אור ברסלב
לפלגות ראובן חלק ג מערכה ז › פלג טז

לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ז · פלג טז

פלג טו

והנה אחר כל החזיון הזה מה מאד ירוח לן מעתה לחבר מ' הוריות למאי דמסיימינן השתא מ' ע"ז בהאי עובדא דשבור מלכא דמוכחינן מזה דנטל"פ מותר גם בכה"ג שאם הי' בעין הי' לשבח ורק ע"י שהוא בלוע בהכלי נעשה לפגם וכמ"ש ג"כ לעיל שם ע"ה ע"ב ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם וכו' וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבין תנא חדא אסור ותניא אידך מותר ל"ק הא כמ"ד נטל"פ אסור והא כמ"ד נטל"פ מותר ופריך שם בגמ' ולמ"ד נטל"פ מותר גיעולי א"י דאסר רחמנא היכי משכחת לה ומתרץ דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י וכו' והיינו ע"כ כר"ש וכמו דקייל"ן כוותי' כמשנ"ת לעיל בשם הרא"ש ומכיון דמוכח נמי מהאי עובדא דש"מ דע"כ מחזקינן סתם כלים של א"י שהן אב"י כמשנ"ת לעיל א"כ ע"כ עלינו לפרש הא דאמרינן דלא אסרה התורה אלא קדירה ב"י דהיינו ע"כ דרק אותן הקדירות שודאי נשתמשו ביומו הוא שאסרה תורה אבל לא הספיקות ומשום דסד"א מותר מה"ת דא"א לפרש כר"מ שהתורה אסרה כל הקדירות ואף אותן שאב"י דכיון דמ"מ איכא ספק שמא נשתמשו בהם רק בדברים המותרים א"כ הא

**(נהדר

לדידן דא"כ אי נימא דזה חשיב חזקת היתר מה שבמעי אמו אין על החלב שום איסור הנה גם לר"י איכא חזקת היתר וכמשנ"ת בע"ה אלא שהאמת יורה דרכו דאין זה מיקרי חזקת היתר כלל ע' בטעה"מ שם בפ"ט מה' טו"מ שכתב לתרץ קושית השעה"מ לענין חזקת טריפה דאין זה מיקרי חזקה כלל מה שאין הטריפות פוסל בשליל משום דגלי קרא אותה בבהמה תאכלו להעמידה מכח זה בחזקת שאינה טריפה אחרי יציאתה לאויר העולם שהטריפות פוסל בה ועיי"ש שנדחק לומר דמ"מ מיקרי זה חזקת היתר וכבר כתבנו הנלענ"ד בזה דגם מה שהטריפות אינו פוסל במעי אמו היינו שאין איסורו חל כלל במעי אמו ולאו משום ששחיטת אמו מטהרתו וכמ"ש התוס' חולין ד' צ' ע"א ד"ה הכא הנ"ל דליכא איסור חל במעי אמו ומד' הטעה"מ משמע לכאורה דלענין חלב מודה דמיקרי חזקת היתר וסברתו פשוטה דשם לענין הטריפות הספק הוא אם נעשה בו טריפות ול"ש לאוקמי אחזקה מה שאין הטריפות פוסל במעי אמו דמ"מ עדיין י"ל דמעשה הטריפות הי' בו ג"כ במעי אמו רק שעדיין לא נאסרה משום זה ואח"כ נאסרה ל"כ גבי חלב ודאי דשייך לומר כיון דזאת החתיכה לא נאסרה תחלה כשהי' במעי אמו י"ל דלא נאסרה גם אח"כ וכמו שכתבו התוס' לענין אוקמינן הולד בחזקת חולין אבל לענ"ד אין זה דמיון כלל דקדושת הבכור על הולד הוא ענין שנתחדש בו אחרי צאתו ממעי אמו ע"י שפטר רחמה וע"ז שייך לומר דמוקמינן הולד אחזקתי' שלא נעשה בו ההתחדשות שעי"ז נתקדש כיון שחזקתו היא חזקת חולין ל"כ לענין החלב שעיקר איסורו חייל רק אחר צאתו לאויר העולם בלי שום טעם וחידוש ע"י חתיכת החלב כלל רק שאיסורו ממילא בא ע"י צאתו לאויר העולם ועיקר איסורו מתחיל אח"כ א"כ בספק אי חייל עליו איסור עתה או לא ל"ש כלל לאוקמי אחזקה דמעיקרא של"ש האיסור הנ"ל מקודם כלל וכ"כ גם גבי טריפה אם נסתפק שהי' גם במעי אמו טריפה רק שעדיין לא נאסרה ואח"כ נאסרה מאיליו בלי שום סברא והתחדשות ודאי דל"ש לאוקמי אחזקת היתר דמעיקרא ועיקר חזקה בכ"מ שייך רק לענין דבר שנתחדש ואז שייך לומר דמוקמינן אחזקתי' שלא נתחדש בו דבר אלא שעדיין י"ל בזה מש"כ בטעה"מ שם לפלפל דאי מחזקינן מאיסור לאיסור שייך גם בכגון זה לאוקמי אחזקה אם אמנם דבריו לכאורה אינם מובנים אכן כשתעיין בשו"ת עי"ט סי' ע' מש"כ לבאר טעם פלוגתת הקדמונים ז"ל אי מחזקינן מאל"א דתלי בפלוגתא ר"ה ור"ח בטעמא דחזקה בב' כיתי עדים המכחישות זא"ז דס"ל לר"ה בשבועות מ"ז דאף בכה"ג שחד מינייהו ודאי נפסלו מ"מ אין מפקיעין אותן מחזקתן משום שאין החזקה מבררת לנו הענין רק שהתורה אמרה שכ"ד שנולד לנו בו ספק נחזיקינה בתכונתו הראשונה להיתר או לאיסור עיי"ש ור"ח פליג וס"ל דטעם החזקה הוא לברר אמיתת הדבר ולכן בכה"ג דא"א לומר ששניהם כשרים ל"מ החזקה. ועפ"י דבריו ז"ל, שם נכונים ג"כ דברי הטעה"מ הנ"ל ואיפשר נמי ליישב עפי"ז סתירת הסוגיות משה"ק בשעה"מ למה אמרינן בכריתות דחיב א"ת לר"א ול"מ אחזקת היתר אלא שאין רצוני להאריך בזה עוד:

היוצא לנו מדברינו דבאמת אין כאן חזקת היתר כלל ולר"ל ודאי ס"ל דסד"א להקל מה"ת וכמ"ש בפר"ח וגם לר"י אף דס"ל דדרשה גמורה היא מ"מ שפיר י"ל כמש"ש בפר"ח דמדאיצטריך כאן קרא לאסור חלב הכוי מספק אשמועינן בעלמא דספיקא לקולא וביתר עוד המתיק לן בס' כפ"ת שלהי יומא בקונטרס הספיקות די"ל מדמצינן כאן קרא לאסור חלב הכוי מספק וכן מצינו נמי קרא להחמיר מספק גבי כל טהור יאכל בשר ודאי טהור יאכל הא ספק טהור לא יאכל א"כ הו"ל ב"כ הבכ"א וא"מ ומכאן ילפינן דבעלמא אמרינן סד"א לקולא מה"ת יעו"ש ודו"ק כי נכון הוא. ונמצא מה שכתבנו בפנים דר"י ור"ל ס"ל סד"א להקל מה"ת שריר וקיים בע"ה]:)** מספק אין לאסור דסד"א לקולא היא מה"ת וכנ"ל [דלר"מ ע"כ ס"ל דסד"א לחומרא מה"ת] וא"כ שפיר מתחלינן מעתה מתניתין דריש הוריות דתלינן בה הורו ב"ד לעבור כל אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין וכו' פטור מפני שתלה בב"ד והיינו דגם לר"ש לשיטתו בשבת צ"ג דס"ל דגם זה א"י וזה א"י פטור ולית לי' קרא לפטור את היחיד שעשה בהוראת ב"ד מ"מ ע"כ דגם לדידי' ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דלדידי' גם בלא קרא יש לפוטרו מן הסברא מטעמא דאנוס וכמ"ש בתוס' שבת צ"ג שם והיינו מכיון דמוכחינן משמעתין דשלהי ע"ז הנ"ל דקייל"ן כר"ש דנטל"פ מותר וסד"א לקולא מה"ת א"כ אינו מחויב לדקדק אחר הספיקות וחשיב כאונס ע"י הוראת הב"ד לכן פטור היחיד העושה עפ"י ב"ד גם לר"ש מן הסברא אף שאין לו קרא לפטור אותו ומה שאמרו בגמ' זו דברי ר"מ ודברי ר"י ולא אמרו זו דברי ר"ש דס"ל ג"כ לפטור את היחיד שעשה עפ"י ב"ד כ"כ לומר כמו שכתבנו לעיל בשם תוס' הרא"ש ז"ל שמתרץ דמשו"ה לא מוקי לה למתני' כותי' דר"ש משום דעיקר דברי האמוראים הוא למצוא חכמים דמחייבי ומשו"ה קאמר זו דברי ר"א ור"י אבל חכ"א וכו' משים דמייתי ב' ברייתות דפליגי על ר"מ ור"י ומחייבי יעו"ש וז"נ:

אמנם למשנ"ת לעיל בשיטת רש"י די"ל ג"כ דס"ל לר"ש דיחיד העושה בהוראת ב"ד חיב והיינו משום די"ל דס"ל ג"כ סד"א לחומרא מה"ת אליבא דהני אמוראי דלא ס"ל טעמא דאיקבע איסורא גבי א"ת לדידי' ע"כ לפרש מ"ש ר"ש דלא כרה התורה אלא קדירה ב"י דהיינו שמספק ב"י לכן אסורין כל הקדירות וכנ"ל ול"ח לה לס"ס גמור כמשנ"ת לעיל לפי"ז י"ל בפשוטו דהיינו טעמא דמוקי למתניתין בריש הוריות כר"מ וכר"י ולא כר"ש משום דכיון דלית לי' קרא לר"ש לפטור את היחיד שעשה עפ"י ב"ד ע"כ דס"ל ג"כ לר"ש דחיב וכחכמים דפליגי על ר"מ ור"י ומשו"ה לא אוקי לה מתניתין כר"ש אלא כוותי' דר"מ ור"י דס"ל לפוטרו מן הקרא ויומתק ביותר משום דהתם בהוריות הא ר"י ור"נ דמוקי למתניתין דהתם כר"מ ור"י משמי' דשמואל קאמרי ושמואל לשיטתו דס"ל בשבת ס"ח דתינוק שנשבה לבין העכו"ם ואומר מותר חיב בקרבן וכתבנו לעיל דה"ט משום דס"ל סד"א לחומרא מה"ת [דאף דר"נ דידי' ס"ל סד"א מה"ת לקולא כנ"ל ולשיטתי' נמי ס"ל ביבמות צ"ב דר"ש פוטר את היחיד שעשה עפ"י ב"ד כמשנ"ת לעיל מ"מ הא כאן משמי' דשמואל קאמר לה ושמואל ע"כ דמחייב בכה"ג כנ"ל] ול"ח לאנוס משום שמחויב לדקדק ולבדוק יפה יפה א"כ שמואל לשיטתו ע"כ ס"ל דבאמת לר"ש חיב יחיד העושה עפ"י ב"ד כיון דלית לי' קרא לפוטרו מגזה"כ אין לפטור אותו מן הסברא מטעמא דאנוס לכן לא מוקי למתניתין אלא או כר"מ או כר"י דס"ל להדיא לפטור את היחיד שעשה עפ"י ב"ד מגזה"כ וכנ"ל ודו"ק:

ושיטת הרמב"ם ז"ל כבר ביארנו דאף דס"ל לדידי' דסד"א להקל מה"ת מ"מ ס"ל דתינוק שנשבה לבין העכו"ם ואומר מותר ח"ב בקרבן וכמו כן ס"ל לדינא גם גבי יחיד העושה עפ"י ב"ד דחיב וכחכמים דפליגי על ר"מ ור"י והיינו דלא ס"ל לפטור בכה"ג מטעם אנוס דל"ח אנוס לשיטת הרמב"ם אלא בשמחויב לעשות הדבר הזה כמו בשחיטת הפסח בשבת ונמצא טריפה וכה"ג אבל בדבר שאינו אלא רשות ולא חיבה ל"ח אנוס לפטור מן הקרבן וכמשנ"ת לעיל באורך בע"ה ולשיטתו י"ל בדרך אחרת להמשיך את הענינים בע"ה. דאף שהוכחנו משלהי ע"ז דנטל"פ מותר וכר"ש משום דס"ל דלא אסרה התורה אלא קדירה שהיא ב"י והיינו שאסורה בודאי אבל הספיקות מותרים מ"מ ס"ל לר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חיב דהא כיון דלית לי' קרא לפטור אותו אין לפטור אותו מטעמא דאנוס כיון דמ"מ הא לא הי' מחויב לעשות הדבר הזה א"ח כאנוס דהו"ל לדקדק יפה יפה וכנ"ל וה"ט דשמואל דמוקי למתניתין דהוריות כותי' דר"מ ור"י ולא כר"ש דשמואל לשיטתו דמחייב תינוק שנשבה לבין העכו"ם ע"כ דס"ל דהיכי שאינו מחויב לעשות משום מצוה שזמנה בהול לא חשוב כאנוס וחיב והיינו דקאמר שמואל דאף שמוכחינן משלהי ע"ז כותי' דר"ש דנטל"פ מותר ולא אסרה התורה אלא קדירה שהיא ב"י בודאי משום דסד"א לקולא מה"ת מ"מ אין לפטור את היחיד העושה עפ"י ב"ד מן הסברא מטעמא דאנוס ורק הא דתנינן במתני' דריש הוריות דיחיד העושה עפ"י ב"ד פטור אינו אלא אליבא דר"מ ור"י דפוטרין אותו מגזה"כ אבל אנו שאין לנו קרא מיותר לפוטרו ע"כ קייל"ן דחיב וכחכמים דפליגו עלייהו ומחייבין אותו בקרבן וכנ"ל ודו"ק:

ומאי דקשיא עוד על הרמב"ם דס"ל דיחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד חיב א"כ הא אייתר לי' מיעוטא למעט ג"כ ז"א יכול וז"א יכול כר"ש שהרי משמע בסוגיא דשבת צ"ג שם דגם ר"י הוי מחייב לי' אי לאו דס"ל לדידי' דצריך קרא למעוטי את היחיד שעשה עפ"י ב"ד ולר"ש דל"צ קרא ליחיד עפ"י ב"ד אה"נ דמחייב בז"א יכול וזא"י א"כ קשיא למה פסק הרמב"ם בז"א יכול וזא"י דפטור ע' לח"מ מיש בפ"א מה' שבת ליישב בדוחק אמנם עיין נחל איתן שם מ"ש לתרץ ברווחא משום הא דמצינו בערכין ד' ע"ב דגם נפש הוי משמע נפשות הרבה כמ"ש ונפש אדם ששה עשר אלף וכ"ה בתוס' זבחים ה' ע"ב עיי"ש וא"כ ה"נ אין למעט ולפטור ב' שעשו מלאכה בשבת מדכתיב נפש וליכא רק ב' מיעוטי עיי"ש וז"נ אכן יש להעיר ע"ז ממ"ש בהוריות ד' ז' ע"א דצבור בפר ואין מביאים א"ת ופירש"י שם בחד לישנא משום דכתיב גבי א"ת נפש וציבור אינו בכלל נפש עיי"ש ועיין ג"כ בלח"מ פי"ב מה' שגגות ה"ב שנשאר בקושיא על הרמב"ם דלא ממעט ציבור מא"ת מהאי קרא דציבור אינו בכלל נפש משמע נמי רבים וע' ג"כ תוס' שבועות י"ב ע"ב ד"ה ואין עוף בצבור ויש להעיר ג"כ ממ"ש במ' תמורה ט' ע"א דר"ש ס"ל דאין ממירין אלא באחד דבהמה כתיב ולא בהמות ורבנן ס"ל מצינו בהמות שקרוי' בהמה שנאמר ובהמה רבה וכו' וי"ל דר"ש אזיל בזה לשיטתו במ"ש בשבת צ"ג דנפש משמע נמי מיעוטא למעט רבים וגם שם פסק הרמב"ם ולהנ"ל איפשר ליישב דלשיטתו כאן מוכח דנפש בפ"א מה' תמורה ה' י"ד כחכמים דפליגי על ר"ש וס"ל דלשון יחיד אינו ממעט רבים והרבה י"ל עוד בזה ועיין ג"כ בכורות י"ח ע"א קרובה ואפילו קרובות ודו"ק כי קצרתי במה שהוא חוץ לענינינו:

להשלים הגליון אדפיס כאן הערה אחת במ' נדרים והוא

הנה המפרשים הקשו במ"ש בנדרים פ"ת המדיר הנאה לחתנו והוא רוצה לתת לבתו וכו' ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא וכו' והקשו אמאי צריך להך תנאה ולמה לא נימא דחתנו ממילא לא קני להנך מעות משום דאיסורא לא ניחא לי' דליקני וכמ"ש כה"ג בב"מ צ"ו ובנדרים ל"ה עיין בהגהת פו"י וכן הקשה גם בס' בית דוד בחי' הלכות בנדרים שם וביותר הוסיף להקשות שם לפימ"ש הט"ז ביו"ד סי' רכ"ב ס"ק ג' במשה"ק למה לא יהא מותר ליתן לה גם בסתם הא ודאי לא יעשה חתנו איסור ולא יהנה מזה ותי' שם דממילא קני הבעל והו"ל כאלו קכל מתחרו ונותנה לאשתו וא"כ קשה כנ"ל הא ודאי דאיסורא ל"נ לי' דליקני וכולם נדחקו בזה ולענ"ד ליישב בפשיטות עפימ"ש בנתה"מ סי' ער"ה ליישב משה"ק במח"א ה' זכי' מהפקר סי' ד' מסוגיא זו על שי' הרשב"א דס"ל דאין זכי' באיסוה"נ א"כ למה צריך ליתן לבתו ע"מ שאין לבעלה רשות בהן כי לא אמר לה כן ג"כ אין הבעל קונה אותם כיון שאסור בהנאתם ע"ש מ"ש לתרץ דשא"ה דהא כשאומר נכסי עליך מכרו לאחר מותר כמ"ש בנדרים ל"ד וכאן נמי כיון שנותן לבתו הו"ל כמכרו לאחר ובעלה מינה דידה קזכי עכ"ד. ולפי"ז הא לק"מ משה"ק המפרשים הנ"ל דל"ש כאן כלל הא דאיסורא ל"נ לי' דליקני דהא באמת מותר הוא לדידי' אלא דא"כ יקשה להיפוך למה צריך התנאי שלא יהיה לבעלה רשות בהן הא מן הדין רשאי הוא ליהנות בהן מכיון שכבר קנתה היא תחלה. וכן ראיתי בס' ש"נ ע"מ נדרים שם ד' פ"ח שנתקשה ע"ד הנתה"מ הנ"ל בזה ודחה ד' הנתה"מ עפימ"ש דכיון דאין קנין לאשה בלא בעלה ל"ח זה כמו אם מכרו לאחר ורק לפי שבשעה שנותן לבתו זוכה בה הבעל ג"כ הוי כמו שותפין במתנה שהגוף שייך לה והפירות להבעל ואטו מי שמדיר לאחד הנאה מנכסיו יהיה רשאי ליתן מתנה לאחר ולהמודר בשותפות עיי"ש:

ובמחכ"ת לא דיבר נכונה ומה דמיון הוא זה לשותפין שאין האחד צריך לזכות מחכירו והמודר מיניה דהמדיר קזכי אבל כאן הא אמרינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה ונמצא שתחלה קונה האשה לכוליה ואחר שקנתה האשה שוב זוכה הבעל מינה דידה לפירות וא"כ דמי ממש לאומר נכסי עליך ומכרו לאחר דהלה מותר בהן וכמ"ש בתוס' קידושין כ"ד ובקדמונים שם דל"ד אשה לעבד במ"ש בהן שאין קנין לאשה בלא בעלה ואין קנין לעבד בלא רבו דהא מצינו שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ובעבד ל"מ כה"ג שהעבד יקנה משום שאין לו יד לקנות כלל שידו גופי' קנוי לרבו לא כן אשה שיש לה יד לקנות גם לעצמה אלא שממילא זוכה גם הבעל מינה דידה קנין לפירות וא"כ ודאי מסתברין מיליה דהנתה"מ כמש"כ שדומה ממש כמו מכרו לאחר ומותרין גם להבעל אח"כ מן הדין וכנ"ל. אלא שא"כ קשיא לכאורה למה צריכין להתנאי כיון דמדינא מותרין בהנאה גם להבעל וכנ"ל:

וכן יש לתמוה ג"כ על הנתה"מ דלכאורה אישתמיט מיני' לפי שעה מש"כ הרא"ש בפירושו נדרים שם ד' פ"ח במתניתין בד"ה ובלבד שכתב שם וז"ל הא לא"ה אסור ואעפ"י שנותנן לאשתו ולעיל דתנן דניתן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שא"ה שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנין לאשתו הוי כאילו נתן לבעל עכ"ל הרי משמע לכאורה מדברי הרא"ש הנ"ל שמחלק דין זה מהא דלעיל וכאן באמת ס"ל דהבעל אסור בהנאתן אם לא היתה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכנ"ל:

אמנם נראה לקיים דברי הנתה"מ הצודקים מאוד מן הסברא וע"כ עלינו לפרש כונת הרא"ש ז"ל דכונתי רק לענין האיסור שיש כאן בעיקר הנתינה בלא תנאי אבל לא לענין איסור הנאה מן הנכסים לאוסרן על בעלה וכמו שנאמר דהנה מצינו דנ"מ טובא איכא בין אם אומר נכסי עליך ובין מדיר הנאה סתם דבאומר נכסי עליך מותר גם לכתחלה ליתן לאחר אף אם יודע הוא שהמקבל יתנם אח"כ להמודר לא כן מצינו במדיר הנאה סתם שלא התירו חכמים ליתנם לכתחלה לאחר לשום מתנה כדי שיהיה מותר בהנאה גם להמודר ורק באם אין לו מה יאכל התירו חכמים בכה"ג כמ"ש בפי' הרא"ש במתניתין דנדרים ד' מ"ג ע"א וכ"ה שם בתוס' ואף למאי דפליגי בתוס' כתובות ד' ע' ע"ב בד"ה טפי וס"ל דגם לכתחלה מותר בכה"ג נראה ברור דרק בכה"ג דהתם מתירים גם ביש לו מה יאכל משום דמ"מ הא בשעה שנותנן לאחרים אינו מוכח שיהנה גם המודר לכן מותר אבל בנידון דידן שהדבר ידוע לכל שאם יתן לבתו מתנה ולא יתנה שלא יהיה לבעלה רשות בהן הא ממילא יזכה גם הבעל בהן לפירות ודאי דאסור לכתחלה ובאם לא יתנה שלא יהיה לבעלה רשות בהן מוכיח להדיא דניחא ליה להמדיר שיהנה בהן המודר וזה ודאי אסור דהא אדרי' מהנאתו וכאן הא זה גופה הנאה מיקרי מה שיהנה אותו עי"ז שיתן לבתו וממילא יזכה בהן גם בעלה המודר ולכן צריך להתנות לכתחלה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אכל ודאי שגם אם לא יתנה התנאי הזה יהיה המעות מותרין אח"כ גם להבעל אחר שתזכה בתו. בהן וצדקו מאוד דברי הנתה"מ ומה שצריך להתנות האי תנאה אינו אלא כדי שלא יעשה איסור בנתינתו לבתו ושיהיה מותר לעשות כן גם לכתחלה וכנ"ל והיינו דמחלק הרא"ש האי דינא דמשנתנו מהא דלעיל דתנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ולמה צריך כאן לתנאה וע"ז מתרץ דכאן שאני דכיון שזוכה הבעל בפירות הוי כאילו נתן לבעל ולכן אסור לכתחלה ליתן בלא תנאי אבל בדיעבד אחר שכבר נתן לבתו גם בסתם מודה גם הרא"ש שבעלה מותר בהנאתן כיון דאפסקי' אחר דמעתה אין נ"מ כלל אם יהנה הבעל מהן או לא יהנה איסורא דעבד אביה בנתינתן לבתו כבר עבד ושוב אין לנו לאוסרן על בעלה כיון שהיא קנתה אותן תחלה ויצאו כבר מרשות המדיר וכנ"ל:

וכן דייקא לישנא דהרמב"ם ז"ל במש"כ בפ"ז מה"נ ססי"ז וז"ל אבל אם נתן לה מתנה וכו' הרי קנה אותה הבעל לאכול פירותיה ודבר זה אסור שהרי הוא אסור בהנאת חותנו עכ"ל הרי דלא נקט שאסורין עליו גם אח"כ אלא שדבר זה אסיר פירוש דבריו שאסור לעשות כן משום שהרי הוא אסור בהנאת חותנו. אבל ודאי שי"ל שאח"כ מותרין עליו דהא לא יוסיף מעתה שום איסור ע"י מה שיהנה מהן וכל האיסור לא הוי כאן רק מה שהקנה אותם לחתנו ע"י נתינתו לבתו וכנ"ל:

ורק לישנא דהשו"ע דחוק מעט בהאי דינא עיין יו"ד סי' רכ"ב ס"א מ"ש וי"א דאפילו באומר לה ע"מ שאין לבעלך וכו' קנה הבעל ואסור בהם שלשון זה משמע לכאורה שאסור בהנאתן גם אח"כ אמנם ע"כ צריכין לדחוק ולפרש גם דברי המחבר ז"ל כמו שכתבנו והיינו דקאי עמ"ש תחלה שם כלישנא דהרמב"ם ז"ל ודבר זה אסור וכו' שה"ה אסור בהניית חותנו וע"ז כתב עוד וי"א דאפילו בא"ל ע"מ וכו' קנה הבעל ואסור בהם פי' שכיון שהוא אסור בהם לכן לא יעשה כן ולא יאמר לה בהאי לישנא אבל מודה גם המחבר ז"ל שאף אם לא התנה ונתן לה סתם מ"מ בדיעבד מותר גם הבעל ליהנות בהן מן הדין משום דמינה דידה קזכי וכמ"ש בנתה"מ הנ"ל. ודו"ק:

ובמח"א ה' נדרים סי' ל"ה ובה' שלוחין סי' ט' כתב להוכיח ממתניתין כשיטת הר"מ שהביא הר"ן בנדרים ל"ה דס"ל שהאיסור הוא על המדיר ולא על המודר דלשיטת הר"ן שאין האוסר עובר כלל יתן לה בסתם וחתנו יהנה בהם אבל לדעת הר"מ א"ש שבלא תנאי אסור ליתן לה משום שמהנה לחתנו שממילא קונה גם הוא ועפי"ז מחדש שם שכ"ז אינו אלא אם הוא הדיר לחתנו אבל לא בשחתנו נדר הנאה מאתו דודאי יכול ליתן לבתו בכה"ג גם בסתם וא"צ להתנות דאיהי ל"ע איסורא ולגבי הבעל חשוב הנאה הבאה לאדם בע"כ ועוד דאיסורא ל"נ לי' דליקני עיי"ש ולמשנ"ת ליתא לדבריו ואיהו לשיטתו אזיל משום דס"ל דבאמת קיימי הנכסים באיסורן על הבעל גם אח"כ ואין אנו דנין כאן רק אם עביד אביה איסורא במה שנותן לה בסתם משום שממילא נקנין עי"ז גם לחתנו או לא אבל ודאי שאסור לחתנו ליהנות מהן גם אח"כ. אמנם כבר ביארנו דבדיעבד מותרין אח"כ להבעל בכל האופנים וגם כשנתן לה בסתם בלא שום תנאי וכל עיקרו של תנאי א"צ כאן אלא כדי שלא יעשה אביה איסור במתנתו שנותן לה ע"י דממילא יקנה גם הבעל המודר וא"כ הא גם לשיטת הר"ן א"ש דאף שהמודר עובר ולא המדיר מ"מ מצד המודר ודאי מיהת אסור גם להמדיר לררפי להמודר איסורא וכן אין לחלק כלל בין אם הוא הדיר לחתנו או שחתנו הדיר הנאה ממנו דבאמת הא מותרים אח"כ לחתנו גם בשנתן לה סתם ומ"מ לעולם בעינן שיתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן כי היכי דלא ליעבד איסורא בנתינתו לדעת הרמב"ם או שלא יכשיל את חתנו כאיסור לדעת הר"ן ד ף אם לא יהנה מהן אח"כ הא ממילא מיהת נהנה ממנו ע"י מה שקונה אותן ע"י נתינתו אם לא התנה שלא יהי' לבעלה רשות בהן וכמשנ"ת:

ולפלא מה שבש"נ נדרים ד' ל"ה כשמביא ד' המח"א הנ"ל העיר בזה שמ"ש בט"ז יו"ד סי' רכ"ב ס"ק ג' להשיג על הדרישה שמחלק בין אם חמיו מדירו או שהוא הדיר א"ע הנאה וכו' דלפמ"ש שביאר המח"א דברי הדרישה דרושים לכל חפציהם והא ליתא כלל ודברי הדרישה לא פגע ולא נגע לדברי המח"א הנ"ל ודברי הדרישה והט"ז מילתא אחריתא הוא ופליגי בענין אחר שהדרישה מחדש שם דבאם אח"כ הוסיף גם החתן להדיר א"ע שלא יהנה מנכסי חמיו דאז מותר הוא ליתן לבתו ובזה משיג הט"ז דמ"ש הדיר גם הוא וכו' מהדירו חמיו שהרי בתרווייהו אסורים עליו וכו' עיי"ש. והמח"א מיירי לענין אם עיקרו של נדר לא בא רק מצד חתנו וחותנו לא הדירו כלל וכנ"ל:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה