכב ע"כ שפיר אצטריך קרא דככה יעשה לאיש להורות שרק דבר שהוא מעשה מעכב דאל"כ ה"א דהכל מעכב דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וע"כ נאמר תיבת ככה אצל תיבת יעשה להורות השלילה שדבר שאינו מעשה אינו מעכב אבל לר"י דס"ל דבאמת הכל מעכב עש"ה בתוס' סוטה הנ"ל א"כ ל"ל קרא לעיכובא כלל הא בלא"ה בדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וצ"ע:
ו
בקידושין דס"ב ע"א בשלמא לר' מאיר היינו דכתי' הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא וגו' אלא לר' חנינא בן גמליאל ל"ל אצטריך סד"א מצות הזאה בשלישי ובשביעי ואי עבד בחד מינייהו עבד קמ"ל ע"ש ברש"י ומוכח דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד:
ז
שם בקידושין ס"ב א' איתא תנן התם אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה ובתוס' שם ד"ה אין כתבו וז"ל פי' בקונטרס דמחובר אינו חייב בתרומה דכתי' ראשית דגנך דבעינן מידי דמידגן וא"כ הוי מן החיוב על הפטור וקשה דא"כ לדבריו בתלוש נמי קודם שנתמרח לא הוי תרומה שהרי לא מידגן וליתא דהא אמר בעלמא מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה דמשמע דמהני. ועוד קשה מההוא דאמר (בתרומות פ"א מ"י) התורם מדבר שנגמרה מלאכתו דהיינו אחר מירוח על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו קודם מירוח תרומתו תרומה לכן נראה לר"י הא דמחובר פטור נפקא לן מדכתב ממנו דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר דהא קרא בתלוש מיירי ועל כרחך אתא למימר ממנו אפי' בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי' משום דכתי' דגנך ומחובר לאו מידגן הוא אלא שמע מינה דפסול אפי' בדיעבד במחובר וההוא דמעשר שהקדימו בשבלים דמהני בדיעבד מיירי בתלוש וקודם מירוח עכ"ל התוס'. ומוכח מלשונם דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד דאל"כ למה להו לדייק דממנו אתא לפסול גם בדיעבד דאל"כ תיפוק לי' מדגנך ואמאי לא ניחא להו בפשיטות דממנו אתא אפי' לדיעבד כמו בכל התורה דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד. ויש לדחות דהדיוק מן הכתוב עצמו (מדאצטריך ממנו דאל"כ ת"ל מדגנך) עדיף להו מכללא דאין לחלק בדאורייתא וכו' ואמנם מהא דבתלוש מהני בדיעבד קודם מירוח אע"ג דכתי' דגנך א"כ מוכח לכאורה דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד דאל"כ מדוע לא יהני קרא דדגנך גם לדיעבד ויש לדחות גם זה ולומר דהשתא דכתי' ממנו למעט מחובר א"כ יש מקרא דממנו עצמו גילוי לדיעבד דתלוש דמהני דאל"כ לישתוק קרא מהך דממנו ואנא ידענא דמחובר פסול גם בדיעבד מפאת שאינו מידגן כיון דכתי' דגנך ובדאורייתא הרי אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וא"כ מדאצטריך ממנו למחובר על כרחך דדיעבד דתלוש מהני וגזה"כ הוא:
ואולם יוקשה בזה דהר"ש תרומות פ"א מ"י הקשה ג"כ קושית התוס' קידושין הנ"ל וז"ל וא"ת מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתו תרומה וכו' וי"ל דשאני הכא דרבי' קרא וכו' דתניא בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות וכו' בית שמאי אומרים צריך לתרום שני' ובה"א אין צריך אמרו ב"ש לב"ה הרי הוא אומר כמלאה מן היקב ולא תרם זה מן היקב אמרו להם ב"ה הרי הוא אומר כל מעשר הארץ אם אתה אומר צריך לתרום שני' אף זה לא קיים קודש לד' עכ"ל וא"כ לפמ"ש יוקשה דל"ל הך קרא דכל מעשר הארץ וגו' תיפוק לי' מקרא דממנו דמדאצטריך ממנו על כרחך דבתלוש מהני אפי' שלא מן הגמור וכנ"ל:
ודע דלפמ"ש הפני משה על הירושלמי יבמות פרק הערל ה"א וז"ל הירושלמי קדשים מהו שיהיו אסורים לערל ללמד מן הפסח אין את יכול שאין בו שבירת עצם (שבקדשים אין איסור שבירת עצם ואיכא למיפרך מה לפסח שכן שבירת עצם איסור בו) ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד עכ"ל הירושלמי וכ' הפני משה שם ד"ה שהוא למד מן הלמד וז"ל והרי תרומה עצמה ילפינן מפסח ותרומה קודש איקרי וקיי"ל אין למדין למד מן הלמד בקדשים עכ"ל ז"ל וא"כ לפי דבריו אלה דתרומה חשובה קדשים לענין כללא דאין למדין למד מן הלמד א"כ כל שכן דחשובה קדשים לענין דניבעי בי' שינה לעכב דהא הך דשינה לעכב נוהג גם בדברים דלא חשובי קדשים לענין למד מן הלמד וכמו שהוכחתי באות א' דבגדי כהונה בעינן בהו שינה לעכב ואעפ"כ דנין בם למד מן הלמד וא"כ תרומה דאין דנין בה למד מן הלמד כל שכן דבעינן בה שינה לעכב וא"כ ניחא בפשיטות הא דדגנך אינו פוסל בדיעבד ורק במחובר דכתי' בי' קרא דממנו מלבד קרא דדגנך א"כ שינה בו הכתוב לעכב לכן שפיר פסול גם בדיעבד משא"כ בתלוש קודם מירוח דכתי' רק חד קרא דגנך שפיר אינו מעכב:
ואמנם גם ע"ז יוקשה מתוספתא הנ"ל דמייתי קרא דמהני בדיעבד כשאינו מן הגמור ול"ל קרא תיפוק לי' דלא שינה בו הכתוב לעכב ודרך פלפול קצת יש לפרש דזהו כונת התוספתא באמת וזה שהרי הפני משה הנ"ל נתן טעם לדבריו בהא דאין דנין למד מן הלמד בחרומה וכ' הטעם משום דתרומה קודש איקרי ודוגמתו מצינו בשבת דכ"ה ע"א דאמר כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ובתוס' שם ד"ה כך כתבו הטעם משום דדמיא לקודש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קודש עכ"ל. הרי שמפאת שנקראת קודש יש לה דין קדשים [ודוגמתו ביבמות די"א ע"א צרת סוטה אסורה טומאה כתי' בה כעריות אלמא דאע"ג דעצמות סוטה הוא רק איסור לאו עכ"ז כיון שאיסור זה הוא בסוג אחד עם עריות מפאת שנאמר בו טומאה כעריות וענין הטומאה כולל שניהם לכן דינו כעריות לפטור מחליצה ומיבום אע"ג דשאר חייבי לאוין מתייבמות מה"ת וה"נ בקדושה שהוא הפכית מן הטומאה כל הדברים הנכנסים תחת סוג קודש דין אחד להם ושפיר תרומה דינה כקדשים מפאת דקודש כתי' בה כקדשים כמו דסוטה דינה כעריות מפאת דטומאה כתי' בה כעריות ולפי"ז במעשר דכתי' בי' ג"כ קודש לד' [ועי' בקידושין דנ"ג ע"א דקודש לד' דכתי' במעשר עדיף עוד מקודש גרידא ע"ש] א"כ ג"כ דינו כקדשים ונוהגים בו מדות הקדשים ובעינן בי' ג"כ שינה לעכב וכנ"ל וא"כ י"ל שזהו שהשיבו ב"ה לב"ש אם אתה מצריכו לתרום שני' ואומר שמה שתרם ראשונה אינו מועיל אפי' בדיעבד ואע"ג דיש רק מקרא אחד לענין גמור וא"כ הרי אתה נותן לו בזה דין חולין דלא בעינן בהו שינה לעכב וא"כ איפוא אף זה לא קיים קודש לד' ר"ל שבמעשה הפרשתו שני' הרי הוא מורה בזה שאינו מקיים בהפרשתו ענין קודש לד' שלפי הענין קודש לד' אשר יש במעשר הרי אין צריך לתרום שני' כיון דקדשים הרי בעינן בהו שינה לעכב וא"כ הרי כבר הועיל מה שתרם ראשונה בדיעבד ודו"ק. ואולם גוף דברי הפני משה הנ"ל תמהתי עליהם במקום אחר והארכתי שם ואכ"מ:
ח
בברכות דט"ו ע"א ס"ל לר' אלעזר בן עזרי' דצריך להשמיע לאזניו בק"ש לכתחלה מה"ת משום דכתי' שמע ישראל וגו' ובדיעבד אפי' לא השמיע לאזניו יצא עש"ה. ומבואר דיש חילוק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד:
ט
בתוס' גיטין דל"ה ע"ב ד"ה ליחוש ובר"ן נדרים דס"ה ע"א כתבו דבדיעבד אם התירו לנודר מחבירו שלא בפניו נמי מהני ע"ש ואע"ג דהא דבעינן לכתחלה שתהי' ההתרה בפניו דאורייתא הוא ומקרא ילפינן לי' בנדרים שם בגמ' ע"ש וא"כ מבואר גם בזה דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד:
י
בש"ס מכות ד"י ע"ב עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אמר קולטת ונעשה בה בן סורר ומורה ומביא עגלה ערופה וח"א אינה קולטת ואין נעשה בה וכו' מאן דאמר אינה קולטת וכו' בעינן זקני העיר וליכא ומ"ד קולטת וכו' מצוה בעלמא וברש"י מצוה שיהיו שם זקנים ומיהו כי אין בה זקנים נמי קלטה עכ"ל ומוכח לכאורה גם מזה דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד. ומיהו י"ל דסוגי' דמכות הנ"ל לא שייכא כלל בספק שלנו אי יש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד רק שייכא בפלוגתא דסנהדרין דמ"ה ע"ב אי בעינן קרא כדכתי' ודו"ק. וכדמות ראי' לזה ממה שהגמ' אומרת כאן דלמ"ד קולטת אתי קרא למצוה בעלמא וכלשון הזה עצמו מבואר ברש"י סנהדרין שם ד"ה ה"ז יהרג וז"ל ואעפ"י שאין כאן יד העדים הראשונים אלמא לא בעי קרא כדכתי' דלאו דווקא איכתיב אלא למצוה בעלמא עכ"ל. מיהו שם בסנהדרין גופי' קשיא דכיון דאיכתיב למצוה שתהי' יד העדים בראשונה א"כ מדוע לא נימא דמעכב ג"כ הא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וע' תוס' יבמות דק"ד ע"ב ד"ה דאמר ומה שכתבו שם דאין סברא לפטור החוטא מפאת שאין לעדים יד עש"ה צריך עיון אם שייך זה גם בהך דמכות לומר דאין סברא שלא תהי' העיר קולטת מפאת שאין שם זקנים דלכאורה כל ענין קליטת ערי מקלט הוא מחקי התורה ומענינים השמעיים הנעלמים מאתנו ושפיר יוכל להיות דרק היות זקנים בעיר כלשון הכתוב הוא דבר המועיל והנותן בה כח לשתקלוט את ההורג בשוגג ומדוע לא נצריך בכה"ג קרא כדכתי' וצ"ע:
יא
בש"ס שבת דע"ט ע"ב אמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף מה קלף כותבין עליו תפילין אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפילין וכו' ת"ש הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס ומשני למצוה ע"כ. וקשה ג"כ דמדוע לא יעכב הא בדאורייתא אין לחלק וכו' ואולי הכונה שם דההלכה כך נמסרה בפירוש דבעינן זה רק לכתחלה למצוה ושאינו מעכב והנה ברש"י שבת שם ד"ה למצוה כ' מצוה מן המובחר קלף בעינן וכו' ומוכח דגם מצוה דלכתחלה אינו רק מצוה מן המובחר וצ"ל דדייק רש"י כן מדאמר רב מה קלף כותבין וכו' אף דוכטוסטוס כותבין וכו' מוכח דגם לכתחלה כותבין על דוכסוסטוס דאל"כ ה"ל למימר אף דוכסוסטוס שכתבו עליו תפילין כשירין וע"כ פי' דרק למצוה מן המובחר קלף בעינן אבל שלא בתורת מצוה מן המובחר כותבין גם לכתחלה על דוכסוסטוס וצ"ל ג"כ לפי"ז דההלכה בפירוש נמסרה כך דרק למצוה מן המובחר בעינן קלף דאל"כ מדוע לא נימא שהיא מצוה גמורה מהלל"מ. ומיהו באמת מצינו גם בדברים הכתובים בתורה ענין מצוה מן המובחר ע' מנחות דל"ח ע"ב מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר מצוה וכו' דלא עביד מצוה מן המובחר וקדימת לבן לתכלת נלמד שם מקרא ע"ש ויובא הענין דשם להלן אי"ה בארוכה וכן הוא בכמה דוכתי ענין מצוה מן המובחר בדאורייתא וצריך בכולם להבין מהו הדבר המוכיח שכונת הכתוב הית' רק למצוה מן המובחר לא למצוה סתם ודברתי מזה במקום אחר ואכ"מ:
יב
במרדכי ב"ק פרק הגוזל הביא דעת הראב"ן דהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד מהני ע"ש ואע"ג דהך דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד דאורייתא הוא ומקרא ילפינן לי' כמבואר בב"ק שם בגמ' ע"ש ומ"ש הב"י בסי' כ"ח דקרא אסמכתא בעלמא הוא היינו לפי שיטתו שהוא חולק שם על הראב"ן אבל הראב"ן עצמו ודאי דסובר דדרשא גמורה היא מה"ת דאל"כ הרי אין הבנה לראית הראב"ן כלל וכמו שטען עליו הב"י שם עש"ה ועל כרחך דדעת הראב"ן שהוא מה"ת ממש כפשטות לשון הגמ' וע"ז הוקשה לו דמנא להו לחכמים להתיר במקום אונס איסור דאורייתא והוכרח לו לומר משום זה דקים להו לרבנן דהא דאין מקבלין עדים וכו' הוא רק לכתחלה ולא לעכב וזה איננו תימה שהרי מצינו כמה מילי דמחלקינן בהו בין לכתחלה לדיעבד אף שהם מה"ת וככל המקומות שהבאתי פה וכמו שכתבו ג"כ התוס' פסחים י"א א' (אשר הבאתי באות ב') דאיכא מילי טובא דבעינן בהו שישנה עליו הכתוב לעכב עכ"ל וא"כ שפיר הך דאין מקבלין עדים וכו' ג"כ יכול להיות אחד מהם וע"כ כיון שבדיעבד כשר שוב שפיר התירו חכמים במקום אונס גם לכתחלה דאונס אפי' לכתחלה מיחשב כמו דיעבד כיון שא"א בענין אחר מפאת האונס וכדמוכח בכמה דוכתי והבאתי קצת מהם בכלל הקדום ודו"ק. כי זה נראה ברור בכונת הראב"ן בס"ד אחרי העיון בדבריו ובאתי בכ"ז רק להעיר:
ודע עוד כי כמו דאמרינן דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ה"נ להיפוך בדרבנן אמרינן דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ולא קאי אדיעבד וכמבואר בתוס' קידושין דנ"ה ע"ב ד"ה אין שהביאו שם דברי הגמ' סוכה מ' ב' דמעות מע"ש אין מתחללין על בהמה חי' ועוף חיים וכתבו ע"ז וז"ל וא"ת כיון דטעמא הוי משום גזיר' אמאי קאמר לשון מתחללין דמשמע דאפי' דיעבד לא מהני והא אמרינן בכל דוכתא דכל דבר שהוא מדרבנן בדיעבד מהני וא"כ אין מחללין מיבעי לי' דכוותה אמרינן בפרק הזהב דקאמר אלא מאי דרבנן אין מתחללין אין מחללין מיבעי לי' וכו' עכ"ל. וע"ע בסוכה ד"ב ע"א סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא ימעט ובתוס' שם כתבו דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא מדרבנן ופסולה משמע דאורייתא עכ"ל וי"ל ג"כ הטעם דכיון דסתם רבנן הוא רק לכתחלה לכן לישנא דלכתחלה הוא לשון הרגיל במילי דרבנן וע"כ גם במקום שמעכב עכ"ז נקט התנא לשון לכתחלה הרגיל לו בכל מקום ולכן תני ימעט לישנא דלכתחלה משא"כ סוכה דאורייתא תני פסולה לישנא דדיעבד ע' פסחים דע"ז ע"ב דפסולה דיעבד משמע. ואולם ז"א דאדרבה כיון דסתם דרבנן אינו מעכב לכן במקום שמעכב ה"ל למיתני ביותר לשון דיעבד ולא לשון לכתחלה כדי שלא נטעה באמת שאינו מעכב כמו כל סתמי דרבנן שאינם מעכבים ונראה כונת הגמ' סוכה הנ"ל באופן אחר דמשום דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ע"כ אלו הי' ענין הדבר שבדיעבד אלו נתן הקורה למעלה מכ' לא הי' אפשר למעטה אזי לא היו חכמים עושים דבריהם לעיכוב באמת שאם עבר ונתן הקורה למעלה מכ' לא תועיל ורק מפאת שאפשר למעטה וא"כ הא אכתי הוי רק לכתחלה שהרי יכול עדיין למעטה לכן תיקנו דבריהם לעיכובא שאם עבר ונתנה למעלה מכ' ימעטנה ואפי' יארע מקרה שלא יהי' אפשר למעטה או שמיד בתחלה לא יהי' אפשר להניחה למטה מכ' עכ"ז בשביל מיעוט אין חכמים עושין תקנה כמבואר ביבמות דל"א ע"ב דמשום דרובא מקדשי בכספא ומיעוטא בשטרא לכן לא תיקנו חכמים זמן בשטר קידושין ע"ש. וכן כתבו התוס' כתובות דס"ג ע"ב ד"ה אבל וז"ל ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים עכ"ל. וע"כ גם כאן לא עשו תקנת קורה גם למעלה מכ' עבור מיעוט שיארע שיהיה בלתי אפשר להם למעטה או להניחה מיד למטה מכ' ורק אלו הי' ענין הדבר כן תמיד שאם עובר על הדרבנן ונותנה למעלה מכ' אין באפשריות למעטה עוד אזי לא היו חכמים עושים דבריהם לעיכוב כמו בשאר סתמי דרבנן דעשו דבריהם רק לכתחלה ולא לעיכוב וע"כ כיון שסיבת העיכוב כאן בדיעבד הוא רק מפאת אפשריות המיעוט לכן תני שפיר ימעט משא"כ בדאורייתא דסיבת העיכוב בדיעבד היא בפשיטות דכל דאורייתא מעכב גם בדיעבד ואלו לא הי' תקנת המיעוט ג"כ הי' כן לכן תני שפיר פסולה ולא תני ימעט ודו"ק:
ואולם אין ראי' מזה דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה דאפי' אי סתם דרבנן הוא גם בדיעבד עכ"ז י"ל דלגבי עירוב בפרט אלו לא הי' אפשריות המיעוט לא רצו לעשות דבריהם שם לעיכובא ושפיר תני ימעט ודו"ק. וע"ע בתוס' זבחים דע"ז ע"ב ד"ה הא דמוכח מדבריהם דאי איברי בעלי מומין שנתערבו בתמימין רק מדרבנן לא בטילי אזי הסברא פשוטה דלית לן למיסר בדיעבד היכא דעלו משא"כ אי מדאורייתא לא בטילי אזי גם בדיעבד ירדו עש"ה. וע"ע בש"ס יומא דנ"ה ע"א דקאמר דכ"ע מיהת הזאה ראשונה (דפר ושעיר דיוה"כ) צריכה מנין עם כל אחת ואחת מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות ר' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה עכ"ל הגמ'. הרי דס"ל להגמ' בפשיטות דאי חיוב מנין הזאה ראשונה הוא רק מדרבנן אזי אינו מעכב. ודוגמת הגמ' יומא הנ"ל הביאו התוס' ביבמות דקי"ג ע"ב ד"ה יצתה ירושלמי וז"ל נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה (שנגררת אחר כל אדם ונוהגין בה מנהג הפקר) ר' זירא ור' מנא אמרי שאין יכולה לשמור גיטה וכו' איכא בינייהו עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מותר (כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט ומותרת לינשא בו) למ"ד לפי שאין יכולה לשמור את גיטה אסור (פי' מדאורייתא אין הגט גט ואסורה לינשא בו) עכ"ל. הרי דפשיטא להירושלמי דלמ"ד מפני גרירה דרבנן אינו מעכב אם עבר וגירש. ומיהו מצינו פסולי דרבנן טובא בגט דעשאום גם לעכב וע' גיטין דפ"ו וע"ע סנהדרין די"א ע"ב ת"ר אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת העיד חנניא איש אוני אם עיברוה בגליל אינה מעוברת א"ר יהודה ברי' דר"ש בן פזי מאי טעמא דחנניא אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום עכ"ל הגמ'. ומדשואל רק אטעמא דחנניא ולא אטעמא דרבנן מוכח ג"כ דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה וס"ל דהא דאין מעברין אלא ביהודה הוא מדרבנן וע"כ רבנן דס"ל דאם עיברוה בגליל מעוברת אין דבריהם צריכים טעם דכיון דהוא רק דרבנן לכן שפיר אין מעכב ורק אחנניא דסובר דמעכב שפיר פריך מאי טעמי' ומשני דס"ל לחנניא דהוא דאורייתא מקרא דלשכנו תדרשו וגו' ומידי דדאורייתא שפיר מעכב. וע"ע בש"ס בבא בתרא דקס"ה ע"א דאהא דתנן פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתב בו שני עדים שניהם פסולין פריך בשלמא מקושר אצטריך סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר קמ"ל אלא פשוט שכתב בו ע"א פשיטא וכו' ומשני הא קמ"ל דשנים במקושר כע"א בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף ה"נ פסולא דאורייתא וברשב"ם ד"ה ומשני כ' אף שנים שבמקושר הטילו עליו חכמים פסולא דאורייתא ואם גירש אינה מגורשת עכ"ל הוקשה לו אהא דקאמר דשנים במקושר הוי פסולא דאורייתא דהא גט מקושר הוי רק תקנתא דרבנן וכן הקשו התוס' שם ד"ה הכא וע"ז תי' דכונת הגמ' דהחכמים עשו דבריהם בזה כדאורייתא לענין שאם גירש אינה מגורשת ובודאי אין כונתו דלהקל אינה מגורשת שתהי' מותרת לכהן או שאם נישאת לאחר שיהי' הולד ממזר ומותר בממזרת דאורייתא דהא קיי"ל דאין כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע רק כונתו דמדרבנן אינה מגורשת וצריכה גט מחדש ואם נישאת הולד ממזר מדרבנן]. וא"כ מדקאמר דהטילו עליו פסולא דאורייתא במה שאם עבר וגירש אינה מגורשת מוכח דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ולא לעכב וע"כ במקום שתיקנו דבריהם גם לעכב נחשב זה שהטילו עליו פסולא דאורייתא ועשאו דבריהם שם כדאורייתא:
ודע דעפ"י כל המקומות הנ"ל אשר הבאתי דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה צע"ק ביבמות דק"ב ע"א דתני' א"ר יוסי פעם אחת הלכתי לנציבין מצאתי זקן אחד אמרתי לו כלום בקי אתה בר' יהודה בן בתירא א"ל הן כלום ראית שחלץ ביבמה א"ל ראיתי במנעל או בסנדל אמר לי וכי חולצין במנעל והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו אמרתי לו א"כ מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשיר' וכו' וברש"י שם ד"ה ה"ג כ' דלא גרסי' והתורה אמרה וכו' דהא דאין חולצין במנעל רק מדרבנן הוא עש"ה. וא"כ קשה דכיון דרק דרבנן הוא א"כ מה זה שהקשה לו מהא דאמר ר' מאיר חלצה במנעל חליצתה כשיר' הא סתם דרבנן הוא רק לכתחלה ושפיר בדיעבד חליצתה כשיר' וצ"ע:
ולענין אי בדברי קבלה ג"כ אמרינן דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד נראה מסברא דתלוי בפלוגתא אי דברי קבלה דין תורה יש להם דאי אמרינן כן אזי ג"כ אין לחלק בהם בין לכתחלה לדיעבד ואי יש להם רק דין דרבנן אזי אדרבה סתמייהו הוא רק לכתחלה כדרבנן וכמובן וראיתי בר"ן פרק ערבי פסחים שהביא בשם הרמב"ן וז"ל דאפי' דיעבד אם קידש ביין לבן לא יצא דלישנא דעד שיהי' בהן מראה יין אפי' דיעבד משמע ואעפ"י שאמרו בירושלמי א"ר ירמי' מצוה לצאת ביין אדום מ"ט אל תרא יין כי יתאדם אפי' דיעבד נמי הוא דליכא למימר דלכתחלה בלחוד הוא דקאמר דמנא תיתי אי בעינן קרא כדכתי' אפי' דיעבד נמי לא ואי לא בעינן קרא כדכתי' אפי' לכתחלה יהא כשר שהרי חשוב הוא ועולה על שלחן מלכים עכ"ל ומפורש בדברי' אלה דגם בדברי קבלה לא שייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד:
והנה התוס' במנחות דל"ח ע"א ד"ה ואם הקדים תכלת ללבן יצא חידשו עוד כלל בהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וז"ל תימא כיון דמקרא הוא דדרשינן דלבן ברישא נימא דמעכב הא לא בעינן שינה הכתוב לעכב אלא בקדשים וי"ל דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו גבי חליצה דאם הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי ואע"ג דכתי' ככה עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה עכ"ל. והנה לפי מה שכתבתי במ"א בחידושי דהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד מקורו הוא מדרש הירושלמי בהאורג דדריש אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות ע"ש ותיבת מצות לא קאי דוקא אמצות מעשיות כ"א גם כל דיני התורה ומשפטי' הם בכלל מצות כמבואר במנין המצות לראשונים ז"ל וקאי תיבת אלה למעט שכל מה שציותה תורה משפטים ודינים וכל דברי' צריך שיעשו כמו שנצטוה בתורה עשייתו ואם לא נעשה ככה אינו מועיל כלום והארכתי שם בחידושי. והנה לפי ההצעה הזאת אם אנו אומרין דרק חסרון גוף הדבר מעכב אבל חסרון סדר אינו מעכב א"כ ההכרח לומר דשינוי הסדר לא חשוב שלא כמצותן דכיון דעשה כל המצוה אלא שלא עשאה בסדרה ע"כ חשוב שפיר הדבר הנעשה שנעשה כמצותו והחסרון הוא רק דבר מבחוץ במה שאיחר המוקדם והקדים המאוחר ורק אם ציותה תורה שיהי' בדבר פלוני אלו ואלו המעשים עד"מ וחיסר אחת מן המעשים אז הוא דנחשב שעשה הדבר ההוא שלא כמצותו כיון שחיסר מן המעשים שציותה התורה בו אבל שינוי הסדר לבד חשוב שפיר כמצותן ודו"ק. ואפי' אם נאמר דהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד איננו מפאת דרש הירושלמי הנ"ל ורק טעם אחר יש בו עכ"ז זה עכ"פ הוא מוכרח מדברי התוס' דמנחות הנ"ל דשינוי הסדר חשוב שנעשה כמצותן דהא ציצית מצוה היא ועלה ודאי הא קאי קרא דאלה המצות וא"כ הרי בפשיטות תיקשי דמדוע אם שינה הסדר והקדים התכלת ללבן יצא הרי כתי' אלה המצות ודרשינן אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות והביאו הראשונים ז"ל הדרש הזה להלכה בכמה דוכתי וכנודע וא"כ זה ג"כ שעשה שלא כמצותו ראוי שלא תהי' מצותו מצוה ועל כרחך לומר דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן וחסרון הסדר חסרון מבחוץ הוא אבל גוף המעשה אשר עשה נחשבת שפיר כמצותה כיון שעשאה כפי הדינים אשר ציותה התורה בגוף העשי' ודו"ק. ודוגמא לזה תמצא בתוס' זבחים דק"ג ע"ב ד"ה ומודה ע"ש שכתבו לענין גזל הגר דבעינן שיביא הכסף קודם האשם וחידשו שם דאם הביא הכסף אחר שחיטת האשם קודם זריקה נמי מהני וכתבו ע"ז וז"ל וקשה דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה אלמא דאין תקנה להביא הגזל קודם שנזרק וא"ל דהיינו מדרבנן דהא תניא בסיפא גבי מצורע הקדים חטאתו לא יהא אחר ממרס בדמו וכו' (ור"ל דהתם במצורע הא הוי מה"ת וא"כ מוכח דגם בגזל הגר דכוותי' מה"ת הוא) ואע"ג דמה"ת פסול צריך עיבור צורה כדתניא פרק כיצד צולין כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים צריך עיבור צורה ופסולו בגופו הוי כמו פיגול וטריפה ונבילה אבל הקדמה לא עכ"ל הרי דהקדמת המאוחר לא חשוב פסולו בגופו רק פסולו מחמת דבר אחר וע"כ ה"נ לענין מצות אם הקדים המאוחר חשובה שפיר גוף העשי' כמצותה וחסרון הסדר הוא רק חסרון מחמת דבר אחר וחסרון מבחוץ:
והנה לכאורה יש להעיר ע"ז ממס' מעשר שני פ"ה משנה י"א עשיתי ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתוודות עכ"ל המשנה. וא"כ מוכח לכאורה דגם שינוי הסדר חשוב שלא כמצותן:
ואולם אחרי העיון זה אינו ואדרבה משם ראי' דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן וזה דהרי באותה משנה שם איתא עוד לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר וכו' וא"כ קשה דמדוע לא נימא דהקדמת מע"ש לראשון הוא ג"כ בכלל קרא דלא עברתי ממצותיך ומדוע הוציאו ההקדמה מן הכלל לדורשה דייקא מקרא דככל מצותך אשר צויתני ועל כרחך לומר דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן וע"כ בקרא דלא עברתי ממצותיך שפיר אין שינוי הסדר בכלל דזה ג"כ חשוב כמצותו וע"כ פירשו קרא דלא עברתי ממצותיך רק אדברים עצמיים אשר נצטוו בגוף הפרשת המעשר שתהי' ההפרשה במינו ובתלוש וכו' ולא על הסדר אשר נצטוה בהפרשה וכן קרא דככל מצותך אשר צויתני אלו הי' נאמר כמצותך אשר צויתני אזי ג"כ לא הי' שינוי הסדר בכלל כיון דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן והדיוק הוא רק מדכתי' ככל מצותך וגו' ע"כ תיבת ככל אתי לרבות שעשה ככל מה שנצטוה בלי שום שינוי כלל וכלל וגם שינוי הסדר בכלל שגם את הסדר לא שינה ודו"ק. ויובן בזה הא דדרשו הך קרא דככל מצותך אשר צויתני דייקא אשלא הקדים מעשר שני לראשון ולא על שום דין אחר משארי הדינים שהטילה תורה בהפרשת המעשר והרי דיני ההפרשה הם רבים וקרא סתמא כתי' ככל מצותך אשר צויתני וא"כ מדוע דרשוהו דוקא אהא דשלא הקדים מעשר שני לראשון ואין שום רמז לכאורה אל זה הדין דוקא במקרא יותר מלאחד משאר דיני ההפרשה ואולם להנ"ל ניחא דהמקרא עצמו שפיר מורה ע"ז מדכתי' באמת ככל מצותך אשר צויתני וא"כ הרי תיבת ככל מיותרת דהי' די שיכתוב כמצותך אשר צויתני ועל כרחך דקאי קרא אדבר אשר אלו הי' נכתב כמצותך אשר צויתני לא הי' הכתוב מתפרש על הדבר ההוא וא"כ כיון שכל הדינים אשר נאמרו בההפרשה הרי הם דינים עצמיים וכולם שפיר הם בכלל כמצותך אשר צויתני וא"כ על כרחך דקאי קרא אהקדמת מע"ש לראשון דדבר זה איננו בכלל כמצותך אשר צויתני כיון דשינוי הסדר הרי חשוב כמצותן וע"כ הוצרך הכתוב לכתוב ככל מצותך וגו' כדי שיורה על שינוי הסדר מפאת הריבוי דתיבת ככל וכנ"ל וא"כ המקרא עצמו שפיר מורה ע"ז דקאי אהקדמת מע"ש לראשון ומובנת דרשתם ז"ל לנכון בעזה"י:
והנה לכאורה יש לדחות זה ולומר דאפי' נאמר דשינוי הסדר חשוב כמצותן עכ"ז זה שייך רק במקום שלא בא מצוה בפ"ע לשמור הסדר ורק שסדר המצוה לבד נכתב בכתוב וכגון בציצית דכתי' תחלה הכנף מין כנף וכתי' תכלת בתר הכי להורות על סדר העשי' שיוקדם הלבן לתכלת וכמו שדרשו במנחות שם ע"כ שפיר שינוי הסדר חשוב שקיים מצות ציצית וחיסר רק את הסדר הנאמר בהמצוה משא"כ בהקדמת מע"ש לראשון דגוף הסדר נלמד מהא דביכורים נקראו ביכורים וזה מורה שהם ביכורים וקודמין לכל ואח"כ היא תרומה שנקראת ראשית ואח"כ הוא מעשר ראשון שיש בו ראשית וכו' וכמבואר במשניות תרומות וע"ז בא קרא דמלאתך ודמעך לא תאחר למצוה בפ"ע לשמור את הסדר הזה ולבל לשנותו וא"כ בכה"ג אם שינה את הסדר הרי ביטל שפיר גוף מצוה שהיא מצות ל"ת דמלאתך ודמעך לא תאחר ולא שייך כאן לומר שבשינוי הסדר עשה כמו שנצטוה וחיסר רק חסרון מבחוץ שהרי ביטל גופה של מצוה דמלאתך וגו' שציותה לשמור הסדר:
ואמנם אחרי העיון דברינו נכונים דנהי דמלאתך ודמעך לא תאחר הוא גוף מצוה על שמירת הסדר עכ"ז הרי היא מצוה בפ"ע ואין המצוה הזאת מצות המעשר כלל רק שבאה מצוה אחרת בפני עצמה לשמור את הסדר הכתוב במצות ביכורים ותרומה ומעשרות וע"כ רק אם הפריש מע"ש ממין על שאינו מינו או מן התלוש על המחובר וכו' אז הוא דנחשב שלא קיים מצות הפרשת המעשר כמצותה כיון שדינים אלו הם דינים עצמיים בהפרשת המעשר משא"כ אם הקדים מע"ש לראשון אז מצות הפרשת המעשר נחשב שפיר שעשה כמצותו ורק מצות מלאתך ודמעך הוא שלא קיים אבל מצות המעשר הרי שפיר היא כמצותה וכמובן. ואולם לפי"ז הנה נולד לנו עוד מובן שני במשנה דמע"ש הנ"ל וזה דקרא דלא עברתי ממצותיך מיסתבר להו לחכמים דקאי אגוף מצות ההפרשות ולא על מצות מלאתך ודמעך וגו' שהיא מצוה מבחוץ לא מצות ההפרשה העצמית וכן אלו נאמר כמצותך אשר צויתני אזי ג"כ הי' מוסב רק על גוף מצות ההפרשה ולא על מצוה מבחוץ ורק עתה שנכתב ככל מצותך אזי הכונה שקיים כל מה שנצטוה בלי חסרון אף מצוה אחת מאשר נצטוה ואף המצות שאינם גוף מצות ההפרשה ורק הם מצות מבחוץ השייכות אל ההפרשה ג"כ קיים וע"כ שפיר קאי אשינוי הסדר שבזה הוא מבטל מצוה דמלאתך ודמעך וגו' אשר היא מצוה מבחוץ השייכה אל ההפרשה אבל גוף מצות המעשר איננו מבטל בזה דלגבי מצות המעשר הרי שינוי סדרו חשוב שפיר כמצותן וכנ"ל:
והנה אחרי אמרי כל אלה מצאתי בגור ארי' עה"ת דברים כ"ו ד"ה לא הפרשתי ממין על שאינו מינו שכ' וז"ל ומה שמפרש ככל מצותך שלא שינה הסדר ולא עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שא"מ כי מה שצריך להקדים ביכורים שייך בזה ככל מצותך לפי שהקדמת ביכורים לתרומה ותרומה למעשר היא שלימות המצוה לפי שהמצוה בפני עצמה היא הפרשה והקדמה הוא ענין בפ"ע ולפיכך שייך בזה ככל מצותך כלומר שעשיתי ככל המצוה לגמרי בתכלית אבל ממין על שא"מ ומן החדש על הישן זהו גוף המצוה ושייך בזה לא עברתי ממצותיך עכ"ל ותלי"ת שכיונתי לדעתו ז"ל הרמה והנשאה כי דבריו הם ממש כפירושנו הראשון אשר פירשנו במשנה דמע"ש הנ"ל. ואחרי אשר ההצעה הזאת דשינוי הסדר חשוב כמצותו מבוארת בדברי האילן הגדול הזה ז"ל שהרי דייק לכתוב דרק מתיבת ככל הוא דנלמד גם שינוי הסדר ומוכח להדיא דאלו הי' כתוב עשיתי כמצותך אשר צויתני אזי לא הי' שינוי הסדר בכלל והיינו בהכרח משום דשינוי הסדר חשוב כמצותו א"כ איפוא נכון הטעם אשר כתבתי בדברי התוס' מנחות הנ"ל דכתבו דסדר אינו מעכב וזה דהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד נראה דנלמד רק מדכתי' אלה המצות והוי תיבת אלה מיעוט שבכל מצות ומשפטי התורה צריך שיעשה כמו שנצטוה בכתוב עשייתו וכדרש הירושלמי הנ"ל אם עשיתן כמצותן וכו' ולפי דרכנו קאי גם על משפטי התורה ודיני' וכנ"ל ולא מצות מעשיות בלבד רק שבכל משפטי התורה הוי תיבת אלה מיעוט שאם לא נעשה הדבר כפי מה שנצטוה עשייתו בכתוב וכגון נט אם נכתב במחובר וכדומה אזי אין ההוא מועיל כלום ואיננו הגט שאמרה תורה רק נייר בעלמא וא"כ כיון דשינוי הסדר חשוב כמצותו ואין נמעטו איפוא מקרא דאלה המצות ע"כ שפיר שינוי הסדר אינו מעכב וכנ"ל והוא טעם נכון מאוד בעזה"י:
ואולם עדיין יש לעיין בדברי התוס' מנחות הנ"ל דנהי דשינוי הסדר אינו מעכב מפאת הכלל דבדאורייתא אין לחלק וכו' עכ"ז הרי ראוי שיעכב מטעמא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ וא"ל דגם כללא דכ"מ דא"ר וכו' שייך רק בעביר' בגוף הדבר אבל עבירת שינוי הסדר לא אמרינן בה דלא מהני דז"א דהא בפ"ק דתמורה פריך ארבא דס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ מהא דמקדים תרומה לביכורים מה שעשה עשוי ע"ש ואמנם כבר כתבתי למעלה דמקדים תרומה לביכורים אינו דומה לשאר שינוי הסדר כיון שיש שם לאו מיוחד שלא לשנות הסדר דהיינו לאו דמלאתך ודמעך לא תאחר וע"כ הלאו הזה הרי הוא שפיר גוף מצוה ושפיר ראוי שנאמר דלא מהני מפאת שעבר על לאו זה משא"כ עבירת שינוי הסדר לבד היכא שלא באה מצוה מיוחדת לשמור הסדר ורק הסדר לבד הוא שנכתב בתורה והאדם משנה את הסדר ההוא אזי שפיר י"ל דלא שייך בי' כללא דכ"מ וכו':
ואמנם מצד הסברא גם זה קשה להבין דמאי בכך דהוא רק עבירת שינוי הסדר הרי סוף סוף עבר אמימרא דרחמנא ומדוע לא ינהוג בו כללא דכ"מ דא"ר וכו'. וצ"ל כמ"ש בחידושי במ"א דמפאת עבירת ביטול עשה לא אמרי' דלא מהני כיון דהעשה הוא רק חיוב אקרקפתא דגברא ואין כאן מעשה של איסור והא דפריך בריש תמורה ארבא מתורם מן הרעה על היפה וממתפיס תמימין לבדק הבית אע"ג דהוי נמי עשה היינו משום דאינהו הוי לאו הבא מכלל עשה ע"ש וגוף המעשה הוא האיסור שם אלא שנכתב בלשון לאו הבמכ"ע משא"כ בעשה דקום ועשה כגון בקדימת לבן לתכלת שציותה תורה לאדם להטיל לבן ואח"כ תכלת אזי אם הטיל תכלת תחלה אזי רק האדם הוא העובר עביר' במה שלא הטיל הלבן תחלה אבל אין כאן מעשה של איסור ולא שייך לומר דלא יהני המעשה עבור האיסור של האדם וכמובן:
ובהתבונני בזה הנה נתעוררתי על סתירה אחרת אשר יש כאן בין הך דמנחות להך דמקדים תרומה לביכורים דש"ס תמורה הנ"ל וזה דבש"ס מנחות שם ס"ל לרבי דתכלת ולבן מעכבים זה את זה וקאמר התם בגמ' אפי' תימא רבי לא נצרכה אלא לקדם דתני' מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר מצוה אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עיכובי מעכבי אהדדי (וברש"י ד"ה חיסר מצוה דלבן והוי כאלו לא נתנו לגמרי אמאי יצא הא לרבי עיכובי מעכבי אהדדי) א"ר יהודה אמר רב שחיסר מצוה ועשה מצוה ומאי חיסר מצוה דלא עביד מצוה מן המובחר עכ"ל הגמ' ומבואר בזה בגמ' דהיכא דהקדים המאוחר אז לא עבר עביר' בדבר הנקדם כ"א העביר' הוא בהדבר המאוחר וע"כ אם הקדים תכלת ללבן ס"ל לגמ' מעיקרא דהואל ועבר בלבן במה שאיחרו ע"כ לא קיים מצוה דלבן כלל וראוי שיעכב מפאת דחשוב כאלו אין לבן כלל ולבסוף מסיק דקיים גם מצוה דלבן אלא דלא עביד מצוה מן המובחר אם אינו עושה כסדר ועכ"פ מפורש דהעביר' בשינוי הסדר הוא בהמאוחר לא בהמוקדם ואלו בש"ס תמורה הנ"ל הרי מפורש להדיא איפכא דבהקדים תרומה לביכורים עבר עביר' בהתרומה ומשום כן פריך שם דלא תהני התרומה מטעמא דכ"מ דא"ר וכו' עש"ה והתוס' במנחות שם דל"ח ע"ב ד"ה אילימא כתבו וז"ל תימא דאיפכא הל"ל דמצות לבן עבד אבל מצות תכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר וכו' עכ"ל הנה הם ז"ל נתקשו בזה מצד הסברא דראוי לומר דתכלת המוקדמת היא שלא כהלכה ולפמ"ש קשה טפי דדברי הש"ס עצמם הרי סותרים זה את זה ש"ס דמנחות לש"ס דתמורה הנ"ל וצע"ק:
וראיתי בירושלמי תרומות פ"ג ה"ג דאמתני' דתנן התם המקדים תרומה לביכורים וכו' אעפ"י שעבר בל"ת מה שעשה עשוי וכו' קאמר התם בירושלמי וז"ל אימת הוא עובר ר' חייא בר בא אמר מתחלה ר' שמואל בר יצחק אמר בסוף מה נפיק מביניהון (מאי בינייהו) לשירוף הכרי נפיק מביניהון (כלומר אם נשרף הכרי בנתיים איכא בינייהו) על דעתי' דר' חייא בר בא עובר על דעתי' דר' שמואל בר יצחק אינו עובר עכ"ל הירושלמי. והפני משה שם ד"ה מתחלה כ' וז"ל כשמקדים תרומה לביכורים כבר הוא עובר על הלאו או דילמא בסוף ומשיפריש הכל שלא על הסדר הוא שעובר על הלאו הזה ובד"ה מה נפיק מביניהון כ' וז"ל כלומר הא ודאי איכא בינייהו אם אח"כ הפריש שאר המעשרות כסדר דלר"ש אינו עובר אלא דקמ"ל דגם הא דקאמר נמי איכא בינייהו ובד"ה לשירוף הכרי נפיק מביניהון כ' אם אחר שהקדים התרומה נשרף הכרי ולא הי' יכול להפריש עוד שאר המעשרות איכא בינייהו דלר"ח כבר עבר ולר"ש אינו עובר ואעפ"י שלא תיקן כאן כלל להפריש השאר על הסדר עכ"ל. הנה הוא ז"ל מפרש דפלוגתתם היא אם עובר בהקדמת תרומה לביכורים לבד אעפ"י שמפריש שאר מעשרות על הסדר או דילמא אינו עובר אלא עד שיפריש הכל שלא על הסדר דהיינו שיקדים מע"ש לראשון וראשון לתרומה ותרומה לביכורים. ובמחכ"ת פירושו זה דוחק גדול דא"כ כששאל מאי בינייהו בפשיטות הי' לו להשיב דאיכא בינייהו אם לא הקדים אלא אחד מהן והשאר הפריש על הסדר וכמו שהקשה הוא ז"ל בעצמו ותו דאם הפירוש כדבריו ז"ל לא הי' לו להירושלמי לשאול כלל מאי בינייהו שהרי הנפקותא ביניהם מפורשת בדבריהם שזה אומר שעובר מיד בהקדמת תרומה לביכורים והשני חולק עליו ואומר שאינו עובר אלא לבסוף אם הפריש כל המעשרות שלא על הסדר והרי זו מחלוקת מפורשת ולא שייך בכה"ג לשאול כלל מאי בינייהו:
ולכאורה הי' נלענ"ד לומר דמחלוקת דירושלמי הנ"ל היא בספק הנזכר אי בהקדמת המאוחר העביר' היא בהמוקדם או בהמאוחר דמ"ד בתחלה ס"ל דהעביר' היא הרמת התרומה המוקדמת ומ"ד בסוף ס"ל דהעבירה היא הפרשת הביכורים המאוחרים וע"ז שפיר שאל מאי בינייהו הרי סוף סוף עבר וע"ז משני נשרף הכרי בנתיים איכא בינייהו דמ"ד בתחלה עבר ולמ"ד דהעביר' היא בהפרשת הביכורים המאוחרים לא עבר כיון שנשרף הכרי בנתיים ולא הפריש הביכורים כלל. ועי"ל דתרוייהו ס"ל דהעביר' היא בהקדמת התרומה אלא דבהא קמיפלגי דמ"ד בתחלה ס"ל דמיד בהפרשת התרומה הוא עובר ומ"ד בסוף ס"ל דכיון דעיקר העביר' הוא בהקדמת תרומה לביכורים ע"כ זה שייך רק אם הפריש שניהם התרומה והביכורים וקדמה התרומה לביכורים אז יש על התרומה שם קדימה כיון שנפרשו הביכורים מאוחרים לה ושייך לומר שעבר עבירת הקדמת תרומה לביכורים אבל אם לא הפריש הביכורים כלל אז לא חשובה התרומה מוקדמת לה כלל שאין לך לומר על דבר שהוא קדום אלא כשיש דבר בפועל מאוחר לו וע"כ רק אם הפריש אח"כ הביכורים אז אגמ"ל דעבר עביר' בהפרשת התרומה במה שהקדימה אבל אם לא הפריש אח"כ הביכורים אז הרי הוא רק הפרשת תרומה בעלמא לא הפרשה מוקדמת לביכורים ולא עבר כלל וא"כ תרוויהו ס"ל דהעביר' היא בהקדמת התרומה אלא דלמר עובר מיד ולמר כשהפריש הביכורים אח"כ הוא דאגמ"ל דעבר ודו"ק:
ואולם דברי הירושלמי עדיין אינם מדוקדקים לפירושנו זה דלמה לו לומר דנשרף הכרי בנתיים איכא בינייהו הרי הי' יכול לומר בפשיטות דאיכא בינייהו היכא דהפריש תרומה ולא הפריש הביכורים אח"כ וי"ל דהירושלמי נקט דבר הרגיל אליבא דתרוייהו דהא למ"ד דבתחלה הוא עובר כל העביר' א"כ מאי דעביד עביד והוי אחרי כן הפרשת הביכורים מצוה ככל שאר הפרשות ביכורים [וע' רש"י גיטין מ"ז ב' ד"ה מדאורייתא דאפי' אם אינו רוצה לאכול הפירות הוי הפרשת הביכורים מצוה] וא"כ ודאי אם הכרי קיים הרי הוא מפריש ממנו ביכורים כמצותן וע"כ דיבר הירושלמי בהוה ונקט הנפקותא בנשרף הכרי בנתיים ולא נקט סתם בהפריש תרומה ולא הפריש ביכורים אחרי כן כיון דאין זה דבר ההוה למ"ד דעובר בתחלה:
ואמנם עדיין קשה דהול"ל דאיכא בינייהו אם רשאי להפריש ביכורים אחרי הפרשת התרומה דלמ"ד דעובר בתחלה מאי דעביד עביד ורשאי אח"כ להפריש ביכורים ואדרבה מצוה היא וככל שאר ביכורים וכנ"ל ולמ"ד דעובר בסוף הרי אסור להפריש הביכורים כדי שלא יעבור למפרע על הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר ודחי' לא שייך כאן דהא בא ע"י פשיעה ולא שייך דחי' בכה"ג וכמ"ש התוס' בעירובין ק' א':
ונראה אחרי העיון דכונת הירושלמי היא באופן אחר לגמרי וזה דתרוייהו ס"ל דכל העבירה היא בהפרשת התרומה המוקדמת אלא דלאו זה דמלאתך ודמעך לא תאחר הרי הוא לאו הניתק לעשה וכמבואר בתמורה דף ד' ע"ב וענין הניתוק הוא דכשמפריש הביכורים אחר כך הוא מתקן למפרע את הלאו שעבר בהפרשת התרומה עש"ה בתמורה בגמ' ובתוס' שם ד"ה כהנים. וע"כ נראה בפשיטות דהנך אמוראי דירושלמי פליגי בפלוגתת ר"י ור"ל במכות דט"ו ע"ב אי לאו הניתק לעשה תלוי בקיימו ולא קיימו או בביטלו ולא ביטלו ונודע דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפלוגתתם היא דלמ"ד קיימו אז כל זמן שיש עוד מציאות לקיום העשה אינו לוקה ורק כשנתבטל העשה אפי' מאליו לוקה ולמ"ד ביטלו בעינן שיבטל העשה בידים ואם נתבטלה מאליו אינו לוקה וסברת פלוגתתם היא דלמ"ד קיימו אזי העבירה היא מיד בשעת עשיית המעשה ורק אח"כ קיום העשה מתקנת העביר' הקדומה ולכן כל זמן שיש עוד מציאות אל התיקון אינו לוקה דשמא יתקן המעוות ורק כשנתבטלה העשה אפילו מאלי' ואין עוד מציאות אל התיקון אזי ממילא הוא לוקה על העביר' שעבר כבר ולמ"ד ביטלו אזי כל העביר' היא רק בשעת ביטול העשה ואז הוא שעובר על הלאו וע"כ אם נתבטלה העשה מאלי' אינו לוקה כיון שעיקר העבירה הוא רק ביטול העשה והרי הוא לא ביטלה כלל ורק מאלי' נתבטלה וכ"ז נודע לכל באי שער הסוגי' דביטלו ולא ביטלו:
ולפי"ז נראה פשוט דהנך אמוראי דירושלמי פליגי בפלוגתא הנ"ל ממש דלמ"ד דעובר בתחלה ס"ל קיימו ולא קיימו דלסברא זאת הרי העביר' היא מיד בשעת עשיית הלאו וכנ"ל וע"כ אם נשרף הכרי בנתיים ונתבטלה איפוא עשה דהפרשת הביכורים מאלי' ואין מציאות עוד לקיום העשה שפיר לוקה וכנ"ל ומ"ד דאינו עובר אלא בסוף ס"ל כמ"ד ביטלו ולא ביטלו דלמ"ד הזה עיקר העביר' בלאו הניתק לעשה הרי הוא רק בשעת ביטול העשה וכנ"ל וזהו הכוונה באמרו דאינו עובר אלא בסוף היינו בשעת ביטול העשה ולמ"ד הנ"ל הרי בעינן ג"כ ביטלו בידים ואם נשרף הכרי בנתיים מאלי' הרי אינו לוקה וע"כ שפיר קאמר הירושלמי דשירוף הכרי בנתיים איכא בינייהו וזה נראה נכון מאד בביאור הירושלמי בעזה"י:
ואם כנים הדברים הנה יש מהם ראי' גדולה לדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל בסוגי' דניתוק דאלו לדעת רש"י ותוס' שם דלמ"ד קיימו אזי כשמתרין בו בב"ד לקיים העשה ואינו מקיימה לוקה מיד אעפ"י שיש מציאות עוד אל העשה ולמ"ד ביטלו בעינן ביטלו בידים א"כ הרי לא הי' לו להירושלמי לומר דשירוף הכרי איכא בינייהו ומה לי לשירוף הכרי והל"ל בפשיטות דהתרו בו לקיים ולא קיים איכא בינייהו וכמובן משא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל דלמ"ד קיימו נמי בעינן ביטול העשה אלא דדי בביטול מאלי' ולמ"ד ביטלו בעינן ביטלו בידים א"כ דברי הירושלמי מדוקדקים מאד ושפיר נקט שירוף הכרי איכא בינייהו והיינו כשנשרף הכרי ונתבטלה העשה ע"י כן מאלי' ולא ביטלה בידים זה איכא בינייהו שהרי זה הוא כל הפלוגתא שבין המ"ד קיימו למ"ד ביטלו ובאתי רק להעיר:
והנה מה שרציתי לומר תחלה דפלוגתא דהירושלמי היא אם העביר' היא בשעת הקדימה או בשעת האיחור נראה ודאי דלא ניתן להאמר כלל שהרי בבבלי בתמורה שם ס"ל דלאו דמלאתך וגו' הוא לאו הניתק לעשה וכנ"ל וא"כ ודאי אין לומר שיש כאן פלוגתא רחוקה כזאת דלבבלי הוי הפרשת הביכורים המאוחרים מצוה ומתקנת גם העביר' הקדומה ואלו לר' שמואל בר יצחק דירושלמי הנ"ל אדרבה תהי' הפרשת הביכורים הזאת כל העביר'. ותו דודאי א"א לומר דכל העביר' היא בהמאוחר לבד דא"כ תיקשי ממשנה דמע"ש הנ"ל דאם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתוודות ולומר עשיתי ככל מצותך וגו' ואמאי הרי זה הוידוי הוא במע"ש וא"כ הרי המע"ש שפיר הפריש כמצותו ורק במע"ך המאוחר הוא שחטא ואע"ג דמרבינן במשניות שם דעל כולם הוא מתוודה עכ"ז עדיפא ה"ל למשנה למינקט שאם הקדים תרומה לביכורים אינו יכול להתוודות שעל זה נאמר עיקר הלאו דמלאתך וגו' וגם הם הראשונים בהפרשה ומדוע נקטה המשנה השינוי האחרון בהפרשות ושבקה לשינוים הקודמים לה ועל כרחך דמקדים מע"ש לראשון העביר' היא במע"ש המוקדם וע"כ כיון שעיקר הוידוי הוא על המע"ש ושאר ההפרשות אתי רק מרבויא לכן פירשה המשנה את המקרא על חטא שבמע"ש שעליו הוא עיקר הוידוי לפי פשט הפרשה וז"פ:
וגוף קושיתנו אשר הקשינו דמדוע בקדימת תכלת ללבן העביר' היא בשעת האיחור וכנ"ל ואלו בהקדמת תרומה לביכורים העביר' היא בשעת ההקדמה נראה ליישב בפשיטות דלאו דמלאתך וגו' הסברא מחייבת שלא הית' כונת התורה שאם הפריש תרומה לא יפריש אחר כן ביכורים עוד דמדוע תגרע מצות הביכורים בשביל שעשה תחלה שלא כהוגן להפריש התרומה קודם לה ומאי דעביד הרי כבר עביד וא"א לבטלו ואין כאן שום עצה כי אם שנאמר שלא יפריש ביכורים עוד ותבטל מצות הביכורים וזה איננו סברא כלל דמדוע יגרע עתה מצות ביכורים בשביל שעשה תחלה שלא כהוגן ואטו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וכו' וע"כ הסברא מחייבת שפיר דכוונת התורה הית' לאסור רק הקדימה לבד והוי הקדימה כל העביר' ואם עבר עבירה הזאת אזי מאי דעביד עביד ומפריש אח"כ הביכורים כמצותן. משא"כ בהך דתכלת ולבן שאם הקדים להטיל תכלת הרי יש בידו שפיר שלא להטיל הלבן עתה בבגד רק יסיר התכלת תחלה מן הבגד ויטיל מחדש שניהם כמצותן הלבן תחלה ואח"כ התכלת וע"כ שפיר אם לא הסיר התכלת והניחו כך וגמר לה להטיל הלבן באיחור אל התכלת אזי כל העביר' שפיר היא רק בשעת הטלת הלבן ודו"ק:
ואולם עדיין יש לדקדק דכיון דבהקדמת תרומה לביכורים הקדימה היא כל העביר' א"כ ה"ל לקרא למיכתב מלאתך ודמעך לא תקדים ומדוע כתי' לא תאחר ונראה בזה דבאמת עיקר החטא הוא האיחור כדכתי' מלאתך ודמעך לא תאחר ויש להבין ענין האיסור דכיון דהפרשת הביכורים חשובה טפי מתרומה מדציותה תורה להקדימה לתרומה וכמבואר ברש"י סנהדרין דמ"ט ע"ב ד"ה ואידך דכל קדימות שבתורה חשיבות המוקדם היא המחייבת הקדמתו מלבד בסדר עבודות יוה"כ שאינו כן עשיה וע"כ החטא הוא במה שפוחת וגורע מצות הביכורים בהקדימו לה התרומה אשר היא למטה ממנה במדריגה ובזיון הוא אל הבכורים אם התרומה הפחותה ממנה מופרשת והיא עדיין לא הופרשה ועכ"פ עצם החטא הוא רק איחור הבכורים כלשון הכתוב לא תאחר אלא שזה האיחור וזאת העביר' הרי נעשית רק ע"י הפרשת התרומה שהרי כל זמן שאינו מפריש כלל לא את הבכורים ולא את התרומה הרי אינו עובר על מלאתך ודמעך לא תאחר דלפי מה שפירשו חכמים את הלאו הזה על הקדמת תרומה לביכורים הרי אין הלאו מוסב על איחור גרידא דבכורים במה שמאחר ומתמהמה בעצמות הפרשתם ומה שלא פירשו חכמים באמת את הלאו הזה על איחור ההפרשה גרידא כבר כ' בשפתי חכמים בפ' משפטים שם וז"ל דאין לומר לא תאחר מליתן הבכורים שהרי לא מצינו לה זמן מפורש בתורה ועל כרחך צריך לומר לא תאחר אותה למצוה שאחרי' היינו הפרשת התרומה) עכ"ל. ויש לי עוד טעם אחר בזה ואכ"מ. וגם יכול להיות שמפי השמועה למדו דפי' הכתוב כך הוא ועכ"פ לפי האמת שהלאו מוסב רק על איחור הבכורים אחרי התרומה א"כ כ"ז שאין מפריש כלל הרי אין כאן איחור עדיין שהרי בידו עדיין להפריש הבכורים תחלה ואת התרומה אח"כ ורק כשמפריש את התרומה ועדיין לא הופרשו הבכורים ונשארו הבכורים מאוחרים איפוא מן התרומה הנה ע"י הפרשת התרומה הזאת הרי הוא עושה את איחור הבכורים שע"י זאת ההפרשה הרי ממילא נמצאו הבכורים מאוחרים לה וא"כ שפיר כתי' מלאתך ודמעך לא תאחר שהרי זהו עצם החטא מה שהוא מאחר את הבכורים וג"כ שפיר העלינו דכל העביר' נעשית רק בשעת הפרשת התרומה (וכמו שהוכחנו מסוגי' דתמורה הנ"ל) שאז שפיר הרי נגמרת כל העביר' שעל ידי ההפרשה הזאת הרי הוא הוא שמאחר את הבכורים ובחלות הפרשת התרומה הרי ממילא הבכורים שלא הופרשו עדיין מאוחרים לה ועובר מיד על מלאתך ודמעך לא תאחר ואין שום חילוק בין אם מפריש אח"כ הביכורים או לא כמו שאין חילוק במאחר קרבנו עד אחרי ג' רגלים אם מקריב אחרי כן את קרבנו אם לא ורק מיד שעברו עליו ג' רגלים ולא הקריב קרבנו הרי מיד הוא עובר על בל תאחר וכמו כן כאן שציותה תורה שלא לאחר הפרשת הביכורים עד אחרי הפרשת התרומה הנה מיד בחלות הפרשת התרומה ולא הופרשו הביכורים עדיין הרי מיד הוא עובר על לא תאחר ודו"ק היטב מאוד כי הכין הוא ברירא דהך מילתא בס"ד. ואולם עכ"ז שפיר הוקשו בפ"ק דתמורה דבמקדים תרומה לביכורים נימא כ"מ דא"ר וכו' ולא תועיל התרומה ואף ע"ג דאין הפרשת התרומה עצם האיסור כ"א איחור הבכורים דעכ"ז כיון דאי לא תועיל התרומה יתוקן האיסור שהרי אם לא נפרשה התרומה הרי ממילא אין הבכורים מאוחרין לה ובידו עדיין להפריש הבכורים תחלה ואת התרומה אח"כ ע"כ שפיר ראוי לומר כ"מ דא"ר וכו' כיון דעיקר טעמא דרבא הוא רק מפאת תיקון האיסור וכנודע וע"כ כל שיש מעשה עם העביר' אשר אם לא תועיל המעשה לא תהי' כאן עביר' שפיר ראוי לומר דלא מהני ואעפ"י שאין המעשה עצם האיסור וכן שפיר אמרו בפ"ק דתמורה שם דכי היכי דמימר לקי משום דבדיבורי' איתעביד מעשה (שעושה מחולין קדשים ולא חשוב לשאב"מ) ה"נ מקדים תרומה לביכורים לקי משום דבדיבורי' איתעביד מעשה (שעושה מחולין תרומה) ע"ש ואע"ג דמעשה הזאת דהיינו חלות התרומה הרי איננה האיסור כ"א איחור הבכורים הוא האיסור והאיחור הרי אין בו מעשה דז"א דבמימר הרי ג"כ כך הוא דעיקר העביר' בו הרי הוא רק במה שרצה להפקיע קדושת ההקדש הראשון וכנודע וזה הרי אין בו מעשה ועכ"ז אנו אומרים דכיון דנעשה עביר' זאת ע"י הקדש התמורה ואי אפשר לעביר' זאת כ"א ע"י הקדש זה שהוא מעשה ע"כ חשוב לאו שיש בו מעשה וא"כ ה"נ במקדים תרומה לביכורים דעבירת האיחור הרי נעשית רק ע"י מעשה חלות התרומה וא"א לעביר' זאת בלתי ע"י מעשה זאת ע"כ שפיר חשוב לאו שיש בו מעשה ושפיר אמרו שם מאי שנא מימר דלקי משום דבדיבורי' איתעביד מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורי' וכו' וז"פ:
ואמנם כן הנה יש לנו עוד מובן שלישי במשנה דמע"ש הנ"ל דדייק רק מתיבת ככל דאם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתוודות וכנ"ל וזה דבמקדים מע"ש לראשון הרי באמת אין כאן שום חטא בהפרשה כלל שהפרשת המע"ש הרי אין בה חטא כלל שהחטא הרי הוא רק נגד המע"ר במה שמאחרו אלא שזה האיחור נעשה ע"י הפרשת המע"ש והוי ההפרשה רק סיבת החטא אבל עצם החטא הרי הוא חוטא רק במע"ר במה שמאחרו ועובר על אזהרת התורה שהזהירה שלא לאחרו וכנ"ל ובהפרשת המע"ר שמפריש אחרי כן הרי ג"כ אין כאן שום חטא כלל דאדרבה העדר ואיחור ההפרשה מה שלא הפרישו מקודם למע"ש זה הוא החטא וה"ז דומה למאחר קרבנו עד אחר ג' רגלים דכשמקריבו אחר ג' רגלים הרי ההקרבה הוא כמצותה שפיר ואדרבה במה שלא הקריבו עד עתה הוא שעבר על בל תאחר וא"כ אם הקדים מע"ש לראשון אין כאן שום חטא בהפרשה רק איחור הפרשת המע"ר הנעשה ע"י הפרשת המע"ש הוא החטא וע"כ שפיר אין החטא הזה נכלל בגופי' דקרא דכמצותך אשר צויתני וקרא דלא עברתי ממצותיך דהני קראי קאי רק על גופי ההפרשות שגופי ההפרשות עשה כמצוותן ולא חטא בם וכדברי הגור ארי' הנ"ל ואילו בגופי ההפרשות הרי אין כאן חטא כלל ע"י הקדמת מע"ש לראשון וע"כ שפיר צריך ללמוד מריבוי דתיבת ככל דמוכח דעשה לגמרי בשלימות ומרבה גם שינוי הסדר וכנ"ל אבל עצם ההפרשות הרי אין כאן שום חטא בם כלל וכלל ויש כאן חטא רק באיחור ההפרשה ובמה שלא הפריש הוא שחטא נגד מה שהוא מצווה אבל ההפרשות עצמם הרי שפיר עשאם כמצותם ולא חטא בם כלל וכלל ודו"ק היטיב: