אור ברסלב
לקח טוב כלל ה › ד

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ה · ד

ג

ברמב"ם פ"ב מה' ק"ש הי"א כ' הקורא למפרע לא יצא בד"א בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אעפ"י שאינו רשאי אומר אני שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה עכ"ל. ובתר"י פ"ב דברכות כתבו דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דתנן ריש פ"ב דברכות דשמע קודם לוהא"ש והא"ש קודם לויאמר היינו רק לכתחלה אבל לא לעיכובא ע"ש. וא"כ מוכח מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דשינוי הסדר אינו מעכב דהא ק"ש דאורייתא הוא רק פסוק ראשון לבד ואלו הג' פרשיות הרי הם רק חיוב דרבנן וא"כ כיון שחייבו חכמים לקרוא ג' פרשיות ונתנו ג"כ סדר אל הקריאה דשמע קודם לוהא"ש וכו' א"כ מנ"ל להרמב"ם ז"ל דאין שינוי הסדר הזה שנתנו חכמים במצוה שלהם מעכב בקיום המצוה ועל כרחך דס"ל מסברא כן וכמובן וא"כ כיון דכל דת"ר כעין דאורייתא תקון א"כ ה"ה דשינוי סדר דאורייתא במצוה דאורייתא ג"כ אינו מעכב:

ואולם לכאורה יש לדקדק ג"כ איפכא שהרי הרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבריו לפי שאינה סמוכה בתורה ומוכח דאלו הי' סמוכות בתורה שפיר הי' הסדר מעכב אמנם הרי צריך להבין באמת גוף הטעם הנ"ל דלפי שאינה סמוכה בתורה ובש"ס מנחות דל"ב ע"א נמצא טעם זה דלפי שאינן סמוכות בתורה לענין אחר ואין לו שייכות לכאן עש"ה ותבין. והנה י"ל כונת הרמב"ם בפשיטות דאלו הי' סמוכות בתורה וכתובות שם כסדר הזה שאנו קורין שמע והא"ש ויאמר אזי ממילא הית' קדימת פרשה לפרשה ג"כ נקראת קריאה למפרע כיון שהוא למפרע מסדר הכתובים והי' אפוא קדימת פרשה לפרשה ג"כ נכלל במאמר המשנה פ"ב דברכות דהקורא למפרע לא יצא ונמצא שאפי' בדיעבד לא הי' יוצא משא"כ עכשיו שאינן סמוכות בתורה לכן אין קדימת פרשה לפרשה נקראת כלל קריאה למפרע כיון שבתורה אין לפרשיות האלה קשר כלל והם כל אחת בפני עצמה ונהי שתיקנו חכמים דשמע קודם לוהא"ש וכו' עכ"ז אם אינו עושה כן מיקרי רק שינוי הסדר אבל לא קריאה למפרע דקריאה למפרע היא רק בקריאה הפוכה ממה שהוא כתוב בתורה וע"כ אין קדימת פרשה לפרשה נכלל כלל במאמר המשנה הקורא למפרע לא יצא ומאלינו אין לנו לומר שלא יצא דנהי דמצינו ריש פ"ב דברכות דשמע קודם לוהא"ש וכו' עכ"ז זה הרי הוא רק שינוי הסדר ושינוי הסדר ס"ל להרמב"ם ז"ל מסברא דאינו מעכב וכנ"ל:

ועי"ל בכונת טעם הרמב"ם ז"ל דהא דהקורא למפרע לא יצא ילפינן ריש פ"ב דברכות ובמגילה י"ז ב' מדכתי' והיו הדברים האלה דדרשינן והיו בהויתן יהיו וכבר כתבתי באות הקדום דזה הלימוד הוא לעיכובא דהוי' הוא עיכובא וע"כ אלו הי' הפרשיות סמוכות בתורה נמצא שהי' אז הוי' בתורה גם לסדר הפרשיות וא"כ הי' מוסב הדרש דבהוייתן יהיו גם על סדר הפרשיות ושפיר הי' גם סדר הפרשיות מעכב כיון דהוי' הוא עיכובא משא"כ עכשיו שאינם סמוכות בתורה נמצא דקדימת פרשה לפרשה איננו נגד הוייתן כיון שאין להם קשר כלל בתורה וכל אחת היא בפני עצמה ואי דתיקנו חכמים דשמע קודם לוהא"ש וכו' עכ"ז שינוי הסדר בעלמא ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינו מעכב כ"ז שאין גילוי בפירוש לעיכובא וכנ"ל. וא"ל דהא ק"ש דאורייתא הוא רק פסוק ראשון לבד וא"כ אפי' הי' הפרשיות סמוכות בתורה ג"כ הא לא קאי ההוי' כ"א אפסוק ראשון דז"א חדא דחכמים תיקנו ג' פרשיות דדבריהם כעין פסוק ראשון דדאורייתא וע"כ כמו שבפסוק ראשון הוי' מעכבת מה"ת כן בג' הפרשיות דדבריהם ההוי' מעכבת מדבריהם שאם אינו קורא הפרשיות כפי ההוי' אשר להם בתורה דהיינו שקורא המלות והפסוקים למפרע היפוך ממה שהם כתובים בתורה לא יצא וע"כ אלו הי' הפרשיות עצמם ג"כ כתובות בתורה זו אחר זו בסמיכות כמו שאנו קורין אזי גם קדימת פרשה לפרשה הית' אז נגד ההוי' ושפיר לא הי' יוצא גם בדיעבד וכנ"ל ותו דנלענ"ד דלפי מאי דקיי"ל דהפרשיות הם רק דרבנן ושק"ש דאורייתא הוא רק פסוק ראשון אזי דרש דוהי' הוא רק אסמכתא דאפסוק ראשון לא מצי קאי לענין שלא יקרא המלות למפרע דלזה א"צ קרא שהרי באומר המלות למפרע אחד ד' וגו' פשוט דלא יצא וא"צ קרא כלל לזה שהרי הוא דיבור אחר לגמרי ממה שנאמר בתורה ורק בפסוקים למפרע הוא דאצטריך קרא דכל פסוק בפני עצמו הרי הוא קורא על נכון פסוק תורה עכ"פ משא"כ במלות למפרע פשוט דאי"צ קרא כלל ועל כרחך דהך דרשא דוהי' הוא אסמכתא ועכ"ז עם היותה אסמכתא מ"מ היא מעכבת כיון דהוי' הוא עיכובא כשהוא דרשה גמורה ולכן גם כאן שהיא אסמכתא ג"כ מעכבת כאלו הית' דרשה גמורה כמו שמצינו בכמה דוכתי דהחשיבו חכמים לאסמכתא כדאורייתא ואולם שינוי סדר הפרשיות דאיננו נגד הוייתן כיון שאין אל הפרשיות הוי' כלל בתורה וכנ"ל לכן ה"ל רק שינוי הסדר בעלמא שאין לו אסמכתא וע"כ שפיר אינו מעכב. ועי"ל לפמ"ש הלח"מ על הרמב"ם שם פ"ב מה' ק"ש הי"ג בשם הקרית ספר דנהי דג' פרשיות דרבנן היינו שהם חובה רק מדרבנן אבל מצוה של רשות הם גם מה"ת דהיינו שמה"ת אינו חובה לקרוא רק פסוק ראשון ואם קרא כל הג' פרשיות קיים מצוה מה"ת בזה וכמו שמצינו בכמה דוכתי מצוה של רשות מה"ת ואכ"מ עש"ה בלח"מ. ולפי"ז שפיר קאי קרא דוהי' אכל הג' פרשיות לענין זה שרק אם קראן בהוייתן קיים מצוה אבל שלא בהוייתן לא קיום מצוה כלל וכיון דזאת המצוה של רשות דדאורייתא עשאוה חכמים מצוה של חובה ע"כ דין החובה דרבנן הוא כדין הרשות דאורייתא דכמו שאם לא קרא בהוייתן לא קיים המצוה דרשות דאורייתא ה"ה ג"כ דלא יצא ידי החובה דרבנן דבאותו אופן שהיא המצוה של רשות מה"ת הוא שעשאוה חכמים לחובה מדבריהם וז"פ:

ואולם לפי"ז שוב יש לדחות גוף הראי' אשר הבאתי מדברי הרמב"ם הנ"ל דאין שינוי הסדר מעכב די"ל דבאמת בעלמא במצוה שעיקרה מדבריהם ונתנו בה חכמים סדר אזי גם שינוי הסדר מעכב וכן שינוי סדר דאוריתא במצוה דאוריתא מעכב ג"כ מדאוריתא ורק כאן בק"ש דקריאת כל הג' פרשיות היא מצוה של רשות מה"ת וזאת המצוה של רשות עשאוה חכמים חובה ע"כ רק מה שהוא מעכב בדאוריתא מעכב ג"כ בדרבנן דהיינו קריאת הפסוקים למפרע שהוא נגד ההוי' ומעכב בדאוריתא מקרא דוהי' בהוייתן יהי' ע"כ מעכב גם בדרבנן משא"כ קריאת הפרשיות למפרע דבענין הדאורייתא הרי אין זה חסרון אפי' לכתחלה כיון שאין הפרשיות סמוכות בתורה ואין להם הוי' בתורה (והך דריש פ"ב דברכות למה קדמה פרשת שמע לפרשת והא"ש כדי שיקבל עליו וכו' ס"ל להרמב"ם מסברא דהוא רק טעמא דרבנן שכשקבעו חובה בכל יום לקרות הג' פרשיות אזי הוכרחו ג"כ לתקן להם סדר כדי שיהי' כל ישראל קוראין במטבע אחת לא שיקרא כל אחד כמו שירצה ונמצא זה קורא כך וזה קורא כך וע"כ עיינו מי מאלו הפרשיות החשובה יותר ונתנו לה הקדימה וקבעו הסדר על פי זה) וע"כ כיון דסדר הפרשיות הוא דרבנן לגמרי לכן שפיר אינו מעכב שלא רצו חכמים לחדש דבר לעיכוב מדבריהם מה שאיננו עיכוב בהדאוריתא כיון שגוף המצוה היא מצוה דאורייתא והם עשו רק ממצוה דאורייתא חובה דרבנן ואין מזה ראי' כלל לשינוי סדר דרבנן בעלמא היכא שנתנו סדר במצוה שלהם שהיא לגמרי מדבריהם או לשינוי סדר דאוריתא במצוה דאוריתא דשם יכול להיות שפיר דשינוי הסדר מעכב ורק כאן בק"ש דעשו חכמים סדר מדבריהם למצוה דאורייתא לכן אין הדרבנן שלהם מעכב בהדאורייתא אפי' מדבריהם ואי דהחובה דפרשיות עיקרה רק מדבריהם עכ"ז הרי החובה עשאוה רק כמו המצוה דדאורייתא היטב. ודוגמת זה ממש תמצא בתוס' ברכות דט"ו ע"א ד"ה אי דסברתם בקושייתם שם היא דכשתיקנו חכמים ברכות דדבריהם וחייבו לומר הברכות בהשמעה לאוזן אזי זה החיוב מעכב בדבריהם ואם לא השמיע לאזניו אפי' בדיעבד לא יצא משא"כ כשחידשו מדבריהם חיוב השמעה לאוזן בבהמ"ז דאורייתא אזי כיון שהיא מצוה דאורייתא ואלו מדאורייתא הרי א"צ להשמיע לאזניו לכן לא עשו חכמים דבריהם שם לעיכובא ואם לא השמיע לאזניו בדיעבד יצא לגמרי ידי בהמ"ז ואפי' מדבריהם ואע"ג דבברכות דרבנן חיוב ההשמעה לאוזן מעכב עכ"ז במצוה דאוריתא אינו מעכב אפי' מדרבנן עש"ה בתוס' וזהו ממש כדברינו הנ"ל בענין ק"ש ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה