לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל ג
בענין טעם כעיקר
הנה בהא דקיי"ל טכ"ע י"ל ב' ביאורים א) דע"י הרגשת הטעם נחשב העצם לניכר וע"כ עצם האיסור אינו בטל ואוסר. ב) דהטעם עצמו הוי איסור וגזה"כ הוא ונ"מ להיכא שלא נבלע רק טעם לבד ואין העצם הולך עמו אי אסור או מותר [וע' בס' חות דעת סי' ס"ט בביאורים ס"ק ט"ז שהקשה למ"ד דבשר שנתבשל בלא מליחה ויש ס' נגדו דאף אותה חתיכה מותרת משום ממ"נ דמה שפירש יצא לחוץ ונתבטל ומה שלא יצא לחוץ לא פירש כלל והוי דם האברים שלא פירש דשרי. והקשה ע"ז דנהי דהדם בעצמותו לא פירש מ"מ הטעם שבו הרי פירש ממנו לתוך בשר החתיכה ע"ש ואי נימא דטעם לחוד אינו אוסר לק"מ. וע"ע בספר הנ"ל סי' צ"ג בביאורים סק"ג מה שכתב לענין דעת הר"י הלבן דאמרינן גם לענין איסור סברא דשבע מלבלוע וסתר זה דנהי דאין הכלי בולע עצם וממש מפאת דשבע מלבלוע עכ"ז הרי בולע טעם עש"ה וזה יתכן ג"כ רק אי טעם לחודא אוסר אף בלי עצם עמו]:
והנה ביו"ד סי' צ"ח בש"ך ס"ק ט"ז כ' דכשנפל חלב (בצירי) לתוך התבשיל אין להתיר בנתינת מים צוננים שמקפיא החלב למעלה כיון דמתחלה נפלט טעם החלב והרי הטעם נשאר אף שמסיר גוף החלב אח"כ עש"ה. ונראה מזה דגם טעם לבדו אוסר אף בלי עצם עמו אולם הט"ז שם סק"ז כ' וז"ל ה"נ בחלב שנפל לתוך היתר אף שאח"כ צף למעלה אפי' אם אנו יודעים שיש בו שיעור כמו שהיה בתחלה מ"מ הטעם שבו נפלט ונכנס מים במקומו עכ"ל. ונראה מזה דס"ל דטעם לחודי' אינו אוסר רק שחיישינן שמא נשאר גם מעצם החלב ומה שיש בו השיעור כמו שהי' תחלה היינו מפני שנכנס מים במקומו:
ודע דפלוגתת רב ולוי בפסחים דע"ו אי ריחא מילתא או לא י"ל דפליגי בספק הנ"ל אי טעם לבדו אוסר כשאין עצם עמו. וזה דריח נלענ"ד דהוא רק טעם לבד ואין העצם הולך עמו (וראי' לזה מדאמרי' בשבת דס"ב ע"ב דהמוציא בושם אפי' כל שהוא חייב ואעפ"כ בצלוחית של פלייטון שהסירו ממנו גוף הפלייטון ונשאר בו רק ריח הפלייטון פטור כשהוציאו עש"ה ומבואר בזה דריח אין בו מעצם הדבר אפי' משהו דאל"כ אמאי פטור הא אהוצאת בושם חייב אפי' במשהו. ועוד ראי' לזה מש"ס ב"ק דמ"ח ע"ב דאהא דתנן שם דמ"ז ע"ב דשור שנפל לבור של מים דחבירו והבאיש את המים דחייב בעל השור בתשלומי המים קאמר התם בגמ' וז"ל אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא בעלמא הוא ואגרמא בעלמא לא מיחייב עכ"ל הגמ'. ומוכרח מזה דבריח הדבר אין בו כלל וכלל מעצמומו של דבר דאל"כ אפי' בהובאש רק מריחו ג"כ הי' ראוי שיוחשב הובאש מגופו ודו"ק היטב. [וע"ע ברש"י פסחים דכ"ו ע"א ד"ה וריח דמוכח מדבריו להדיא דאין בריח מעצמותו וממשו של דבר כלום יעויש"ה שכ' דריח יש בו ממש בסממנין ומועל רק בנותן הסממנין על הגחלים עש"ה ומוכח להדיא דהריח עצמו אין בו מממשן של סממנין כלום] וא"כ רב ולוי דפליגי אי ריחא מילתא או לא שפיר י"ל דבספק הנ"ל הוא דפליגי אי טעם לבדו אוסר אף בלי עצם עמו כיון דריח כן הוא שאין עצם עמו וכנ"ל ועי"ל דתרוייהו ס"ל דטעם לבדו אינו אוסר כשאין עצם עמו ורק דרב ס"ל דהא דריח אין בו עצם זהו רק בבשר כחוש אבל בבשר שמן שנצלה אז מתוך פיטומו ושמנינותו מוציא הריח גם עצם ממנו ושפיר אוסר ולוי ס"ל דגם בשמן ריחא לאו מילתא הוא. ויובן בזה סברת רב דמחלק בין בשר כחוש לשמן דא"ל דטעמי' דכחוש לא מפיק ריח וכנראה לכאורה מדברי רש"י שם בפסחים דע"ו ע"ב ד"ה בשר שחוטה שכ' דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא עכ"ל ומוכח דכחוש מעצמותו לא מפיק ריחא או שנאמר דריח דכחוש לא חשוב ריח דא"כ יוקשה מהא דאמרי' בזבחים דמ"ו ע"ב ובמנחות דכ"א ע"א דאברים (של עולה) שצלאן תחלה ואח"כ העלן ע"ג המזבח אין בהם משום לריח ניחוח ופירש"י שם הטעם משום דכיון שצלאן תחלה תו לא מסקי ריחא ע"ש ואי איתא יופסלו אברים כחושים להקטרה כיון דג"כ לא מפקי ריחא וה"ל כאברים שצלאן וכו' ואלו כחוש קיי"ל במנחות דפ"ד ע"ב דרק לכתחלה מצוה מן המובחר להקדיש בהמה שמנה ועש"ה ברש"י ד"ה נעשה אבל קרבן הקדוש כבר קרב כחוש כשמן ומעולם לא שמענו חילוק בין אברים כחושים לשמנים וא"ל דכיון דכחוש לא מסיק ריחא א"כ לא קאי עלי' קרא דלריח ניחוח כלל וא"צ שיהי' מסיק ריחא ורק אברים שצלאן וכו' דמפיקים ריח מעצמותם ע"כ קאי עלייהו קרא דלריח ניחוח ולכן היכא שכבר הפיקו ריח שלהם ע"י הצלי' תחלה אזי שפיר פסילי להעלאה אח"כ משום דאין בהם עוד ריח ניחוח דז"א דא"כ עכ"פ יומצא דאברים כחושים אפי' בצלאן תחלה נמי כשירים דהרי הם אין לפוסלם משום דתו לא מסקי ריחא כיון דבלאו הצלי' נמי הא לא מסקי ריחא וא"כ לא הגריע אותם כלל ע"י הצלי' וא"כ מדוע סתם ואמר אברים שצלאן והעלן אין בהם וכו' דהי' לו לפרש אברים שמנים שצלאן וכו' ולא איברים סתם כיון דבאברים כחושים אין הדין כן ועל כרחך דגם כחוש מפיק ריח וחשוב ריח דידי' ריח וקאי עלי' קרא דלריח ניחוח וע"כ אם נצלה תחלה דתו לא מסיק ריח ע"כ שפיר פסול משום דלית בי' ריח ניחוח שהצריכה תורה בקרא דאשה ריח ניחוח לד' וא"כ כיון דגם כחוש מפיק ריח וחשוב ריח דידי' ריח על כרחך צ"ל דמה שמחלק רב בין כחוש לשמן היינו רק מטעמא דכתיבנא דבשמן מתוך פיטומו מוציא הריח גם עצם ממנו משא"כ בכחוש נהי שיוצא ממנו ריח וחשוב ריח עכ"ז אין בהריח עצם כמו כל ריח שאין בו עצם וכנ"ל ואיננו רק טעם לחוד וטעם לחוד אינו אוסר כשאין עצם הולך עמו [ונהי די"ל דאם שגם כחוש מפיק ריח וחשוב ריח דידי' ריח עכ"ז ריח של שמן הוא ריח חזק יותר וע"כ חשוב טעם ואוסר משא"כ ריח של כחוש שהוא ריח קלוש אין חשוב טעם ולכן אינו אוסר עכ"ז גם כדברינו ניתן להאמר דהחילוק שבין כחוש לשמן הוא רק מפאת דבשמן מתוך פיטומו מוציא הריח גם עצם ממנו משא"כ בכחוש וכנ"ל ומ"ש רש"י דשמן מפטם לכחוש ומפיק גם הוא ריח כוונתו לריח האוסר דהיינו שיש עצם עמו דאלו הכחוש מעצמותו לא מפיק ריח כזה וכנ"ל דאלו ריח סתמא הרי גם כחוש מפיק וכמו שהכרחנו מהך דאברים שצלאן וכו']. ויתיישב בזה קושית התוס' בפסחים שם שהקשו דמאי פריך לרב מפסח דילמא הך דפסח איירי בשניהם כחושים דמודה רב ולפמ"ש ניחא דהנה הא דטעם לחודי' אינו אוסר כשאין העצם הולך עמו נלענ"ד דזהו רק בשארי איסורין שבתורה דאין ההיתר נהפך לאיסור אף שיש לו טעם של האיסור ורק שהאיסור הנבלע באיסורו עומד ולא נתבטל כשטעמו נרגש וע"כ שפיר י"ל שאין הטעם בעצמותו אסור ורק שעל ידו נחשב עצם האיסור לניכר ואינו בטל כיון שניכר וע"כ ממילא מועיל רק הא דטכ"ע לשלא יתבטל האיסור וישתרי אבל ההיתר אין נאסר ע"י שיש לו טעם של איסור כיון שהטעם בעצמותו איננו איסור כלל וא"כ כיון שאין הטעם בעצמותו איסור ממילא כשיש רק טעם לבד ואין העצם הולך עמו שפיר שרי. אולם בקדשים דגילתה תורה יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תיפסל וכדדרשי' בזבחים דצ"ז ע"ב ופסחים דמ"ד ע"ב ונזיר דל"ו ע"ב ע"ש וגם ההיתר נהפך לאיסור ע"י טעם האיסור הנרגש בו וא"כ יש ראי' מזה להיפוך דבקדשים גילתה תורה דהטעם בעצמותו אסור וע"כ כיון שההיתר) יש לו טעם אסור ע"כ אעפ"י שעצמותו היתר עכ"ז נהפך ע"י הטעם האסור שלו לאיסור אבל בשאר איסורין דאין ההיתר נהפך לאיסור ע"י הטעם שפיר י"ל ואדרבה מוכח כן דהטעם בעצמותו ג"כ שרי ורק שמועיל שיחשב האיסור הוכר על ידו וע"כ מועיל רק לשישאר האיסור באיסורו כיון שניכר ולא יתבטל אבל לא שיהפוך ההיתר לאיסור. וא"כ נמצינו למדין מזה דבקדשים טעם לחודי' נמי אוסר אף כשאין העצם הולך עמו משא"כ בשאר איסורין. ולפי"ז נתיישבה קושית התוס' הנ"ל בפשיטות ושפיר פריך לרב מפסח דכיון דס"ל לרב דריחא מילתא הוא אלא שבכחוש התיר מפאת שאין העצם הולך עמו וכנ"ל וא"כ בפסח דהוא קדשים דבהם גם טעם לחודי' אוסר אף בלי עצם עמו ע"כ שפיר ראוי לאסור אף בשניהם כחושים ודו"ק:
והנה בדין הנ"ל המבואר בט"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ח דחלב הנפלט ע"י נתינת מים אוסר שאף שנפלט עכ"ז הרי נשאר טעמו יש להעיר מירושלמי פסחים פרק כיצד צולין ה"ג וז"ל חד בר נש בישל תרנגולתא בשמן שריפה אתא שאיל לר' ביסנא א"ל אזל שולקה ע"כ ובפני משה שם פירש שצוה לו להרבות במים עד שיפליטו השמן שריפה ממנה ע"ש. הרי דשפיר מהני מה שמפליט השמן ע"י המים בעבור שטבע השמן לצוף למעלה ואינו מתערב עם מים כמו טבע החלב ואעפ"י שטעמו עכ"פ נשאר. אולם הקרבן עדה שם פירש וז"ל אזל שולקה נאבד בישולה כלומר דאסורה עכ"ל. וא"כ לפירושו אין ראי' מירושלמי הנ"ל וגם לפי' הפני משה ז"ל י"ל דהירושלמי איירי כשהי' ששים בתרנגולת נגד השמן ורק צוה לו להרבות במים להפליט גוף השמן עכ"פ וכמבואר בש"ע שם שצריך לעשות כן בחלב משום דחשוב להכיר האיסור אמנם לשון הירושלמי דקאמר דבישל תרנגולתא בשמן שריפה מוכח שבישל התרנגולת בשמן כמו שמבשלין בשר במים וא"כ ודאי דלא היתה התרנגולת ששים פעמים בשמן:
ונראה דאפי' נאמר דלקולא צוה לו להרבות במים להפליט השמן ולהתיר התרנגולת אפי' באין ס' נגד השמן עכ"ז ג"כ יכון דין של הט"ז והש"ך הנ"ל וזה לפמ"ש התוס' בבכורות דכ"ב ע"א ד"ה הנך מיעוט דמים בטילין להו ברובא וז"ל ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה עכ"ל. ונראה בהסברת דבר זה דרק באיסור אכילה דענין האיסור הוא האכילה ועיקר ענין האכילה הוא הנאת טעמו שנהנה ע"י הרגשת הטעם וכמבואר בחולין דק"ג ע"ב הנאת גרונו בעי' וכו' תדע שהרי בעירב דבר מר וטעמו מר עי"כ הרי פטור באיסורים שאינם נוהגים אלא כדרך אכילתו וע"כ שפיר יש חלות לאיסור גם על הטעם ושייך בי' לומר דטכ"ע אבל בטומאה שאין לה ענין לאכילה רק שחל ענין טומאה על החפץ שהרי, החפץ מטמא אחרים בנגיעתו בלי נתינת טעם ונהי שכמה דברים אסורין באכילה כשהן טמאים כמו תרומה וקדשים עכ"ז גוף ענין הטומאה אין לו ענין לאכילה כלל רק הוא מציאות עצמי על החפץ וע"כ אין לו חלות רק על ממש ועצם לא על טעם וע"כ לא שייך בי' הא דטכ"ע. והנה אפי' אם יהי' סברא אחרת בזה עכ"ז זה נראה לדעתי עכ"פ לדקדק מדברי התוס' הנ"ל שכתבו דלענין טומאה לא אמרי' טכ"ע שטומאה אין לה חלות על הטעם משא"כ איסור י"ל דיש לו חלות גם על הטעם כיון דלגבי איסור אמרי' טכ"ע ולא אמרי' כן גבי טומאה ולפי"ז נראה דהנה בפסחים דל"ד ע"א וע"ב מבואר דתרומה טמאה שאסורה לכהן מפני טומאתה אזי אם שתלה בקרקע וסרה טומאתה ע"י השתילה אזי גם האיסור מסתלק ממנה מדינא ע"ש דמבואר שם דרק חכמים עשו מעלה שלא תועיל זריעה בהקדש ותרומה אבל מדינא מועיל וא"כ עכ"פ בטעם של תרומה טמאה היכא שאין נשאר עצם רק טעם לחוד דאז סרה הטומאה מן הטעם כיון שטומאה אין לה מציאות על טעם וכנ"ל וא"כ ממילא פקע גם האיסור מן הטעם כמו בהך דשתילי תרומה דכיון דנסתלקה הטומאה ע"י השתילה מסתלק גם האיסור דזה ודאי ניתן להאמר דרק בממש עשו חכמים מעלה אבל לא בטעם דקיל הרבה מן הממש אפי' למ"ד דטכ"ע מה"ת וכנודע] ולפי"ז שפיר קאמר בירושלמי הנ"ל שהתרנגולת תהי' מותרת ע"י הפלטת השמן שריפה דהוא תרומה טמאה דנהי שישאר טעם עכ"ז הרי טעם של תרומה טמאה חוזר להיתרו מפאת שנסתלקה הטומאה כשנעשה טעם לבד וכנ"ל משא"כ הט"ז והש"ך הנ"ל דאיירי בחלב דהוא איסור לבד דיש לו מציאות גם על הטעם ע"כ שפיר אסרו בהפלטת החלב כיון שנשאר הטעם ודו"ק היטיב. ודע דמה שכתבו התוס' הנ"ל דבטומאה לא שייך ענין טכ"ע נלענ"ד שהוא פלוגתא דתנאי בערלה פ"ב דתנן התם כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה וערלה וכה"כ אסור ב"ש אומרים אף מטמא וכו' ע"ש ונודע דטעמא דמחמץ ומתבל הוא רק מפני שטעמם חזק ונרגש ביותר מס' וא"כ לב"ש דס"ל אף מטמא מוכח דגם בטומאה אמרי' לדידהו טכ"ע וע"ש בירושלמי שמבואר שם וז"ל עד כדון דבר שיש בו איסור וטומאה יש בו טומאה ואין בו איסור מהו עכ"ל נסתפק בזה אי הא דמטמא לב"ש ע"י הטעם הוא רק בדבר האסור ג"כ דאז אמרי' מגו דטכ"ע לגבי האיסור חשוב נמי לטמא אבל בדבר שאין בו איסור רק טומאה לחוד אינו מטמא ע"י הטעם או דילמא לא שנא:
והנה מה שהבאתי מש"ס פסחים הנ"ל דבתרומה טמאה אם נסתלקה הטומאה אז גם האיסור מסתלק וחוזר להיתרו מצאתי ספק כזה ממש בירושלמי ערלה פ"ג ה"ג וז"ל אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תנא תני עלו מטומאתן ואית תנא תני לא עלו מטומאתן מאן דאמר עלו מטומאתן הרי אלו מותרות ומ"ד לא עלו מטומאתן הרי אלו אסורות אפי' כמ"ד עלו מטומאתן הרי אלו אסורות דכתי' צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה ממנו עכ"ל. הרי שרצה הירושלמי לומר תחלה דאיסור אבן מנוגע תלוי בטומאתו ואם נסתלקה הטומאה נסתלק גם האיסור ואח"כ חזר בו ואמר שאין האיסור תלוי בטומאה ואף בהסתלק הטומאה נשאר האיסור. ויש לחלק בין תרומה טמאה להך דירושלמי דתרומה טמאה איסורה מדכתי' בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ודרשי' תאכלנו לזה ולא לאחר למעט תרומה טמאה וכמבואר ביבמות דע"ג ע"ב ע"ש וא"כ כיון שהלימוד מתיבת הטמא מוכח דרק מפני הטומאה אסרה הכתוב והטומאה הוא סיבת האיסור וע"כ בהסתלק הטומאה מסתלק האיסור ג"כ כי בסור הסבה יסור המסובב משא"כ בהך דירושלמי דאבן מנוגע הרי איסורו מדכתי' צרעת ממארת וכדברי הירושלמי הנ"ל וא"כ עצם מציאות הצרעת אוסר את האבן ולא מפאת שהצרעת מטמאה וע"כ אין האיסור תלוי בטומאה וכמובן. וע"ע בש"ס ע"ז דנ"ב ע"א סוף העמוד דפריך דתיבעי לי' עכו"ם גופי' ומשני עכו"ם גופי' לא קמיבעי לי' דכיון דאיסורה בטל טומאתה נמי בטלה ע"כ. ומוכח קצת דדבר שיש בו סבה האוסרת ומטמאה אז בהסתלק האחד יסור השני ג"כ. וע"ע בכורות דכ"ג ע"א דאעפ"י שבטלה הנבלה בשחוטה לענין איסור אכילת נבלה עכ"ז לא בטלה לענין טומאת משא שבה עש"ה. ועי' ברא"ש פ' גיד הנשה סי' ל"ז עש"ה ודו"ק. וע"ע בתמורה דל"ד ע"א דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין לא טהורין ואסורין ע"כ. ומוכח ג"כ דאין האיסור תלוי בטומאה בדבר שיש בו איסור וטומאה דהא בשר המת יש בו איסור וטומאה ואעפ"כ כשנפרך איסורו עומד אעפ"י שפקעה טומאתו ויש לדבר הרבה בזה ובאתי פה אך להעיר:
והנה לפי מה שכתבנו למעלה דריח אין בו ממש והוא רק טעם לבד ולפי דברי תוס' דבכורות הנ"ל דלענין טומאה לא אמרי' טכ"ע א"כ יומצא דריח אינו מטמא וכמובן. ואולם יוקשה ע"ז ממשנה ערוכה מס' מכשירין פ"ג מ"ג דתנן הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר ר' יוסי מטהר בשל חטין ומטמא בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות עכ"ל המשנה. וע"ש בר"ש וברמב"ם וברא"ש שפירשו דאיירי ביין טמא ופליגי אם נטמא הפת מן היין בכה"ג או לא. והנה בתרומות איכא כהך משנה ממש לענין הרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין של תרומה דר"מ אוסר ור"י מתיר ור' יוסי מתיר בשל חטין וכו' והמשנה דתרומות הנ"ל הובאה בש"ס פסחים דע"ו ע"ב שם ובע"ז דמ"ו ע"ב ובעי לומר בגמ' שם ושם דזה חשוב רק ריח ופלוגתייהו היא אי ריחא מילתא לאסור או לא יעויש"ה. וא"כ מובן ממילא דהך פלוגתא דמכשירין היא ג"כ מפאת ריח וא"כ מבואר בזה דגם ריח יש בו מחלוקת שיטמא ולפי מסקנות הסוגיות דפסחים וע"ז הנ"ל דקאמר דלא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה או בפת צוננת וחבית פתוחה אבל בפת חמה וחבית פתוחה כ"ע מודים דאסור והטעם דפת חמה וחבית פתוחה חשוב ריחא ולכ"ע ריח יש בכחו לאסור ופלוגתייהו רק בפת חמה וחבית מגופה או בפת צוננת וחבית פתוחה אי עייל ריחא בכה"ג או לא אבל בפת חמה וחבית פתוחה לכ"ע עייל ריחא ואוסר מפאת הריח עי' היטב בש"ס ע"ז שם וברש"י עש"ה. וא"כ בהך משנה דמכשירין לכ"ע מטמא ע"י הריח ופלוגתייהו רק בפת חמה וחבית מגופה או להיפוך אי עייל ריחא בכה"ג או לא אבל לכ"ע מטמא ע"י הריח וצע"ק:
והנה לענין הספק הקדום אי טעם לבד אוסר כשאין הממש הולך עמו נלענ"ד עוד דהנה לדעות הסוברים דהא דטכ"ע אהדרי' לאיסורא קמא והלימוד דגיעולי מדין הוא רק מגלה שגם טעם חשוב אכילה ושהוא בכלל הלאו דלא תאכל וא"כ ממילא הספק הקדום שלנו ענינו הוא אי טעם לבד מיקרי אכילה א"ד לא נקרא אכילה אלא כשיש עמו ממש. ולפי"ז י"ל דספק הנ"ל תלוי בפלוגתא דאמוראי ביומא דע"ה ע"א זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים וגו' ר' אמי ור' אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו וח"א טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן והללו טעמן ולא ממשן עכ"ל הגמ'. והנה כיון דכתי' לשון אכילה בקרא וכמ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' א"כ היתה תלונתם על מה שעם המן לא הית' להם אכילת המינים האלו וא"כ למ"ד דטעם חמשת המינין האלו לא טעמו כלל מוכח דאלו היו טועמין טעמן אף בלי ממשן לא הי' אפשר להם להתלונן עוד ולומר זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' והיינו על כרחך משום דגם הרגשת הטעם לבד אף בלי ממש ג"כ נקרא אכילה ואולם למ"ד דטעם חמשת המינין האלו טעמו טעמן ולא ממשן מבואר דס"ל להיפוך דטעם בלי ממש לא נקרא אכילה מדהתלוננו ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' ומכלל דבמן לא אכלו המינין האלו אף שטעמו טעמן וא"כ על כרחך דטעם בלי ממש לא מיקרי אכילה ודו"ק:
ודע דגוף הפלוגתא דראשונים ז"ל אי טכ"ע אהדרי' לאיסורא קמא והוא בכלל הלאו דלא תאכל י"ל דתלוי בפלוגתא דאמוראי הנ"ל אי טעם חשוב אכילה וכדכתי' בקרא זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' וכנ"ל:
עוד נלענ"ד דדבר זה אי טעם חשוב אכילה הוא פלוגתא דב"ש וב"ה בעדיות פ"ה מ"ג הקצח ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין וכן למעשרות ובפי' הראב"ד כ' וז"ל ופליגי בי' ב"ש וב"ה אי הוי אוכל או לא כי הריח שלו קשה וכדתניא בברכות פרק כיצד הישן למזרח גרנו דמו בראשו ואכילתו קשה כדתני' ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב דא"ר חנינא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד ב"ש סברי כיון דהוא גופי' לאו בר אכילה הוא אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות עכ"ל, כוונתו להא דאמרי' בברכות ד"מ ע"א א"ר חמא ברבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב מיתיבי רשבג"א קצח אחד מששים מסמני המות הוא והישן למזרח גרנו דמו בראשו לא קשיא הא בריחו הא בטעמו (ריחו קשה וטעמו טוב) אימי' דר' ירמי' אפיא לי' ריפתא ומדבקא לי' ומקלפא לי' (הקצח הדביקה בפת כדי שיקלוט הפת בשעת האפי' את טעם הקצח שהוא טוב ואחרי האפי' קלפה את הקצח מן הפת בשביל הריח הרע שלו) ומבואר בזה דקצח אינו נאכל בעינו כ"א הטעם שלו הוא שנאכל שמדביקין אותו בפת כדי שיקלוט הפת טעמו ואח"כ קולפין אותו ואוכלין את הפת ונמצא שרק טעם שלו בפת הוא הנאכל וע"כ פליגי ב"ש וב"ה אי טעם חשוב אכילה או לא דב"ש ס"ל דטעם לא חשוב אכילה ולכן קצח שרק טעמו נאכל וטעם הרי לא חשוב אכילה ע"כ גם הקצח עצמו אין קרוי אוכל ואינו בכלל אוכלין לענין טומאת אוכלין ולענין חיוב מעשרות וב"ה ס"ל דטעם חשוב אכילה ולכן הקצח שטעמו נאכל שפיר קרוי אוכל והוא בכלל אוכלין לטומאה ולמעשרות. ושוב נזכרתי דברי הגמ' נדה דנ"א ע"ב דמידי דעביד לטעמא (כגון פלפלין וכדומה שאין עשוים להיות נאכל בעין כ"א להטעים את הקדירה) לא מטמא טומאת אוכלין ע"ש ומוכח דטעם לא חשוב אכילה. ואולם יש לחלק בין דבר שאפשר שיהי' נאכל בעינו דאז גם הטעם שלו חשוב אכילה לבין דבר שאין נאכל רק ע"י שנותן טעם בדבר אחר דאז איננו חשוב להקרא אכילה מפאת הטעם לבד:
ודע דהא דטעמא לא חשוב אכילה וכש"ס נדה הנ"ל נלענ"ד הטעם שהוא כעין סברא המבוארת בסוכה (דף ל"ז ע"א) דלקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה ובפסחים (דף נ"ו ע"ב) דמכניסו לקיום ע"י דבר אחר לאו שמי' מכניסו לקיום וה"נ כיון שהפלפלין וכדומה נאכלין רק ע"י דבר אחר שנותנין טעם בדבר אחר והדבר האחר ההוא נאכל ועי"כ ממילא נרגש גם טעם הפלפלין לכן אכילה ע"י דבר אחר לאו שמי' אכילה ודו"ק. ועי' בר"ש עוקצין פ"ג מ"ה שכ' וז"ל וי"ל דפלפלין בעינייהו לא חזי לטיבול אלא ע"י דבר אחר שמגבלין אותו במים וכו' הלכך כיון דבעיני' לא חזי לא מיחייב במעשר עכ"ל דבריו מטים לדברינו דכיון דפלפלין לא חזי אלא ע"י דבר אחר לכן אכילה ע"י ד"א לאו שמה אכילה ולכן לא מיחייבי במעשר דהא חיוב מעשר תלוי בענין השם אוכל אי יש לו שם אוכל או לא וכמבואר כן להדיא בדברי הראב"ד בפירושו לעדיות הנזכרים למעלה. ואולם יש להביא ראי' להיפוך דאכילה ע"י ד"א שמה אכילה מהא דתנן במע"ש פ"ב מ"ד כרשינין של מע"ש שנטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות וכו' וכ' הר"ש וז"ל ואינן כשאר מע"ש שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים ומפרש בירושלמי טעמא דאין פודין את הקדשים להאכיל לבהמה (וכרשינין הם מאכל בהמה) ולכן יתחלקו לעיסות של מע"ש שבכל עיסה ועיסה יערב מאלה (הכרשינין) פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ויאכלו לאדם אגב העיסה דהשתא לא הוי פודה להאכיל לבהמה אלא לאדם עכ"ל. והנה הא דאין פודין את הקדשים להאכיל לבהמה ולכלבים ילפינן לי' בבכורות (דע"ו ע"א) מדכתי' תזבח ואכלת בשר ודרשי' ואכלת ולא לכלביך ע"ש הרי שבפדיית קדשים הצריך הכתוב אכילה וכדכתי' ואכלת וא"כ כיון דס"ל לר' טרפון דמותר לפדות כרשינין דלא חזיין בעינייהו רק יתאכלו אחרי הפדיון ע"י שיתחלקו לעיסות ויהיו נאכלים אגב העיסה א"כ מבואר דאכילה ע"י דבר אחר שמה אכילה. וע"ע ביומא דע"ו ע"א דאמר ר"ל מנין לשתי' שהוא בכלל אכילה שנא' ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך תירושך וגו' תירוש חמרא הוא וקרי לי' ואכלת ופריך ממאי ודילמא דאכלי' ע"י אניגרון וכו' ומוכח ג"כ דאכילה ע"י ד"א שמה אכילה. ויש לדחות דהתם נהי דלא חזי בעיני' לאכילה כיון דקיימינן השתא בה"א דשתי' אינה בכלל אכילה עכ"ז כיון דחזי בעיני' לשתי' עכ"פ ע"כ שפיר נקרא אכילה ע"י ד"א ואינו דומה להך דפלפלין דלא חזיין בעינייהו למידי. וע"ע שבועות דכ"ב ע"ב בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמותאכיל ע"י תערובות דעתי' אכזית א"ד כיון דלא בעיני' אכלי' לי' אינשי דעתי' אמשהו תיקו עכ"ל הגמ' ומוכח קצת דזהו ענין האיבעי' אי אכילה ע"י ד"א שמה אכילה דחרצן אינו נאכל בעין רק ע"י תערובות וע"כ אי אכילה ע"י ד"א שמי' אכילה חשוב אוכל ושיעור אכילתו בכזית ככל אוכלין אבל אי אכילה ע"י ד"א לאו שמי' אכילה א"כ הרי אינו חשוב אוכל וה"ל כעפר דכיון דלאו בר אכילה הוא אפי' בכזית ע"כ האומר שבועה שלא אוכל עפר דעתי' אמשהו דאין לחלק בו בין כזית לפחות מכזית כיון דגם בכזית איננו אכילה וכמבואר שם בשבועות באיבעי' קדומה (דאיבעי' דחרצן הוא לפי האת"ל באיבעי הקדומה דבעפר דעתי' אמשהו) עש"ה ותבין ואולם הרי רבא עצמו ס"ל בסוכה שם דל"ז ע"א דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ואלו כאן בשבועות לפי פירושנו זה נשאר בתיקו אי אכילה ע"י ד"א שמה אכילה ויש לחלק ואין להאריך. וע"ע במנחות ד"ה ע"ב מן הבקר להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין וכו' כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה (בבגדי כהונה) וכו' מה לכלאים שכן מצותן בכך ובתוס' שם ד"ו ע"א ד"ה מה לכלאים כתבו וז"ל וא"ת ולימא גיד הנשה במחובר יוכיח (כשהוא מחובר לקרבן) דאין מצותו בכך ושרי לגבוה כדאמר בריש גיה"נ וכי תימא מה לגיה"נ שכן מחובר (דאלו כשפירש אסור להקרבה כמבואר שם בריש גיה"נ) הנך יוכיחו וי"ל דכיון דאין לו היתר אלא, ע"י חיבור לא שייך למיעבד מיני' יוכיח עכ"ל. נראה:
כוונתם דכיון דמותר רק ע"י חיבור ע"כ מותר ע"י ד"א לא חשוב מותר לגבוה כיון דאינו קרב בעינו רק ע"י ד"א וא"כ יש מזה כדמות ראי' דה"ה דאכילה ע"י ד"א לא חשוב אכילה ויש בזה דמיון קרוב ביותר להך דאכילה ע"י ד"א שהרי ההקרבה למזבח גם היא נקראת אכילת מזבח ואכילת אדם ומזבח הוקשו זה לזה כמבואר במנחות די"ז ע"א וע"ב [ועי' חולין דפ"א ע"ב דס"ל לר' יוחנן דאפי' לר"ש דס"ל דשחיטה שאינה מתרת לאכילה לא שמה שחיטה עכ"ז שחיטת עולה חשובה שחיטה המתרת לאכילה דאכילת מזבח שמה אכילה ע"ש] וע"כ הך דמותר ע"י חיבור לא חשוב מותר לגבוה נראה ענינו ג"כ דכיון דקרב למזבח רק ע"י ד"א ע"כ אינו חשוב אכילת מזבח ואיננו נחשב מותר לגבוה כיון שאיננו נאכל למזבח כלל דאכילה ע"י ד"א לאו שמה אכילה. ואולם יש לדחות ולומר דאין כוונת התוס' דמותר ע"י חיבור לא חשוב מותר רק כוונתם דאפי' חשוב מותר עכ"ז אין לעשות יוכיח מהיתר דמחובר להתיר טרפה שלא ע"י חיבור ודו"ק. והכי דייק לשון התוס' מדלא כתבו דכיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור לא חשוב מותר רק כתבו דכיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור לא שייך למיעבד מיני' יוכיח א"כ מוכח דכוונתם דאפי' חשוב באמת מותר לגבוה עכ"ז אין לעשות ממנו יוכיח להתיר טרפה שלא ע"י חיבור ובאתי בכ"ז רק להעיר:
עיין בחולין דק"ח ע"א דפליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דאפשר לסחטו אסור בבשר וחלב ור"ל ס"ל דמותר עש"ה. ונלענ"ד להסביר פלוגתתם דלטעמייהו אזלי דהנה הא דאפשר לסוחטו ראוי שיהי' תלוי בטעם איסור אכילת בב"ח דאם הלימוד הוא מלא תבשל יתרה דאתי לאיסור אכילה ראוי שיאסר אפשר לסוחטו דכיון שאסרה תורה בב"ח שנתבשל יחד מנלן לומר שגם בשעת אכילה צריך שיהי' יחד טעם חלב בבשר הא כיון דדרשי' ג"פ לא תבשל באא"ע לאיסור אכילה והנאה ולמה הוציא הכתוב בלשון בישול לומר שדרך בישול אסרה תורה א"כ ה"ל כאלו נכתב בפירוש לא תאכל גדי שנתבשל בחלב אמו וא"כ כיון שנתבשלו יחד נאסרו ונעשה גוף איסור ומהיכי תיתי להתירם אחרי הסחיטה אבל אם לא תבשל אתי אך לבישול ואיסור אכילה והנאה הוא אך מלאו דלא תאכל כל תועבה וכדעת ר' אשי חולין דקי"ד ע"ב. והנה התוס' שם דקט"ו ע"א ד"ה חורש כתבו וז"ל וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופא כמו בישול של בב"ח ונ' דה"ט משום דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת עכ"ל. ומבואר בזה דלא תאכל כ"ת שייך רק כשניכר התיעוב והעביר' בהחפץ דאל"כ לא נקרא תועבה ומה שבב"ח אסור מכח לא תאכל כ"ת היינו על כרחך משום שניכר התיעוב כיון שמרגיש טעם הבשר בהחלב וכן להיפוך והרגשת הטעם הוי היכר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בסברא דטכ"ע מה"ת דכיון שמרגיש הטעם דחיך אוכל יטעם א"כ ה"ל ניכר האיסור ולא שייך ביטול ע"ש ולפי"ז כשסר טעם חלב מתוך הבשר ולא נשאר בו חלב כדי נ"ט א"כ שוב הרי אין התיעוב ניכר בו ושוב אינו נקרא תועבה וא"כ שפיר ראוי שיהי' מותר ואעפ"י שמתחלה הי' בו בנ"ט עכ"ז הרי היכר התיעוב הוא רק ע"י הרגשת הטעם שמרגיש בשעת אכילתו א"כ לפני אכילתו הרי אינו ניכר כלל אפי' כשיש בו בנ"ט שזה ההיכר של ההרגש הרי הוא רק בשעת אכילה וא"כ כיון שנסחט הטעם לפני האכילה ואינו נרגש עוד בשעת אכילה א"כ הרי לא הי' אסור מעולם כלל שכל עיקר איסורו אפי' כשיש בו בנ"ט הרי נתחדש רק בשעת אכילה שאז ניכר ע"י הטעם שבו ונעשה אז תועבה דכ"ז שאין העבירה ניכרת אינו תועבה וכדברי התוס' הנ"ל וא"כ בכה"ג דנסחט הטעם לפני האכילה שוב שפיר שרי ולא התחיל להיות איסור כלל ודו"ק. ולפי"ז ר"ל דסובר אפשר לסחטו מותר י"ל דס"ל כר' אשי הנ"ל משא"כ ר"י י"ל דסובר דיתורא דלא תבשל קאי אאכילה וע"כ סובר אפשר לסחטו אסור. ואמנם בהא דס"ל לר"ל כר' אשי ור"י לא ס"ל כן י"ל דלטעמייהו אזלי דהנה במס' מע"ש פ"ב מ"א תנן דגים (של חולין) שנתבשלו עם הקפלוטות של מע"ש והשביחו השבח לפי חשבון עיסה של מע"ש שאפאה פת והשביחה השבח לשני (ואין מחשבין בה דמי עצים שהם חולין רק כל השבח להמעשר שני) זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. ובירושלמי שם איתא אמר ר' יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני ור' שמעון בן לקיש אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכו' עש"ה בביאור הפני משה ז"ל ותמצא מבואר דלר' יוחנן אין הרגשת הטעם חשוב ניכר וע"כ ס"ל לר' יוחנן דשבחו ניכר דמתני' היינו דוקא בהותיר במדה ולר"ל חשוב גם הטעם ניכר וע"כ אם יש שבח ע"י הטעם דהיינו ששוה יותר ע"י הטעם שבו שבלע מן החולין אז ג"כ השבח לפי חשבון וזהו שאמר כל שטעם שבחו ניכר וכו' דשבחו ניכר דמתני' היינו גם כשניכר ע"י הטעם שבו דגם טעם חשוב ניכר ולפי"ז הא דס"ל לר' אשי דבב"ח אסור מלא תאכל כ"ת אע"ג דבעי' ניכר התיעוב וכמו שכתבו התוס' הנ"ל היינו על כרחך משום דס"ל כר"ל הנ"ל דטעם חשוב ניכר וע"כ גם בבב"ח חשוב ניכר הואיל ומרגישין טעם בשר וחלב וכן להיפוך וכנ"ל וע"כ ג"כ ר"ל לטעמי' ס"ל כר' אשי' הנ"ל וע"כ סובר דאפשר לסחטו מותר וכנ"ל ור' יוחנן לטעמי' דס"ל דטעם אין חשוב ניכר א"כ לא מצי סבר כר' אשי הנ"ל וכמובן ורק סובר בהכרח דבב"ח אסור מיתורא דלא תבשל וכנ"ל וע"כ שפיר סובר דאפשר לסחטו אסור דהא בהא תליא וכנ"ל ודו"ק ולכאורה נצבה לעומת דברי אלה סוגי' דס"פ כל הבשר דס"ל לר"ל שם דבב"ח אסור באכילה מקרא דובשל מבושל במים דכתי' בפסח ולר' יוחנן אסור מקרא דלא תאכלנו דכתי' בפסולי המוקדשין עש"ה אבל באמת לאו קושיא הוא דלכאורה קשה לשניהם כיון דמייתי איסור בב"ח רק באם אינו ענין מפסח או מפסולי המוקדשין א"כ מדוע לוקין אבב"ח לדעת הלח"מ הנודעת דאיסור הנלמד באא"ע לית בי' מלקות וע"כ נראה דר"ל שפיר סבר כר' אשי הנ"ל רק דמלא תאכל כ"ת ג"כ הרי ליכא מלקות דהוא לאו שבכללות וכנודע וע"כ יליף ר"ל המלקות מקרא דובשל מבושל דכיון דהאיסור נלמד ממקום אחר שפיר יש להלקותו מכח לאו דאא"ע וכמ"ש הה"מ סברא כזאת לענין אעמ"ד וכנודע ותו דהא דאין לוקין אאם אינו ענין י"ל דהוא משום דהך מדה הוא רק לשלא יהי' יתור דמשום זה אומרים דאם אינו ענין לזה והוא מיותר לו תנהו ענין לזה וע"כ אין ללמוד ממנו רק איסור לבד דכיון דצריך עכ"פ לאיסורא שוב הרי אינו מיותר וע"כ שוב היכא דיש לימוד על האיסור ממקום אחר שוב שפיר אכתי האא"ע מיותר לענין איסור ושפיר אתי למלקות ודו"ק. וא"כ י"ל דהאי אא"ע מפסח לבב"ח יש לדורשו רק אהיכא דניכר התיעוב דאסור כבר מכח לא תאכל כ"ת וחידש האם אינו ענין הנ"ל עונש מלקות אבל מנלן לדורשו אפי' אהיכא דלא ניכר התיעוב ולומר שהאא"ע הנ"ל מחדש איסור חדש דכיון דעכ"פ אם נדרשנו אהיכא דניכר התיעוב שוב הרי אינו מיותר א"כ הרי נסתלק דרש האא"ע אהיכא דלא ניכר התיעוב דעיקר דרש הזה הרי הוא אך למצוא לו מקום שלא יהי' מיותר וכנ"ל וא"כ היכא דלא ניכר התיעוב בבב"ח שפיר שרי לגמרי ואפי' איסור אין בו ור"י מצי סבר שפיר דמיתורא דג' לא תבשל ילפי' אכילה והנאה רק דזהו ג"כ הרי הוא מכח אא"ע לאיסור בישול תנהו ענין לאכילה והנאה וא"כ ליכא מלקות וע"כ מועיל האא"ע השני דפסהמ"ק למלקות ודו"ק]:
והנה יש להסתפק בטבל שנתן טעם בהיתר אם אפשר לתרום על הטעם הזה ממקום אחר כדי להתירו ולעשותו חולין והספק הוא אם טעם חשוב ניכר וה"ל שירים נכרין או דילמא היכר הטעם לא חשוב היכר ואין התרומה מועלת משום דלא הוי שירים נכרין וכמובן. ונראה פשוט שזה תלוי ג"כ במחלוקות ר"י ור"ל דירושלמי הנ"ל דפליגי אי טעם חשוב ניכר וכנ"ל וכמובן. וראיתי בפתיחת הפמ"ג לאו"ח בסדר הנהגת השואל עם הנשאל סדר שני אות נ"ג שכ' וז"ל התוחב כף איסור לתוך היתר חבירו שוגג פטור מזיד חייב לשלם היזק שאינו ניכר גיטין נ"ג ובהו"ת שם הארכתי ובאינו מינו י"ל נרגש הטעם והוי היזק ניכר וצ"ע עכ"ל. ולפי דברינו דין זה תלוי ג"כ במחלוקת ר"י ור"ל הנ"ל וכמובן וכיון דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל א"כ חשוב היזק שאינו ניכר וג"כ לענין טבל לא הוי שירים נכרין ובאתי אך להעיר:
ודע כי בסברת ר' אשי דחולין הנ"ל דבב"ח אסור מלא תאכל כ"ת ומשום דנעבדה בו עביר' הארכתי הרבה בחידושי לשם וראיתי להעתיק פה ב' דברים מהם יען יש בם חידוש בס"ד ואלה המה:
א) כתבתי בחידושי לשם וז"ל נלענ"ד לחדש לפי סברת ר' אשי דבב"ח אסור באכילה והנאה מלאו דל"ת כ"ת דלפי שנעבדה בו עבירת הבישול ע"כ הוא תועבה וע"כ הוא אסור גם בהנאה משום דלאו דלא תאכל כ"ת כולל גם הנאה כדר' אבוה דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל וכו' וכמבואר בסוגיין ולפי"ז נראה לחדש דכל איסור אכילה אף שאינו איסור הנאה עכ"ז אם אכלו האדם אזי בבואו לגרון ונעשה בו עבירת האכילה וכמבואר סוף פרק גיה"נ דהנאת גרון חשוב אכילה לעבור עליו ע"ש וא"כ הרי נעבדה בו עביר' ונעשה תועבה אזי חל אז עליו הלאו דלא תאכל כ"ת וממילא הוא נאסר גם בהנאה מכח הלאו הזה כיון דלאו הזה כולל גם הנאה וכנ"ל ובהיותו בגרון הרי יש מקום לחול עוד עליו איסור שהרי אלו מקיאו משם וחוזר ואוכלו מחויב שנית על האכילה השני' וכמבואר שם ס"פ גיה"נ ע"ש הרי דאכתי אוכל הוא לענין איסור ונמצינו למדין איפוא דין מחודש דהא דאמרי' ס"פ גיה"נ דאם אכל איסור והקיאו וחזר ואכלו חייב שנית אזי לדעת ר' אשי הנ"ל לאו דוקא בהקיאו וחזר ואכלו חייב כ"א אפי' בהקיאו וחזר ונהנה ממנו ג"כ חייב ואפי' אם האיסור בעצמותו הוא איסור אכילה לבד לא איסור הנאה וכנ"ל (ואין להקשות ע"ז ולומר דלא שייך כאן לאו דלא תאכל כ"ת לפי שאין ניכר התיעוב וכתוס' הנ"ל שכתבו דבעי' ניכר התיעוב דז"א דכבר כתבתי בחידושי שם דלדעות הסוברים דאין בישול אחר בישול בבב"ח וכן לדעות דבישול בב"ח בחמי טבריא לא חשוב בישול א"כ על כרחך דלא בעי' ניכר התיעוב לענין לא תאכל כ"ת כיון דגם בבב"ח עצמו הרי אין ניכר התיעוב כלל דנהי דמרגיש טעם בישול וטעם בשר בחלב עכ"ז הא אפשר שנתבשלו בחמי טבריא או שנתבשלו תחלה הבשר והחלב כל אחד בפ"ע ואח"כ שניהם יחד והארכתי בזה בחידושי שם. ועי' בגליון הש"ס למהר"ע איגר ז"ל בפסחים דכ"ב ע"א שהקשה אמ"ד דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דלרש"י דשחיטתן לכ"ע דאורייתא א"כ אמאי אין אסורים ממילא באכילה והנאה מלאו דלא תאכל כ"ת הואיל ונעבדה בם עבירת השחיטה בעזרה עש"ה שהניח בקושיא ואעפ"י שגם שם אין ניכר שהית' השחיטה בעזרה דוקא וככה נשתמשו הרבה גדולי האחרונים ז"ל בסברת ר' אשי הנ"ל אפי' בגוני דלא ניכר התיעוב יעוין בספריהם]:
והנה יש להעיר לפי"ז בהצעת דעות הסוברים דאיסורי הנאה אין להם בעלים וכנודע ובהצעת דעת התורת חיים בערבי פסחים והלבוש באו"ח סי' תפ"ד ודבריהם מפורסמים באחרונים שכתבו דנהי דבעלמא הנאת גרון הוי אכילה עכ"ז לענין אכילת מצה המצוה דוקא בביאה למעיים ע"ש ולפי"ז יש להקשות דל"ל קרא בפסחים דל"ה ע"ב לפסול מצה של טבל תיפוק לי' דבלא"ה מיד כשבא הטבל לגרון ועבר אאיסור טבל כיון דבכה"ת הנאת גרון הוי אכילה א"כ הרי נאסר מיד בגרון מכח ל"ת כ"ת ואיתעביד מיד בגרון איסור הנאה וכנ"ל וא"כ כשבא אח"כ למעיים הרי אינו מצתכם כיון דאיסורי הנאה אין להם בעלים וא"כ בלא"ה מצה של טבל פסולה מסברא כיון דלענין מצות מצה בעי' ביאת מעיים דוקא וכנ"ל וא"כ בעי' שיהיה שלו בשעת ביאה למעיים וכמובן וא"כ ל"ל קרא לפסול מצה של טבל תיפוק לי' דבלא"ה פסולה לפי שאינה שלו בשעת ביאה למעיים וכנ"ל ועיין בתוס' פסחים שם שהקשו ג"כ דתיפוק לי' דלא הוי מצתכם שהרי בטבל מעורב בו תרומה ומעשרות שאינן שלו כ"א של הכהן והלוי ותירצו דמיירי באוכל יותר מכזית עד שנשאר כזית משלו או דמיירי בכהן האוכל עש"ה. ואולם לפי מה שכתבנו דמכח האיסור טבל איתעביד איסור הנאה בגרון מפאת ל"ת כ"ת ושוב איננו מצתכם כיון דא"ה אין להם בעלים וכנ"ל קשה שפיר דע"ז הרי לא שייך תירוץ התוס' הנ"ל:
והנה לא נעלם ממני שי"ל דהא דדבר שנעבדה בו עביר' אסור מלא תאכל כ"ת היינו רק בדבר שהעביר' עשתה רושם ושינוי בגופו כמו בב"ח שנעשה שינוי בגופם שהבשר נשתנה להיות לו טעם חלב וכן החלב להיות לה טעם בשר וכמו כן נשתני מפאת הבישול משא"כ באוכל דבר איסור שאכתי שם אוכל עליו אף בהיותו בגרון וכנ"ל א"כ הרי לא נעשה שום רושם ושינוי בהחפץ ע"י מעשה העביר' ע"כ י"ל דלא קרוי תועבה ואינו בכלל הלאו דל"ת כ"ת [ואם דלענין קדשים מצינו דגם שור שהמית את האדם קרוי נעבדה בו עביר' עי' ב"ק ד"מ ע"ב וזבחים ד"ע ע"ב ועי' תוס' פסחים דכ"ה ע"א ד"ה מה לכלאי הכרם שכתבו ג"כ, דחמץ שעבר עליו בבל יראה מיקרי נעבדה בו עביר' עש"ה. וכן מבואר ג"כ ברש"י סוטה דכ"ט ע"ב ד"ה הצד השוה שבהן עש"ה ואעפ"י שלא נעשה שום רושם בחמץ ע"י העביר' דבל יראה וב"י ואף לא נעשתה בו מעשה כלל עכ"ז זהו רק לענין נעבדה בו עביר' אבל לענין שם תועבה שפיר י"ל דכל שלא נעשה רושם ושינוי בהחפץ ע"י העביר' לא הוי תועבה ואינו בכלל הלאו דל"ת כ"ת. ואם שכמה גדולי האחרונים דנו בענין ל"ת כ"ת גם בגונא דלא נעשה רושם ושינוי בחפץ ע"י העביר' עכ"ז לענ"ד י"ל כדברינו] ואולם גם נאמר אם עדיין יש לעיין בהא דאמרי' ביומא דפ"א ע"א זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן ראשון משלם קרן וחומש ושני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון עכ"ל הגמ' וכתבו הת"י שם ד"ה זר וכ"כ התוס' במנחות דס"ט ע"א ד"ה דבלע דהא דשני אינו משלם קרן וחומש היינו משום דתרומה הרי איסורה רק מפני קדושתה וע"כ כשבלעה הראשון נתחללה קדושתה ופקעה והותרה ונעשית חולין יעויש"ה. וא"כ בזה שוב שפיר קשה שהרי כאן ע"י עבירת הראשון באכילת התרומה הרי נעשה שפיר שינוי ורושם בעצם החפץ במה שנפקע ממנו קדושה שהית' בו ונעשה חולין וא"כ שוב שפיר ראוי שיהי' נאסר מכח ל"ת כ"ת באכילה ובהנאה וא"כ קשה מדוע השני משלם להראשון דמי עצים הא לאו דידי' קאכיל כיון דלפני אכילת השני הרי כבר נאסרו השזיפין בהנאה משעה שבלען הראשון וכנ"ל.
וע"ע במל"מ פי"א מה' תרומות ה"ח שנסתפק אי בטבל שייך ג"כ דין וסברא דחילול הנ"ל כמו בתרומה עש"ה וא"כ אי נימא דגם בטבל שייך חילול א"כ בליעה מפקעת איסור טבל כמו שמפקעת איסור תרומה מטעם חילול וכנ"ל וא"כ לדעות האומרים דכל האיסורים איסורי חפצא המה א"כ כשנסתלק האיסור מן החפץ הרי זה שינוי ורושם בחפץ וא"כ גם טבל הנבלע בעביר' הרי נעשה שינוי ורושם בגופו ע"י העביר'. [וע"ע בר"ש מס' מע"ש פ"ה מ"ח שהביא בשם הירושלמי דטבל קרוי קודש ושעל כן הוא בכלל חיוב ביעור דכתי' בערתי הקודש מן הבית עש"ה וא"כ כיון דקרוי קודש ויש בו קדושה פשוט דקדושתו מתחללת ע"י הבליעה כמו שקדושת תרומה מתחללת ע"י כן דקדושת הטבל הרי הוא עצמו קדושת התרומה דפשוט דטבל אין לו שום קדושה רק מפאת עירוב וענין תרומה שבו וע' רש"י יבמות דפ"ו ע"א והארכתי בו בחידושי במקום אחר והעליתי בחידושי שם דתרומה המעורבת בטבל לרש"י הוא חלק גבוה וע"כ טבל אסור גם לכהן ואחרי ההפרשה כהנים משלחן גבוה הוא דקזכי בי' ואכ"מ. ולפי"ז כל שכן דשייך בי' חילול טפי וכמו שכתבתי בקונטרס ע' פנים לתורה אות א' דכל שהקדושה גדולה יותר אזי יותר שייך בי' סברא דחילול עש"ה וא"כ הרי נעשה רושם ושינוי בטבל ע"י הבליעה גם מפאת מה שפקע ונסתלקה קדושה שהית' בו מתחלה] וא"כ שוב הדרא גם קושיתי הקדומה מש"ס פסחים דל"ה ע"ב לדוכתה דל"ל קרא לפסול מצה של טבל ת"ל דלא הוי מצתכם וכנ"ל וכו' עכ"ל בחידושי:
ב) כתבתי עוד בחידושי לשם וז"ל נלענ"ד לחדש דכל דבר האסור בהנאה ועבר ונהנה ממנו אזי חל על הדבר ההוא איסור הנאה שני מפאת הלאו דלא תאכל כ"ת לפי שנעבדה בו עבירת ההנאה שנהנה ממנו באיסור כמו שבב"ח אסור בהנאה מלאו הנ"ל מפאת שנעבדה בו עבירת הבישול ואפי' אם נאמר דלאו הנ"ל שייך רק היכא דעשתה העביר' שינוי ורושם בחפץ וכמו שכתבנו למעלה עכ"ז היכא שנהנה מאיסור הנאה ע"י הוצאה מרשות לרשות כמכירה ומתנה וכדומה אזי בכה"ג חשוב שפיר שנעשה שינוי בחפץ במה שנשתנה להיותו ברשות חדש ושפיר חל עליו איסור הנאה שני מפאת ל"ת ר"ת שהרי רואין אנו דשינוי רשות קונה בגזילה כמו שינוי מעשה ומוכח דשינוי הרשות חשוב שינוי בגוף החפץ. וע' ב"ק דל"ט ע"ב וד"מ ע"ב דקאמר דרשות משנה עש"ה דאיירי לענין שור שהועד בהיותו ברשות אחד ואח"כ נכנס לרשות אחר דנסתלקה העדתו וחוזר להחשב תם מטעמא דרשות משנה והכונה כדברינו הנ"ל דהתחדשות הרשות עושה שינוי בגוף השור ויוכל להיות שאחרי השינוי הזה וכמו שהוא עתה לא יגח עוד וע"כ בטלה העדתו. וע"ע בערכין דל"ג ע"ב דקאמר דערי לוים לא משנינן להו לעשות עיר מגרש או מגרש עיר וכו' ופריך מנא ה"מ ומשני דכתי' ושדה מגרש עריהם לא ימכר מאי לא ימכר אילימא לא ימכר כלל והכתי' גאולת עולם תהי' ללוים מכלל דמצי מזבני אלא מאי לא ימכר לא ישנה עכ"ל הגמ' והיא אסמכתא זרה לכאורה. אולם עפ"י דברינו מובנת לנכון דהמכירה עצמה הלא היא ג"כ שינוי שהחפץ עצמו הרי נשתנה ע"י יציאתו מרשות לרשות וכנ"ל וע"כ שפיר דרשי' דלא ימכר היינו לא ישנה כיון שהמכירה עצמה מין ממיני השינוי. וע"ע בש"ס זבחים ד"ז ע"א דס"ל לר' חסדא דאם הי' תודה לראובן ותודה לשמעון ושחט תודה של ראובן לשם תודה של שמעון פסולה ושאין הפסול משום שינוי בעלים דשינוי בעלים חשוב רק בשוחט תודת ראובן על מנת שיתכפר בה שמעון ואלו כאן איירי בשחט באמת שיתכפר בה ראובן בעלי' ורק ששחטה לשם תודה של שמעון והוי הפסול משום שינוי קודש ושלא לשמה כשוחט תודה לשם חטאת וכדומה יעויש"ה ברש"י. ולכאורה קשה להבין הטעם דמה שינוי קודש יש כאן הרי שחט תודה לשם תודה ושינוי קודש הרי חשוב רק בשוחט קרבן לשם קרבן אחר כגון תודה לשם חטאת וכדומה ורבה ס"ל שם באמת דשחט תודת ראובן לשם תודת שמעון כשיר' דהא תודה לשם תודה נשחטה יעויש"ה ואולם ר' חסדא הפוסל הרי צריך ג"כ להבין סברתו ומה טעמו בזה ועל כרחך צ"ל דאף שהתודה של שמעון היא ג"כ תודה כזאת עכ"ז הואיל ויש לה בעלים אחרים ע"כ אין ענינה שוה לזו שאין חפצי שני בעלים שונים שוים באיכותם ויש בם השתנות מה מפאת שינוי הרשות וע"כ שחיטת תודת ראובן לשם תודת שמעון חשוב שפיר ששוחט קרבן לשם קרבן אחר שאינו שוה לו ושפיר חשוב שינוי קודש כשאר שחיטה שלא לשמה וכשוחט תודה לשם חטאת וכדומה ודו"ק היטב. ומעתה אם חפץ של בעלים אלו אינו שוה לאותו חפץ בעינו אם הוא רק של בעלים אחרים וכמוכרח מהך דתודת ראובן לשם תודת שמעון דחשוב שינוי קודש וכנ"ל א"כ מובן ממילא דהיכא דיצא חפץ אחד מרשות זה לרשות אחר נשתנה בהכרח ונעשה שינוי בגופו מפאת השתנות הבעלים וכמובן. [ובכתבי אגדה שלי הדברים מבוארים יותר עפ"י המבואר בספרי המחברים שמדריגת וערך האדם מתפשטת על כל חפציו והמה עולים בעליתו ויורדים בירידתו וזה טעם הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וע"כ בהיות שודאי אין ערך ומדריגת. שני בני אדם שוה לגמרי בלי שיהי' איזה הבדל ביניהם בתוספת וגרעון אף מעט ע"כ בצאת חפץ מרשות זה לרשות אחר הנה בהכרח שיקבל החפץ איזה שינוי ע"י כן בתוספת או בגרעון וע"כ שינוי רשות עושה קנין כמו שינוי מעשה ותודת ראובן הנשחטת לשם תודת שמעון שפיר חשוב שינוי קודש ולענין העדאה ג"כ שפיר אמרינן דרשות משנה ודו"ק היטב בכ"ז]:
ובחידושי בסוגי' דמצהב"ע הסברתי בזה דברי התוס' שכ' ר"פ לולב הגזול דהיכא שקנה הלולב לפני קיום המצוה לא חשוב מצהב"ע עש"ה והסברתי הטעם דהקנין הרי עושה שינוי בגוף החפץ וכנ"ל והנה בירוש' ר"פ לולב הגזול מבואר דטעמא דמצהב"ע הוא משום דאין קטיגור נעשה סניגור עש"ה והנה בש"ס ר"ה (דף כ"ו ע"א) איתא דאין תוקעין בשופר של פרה משום דאין קטיגור נעשה סניגור שמזכיר חטא העגל ופריך והרי דם פר דקרב ולא חיישינן להכי) ומשני הואיל ואישתני אישתני עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דהיכא דנשתנה לא שייך אין קטיגור נעשה סניגור וע"כ שפיר בקנאו תחלה דנשתנה החפץ וכנ"ל לית בי' תו משום מצהב"ע:
והנה אם כנים דברינו שהנהנה מאיסור הנאה ועכ"פ כשנהנה ממנו ע"י הוצאה מרשות לרשות כמכירה וכדומה שעשתה המעשה רושם בגופו אזי חל עליו איסור הנאה שני מכח הלאו לא תאכל כ"ת הנה יומצא בזה דין מחודש דלענין הא דקיי"ל דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור יומצא דהא דנשרפין אפרן מותר היינו רק אם נשרפו בעוד שלא נהנה אדם מהם באיסור אבל אם נשרפו אחרי שנהנה מהם ועכ"פ אחרי שנהנה מהם ע"י הוצאה מרשות לרשות וכנ"ל אזי שפיר אפרן אסור כיון שע"י היציאה מרשות לרשות באיסור הרי חל עליהם איסור הנאה שני מכח לאו דל"ת כ"ת והנה זה פשוט דהיכא שיש על דבר אחד שני איסורי הנאה האחד מן הנשרפין והשני מן הנקברין אזי אם ישרפנו יהי' אפרו אסור דנהי דע"י השריפה אזל לי' איסור דנשרפין עכ"ז הרי נשאר האיסור דנקברין וכמובן ונה איסור הנאה אשר הוא בדבר מפאת נעבדה בו עבירה הנלמד מלאו דל"ת כ"ת הרי הוא מן הנקברין דהא ר' אשי ס"ל דאיסור הנאה דבב"ח הוא מטעם זה ומלאו זה והרי מפורש במשנה תמורה (דף ל"ג ע"ב) דבב"ח הוא מן הנקברין ע"ש וא"כ מוכרח דאיסור הנאה הנ"ל הוא מן הנקברין וא"כ היכא דנהנה מאיסור הנאה דנשרפין ועכ"פ כשנהנה ממנו ע"י הוצאה מרשות לרשות דחל עליו איסור הנאה שני מפאת נעבדה בו עבירה ומלאו דל"ת כ"ת הרי האיסור הנאה השני הזה הוא מן הנקברין וא"כ הרי יש עליו עתה שני איסורי הנאה א' איסורו העצמותי שהוא מן הנשרפין ב' איסור דל"ת כ"ת שהוא מן הנקברין וא"כ כששורפו הרי נשאר האיסור דל"ת כ"ת שהוא מן הנקברין ושפיר אפרו אסור. ואם כנים הדברים הנה זכינו ליישב בזה קושית התוס' בקידושין (דף נ"ו ע"ב) שהקשו דמדוע המקדש בערלה אינה מקודשת הרי ערלה היא מן הנשרפין דאפרו מותר וא"כ הרי תוכל האשה ליהנות מן האפר ע"ש ולפמ"ש לק"מ שהרי אם תתקדש האשה בהערלה א"כ הרי יצא הערלה מרשותו לרשותה בעבירה ובכה"ג ודאי הרי חל עליו לאו דל"ת כ"ת וכנ"ל וא"כ אפי' תשרפנו האשה הרי יהי' אפרו אסור מפאת האיסור הנאה דל"ת כ"ת וכנ"ל ושפיר אינה מקודשת וכו' עכ"ל בחידושי: