לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל ב
בענין אין עונשין מן הדין
הה"מ בפ"ב מה' מ"א ה"א כ' דאע"ג דקיי"ל דאעמה"ד עכ"ז בדבר הנאסר כבר בלאו הבא מכלל עשה אז מזהירין ועונשין מה"ד עש"ה. וק"ל ע"ז מש"ס מנחות דף ה' ע"ב דפריך אהא דדרשינן קרא דמן הבקר דכתי' בקדשים להוציא את הטריפה דל"ל קרא תיפוק לי' מק"ו מבעל מום ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה וכו' יעוי"ש וקשה דהא אצטריך קרא למלקות אם הקריב טריפה דאלו מק"ו לחודא הרי אעמה"ד ואלו השתא דאיכא עשה דמן הבקר שוב שפיר עונשין מכח הק"ו מבע"מ כמו שיש מלקות במקריב בע"מ ואין לומר דבלא"ה איכא מלקות מכח לאו דלא ירצה דלימד על כל הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה וכמבואר בחולין ד"פ ע"ב ע"ש דז"א דאין הלכה כאותה סוגי' רק דלאו דלא ירצה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' איסורי מזבח ה"ז עש"ה ובלחם משנה ד"ה ויראה לי עש"ה וא"ל דגם סוגי' דמנחות הנ"ל לאו דקושטא היא וסוברת דיש מכות אלאו דלא ירצה דז"א דפירכא דק"ו הנ"ל נאמרה בבריתא שמה עש"ה וא"כ צריכה להתפרש גם למ"ד דלאו שבכללות אין לוקין עליו וכמו שבכל הש"ס פרכינן מבריתא על אמורא והנה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מאיסורי מזבח ה"י דטריפה אסורה מסברא דהקריבהו נא לפחתך הירצך עש"ה ובכ"מ שם עש"ה א"כ י"ל דכיון דבלא"ה אסורה מסברא שפיר עמה"ד ולא נאמר קרא דמן הבקר אלא להחמיר איסורו דכיון דנתפרש איסורו בתורה הוא חמור מאיסור מסברא אבל עכ"ז כיון שיש בו כבר איסור מסברא ע"כ שפיר מזהירין ועונשין מה"ד ודו"ק:
ועי"ל דבמקריב טריפה למזבח א"א שיהי' בו מלקות דהא אין קדושת הגוף חלה עליו כלל קדושת דמים וכמקדיש עצים ואבנים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מאיסורי מזבח ה"ט עש"ה וא"כ ה"ל רק כחולין בעזרה אבל משום הקרבת דבר פסול א"א שיהי' בו מלקות כמו בבע"מ דכיון דאין בו קדוה"ג כלל א"כ הרי אין שם הקרבה עליו כלל והוי כמקריב חולין דאין שם הקרבה עליהם רק שאעפ"כ אסרה תורה חב"ע ומושכל ראשון הוא דבהקריב בהמת חולין אין שום חילוק בין בהמה טריפה או כשירה דבשניהם האיסור אך משום חב"ע ואע"ג דטריפה יש בה קדושת דמים עכ"ז לגבי מזבח הרי אין קדושת דמים מועלת כלל שתחשב הקרבה וה"ל רק כחב"ע ורק לענין איסור שפיר יש ללמדו מבע"מ אבל מלקות שלו א"א ללמוד מבע"מ אפי' יהי' איסורו מקרא דמן הבקר זולת הק"ו כיון דאיכא למיפרך מה לבע"מ שכן קדוה"ג חלה עליו ונקרא הקרבה ודו"ק:
ובהיותי בזה עלה בדעתי להקשות דמאי פריך דל"ל קרא דמן הבקר ת"ל מק"ו מבע"מ הא אי הוי ילפינן עיקר איסורו מק"ו מבע"מ א"כ הוי אמרי' דיו והיתה קדוה"ג חלה עליו כמו בבע"מ. ויש ליישב לפמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דהנך דאין קדוה"ג חלה עליהן היינו משום דאינו במנין קרבן ואכה"ג אין קדוה"ג חלה מסברא ע"ש וא"כ י"ל דלא שייך דיו בכה"ג דכיון דילפי' מק"ו דפסול להקרבה א"כ ממילא הרי אין במינו קרבן וא"כ שוב מסברא אין קדוה"ג חלה עליו וא"כ כיון שלדין הזה דאין קדוה"ג חלה עליו א"צ לק"ו עוד ע"כ לא שייך דיו [וע' תוס' פסחים י"ח ב' ד"ה דיו שכוונתם שם ג"כ היא כן דכיון דילפינן מק"ו דמשקין מקבלין טומאה משרץ א"כ מסברא המשקין ראשון כיון שהשרץ אב וע"כ אין שייך לומר דיו שיהיו שניים כמשקין הבאין מחמת כלי ורק במת שייך דיו שיהי' המפץ רק ראשון כיון דאין מוכרח מסברא שיהי' אב שהרי מצינו אוכלים ומשקים הנוגעים במת שהם ג"כ רק ראשון משא"כ בשרץ שלא מצינו דבר הנטמא בנגיעתו שיהי' למטה מראשון א"כ גם המשקין מסברא הם ראשון וע"כ לא שייך דיו בזה כיון שלזה שיהיו המשקים ראשון א"צ לק"ו עוד וכנ"ל ודו"ק]:
ועוד לא שייך כאן דיו דדיו שייך רק בדבר שהוא חילוק מצד הדין דאז לא שייך שיהי' הלמד חמור באיזה דין ממלמד משא"כ כאן דאין זה חומרא כלל בבא מן הדין על הכנדון כיון דהכנדון יש במינו קרבן והבא מה"ד אין במינו קרבן ואך החילוק שבהם במציאות גורמת החומרא ואלו הי' בע"מ מין בפני עצמו ג"כ הי' כך וע"כ כיון שלמדנו מבע"מ על המין של טריפה שהוא פסול שפיר אין קדוה"ג חלה עליו מפאת היותו מין בפ"ע ודו"ק:
אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל שם שכ' ואינן כבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן עכ"ל ההכרח לומר דלא קאי אטריפה הנזכרת שם כ"א אשארי פסולין הנזכרים שם דטריפה הא חשיב מינן דשלימות וכמבואר במשנה ערוכה בחולין דע"ב ע"ב ובגמ' נדה דנ"א ע"א עש"ה וגם בגוף הסוגי' אשר ממנה הוציא הרמב"ם ז"ל הלכותיו דשם והוא סוגית הש"ס תמורה די"ז ע"א קאמר בהדיא דטריפה יש במינה קרבן ורק מפני איסורה באכילה לא נחתא עלה קדוה"ג עש"ה וזה הטעם הפרטי בטריפה מפאת איסורה באכילה השמיט הרמב"ם ז"ל בהלכה זאת וצ"ע למה השמיטו וגם צ"ע אי לפי הטעם דאסורה באכילה עדיין יתכן תירוצנו הנ"ל על הקושי' הקדומה וגם על הקושי' דנימא דיו. והנה אחר כתבי זה ראיתי בפתיחת הפרמ"ג לה' טריפות שכ' וז"ל והנה הא דאמרי' מנחות ו' מן הבקר ל"ל למעט טריפה ת"ל מק"ו ומאי קושיא נהי דנימא שאין לוקין על פסולי המזבח כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' איסורי מזבח מ"מ אי לאו קרא הייתי מיקל בספק טריפה כו' עכ"ל. והנה ודאי אין כונתו להקשות כדברינו הנ"ל דאי איכא עשה דמן הבקר שוב יש מלקות מכח הק"ו מבע"מ וכסברת הה"מ הנ"ל דא"כ לא יתכן תירוצו שתי' דאין לוקין על פסולי המזבח שהרי הרמב"ם כ' שם פ"ג ה"ז כן רק בשארי פסולים כגון רובע נרבע ומוקצה ונעבד וכו' דאם הקריבן אינו לוקה עש"ה משא"כ בבע"מ הרי מפורש ברמב"ם שם פ"א ה"א וה"ד דלוקין על הקדשו והקרבתו ע"ש וא"כ אי ילפינן טריפה מק"ו מבע"מ שפיר ראוי להלקות גם בטריפה כמו שיש מלקות בבע"מ וכמו שכתבנו למעלה וכונת הפרמ"ג היא באופן אחר ואינו נוגע למכוון עניננו:
ודע דבש"ס דמנחות הנ"ל יש להעיר עוד דמאי פריך דל"ל קרא לטריפה תיפוק לי' בק"ו מבע"מ הא יש נ"מ לעגלה ערופה דמבואר במשנה בסוטה דמ"ה ע"ב דאין המום פוסל בה ע"ש ואלו טריפות הרי פוסל גם בעגלה וכמבואר בש"ס חולין די"א ע"א ע"ש וא"כ אלו הי' פסול טריפה בכל הקדשים רק בק"ו מבע"מ ממילא לא הית' טריפות פוסלת בעגלה כיון שאין המום פוסל בה משא"כ השתא דטריפות הוא פסול עצמות בקדשים מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה שפיר פוסל גם בעגלה מטעמא דכפרה כתי' בה כקדשים וכש"ס חולין הנ"ל וצ"ע:
אשובה לדברי הה"מ הנ"ל ואומר דבס' שאלות ותשובות שאגת אריה סי' פ' הביא ראי' דהתוס' לית להו סברת הה"מ הנ"ל ממה שכתבו בפסחים דמ"א ע"א ד"ה איכא דאצטריך קרא דובשל מבושל דכתי' בפסח לשאר משקין דאי מק"ו ממים הא אעמה"ד ע"ש ואע"ג דאיסור לאו הבא מכלל עשה איכא בלא"ה במבושל בשאר משקין דעכ"פ אינו צלי אש וכמ"ש התוס' שם עש"ה. ונלענ"ד דיש מקום לומר דגם התוס' לא נחלקו בזה אדעת הה"מ הנ"ל וזה עפ"י מה שראיתי בשו"ת נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל סי' כ' שכתב שמה להגאון החת"ס ז"ל וז"ל ומה שהקשה כת"ה על מה שכתבתי בספרי להביא ראי' דאיסור שנשתנה שרי מכריתות ה' א' דאמרי' לחם מקלי לא אתיא דאיתי' בעיני' אלמא דבעינן קרא לאיסור שנשתנה וע"ז כ' כ"ת דהתם כונת הגמ' לומר דלחם לא הוי בעיני' שנתערב עם מים וסד"א דבעי לשער בהלחם שיהי' בו כזית קמח בלי המים וכו' קמ"ל דלחם גופי' אסור והאוכל כזית פת דלוקה עכ"ל. וע"ז השיב שמה הגאון מליסא ז"ל וז"ל דהא בתרומה בכוסס חטין פליגי בתרומות אי חייב קרן וחומש ובאוכל כזית פת חייב קרן וחומש ולא אישתמיט תנא ואף שום פוסק לומר דבעינן שיהי' כזית מקמח לבדו בלי המים עכ"ל ז"ל:
והנה נחלקו פה הגאונים האלה ז"ל מחלוקת גדולה דהח"ס ז"ל פי' הא דאמרינן בש"ס כריתות הנ"ל דע"כ אצטריך למכתב בלאו דחדש קלי וגם לחם משום דלחם מקלי לא אתיא דקלי איתא בעיני' משא"כ לחם ופי' הח"ס ז"ל שהכונה הוא דאי הוי ילפינן מקלי א"כ רק החוטין אסורין שהקלי הרי הוא רק חוטין לבד וע"כ בפת של חדש שבפת כבר יש בו תערובות מים א"כ הי' צריך כזית קמח מלבד המים משא"כ השתא דכתי' לחם א"כ את הלחם גופי' אסרה תורה וע"כ כיון שענין הלחם הוא קמח מעורב עם מים ע"כ תרוייהו גוף איסור המה ואת שניהם יחד אסרה תורה ודי בכזית מצירוף שניהם אולם הגאון מליסא ז"ל ס"ל דאפי' כשנאסרו רק החוטין ג"כ המים מצטרפים לכזית בפת וכמו שהעתקתי דבריו. והנה לדעת הח"ס ז"ל הנ"ל י"ל גם כאן דבבישול בלע הבשר מים וא"כ אם נאסר המבושל להדיא אזי המים מצטרפים דענין בישול הרי הוא בשניהם בבשר ומים שא"א לבישול בלתי שיתבשל במים או במשקה וע"כ כשנאסר המבושל קאי האיסור על שניהם יחד על הבשר ועל המים שבו משא"כ בעשה דכי אם צלי אש דקאי אבשר הפסח לחוד שיהי' צלי אש א"כ מה שאנו אוסרים אותו כשהוא מבושל מפאת שאיננו צלי אש לזה שפיר הרי שוב אין המים מצטרפים וכמובן. וע"כ אצטריך קרא דובשל מבושל להיכא דנתבשל עם שאר משקין וליכא בבשר עצמו כזית כי אם בצרוף המשקין דהשתא רק הבשר אסור בעשה דכי אם צלי אש משא"כ המשקים מותרים לגמרי ואין עליהם עשה זאת כלל וא"כ א"א שיועיל הק"ו למלקות דלגבי המשקים הרי הוי ק"ו לבד ואעמה"ד דאפי' אי ח"ש גם בעשה אסור מה"ת אם שאין זה ברור כל כך די"ל דעשה דאין בה מלקות אין ללמדה מחלב לאסור ח"ש וכמובן. עכ"ז אפי' נימא דאסור מה"ת מ"מ מחמת שיש כבר איסור ח"ש בהבשר אין זה מועיל שילקה גם אמשקים שבו כ"א האיסור שבאותו הדבר עצמו הוא שמועיל שילקה עליו מכח הק"ו שיש בו בעצמו למלקות משא"כ כאן דעל הבשר לבד א"א שילקה דה"ל ח"ש א"כ שפיר ליכא מלקות כלל דאין המשקים מצטרפים וכנ"ל. משא"כ אם היינו עונשין מן הדין אז שפיר היינו לומדים על הבשר ועל המשקין יחד איסור וגם מלקות מק"ו ממבושל במים. וע"כ שפיר הקשו התוס' דפסחים הנ"ל מכח הא דאעמה"ד דהא אצטריך קרא שפיר להיכא דאין בבשר כזית כ"א בצירוף המשקין וכנ"ל ודו"ק:
ודע דלכאורה נלענ"ד להביא ראי' לדעת הגאון מליסא ז"ל הנ"ל דהא לדעת החת"ס ז"ל גם בטבל על כרחך הדין כן דבעינן כזית קמח לבדו דאיסור טבל הרי הוא אך על החוטין שיש עליהם זיקת תרומה ומעשרות וא"כ אין המים מצטרפים. אולם באיסור חמץ נראה פשוט דגם החת"ס ז"ל יודה דסגי בכזית קמח עם המים דשם חמץ הרי קאי על שניהם כיון שע"י תערובות שניהם נעשה החימוץ. ולפי"ז איך תתפרנס סוגית הש"ס פסחים דל"ה ע"ב דיליף מקרא דאין יוצאין במצה של טבל משום שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן סמוכים שהראוי לבוא לידי איסור חמץ יוצאין בו ידי מצה יצא זה שאין איסור חמץ חל על איסור טבל ע"ש. והנה זה פשוט ג"כ דגם במצה דכתיב מצה ולחם עוני סגי בכזית קמח עם המים דשניהם יחד נקראים לחם ומצה וכמ"ש הח"ס ז"ל עצמו לענין לחם דחדש וכנ"ל. וא"כ שפיר יוכל איסור חמץ לחול דהא כשאוכל כזית מצה עדיין אין שם כזית קמח דמעורב בו משהו מים עכ"פ וא"כ הוי לענין הטבל ח"ש משא"כ לענין החמץ הוי שיעור שלם וכמו שכתבנו וא"כ הרי כתבו התוס' בשבועות דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי דאיסור חל על ח"ש עי"ש וא"כ על כרחך דגם לענין הטבל המים מצטרפים וכדעת הגאון מליסא ז"ל והוי גם לענין טבל שיעור שלם ושפיר אאחע"א. ונתיישבתי דאינה ראי' דברייתא הנ"ל דדרשינן בה התם בפסחים דאין יוצאין במצת טבל מוקמינן לה התם בגמ' בלא"ה כר"ש דס"ל דאאחע"א ור"ש הא ס"ל בעלמא דכ"ש למכות וא"כ הוי גם לענין טבל לאו גמור ושפיר אין איסור חמץ חל עליו והתוס' דשבועות הנ"ל דכתבו דאיסור חל על ח"ש היינו רק לדידן דח"ש אין בו מכות רק איסור גרידא ואינו בכלל הלאו ע"ש:
ואולם עכ"פ ארווחנא בזה לישב קושית התוס' ר"פ לולב הגזול שהקשו דל"ל קרא לפסול מצה של טבל ת"ל דה"ל מהב"ע ע"ש. ובשאגת ארי' תי' דאדרבא עדל"ת ודחה זה דטבל ענשו מיתה ביד"ש ואין עשה דוחה ל"ת שענשה מיתה ביד"ש כמו שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דשניהם חמורים מלאו גרידא ולא מצינן למילפינהו מכלאים בציצית ע"ש. ולפמ"ש ניחא דכיון דלענין חטאת מודה ר"ש דבעינן כזית והתוס' בפ"ג דשבועות כתבו הטעם דרק כ"ש למכות לדידי' ולא לכרת וכל שאין חייבין על זדונו כרת אין חייבין על שגגתו חטאת ע"ש. וא"כ י"ל דכמו דלכרת בעי ר"ש כזית ה"ה למיתה ביד"ש נמי בעי כזית. ולפי"ז כיון דהוי בכזית מצומצם דמצה אך לאו גרידא דטבל ולא הוי במיתה ביד"ש כיון דלענין טבל הוי אך פחות מכזית דאין המים מצטרפים לדעת הח"ס ז"ל וכנ"ל וא"כ שוב שפיר עדל"ת ולא הוי מהב"ע אבל מקרא שפיר יליף לפסול דאיסור חמץ אכתי לא יוכל לחול כיון דהוי לאו גמור מפאת טבל לר"ש אף שאין בו כזית וכנ"ל ואאחע"א ודו"ק ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ:
והנה בקונטרס אחרון לשו"ת שאגת אריה כתב בשם הבית אפרים והיד המלך לחלק בין נידון הה"מ הנ"ל לתוס' פסחים הנ"ל דדוקא בהא דבהמה טמאה שאין בה שום סימן טהרה דאיירי בי' הה"מ הנ"ל דבו הרי הק"ו בא על מה שהעשה הוא על גופו ממש דהיינו עשה דאותם תאכלו ולא בהמה טמאה ע"כ שפיר מזהירין ועונשין מה"ד משא"כ בעשה דכי אם צלי אש דהוא איסור אחר לגמרי דהא לא קאי אמבושל דוקא כ"א אחמי טבריא וחי וצלי מחמת דבר אחר ג"כ וא"כ ב' איסורין שונין הן דהאיסור דק"ו הוא מחמת מציאות הבישול והאיסור עשה הוא מחמת העדר הצלי וע"כ אין העשה מועלת אל הק"ו כלל עכת"ד שם בתוספת הסברה. והנה מצאתי שהכ"מ כ' ג"כ כסברת הה"מ הנ"ל והוא שבפ"א מה' טומאת מת כ' על מ"ש הרמב"ם ז"ל שם דאיסור אכילת בב"ח נלמד בק"ו מבישולו והקשה ע"ז דהא אעמה"ד ותי' דכיון דאסור באכילה בלא"ה מכח הלאו דלא תאכל כל תועבה ע"כ עונשין מה"ד עכת"ד. והכוונה דאע"ג דלא תאכל כ"ת הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו עכ"ז הרי איסור הוא וכיון שאסור כבר ע"כ שפיר לומדין העונש מה"ד וכסברת הה"מ הנ"ל. והנה נידון הכ"מ הנ"ל הרי דומה ממש להך דתוס' פסחים הנ"ל דהא הק"ו בא שם לאסור מחמת שהוא תערובות בב"ח שגזה"כ הוא לאסור תערובות הזה כשנתערב ע"י בישול מק"ו מדאסרה תורה לעשות תערובות הזה בבישול ואינו האיסור המפורש כבר הרי הוא רק מכח שנעשה בו עביר' והוא תועבה והמה שמות שונים דהאיסור דק"ו הוא מחמת עצם מציאות התערובות והאיסור המפורש הוא מפאת שנעשה בו עבירה ודו"ק היטב:
ועוד יש לי להביא ראי' דכשהנלמד מן הדין יש בו כבר איסור אף שהאיסור הוא משם אחר לגמרי עכ"ז עונשין מה"ד ודלא כב"א והיד המלך הנ"ל וזה מדפרכינן בנזיר דמ"ד ע"א וטומאה (בנזיר) נעשה בה מטמא כמיטמא ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שסותרת הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא ומשני אמר קרא וטמא ראש נזרו במטמא ראש נזרו ופי' המפרש שם דכתי' ראש נזרו משמע ראש נזרו של עצמו ולא של אחר מדלא כתיב וטמא לו ראש נזרו עש"ה. והנה לכאורה ל"ל מיעוטא הא בלא"ה אעמה"ד וא"ל דאצטריך מיעוטא שלא יהי' אפי' איסור לטמא את הנזיר דז"א דודאי יש איסור מה"ת בזה עכ"פ מכח לפני עור וגו' וא"ל דהא גופא קמ"ל דמטמא נזיר אינו עובר בלאו דלפני עור וגו' דז"א דבהדיא כ' הרמב"ם ז"ל פ"ה מנזירות ה"כ וז"ל המטמא את הנזיר אם הי' הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום ולפני עור וכו' עכ"ל ועוד כ' שם ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנא' וטמא את ראש נזרו וכו' עכ"ל הרי להדיא דמיעוטא למלקות אתי שלא ילקה המטמא וא"כ קשה טובא דבלא"ה הרי אעמה"ד ועל כרחך דשאני התם דהואיל ויש כבר איסור מכח ולפני עור וגו' ע"כ נהי דאין לוקין על לאו דלפני עור בהיותו לאו שבכללות וכנודע עכ"ז מועיל שיהי' עונשין מה"ד וא"כ מבואר דשייך כלל הה"מ הנ"ל אפי' בגוונא שהאיסור אשר הוא זולת הלימוד מה"ד איננו במיוחד על אותו דבר הנלמד מה"ד שהרי לאו דלפני וגו' לאו כללא הוא על כל מכשול ועמ"ש בכלל הקדום בענין לפני עור ואלו הלימוד מתגלחת הוא אך על עצם מעשה המטמא את הנזיר כמו עצם מעשה המגלחו ודו"ק היטב:
וע"ע סנהדרין דס"ו ע"א דלענין אזהרה דמקלל אביו קאמר דכתיבי ג' קראי במקלל א' אלקים לא תקלל ב' ונשיא בעמך לא תאור ג' לא תקלל חרש וא"כ ה"מ למיכתב או אלקים וחרש או נשיא וחרש ונילף אידך מינייהו במה הצד ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו לאזהרה למקלל אביו ובגליון מהר"ע איגר ז"ל שם כ' וז"ל ק' דהא צריך קרא דנשיא למכות דעל לימוד במה הצד אין מזהירין עכ"ל. ואולם לדעת הה"מ הנ"ל לק"מ דכיון דאינו חייב רק כשמקלל בשם וכמבואר שם בסנהדרין א"כ הרי בלא"ה איכא עבירת עשה דהוצאת ש"ש לבטלה וכמבואר בתמורה ד"ג ע"ב ע"ש וא"כ שוב שפיר מזהירין מה"ד אכן אם נתרץ ככה שוב יהי' ראי' מזה דאף כשהאיסור הוא מטעם אחר ושם אחר מן האיסור הנלמד מה"ד ג"כ מזהירין מה"ד ודלא כב"א והיד המלך הנ"ל דהא התם האיסור עשה הוא מטעם הוצאת ש"ש לבטלה והאיסור הנלמד מה"ד הוא משום קילול שמקלל את חבירו ואפ"ה כיון שיש כבר עשה מזהירין מה"ד ודו"ק. וע"ע בש"ס חגיגה די"ח ע"א דקאמר מכלל דתרוייהו ס"ל דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה מה"מ דת"ר את חג המצות תשמור לימד על חוש"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר א"צ ק"ו ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה חוש"מ שיש קדושה לפניו ולאחריו אינו דין וכו' ע"כ:
ולכאורה תקשי לדעות הסוברים דמלאכת חוה"מ אסורה מה"ת וקראי דסוגי' דחגיגה הנ"ל לאו אסמכתא בעלמא נינהו כ"א דרשות גמורות דא"כ העושה מלאכה בחוה"מ יתחייב מלקות לפי מאי דיליף לי' מואת חג המצות תשמור. וע"ש ברש"י ד"ה לימד שכתב וכל תשמור אזהרת ל"ת הוא שומרהו מן המלאכה עכ"ל. וא"כ הוא כמו דאמרי' בעלמא דהשמר פן ואל הוי ל"ת וא"כ ראוי שילקה עליו ואין לומר דאה"נ דא"כ מאי קאמר ר' יונתן דא"צ דאיכא ק"ו מראשון ושביעי הא שפיר צריך קרא למלקות דאי מק"ו הא אעמה"ד וצריך ליישב דהילפותא לדעות הנ"ל הוא רק מתיבת את דכתי' את חג וגו' דתיבת את הוא ריבוי ואתי לרבות חוה"מ וע"כ גם מקרא אין בו מלקות כמו שאין מלקות בח"ש הואיל ונלמד רק מריבוי דכל חלב וכנודע אמנם לדעת הה"מ הנ"ל דכל שהאיסור נודע זולת הק"ו אז שפיר עונשין ע"י הק"ו עדיין יוקשה דמאי קאמר ר' יונתן א"צ ק"ו וכו' דהא שפיר צריך קרא דאי מק"ו לבד הא אעמה"ד משא"כ השתא דכתי' קרא לאסור שפיר מועיל הק"ו למלקות. וע"ע ביבמות דפ"ז ע"א ת"ר ושבה אל בית אבי' פרט לשומרת יבם כנעורי' פרט למעוברת ופריך והלא דין הוא וכו' ע"ש. וקשה ג"כ לדעת הה"מ הנ"ל דכשיש לאו הבא מכלל עשה אז מזהירין ועונשין מה"ד דא"כ שפיר צריכי תרוייהו לאו הבא מכ"ע דכנעורי' פרט למעוברת וגם הק"ו דמכח לאו הבמכ"ע לחודי' ליכא מלקות וגם מק"ו לחודי' אעמה"ד והשתא דאיכא תרתי שפיר לוקין וא"כ מאי פריך והלא דין הוא וכו'. וע"ע בירושלמי פסחים פ"ב ה"א דדריש לא יאכל חמץ בצירי להביא את המאכיל כאוכל רי"א א"צ אם בשרצים הקלים כן חמץ חמור לא כ"ש עכ"ל. והכונה דבשרצים הזהירה תורה את הגדולים על הקטנים מלהאכילם וכמבואר ביבמות ס"פ חרש ע"ש ולכאורה קשה דשפיר אצטריך קרא דאי מק"ו אעמה"ד ועל כרחך לומר דס"ל דקרא דלא יאכל דהוא אזהרה גם למאכיל קאי רק כשהאוכל מוזהר כעין דס"ל לר' אדא בר אהבה בנזיר דנ"ז ע"ב דלאו דהקפה הוי רק כשהניקף מוזהר עש"ה ואכהאי גונא בלא"ה הרי איכא איסור מכח לפני עור אלא דמכות ליכא דלפני עור וגו' הוי לאו שבכללות וכנ"ל וע"כ כיון דאיסור עכ"פ איכא שוב שפיר עונשין מה"ד וכסברת הה"מ הנ"ל אולם ז"א דמק"ו דשרצים ליכא למילף עונש דבאזהרה דגדולים על הקטנים ג"כ ליכא מכות רק איסור בעלמא וכמבואר ברמב"ם סוף הלכות מאכלות אסורות ע"ש וא"כ עדיין קשה דאצטריך לא יאכל למלקות ועל כרחך לומר דכיון דנלמד רק מהשינוי דכתי' לא יאכל בצירי ה"ל כריבוי בעלמא ואין בו לאו ומכות כמו ח"ש דחמץ דכ' הרמב"ם ז"ל בה' חו"מ דנלמד ג"כ מלא יאכל בצירי ואעפ"כ אין בו מכות וכמבואר ברמב"ם שם ע"ש וא"כ שפיר קאמר הירושלמי דא"צ קרא כיון דקאי רק לאיסור ולאיסור הרי גם הק"ו לבדו מספיק. אבל קשה עדיין דחזקי' למד איסור הנאה מלא יאכל בצירי בפסחים דכ"א ע"ב ע"ש ועל כרחך דלמלקות נמי יליף דאל"כ ה"ל לשנויי אהא דפריך התם מאי איכא בין חזקי' לר' אבוה דאיכא ביניהו הנאת חמץ בפסח דלר"א לקי לדעת התוס' דבהנאה איכא מלקות לר"א וכמו שהאריך בזה המל"מ בה' יסה"ת עש"ה משא"כ לחזקי' דיליף אך מלא יאכל בצירי ליכא מכות וא"כ לדעת התוס' הנ"ל על כרחך לומר דמיאכל בצירי ילפי' גם למלקות וא"כ ה"ה דדרש הירושלמי הנ"ל הוי נמי למכות וא"כ קשה דמאי קאמר דא"צ הא משרצים ליכא למילף מכות וכנ"ל. וע"ע בזבחים דט"ו ע"ב דיליף דזר מחלל עבודה מק"ו מבע"מ ומה בע"מ שאוכל (בקדשי קדשים) אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב (שבקרבן הקרב אם יש בו מום פסול להקרבה כמו שכהן המקריב פסול לעבודה אם יש בו מום. משא"כ זרות דלא שייך בקרבן) טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא בע"מ יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה שבהן שמוזהרין (מלעבוד) ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר שהוא מוזהר ואם עבד חילל ופריך מנלן דמוזהר ומשני דכתי' וזר לא יקרב אליכם. ובתוס' שם ד"ה מנלן דמוזהר כתבו וז"ל תימא נימא מוהקרובו בני אהרן דדרשי' מקבלה ואילך מצות כהונה וכו' עכ"ל, והנה יש תימא על תמיהתם דהא מוהקריבו בני אהרן יש ללמוד רק איסור לאו הבא מכלל עשה דבני אהרן ולא זרים וקיי"ל לאו הבא מכ"ע עשה וא"כ הרי אין זה אזהרה וכמבואר בתמורה ד"ד ע"א ובסנהדרין דנ"ו ע"א דאזהרת עשה לאו אזהרה היא. ואולם לדעת הרב המגיד הנ"ל י"ל בכונתם דהרי באמת יש להקשות על הגמ' דפריך היכן מוזהר שהרי האזהרה גופא יש ללמדה מק"ו מבע"מ דכתי' בי' אזהרה וכמו דיליף החילול דעבודה מק"ו הנ"ל ועל כרחך צ"ל דהא דלא יליף האזהרה גופא מק"ו היינו משום דאין מזהירין מן הדין וכמובן בפשיטות וע"ז שוב שפיר הקשו התוס' דכיון דעכ"פ יש כאן כבר איסור עשה דוהקריבו בני אהרן ולא זרים וכנ"ל א"כ שוב שפיר הרי מזהירין מה"ד וכדעת הה"מ הנ"ל ושוב שפיר יש ללמוד האזהרה גופא מק"ו ומאי פריך היכן מוזהר [וא"ל דהאזהרה גופא אין ללמוד בק"ו מבע"מ כיון דאז שפיר נימא מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב ולא נוכל לומר טמא יוכיח כיון שאז נצרך לעשות מה הצד ולא נוכל לומר הצד השוה שבהן שמוזהרין וכו' כיון שעתה הרי אנו באין ללמוד את האזהרה עצמה ודו"ק דז"א שהרי יכולין לעשות צד השוה ולומר הצד השוה שבהן שאסורין מלעבוד וכו' אף אני אביא זר שאסור וכו' כיון שעכ"פ הזר אסור כבר באיסור עשה וכנ"ל ושפיר הי' יכול הש"ס לעשות צד השוה מן האיסור גם זולת האזהרה ודו"ק] ובאתי בכ"ז רק להעיר:
ודע כי בענין אעמה"ד מוכח דרק כשהלימוד הוא על גוף העונש אז אעמה"ד אבל כשהלימוד איננו על עונש רק שמכח הלימוד יוכל להסתבב עונש אז שפיר עונשין מה"ד דאל"כ מאי פריך רפ"ק דקידושין דל"ל קרא לכסף שטר וביאה תיפוק לן מק"ו דחשיב התם דיש בכלהו ק"ו עש"ה ומאי קושיא הא צריך קרא שתתחייב מיתה אם תזנה תחת בעלה שנתקדשה ממנו בקידושין הנ"ל דאלו הי' הקידושין נלמדים מק"ו הרי אעמה"ד ועל כרחך צ"ל דכיון דגוף הלימוד איננו לעונש רק ילפינן דין בעלמא דאשה נקנית בכסף וכו' ע"כ בהסתבבות שפיר עונשין מה"ד. ואולם מצאתי ראיתי בבעלי התוס' על התורה פ' משפטים שהביאו מכילתא דקאמר התם על הק"ו דמה ההורג בן חורין אינו חייב מיתה רק אם הרגו בדבר שיש בו כדי להמית ההורג עבד לא כ"ש וקאמר במכילתא על הק"ו הזה דאעמה"ד והקשו התוס' שם דאדרבה קולא היא ומאי עונשין מה"ד איכא הכא. ותירצו דיסתבב פעמים מקולא זאת עונש כגון שיהי' האדון רודף אחר העבד בדבר שאין בו כדי להמית ויהרוג אדם אחר את האדון עבור הצלת העבד דאז יתחייב האדם האחר ההוא מיתה וכמובן. ואלו לא דרשנו את הק"ו הנ"ל והי' הדין שההורג עבד מחויב אפי' בדבר שאין בו כדי להמית א"כ הרי הי' האדון נחשב רודף וניתן להצילו בנפשו והי' ההורגו פטור. וא"כ שפיר שייך כאן הך דאעמה"ד עכת"ד התוס' שם. וא"כ מבואר בזה דאפי' בהסתבבות שייך ג"כ הא דאעמה"ד וא"כ מבואר שדבר זה אי בכה"ג עמה"ד או לא פלוגתא הוא בין המכילתא והש"ס דידן כיון שמש"ס דידן מוכח להדיא איפכא וכמו שהוכרחתי מש"ס קידושין הנ"ל:
ואולם בהסברת המחלוקת הנ"ל שבין המכילתא והש"ס דידן נלענ"ד דלטעמייהו אזלי וזה עפמ"ש התוס' בב"ק ד"ב ע"א ד"ה ולא זה וז"ל וקצת קשה דמשמע (כאן) דעונשין ממון מה"ד ובמכילתא תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרי' לא כ"ש אלא ללמדך שאין עונשין ממון מה"ד. ומיהו בפרק הפרה דריש לי' לדרשא אחרינא שעל עסקי פתיחה וכרי' באה לו או להביא כירה אחר כירה שסילק מעשה ראשון עכ"ל. והנה מבואר בדבריהם אלה דיש מחלוקת בין המכילתא והש"ס דידן דהמכילתא סוברת דא"ע ממון מה"ד ולש"ס דידן עונשין ממון מה"ד. והנה בהא דאעמה"ד יש ג' טעמים נודעים א' שהמדה מסורה כך. ב' דכיון דהלמד בק"ו חמור תמיד מן המלמד ע"כ אולי אינו מתכפר בעונש אשר למלמד וצריך עונש החמור יותר וכיון שאין מתכפר בעונש אשר למלמד לכן אין להענישו בחנם שתכלית כל עונש הוא רק לכפרת החוטא וכמבואר הטעם הזה במהרש"א בסנהדרין ע"ש. ג' דשמא יש פירכא על הק"ו. והנה להטעם דהמדה מסורה כך י"ל דבממון עונשין מה"ד דממון אינו נקרא עונש ולא נמסרה מדת אעמה"ד על ממון וכנראה מרש"י חגיגה די"א ע"ב ד"ה לבתו דדיני ממונות אינם בכלל עונשין עש"ה. וכן להטעם שהלמד חמור מן המלמד גם הטעם הזה אינו שייך בממון דמה תאמר דכיון שהלמד חמור מחויב יותר ממון דעכ"ז הלא גם סכום הנלמד בק"ו בכלל החיוב ויש בכלל מאתים מנה ותו דממון הוא לתשלומין ולא לכפרה וא"כ לא שייך כלל הטעם הנ"ל משא"כ לטעם דשמא יש פירכא שפיר אין מוציאין ממון מספק וכ"ז נודע ומפורסם באחרונים. והנה הספק הנ"ל אי היכא דהילפותא איננה על עונש רק שיוכל להסתבב עונש ג"כ אמרי' דאעמה"ד נראה פשוט דג"כ תלוי בטעמים הנ"ל דהטעם דמדה מסורה כך י"ל דנמסרה המדה רק שאין ללמוד עונש אבל כשהלימוד איננו על עונש א"כ ע"ז לא נמסרה המדה ושפיר לומדין מה"ד ואעפ"י שיוכל להסתבב עונש שפיר עונשין אם יסתבב וכן הטעם דהלמד חמור מן המלמד פשיטא דלא שייך רק כשהלימוד הוא על עונש משא"כ בקידושי כסף וכה"ג הנלמדים בק"ו מאמה העברי' רפ"ק דקידושין ע"ש לא שייך כלל לומר דהואיל ואשה עדיפא מאמה להקנות ביתר קנינים ע"כ לא תוקנה בכסף שהרי אין קנין הכסף עונש כדי שנאמר כן וכמובן. וע"כ כיון שנקנית בכסף מק"ו וכיון שחל הקנין שפיר עונשין אותה אם זינתה משא"כ לטעם הג' דשמא יש פירכא על הק"ו זה הטעם שייך גם בכה"ג דשמא יש פירכא על הק"ו ונמצא שאין הקידושי כסף מועילים ואינה אשת איש כלל וא"א לחייבה מיתה וכ"ז פשוט ומוכרח. ולפי"ז המכילתא לטעמא אזלה דס"ל דא"ע ממון מה"ד א"כ סוברת הטעם הג' דשמא יש פירכא וכנ"ל וע"כ סוברת ג"כ דאפי' בהסתבבות ג"כ אעמה"ד משא"כ הש"ס דידן דס"ל דעונשין ממון מה"ד א"כ על כרחך סובר כאחד מב' טעמים הראשונים הנ"ל וכנ"ל וע"כ שפיר סובר ג"כ דבהסתבבות עונשין מה"ד דהא בהא תליא
וכנ"ל: והנה בגוף הך מילתא דאעמה"ד נלענ"ד לתת טעם חדש לזה (הבאתיו כבר בקונטרס ע' פנים לתורה אות ס"ה ואין מדרש בלא חידוש) ע"פ המבואר בש"ס ע"ז דמ"ו ע"א איתמר אבני הר שנדלדלו בני ר' חייא ור' יוחנן חד אמר אסורות וחד אמר מותרות (פי' אבני הר שנעקרו מאליהן והשתחוה עכו"ם להן) מ"ט דמ"ד מותרות כהר מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר אף הני שאין בהם תפיסת ידי אדם מותרין מה להר שכן מחובר בהמה תוכיח מה לבהמה שכן בעלת חיים הר יוכיח וחזר הדין וכו' ומאן דאסר להכי כתב רחמנא שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו דאע"ג דאתיא מדינא להיתרא לא תתיא עכ"ל הגמ' וברש"י להכי כ' רחמנא שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו בעכו"ם לאתויי הנך דאע"ג דאתיא מדינא מהצד השוה להיתרא כדאמרן לא תייתינהו להיתרא וממשמעותי' דקרא נפקא דמשמע כל דרישות שאתה דורש בעכו"ם לא יהא אלא לשקץ ולאסור ואין לך להתיר בו אלא מה שהתיר הכתוב בפירוש עכ"ל. והסברא בזה דכיון דק"ו ומה מצינו אדם דן מעצמו ע"כ כיון שציותה תורה לשקץ ולתעב עכו"ם ביותר זהו עצמו בכלל התיעוב שלא ידרוש מעצמו ומדעתו דרשות להתיר בעבודה זרה. ולפי"ז נראה דה"נ בדיני נפשות דכתי' והצילו העדה א"כ ציותה תורה אל הב"ד שיחפשו וישתדלו אך בהצלת הנידון ע"כ אין רשאין לדרוש מדעתם דרשות לחייב אותו ואין להם לחייב רק מה שחייבתו תורה בפירוש וע"כ אין עונשין מן הדין כמו דאמרי' בע"ז דאע"ג דאתיא מדינא להתירא עכ"ז לא תתיא משום דכתי' שקץ וה"נ בדיני נפשות אמרי' להיפוך דאין עונשין מדינא משום דכתי' והצילו [ומה שדנתי בקונטרס ע' פנים לתורה שם אי שייך טעם זה גבי מלקות ואי יש במלקות ג"כ חיוב דוהצילו העדה כעת ראיתי בתוס' ב"ק דפ"ו ע"ב ד"ה חייבי שכתבו וז"ל ולענין מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה לא שייך כל כך מלקות תחת מיתה עומדת דשמא במיתה דוקא משום דכתי' ושפטו העדה והצילו העדה עכ"ל הרי דפשיטא להו ז"ל דבמלקות ליכא חיוב דוהצילו העדה]:
והנה האחרונים ז"ל נסתפקו אי בב"נ עונשין מה"ד והביאו ראי' מש"ס ב"ק דל"ח ע"א דקאמר דמשה נשא ק"ו בעצמו דמה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לא כ"ש וכו' ומבואר דבב"נ עונשין מה"ד עכת"ד. ותלי"ת קיימתי ראי' זאת מסברא דנפשאי. ואולם לפי דברינו הנ"ל דטעמא דאעמה"ד הוא משום והצילו העדה דכיון דק"ו אדם דן מעצמו ע"כ משום חיוב הצלה אין להם לדון מדעתם דרשות לחייב נסתלקה הראי' הנ"ל שהרי המואבים היו מסיתים את ישראל לעבוד עכו"ם ומבואר בסנהדרין דל"ג ע"ב ודל"ו ע"ב דבמסית אין נוהגים דינים הנלמדים מוהצילו העדה משום דכתי' לא תחמול ולא תכסה עליו עש"ה וא"כ אין ראי' כלל מש"ס ב"ק הנ"ל לומר דבב"נ עמה"ד [ואולם עכ"פ נמצינו למדין בדברינו אלה דין מחודש דבמסית עונשין מה"ד ובאתי רק להעיר]. ובס' גור ארי' על התורה פ' וזאת הברכה ד"ה שפתח לבני עשו וכו' ראיתי שכ' וז"ל וא"ת ומנ"ל לרבותינו ז"ל לומר שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון שמא לא החזיר רק על בני אברהם (כדכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שהם עשו וישמעאל) וכיון דאינהו לא קיבלוה (אף שהם מגזע טובה בני האבות) אחרים לא כ"ש וי"ל דזה לא יתכן דהם (האחרים) יהיו אומרים שהיו מקבלים אותה (אלו ניתנה להם) ולא הי' יכול לענוש את האומות על מה שלא קיבלו את התורה מכח ק"ו שאין מענישין מכח ק"ו וכו' עכ"ל. הנה דסבירא לי' להג"א ז"ל בפשיטות להיפוך דגם בב"נ אעמה"ד ויש לחלק דשאני התם דהעכו"ם יאמרו לעתיד אנחנו רוצים לקבל התורה הישראלית ואלו ניתנה לנו בשעה שניתנה לישראל היינו גם אנחנו מקבלים אותה וראוי איפוא להיות לנו דין ישראלים שאין עונשין בם מה"ד וע"כ א"א להעניש את העכו"ם לעתיד על מה שלא קיבלו את התורה מכח ק"ו ומפאת דבב"נ עמה"ד שהרי על זה עצמו אנו דנין שהרי הם יאמרו שרוצים לקבל התורה הישראלית ושראוי להיות להם דין התורה הישראלית שאין עונשין בה מה"ד ודו"ק:
עיין עוד סנהדרין דנ"ד ע"א ודע"ו ע"א דס"ל לאביי דעמה"ד ולרבא דאעמה"ד. והנה לפמ"ש למעלה דטעמא דאעמה"ד הוא משום דכתי' והצילו העדה וע"כ כיון שאדם דן ק"ו מעצמו אין הב"ד רשאים לחייב הנידון מדעתם שאדרבה מחויבים להציל ואין להם לחייב רק מה שחייבתו תורה בפירוש דוגמת הך עכו"ם וכו' וכנ"ל ולפ"ז י"ל דאביי דס"ל עמה"ד לטעמי' אזיל לפי מאי דאיתא בסנהדרין דפ"ט ע"א במשנה נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו (אעפ"י שנאמר לחבירו) ובגמ' שם המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנני' בן עזור דקאי ירמי' בשוק העליון וקאמר כה אמר ד' הנני שובר את קשת עילם נשא חנני' ק"ו בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב"ה הנני שובר את קשת עילם כשדיים עצמן עאכ"ו אתא איהו בשוק התחתון אמר כה אמר ד' שברתי את עול מלך בבל א"ל ר' פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א"ל כיון דאתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר לי' דמי הוא ניהו דלא נאמר לו עכ"ל הגמ'. ומבואר דס"ל לאביי דירמי' עצמו הי' רשאי לומר כה אמר ד' שברתי את עול מלך בבל משום דכיון דאתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר לי' בהדיא דמי וכאלו אמר ד' כן בפירוש וע"כ הי' רשאי לומר כה אמר ד' וכו'. וא"כ בכל ק"ו כיון דאתיהיב למידרש הוי ככתוב בהדיא ושפיר עמה"ד ולפי"ז ה"ה דאביי פליג אמ"ד דס"ל בסוגי' דע"ז הנ"ל דאין דנין דין להתיר בעכו"ם ורק סובר כאידך מ"ד דס"ל התם דאבני הר שנדלדלו מותרות. והנה גם זולת הסברתנו זאת דהא דאעמה"ד הוא מטעם והצילו העדה בלא"ה י"ל דאביי לטעמי' דס"ל דק"ו הוי ככתוב בהדיא ע"כ אלים כח ק"ו וע"כ עונשין מה"ד. אולם בקידושין דף ה' ע"ב אהא דפריך על ר' הונא דס"ל דחופה קונה מק"ו דאמאי לא תנן לה במתני' דהאשה נקנית קמשני אביי התם דמילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ע"ש ומבואר דגם לאביי חשוב ק"ו לא כתוב בהדיא ויש לדחות דסוף סוף הרי לא נכתב בפירוש ממש ושפיר י"ל דכל כה"ג לא תני תנא. וע"ע בב"מ דצ"ה ע"א דקאמר דחייבין אפשיעה בבעלים בשומר שכר ובשואל משום דכי כתי' בהו אם בעליו עמו לא ישלם אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עכ"ל הגמ' והכונה דבעליו עמו לא ישלם דכתי' בש"ש ובשואל קאי רק אגניבה ואבידה ושבורה ומתה דכתיבי בהו בהדיא לחיובא אבל פשיעה דלא כתי' בהו בהדיא ורק מק"ו משומר חנם דכתי' בי' חיוב פשיעה הוא דילפינן לי' דמה ש"ח חייב בפשיעה ש"ש ושואל לא כ"ש (וכמבואר שם בסוגיא) ע"כ לא קאי עלי' קרא דאם בעליו עמו לא ישלם עש"ה. וא"כ מבואר בזה דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וע"ע בב"מ שם דפ"ח ע"ב דבעי למימר שיאכל שור במחובר מק"ו מאדם ומה אדם שאינו אוכל בתלוש אוכל במחובר שור שאוכל בתלוש אינו דין שאוכל במחובר ע"ש וכתבו התוס' בקידושין דע"ו ע"ב ד"ה אמר דאעפ"י שהאמת הוא שהאדם אוכל בתלוש עכ"ז כיון שאינו אוכל רק מק"ו המבואר שם בב"מ ע"ש ע"כ שפיר עביד ק"ו מזה וה"פ ומה אדם שאינו אוכל בתלוש היינו דלא כתי' בקרא בהדיא שאוכל בתלוש וכו' עכ"ל ומבואר גם בזה דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וכן תמצא עוד בברכות דכ"א ע"א דס"ל לר' יוחנן דתלמוד תורה טעון ברכה לאחריו מק"ו ומה מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון לאחריו ת"ת שטעון לפניו אינו דין וכו' ואע"ג דבמזון גופי' ס"ל לר' יוחנן התם דטעון ברכה לפניו מק"ו עש"ה עכ"ז שפיר קאמר ומה מזון שאין טעון לפניו וכמו שפירש"י שם וז"ל שלא מצינו לו מקרא מפורש שטעון לפניו עכ"ל ומבואר גם בזה דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וע"ע בחולין ד"ס ע"א בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו (שדרכנו לצאת בערבוביא) עאכ"ו מיד כל אחד ואחד (מן הדשאים) יצא למינו וכו' בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו שיתחייב משום כלאים) כיון דלא כתב בהו למינהו לא מחייב א"ד כיון דהסכים אידייהו (הקב"ה הסכים על ידם שהרי הוציאן כל אחד למינן) כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא תיקו עכ"ל הגמ'. וקשה דמדוע נסתפק רק מטעמא דכיון דהסכים אידייהו וכו' ולא נסתפק ג"כ מטעמא דכיון דאיתיהיב ק"ו למידרש וכמו שאמר נשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו' ע"כ כמאן דכתי' בהו בהדיא למינהו דמי ועל כרחך דפשיטא לי' לרבינא דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וע"ע בתוס' ב"ק דכ"ה ע"ב ד"ה אמר דמוכח מדבריהם דאם נלמד דין בראובן מק"ו משמעון אז לא חשוב הדין הזה ככתוב בהדיא אצל ראובן ואלו אם נלמד דין בשמעון מק"ו מלוי ויש ג"ש בתורה המקשת ראובן לשמעון ואזי ממילא גם הדין הנלמד בשמעון מק"ו מלוי נוהג הוא בראובן מכח הג"ש אז הדין ההוא נחשב אצל ראובן ככתוב בהדיא מכח הג"ש ואעפ"י שאצל שמעון גופי' לא חשוב כתוב בהדיא עש"ה ודבריהם צריכים הסברה ואכ"מ כי באתי פה רק להעיר:
והנה כבר הבאתי שיש דעות הסוברים דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דשמא יש פירכא על הק"ו וא"א לענוש מספק ונלענ"ד כדמות ראי' לסברא זאת מש"ס ע"ז דמ"ו ע"ב דס"ל לר' פפא התם דהיכא דאיכא תרי ק"ו דסתרי אהדדי אזי לקולא ילפי' ולא לחומרא עש"ה. והוא דבר מתמי' דאטו לית לי' לרב פפא כלל המוסכם בכל הש"ס דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן והוא פליאה נשגבה. ואולם לדעות הנ"ל יש לנו למצוא ישוב לפליאה הזאת וזה בצירוף דעת הפרמ"ג בפתיחה כוללת דהא דקיי"ל דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן הוא רק מספק ומשום דסד"א לחומרא ע"ש וא"כ י"ל דכיון דכל ק"ו בעצמותו הוא ג"כ רק ספק דשמא איכא פירכא וכנ"ל א"כ כשיש עוד ק"ו נגדו תו ה"ל ספק ספיקא ושפיר אזלינן להקל וא"ל דה"ה להיפוך יש ס"ס להחמיר דשמא יש פירכא על הק"ו אשר הוא להקל ואת"ל שאין פירכא יש עוד ספק מכח הק"ו שיש נגדו להחמיר דז"א דספק דחשש פירכא על הק"ו אשר הוא להקל לאו ספק הוא שיצטרף לס"ס כיון דאפי' יש פירכא עדיין אין ראי' דאזלינן לחומרא כיון דהחומרא נלמדת ג"כ רק בק"ו וא"כ שמא יש פירכא גם על הק"ו דלהחמיר ואין כאן ק"ו כלל לא להקל ולא להחמיר ומדעתנו הרי אין לנו לחדש חומרא משא"כ ס"ס להקל שפיר איכא דשמא איכא פירכא אק"ו דלהחמיר וממילא ראוי להקל דאפי' יש פירכא גם על הק"ו דלקולא עכ"ז כיון דגם ק"ו לחומרא אין כאן א"כ מדוע נחמיר וכנ"ל ואת"ל שאין פירכא על הק"ו דלחומרא עכ"ז יש עוד ספק שני כיון שיש ק"ו נגדו להקל וב' קלים וחמורים דסתרי אהדדי הרי עושים ספק אחרי מי מהם נלך וכנ"ל ודו"ק היטיב:
אולם אכתי לא הוי ס"ס גמורה דספק השני מפאת הק"ו שיש נגדו להקל איננו ספק שקול כי בספק זה יש שוב ס"ס להחמיר דשמא יש פירכא על הק"ו דלקולא וא"כ אין ק"ו נגדו כלל (ואלו בק"ו דלהחמיר אין הספק הזה שהרי עתה אנו עומדין באת"ל שאין פירכא על הק"ו דלהחמיר] ואת"ל שאין פירכא על הק"ו דלהקל עכ"ז ב' קלים וחמורים דסתרי אהדדי הא הוי ספק אחרי מי מהם נלך. ואמנם לדעות הסוברים דאמרי' ס"ס אפי' כשאין הספיקות שקולים רק יש רוב או ס"ס נגד אחד מהם משום דסוף סוף הא לא נפיק מתורת רובא דכיון דיש ספק אחד שקול ועושה מחצה א"כ נהי דספק הב' אינו שקול והוי רק מיעוט עכ"ז מיעוט ומחצה הא מצטרפי לרובא א"כ גם דברינו נכונים וכמובן ובאתי רק להעיר:
עוד יש לי להביא ראי' שני' לסברא זאת דהא דאעמה"ד הוא משום דשמא יש פירכא על הק"ו וא"א להעניש מספק והוא מש"ס יבמות די"א ע"ב דבעי התם ר' יוחנן במחזיר גרושתו משנישאת ומת אי מתיבמת או לא מי אמרינן ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש (אם בבעלה שהי' מותר בה מאז נאסרה אחרי שגירשה ונישאת לאחר ביבם שאסור בה מאז משום אשת אח לא כ"ש) או דילמא לא אלים ק"ו במקום מצוה (מצות ייבום) עכ"ל הגמ' הרי לך דבר חידוש בגמ' דק"ו לא יועיל לאסור דבר במקום ביטול מצוה. ולכאורה אין לזה הבנה כלל דמה בכך שהוא במקום מצוה הרי סוף סוף הוא איסור דאורייתא (והרי כל חייבי לאוין ואפי' חייבי עשה קיי"ל שם ד"כ ע"א וע"ב דחולצות ולא מתייבמות עש"ה בתוס'] ואולם לסברא הנזכרת דכל ק"ו הוי רק ספק דשמא איכא פירכא וכנ"ל א"כ הדברים מובנים לנכון בס"ד דבק"ו כיון דהאיסור רק ספק ואלו המצוה הרי היא ודאית ע"כ ראוי לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי ואין לבטל מצוה הודאית עבור הספק איסור דק"ו ואינו דומה כלל לשאר חייבי לאוין ועשה שאיסורם ג"כ ודאי וכמובן. ועי"ל לפי המבואר שם ביבמות ד"כ ע"ב דחייבי לאוין רק מדרבנן לא מתייבמות משום גזיר' דביאה ראשונה אטו ביאה שני' אבל מדאורייתא מתייבמות דאתי עשה ודחי ל"ת עש"ה א"כ כאן שהק"ו הוא רק ספק שוב ה"ל ספיקא דרבנן וא"כ שפיר יש לנו להקל דנהי דבעלמא אמרי' ק"ו להחמיר אפי' באיסור דרבנן היינו רק משום דהספק שמא איכא פירכא הוא ספק חסרון ידיעה ואין להקל עבור ספק כזה וכנודע והתינח להקל גרידא משא"כ כאן דאיירי בביטול מצוה והוי להיפוך ג"כ קולא מפאת הביטול מצוה ע"כ שפיר נסתפק ר' יוחנן לומר דלא אלים ק"ו במקום מצוה ושאין לבטל מצות יבום מכח ספיקא דרבנן וכמובן ובאתי רק להעיר:
והנה בס' שושנת העמקים כ' ששאל אותו משכיל אחד לדעות הסוברים דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דשמא יש פירכא על הק"ו וא"א להעניש מספק דא"כ איך עושין ק"ו להקל עש"ה. ולענ"ד י"ל דהך חששא דשמא יש פירכא על הק"ו לאו ספק שקול הוא כ"א חשש מיעוט והסברא נותנת כן שהרי הספק בעצמותו אם יש פירכא או אין פירכא שני הצדדים שקולין בו וא"כ כיון שהצד דשמא אין פירכא יש לו סיוע מדעת החכמים שדנין את הק"ו ואין מוצאין בו כעת שום פירכא ואלו הצד השני דשמא יש פירכא הרי מתנגד הוא מדעת חכמים הזאת וא"כ שוב ממילא הצד דשמא אין פירכא עדיף מהצד דשמא יש פירכא וע"כ שפיר החשש דשמא יש פירכא חשוב רק מיעוט ואיננו ספק שקול וע"כ שפיר עושין ק"ו להקל ועכ"ז בממון שפיר אעמה"ד דהא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וה"ה בדיני נפשות שפיר אעמה"ד דנהי דמבואר בסנהדרין דס"ט ע"א דאזלי' בד"נ בתר רובא עכ"ז כבר הקשו התוס' בפ"ק דסנהדרין דאטו דיני נפשות קילי מדיני ממונות ואדרבא מבואר שם איפכא בגמ' עש"ה. ונראה לתרץ דרק כשהרוב בא מיד לחייב הנידון כגון רובא לרדיא זבני שבא הרוב רק לחייב המוכר בכה"ג לא מהני רובא משא"כ בהך דסנהדרין דס"ט שם דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא שהרוב מורה רק שאין הכחשה בין העדים וא"כ הרוב מורה רק שיש עדים והחיוב שלו בא שוב מכח העדים לא מכח הרוב ע"כ שפיר אזלינן בתר רוב [ועד"ז כתבתי בחידושי ליבמות דקט"ז ע"ב לישב קושית התוס' שם שהקשו אהא דתניא התם דמשום מעשה שהי' תיקנו וחידשו לומר דהאשה שאמרה מת בעלי תינשא והקשו בתוס' דלפני המעשה הזה ג"כ הרי הי' ראוי להאמינה מדינא למ"ד בכתובות דכ"ג ע"א דאשה שאמרה לבעלה גירשתני אפי' שלא בפניו נמי נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה וכו' דשלא בפניו נמי אינה מעיזה דא"כ גם באומרת מת בעלי יש להאמינה במגו דאי בעי אמרה גירשני עכת"ק התוס' וכתבתי בחידושי לישב דלכאורה אין התחלה לקושיתם דהא קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ומגו הא לא הוי כשנים דהא מגו במקום עדים לא אמרינן וא"כ מדינא זולת התקנה שתיקנו משום מעשה שהי' שפיר אין המגו מועלת להתיר אלא דא"כ הרי יוקשה ג"כ דמדוע באומרת גירשתני נאמנת מטעם חזקה דאינה מעיזה הא גם חזקה אינה כשנים דפשוט דאם שנים יכחישו אותה לא תהי' נאמנת וכן מפורש ביבמות דקט"ז ע"א דאם אמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ושאילנא להו ואמרו להד"ם אינה נאמנת וא"כ איך מועלת חזקה זאת להתיר הא אין דשב"ע פחות משנים. וא"כ עכ"פ שפיר הקשו התוס' דרך ממ"נ דכמו שהחזקה מועלת להתיר אעפ"י שאינה כשנים ה"ה שגם המגו ראוי שתועיל להתיר. ונלפענ"ד לחלק בזה דשפיר החזקה הוא דמועלת ולא המגו וזה דבאומרת גירשני דקיי"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ הוי כאומרת שכבר העידו שנים בפני ב"ד שגירשה ע"כ זה שפיר מועיל כיון דהחזקה דאין אשה מעיזה היא הוכחה שאומרת אמת א"כ הרי כבר היו שנים בעדות היתר' והגדתה שגירשה הוי אך גילוי מילתא בעלמא ושפיר מועיל חזקה לענין זה להאמינה שכבר העידו שנים על היתרה אבל באומרת מת בעלי נהי דיש לה מגו עכ"ז הלא עכשיו המגו היא שמעידה על היתר שלה וכל עיקר היתר שלה בא מכח המגו לבד וע"כ שפיר אין המגו מועלת להתירה כיון דאין דשב"ע פחות משנים ומגו הרי אינו כשנים וכנ"ל ודו"ק היטב]:
וכן בהא דרוב נשים לתשעה ילדן הרוב מורה רק שבכל אדם זמן הראוי לקרותו אב הוא ג' חדשים אחרי שנעשה גדול. וע"כ מהני שפיר גם לענין בן סורר כיון שתחלת הדין של הרוב והמיעוט איננו לענין הבן סורר רק לענין שמסופקין ספק גרידא אימת ראוי לאדם לחול עליו שם אב וכן לענין רוב נשים לאו איילונות נינהו יש לדון תחלה לענין כמה דברים אם היא אשתו וחייב בשכו"ע וזכאי בהפרת נדרי' ואסורה לאחרים וכדומה הרבה דיני אישות. וע"כ כיון שהועיל הרוב לומר בכולם שדינה דין אשתו ע"כ גם לחייב הבא עלי' מיתה שפיר מועיל כעין דברי הרמב"ם ז"ל הנודעים דהאיסור עצמו בע"א יוחזק משא"כ לחייב עונש מיתה ע"י דין שבא הרוב מיד להעניש זה שפיר לא אמרי' כמו דאין הולכין בממון אחה"ר וכן במלקות שפיר אעמה"ד כמו דאין הולכין בממון אחה"ר דהא מלקות חמור מממון לחד לישנא בכתובות ד"ל ע"א ואפי' לאידך לישנא דהתם דממון חמור (ויש כאן צ"ע דבכתובות שם הגמ' מסופקת בממון ומלקות הי מינייהו חמור ואלו בשבועות דל"ז ע"א קאמר בגמ' דרך פשיטות דמלקות חמור מקרבן דניחא לי' לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי ע"ש ואעפ"י שהקרבן הוא הוצאת ממון ומסברא נראה שהדבר תלוי בדעות של בני אדם ע' פסחים כ"ה א' לפי שיש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך וע' כתובות דמ"ו ע"א מאי לוקה לוקה בממון ויותר מזה תמצא בשבת דף ע' ע"א מאי יומת יומת בממון עש"ה דמיירי גבי חיוב קרבן וכן בב"ק דפ"ג ע"ב קמפרש ג"כ קרא דואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת דהיינו בממון עש"ה והכונה נראה דהחיוב קרבן או תשלומי ההכאה יכול לבוא לידי מיתה דלפעמים שאין אל המתחייב יותר ממון במאודו רק כשיעור זה הקרבן והתשלומין שנתחייב ונמצא שע"י חיוב הקרבן והתשלומין יורד מכל ממונו וזה נקרא מיתה וכמ"ש כי מתו כל האנשים ודרשו רז"ל שירדו מנכסיהם] עכ"ז לפי המבואר בסנהדרין ד"י ע"א תד"ה מלקות דלפעמים מת הנלקה תחת יד המלקה ואעפ"י שאמדוהו שיכול לסבול המלקות ע"ש א"כ אפי' הוי זה מיעוטא דמיעוטא עכ"ז הא קיי"ל דאין הולכין בפ"נ אחה"ר ואפי' כשיש רק מיעוטא דמיעוטא ונהי דקשיא מסוגי' דסנהדרין דס"ט הנ"ל דקאמר דאזלינן בד"נ בתר רובא דאמאי הא אין הולכין בפ"נ אחה"ר עכ"ז י"ל דשאני התם שאין החיוב מכח הרוב עצמו וכנ"ל והנה לענין זה י"ל עוד תירוץ אחר דשאני התם דהרוב מעיד שאין לו מעלת נפש מישראל שיהי' חייב לפקח בהצלתה ואדרבה לפי הרוב טובה לו מיתתו יותר שיתכפר לו חטאו ע"י המיתה וע"כ לא שייך שם הא דאין הולכין בפ"נ אחה"ר ומצאתי מעין זה בס' שו"ת הרי"ם ז"ל בחידושיו למס' זבחים. ולפי"ז במלקות כיון דאין מחויב מיתה רק מלקות ושפיר יש לו מעלת פ"נ שוב שפיר אין להלקות מכח הרוב מחשש דשמא ימות תחת ידו ואיכא חשש סכנת נפש ואין הולכין בפ"נ אחה"ר ורק כשודאי מחויב מלקות אין לחוש לזה דא"כ לא משכחת מלקות לעולם וא"כ גזה"כ הוא שלא לחוש למיעוט זה לבד דשמא ימות תחת ידו משא"כ כשיש עוד מיעוט אחר דגוף חיוב המלקות איננו ודאי רק מכח רובא אז שפיר יש לחוש להם מטעמא דאין הולכין בפ"נ אחה"ר כיון דבכה"ג ליכא גזה"כ ודו"ק היטב. ועי"ל בפשיטות דכיון דאין לחייב עונש נפשות ע"י רוב וכנ"ל א"כ ה"ה ממילא אין לחייב מלקות משום דאיתקש מלקות למיתה בג"ש דרשע רשע כמבואר בסנהדרין דל"ג ע"ב עש"ה בתוס' דמה שנוגע לגוף חיוב המלקות כ"ע אית להו ג"ש הנ"ל והנה לפי"ז יומצא דין מחודש דמה שנסתפקו התוס' רפ"ק דב"ק אי בממון ג"כ אעמה"ד דבר זה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל אי הולכין בממון אחה"ר ודו"ק:
והנה אם כנים דברינו אלה מצאנו בהם טעם נכון לישב דברי רש"י בזבחים ד"נ ע"ב ד"ה בן בנו של ק"ו הוא עש"ה שיוצא מפירושו שם חידוש גדול שאין לנו ללמוד דין ע"י צירוף ג' קלים וחמורים דהיינו אם נלמד דין בק"ו ואח"כ נלמד דין שני בק"ו מדין זה אז אין ללמוד דין שלישי בק"ו מדין השני עש"ה והתוס' שם ד"ה בן בנו וכו' תמהו ע"ז דמדוע לא נילף אפי' ע"י מאה עש"ה. וגוף הדבר הוא דבר מתמי' דמדוע עמד המספר דוקא בשלשה דק"ו אחד או שנים דנין ואת השלישי אין דנין עוד. ואולם לפי דברינו אלה דהא דאעמה"ד מחשש דשמא יש פירכא על הק"ו החשש הזה הוא רק מיעוט וכנ"ל א"כ לפי"ז שפיר יש ללמוד דין להחמיר ע"י ב' קלים וחמורים דנהי דנגד כל ק"ו יש חשש מיעוט דשמא יש פירכא עכ"ז תרי מיעוטי הרי מצטרפי רק לעשות ספק שקול וחשוב מחצה על מחצה וכמבואר בתוס' בבא בתרא דצ"ג ע"א ד"ה איכא עש"ה וא"כ הרי סד"א לחומרא ושפיר יש לדון דין ע"י צירוף ב' קלים וחמורים להחמיר עכ"פ משא"כ לדון דין ע"י צירוף ג' קלים וחמורים זה שפיר א"א כלל אפי' להחמיר דהא נגד ג' קלים וחמורים שוב יש ג' מיעוטים להיפוך וא"כ כיון דתרי מיעוטי מצטרפי לעשות מחצה על מחצה וכתוס' בתרא הנ"ל שוב ג' מיעוטים הא הוו רובא להיפוך שהמיעוט השלישי הניתוסף על המחצה הרי עושה רוב להיפוך וא"כ שפיר אין לדון דין כלל ע"י צירוף ג' קלים וחמורים אפי' להחמיר ושפיר כ' רש"י שאין ללמוד דין ע"י ק"ו אשר הוא בן בנו של ק"ו כיון שלדין הזה ההכרח שיהיו כל הג' קלין וחמורין אמת ונגד זה הרי יש רוב להיפוך ונתבארה איפוא דעת רש"י הנ"ל לנכון בעזה"י ובאתי בכ"ז רק להעיר: