לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל ד
דיעבד אי מיקרי ראוי
דע דבכמה דוכתי מצינו דדיעבד נקרא ראוי והם. א) בתוס' יבמות ד"ב ע"א ד"ה ואחות שכתבו דנדה בת יבום מיקריא הואיל ובדיעבד אם בא עלי' בנדתה קנאה ועל כן לא שייך בה כללא דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' ע"ש. ב) שם ביבמות דכ"א ע"א ברש"י ד"ה תפסי כ' בכללא דכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה מקרא דואם לא יחפוץ לקחת וגו' הא אם חפץ ייבם וע"כ כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דזהו רק אם כשמיבם אותה אין היבום מועיל אפי' בדיעבד אבל בחייבי לאוין דקידושין תופסין בחייבי לאוין שפיר קרינן בה לקחת ובת קיחה היא וחשובה עולה ליבום ועולה ג"כ לחליצה עש"ה. ג) בש"ס קידושין די"ב ע"א איתא דכל היכא דלא מצי ליעד לא הוי זביני' זבינא ע"ש ואעפ"כ איתא שם די"ח ע"ב ושוין שמוכרה אלמנה לכ"ג וכו' ע"ש אלמא דאע"ג דבעינן ראוי' ליעוד ואלמנה לכ"ג הרי אסור ליעדה עכ"ז הוי זביני' זבינא ועל כרחך הטעם דכיון דבדיעבד הקידושין תופסין ראוי' ליעוד מקריא. ד) בזבחים דק"ט ע"א איתא דכל הפסולים למזבח שדינם שאם עלו לא ירדו מיקרי ראוים לפתח אוהל מועד וחייבין עליהם בחוץ ע"ש וכן כתבו התוס' בחולין ד"מ ע"א ד"ה חייב ע"ש. ה) ברמ"א או"ח סי' קכ"ט סעיף ב' כ' וז"ל ולכן אומרים במנחה ביוה"כ אלקינו ואלקי אבותינו אע"ג דאין ראוי לנשיאת כפים מ"מ הואיל ואם עלה לא ירד מיקרי קצת ראוי עכ"ל. ו) ברש"י כריתות דכ"ג ע"א ד"ה בגסה כ' דכל שאם עלה לא ירד מיקרי חזי לגבוה ויש בו קדושת הגוף למעול בו עש"ה. ז) בתוס' זבחים דס"ט ע"א ד"ה ואין הקשו אהא דאמרי' התם דמולק קדשים בחוץ הוי נבילה לטמא ואין אומרים דהואיל ובפנים אינו מטמא ה"ה בחוץ משום דאין דנין דבר שלא בהכשירו מדבר שהוא בהכשירו וע"ז הקשו דנילף ממליקת שמאל ולילה בפנים דהוי ג"כ שלא בהכשירו ואעפ"כ אינו מטמא ותירצו וז"ל וי"ל דכיון דאם עלו לא ירדו הכשירו קרינא בי' עכ"ל:
ואולם יש לי להביא ג"כ כמה דוכתי דמוכחי לכאורה איפכא דדיעבד אינו נקרא ראוי והם. א) בתוס' כתובות ד"ל ע"א ד"ה איכא שכתבו דבאנוסת עצמו אע"ג דאם נשא נשוי עכ"ז כיון דלכתחלה לא ישא חשובה אינה ראוי' לקיימה ע"ש. ב) ברש"י ראש השנה ד"ז ע"ב ד"ה והרי רגלים כ' וז"ל דקתני מתני' לענין בל תאחר דקס"ד זמן בל תאחר לאו מאורתא הוא כשקידש היום חייל אלא עד שתבוא שעה שהוא ראוי להביא נדרים ונדבות ואין זאת עד שיקריב תמיד של שחר שאין קרבן קודם לו עכ"ל. ומבואר בדברי רש"י אלה דקודם תמיד של שחר מיקרי אינו ראוי להביא נדרים ונדבות וא"כ לפי המבואר בש"ס מנחות דמ"מ ע"ב דהא דאין דבר קודם לתמיד של שחר היינו רק למצוה אבל לא לעכב ואם הקריב קרבן קודם לתמיד של שחר כשר בדיעבד ע"ש (וע' בתוס' שם וביומא כ"ט א' ובעירובין ב' א') א"כ מוכח דדיעבד אינו נקרא ראוי וי"ל דנהי דמיקרי ראוי להקרבה עכ"ז אינו עובר בבל תאחר דכיון שאסור לו להקריב לכתחלה לא חשוב מאחר כשאינו מקריב וכמובן וא"כ כיון דרש"י ז"ל לענין בל תאחר איירי לכן שפיר כ' דקודם תמיד של שחר אינו ראוי להביא וכו' והיינו דלענין בל תאחר לא ראוי וכ'. ג) בתוס' פסחים די"א ע"א ד"ה קוצרין בית השלחין כתבו וז"ל פירש"י ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וכו' ובית השלחין וכל הנהו אע"ג דתני' בפרק כל הקרבנות אם הביא כשר כיון דלכתחלה לא יביא חשבינן לי' ממקום שאי אתה מביא עכ"ל ומוכח דדיעבד אינו נקרא ראוי. ד) במס' מעשר שני פ"ה מ"ח תנן א"ר יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי הבתים שבמדינות מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור עכ"ל המשנה. ובר"ש כ' וז"ל שלא בא לעונת מעשר היינו קודם מירוח כל אחד כדמפורש בפ"ק דמעשרות ובירושלמי פריך ולא טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת מעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הופרשו המעשרות ומשני ר' זירא בשם שמואל הדא אמרה דטבל קרוי קודש (ועל כן הוא חייב בביעור וכדכתי' בערתי הקודש מן הבית) ובראשונה (קודם שבא ר"ע) היו סבורין דאפי' קודם מירוח קרוי קודש עכ"ל וראוי להבין באיזה סברא נחלקו בזה אי טבל קודם מירוח קרוי קודש או לא ונראה דהנה קדושת הטבל הרי היא רק מפאת שאפשר להפריש ממנו תרומה ומעשרות שהם קדושים ויש בטבל קדושת התרומה והמעשר בכאן ועל כן קודם מירוח שאסור לכתחלה להפריש ממנו תרומה ומעשרות ובדיעבד אם עבר והפריש מהני וכמבואר במס' תרומות פ"א מ"י (ועי' תוס' קידושין דס"ב ע"א ד"ה אין ע"ש) ועל כן אם הטבל קרוי קודש קודם מירוח מפאת אפשריות ההפרשה דבר זה ראוי שיהי' תלוי בהא אי דיעבד נקרא ראוי דאי דיעבד מיקרי ראוי א"כ הרי גם קודם מירוח יש בו ראויות ההפרשה ויש בו קדושה מפאת ראויות ההפרשה ואי דיעבד לא מיקרי ראוי א"כ הרי אין בו ראויות ההפרשה וממילא אין בו קדושה וכמובן. וא"כ בהך מילתא הוא דפליגי אי דיעבד נקרא ראוי או לא וא"כ מעתה שבא ר"ע ולימד דקודם מירוח אינו חייב בביעור מוכח דדיעבד לא מיקרי ראוי ה) בש"ס קידושין דנ"ד ע"א ס"ל לר' מאיר דמועלין בעתיקים (בשקלים ישנים שהובאו בשנה שעברה מפאת שראוים להביא בהם קרבנות ציבור וע"כ יש קדושה עליהם ומועלין בהם) ובתוס' שם ד"ה מועלין כתבו וז"ל וא"ת והיכי מצי לתרום. מעתיקין לקרבנות ציבור הא בעינן תרומה חדשה כדדרשינן בראש השנה (ד"ז ע"א) הבא מתרומה חדשה מעולת חודש בחדשו וי"ל דהיינו למצוה אבל היכא דלא אפשר עבדינן עכ"ל. ולכאורה מדוע לא תירצו התוס' בפשיטות דהרי מפורש בגמ' ראש השנה שם דרק לכתחלה מצוה להביא מן החדש אבל בדיעבד אם הביא מן הישן יצא עש"ה וע"כ שפיר סתקלין עתיקין קדישי מפאת שאלו עבר והביא מהם קרבנות ציבור יצא ועל כרחך דדיעבד לא מיקרי ראוי וע"כ מפאת הדיעבד אין בהתקלין קדושה כמו שאין קדושה בטבל קודם מירוח מפאת הדיעבד שאם עבר ותרם תרומתו תרומה וע"כ הוכרחו התוס' לחדש מה שאיננו מפורש בגמ' דר"ה הנ"ל והיינו שחידשו דהיכא דלא אפשר שרי לכתחלה וע"כ כיון דמשכחת גונא שהתקלין העתיקין יהיו כשרים אפי' לכתחלה כגון שאם יארע שלא יהי' אפשר להביא מן החדשים כגון שיאבדו החדשים וכדומה וע"כ מפאת זה שפיר יש קדושה על העתיקין ודו"ק היטב וא"כ מוכח גם מזה דדיעבד לא מיקרי ראוי. ודע דמה שכתבו התוס' קידושין הנ"ל דהיכא דלא אפשר מייתינן מן העתיקין אם שאין זה מפורש בגמ' וכנ"ל צ"ל דכיון דזה עכ"פ מפורש בגמ' דבדיעבד אם הביא מן הישן יצא ע"כ ממילא היכא דאי אפשר פשוט להו לתוס' דהוי הלכתחלה כדיעבד ומייתינן גם לכתחלה [ועיין תוספות כתובות כ"א ב' ד"ה האמר שכתבו וז"ל והרשאה נמי דכתבינן אמטלטלי דכפרי' היינו משום כיון דאינו יכול לילך שם כדיעבד דמי עכ"ל. וע"ע רש"י עירובין ד"ק ע"א ד"ה ור"י אומר ינתנו במתנה אחת שכ' וז"ל כיון דקיי"ל כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנו במתנה אחת כיפר הכא דלא אפשר סמכינן עלה אפי' לכתחלה וכו' עכ"ל וכהנה רבות] וז"פ. ו) יש לי להביא עוד ראי' כעין ראי' הקדומה דדיעבד אינו נקרא ראוי וזה מדאמרי' ביומא דל"ג ע"א מערכה גדולה קודמת למערכה שני' של קטורת מנלן דתני' היא העולה על מוקדה וגו' זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שני' של קטורת ואיפוך אנא מסתברא מערכה גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה (שעלי' מקטירים כל הקטרות חוץ מן הקטורת שבהיכל) אדרבה מערכה שני' עדיפא שכן מכניסין ממנה לפנים (ממנה חותין גחלים להכניס להיכל להקטיר עליהן קטורת) אפ"ה כפרתה מרובה עדיפא ואיבע"א אי לא משכח עצים למערכה שני' מי לא מעייל (גחלים לקטורת שבהיכל) ממערכה גדולה עכ"ל הגמ' וברש"י ד"ה מי לא מעייל כ' נמצאת אף הגדולה ראוי' לפנים עכ"ל. והנה הא דפשיטא לי' לגמ' דאי לא משכח עצים למערכה שני' מעייל ממערכה גדולה אע"ג דמערכה שני' היא חיוב דאורייתא וכדדרשי' מקרא דואש המזבח תוקד בו צ"ל דכיון דלא שנה בי' קרא לעכב ע"כ בדיעבד כשר אם הכניס ממערכה גדולה וע"כ היכא דלא משכח עצים למערכה שני' שפיר מכניס לכתחלה ממערכה גדולה דהיכא דאי אפשר הרי הלכתחלה כדיעבד דמי וכנ"ל. וא"כ איפוא יש לדקדק גם מדברי הגמ' אלה דדיעבד לא מיקרי ראוי דאל"כ ל"ל לומר דמערכה גדולה נחשבת ראוי' לפנים מפאת דאי לא משכח וכו' תיפוק לי' דחשיבא ראוי' מפאת דאלו עבר והכניס ממנה הקטורת כשר וכנ"ל ועל כרחך דדיעבד אינו נקרא ראוי ורק מפאת שאם יארע שלא ימצא עצים למערכה שני' הרי אז מכניס לכתחלה מן המערכה גדולה וע"כ מפאת זה הוא דמיקריא המערכה הגדולה ראוי' לפנים כיון שאפשר שיארע שיכניסו ממנה לכתחלה לפנים אבל הדיעבד אינו נקרא ראוי. ז) בשבת דמ"ג ע"א איתא דטבל מוכן הוא אצל שבת מפאת שאם עבר ותיקנו מתוקן ואיירי שם לענין מבטל כלי מהיכנו ובעינן שם לענין זה דבר הראוי עש"ה בגמ' דקאמר בדלף הראוי וא"כ מוכח לכאורה דדיעבד מיקרי ראוי. ואולם בתוס' ישנים שם כתבו דהך שאם עבר ותיקנו מתוקן אמרינן רק בטבל דתיקון טבל הוא איסור דרבנן משא"כ בשמן שבנר לא אמרי' דמיקרי מוכן מפאת שאם עבר וכיבה וכו' כיון דכיבוי הוא' איסור דאורייתא וכן כתבו ג"כ התוס' בביצה דל"ד ע"ב ד"ה הא וא"כ מבואר בזה איפכא דדיעבד לא נקרא ראוי זולת היכא דהאיסור דלכתחלה הוא אך איסור דרבנן אבל היכא דהוא איסור דאורייתא לא נקרא ראוי. וע"ע בתוס' ביצה ד"ו ע"א ד"ה וכי שכתבו וז"ל א"נ י"ל הואיל ולכתחלה אין לו לשחוט (עובר במעי אמו) כיון שאינו יכול לראות מידי דהוי אשחיטה בלילה דאסור לכתחלה ע"כ לא מיקרי מוכן עכ"ל ודבריהם צ"ע דהא איסור השחיטה מפאת שאינו רואה היטב הוא ג"כ רק איסור דרבנן וכמובן וא"כ מדוע שונה זה מטבל דחשוב מוכן מפאת שאם עבר ותיקנו מתוקן ועכ"פ לפי דברי התוס' ביצה הנ"ל מוכח דדיעבד לא מיקרי ראוי אפי' היכא דהלכתחלה הוא רק איסור דרבנן. ח) יש לי להביא ראי' דאפי' דבר המותר לכתחלה מה"ת ורק שאיננו כפי המצוה מן המובחר מה"ת ג"כ לא מיקרי ראוי וזה מהא דס"ל לריש לקיש בזבחים דל"ד ע"א דהא דאין חי' נקרבת קרבן היינו רק למצוה שאם רוצה אדם להקריב קרבן אמרה תורה למצוה מן המובחר שיקריב בהמה אבל אם מקריב חי' אין עובר בלא כלום והקרבן כשר ופריך התם בגמ' עלי' מברייתא שמפורש בה דחי' גם דיעבד פסולה לקרבן עש"ה ולכאורה תיקשי טובא דמדוע פריך רק מברייתא והא עדיפא ה"ל למיפרך ממשנה ערוכה במס' מעשר שני פ"א מ"ד הלוקח חי' (בכסף מע"ש) לזבחי שלמים או בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין עכ"ל המשנה ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל כ' וז"ל ומה שאמר שאין העור יוצא לחולין לפי שאינם ראוים לאכילה על הדרך שחשבו עכ"ל כונתו דחי' אינה ראוי' לאכילה בתורת זבחי שלמים לפי שחי' פסולה לקרבן וכן בהמה אינה ראוי' לאכילה בתורת בשר תאוה מפני הטעם המבואר שם עש"ה. וא"כ הרי זו לכאורה משנה ערוכה היפוך סברת ר"ל דס"ל דחי' כשירה לקרבן ועל כרחך לומר דכיון דלמצוה גם ר"ל מודה דמצוה להקריב בהמה ע"כ גם לר"ל לא חשובה חי' ראוי' לזבחי שלמים ודו"ק. ואין לומר דעדיפא לי' לגמ' למיפרך מברייתא כיון שבברייתא מפורש בה דחי' פסולה לקרבן יעויש"ה בזבחים משא"כ במשנה הנ"ל דאין זה מפורש וצריך להצעה דאף מידי דלא הוי כפי המצוה מן המובחר ג"כ נקרא ראוי וע"כ אף שהצעה זאת אמיתית עכ"ז ניחא לי' למיפרך מברייתא דמפורש בה כן לגמרי דז"א דהא עכ"פ אכתי תיקשי על ר"ל גופי' דס"ל דחי' כשירה לקרבן דאטו לא ידע ממשנה דמע"ש הנ"ל דרק מברייתא אפשר לומר דלא ידע מן הברייתא אבל במשנה אין לומר כן וכמבואר בתוס' חולין דק"י ע"ב ד"ה דתנן שאין לומר על אמורא שלא ידע המשנה כי המשניות אפי' דזרעים ודטהרות היו שגורות בפיהם עכ"ל וא"כ על כרחך צ"ל דס"ל לר"ל דכיון דמצוה מן המובחר מה"ת להקריב בהמה לכן לא חשובה חי' ראוי'. ואולם לפמ"ש הר"ש שם במס' מע"ש דמש"ה לא יצא העור לחולין משום דאין דרך מקח בכך לקנות חי' לזבחי שלמים ע"ש א"כ תו לא תלוי בראוי ואינו ראוי רק כיון דלמצוה מן המובחר אין חי' נקרבת קרבן שוב שפיר עכ"פ אין דרך מקח בכך [ע' ש"ס שבת דע"ט ע"ב אמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף מה קלף כותבין עליו תפילין אף דוכסוסטוס וכו' תנן קלף (המוציא קלף בשבת שיעורו) כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהוא שמע ישראל קלף אין דוכסוסטוס לא למצוה ופירש"י ד"ה למצוה וז"ל מצוה מן המובחר קלף בעי' וסתמא דכל איניש מצוה מעלייתא עביד הילכך לא מצנע דוכסוסטוס לתפילין והוי לי' אין מצניעין כמוהו (דתנן שם דע"ה ע"ב דכל שאין מצניעין כמוהו פטורין בשבת על הוצאתו) עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון דמצוה מן המובחר בהמה בעינן א"כ סתמא דכל איניש מצוה מעלייתא עביד ואין דרך בני אדם להקריב חי' כמו דדוכסוסטוס הוא דבר שאין מצניעין כמוהו מפאת דלמצוה מן המובחר קלף בעי' וע"כ שפיר חשובה חי' אין דרך מקח בכך] ושפיר לא יצא העור לחולין. ואולם גם לר"ש הנ"ל עדיין יש להביא ראי' זאת ממשנה הנ"ל באופן אחר וזה שהרי מבואר בה דבלוקח בהמה לבשר תאוה או חי' לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין ומוכח מזה דבלוקח חי' לבשר תאוה יצא העור לחולין ומבואר בר"ש שם דטעם החילוק שבין חי' לבשר תאוה לבהמה לבשר תאוה הוא משום דמע"ש מצוה לאכול בעדו שלמים וע"כ בהמה הראוי' לשלמים והיא בתורת שלמים לא יצא העור לחולין אלא אם כן מקדישה לשלמים עכ"ל יעויש"ה וא"כ לר"ל דמכשיר חי' לקרבן א"כ הדק"ל דאמאי יצא העור לחולין בלוקח חי' לבשר תאוה וכמובן ועל כרחך דכיון דלמצוה מן המובחר אין להקריב חי' ע"כ לא חשובה חי' ראוי' לשלמים וחשובה אינה בתורת שלמים וע"כ יצא העור לחולין כשלוקחה לבשר תאוה ודו"ק:
ודע דדבר זה הוא פשוט לכאורה בכולי תלמודא דחי' אינה נקרבת קרבן כלל היפוך דעת ר"ל הנ"ל ע' בחולין דל"ג ע"א וממאי דבחולין עסקינן דקתני חי' דאלו בקדשים חי' בקדשים מי איכא. ועוד שם די"ז ע"א כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה אבל חי' דלא חזיא להקרבה לא. ועוד שם דפ"ד ע"א אמר קרא חי' או עוף מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש. ובקידושין דנ"ז ע"ב אין לי אלא תמימים הראוין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין מרבה אני את בעלי מומין שכן מין הכשר מנין לרבות את החי' וכו'. ובתמורה ל"ג א' הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפי' בע"מ מעיקרו וכו' ואפי' חי' ועופות (כגון אווזין ותרנגולין דלא שייכי כלל למזבח רש"י) וכו' וכהנה רבות. ואולם עכ"ז מצינו בכריתות ד"ו ע"א המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות הציבור וכו' ופריך הני דברים הראוין מאי ניהו אי בהמה וחי' תני לי' וכו' ומוכח דחי' ראוי' לקרבן ואולם ברש"י שם ד"ה בהמה וחי' כ' לאו דוקא עכ"ל כונתו דחי' היא לאו דוקא והכרח הוא לומר כן דודאי דוחק גדול הוא לומר דסתמא דגמ' הנ"ל אתי' כר"ל דזבחים הנ"ל דס"ל דחי' כשירה לקרבן דהא ר"ל איתותב התם וסליק בתיובתא עי"ש. וגם דוחק לומר דהך סתמא דגמ' תחלוק על כל שאר סתמי דגמ' דסותמת בכולי תלמודא דחי' אינה ראוי לקרבן וכנ"ל:
ודע דיש לתמוה לדעת ר"ל הנ"ל דחי' כשירה לקרבן דאיך יפרש קרא דהטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל (דברים י"ב פסוק ט"ו) דפירש"י שם שאין קרבן בא מהם ע"ש ולר"ל הרי קרבן בא מהם. וכן קשה ג"כ מפסוק כ"ב שם אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו ופירש"י אינך מוזהר לאכלן בטהרה וכו' עכ"ל כונתו דה"א דבהמות דחולין הואיל והן ממין להנקרבין צריך לאוכלן בטהרה כמו קדשים וכמו חלב בהמות חולין שהוא אסור מפני שהם ממין הנקרבין קמ"ל דכמו שא"צ לאכול צבי ואיל בטהרה שהרי אינן ממין הנקרבין כלל ה"נ א"צ לאכול בהמות חולין בטהרה ע"ש בשפתי חכמים וא"כ לר"ל דחי' כשירה לקרבן הרי גם צבי ואיל הם ממין הנקרבין ואיך יפרש לי' להאי קרא וצע"ג:
ודע דהך פלוגתא דמס' מע"ש פ"ה מ"ח דהיו סבורין מעיקרא דטבל גם קודם מירוח קרוי קודש ואח"כ בא ר"ע וחידש דאינו קרוי קודש רק אחר מירוח וביארנו למעלה דקדושת הטבל היא מפאת אפשריות ההרמה ויש בו קדושת התרומה והמעשרות בכח וע"כ קודם מירוח דלכתחלה אסור לתרום ובדיעבד מהני הנה נחלקו בזה אי יש לדון את הדבר אחרי הלכתחלה שלו וממילא אין בו קדושה כיון שלכתחלה אסור לתרום ממנו תרומה ומעשרות או דנין את הדבר כפי הדיעבד ויש בו קדושה מפאת הדיעבד שאלו עבר ותרם תרומתו תרומה (ולמעלה כתבנו דזה תלוי בהא אי דיעבד מיקרי ראוי או לא דאי דיעבד מיקרי ראוי אזי ראוי לדון את הדבר כפי הדיעבד וכמובן למעיין) הנה הספק הזה ממש נמצא ג"כ בירושלמי פסחים פרק כיצד צולין הלכה ה' וז"ל א"ר שמואל א"ר זעירא בעי בא בטומאת הדם (פסח שבא בטומאת הדם) היך עבידא (מה דינו) מאחר שאין מתירין לו לזרוק (שבעלמא דם טמא אסור לזרוק) כמי שבא בטומאה דמי ונאכל ג"כ בטומאה כדין פסח הבא בטומאה שנאכל בטומאה) או מאחר שאלו עבר וזרק (בעלמא דם טמא) הורצה (הילכך) כמי שלא בא בטומאה (דמי רק כבא בטהרה נחשב ואין נאכל בטומאה) עכ"ל וה"ז אותו הספק בעינו שהירושלמי מסופק אם דנין את הדבר כפי דין הדיעבד שלו ונחשב בא בטהרה מפאת שאלו עבר וזרק הורצה או דנין את הדבר כפי הלכתחלה ונחשב בא בטומאה מפאת שלכתחלה אסור לזרוק ודו"ק:
והנה מצינו עוד הספק הזה (אי בתר לכתחלה אזלי' או בתר דיעבד) לענין ממון ג"כ והוא בחולין ד"ד ע"ב דס"ל לרש"י שם ד"ה מפני דחליפי חמץ שעבר עליו הפסח אסורים למחליף דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' עכ"ל ובתוס' שם ד"ה מותר כ' וז"ל ואין זה דיוקא דאפי' יהיו הדמים מותרין כשמכרן מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא עכ"ל. וע"ע בש"ס בבא בתרא דקכ"ה ע"ב גבי ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי (ליורשים שלי) הוי לי' ברתא דהוי נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל (של הבת) וקא תבע וס"ל התם לבני מערבא דאין הבעל יורש משום דה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ור' הונא ס"ל התם דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וחשוב הבעל מוחזק וקאמר התם אמר רבא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זבינא וברשב"ם מסתברא טעמא דבני מערבא דחשבי להו ראוי לגבי בת ולא מוחזק דליכא למימר כאומר מעכשיו דמי דהא אם קדמה הזקנה בחייה ומכרתן לאחרים זבינה זבינא וכשתמות הזקנה אפי' אם תהי' הבת קיימת לא תטול כלום כדאמרינן בכתובות נכסיי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם לא שייר כלום לא שקיל מידי והילכך בעל לא ירית דאשתו לא הוי הוחזקה כלל בהני נכסים וכו' עכ"ל. ומוכח בזה דבתר דיעבד אזלי' שהרי לכתחלה הי' אסור לזקנה למכור הנכסים כמבואר בכתובות (דצ"ה ע"ב) דבאומר נכסיי לך ואחריך לפלוני אסור לראשון למכור הנכסים. ולדעת התוס' סוטה דכ"א ע"ב ד"ה אביי מיקרי ג"כ רשע אם מוכרן ולדעת הרשב"ם הובא בתוס' שם לא מיקרי רשע אבל עכ"ז מודה דאיסור הוא למוכרם לכתחלה עש"ה וא"כ מדאמרינן דמפאת דאי קדים סבתא וזבנה וכו' לא חשובה הבת מוחזקת מוכח דבתר דיעבד אזלינן ודו"ק. ואולם ר' הונא דסובר בהך דב"ב דחשובה הבת מוחזקת באמת משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולא חייש לסברא דרבא דאי קדים סבתא וזבנה וכו' י"ל דזהו טעמו באמת דס"ל דבתר לכתחלה אזלינן וע"כ כיון דלכתחלה אסור לסבתא למכור לכן אין מסולק מן הבת השם בעלים מפאת דאי קדים סבתא וזבנה וכו' וא"כ נמצא דדבר זה אי בתר לכתחלה אזלי' או בתר דיעבד הוא פלוגתא דאמוראי בסוגי' דב"ב הנ"ל עש"ה. ועיין עוד בש"ס ב"ב דק"מ ע"א דנכסים מועטין חשובי בחזקת הבנים (לענין שאם השביחו ונתרבו ברשותם השביחו) מפאת דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו וכן מבואר ג"כ ביבמות דס"ז ע"ב דחשובי נכסים מועטים בחזקת הבנים (לענין שאם יש בנכסים אלו עבדים אזי נחשבים העבדים של הבנים לענין אכילת תרומה) מטעם הנ"ל דאלו קדמו ומכרו מהני עיין היטב שם ושם ואע"ג דלכתחלה אסור להם למכור מדרבנן שהרי מבטלים תקנת חכמים שתיקנו בנכסים מועטין דהבנות יזונו והבנים ישאלו וכו'. וע' סוטה שם דהמשיא עצה למכור בנכסים מועטין נקרא רשע וכו' וא"כ מוכח גם מזה דבתר דיעבד אזלינן ולא בתר לכתחלה. וע"ע בתוס' גיטין דע"ז ע"ב ד"ה מה דבכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך אע"ג דאכתי הבעל אוכל פירות עכ"ז חשוב חצרה מפאת שאם מכרה ונתנה קיים ע"ש ואע"ג דלכתחלה אסור לה למכור בכה"ג ע' תוס' כתובות דפ"ג ע"ב ד"ה ר' אשי וא"כ מוכח גם מזה דבתר דיעבד אזלי'. וע"ע בש"ס ב"ב דף קנ"א ע"א דמיבעי לי' אי ספר תורה מיקרי נכסים מי אמרי' כיון דלא מיזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא א"ד כיון דמיזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא עכ"ל הגמ' ומדבעי רק מפאת דמיזדבן ללמוד תורה וכו' ולא בעי מפאת דאלו עבר ומכר מהני לדעות הסוברים דהלכה כאביי דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני א"כ מוכח דבתר לכתחלה אזלי' וע"כ כיון שלכתחלה אסור למכור לא מיקרי נכסי ורק מפאת דללמוד תורה וכו' מותר למכור אפי' לכתחלה שפיר איבעי לי' אי איקרי נכסי. ודע דגם לרבא דס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ עכ"ז אם עבר ומכר ס"ת נלענ"ד דמהני ויש לי בזה אריכות דברים ואכ"מ ובאתי בכ"ז אך כמעיר בעלמא:
ודע דכעין הספק הזה אי דיעבד מיקרי ראוי כן יש להסתפק ג"כ אי דיעבד מיקרי זמן וע' תוס' פסחים ד"ה ע"א ד"ה לא שכתבו דהא דחמץ אסור מחצות ואילך מקרא דלא תשחט על חמץ וגו' זמן שחיטת הפסח אמר רחמנא אע"ג דלכתחלה צריך להקדים תמיד של בין הערבים עכ"ז הואיל ובדיעבד אם הקדים פסח לתמיד כשר ע"כ מיד אחרי חצות מיקרי זמן פסח ע"ש ומבואר בזה דדיעבד מיקרי זמן:
והנה מצאתי עוד ש"ס ערוך שיש לדקדק ממנו שני הדברים גם יחד דדיעבד מיקרי ראוי ושנקרא זמן ואפי' היכא דהאיסור דלכתחלה הוא איסור דאורייתא והוא בפסחים דק"ח ע"א ר' ששת הוי יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא נימא קסבר ר' ששת סמוך למנחה גדולה תנן (מתני' דתנן בה דערב פסח סמוך למנחה לא יאכל אדם וכו' היינו סמוך למנחה גדולה) ומשום פסחא הוא דילמא מימשיך ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא וסבר לה כי הא דא"ר אושעיא וכו' מכשיר הי' בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו ומצסרא זמן פסחא הוא דכולי יומא חזי לפסחא דסבר בין הערבים בין ערב דאתמול לערב דהאידנא וכו' ובתוס' שם ד"ה נימא כתבו וז"ל ואע"ג דריב"ב לא מכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור משום לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים עד ו' שעות ולא אשכחן תנא דפליג מ"מ כיון דבדיעבד כשר סבירא לי' להחמיר שלא לאכול מן הבוקר עכ"ל ומבואר בזה דגם לבן בתירא אסור לשחוט הפסח לפני חצות והוא לאו מה"ת דלא תשחט על חמץ וגו' ואעפ"כ קאמר בגמ' אליבי' דכולי' יומא חזי לפסחא ודמצפרא זמן פסחא הוא והיינו מפאת שאלו עבר ושחט הפסח כשר בדיעבד וכתוס' הנ"ל וא"כ מבואר בזה להדיא דדיעבד מיקרי ראוי ושנקרא זמן ור' ששת הי' מחשיבו כל כך לזמן עד שהי' מחמיר שלא לאכול בזמן ההוא שהוא רק זמן מפאת הדיעבד אלו עבר ושחט וכנ"ל:
עיין עוד במנחות ד"ז ע"א תד"ה אר"י שכתבו אהא דאמרי' בסוכה ד"נ ע"א לענין מילוי מים דניסוך דחג בערב שבת שבתוך החג דכלי שרת אין מקדשין בו שלא מדעת וכתבו ע"ז וז"ל ונראה דכיון דשלא בזמנו הוא אע"ג דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו כדמסקינן בסוף שתי הלחם שלא מדעת מיהא אין מקדשין ואע"ג דלילה אין מחוסר זמן מ"מ לענין זה הוי מחוסר זמן עכ"ל (כפי הגהות הצ"ק עש"ה). וכונתם בזה דאע"ג דלילה אין מחוסר זמן מ"מ שלא מדעת מיהא אינו מקדש כיון שאיננו זמן העצמיי רק שאיננו מחוסר זמן ודו"ק. והנה יוקשה ע"ז פליאה עצומה שהרי בתענית ד"ב ע"ב מפורש בגמרא דניסוך המים דחג הי' כשר גם בלילה ראשונה דחג מדרשא דומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה וכו' וא"כ הא הוי זמן גמור וצ"ל דס"ל להתוס' דרק בדיעבד הי' כשר בלילה ראשונה דחג אבל לא לכתחלה וכן מטין להדיא דברי הרמב"ם בה' תמידין ומוספין פ"י ה"ו וה"ז עש"ה וסבירא להו ג"כ דדיעבד לא מיקרי זמן וע"כ לא חשוב להו לילה לזמן ניסוך המים [ואולם גם אם נאמר כן עדיין ק"ק ממה שהם עצמם ז"ל ס"ל בתענית שם ד"ב ע"ב ד"ה איבעיא דניסוך המים הי' כשר אפי' לכתחלה בלילה ראשונה דחג ודלא כרמב"ם הנ"ל. ואמנם לפמ"ש המל"מ (ברמב"ם הלכה הנ"ל) בכונת התוס' הנ"ל דבלילה רק מותר לנסך אבל החיוב הניסוך איננו בלילה רק ביום עם תמיד של שחר ע"ש י"ל דע"כ שפיר לא מקדש שלא מדעת דענין כלי שרת מקדשין שלא מדעת הוא כעין הא דאמרי' דסתמא כשר בקדשים משום דסתמא לשמן קאי וע"כ א"צ כונת האדם וא"כ ה"נ לענין קידוש כלי כיון שהמצוה כך הוא ע"כ הכלי עושה בעצמו את פעולתו וא"צ דעת האדם שיתכוין לכך וע"כ זהו רק בזמן המצוה והחיוב משא"כ בלילה שאין חיוב לנסך ע"כ נהי דרשות לנסך עכ"ז אין הכלי מקדש מעצמו וע"כ שפיר כתבו התוס' דמנחות הנ"ל דאין הלילה זמן הניסוך וכונתם דאיננו זמן החיוב כיון דלענין קידוש שלא מדעת איירי ולענין זה הרי בעינן זמן החיוב ודו"ק]:
ועיין עוד בתוס' פסחים דק"כ ע"ב ד"ה אמר שכתבו דהא דקדשים אינם נאכלים אלא עד חצות מדרבנן היינו שלכתחלה הצריכו חכמים לאוכלם קודם חצות אבל אם נתותרו אחרי חצות לא נפסלו בכך ואוכלם אחר חצות עש"ה. ולפי"ז יומצא דאף אחרי שאמרו חכמים שיאכלו עד חצות עכ"ז גם אחרי חצות מיקרי זמן אכילה כיון דבדיעבד אוכלם אחר חצות ומידי דדיעבד הרי ג"כ מיקרי זמנו וכמו שהכרחתי מתוס' פסחים ה' א' הנ"ל וש"ס פסחים ק"ח א' הנ"ל ולפי"ז ראוי שיהי' הדין דאם חישב בקדשים לאכול בשרם אחרי חצות לילה לא יהי' פיגול אפי' מדרבנן כיון דבפיגול הרי רק מחשבת חוץ לזמנו היא המפגלת וכנודע וכאן הא לא הוי חוץ לזמנו ואדרבה הרי חשוב זמנו וכנ"ל. ולפי"ז קשה לכאורה מדברי התוס' במנחות ד"כ ע"ב ד"ה נפסל שכ' וז"ל וי"מ דמה"ת אינו נפסל עד צאת הכוכבים אלא רבנן עבוד הרחקה ופסלוהו מתחלת שקיעה (לזרוק דם קדשים) וכו' ומיהו קשיא מדאמרינן בסוף איזהו מקומן קדשים הנאכלין ליום אחד מחשבין בדמו משתשקע החמה דאי חישב לזרקו לאחר שקיעה מיד הוי פיגול דהוי מחשב חוץ לזמנו ואין לומר דפיגול דרבנן קאמר דהא דומיא דאימורים ובשר קדשים (דתנא להו נמי התם) איירי דהוי פיגול דאורייתא תדע דלא קתני בשר ק"ק מחצות ואילך דזמן אכילתן עד חצות מדרבנן עכ"ל. ולפמ"ש מאי קשיא להו מבשר ק"ק מחצות ואילך הא בדם שנפסל בשקיעת החמה אפי' בדיעבד ע"כ שפיר חשוב חוץ לזמנו מדרבנן והוי פיגול דרבנן משא"כ בשר ק"ק מחצות ואילך דהדרבנן דידי' הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד הרי הוא נאכל אחר חצות אפי' מדרבנן וכנ"ל וא"כ ה"ל זמנו אפי' מדרבנן ולא חוץ לזמנו כיון דלא גזרו רבנן בדיעבד ומידי דראוי בדיעבד הרי נקרא זמנו וכנ"ל:
וצ"ל דתוס' דמנחות הנ"ל פליגי אדבריהם דפסחים הנ"ל רק ס"ל כרש"י בפסחים שם ק"כ ב' ד"ה ראב"ע דנראה מדבריו בהדיא דס"ל דגזירה דעד חצות הוי אפי' לענין דיעבד עש"ה. וכן נראה ג"כ מדברי המרדכי סוף פסחים שכ' וז"ל אלמא מחצות ה"ל נותר מאן תנא אמר ר"י ראב"ע הוא תימא לר"ע נמי אית לי' דמחצות ה"ל נותר כדי להתרחק מן העביר' כדאיתא בברכות וי"ל דלדידי' לא הוי נותר מחצות כ"א מדרבנן הילכך אינו נותר לטמא את הידים אבל לראב"ע הוי נותר דאורייתא עכ"ל ומוכח להדיא דמחצות ה"ל מדרבנן נותר ואסור לאוכלו אם ניתותר אחרי חצות אלא דכיון דהפיסול אך מדרבנן על כן אינו מטמא את הידים דאי ס"ל להמרדכי דבדיעבד בנתותר מצוה לאוכלו אחר חצות אזי כל דבריו מיותרים דפשיטא דאם צריך ומצוה לאוכלו דאין מטמא את הידים ועל כרחך דהוי נותר גמור מדרבנן ואסור לאוכלו ועכ"ז הואיל ורק נותר דרבנן הוא אינו מטמא את הידים ואם דלגבי פיגול אפי' פיגול דרבנן ג"כ מטמא את הידים ע' מל"מ פי"ד מפסולי המוקדשין ה"ח שכ' דפיגול ע"י מחשבת קטן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דחשוב מחשבה רק מדרבנן (ע' חולין י"ג א') ג"כ מטמא את הידים עש"ה עכ"ז אין מדמין גזירות חכמים זו לזו ושפיר אפשר דבנותר דדבריהם לא גזרו שיטמא את הידים:
ודע דדברי התוס' מנחות הנ"ל שכתבו דכיון דק"ק אינם נאכלים אלא עד חצות מדרבנן ע"כ אם חישב לאוכלם אחרי חצות ה"ל פיגול דרבנן יש לעיין בהם מתוספתא פסחים סוף פרק חמישי שמבואר שם וז"ל פסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל התוספתא והנה הך תוספתא אזלה אליבא דראב"ע דס"ל דחיוב אכילת הפסח עד חצות הוא דאורייתא דהא בזבחים דנ"ז ע"ב דייק בגמ' דמתני' דהתם דתנן בה דפסח אינו נאכל אלא עד חצות אתי כראב"ע משום דתיבת אלא מוכח דהכונה לחיוב דאורייתא (ועי' תוס' פסחים דק"כ ע"ב ד"ה אמר) וא"כ בהך תוספתא דתני בה נמי אלא עד חצות על כרחך אזלה ג"כ אליבא דראב"ע דעד חצות דאורייתא ואעפ"כ תני בה בהדיא דאם חישב לאכול אחר חצות לא הוי פיגול וא"כ מדוע יהי' חמור חיוב אכילה דעד חצות דרבנן דקדשי קדשים מחיוב אכילה עד חצות דאורייתא דפסח דאינו מועיל לפגל מה"ת ומדוע. חיוב דרבנן הנ"ל יועיל לפגל מדרבנן:
ואולם י"ל דעל כרחך התוספתא הזאת חלוקה עם הגמ' שהרי מבואר בה דאפי' אחר חצות אין, חייבין משום נותר והיינו אפי' אליבא דראב"ע כיון דהתוספתא אליבא דראב"ע אזלה וכנ"ל ואלו בגמ' פסחים דק"כ ע"ב הנ"ל קאמר אמתני' דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וקאמר בגמ' עלה אלמא מחצות ה"ל נותר מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע הוא וכו' וא"כ מדאמר מחצות ה"ל נותר מוכח מסתימת הלשון דהוי לגמרי כשאר נותר דעלמא וחייבין עליו משום נותר מיד אחר חצות, וא"כ י"ל דהא דס"ל להתוספתא דאין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר התוספתא אזלה בזה לטעמה דס"ל דאין חייבין עליו משום נותר גם אחר חצות ומוכח מזה דהך חיוב דעד חצות לראב"ע ס"ל להתוספתא דהוא רק אקרקפתא דגברא ועל האדם הוא שיש איסור שלא לאוכלו אחר חצות אבל הפסח. בעצמותו אינו נפסל עד שיעלה עמוד השחר והוא דומה לערב פסח דג"כ אסור לאכול בו הפסח מפאת לאו הבא מכלל עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ולא ביום וכמבואר בפסחים דמ"א ע"ב ואעפ"כ הפסח בעצמותו כשר גם בערב פסח וכמבואר בפסחים דפ"ד ע"ב שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו למ"ד כשר האי כשר הוא וכו' ע"ש וע"כ ס"ל להתוספתא דחיוב אכילה דעד חצות לראב"ע דנלמד ג"כ מבלילה הזה דנאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות וכמבואר בפסחים שם דק"כ ע"ב ע"כ הוי ג"כ רק איסור עשה בעלמא אקרקפתא דגברא שלא לאכלו אחר חצות כיון דהג"ש הנ"ל מורה דבלילה הזה דקרא הכונה עד חצות ע"כ הוי כאלו כתוב בהדיא עד חצות ויש כאן לאו הבא מכ"ע דעד חצות אין מכאן ואילך לא כמו לאו הבא מכ"ע דבלילה אין ביום לא. אבל לענין הפיסול בעצמותו שיופסל מטעם נותר שפיר ס"ל להתוספתא דכיון דפיסולו של נותר מבואר רק בקרא דלא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו דמדהצריכו הכתוב שריפה על כרחך דפסול הוא וא"כ כיון דכתי' רק בוקר בקרא ע"כ גם הפסח נפסל רק מבוקר ואילך ואע"ג דאיכא איסור עשה מחצות שלא לאוכלו וע"כ כיון דס"ל להתוספתא דהפסח אינו נפסל גם אחר חצות ע"כ שפיר סוברת התוספתא ג"כ דאין מחשבה פוסלת בו משום פיגול אפי' אחר חצות וכמו שהארכתי במקום אחר בחידושי לבאר דאין מחשבה פוסלת משום פיגול אפי' כשחישב לאכול קודש שלא בזמנו אם אין על הקודש בעצמותו פיסול בזמן ההוא ודייקנא לה מדברי התוספתא. עצמה פסחים פרק רביעי דתני דאם חישב לאכול הפסח. בערב פסח אין בו משום פיגול ע"ש. וע"כ כ"ז יונח רק אליבא דתוספתא לטעמה משא"כ לפי סברת הש"ס דידן דס"ל דמחצות ה"ל נותר ונפסל בעצמותו לראב"ע מדסתם. ואמר דמחצות ה"ל נותר ומוכח דהוי כנותר דעלמא ממש וכנ"ל. ונזכרתי שכן מפורש עוד בש"ס פסחים דע"א ע"א דבשר הפסח בעצמותו נפסל מיד בחצות לראב"ע ע"ש א"כ שפיר ראוי שיהי' מחשבה פוסלת בו משום פיגול ג"כ מחצות וע"כ שפיר ס"ל לתוס' דמנחות הנ"ל דלפי דעת הש"ס דידן (דהלכתא כוותי' לגבי תוספתא) דחיוב דחצות לראב"ע מהני לפסול הפסח בעצמותו וה"ה דמהוי לפגל וכנ"ל ה"ה דחיוב דרבנן דעד חצות דקדשי קדשים:
מהני שפיר לפסול ולפגל מדרבנן וע"כ שפיר כתבו דאם חישב לאכול ק"ק אחרי חצות הוי פיגול דרבנן ואין בזה סתירה מן התוספתא כיון דהתוספתא ס"ל דגם פיסול ליכא מחצות ואלו לפי הש"ס דידן הרי אינו כן וכנ"ל וסברת, הש"ס דידן גופי' צ"ל דס"ל דכיון דגלי קרא דאכילת הפסח היא רק עד חצות ע"כ ממילא ה"ל לגמרי נותר אחר חצות כיון שהוא אחר זמן אכילתו וגילוי מילתא בעלמא הוא וכמו בשאר קדשים דזמן אכילתן מה"ת עד הבוקר עשאתן התורה נותר מיד אחר הבוקר מפאת היותו אחרי זמן אכילה ה"ה כאן בפסח דזמן אכילתו עד חצות חשוב שפיר נותר מיד אחר חצות ולא מדמינן לי' לפסח ערב פסח דהתם הרי עדיין לא התחיל להיות בו זמן אכילה כלל משא"כ אחרי חצות לראב"ע דכבר הי' זמן אכילה ועבר הזמן ע"כ שפיר הוא דומה לנותר דשאר קדשים דהי' כבר זמנן ונעשים נותר משעבר זמנן וה"נ דזמנו עד חצות שפיר ראוי שיעשה נותר משעבר זמנו זה וגילוי מילתא בעלמא הוא:
והנה נתיישבתי עוד די"ל דרך הקרוב יותר דטעמא דהתוספתא הוא משום דס"ל כחזקי' דזבחים דנ"ו ע"ב עש"ה דפליגי התם ר' יוחנן וחזקי' במחשב לאכול קדשים קלים לאור שלישי דחזקי' ס"ל דכשר ור"י ס"ל דהוי פיגול וה"נ פליגי התם באוכל קק"ל לאור שלישי דחזקי' פוטר ור"י מחייב משום אכילת נותר וסברת פלוגתתם מבואר שם בגמ' דר"י ס"ל דכיון דאידחי מאכילה לאור שלישי ה"ל נותר גמור לחייב כרת ולפגל וחזקי' ס"ל דכיון דאכתי לא אינתק לשריפה דהשריפה היא רק ביום מדכתיב ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ע"כ לא חשוב נותר ואינו מחייב ואינו מפגל עש"ה. וא"כ י"ל דהתוספתא ס"ל דשריפת פסח גם לראב"ע היא רק ביום לא אחר חצות וילפינן לי' מקדשים קלים דאע"ג דאין נאכלין בליל שלישי עכ"ז שריפתם רק ביום וכנלמד מקרא דביום השלישי באש ישרף וכנ"ל ועוד שהרי א"א כלל לשרפו בחצות דהא אין שריפת קדשים דוחה יו"ט והשריפה בהכרח גם לראב"ע היא רק ביום ששה עשר וכמבואר במשנה פסחים פ"ג א' וס"ל להתוספתא כחזקי' דכל דלא אינתק לשריפה לא הוי נותר ואינו מחייב ואינו מפגל וע"כ שפיר תניא בתוספתא דאין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר. ואולם הש"ס דידן דקאמר דמחצות ה"ל נותר ס"ל כר"י דכל דאידחי מאכילה חשוב נותר ומחייב ומפגל וא"כ ה"נ פסח אחר חצות דאידחי מאכילה מדאורייתא לראב"ע שפיר ג"כ מחייב כרת משום נותר ומחשבת אכילתו אחר חצות שפיר מפגלת ושפיר סתים בגמ' דמחצות ה"ל נותר לראב"ע ומוכח דהוא נותר ממש לחייב כרת וכנ"ל וא"כ עכ"פ לפי שיטת הש"ס דידן שפיר גם קדשי קדשים אחרי חצות דינם כן מדרבנן כמו פסח אחרי חצות לראב"ע דדינו מדאורייתא כן ושפיר כתבו התוס' דמנחות הנ"ל דמחשבה מפגלת מדרבנן אם חישב לאכול ק"ק אחרי חצות:
עוד נלענ"ד בישוב סתירת התוס' מנחות הנ"ל לחוספתא דפסחים הנ"ל וזה שהרי התוס' דמנחות הנ"ל קאי אברייתא דסוף איזהו מקומן דתני בה דקדשים הנאכלים ליום אחד מחשבין בדמן משתשקע החמה וכו' וע"ז כתבו דאין כונת הברייתא לפיגול דרבנן דא"כ ה"ל למיתני נמי פיגול דמחשבת אכילה אחרי חצות. והנה בש"ס זבחים דכ"ט ע"א דריש תיבת שלישי דכתי' גבי פיגול לענין דבעינן מקום שיהא משולש בדם ובבשר ובאימורין וכתבו שם התוס' ד"ה למקום בשם יש מפרשים דהכונה בזה אמחשבת חוץ לזמנו דבעינן שיחשוב ליום ששלשתם פסולים הדם והבשר והאימורין וכגון בשלמים דזמן זריקת הדם עד הלילה ודהקטרת האימורין עד הבוקר ואכילת הבשר שני ימים ולילה אחד אזי אם חישב בשעת העבודות לזרוק הדם בלילה או אפי' ביום שלאחריו וכן אם חישב להקטיר האימורים ביום שלאחריו אינו פיגול עד שיחשוב לזרוק הדם ולהקטיר האימורים אחרי כלות זמן אכילת הבשר וכן בקדשי קדשים דזמן זריקת הדם הוא עד הלילה והקטרת האימורים ואכילת הבשר הוא עד הבוקר אזי אם חושב לזרוק הדם בלילה אינו פיגול כיון דהאימורים והבשר אינם פסולים עדיין בלילה ורק אם חישב לזרוק הדם למחר דכבר נפסלו ג"כ האימורין והבשר אז הוא דהוי פיגול וכתבו התוס' ע"ז וז"ל והא דסוף איזהו מקומן דקדשים הנאכלים ליום אחד מחשבין בדמן משתשקע החמה ההיא כמאן דלית לי' דרשא דמקום משולש דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הפסולין עכ"ל ומעתה הנה הסתיר' שבין התוס' מנחות הנ"ל לתוספתא דפסחים הנ"ל מיושבת בפשיטות דטעמא דתוספתא דפסחים הנ"ל י"ל ןדסוברת כמ"ד דבעי מקום משולש דהיינו זמן משולש בפסולו בדם בבשר ובאימורין וכל זמן שאין שלשתן פסולין אזי אם חישב על הזמן ההוא אינו פיגול וכנ"ל והנה בפסחים דע"א ע"א איתא מי איכא מידי דבשר איפסל לי' מאורתא ואימורין עד צפרא א"ל אביי אלמה לא והרי פסח לראב"ע דבשר איפסל לי' מחצות ואימורין עד צפרא עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דאע"ג דבשר הפסח נפסל מחצות לראב"ע עכ"ז האימורין אין נפסלין עד הבוקר וא"כ שוב לסברא הנ"ל דבעינן זמן משולש בדם ובבשר ובאימורין א"כ אם חישב לאכול הבשר אחרי חצות שפיר אינו פיגול כיון דעדיין אין האימורין נפסלין אז ושפיר אין מחשבה פוסלת בבשר משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר שאז גם האימורים נפסלים:
ולפי זה הנה באמת גם בבשר קדשי קדשים אחרי חצות ראוי שיהי' הדין כן שהרי האימורים אינם נפסלים אחרי חצות אפי' מדרבנן דרק לענין אכילת בשר דק"ק הוא דגזור רבנן עד חצות אבל לגבי הקטרת אימורין דק"ק הא לא אמור רבנן עד חצות כלל כמבואר ברש"י ברכות ד"ב ע"א וא"כ כיון שאין האימורים נפסלים אחרי חצות אפי' מדרבנן שוב גם לענין הבשר אין המחשבה מפגלת אפי' מדרבנן כיון שאיננו זמן משולש וכנ"ל ואולם עכ"ז התוס' דמנחות הנ"ל דקאי אברייתא דסוף איזהו מקומן הנ"ל דתני בה דקדשים הנאכלים ליום אחד מחשבין בדמן משתשקע החמה וע"ז הקשו דמדוע לא תני נמי פיגול דאכילת בשר אחרי חצות וכנ"ל א"כ הרי שפיר הקשו כיון דזאת הברייתא להדיא אינה סוברת הך דרשא דבעינן זמן משולש וכתוס' זבחים הנ"ל דהא תני בה דק"ק מחשבין בדמן משתשקע החמה ובאימורין ובבשר משיעלה עמוד השחר וכן תני בה דקק"ל מחשבין בדמן משתשקע החמה ובאימוריהן משיעלה עמוד השחר ובבשרן משתשקע החמה של שני ימים עש"ה בברייתא הנ"ל בסוף איזהו מקומן (דנ"ו ע"ב). וא"כ כיון דזאת הברייתא סוברת דלא בעינן זמן משולש בפסול של שלשתן רק כל חד וחד לפי זמנו מחשבין בו א"כ ג"כ המחשב באכילת בשר דק"ק אחרי חצות שפיר הוי פיגול מדרבנן אע"ג דהאימורים אין נפסלים אז אפי' מדרבנן וא"כ שפיר הקשו התוס' דמנחות הנ"ל על הברייתא הנ"ל דליתני פיגול דאכילת בשר ק"ק אחרי חצות משא"כ התוספתא דפסחים הנ"ל י"ל דסוברת שפיר הך דרשא דבעינן זמן משולש (כיון דפלוגתא דתנאי היא וכתוס' זבחים הנ"ל וא"כ שפיר פליגי בי' תוספתא דפסחים וברייתא דזבחים הנ"ל) וא"כ לפי הסברא דבעינן זמן משולש שפיר אין מחשבין באכילת בשר פסח אחרי חצות לראב"ע כיון דעדיין אין האימורין נפסלין אז וכנ"ל:
והנה כבר יצאנו מעט מכונת הענין ואשוב לעניננו ואומר דיש לעיין עוד בענין אי דיעבד קרוי זמן בתוס' מנחות דע"ב ע"א דאהא דפריך התם ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי (לעומר) מערב שבת וכו' כתבו הם ז"ל בד"ה אמאי וז"ל אע"ג דלכתחלה מצותה בלילה כיון דדיעבד כשר מערב שבת לא הוי דומיא דתמיד דכתי' בי' במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל. ומוכח מזה דרק כיון דדחיית שבת מתמיד ילפינן ובתמיד הרי הלכתחלה וגם הדיעבד הם רק בשבת לכן בעומר דקצירתו כשירה בדיעבד מערב שבת לכן אין קצירתו דוחה שבת משום דלא הוי דומיא דתמיד משא"כ אלו הי' נכתב קרא דבמועדו בעומר גופי' לומר דקרבן העומר דוחה שבת אזי הית' גם קצירתו בכלל ואע"ג דנקצר מערב שבת כשר וא"כ אי נימא דדיעבד קרוי זמן א"כ הרי זמן הקציר' הוא גם בערב שבת וא"כ הרי אין הקציר' בכלל קרא דבמועדו כלל כיון דלענין הקציר הרי אין השבת מועדו כלל דגם הערב שבת הרי הוא מועדו ועל כרחך דדיעבד אין קרוי זמן ועל כן השבת לבד הוא דהוי מועדו וע"כ אלו הי' כתוב קרא דבמועדו בעומר גופי' שפיר הית' הקצירה בכלל משא"כ השתא דמתמיד ילפינן לא הוי דומיא דתמיד:
ואולם יש לדחות דנהי דדיעבד קרוי זמן ונחשב הערב שבת ג"כ מועדו עכ"ז הרי השבת הוא ג"כ מועדו ואדרבה השבת הרי הוא מועדו גם לפי הלכתחלה משא"כ הע"ש דהוא מועדו רק מפאת הדיעבד וא"כ מה בכך דזמנו גם בע"ש עכ"ז כיון דהשבת ג"כ זמנו שפיר הוא בכלל קרא דבמועדו לענין דחיית שבת ואפשר לעשות מאתמול הא לא חשוב כיון דלכתחלה מצותו בשבת וכמו שכתבו התוס' הנ"ל ומעלת זמן קבוע שפיר הרי יש לו שהרי זמנו ומועדו קבוע באמת והוא בכלל קרא דבמועדו ונהי דהזמן מתחיל בחול עכ"ז זה איננו מפסיד כלל כיון דגומר בשבת וגם השבת הוא זמנו וכנ"ל [ואמנם בפסחים דע"ו ע"ב איתא דחגיגה הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת ומוכח התם מלשון הגמ' דהואיל ויש לה תשלומי שבעה לא חשוב זמנה קבוע ע"ש. והיינו על כרחך משום דאין זמנה קבוע בשבת לבד כיון דנמשך זמנה גם לחול וא"כ לכאורה גם כאן ראוי לומר כן דמה לי בין אם הזמן מתחיל בחול וגומר בשבת לבין אם מתחיל בשבת וגומר בחול סוף סוף אין הזמן קבוע בשבת לבד. ואולם לק"מ דהא כל הקרבנות מתמיד ילפי' לענין דחיית שבת וגם החגיגה בכלל וע"כ דומיא דתמיד בעינן וכתוס' מנחות הנ"ל וא"כ נהי דחשוב זה בעצמותו זמנו קבוע עכ"ז דומיא דתמיד אכתי הא לא הוי כיון דבתמיד הזמן הוא בשבת לבד משא"כ אלו הי' כתוב במועדו בעומר גופי' שפיר הית' הקצירה דוחה שבת דזה שפיר נחשב מועד קבוע וכנ"ל. ותו קושי' מעיקרא ליתא דהתוס' בפסחים שם ד"ה קמ"ל לא גרסו כלל הך דכיון דיש לה תשלומי שבעה לא דחיא שבת עש"ה ואדרבה לפי דבריהם שם דהא דחגיגה לא דחיא שבת מקרא הוא דילפינן לי' (וכן הוא בפסחים ע' ב' וכמו שהביאו שם) א"כ מדאצטריך קרא להכי אדרבה מוכח איפכא דשפיר חשוב זמנו קבוע אע"ג דגומר הזמן בחול. ואולם זאת הראי' לדחות ג"כ איננה ברורה די"ל דשאני התם דרק תשלומי שבעה יש לו וא"כ עצם הזמן הרי הוא בשבת ושאר הימים הרי הם רק בתורת תשלומי הזמן לא עצם הזמן ולכן שפיר חשוב מועדו קבוע משא"כ כאן בקצירה שאין הערב שבת תשלום השבת א"כ שפיר י"ל דאינו בכלל מועדו כיון דזמנו גם בחול וכנ"ל ואולם גם בחגיגה יכון זה רק למ"ד דכולם תשלומין דראשון הן אבל למ"ד דכולם תשלומין זה לזה א"כ הרי ג"כ יש זמן מלבד השבת כיון דיום השלישי ומיום השלישי ואילך איננו תשלום השבת. וע' מנחות ד"פ ע"ב הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתי' ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתי' ונמצאו הראשונות והרי שלשתן עומדות נתכפר בראשונה שני' אינה טעונה לחם (שהרי היא חליפי תודה וחליפי תודה אין טעון לחם כמבואר שם ע"ט ב') שלישית טעונה לחם (דכיון דהראשונה קריבה אזי השלישית אין נחשבת חליפין דידה כיון דרק לתשלומי השני' הופרשה ואע"ג דהשני' גופא רק לתשלומי הראשונה הופרשה עכ"ז השלישית אין נחשבת עוד חליפי ראשונה) עש"ה [וכן הוא עוד שם לענין הפריש חטאתו ואבדה וכו' ועוד שם דכ"ד ע"ב לענין עשרון שחלקו ואבד אחד מהן וכו' עש"ה]. וא"כ ה"נ בחגיגה נהי דשני תשלומין דראשון ושלישי תשלומין דשני עכ"ז אין השלישי נחשב תשלום דראשון ולעומת הראשון נחשב השלישי זמן בפ"ע כמו דשם במנחות נחשבת השלישית תודה עצמה ולא חליפי תודה וא"כ גם בחגיגה אכתי יש זמן בחול מלבד השבת. וע"ע בש"ס ע"ז דנ"ד ע"ב דמוכח דחליפי חליפין דע"ז הוי ג"כ בכלל כל שאתה מהיה ממנו וכו' וזהו לכאורה דלא כהך דמנחות הנ"ל ויש לדון בזה הרבה מאוד ואכ"מ]. וי"ל עוד בטעם התוס' מנחות הנ"ל דנהי דדיעבד קרוי זמן עכ"ז הלכתחלה הרי הוא דבר בפ"ע מלבד הדיעבד וא"כ הלכתחלה שהוא רק בלילה לבד הרי שפיר זמנו קבוע בשבת לבד ושפיר ראוי שידחה שבת לולי דדומיא דתמיד בעי' דנהי דנקצר ביום כשר ודיעבד קרוי זמן זהו רק בגוף מצות הקצירה דגוף מצות הקצירה זמנה גם בערב שבת כיון דנקצר ביום כשר אבל הלכתחלה של הקצירה הוא דבר בפ"ע והלכתחלה הרי שפיר זמנו קבוע בשבת לבד ודו"ק. ובאתי בכ"ז רק להעיר: