לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ז
בע"ה חילוקא דרבנן לסיומא דמ' ע"ז והתחלה למ' הוריות
פלג א
בשלהי ע"ז מייתי האי עובדא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמי' דשבור מלכא אייתי לקמייהו אתרוגא פסק ואכל פסק זהב לי' לבאטי בר טובי הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק הב לי' למר יהודה א"ל באטי ב"ט וההוא גברא לאו בר ישראל הוא א"ל מר קים לי' בגוי' ומר לא קים לי' בגוי' א"ד א"ל אידכר מאי עבדת באורתא:
ופירש"י ששיגר להם שתי שפחות ור"י לא קבלה ובאטי קבלה ובתוס' שם הוסיפו עוד דלא חטא באטי בזה מפני שעדיין הי' קצת עבד ומותר בשפחה יעו"ש ובמהרי"ט בחי' לקידושין ד' ע' ע"ב הקשה ע"ד התוס' ע"ז הנ"ל דנהי דהותר לו שפחה מפני שגם הוא עבד אבל עכו"ם האיך מותרת לו מאחר שהוא ישראל וחיב בכל המצוות ובכל האיסורין מי התירו לו עכו"ם דהיא בלא תתחתן וכו' ותירץ דכיון דמדאוריתא לא אסורה אלא בפרהסיא וכו' ובאקראי בעלמא ליכא אלא איד"ר וכו' לא גזרו על עבד עכ"ד אמנם הדבר מבואר בתוס' נדה מ"ז ע"א וכן בתוס' הרא"ש שם שהוכיחו מן הסוגיא דשם דעבד כנעני מותר בעכו"ם ול"ג עליו משום נשג"א יעו"ש שהביאו ג"כ מהאי עובדא דשלהי ע"ז הנ"ל:
ולפי"ז ע"כ לומר שבאטי ב"ט לא עשה איסור גם בזה מה שאכל את האתרוג הנחתך בסכין ש"ע קודם שנעץ בקרקע וכן מוכח ג"כ מהא דשבור מלכא שנתנו לו קודם נעיצה דאף דעכו"ם אינו מצוה על לפ"ע וכמ"ש בתוס' ע"ז ט"ו ע"ב ד"ה לעכו"ם מ"מ הא שבור מלכא משמע שהי' נזהר גם בזה וע"כ שהי' ידוע לשבור מלכא שבקי הי' בדינים כמ"ש שלהי ב"מ דבאמת מותר מן הדין גם קודם נעיצה רק דמ"מ הי' יודע שמר יהודא יחמיר ע"ע ולא יאכל קודם הנעיצה ובאטי ב"ט שלא הי' מוחזק בעיניו לפרוש שפיר יהיב לי' קודם נעיצה כיון דמותר מדינא וכמו דקייל"ן באמת דגם בסכין אמרינן סתמן אינן ב"י ע' ר"ן ע"ז פ' אין מעמידין ובב"י יו"ד סי' קכ"ב וביו"ד סי' י' וקצרתי גם זו"ז הא מוכח דע"כ לא עבד באטי איסורא בהאי מילתא דאל"ה תיקשי האיך נחשד באטי בעיניו לעבור איסור דאורייתא והא קייל"ן דחשוד על הקל א"ח על החמור ע' יו"ד סי' קי"ט והא איסורא דעבד שקבל את הכותית שלא בדרך אישות הא אינו אלא איסור דרבנן וכמ"ש באה"ע סי' ט"ז ס"א וכאן לא מיבעיא למ"ד טכע"ק דאוריתא איסור תורה הוא גם למ"ד טעם כעיקר ל"ד מ"מ הא כתב הנוב"י מ"ת יו"ד סי' נ"א דמ"מ מודה הוא דטעם הנפלט מהכלים שהמה ב"י איסור הוא מן התורה דהיינו גיעולי מדין שאסרה תורה והצריכה הכשר להכלים ורק טעם שנבלע שלא ע"י הכלי ס"ל דהוא דרבנן עיי"ש ואם אמנם תמוהים דבריו לכאורה ממה שמצינו להדיא בדברי הקדמונים ז"ל בכ"מ דלרש"י דסבירא לי' טכע"ק ל"ד אם נתחבה כף של איסור בתוך תבשיל וכו' ונשפך קודם שהספיק לשער אם יש בו ספק הולכין להקל דאינו אלא סד"ר הרי דגם פליטת כלי לרש"י ז"ל אינו אלא איד"ר אמנם נראין ד' הכרו"פ סי' צ"ח ס"ק ב' מש"כ לחלק אליבא דרש"י ז"ל דגיעולי כלים של עכו"ם באמת אסור מה"ת אבל כלי ישראל דבלע איסור אינו אלא מדרבנן ע"ש וכאן נמי דאסור משום פליטת כלי של עכו"ם הא לכו"ע אסור מה"ת לפי"ז ואיך נחשד באטי לעבור איסור דאוריתא ע"כ דלית כאן איסור כלל ומותר מן הדין משום דמחזקינן שסתם כלים אב"י והוי נטל"פ וכנ"ל ודו"ק:
ואף דגם נטל"פ הא לכתחלה מיהא אסור וכן גם בהא דסתם כ"ע אב"י הא מבואר בשו"ע יו"ד סי' קכ"ב ס"ו דאין סומכין ע"ז לכתחלה לומר להעכו"ם בשל לי ירקות בקדרתך מ"מ רשאי ליקח חתיכת האתרוג מיד העכו"ם שחתך בסכינו דזה הוי כמו דיעבד וכמש"ש ברמ"א שם דאעפ"י שהוא של הא"י וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר דמאחר דכבר נעשה ביד הא"י מקרי דיעבד וכ"ה בט"ז יו"ד סי' פ"ג ס"ק ה' בשם הת"ח כלל ל"ה ושם במנח"י ס"ק ב' הוכיח כן מן הש"ס וע' ג"כ ט"ז יו"ד סי' צ"א ס"ק ב' וסי' ק"ח ס"ק ד' וכן יש להעיר ג"כ דזה הוי כמו דיעבד ממ"ש בע"ז כ"ג א' רבינא אמר ל"ק הא לכתחלה והא דיעבד ומנא תימרא דשאני וכו' דתנן וכו' הרי דלוקחין מהן בהמה הוי כדיעבד ויש לדחות ודו"ק כי קצרתי:
הן אמת דלכאורה יש להקשות עוד כאן למ"ש הקדמונים ז"ל דבסתם סכין אמרינן דשמנוניתו קרוש על פניו כמבואר בר"ן פ' אין מעמידין וכן קייל"ן באו"ח סי' תמ"ז ס"ז בהג"ה וע' ג"כ ש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ט א"כ הא ודאי תיקשי האיך נתן לבב"ט לאכול קודם נעיצה והא יש לחוש לאיסור בעין שעל פני הסכין שנתקנת על החתיכה ואין לומר שכבר נתקנח השמנונית בחתיכה הראשונה שפסק ש"מ לאכול בעצמו תחלה וכמש"כ כה"ג במהרש"א שלהי ע"ז למש"כ רש"י בחדא לישנא דתרווייהו בעינן שיפה ונעיצה וכתב הרש"א דמשו"ה לא הוזכר נמי שיפת בגד בעובדא דש"מ דע"י שפסק אתרוגא כבר ואכל הוא העביר ממנו השמנונית עיי"ש דמ"מ הא ז"א מועיל לגבי חתיכה השני' שנתן לבאטי ב"ט דהא ממילא נדבק נמי ע"ג החתיכה השני' מצד השני של הסכין והדר קשיא איך אכל באטי איסור וכנ"ל:
פלג ב
ולכאורה יש להוכיח מכאן כדעת הרמב"ם ואינך קדמונים דס"ל שגם טיחת האיסור שע"פ הכלי נפגמת מיום לחבירו ע' ר"ן שלהי ע"ז וב"י יו"ד סי' קכ"ב דמפרשי מש"ש כלים שנשתמש בהם עד שלא הטביל דהיינו שלא הדיח ואעפ"י שלא הדיח שרי יעו"ש דס"ל שגם טיחת השמנונית שע"ג הכלי נפגמת כשאינו ב"י ובחי' אלפסי חולין הוכחתי בע"ה שכ"ה ג"כ דעת הרא"ש ז"ל ומצינו ג"כ להתוס' שמסתפקי בזה דהנה רבותינו הראשונים ז"ל נתקשו במ"ש בחולין ח' ע"ב השוחט בסכין ש"ע רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח וכתבו התוס' שם בד"ה השוחט דע"כ איירי שם ביודעין בה שהוא ב"י דאל"ה אמאי קולף לרב הא סתם כלים של עכו"ם אב"י וגבי עכברא בשיכרא מספקא לי' להש"ס בע"ז ס"ח אי ס"ל לרב נטל"פ אסור או מותר יעו"ש וכן תירץ שם הרא"ש ז"ל אבל הר"ן והרשב"א ז"ל תירצו דהתם אסור משום טיחת איסור שהוא בעין על הסכין ובסכין מתוך שתשמישו תדיר דרכו להשתמש בו בלא הדחה ומה שהוא בעין אינו נפגם אפילו בכמה ימים יעו"ש והנה בט"ז יו"ד סי' י' ס"ק ו' כתב שם דגם התוס' והרא"ש ס"ל דהאיסור כאן הוא רק משום השמנונית שטוח על פניו שאין ביה"ש בולע מבלוע בסכין אלא דלהתוס' והרא"ש צריך גם בזה שיהי' דוקא ב"י משום שהשמנונית דבר מועט הוא ונפגם בהברזל וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית שהביא שם והרשב"א בתורת הבית וכן הר"ן ס"ל דעל השמנונית ל"צ לאוקמי דוקא בב"י ואף באב"י אסור עיי"ש:
ולענ"ד ראי' ברורה להט"ז מד' הרא"ש עצמו שכתב פ' גיה"נ סי' כ"ד בסוגיא דירך שנתבשל בה גיה"נ דבעי נטילה בצלי וז"ל וכן הא דאמר למ"ד ביה"ש רותח הוא קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן בפ' כיצד צולין וכו' עיי"ש הרי דאתא עלה רק משום השמנונית שבעין ע"ג הסכין וזה ראי' ברורה בע"ה וכן כתבו ג"כ התוס' בחולין צ"ו ע"ב בד"ה עד וכן הא דאמר לעיל בפ"ק דלמ"ד ביה"ש רותח קולף שא"ה דהשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא יעו"ש הרי מפורש לכאורה שגם התוס' מפרשי דעיקר האיסור כאן הוא משום השמנונית מצרכי דוקא שיהי' ב"י הרי דבאב"י גם בזה שרי אמנם מד' התוס' אין הכרח ואפשר לדחות עפי"מ שמצינו להתוס' בע"ז ד' ס"ט ע"א ד"ה אמר רבא שהקשו ג"כ קושיא זו בהא דחולין ח' דהא סתם כ"ע אב"י והוי לפגם ותי' שם שני תירוצים א' כמ"ש בחולין הנ"ל דמיירי בידוע שנשתמשו בו ביום ועוד תירצו דהתם טעמא משום שמנונית דאיסור הנדבק בדופני הסכין שהוא בעין והוי לשבח גם כשאינו בן יומו עכ"ל וא"כ בדברי התוס' שפיר י"ל דבחולין צ"ו שם אזלי לפי תירוצם השני בע"ז כאן דמיירי מדין שמנונית הנדבק ולעולם כשאינו ב"י ורק מד' הרא"ש שפיר הוכחנו דס"ל כמ"ש הט"ז דגם משום השמנונית אין איסור אלא כשהוא ב"י דוקא דלא מצינו להרא"ש שמתרץ תירוץ זה של התוס' שמשום השמנונית יאסר גם כשאינו ב"י ומשמע ודאי דס"ל כמ"ש הט"ז דגם באיסור שמנונית בעינן דוקא שיהי' ב"י ובאינו ב"י הו"ל נטל"פ ומותר משום מתוך שמועט הוא נפגם ע"י הברזל וכנ"ל:
אמנם נראה באמת לפרש ד' התוס' בחולין ח' הנ"ל שכונתם הוא כנ"ל בשם הט"ז על איסור השמנונית ומ"מ מצרכי שיהי' דוקא בן יומו ומרווחנא ליישב בזה קושית הכרו"פ סי' ק"ג ס"ק ה' משה"ק ע"ד התוס' חולין ח' הנ"ל לפי הוכחתם אח"כ משמן ודבש דיש חילוק בין הדבר שפוגם גם כשהוא בעין ובין דבר שבעינו הוא לשבח ורק מה שנעשה לפגם הוא משום שאב"י דלפי"ז אזדא הוכחתם לעיל מזה שהקשו דלמה לא פשיט הגמ' שם בע"ז דרב ס"ל נטל"פ אסור מהא דחולין ח' דהא י"ל דשא"ה דהוא אינו פוגם רק ע"י מה שאב"י עיי"ש שרצה לתרץ דלדינא ע"כ לא נ"מ מידי בין פוגם בעין לפגם ע"י אב"י ושם ה"ר מהא דגבי שמן דדניאל גזר עליו ולא ס"ל טעמא דזליפתן של כלים אוסרתן ולא גזור רק בעיר ובירושלמי אמרינן דרב אכל שמן של א"י וקשה למ"ד נטל"פ אסור איך אכל אע"כ משום דבעין פוגם ג"כ ועתה כשנפגם ג"כ ע"י מה שאב"י הוי כסרוחה מעיקרא ומותר עיי"ש ובאמת דקושיתו מהא דקאמר רב טעמא דדניאל גזר עליו לק"מ דשפיר הוסיף רב לומר דאיסור עצמיי הוא ואסור גם בכלי חדשה משום חתנות ול"ק מהא דאכל שמן של א"י דאי ס"ל נטל"פ אסור אפשר דמיירי ג"כ מכלי חדתא דל"ש בה טעמא דזליפתן של כלים אוסרתן וז"פ:
ומ"ש הכרו"פ להוכיח דלדינא ע"כ לא נ"מ מידי בין דבר הפוגם בעין לפוגם ע"י מה שהוא אב"י דא"כ איך יליף ר"מ דנטל"פ אסור מג"מ דאף אב"י אסור דהא חילוק גדול יש בין פוגם בעצם לפוגם בכלי עיי"ש שהוכיח מזה דאין חילוק ובאמת לא ידענא הוכחתו דהא להדיא כתבו התוס' בע"ז ס"ז ע"ב ד"ה ואידך ששלש מחלוקת בדבר ובהכי הוא דפליגי דר"מ ס"ל דאין חילוק וכל נטל"פ אסור לדידי' גם בפוגם בעצם ויליף לה מג"מ ולר"ש ס"ל דמותר כל פגם אפי' כשהוא שבח כשהאיסור בעין ולרבנן הוא דמחלקינן בין פוגם בעצם דמותר דילפי מנבלה ובין פוגם ע"י מה שאינו בעין אבל הי' לשבח כשהי' בעין דבזה אסור וילפי מגיעולי מדין יעו"ש באורך והרי דהיינו פלוגתתם והתוס' כאן בחולין שפיר כתבו לחלק בזה מדינא אליבא דרבנן וכמ"ש ג"כ בתוס' ע"ז שם ס"ז דמתניתין דאין מעמידין נמי אתיא כותי' דרבנן וזה פשוט וברור בע"ה:
גם הגרעק"א בחי' ליו"ד סי' יוד נתקשה בד' התוס' הנ"ל ועיין ג"כ בבכ"ש ובס' בית מאיר וגם על הגרעק"א הנ"ל תמיהני מה שהניח שם לתרץ דעל דינא דאוריתא ס"ל להתוס' דאין לחלק בין פוגם לפוגם שהרי להדיא כתבו התוס' שם בע"ז ס"ז ב' ד"ה ואידך הנ"ל דלרבנן חלוק פוגם בעין מבלוע בכלי הפוגם ע"י מה שאב"י מדין תורה וס"ל לרבנן דפוגם בעין ילפינן מנבילה דמותר אבל פגום דהשתא שאין האיסור בעין עכשיו אמנם הי' לשבח כשהאיסור בעין אסור דיליף לה מגיעולי מדין מקדירה ב"י דפגמה פורתא וכו' עיי"ש ולפלא על הגאונים הנ"ל שלא הזכירו מד' התוס' הנ"ל וצ"ע:
אמנם לפימשנ"ת לעיל נלענ"ד לתרץ קושיתם עפי"ד הט"ז הנ"ל שהבאנו דהתוס' והרא"ש כאן בחולין ח' מיירי ג"כ רק משום השמנונית בעין שע"ג הסכין דהיינו מה שהשמנונית טוח על פניו וס"ל דגם זה נעשה לפגם בשעה שאב"י ושפיר י"ל דס"ל להתוס' דמכיון שהשמנונית נעשה סרוח ונפגם אין נ"מ אף אם הי' תחלה לשבח מ"מ עתה כיון שנפגם בעינו פגום בעצם מיקרי ודמי ממש לפוגם מתחילתו דהא לרבנן ל"ב סרוחה מעיקרא ובלבד שיפגום גם כשהוא בעין דכל עיקר חילוקם הוא רק בדבר, שאם הי' גם עתה בעין הי' לשבח וכל פגמו הוא מחמת שאינו בעין ואב"י בזה אפשר שהוא אסור אבל כאן גבי הסכין אי נימא דס"ל להתוס' ג"כ כמ"ש הט"ז דעל הבלוע בסכין ל"ח שחום ביה"ש יפלוט ורק על השמנונית בעין קמיירי שגם הוא נפגם ע"י מה שאב"י ע"י הברזל וכיו"ב מהטעמים שכתב הרשב"א משום שדבר מועט הוא וכו' עכ"פ הא גם בעינו נפגם א"כ בודאי דמותר למ"ד דנטל"פ מותר דהוא ג"כ פוגם בעצמו וז"ב ונכון מאוד לענ"ד ומיושבים ד' התוס' בעזהש"י דלא סתרי אהדדי מרישא לסיפא ודו"ק:
והרי לפנינו להדיא דגם הרא"ש והתוס' כאן ס"ל דגם השמנונית בעין שע"ג הסכין נפגם כשהוא אב"י וכמ"ש הר"ן שלהי ע"ז שכ"ה ג"כ דעת הרמב"ם שכל השומן שבהם נטל"פ כשהוא אב"י וכן הביא גם הרשב"א את דבריהם בתורת הבית בית ד' שער ד' וז"ל ואנן קייל"ן כמ"ד נטל"פ מותר וכו' והא דתניא וכולן שנשתמש בהם עד שלא הטביל י"מ דטבילה זו הדחה והיינו דלמ"ד נטל"פ אסור אסור וכו' ולפי דבריהם אפילו באיסור המודבק על פני הכלי אם אביי אומרים בו נטל"פ כמו שאמרנו באיסור הבלוע בדופני הכלי דכל שהוא ע"פ הכלי ועבר יומו עברה צורתו וה"ה פגום ומותר אבל הראב"ד ז"ל וכו' ס"ל שלא אמרו כשאב"י נטל"פ אלא באיסור הבלוע אבל מה שהוא בעין ע"פ הכלי ה"ה כחתיכת איסור שאינו נפגם שלא לאסור תערובתו בשעבר יומו וכו' ומסתברא ודאי כדבריהם וכו' וכדמוכח שמעתתא דצנון וליפתא וסילקא שחתכו בסכין דפ' כל הבשר וכו' דטעמא דהתם משום שמנונית הקרוש ע"פ הסכין וכו' וכ"פ שם רש"י ז"ל וכן עיקר אלא שק"ל קצת וכו' מקורט של חילתית וכו' אלמא דאפילו בסתם סכינים ששמנונית קרוש ע"פ שייך נטל"פ ותירץ לי מורי הרב ר' יונה ז"ל כו' דחנוני מקנח לי' לסכין וכו' עכ"ל העתקתי כל דבריו ז"ל מפני שתמה אני על הט"ז ז"ל שהביא רק את דבריו ז"ל במשמרת הבית בית א' שער ב' ולא העיר ג"כ שהרבה מרבותינו הראשונים ז"ל ס"ל כן רק אנן לא קייל"ן הכי לדינא דהילכתא כוותיהו דהאוסרין בזה דהשמנונית שע"ג הכלי אינו נפגם לאחר מעל"ע וכדמפורש בכ"מ ביו"ד כנודע נהדר לדידן דלהני דס"ל דגם בהשמנונית אשר בעין על הסכין אמרינן נמי דנטל"פ אחר מעל"ע לדידהו ודאי דא"ש כאן בעובדא דשבור מלכא דשפיר אכל באטי ב"ט את הנחתך קודם הנעיצה אף דסתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו משום דכיון דמחזקינן דסתם כלים אינן ב"י דגם בסכין אמרינן כן וכמ"ש בראשונים פ"ב דע"ז גבי קורט של חלתית וכמבואר ג"כ ביו"ד סי' יו"ד הנ"ל ושפיר עביד דאכל כיון דמותר מן הדין רק לגבי מר יהודא שהי' מוחזק בעיניו לפרוש החמיר לנעצו בקרקע מקודם וז"פ:
פלג ג
אמנם גם למאי דקייל"ן דבהשמנונית שע"ג הסכין ל"א דנטל"פ אחר שאב"י מ"מ י"ל דבאטי ב"ט לא עשה איסור בהאי עובדא ונאמר דבבית המלך שאני דגבי מלך מחזקינן בסתמא שהכלים נקיים שם ועדיף עוד ממ"ש כה"ג ברשב"א ור"ן בשם רבינו יונה ז"ל בהא דקורט של חלתית דמשו"ה קאמר שם בגמ' דהסכין הוי נטל"פ ואי לאו חורפא דחלתית דמשוי' לי' לשבח הוי מותר אף להני דס"ל דסתם סכין אינו נקי משום דחנוני שאני שיש לו כלים נקיים וכמשנ"ת לעיל וע' ט"ז יו"ד סי' י' ס"ק ו' ונימא דכ"ש גבי מלך ודאי דקפדי טפי אמנקיותא ומחזקינן שהסכין ודאי נקי ולית כאן חששא אלא ממה שבלוע תוך קליפת הסכין דנעיצה ודאי מהני גם למה שבלוע תוך קליפת הסכין וכמו דקייל"ן לדינא דאם חתך בסכין ב"י אף אם הוא נקי ואין כאן חשש שמנונית כלל מ"מ אם חתך בו ד"ח כמו צנון וסילקא אוסר כדי נטילה וכמ"ש ביו"ד ריש סי' צ"ו והיינו משום דאגב חורפי' דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו מה שהוא בתוך קליפת הסכין עש"ך שם ס"ק א' ומ"מ מועיל בו נעיצה גם לכתחלה לחתוך בו אח"כ גם דבר חריף וכמ"ש ביו"ד סי' קכ"א ס"ז סכין ישן הניקח מהעכו"ם אם בא להשתמש בצונן כו' נועצה עשרה פעמים וכו' ואפילו לחתוך בה ד"ח כמו צנון סגי בהכי ועיי"ש בביאור הגר"א ס"ק כ"ב לשון הרשב"א כמו אתרוג וצנון וכמש"ש בעובדא דש"מ וכ"ה בב"י סי' קכ"א שהשיא ג"כ דברי הרשב"א דמהני נעיצה בד"ח וכתב ג"כ דלמד כן מהאי עובדא דשבור מלכא עיי"ש (וכן הביא גם המג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ג לשון הרשב"א דאתרוג הוי ד"ח עיי"ש] ועיין ג"כ בש"ך יו"ד סי' י' ס"ק ו' גבי חום ביה"ש שכתב ג"כ דבלא נעצה יש כח בחום ביה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין אלא שאם נעצה והלכה לה אותה הקליפה הדקה אין כח בחום ביה"ש להפליט הבלוע לפנים מאותה קליפה עיי"ש וא"כ כאן באתרוג דחשוב דבר חריף ודאי דפולט הסכין מהבלוע בתוך הקליפה ע"י חריפות האתרוג ודוחקא דסכינא אף אם הסכין נקי וכמו בצנון וסילקא אם לא נעץ תחלה את הסכין בקרקע כדינו ונמצא לפי"ז לכאורה דבאטי עבד איסורא מה שאכל קודם הנעיצה וע"כ דמחזקינן שסתם כלים אב"י והוי נטל"פ ומשו"ה מותר מדינא וכנ"ל ואין להקשות לפי משנ"ת דאתרוג ד"ח הוא א"כ מאי מהני האי היתירא דאב"י הא בד"ח ל"מ נטל"פ דחורפי' מחלי' ומשוי' לי' לשבח דז"א וכמ"ש ברא"ש פ"ב דע"ז סי' ל"ח וז"ל שאלתי את רבינו מאיר על צנון שנחתך בסכין ש"ע שאב"י וכו' לא ידענא אם יש לדמותו לקורט של חלתית דאסרינן לי' בפ"ב דע"ז ואפי' בסכין שאב"י אגב חורפי' מחלי' לי' ומה שאסר בסה"ת אפילו צנון וכרישים ובצלים וכו' שמעתי גדולים שחולקין עליו ואומרים דל"ד לקורט ש"ח דהוא חריף ביותר ואין בעולם חריף כמותו וכו' דאלת"ה אלא אפילו כרישין ובצלים לנקטינהו וכו' והא דאמר בפ' כ"ה צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח ופירש"י בחד לישנא אפילו בסכין שקנחו היטב משמנונית שעליו ה"מ בן יומו דחשיב כנותן טעם ראשון ולא כנ"ט בר נ"ט אבל כשאין בן יומו ולאסרו כקורט ש"ח לא ולבי נוטה אחר דבריהם עכ"ל הרי דס"ל להר"מ ולהרא"ש ז"ל, דאף דמהני החריפות של הצנון והסילקא להפליט מן הבלוע בהסכין ולאסור אם הוא ב"י מ"מ לא מהני חריפותן של אלו לאסור ג"כ באב"י ולומר דחורפתן מחלי' לי' לשבח ואתרוג נמי ודאי להא דמיא ולא לקורט של חלתית ומשו"ה כיון דמחזיקין את הסכין לאב"י מותר אן הדין אמנם לבעל סה"ת דס"ל דבכל ד"ח אמרינן דחורפי' מחלי' לי' לשבח ואסור גם באב"י אף בסכין נקי וכמ"ש ב' הדיעות בשו"ע יו"ד שם סי' צ"ו ס"א וברמ"א סי' צ"ה ס"ב סתם כדברי סה"ת עיי"ש לדידהו תיקשי לכאורה כאן בעובדא דשבור מלכא דהא אף אם נחזיק את הסכין לאב"י מ"מ יתסר ע"כ לדידהו ס"ל דאתרוג לאו חריף הוא כלל ומ"מ צריך נעיצה לכתחילה לכל דבר וכמבואר ביו"ד סי' קכ"א ס"ז ובכ"מ וכן נלענ"ד לומר ע"כ דגם לדעת הרמב"ן המובא בר"ן פ"ב דע"ז בשם הרמב"ן דבסכין לא אמרינן האי כללא דסתמא הוי אב"י משום שתשמישו תדיר עיין ב"י יו"ד שם סי' קכ"ב א"כ לכאורה קשיא טובא בהאי עובדא דשבור מלכא דהא אכל באטי איסור לפי"ז אף אם הסכין נקי מ"מ ליתסר משום דהוי בן יומו כמו צנון וסילקא דלכ"ע מיהת אוסר כדי נטילה בב"י אף אם הי' נקי וע"כ דס"ל להרמב"ן דאתרוג לאו ד"ח הוא כלל ואינו פולט מן הבלוע בסכין וכיון דנקי הוא ג"כ לכן שרי ולית כאן איסור כלל ואפשר נמי דס"ל להרמב"ן ז"ל דגם גבי הא דצנון וסילקא בפ' כ"ה ד' קי"א ע"ב נמי אין הטעם משום הבלוע בהסכין רק משום השמנונית שע"ג הסכין כמ"ש רש"י שם קי"ב א' בפי' הא' וכמ"ש ג"כ בתורת הבית להרשב"א ז"ל בית ד' שער א' דהאי פירוש עיקר הוא וקילחא דליפתא דשרי לאו לגמרי קאמר דהדחה מיהא בעי ועיי"ש וי"ל דס"ל נמי דמיירי בסכין שאינו נקי אבל בסתמא מחזקינן שהוא נקי ורק דבן יומו הוא מתוך שתשמישו תדיר ולכן כאן בעובדא דשבור מלכא שפיר הי' מותר לבאטי ב"ט גם הנחתך בלא נעיצה:
ויתיישב ג"כ עפי"ז מה שלכאורה יש להקשות נמי מהאי עובדא דשבור מלכא לדעת הרמב"ם דס"ל דלא אמרינן האי כללא דסתם כ"ע אב"י ע' ב"י יו"ד סי' קכ"ב משה"ק עליו ולכאורה תיקשי ג"כ על שיטתו מהאי עובדא דש"מ האיך הותר לו לבאטי ב"ט לאכול קודם הנעיצה אי מחזקינן את הסכין במסתמא דב"י הוא ולמשנ"ת י"ל דס"ל ג"כ דאתרוג לאו ד"ח הוא כלל וגם אם בן יומו הוא מותר וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי:
האומנם למ"ש הרשב"א להדיא דאתרוג דינו כדבר חריף ולהני ראשונים ז"ל דפליגי על בעל סה"ת וס"ל דבשארי דברים זולת קורט ש"ח ל"א דחורפי' מחלי' לי' לשבח וליתסר גם באב"י ובש"ד החריפים אינם אוסרין רק בב"י כהדיעה הראשונה שביו"ד סי' צ"ו ס"א אשר כן הוא ג"כ מבואר להדיא בשו"ת הרשב"א סי' תצ"ז המובא בדברינו להלן בע"ה לדידהו ע"כ לומר דעיקר ההיתר כאן בעובדא דשבור מלכא הוא רק משום דמחזקינן שסתם כלי עכו"ם אין ב"י וכמו דקייל"ן באמת כן לדינא וכנ"ל:
פלג ד
ובטעמא דמילתא מה דקייל"ן דאמרינן דסתם כלי עכו"ם אב"י הנה כתבו הראשונים ז"ל דטעמא הוא משום דאיכא ס"ס ועיין בתוס' ע"ז ד' ל"ח ע"ב מש"כ דהס"ס הוא שמא אב"י ושמא נשתמשו בו בדבר הפוגם גם בעין ובשו"ת הרשב"א סי' תצ"ז מוסיף עוד ספק שלישי שמא נשתמשו בו בדברים המותרים וכ"ה ג"כ בר"ן ע"ז פ' אין מעמידין גבי פת שם עיי"ש באורך וע' מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ג מאי דאיכא בינייהו בין הני טעמי. **(הג"ה [ושם במג"א הוסיף בס"ק כ"ד מה דלא שרינן גבי חמץ מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתירא משום דדוקא היתר גמור כגון בשר כשנתערב אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בב"ח אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהי' אם מעט אם הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה עיי"ש ובס"ק כ"ה דעת החולקים ע"ז ולענ"ד דגם התוס' לא סבירא להו סברא זו עיין בדבריהם בזבחים צ"ו ע"א סד"ה ואם טש משה"ק אם נתבשלו נמי מותר אמאי טעון מו"ש מזמן אכילה דראשון וכו' ואי נימא סברא זו דשמו עליו לק"מ אחר דבשעת מריקה כבר נעשה נותר וכמש"ש התוס' צ"ז ע"א בסד"ה ממתין א"כ כיון ששמו עליו רק שהתורה אסרתו בודאי דאסור ג"כ נ"ט בר נ"ט וע"כ דלא ס"ל סברא זו ודו"ק היטב כי קצרתי])**
ועיי"ש בר"ן פ"ב דע"ז הנ"ל מה שהביא תשובת רש"י ז"ל שמאריך להוכיח ג"כ דקייל"ן סתם כ"ע אב"י ומשום דהוי ספיקי טובא וכנ"ל ולפלא מה שראיתי להגרעק"א בחי' ליו"ד סי' קכ"ב בשם הכפ"ת יומא פ"א שכתב דרש"י שם ס"ל כשי' הרמב"ם דלא אמרינן בסתם כלים דהוי אב"י עיי"ש וז"א במחכתה"ר דמפורש הוא בתוס' בע"ז ל"ח ע"ב וברא"ש שם דאדרבא גם רש"י ס"ל דאמרינן סתם כ"ע אב"י משום ס"ס וכן מבואר שם בר"ן בשם תשובת רש"י וכנ"ל ומה שמדייק שם בכפ"ת מד' רש"י שפירש דל"ח בהימלתא משום גיעולי עכו"ם דנטל"פ והקשה ת"ל דבלא"ה הא סתם כ"ע אב"י לבד מה שי"ל דלק"מ משום דהתם הא בתבלין איירי דהוי חריפים והו"א דאין כאן ס"ס משום דחורפי' מחלי' לי' לשבח לכן קמל"ן דמותר משום דאדרבא נטל"פ הוא הנה גם זו"ז פשטות ד' רש"י משמע כפשוטן דהיא הנותנת שמשו"ה הוא דאמרינן דל"ח בהו משום גיעולי עכו"ם משום שסתם כלים אב"י ומשו"ה הוא דהוי נטל"פ וכמו שמפרשים כל הראשונים ז"ל מש"ש בע"ז ל"ח גבי שמן אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ הוא ומותר דהיינו משים דמחזקינן שהכלים אב"י ואה"נ דכונת רש"י ביומא כן הוא משום דהכלים הוי אב"י ונטל"פ וכן ע"כ עלינו לפרש ג"כ ד' רש"י בע"ז ד' מ' ע"ב ד"ה קפריסין עיי"ש מ"ש ולא משום גיעול דטעם הגיעול פוגמי' ולא משביחו דע"כ דמשום דהכלי אב"י משו"ה הוי נטל"פ ודו"ק עכ"פ מפורש הוא בדברי רבותינו ז"ל הראשונים דגם רש"י ס"ל כדעת האומרים דמחזקינן סתם כ"ע בחזקת אב"י משום ס"ס וכנ"ל ולדעת הרמב"ם דס"ל דלא אמרינן האי כללא דסתם כ"ע אב"י נראה לומר ע"כ דס"ל דזה ל"ח ס"ס דאף דזה שאנו מסתפקין אם נשתמש בו היום או אתמול מחצה על מחצה הוא מ"מ הספק השני שמא נשתמש בו בדבר הפוגם או בדבר המותר ל"ח לי' לספק השקול משום שאינו אלא מיעוטא דרוב תשמישין של עכו"ם בדברים האסורין הוא ורובן אינן פוגמין ומיעוט לא מצטרף לס"ס כמ"ש התוס' בכתובות ט' ע"א ד"ה ואב"א וע' ש"ש פי"ח מ"ש בשם הריב"ש לכלל מונח דרק היכי דהספק האחד שקול בטבעו של עולם מחצה ע"מ אז מצטרף לזה גם הספק השני אף שאינו אלא מיעוטא וכמו במחצה זכרים ומחצה נקיבות דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות וכו' ומחצה דנקיבות וכו' ולא מטעם ס"ס אלא מטעם רוב דאמרי' סמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא אבל במקום שהספק השקול אינו בטבעו של עולם אלא דאיפשר זה כמו זה אז אין לדון אותו בתורת רוב דהא עדיין י"ל שאיפשר זה כמו זה וכמו התם בכתובות דאף אם נאמר סמוך מיעוטא דאונס לאין תחתיו אכתי ל"ה תחתיו ברצון מיעוטא בודאי לכן אנו דנין התם רק בתורת ס"ס ובעינן דוקא שיהי' שני הספיקות שוין ושקולין ומיעוטא אינו מצטרף לס"ס עיי"ש שהדברים האלה המה קילורין לעינים. ועפי"ז י"ל דה"ט נמי מה שהרמב"ם ל"ח זה לס"ס משום שז"א אלא מיעוטא שישתמשו בו בדבר הפוגם או שהעכו"ם ישתמש בדבר המותר וכיון דגם הספק השני שנתבשל בו היום או אתמול אינו שקול ממש בטבעו ש"ע כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות ורק שהדבר איפשר זה כמו זה לכן אינו מצטרף לס"ס כן י"ל בטעמא דהרמב"ם ז"ל שלא ביארו המפרשים את טעמו ושיטתו:
אמנם הלום ראיתי בחות דעת סס"י ק"י בקונטרס בית הספק בש"ך סק"י מש"ש ליישב קושית הכרו"פ על הא דמתירין חדש מטעם ס"ס שמא מישנה ושמא נשרשה קודם לעומר הא הוי משם אחד. וכייל לן כללא זה שכתבנו בשם הריב"ש אבל נטה לדרך אחרת וכה דבריו שם דדוקא בדבר ההוה ורגיל כך ואינו במקרה והזדמן שייך לומר כך כגון במעוברת דידוע דנשים המעוברות שבעולם יולדות נקיבות וגם מקצתן מפילות וא"כ רוב היולדות לאו זכרים יולדין הוי ממש ככל אזלינן בתר רובא שבש"ס וכו' משא"כ בדבר שאינו בהוה ורגיל רק במקרה והזדמן כגון באשה שיש לה מכה או באשה שזינתה או בנשבר רגל העוף ל"ש לומר אזלינן בתר רובא דרוב המזדמנין מזדמנין כך דבמה שהוא במקרה ל"ש לומר רוב דמקרה נופל לפי ההזדמנות וכו' ומשו"ה בחדש דשייך לומר רוב תבואות מותרין הן כיון דמקצת התבואות שבעולם ישנות לגמרי ומקצת מהחדשות שבעולם נשרשות קודם לעומר שייך לומר בו אזלינן בתר רובא ואין שייכות בו לומר שהוא משם אחד וכן בסתם כלים אב"י אמרינן דודאי איכא הרבה כלים שלא נתבשלו בהן היום ומאותן שנתבשלו בו היום נתבשל גם כן במקצת תבשילין הפוגמין שייך לומר אזלינן בתר רובא וכו'. והנראה שלא ראה אז מש"כ הריב"ש דהעיקר תלוי בזה אם הדבר שקול ממש בטבעו של עולם ולא כמ"ש בחוו"ד דלא בעינן אלא שיהא דבר ההוה ורגיל והרבה יש לדון לפי"ז בכל הני מקומות שהביא דהא עיקר סמיכתו הוא על מה שמוכיח מד' התוס' נדה י"ח ע"א דגם בכה"ג דספק אחד הוא כנגד הרוב מ"מ מצטרף לספק השני וחשיב כרובא ומד' התוס' אין לנו ראי' לדבריו רק לסברת הריב"ש שהרי התוס' איירי שם ג"כ מסמוך מיעוטא לפלגא השקול בטבעו ש"ע כמו פלגא דנקבות וכה"ג וקצרתי ומ"מ מועילין לנו דברי החוו"ד להבין עפי"ז טעמא דהני דחשיבא להו ס"ס ממש בהא דסתם כ"ע אב"י ודו"ק הא מיהת כבר כתבנו דלדינא קייל"ן כרבותנו המתירים וס"ל דסתם כ"ע אב"י ומשום דהוי ס"ס ממש כמבואר להדיא ביו"ד בכ"מ וכאשר הוכחנו ג"כ מהאי עובדא דשבור מלכא להני דס"ל דבאמת אתרוג הוא דבר חריף ועיקר ההיתר כאן הוא משום דהוי אב"י וכנ"ל:
המתבאר מדברינו דמהאי עובדא דשבור מלכא מוכח ע"כ דקייל"ן דנטל"פ מותר וכמו שהוכיחו ג"כ בתוס' ע"ז ל"ח ע"ב ד"ה אי משום דהכי הילכתא ועיין ג"כ ברא"ש שם פ"ב דע"ז סי' ל"ד דקייל"ן דנטל"פ מותר ואחד מן הטעמים שלו שם הוא משום דר' שמעון דשרי לקמן ד' ס"ז נטל"פ בקדירה שאב"י אעפ"י שאם הי' בעין הי' לשבח פליג אדר"מ והילכתא כוותי' כדאמר בעירובין ד' מ"ו עיי"ש בפ"ח אות ר' שתמה ע"ז דהא בעירובין שם נשאר בתיקו ולק"מ כמ"ש המפרשים דכן מפורש בבה"ג בהלכות קצובות דבני מערבא וכ"ה בירושלמי פ"ח דשביעית ה"ז ולא שבקינן פשיטותא דתלמוד ירושלמי מקמי בעיא דתלמוד דידן וכנודע וע"כ דגם מהאי עובדא דשבור מלכא מוכח נמי דקייל"ן נטל"פ מותר דמדיהבי' שבור מלכא שהי' בקי בדינים לבאטי לאכול קודם הנעיצה מוכח ע"כ דמותר מן הדין וה"ט כמשנ"ת דלהני דס"ל דגם השמנונית המעט שע"ג הסכין ג"כ נעשה לפגם אחר מעל"ע שפיר י"ל דהסכין לא הי' נקי וכמו דקייל"ן דבסכין מחזקינן בסתמא ששמנוניתו טוח על פניו ומ"מ מותר מן הדין משום דהוי נטל"פ וכ"כ הוכחנו ג"כ אליבא דהרשב"א שכתב להדיא דאתרוג ד"ח הוא וא"כ הא גם בסכין נקי הו"ל למיתסר מן הדין בסכין ב"י משום הבלוע שנפלט ע"י החריפות ודוחקא דסכינא כמו בצנון וסילקא ורק משום דסתם כלים אב"י דמחזקינן גם בסכין הוא דמותר משום דהוי נטל"פ וכמו שביארנו ומעתה נקדים עוד מעט דברים בביאור פלוגתת ר"מ ור"ש ונבאר דאזלי לשיטתם בע"ה ויתבאר ג"כ ליישב מה דקשיא טובא בהאי סוגיא דטכע"ק לפי האי כללא דסתם כ"ע אב"י וכמו שנאמר דהנה יש להקשות במאי דמצינו לתנאי דפליגי בהא דכלי מדין בע"ז ס"ז ב' דר"מ ס"ל דנטל"פ אסור ויליף מכלי מדין משום דס"ל דקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ומ"מ אסרה תורה וקרא דנבילה דשמעינן מינה דא"ר לגר אינה קרוי' נבילה מוקי לה למעוטי סרוחה מעיקרא ע"ש **(הג"ה עיין בבאי"צ יו"ד סי' ט"ז ובראשי בשמים סי' ל"ח מה שרצו לחדש דבמעי אמן ע"כ אינו חל עדיין איסור שא"ז קודם שנולד ושם בבאי"צ מוסיף בה עוד טעם משום דאיסור שא"ז נובע מקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך וכ"ז שלא נולד אין עלי' שם בקר וצאן כמ"ש בחולין ס"ט יעו"ש. ודין גרמא להם לחדש דבר משום דקשיא להו בהאי סוגיא דע"ז להנך דס"ל לאיסור עשה דשא"ז האיך אמרינן כאן דקרא אתא לר"מ למעוטי סרוחה מעיקרא והיינו שכיון שפגמה קודם שבאה לידי נבלה ל"ח עליו שם איסור נבילה וקשה הא אכתי איכא איסור שא"ז דלא פקע ונאסרה באיסור זה שא"ז גם קודם דאיפגמה דדוחק לומר שגם במעי אמה היתה מו"ש דמנא ידעינן ועיי"ש שמתרצים עפ"י הנ"ל די"ל שנולדה מוכ"ש ול"ח עליו גם איסור זה דשא"ז משיצאה לאויר העולם עיי"ש אמנם בתוס' ביצה כ"ד ע"א ד"ה האוכל מפורש דס"ל דגם במעי אמה איכא לאיסור זה דשא"ז יעו"ש וקשיא לכאורה כנ"ל וכבר הרגיש בזה גם בחי' ח"ס ע"מ ע"ז במקומו שם ולא תירץ כלום ולענ"ד לפימ"ש בחולין ע"ד בעי רב הושעיא הושיט ידו וכו' ושחט בה ב"ט חי מהו תיבעי לר"מ וכו' ולצד האיבעיא דס"ל דמהני לה שחיטה גם במעי אמה ע"כ כיון דמהני בי' זביחה ע"כ קרינן בי' קרא דוזבחת ואית בי' ג"כ האי עשה דאי נימא דל"ש בי' האי עשה הא גם שחיטה לא תועיל לו ואף להצד השני דל"מ בי' שחיטה בעודו במעי אמו מ"מ עדיין י"ל דאית בי' האי איסור רק דמ"מ שחיטה אינו מועיל לו קודם צאתו לאויר העולם אכן אי נימא דבאמת זה תלי באיבעיא זו דאי ל"מ בי' שחיטה במעי אמו גם האי)** ורש ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ולא פגמה כלל עיי"ש בתוס' באורך ויליף לגמרי מנבילה דבעינן שיהי' ראוי לגר ואפילו דבר שהיא לשבח כשהאיסור בעין כיון דהשתא נטל"פ ס"ל דמותר ומג"מ לא יליף כלל [ולפלא מה שראיתי בישוי"ע יו"ד סי' צ"ח סק"א שכתב שם דר"ש ע"כ ס"ל דטכע"ק דאוריתא ויליף לה מג"מ משום דכיון דס"ל כל נטל"פ אסור א"כ ג"מ לאו חידוש הוא יעו"ש ובמתכתה"ר אזיל בזה בתר איפכא דהא להדיא מבואר שם להיפוך דר"ש אדרבא ס"ל דנטל"פ מותר ולא אסרה תורה אלא קדירה ב"י אמנם שפיר כתב די"ל דס"ל לר"ש טכע"ק דאוריתא וכמ"ש בתוס' שם בע"ז ס"ח ודו"ק] ורבנן ס"ל דילפינן מנבילה לדבר הפוגם בעין שמותר ומג"מ ילפי' בדבר הפוגם השתא שאין האיסור בעין אמנם הי' לשבח כשהי' בעין דאסור משום דס"ל קדירה ב"י פגמה פורתא ואסרה תורה יעו"ש ועיין ג"כ בפסחים מ"ד בסוגיא דמשרת דר"ע יליף טכע"ק מג"מ וס"ל ג"כ דנטל"פ מותר ולא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ויש להקשות להני דס"ל דנטל"פ מותר א"כ צריך להבין למה באמת אסרה תורה את הכלים במדין והא איכא ס"ס ספק שמא נשתמש בהו אתמול וספק שמא בדברים המותרים דאף אי נימא דספק שמא נשתמש בו אתמול **(איסורא דשא"ז לית גבי' יש מקום ליישב קושיתם שהקשו מהא דלקמן בחולין ק"ג דאמרינן שם בנטרפה עם יציאת רובה דכולהו בהדי הדדי קאתיין וע"כ דגם איסור שא"ז ל"ש בי' מקודם (אמנם בזה י"ל להני פוסקים דס"ל לאיסור עשה דשא"ז דאיסור לית שפיר חל על איסור עשה לדידהו ע' פרמ"ג מ"ש בפתיחה לה' שחיטה וקצרתי] וכן נמי משה"ק בהא דע"ז ס"ח הנ"ל די"ל דאה"נ דהני סוגיות מתפרשי לפי צד האיבעי' דל"מ שחיטה לולד במעי אמו וכדקייל"ן נמי לחומרא באיבעי' דלא איפשיטה ולכן גם האי איסור עשה דשא"ז ל"ש בי' כלל. ויתיישב ג"כ לפי"ז מה דקשיא לי טובא עמ"ש התוס' בחולין ק"ג וכן בד' צ' דגם איסור טריפה א"ח על העובר קודם שנולד עיין בדברינו לקמן בהג"ה ולכאורה קשיא ממ"ש בחולין ע"ד ע"א דפריך הגמ' א"נ דשחיטה מהני לי' במעי אמו ממתני' דנולדה טריפה מן הבטן ג"כ הי' לו שעה"כ דא"ב שחיט לי' במעי אמו ומשני שנוצרה טריפה מן הבטן ולד' התוס' הנ"ל עדיין תיקשי דהא גם כשנוצרה טריפה מן הבטן מ"מ יש לו שעה"כ דאי בעי שחיט לי' במעי אמן ועדיין איסור טריפה ל"ח עלי' ותתכשר ע"י השחיטה וקושיא חמורה היא לכאורה. ועלה בלבי לתרץ זה עפימ"ש ברבינו גרשום לפרש מ"ש שנוצרה מן הבטן בעלת ה' רגלים דהוי כמו ניטלה הירך שלה וחללה ניכר דהוי נבילה עיין בדבריו בגליון הש"ס דפוס ווילנא ולפי"ז שפיר מיושב קושיתי דאף שאין איסור הטריפות חלין עלי' במעי אמו מ"מ שחיטה תו ל"מ כיון דהוי נבילה ומטמא מחיים וכמ"ש ברמב"ם רפ"ב מה' שאה"ט ועיין נקוה"כ סי' ל"ג מש"ש אבל מד' רש"י ואינך ראשונים ז"ל ל"מ כן ומשמע דס"ל דא"ז אלא טריפה ולא נבילה אף כי לכאורה גם ד' ר"ג מה"ג הנ"ל תמוהים ולכל הפירושים בהא דכל יתר כנטול דמי משמע דלכ"ע אין יתר רגל אלא טריפה ולא נבילה ע' ט"ז יו"ד סי' נ"ה ס"ק ד' ודו"ק אכן לפי"ד לעיל שפיר אפשר לומר דהא בהא תליא ואה"נ להך צד האיבעיא דס"ל דמהני שחיטה גם במעי אמו וממילא לפי"ז גם איסור דשא"ז אית בי' שפיר איפשר לומר דגם איסור טריפה נוהג בו ואף אי נימא דאיסור חלב ל"ש בו עדיין משום דל"ק בי' שור וכשב כמ"ש התוס' ר"פ גיה"נ עיי"ש מ"מ איסור טריפה ושא"ז נהיגי בו כמו גיה"נ ורק התוס' נקטו שם לפי מאי דקייל"ן דל"מ שחיטה לעובר במעי אמו וממילא י"ל דאין איסור טריפה נוהג בו אז כמו איסור שא"ז וכנ"ל:
אמנם כבר הבאנו מ"ש התוס' בביצה בפשיטות דודאי איכא לאיסור שא"ז גם במעי אמו ויש להעיר ג"כ ממ"ש בתמורה י"ב א' למיבעי היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו וא"נ דאין בה עדיין איסור שא"ז כלל א"כ לכאורה ל"ש כאן דין איסור שחוטי חוץ וי"ל עוד בזה וקצרתי:
ובעיקר קושיתם מהא דע"ז ס"ז דהיכי משכחת לה סרוחה מעיקרא לענין שא"ז הי' נראה בפשיטות לומר דאף אי נימא דגם בעובר במעי אמו איכא לאיסור זה דשא"ז מ"מ נראה דז"א שייך רק בעובר שכלו לו חדשיו ואית לי' חיותא בזה שייך לומר שצריך שחיטה ואית בי' איסור דשא"ז אבל בנפל שלא כלו לו חדשיו כלל עדיין אינו בר זביחה כלל ולית בי' עדיין האי עשה כלל וממילא מיושב סוגיין בע"ז דמשכחת לה סרוחה מעיקרא שהפילה נפל מת סרוח דעדיין אינו בר זביחה כלל ול"ח עליו איסור נבילה וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי גם בזה. ועי"ל בזה עפימ"ש הפרמ"ג דבעוף ליתא לאיסור עשה דשא"ז עיין בדברינו שלהי עירובין פלג ה' בהג"ה א"כ איפשר לומר דקרא קמל"ן דאם א"ר לגר ל"ח עלה איסור נבילה ובעוף שרי ודו"ק:
ומדברינו תראה איך שלכאורה תמוהים ד' הישוי"ע יו"ד סי' י"ג ס"ק א' מ"ש ליישב שם ד' הג"א בשם הר"ר יואל אביו של הראב"י דב"ט חי טריפה אין שחיטת אמו מטהרתו וכתב שם ביאור בר"ו דכונתו רק כשנטרפה קודם שחיטת האם דבזה אין השחיטה מכשיר אבל בשנטרף אח כ ודאי דמותר כיון דהוי כשחיטה עיי"ש ולמש"כ התוס' הנ"ל בחולין ק"ג ובד' צ' הא במעי אמו לא חייל כלל עדיין איסור טריפות ודאי דשחיטת אמו מטהרתו ומכשירתו לגמרי וי"ל עוד בזה ודו"ק]:)** ושמא דבר הפוגם חשיב כס"ס משם אחד משום דעיקר הספק הוא אי נפגם התבשיל או לא הא עדיין איכא ס"ס משום ס' דברים המותרים וכנ"ל ולכאורה הי' אפשר לומר דבאמת ס"ל להאי מ"ד דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י היינו לאו דמספק בת יומא אסרה תורה כל הכלים אלא דס"ל דאה"נ דלא אסרה תורה אלא אותן הכלים שידעו בבירור שנשתמשו בהם היום בדברים אסורים אמנם לא משמע כן ממשה"ק התוס' בפסחים שם מ"ד ע"ב ד"ה אלא היכי יליף ר"ע טכע"ק בנזיר מג"מ הא נזיר קל מכל איסור שבתורה וכו' ותירצו דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורים לנזיר יעו"ש והרי לפנינו שהתוס' מפרשי ע"כ דס"ל לר"ע שהתורה אסרה מסתמא כל הכלים דאל"ה הא כמו שאמרינן שלא אסרה תורה אלא אלה שנשתמשו בו ביום כ"כ נוכל ג"כ לומר שלא אסרה אלא שארי איסורים ולא איסורי נזיר הקל והדר קשיא למה אסורין כולן והא איכא ס"ס וכנ"ל ובשלמא לר"מ דס"ל דנטל"פ אסור ויליף לה מג"מ לפי מאי דס"ל דאסרה תורה כל הקדירות ואף להני שאב"י לדידי' לק"מ דהא כיון דס"ל לדידי' דנטל"פ אסור נמצא דל"ה ס"ס כלל דהא אף אם נשתמשו בהם באיסור בדברים הפוגמים ג"כ אסור ואין כאן אלא ספק אחד שמא לא נשתמשו בהם אלא בדברים המותרים וז"א אלא ספק אחד ואסור מדינא וכמו שנאמר להלן בע"ה משום דס"ל סד"א לחומרא מה"ת ומ"ש הרשב"א ז"ל שם בתשובה סי' תצ"ז לתרץ משה"ק דהאיך יליף ר"מ דנטל"פ אסור מג"מ והא י"ל דאסרה תורה מחשש שמא בשלו בה הא"י דבר חריף ומתרץ דבזה הו"ל להיות מותר משום ס"ס התם שפיר קאמר להתיר משום ס"ס לפי מאי דס"ד לומר דבאמת נטל"פ יהי' מותר ורק משום חשש ד"ח יאסר דבזה הא איכא ס"ס שמא נשתמשו בה בדברים המותרים ושמא בדברים אסורים ואינם חריפים וכבר הוכחנו בע"ה שלהי מ' סוכה דגם ר"מ ס"ל להקל במקום דאיכא ס"ס עיי"ש אבל לפי"מ דס"ל לר"מ באמת דנטל"פ אסור הא אין כאן אלא ספק אחד ואסור מדינא לר"מ לשיטתו וכנ"ל:
פלג ה
וראיתי אני בכרו"פ סי' צ"ו סק"ב שהקשה בהא דגיעולי מדין מאי קושיא והא י"ל דהתורה אסרה משום שלא יבוא לשמש בה הישראל דבר חריף דמחלי' לשבח גם באב"י ועיי"ש שתחלה רצה לתרץ עפימ"ש הקדמונים ז"ל בטעמא דמילתא דמחזקינן לסתם כלים של א"י דהוי אב"י משום ס"ס שמא לא נשתמש בו היום ושמא בדבר המותר וכאן נמי איכא ס"ס שמא לא נשתמש בדבר האסור ואת"ל בדבר האסור שמא לא ישתמש בדבר חריף וכתב דזה דוחק אבל תירץ שם כמ"ש הרשב"א דאזלינן בתר רוב תשמישין וכיון דרובא לאו בד"ח א"צ הגעלה אך הקשה הא ר"מ חייש למיעוטא והאיך יליף מכאן דנטל"פ אסור להרשב"א דס"ל בחי' חולין י"ב דר"מ חייש למיעוטא מה"ת עיי"ש שנדחק. ונעתיק לפניך לשון הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תצ"ז וממנו תראה איך שתמוה מאוד מ"ש בכרו"פ לתרץ את הקושיא עפ"י ס"ס אמנם נלמוד ג"כ מדברי הרשב"א הנ"ל תירוץ אמיתי לקושיא זו בע"ה וז"ל הרשב"א שם ועוד י"ל דדוקא חריפותו של חלתית וכו' אבל שאר דברים החריפים לא שמענו ולא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן ועוד דא"כ כלי מדין אפילו כלים שאב"י צריכין הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים החריפין דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאב"י לדברים יחידים ושיאסור אותו לדברים החריפים וכו' שא"א שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי הוא ותמיד עושין כן ולחתיכת חלתיתא לבדה ל"ח שאינו מצוי וזה נראה לי עכ"ל:
הרי מבואר מדבריו דעל להבא ודאי ל"ש להתיר מדין ס"ס לומר שמא לא ישתמש בדברים חריפים שהרי לעיל שם הקשה בהא דגיעולי מדין הא יש לחוש שמא נשתמשו בה כבר בדברים חריפים דהוי לשבח ותירץ שם דמ"מ הא איכא ס"ס עיי"ש באורך ועל להבא הא כתב להדיא דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה רק לדברים יחידים בלבד ושיאסור אותו לדברים החריפים שא"א שלא יחתכו ולא יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי וכו' והסברא מוכחת כן שאין להתיר להבא להשתמש עם הכלי בכל תשמיש משום ספק שמא לא ישתמש עם ד"ח וכמובן אמנם עיקר קושיתו משה"ק לר"מ דחייש למיעוטא לד' הרשב"א מה"ת לק"מ לפימ"ש הרשב"א בעצמו כאן דאין לחוש לכל דברים החריפים המצויים ורק חלתית בלבד חשוב ד"ת וזה אינו מצוי ולא חיישינן לה א"כ הא ודאי לא הוי רק מיעוטא דמיעוטא דגם ר"מ לא חייש לה וז"ב **(הג"ה [והי' איפשר לדחות האי תירוצא לכאורה עפימ"ש המרדכי בחולין סימן תשל"ז בפ' הזרוע והלחיים דהא דל"ח ר"מ למיעוטא דמיעוטא אינו רק באם המיעוטא דמיעוטא נתהוה ע"י צירוף רובא וחזקה וכיו"ב אבל לא בגוונא שהרוב אלים ושכיח טובא עיי"ש ועפי"ד המרדכי הנ"ל הנה גם כאן ל"ש לומר דהוי כמו מיעוטא דמיעוטא מה דל"ש ד"ח כמו חלתית לחוד אמנם לענ"ד דברי המרדכי הנ"ל אינם מוסכמים ומצינו להתוס' ז"ל דלא ס"ל סברא זו עיין מנחות ס"ז ע"א סד"ה ר"י ור"ש משה"ק לר"מ היכי הוי מי"ח דבר מה שגזרו על בנות כותים שיהיו נדות מעריסתן והא בכל)** ולאינך קדמונים דס"ל להלכה דל"ד חלתות ומחמירין בכל ד"ח ודאי י"ל דס"ל דעיקר מאי דחייש ר"מ למיעוטא אינו אלא מדרבנן ודו"ק:
נשוב לדברינו למה שהקשינו להני דס"ל נטליפ מותר ולא אסרה התורה אלא קדירה ב"י והיינו דמשום חששא דב"י אסורים כל הקדירות כמו שהוכחנו מד' התוס' פסחים מ"ד גבי נזיר א"כ ומה אסרם תורה והא איכא ס"ס ואין לומר נמי דאף שלכל אחד אחד איפשר לו להתיר משום ס"ס מ"מ חששה התורה לאוסרם משום דבכלל ישראל ודאי מיהת נמצאים כלים שנשתמשו בהם העכו"ם בו ביום בדברים האסורים ויבואו לידי איסור ודאי ולכן חששה התורה להצריכם לכולם הכשר דהוי כמו איקבע איסורא דז"א שייך לאסור בכה"ג אלא מדרבנן וכמו שביארנו בע"ה שלהי יבמות אבל לגבי דינא דאורייתא ודאי דליש לומר כן וכמובן:
וראיתי בישוי"ע יו"ד סי' צ"ו ס"ק א' שהעיר ג"כ להקשות מאין ידעו שהקדירה ב"י ואי משום ספק שמא ב"י אסרה לה הא קייל"ן סתם כלים ש"נ אב"י ותירץ כיון שהספק הוא על גוף **(דוכתי הכי דינא. ואפילו מדאורייתא דהא ר"מ חייש למיעוטא ותירצו דמיעוטא דלא שכיח הוא והוי כמו מיעוטא דמיעוטא יעו"ש. והארכתי בזה בחי' אלפסי בחולין ס"פ א"ט במש"כ הש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח משם הרש"ל בהא דטריפה א"ח דרק רובא דרובא א"ח אבל מיעוטא דמיעוטא חיות הן עיי"ש וכתבתי בחידושי דע"כ מוכרח לומר כן דהמיעוט שא"ח אינו אלא מיעוטא דמיעוטא לפי המבואר בתוס' זבחים ס"ט ב' ד"ה אי דגרסי ר"מ אומר סי' לטריפה ל' יום שם בחולין ד' נ"ז ור"מ הא חייש למיעוטא א"כ האיך מכשרינן לדידי' ספק טריפה ע"י שחיתה שלשים יום והא יש לחוש שמא הוא מן המיעוט דחיות הן וע"כ דאינו אלא מיעוטא דמיעוטא דגם ר"מ ל"ח לה וז"נ. וי"ל ג"כ עפי"ז מה שמצינו ביבמות קכ"א א' מן הארכובה ולמעלה תינשא ופי' הקדמוני' לאיב"ח וכמ"ש בירושל במקומו ובאה"ע סי' י"ז סעיף ל"ב ואם אינ' אלא רוב לחוד תיקשי היכי שריא הא לא התירוה חז"ל להינשא מדין רוב וכמש"ש בתוד"ה ולא היא וכו' כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם ואעפ"י שרובן מתים ולהנ"ל א"ש דכאן חשיב כמו רובא דרובא וכנ"ל ולפלא על הישוי"ע יו"ד סי' נ"ז ס"ק י"א שהקשה על ד' הרש"ל הנ"ל ממש"ש בחולין דת"ק ס"ל דטריפה אינה יולדת ורשב"ג סבר טריפה יולדת ומשבחת וקשה כיון דגם לת"ק אינו אלא רובא א"כ במה חולק רשב"ג והא רשב"ג חייש למיעוטא עתוס' חולין ד' י' ד"ה לר"מ א"כ בלא"ה לדידי' אין להתיר ס"ט משום דיולדת עיי"ש שדחה דבריו עפי"ז והנה דיחוי זה חוזר ונראה כי קושיתו לק"מ לפימ"ש היש"ש בעצמו דרק מיעוטא דמיעוטא הוא דחיות ויולדות לד' הת"ק והי' איפשר להתיר שפיר לפי"ז גם אליבא דמ"ד דחיישינן למיעוטא לכן שפיר פליג רשב"ג לומר דאינו כן אלא דטריפה יולדת ומשבחת וז"פ וברור בע"ה:
ומיושב ג"כ בזה דברי היש"ש פרק קמא דחולין סי' ק' שכתב דגם ביתרת וטריפות הבא מן הבטן אין הגבינות אסורין למפרע אלא עד יב"ח עיי"ש ובש"ך יו"ד סי' פ"א ס"ק ה' השיג עליו עיי"ש ובאמת לפי"ד המהרש"ל עצמו דבריו צודקים שהרי כן כתב שם בטעמו משום דהוברר למפרע שלא בא מן הבטן ולשיטתו דלא תלינן בנס רק רובא דרובא אינן חיות ומיעוטא דמיעוטא חיות הן ולכן באמת גבי ספק סומכין על הרוב ובודאי טריפה תלינן דהוא מן המיעוט שחיין כיון שהוא ודאי טריפה אבל טרם שנתברר לנו אם הי' ודאי טריפה ע"ז גופא בודאי דאזלינן בתר רוב ואמרינן דלא היתה טריפה מן הבטן כיון דחי' יב"ח. ושפיר מתירין עד יב"ח ודו"ק:
ושם בישוי"ע הוכיח מזה להיפוך ממש דגם למ"ד טריפה חי' הוא רק מיעוטא אבל רובא א"ח ולמ"ד טריפה א"ח היינו דליכא כלל טריפה שחי' והוכיח כן מד' הר"ן ר"פ א"ט בחידושיו שכתב וז"ל איך שייך פלוגתא בדבר שאפשר לידע אם טריפה חי' י"ל דאף שחז"ל עמדו על הדבר וראו הרבה שאינן מתקיימין יב"ח מ"מ חששו אולי מי שטבעו חזק אף שנטרף יכול הוא להתקיים עיי"ש ואחרי המחילה מכבוד גאון תורתו אזיל בזה בתר איפכא ואף כי ספר חי' הר"ן ע"מ חולין אינו ת"י מ"מ בלי אפונה כי כוונתו שם להיפוך הוא וכמו שראיתי ג"כ להרמב"ן ז"ל בחי' על מ' חולין שם ר"פ א"ט שכתב ג"כ וז"ל איפשר שקיימו מן הטריפות שהם הלמ"מ כו' ומצאו של"ה מתקיימות יב"ח ואעפי"כ מי שראיית חכמתו או קבלתו נותנות לו שהוא חי' אינו חוזר בו שהרי אמר שמתה במקרה [ושם מסיק ובירושלמי מ' תרומות גבי קישות ונמצאת מרה בעי בן לוי וכי בדבר שאיפשר לעמוד עליו חכמים פליגין אלא בעיקר בדיקתה פליגין ע"כ וכוונתו פשוטה לפרש ד' הירושלמי ג"כ כנ"ל מאחר שלפעמים גם החיצון מר ולפעמים אינו מר לכן פליגי בזה רבנן ור' יוסי בעיקר הבדיקה דלרבנן כיון שלפעמים נמצא מרירות ראוי לעשותו ספק אוכלין ור"י סבר דכיון דלפעמים רואין שאין שום מרירות בהחיצון א"ר שיהי נקרא ספק אוכלין וע' תוס' ב"ב קמ"ג ע"א סד"ה אין לך שפירשו כונת הירושלמי בא"א וקשה להבין ומה מאוד תמוהים בזה ד' הפ"מ בירושלמי שם פ"ג ה"א שמפרש לה בא"א עיי"ש ולא הביא ד' התוס' והרמב"ן הנ"ל וטפי מסתבר לפרש כמ"ש הרמב"ן דהיינו שבדקו ומצאו פעמים כך ופעמים כך וזהו על עיקר בדיקתה חלוקין אם להחזיק עי"ז לספק אוכלין ויתיישב ג"כ עפי"ז בכ"מ שאיפשר להקשות כן כמו על פלוגתת חז"ל בהא דכבוש כמבושל ובהא דתתאה גבר הא איפשר לברר ונחזי אנן ועיין נוב"י מ"ק יו"ד סי' כ"ח ושם תירץ באמת כן שאין זה מופת חותך)** הדבר אם נעשה היתר וקודם שעבר עליו מעל"ע הי' הדבר איסור גמור לא נוציא אותו מכלל איסור משום ספק ועוד דתלינן ההשתמשות באיחור הזמן וכו' יעו"ש ובמחכתה"ר ז"א לפי"מ שהזכרנו בשם הרשב"א ז"ל דאיפשר ג"כ להסתפק שמא נשתמש בם בדברים המותרים נמצא דלא איתחזיק איסורא כלל וכן גם האי ספיקא דשמא נשתמש בהם בדברים הפוגמים הוי ג"כ כמו לא איתחזק איסור כלל וכמובן וע"כ צריך לומר דלהני דס"ל דהוי ס"ס גמור ודאי דמפרשי מ"ש לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דהיינו שרק הקדירה הידוע שנשתמש בה בו ביום היא אסורה ולא שנאסרו כל הקדירות מספק וכן דייקי ד' הרשב"א בתשובה שם סי' תצ"ז הנ"ל וז"ל אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון שסתם כליהם אב"י מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבוא באש וגו' קושיא זו מעיקרא ליתא דהא קפריש כ"ש לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י כלומר אם בשלו בה בפרור השבי בו ביומו עכ"ל ואולי י"ל בכוונתו עפימשה"ק בס' ברכת ראש על מ' נזיר ד' ל"ז ע"ב על הא דאמרינן דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והא רחוקים היו מן השלל עד שבאו אל המחנה ותירץ דיש מהכלים שבשלו בהם שבויי מדין וע"ע בר"מ פ"ח מהמ"ל שבמלחמה הי' מותר וכו' עיי"ש ונמצא שרק הקדירות שראו בעיניהם שהעכו"ם נשתמשו בהם היום הוא שאסרתן תורה אבל הספיקות לא נאסרו מעולם וכן צריך לומר ע"כ גם לדעת הרמב"ם דס"ל בכה"ת כולה דהספיקות מותר מה"ת א"כ ע"כ לומר לדידי' דהתורה לא אסרה גם בכלי מדין אלא הקדירות שנשתמשו בהם בודאי בו ביום דאף דלדעת הרמב"ם לא אמרינן בסתם כלים שאב"י ול"ח לי' לס"ס הא מיהת מה"ת גם ספק אחד מותר לשיטתו וע"כ דרק ודאי בני יומן נאסרו ולא ספיקן וכנ"ל ומאי דקשיא לפי"ז קושית התוס' בפסחים מ"ד הנ"ל שהקשו מנלן לאסור טכע"ק מעתה גם באיסור נזיר הקל דילמא איסור נזיר לא אסרה תורה דהא אנן השתא קיימינן דלא אסרה תורה כל הקדירות מספק ותיקשי לכאורה כנ"ל אמנם י"ל דלק"מ דהא לכאורה יש להקשות טפי על כל איסורין מנלן לאסור אימא דהקרא מיירי רק באיסור חמור כמו חלב ודם דאיסור כרת הן וכה"ג והיטב אשר דיבר בזה בב"ר בנזיר שם לפרש דברי התוס' הנ"ל דע"כ ליש לומר נזיר קל אלא היכי דרצה ללמוד מן המפורש במק"א אך בכה"ג דסתם הכתוב ולא פירש אמרינן דעל הכלל כולו יצא על כל האיסורין רק דהתוס' מקשה דס"ד דבגמ' ל"ה כלל איסור יין לנזיר ורק שארי איסורין לכן הקשו דמשארי איסורין דעלמא ליכא למילף איסור נזיר הקל וע"ז תירצו דבסתם כלים הוי נמי איסור זה יין לנזיר כי מן הסתם היו אז נזירים וממילא הוי גם איסור נזיר בכללא דסתם הכתוב ואינו יוצא מן הכלל עיי"ש ודבריו נכונים מאוד ונמצא דלפי"ז יש לקיים תירוץ התוס' ז"ל גם לפי משנ"ת להני ראשונים ז"ל דאף דבאמת אמרינן דלא אסרה תורה אלא הקדירות שידעו בבירור שנשתמשו בו ביומו מ"מ שפיר י"ל דכל האיסורין שוין הם מדסתם הכתוב ולא פירש וגם הכלים שלא נשתמשו בהם אלא ביין הצריכה התורה הכשר אבל דוקא אם נשתמשו בו ביום וכנ"ל:
ויתיישב ג"כ לפי"ז משה"ק המפרשים מנ"ל ללמוד מג"מ דבכל איסורי תורה אמרינן טכע"ק דילמא ה"ט שאסרה תורה משום חשש בב"ח דבב"ח כו"ע מודים דטכע"ק אסור בו מה"ת וכמ"ש בפסחים שם שאני בב"ח דחידוש הוא ועיין או"ח בהקדמה למ' קידושין מ"ש להוכיח מזה באמת דס"ל להאי מ"ד דסד"א מה"ת לקולא **(משום שאף במקום שאיפשר לפלוט אין הכרח שיפלוט בודאי ולפעמים אינו פולט וכ"כ נראה לפרש ג"כ ד' הירושלמי כאן בתרומות הנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי] הרי דברי הרמב"ן מפורשים שלמ"ד טריפה חי' הא שמתה הבהמה אינו אלא במקרה שמתה מחמת עצמה אבל לא לומר שרובן אינן חיין ואולי גם מיעוטא ליכא שמתות למ"ד דטריפה חי' ולדבריו שם שגם למ"ד טריפה חי' רובן א"ח רק משום דהוי מיעוט המצוי לכן לא מכשירין עי"ז לספק עריפה קשה טובא דא"כ הא רק מדרבנן אין לסמוך ע"ז להכשיר משום דהוי מיעוט המצוי אבל מה"ת הא אזלינן בתר רובא גם במיעוט המצוי וכמ"ש הראשונים בהא דנפלים באם א"י שכלו חדשיו דאינו אסיר אלא מדרבנן מה"ט דהוי מיעוט המצוי עיין יו"ד סי' ט"ו ובאה"ע סי' קנ"ו ובאחרונים שם ובר"פ א"ט משמע מפורש דהאי תנא מפיק לי' מקרא דטריפה חי' עיי"ש וע"כ שזה אינו וכדמפורש ג"כ בד' הפוסקים להיפוך מזה דלמ"ד טריפה חי' ע"כ דס"ל דאין הטריפות גורם כלל למיתתה ורק למ"ד טריפה א"ח אז אמרינן דרק רובא דרובא אין חיין אבל מיעוטא דמיעוטא חיות הן וזה ברור בע"ה וכמשנ"ת ולפלא על הפרמ"ג בש"ד סי' ל' ס"ק ה' שכתב שם לדון בדין נפחתה הגולגולת בד' היש"ש והתבו"ש שהשיג עליו ונתקשה שם הפרמ"ג דלמה נימא מדחי' שאינו טריפה הא היש"ש בעצמו ס"ל דמיעוטא חיות אף שהיא טריפה א"כ למה לא ניחוש להאי מיעוטא וכתב שם להסתפק דאולי הוא רק מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן לי' ולפלא כי הלא מפורש הוא כן בדברי היש"ש וכמש"כ ג"כ הש"ך בשמו להדיא בסי' נ"ז ס"ק מ"ח ואין זה אלא תימא שנסתפק בזה. וע' כרו"פ מ"ש לפלפל בזה עוד וקצרתי. ועיין במנ"י כלל ע"ג ס"ק ו' שהקשה ע"ז מדברי התוס' חולין י"א גבי פרה אדומה דהא החזקה ג"כ אינה באה לפי"ז אלא ע"י הרוב. ועדיין לא ידענו אם אזלינן בתר הרוב עיי"ש ובפרמ"ג סי' נ"ז וסי' ל' וקצרתי כאן בזה]:)** ואין לחוש מה"ת לספק בב"ח עיי"ש **(הג"ה [ודע שמשה"ק שם באו"ח אות י"ג דיש לחוש שמא בישל בה העכו"ם בב"ח לק"מ דודאי מ"ש דבב"ח חידוש הוא ולכו"ע אמרינן בי' טכע"ק היינו דוקא טעם בשר בחלב או איפכא אבל לא טעם ממה שנתבשל בב"ח ביחד דזה הוי כמו איסור אחר שנבלע דלא אמרינן בי' טכע"ק וכמ"ש כה"ג בש"ך יו"ד סס"י ק"ג ס"ק י"ח ובסי' צ"ד ס"ק כ"ב להשיג על הב"י בזה לענין חענ"נ יעו"ש ובחי' רעק"א א יו"ד סי' צ' ס"ק ב' מ"ש בזה רק דעדיין יש להקשות בפשוטו דיש לחוש שמא בישל בה העכו"ם תחלה חלב ועתה יבשל בה הישראל בשר או להיפוך למ"ד דגם בבשר נבילה איכא לאיסור בב"ח עיין דג"מ יו"ד סי' פ"ז ס"ג ובפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח ויש לחוש שעתה יבוא הישראל לאיסור בב"ח ע"י תשמישו וע' חוו"ד סי' פ"ז ס"ק א' מ"ש בזה ודו"ק]:)** הא מיהת למאן דאמר דס"ד לחומרא מה"ת ודאי תיקשי לכאורה כנ"ל מנ"ל דטכע"ק בכל האיסורין דילמא עיקר האיסור הוא רק משום חששא דבב"ח ובשלמא אי הוי אמרינן דכל הכלים אסרה תורה מספק שמא הוא בן יומו דל"ה ס"ס וכמש"כ לעיל לפי"ד הרמב"ם שפיר הי' איפשר לומר דע"כ אין לומר דהאיסור הוא משום בב"ח דא"כ הא הוי ס"ס דהא לספק איסורים אחרים זולת בב"ח יש לצרף נמי האי ספק שמא אב"י אבל למשנ"ת דבאמת הוי ס"ס בסתם כלים והתורה ע"כ לא אסרה אלא הכלים שודאי נשתמשו בם ביומו א"כ תיקשי כנ"ל דילמא עיקר האיסור הוא רק משום חשש בב"ח למ"ד דסד"א לחומרא מה"ת. אכן לפי"מ שכתבנו לעיל א"ש בפשיטות וכמו שהסברנו דברי התוס' במה שתירצו את קושיתם מהא דאיסור נזיר דמ"מ ידענו דגם בזה אמרינן טכע"ק משום דסתם הכתוב אמרינן דע"כ הצריכה התורה הכשר לכל הכלים ואף לאותן שאין בהם כלל חשש בב"ח ושלא נשתמשו בהם אלא ביין ומ"מ אסרן הכתוב וכנ"ל:
אמנם גם זו"ז י"ל עוד בישוב קושיא זו מהא דבב"ח לפימש"כ בעל פרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח ושם בפרמ"ג ש"ד סי' צ"ג סק"ג די"ל דלמ"ד טכע"ק ל"ד גם בב"ח אמרינן כן דגיעולי כלים היינו מה שנתבשל בשר בקדירה של חלב וכו' לאו דאוריתא הוא ונהי דגלי קרא במבשל גוף בב"ח ביחד דטכע"ק בי' ד"ח ולא בטל חד בב' דחיך אוכל יטעם וכו' אבל בקדירה דאיקלש טעמי' דהוי נ"ט בר נ"ט וכו' אין לנו ראי' דהוי מה"ת וכו' **(הג"ה [עיין בשם ארי' חיו"ד סי' ע"ג שהביא דברי הפרמ"ג הנ"ל ומיישב עפי"ז משה"ק כולם ביו"ד רס"י צ"ח איך מהימן א"י מסל"ת לומר שא"ב טעם הא מסל"ת אינו נאמן אלא באיד"ר וטכע"ק דאוריתא וכתב משום דטכע"ק אינו אלא איסור עשה כמ"ש בתוס' חולין צ"ט ובע"ג ס"ו וכיון דיש ספק אם י"ב טעם הוי ספק באיסור עשה דאינו אלא מדרבנן לחומרא אליבא דכו"ע וכמ"ש בפרמ"ג או"ח סי' שד"מ במ"ז ולכן שפיר מהימן א"י מסל"ת וגם בב"ח כבר כתבו בפרמ"ג ובכרו"פ דבלוע בכלי אינו נלמד אלא מכלי מדין כיון דאינו בעין וא"כ שפיר מהימן א"י מסל"ת עיי"ש והנה מש"כ ליישב עפי"ז גם בב"ח ודאי אינו נכון דהא לאו בנתבשל בקדירה לחוד האמינו לא"י מסל"ת אלא דגם בבשר שנפל ליורה ש"ח כתב הרמב"ם בפ"ט ה"ח מה' מ"א דטועם א"י את הקדירה והא ודאי גוף בב"ח ממש הוא דמה"ת אסור ומ"מ עכו"ם מסל"ת מהימן ובש"א שם לא הביא אלא ד' הפרמ"ג מסי' צ"ג אבל לא ראה מ"ש בפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח שכתב שם להדיא כן דעדיין לא יתיישב עפי"ז קושית המפרשים אמאי נאמן א"י מסל"ת גבי בב"ח ע"ש גם סותר דברי עצמו מש"ש תחלה דכיון דאיכא לברורי ע"י טעימה לא אמרינן דספק מותר מה"ת והביא כן בשם המהרי"ט והפר"ח ליישב קושית הפנים יפות פ' מטות משה"ק על שי' הרמב"ם דסד"א מותר מה"ת למה הצריכה תורה הגעלה בכלי מדין הא הוי רק ספק אם נשתמש בו איסור עיי"ש מ"ש דאיפשר לברורי ע"י טעימה בשגם דלדברי הריב"ש אינו אסור טעימה באיסורין גם לישראל, אלא מדרבנן בין עיי"ש וממילא אזדא לי' תי' זה שהוסיף לתרץ הא דא"י מסל"ת נאמן דהא גם כאן נמי איפשר לברורי ואסור מה"ת:
ועיי"ש לעיל בדבריו מ"ש ג"כ ליישב עפי"ז משה"ק עמש"כ הרמב"ן דמשו"ה לא צותה התורה על הגעלת כלים מקודם במלחמת סיחון ועוג משום דהוא מארץ ז' עממים דאפילו קדלי דחזירי הותר להם בשעת כיבוש מלחמה והקשה לפי מ"ש בס' בשמים ראש סי' רפ"ה דמ"מ לא הותר להם איסור אבמה"ח א"כ הדרא קושית הרמב"ן לדוכתי' דהא יש לחוש שמא נשתמש בהם איסור אבמה"ח ותי' שם עפי"ז דהא איסור של אבמה"ח א"א לברר ע"י טעימה דאף אם יטעום טעם בשר דילמא הוא מבשר מתה ולא מן החי עיי"ש ועדיין לא יצא י"ח אלא להמתירים סד"א מה"ת אבל עדיין מה יענה בישוב קושיתם להאוסרים ספק מה"ת אמנם לק"מ דזה ודאי מילתא דלא שכיחא הוא ולמה לן לחוש לספק רחוק של איסור אבמה"ח ובודאי אזלינן גם בכלים בתר רוב תשמישן והכל מודים שאין לחוש לספק אבמה"ח דל"ש ורק באיסור בב"ח השכיחים שפיר הקשו אבל לא מאבמה"ח וכה"ג וז"פ:
אמנם מה שהעיר שם בש"א להקשות ע"ד הפרמ"ג ומוכיח להיפוך דגם באיסור עשה ס"ל דסד"א אסור מה"ת להני דאסרי ספק מה"ת ומוכיח לה מקושית הרשב"א והר"ן מסוגיא דרובא דיליף מראשה של)** ונמצא לפי"ז דבבלוע בכלים אין יתרון לאיסור בב"ח על אינך איסורים ושפיר יליף מכלי מדין דטכע"ק גם גבי כלים אסור מה"ת דא"ל דטכע"ק ל"ד אלא שהצריכה תורה הגעלה בכלי מדין משום איסור בב"ח דבזה לא חמור בב"ח משארי איסורים וע"כ דגם טכע"ק בכל איסורים אסור מה"ת ודו"ק:
וכבר העיר בזה הכרו"פ סי' צ"ח סק"ב להסתפק בדין זה ובתחלת דבריו שם ר"ל דלמ"ד טכע"ק ל"ד איפשר דבלוע בכלי גם בב"ח מותר מן התורה ומוכיח שם כן ממ"ש הרשב"א בחי' לחולין בשמעתתא דטכע"ק דלרש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך תבשיל או כף חולבת בתוך יורה של בשר וכן להיפוך וכו' וקודם שהספיק לשער אם יש בו ששים נשפך וכו' הולכים להקל ומתירין מספק דהו"ל ספיקא דרבנן הרי דבלוע בכלי גם בב"ח ס"ל לרש"י ז"ל דאינו אלא מדרבנן עיי"ש מ"ש לתרץ עפ"י משה"ק שם על פשיטותא דרבא בחולין ד' צ"ז לדין בב"ח דסמכינן אקפילא ארמאה מהא דהתיר ר"י לסמוך אקפילא בעובדא דכילכית באלפס. והא בב"ח בודאי לכו"ע טעכ"ק דאוריתא והיכי פשיט לה משארי איסורין להני רבוותא דס"ל טכע"ק ל"ד ותירץ עפ"י הנ"ל דבליע בכלי אפשר דגם בב"ח ל"ד עיי"ש שמסתפק בזה די"ל ג"כ להיפוך דגם למ"ד דטכע"ק ל"ד מ"מ י"ל דאיסור הבלוע בכלי אסור מה"ת עיי"ש [ובאמת לא ידענא למה לא ניחא ליה להכרו"פ ז"ל מש"ש תחלה לתרץ קושיא זו עפ"י מה שפירש רש"י ז"ל שם כלכית באלפס של בשר דהוא סכנתא וחמירא מאיסורא וי"ל דבזה לכו"ע אסור מה"ת והאחרונים ז"ל פליגי אי מהני ששים בסכנתא עי' יו"ד סי' קט"ז בט"ז ונקוה"כ שם ובתו"י סי' ס"ד ושבו"י ח"ב סי' ק"ד הסכימו להקל ועיי"ש בפר"ח מה שהעיר מהא דפירש"י ז"ל כלכית בקדירה של בשר א"כ מוכח דגם בסכנה מהני ששים עיי"ש מ"ש עוד מפסחים ע"ו ע"ב מר בר"א אמר אפילו במלחא נמי אסורה משום סכנה הרי דגם ריחא אסור בסכנתא אף דזה גרע ממשהו ע"ש אמנם להמחמירים דל"מ ששים בסכנתא ע"כ ס"ל דמהא דכלכית שנפל בקדירה של בשר אין ראי' כלל להקל דאינהו ס"ל דעיקר ביטול איסור בששים אינו אלא מדין רוב שהרי מצינו דאיכא נמי דברים שנ"ט גם במאה ומאתים ע' חולין צ"ט ע"ב ושם ע"א גבי הא דגריסים שנתבשלו עם העדשים אלא דחכמים שיערו שברוב הפעמים אינו נותן טעם בששים והלכו בו אחר הרוב במקום דליכא למיקם אטעמא וה"ט דס"ל לרש"י ז"ל דבמקום דאיכא למיקם אטעמא אף בששים אין מתירין עד דטעים לי' קפילא עיין בחי' הרשב"א חולין ד' צ"ח ע"א וע"כ ה"ט דרש"י ז"ל משום דס"ל דטעמא דביטול בששים אינו אלא מדין רוב ובמקום דאיכא לברורי לא אזלינן בתר רובא וה"ה בזה כיון דאיתחזק איסורא בתבשיל זה ומה"ט י"ל דס"ל להמחמירים דל"מ ששים בסכנתא דחמירא מאיסורא ולא אזלינן בסכנתא בתר רובא. כמ"ש רש"י ז"ל בחולין ד' י' ע"א ד"ה ואין ע"ש לכן לעולם יש לחוש דילמא יהיב טעמא גם ביותר מששים הא מיהת אם טעים לי' קפילא ארמאה ואומר דאין כאן שום טעם נרגש ודאי דמותר וא"כ אזדא לה הוכחת הפר"ח ז"ל מהא דכלכית בבשר דגם אם נימא כמ"ש להוכיח מהא דפסחים ע"ו דאינו בטל סכנתא בששים מ"מ כאן ודאי שרי כיון דלא יהיב טעמא. ומיושב עפי"ז משה"ק שם בחי' הרשב"א ז"ל על פירש"י בשם **(עולה והא איסור טריפה לקרבן אינו בלאו כמבואר במנחות ה' מכל הני קראי דמייתי שם להוציא את הטריפה וא"כ גם לדידהו תיקשי הא באיסור עשה גם הם מודים דמותר מה"ת עיי"ש מ"ש בזה לענ"ד י"ל בפשוטו דים בפרמ"ג לא כתב כן אלא באיסור עשה אבל לא בספק מצות עשה ובספק מ"ע פשיטא להו דאזלינן לחומרא כמו באיסור ל"ת ואדרבא מבואר באחרונים די"ל דבספק מ"ע גם להרמב"ם אזלינן לחומרא מה"ת וכמו שנדברנו מזה בשלהי מ' עירובין וכאן נמי הא ספק הוא אם מקיים המצוה בהקרבת הקרבן דאף אם אין איסורו אלא בעשה הא מיהת מתמעט מקרבן והו"ל ספק אי מקיים מצות הקרבת קרבנו ושם כתבנו להעיר שבאמת לפי"ז מתורץ קושיתם הנ"ל גם לשיטת הרמב"ם עיי"ש ומה זה דמיון ספק איסור עשה לספק קיום מצות עשה:
וכן יש להתפלא על מש"ש בש"א שם דלפי"ד הפרמ"ג הנ"ל נדחות ראיית המהרי"ט מש"כ לה"ר לשי' הר"מ ממאי דאמרינן בביצה ד' ח' כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפרש רבא דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי ס"ד דמה"ת יש להחמיר עה"ס למה אין דעתו עה"ס וא"נ דבעשה גם הם מודים דספק מותר מה"ת לק"מ עיי"ש וג"ז אינו מן הענין והתם הא ספק מצוה הוא ולא ספק איסור עשה ודא ודאי קשיא למש"כ שלהי עירובין דבספק מצוה גם הרמב"ם מודה אמנם כבר תי' יפה לקושיא זו בשעה"מ פ"ט מה' טו"מ דאע"ג דמה"ת חייב לכסות מספק מ"מ הרי איפשר לכסותו בערב ולא מיעקרא מצות כיסוי כלל וטעי וסבר דכיון דמספק הוא לא מחייב לקיים מצות כיסוי לאלתר כמו שמחויב על הודאי עיי"ש שמוכיח משם גופא להיפוך דס' אסור מה"ת ולבר מן דין אין לנו להוכיח מדעת בני אדם אטו כו"ע דינא גמירי איך שחייבים להחמיר גם על הספיקות ולפי המסקנא בסוגיא שם ודאי ל"ק שהעמידו חכמים בדבריהם לבטל מספק מ"ע בשוא"ת משום התרת חלבו ואכמ"ל עוד בזה:
ואף גם זאת יש לתמוה שלא העיר שם בש"א דעפי"ד הפרמ"ג הנ"ל בהאי דינא דגיעולי כלים בב"ח שכתב דאינו אלא מדרבנן יתיישב קושיא זו שהביא שם מהא דילפינן טכע"ק מכלי מדין ולא דחי דילמא משום איסור בב"ח וכמו שכתבנו בפנים]:)** הרמב"ן ז"ל דהא לפירש"י ז"ל ע"כ לומר דכל היכי דאיכא למיקם אטעמא אף בס' אין מתירין עד דטעים לי' קפילא והיינו כלכית באלפס וכו' א"כ פילא לא בא אלא להחמיר דע"כ בששים שיערוה ואם לא הי' שם קפילא הי' מותר א"כ היכי מוכיח מינה רבא דסמכינן אקפילא להקל עיי"ש ולהנ"ל א"ש כיון דכאן מיירי בסכנתא דל"מ לי' שיעור ששים אפילו בדיעבד עד דטעים ליה קפילא ולא מרגיש טעמא נמצא דבזה מהני טעימת קפילא להקל גם בדאיכא ששים ושפיר יליף רבא מכאן דסמכינן אקפילא להקל באיסורין אפילו בפחות מששים וז"נ:
ועפי"ז אמרתי ג"כ לדחות ראיות הב"מ ז"ל שהביא בחי' הגרעק"א ז"ל ביו"ד סי' ק"ז ס"ק א' להוכיח דדג טמא עם דג טהור שוים בטעמא ממ"ש רש"י ז"ל לפרש כלכית בקדירה של בשר ואמאי לא פירש של דגים דמצוי יותר והוכיח מזה דדג בין הדגים שוים בטעמא וא"א להטעימו לקפילא יעו"ש ולהנ"ל נדחית ראי' זו בפשיטות שרש"י ז"ל מדייק לפרש דמיירי בסכנתא כדי לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל וקושית הכרו"פ מאי דפשיט דין בב"ח משארי איסורין ומשו"ה מפרש דמיירי כאן מדין סכנתא דחמירא ומ"מ סמכינן אקפילא דצריך לן נאמנותו של קפילא גם ביותר מששים לפי"ז וכנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי]:
פלג ו
ולפי זה נראה לענ"ד דיש לומר דר' מאיר ור' שמעון דפליגי בדין נטל"פ אי אסרה תורה גם קדירה שאינה בת יומא או לא אזלי לשיטתם דהנה ידוע מש"כ גדולי האחרונים ז"ל בפלוגתת רבותינו הראשונים ז"ל בדין סד"א אי לחומרא הוא מה"ת אי לקולא שהרשב"א ז"ל הקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דחייבין א"ת על הספק ותירצו ז"ל דבאמת בהכי הוא דפליגי דלמ"ד דל"ב ח"א מב"ח וגם על חתיכה אחת דלא איקבע איסורא ס"ל גם כן דחייבין א"ת לדידי' על כרחך ס"ל דספיקא דאוריתא הוא מה"ת לחומרא ורק למ"ד דסבירא לי' דא"ח א"ת אלא על ח"א מב"ח לדידי' ס"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל דסד"א הוא מה"ת לקולא ורק היכי דאיקבע איסורא הוא דחייבין א"ת אבל לא בספק דעלמא עיין מהרי"ט חיו"ד סי' א' מה שמיישב עפי"ז קושית הרשב"א בתורת הבית שהקשה על שיטת הרמב"ם הנ"ל מהא דחייבין א"ת על הספיקות [ועיין קרבן עדה בירושלמי פ"י דיבמות ה"ג מה שתמה על קושית הרשב"א הנ"ל דלק"מ משום דחיוב א"ת שאני דכל דלבו נוקפו אמרה תורה להביא א"ת וכ"כ שם ג"כ בציון ירושלים עיי"ש אמנם אין דבריהם צודקים בזה וכמ"ש בס' נחלת יהושע סי' כ"ד לדחות דבריהם דרק התם בירושלמי דאיירי בשנים אמרו אכל חלב ושנים אמרו לא אכל שפיר אמרו דמביא א"ת משום האי סברא שכן אפילו אמר לבי נקפני מביא א"ת דשמא אכל באמת וחטא ומה בכך ששנים אומרים לא אכל אבל כאן בחתיכה ס' חלב ס' שומן שפיר הקשה הרשב"א אי נימא כשיטת הרמב"ם דהתורה התירה זאת לכתחלה ואין בזה עון וחטא כלל האיך נימא שיתחייב א"ת כיון דרחמנא שרי' וז"פ וע"כ כמ"ש המהרי"ט דבזה גופא פליגי הני תנאי ולמ"ד דחיב א"ת גם על חתיכה אחת ע"כ דס"ל סד"א לחומרא מה"ת ודו"ק ועי' ג"כ בש"ש ש"א פ"א ואכמ"ל]:
והנה מצינו לר"מ דס"ל להדיא בכריתות י"ח דגם בחתיכה אחת חייבין א"ת ונמצא דלפי"ז ס"ל סד"א לחומרא מה"ת וכמו שהוכיחו ג"כ האחרונים ז"ל ממאי דס"ל נמי לר"מ דחיישינן למעוטא להנך דס"ל דמדאוריתא חייש למעוטא מכ"ש בספק השקול והנה כי כן שפיר ס"ל לדידי' דבאמת גם נטל"פ אסור ואמרינן דסתמא אסרה תורה לכל הקדירות ואף דיש להסתפק בכל אחת מהן שמא נשתמש בה בדברים המותרים מ"מ אסורין הן מספק דהא סד"א לחומרא מה"ת וס"ס ל"ש לדידי' כיון דס"ל דנטל"פ ג"כ אסור ואין כאן אלא ספק אחד ואסור וכמשנ"ת לעיל בע"ה לא כן מצינו בדעת ר"ש דס"ל בכריתות כ"ג דהיכי דהי' מתחלה ב' חתיכות ואח"כ ניטל או נאכל א' מהם ואח"כ אכל השני את השני' דחיב א"ת ומשמע דדוקא בכה"ג שהי' תחלה ב"ח ואיקבע איסורא הוא דחיב א"ת אבל על חתיכה אחת מתחלתה פטור הרי דס"ל סד"א לקולא מה"ת [ומ"מ עדיין אינו מוכרח זה רק אליבא דר"נ דס"ל בכריתות י"ח טעמא דבעינן ב"ח משום איקבע איסורא דכאן נמי איקבע איסורא אבל בלא"ה פטור הא מיהת למ"ד טעמא דב"ח משום מצות ע"כ דס"ל לר"ש נמי דגם בחתיכה אחת חייב דהא כאן בשעת אכילה לא קרינן בי' מצות וכן טעמא דר' זירא ל"ש ג"כ בכה"ג דהא השתא א"א לברר איסורו וע"כ דלדידהו ס"ל לר"ש דגם בח"א חייב א"ת לעולם ורק לטעמא דר"נ לחוד שייך לומר דרק בכה"ג חייב משום דאיקבע איסורא וכנ"ל וכמבואר להדיא כן בכריתות שם י"ח ע"א דהיינו דאיכא בינייהו בין טעמייהו דהני אמוראי יעוי"ש ובתוס' סוכה ו' ע"ב ד"ה ור"ש נקטינן מזה דלר"נ ע"כ ס"ל לר"ש דסד"א מה"ת לקולא וא"ח א"ת רק במקום שאיקבע איסורא ולטעמא דאינך אמוראי שפיר י"ל דס"ל לר"ש דסד"א הוא לחומרא מה"ת וכן גם בהא דחיישינן למיעוטא מצינו ג"כ תרי לישני אליבא דר"ש ביבמות ס"ז אי חייש ר"ש למעוטא או לא עיי"ש ועיין בדברינו שלהי סוכה ודו"ק ועמ"ש עוד לקמן כה"ג בשיטתא דרב בע"ה והדברים מוכרחים ודו"ק כי קצרתי] וא"כ ע"כ א"א לומר אליבא דר"ש דנטל"פ אסור והתורה אסרה בסתמא כל הקדירות דהא אף אי. נימא דנטל"פ אסור ואין להסתפק בספק שמ אב"י מ"מ עדיין יש להסתפק שמא לא נשתמשו בה רק בדברים המותרים ואין לאסור מספק אליבא דר"ש לפי מאי דקיימינן השתא בשיטתי דס"ל סד"א לקולא לכן ס"ל לדידי' ע"כ דלא אסרה תורה אלא קדירה שהיא ב"י והיינו שהיתה ידועה להם שנשתמשו בה בו ביומו בדברים האסורים ובזה הוא דאסרה תורה אבל לא אלה הקדירות שנשתמשו בהן אתמול דהני אין לאסור מספק וכנ"ל ורק לר"מ לשיטתו דס"ל סד"א לחומרא מה"ת לדידי' הוא דס"ל דהתורה אסרה לכל הקדירות מספק וממילא דגם נטל"פ אסור דאל"ה הא הוי ס"ס שמא לא נשתמשו בה אלא בדברים המותרים ושמא נטל"פ דהא מה"ט מחזקינן לכל הקדירות בסתמא שאב"י וכמשנ"ת בשם רבותינו הראשונים ז"ל ומצינו גם לר"מ דס"ל דין ס"ם להקל כמשנ"ת אצלינו שלהי סוכה בע"ה וע"כ דנטל"פ אסור לדידי' לשיטתו ונמצא דר"מ ור"ש אזדו לטעמייהו בזה וכמשנ"ת ודו"ק וכן נמי י"ל גם אליבא דר"ע ממש כמו אליבא דר"ש דאיהו נמי ס"ל כן בכריתות שם כ"ג ע"א כר"ש דאם אכל א' את הראשונה ואח"כ אכל השני את השני' חייב א"ת והדבר תלוי בפלוגתת הני אמוראי בטעמא דב"ח ולר"נ ע"כ ס"ל גם לר"ע סד"א לקולא מה"ת באיקבע הוא דחייב א"ת וכן נמי אדל לשיטתו וס"ל לר"ע בפסחים מ"ג דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י וכמשנ"ת אליבא דר"ש ודו"ק וא"ש נמי מה דמצינו בע"ז ס"ח ע"ב דמספקא להו בטעמא דרב אי ס"ל נטל"פ אסור ולית הלכתא כוותי' אי נטל"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח יעוי"ש ולפי הנ"ל י"ל דהיינו נמי טעמא דמספקינן אליבא דרב לפימ"ש בכריתות י"ז ע"ב דס"ל לרב דלא מחייב א"ת רק בח"א מב' חתיכות ופליגי שם אמוראי בטעמא דידי' יעוי"ש וכתב הגאון מהראי"צ זצ"ל בס' חוט המשולש סי' ב' וכבר קדמו בזה ב"כ בס' מה"ר ערך סד"א דלרבא דקאמר התם טעמא דרב משום דכתיב מכל מצות ד' וי"א למקרא יש לומר דס"ל דסד"א מה"ת הוא לחומרא רק מ"מ פטור מא"ת בחתיכה אחת מגזה"כ וכן ס"ל נמי לר"ז לפימש"ש טעמא דרב משום דאפשר לברר איסורו ורק לר"נ דקאמר התם הטעם משום דבעינן איקבע איסורא מותר מה"ת לגמרי עיין בדבריהם כי קצרתי ועיין בדברינ לקמן בע"ה איך שהדבר מוכרע דאמוראי פליגי בשיטתא דרב בהאי מילתא דסד"א אי לקולא אי לחומרא הוא מה"ת ולמשנ"ת היינו נמי טעמא דמספקא ליה בשיטת רב איך ס"ל בהא דנטל"פ דהא אי ס"ל כר"מ דנטל"פ אסיר ע"כ דס"ל נמי סד"א לחומרא ואמרינן דהתורה אסרה כל הקדירות במדין וגם לאותן שאב"י אף דספק הוא שמא לא נשתמשו בה אלא בדברים המותרים משים דסד"א לחומרא הוא מה"ת אבל אי נימא דס"ל לרב דסד"א לקולא הוא מה"ת ע"כ דכר"ש ס"ל ולא אסרה תורה אלא הקדירות שנשתמשו בהן בודאי בדברים האסורים בו ביומו וכנ"ל והיינו דמספקא להו אליבא דרב בהא דנטל"פ אי אסור או מותר וכן גם שיטת רבי יוחנן מתאים לדברינו לפי"מ שביארנו לקמן בע"ה דס"ל לר"י דסד"א לקולא הוא מה"ת ולשיטתו ס"ל נמי דהלכתא כדר"ע דנטל"פ פ מותר וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דע"ז סי' ל"ד דקייל"ן דנטל"פ מותר משום דמוכח דר' יוחנן ס"ל כן בפסחים מ"ג בסוגיא דמשרת דמוקי משרת להמל"א ומפרש בפסחים שם דר"י ס"ל כדר"ע דמוקי נמי משרת להכי וטכע"ק נפקא לי' מגיעולי עכו"ם ורבנן גיעולי עכו"ם חידוש הוא ור"ע ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דר"י ס"ל דכשאינה ב"י שנטל"פ מותר ואע"ג דבב"י הוא לשבח עכ"ל הרא"ש שם ואזיל לשיטתו ודו"ק ועיין בדברינו לקמן וינעם לך בע"ה:
המתבאר מדברינו דמוכח מהאי עובדא דשבור מלכא בשלהי ע"ז דקייל"ן כר"ש ור"ע דס"ל נטל"פ מותר ולא אסרה תורה אלא קדירה שהיא ב"י ואין לאסור את כל הכלים מספק משום דהוי ס"ס ומחזקינן לסתם כ"ע שאינן ב"י ומשום דס"ל סד"א לקולא מה"ת ורק ר"מ לשיטתו הוא דס"ל דהתורה אסרה כל הקדירות גם לאותן שאב"י אף דאיכא להסתפק שמא לא נשתמש בהם אלא בדברים המותרים משום דס"ל סד"א לחומרא מה"ת וכמשנ"ת לעיל ועפי"ז בע"ה נבוא ליישב ג"כ סוגיא דריש הוריות ולברר ענין אחד בדרך נכון ואמיתי עפ"י דרך הנ"ל אשר בזה יתיישבו הרבה ענינים בע"ה ובזה נחבר ג"כ מ' ע"ז למ' הוריות וכדברי התוס' ריש ע"ז ע"ש וצריך אני להרחיב דברים בזה וכמו שנאמר:
פלג ז
תנן בריש הוריות הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשה ועשה פטור מפני שתלה בב"ד ובגמ' שם ד' ב' ע"ב אר"י אמר שמואל זו דברי ר' יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חיב וכו' ושם ג' ע"א ורב נחמן אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכ"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חיב יכו' ולכאורה יש להקשות לפימ"ש התוס' בשבת צ"ג ע"א ד"ה ה"ג דר"ש ס"ל ג"כ יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור יעו"ש א"כ למה לא מוקי נמי מתניתין דריש הוריות כר"ש ולימא נמי זו דברי ר"ש אבל חכ"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חיב ומשמע לכאורה מזה כמ"ש רש"י בשבת שם דאדרבא ס"ל לר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חיב. וליישב דברי התוס' וכן ליישב ד' רש"י שקושית התוס' שם נאריך לבאר את הסוגיא דשבת שם ולהבין ג"כ במאי פליגי רש"י והתוס' והנה מבואר שם בשבת צ"ג בטעמא דר"ש דפטור בשנים שעשאו מלאכה גם בזא"י וזא"י משום דתלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה א"י וזה א"י ור"י ס"ל דחד מיעוטא אתי למעט יחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור ור"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב עיי"ש ברש"י שכתב דר"ש לטעמי' דס"ל כן בהוריות דחיב ובתוס' שם דחו גירסת רש"י דאדרבא תנן להדיא בהוריות ד' ג' הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן וכו' ר"ש פוטר ומפרש טעמא משום דתולה בב"ד אנוס הוא ולכן גרסי שם בתוס' דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד ל"צ קרא ועיין בחידושי הרשב"א מ"ש ליישב גירסת רש"י ז"ל מקושית התוס' דשאני התם בהא דהוריות שכיון שחזרו בהן וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו דמי או משום דהתם הא איכא כפרה והכא ליכא כפרה וכו' עיי"ש בשם הגאונים דגרסי כגירסת התוס' דס"ל לר"ש דפטור משום דאנוס הוא ובהגהת זאב בן ארי' זצ"ל כתב ליישב קושית התוס' דהתם הא מיירי שכבר עשו רוב הצבור עפ"י ב"ד קודם שידעו שטעו וכדתנן התם בין שהביאו כפרתן וכו' וכדאמרינן שם בגמ' איכא דאמרי אמר ר"י אמר רב אומר הי' ר"י כל הוראה שיצאה ברוב הציבור יחיד העושה אותה פטור אבל יחיד שעשה בהוראת ב"ד ס"ל לר"ש דחיב וכ"ז מבואר יפה בד' הראב"ד ס"פ י"ד מה' שגגות עיי"ש ובכ"מ ונראה דגם התוס' לא הקשו אלא מלישנא קמא דשם דאר"י אמר רב מ"ט דר"ש הואיל וברשות ב"ד הוא עושה דמשמע דאפילו יחיד שעשה נמי פטור הואיל וברשות ב"ד עשה ומ"ש התוס' טעמא תולה בב"ד אנוס הוא ליתא כן בהדיא שם אלא שהתוס' מפרשים כן דמש"ש הואיל וברשות ב"ד עשה טעמא הוא משום דאנוס הוא ולגירסת רש"י ז"ל טעמא דתלמודא הכא אזלא אליבא דלישנא בתרא ואליבא דל"ק נאמר כסברת התוס' דאליבא דר"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור ל"צ קרא ועיי"ש עוד מ"ש ליישב גירסת רש"י גם ללישנא קמא שם בהוריות והנה כבר קדמו בכ"ז בס' באר שבע שם בהוריות ד' ג' ע"ב ומביא ג"כ דכה"ג ממש פירש הראב"ד לד' הרמב"ם בס"פ י"ד מה"ש וגם בב"ש שם רצה ליישב גירסת רש"י גם אליבא דלישנא קמא בהוריות שם ולומר דאי לאו משום שרוב הצבור עשו בהוראת ב"ד שכבר נתחייב ב"ד בפר וכו' לא הי' פוטר ר"ש מטעם דעשה ברשות ב"ד דס"ל לר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחיב אלא שהביא דרש"י בעצמו שם בהוריות פירש להדיא בלישנא קמא דס"ל לר"ש דיחיד שעשה בהוב"ד פטור וכתב שאינו יודע מנ"ל ועוד הקשה שם דא"כ לא הוי משתמיט רב יהודה ור"נ מלומר על משנתנו לעיל בריש פרקין זו דברי ר"ש כמו שאמרו זו דברי ר"מ ור"י ונשאר בצ"ע עיי"ש. אמנם מצאתי תירוץ אמיתי לקושיתו זאת בתוס' הרא"ש שנדפס בש"ס ווילנא בריש הוריות ד' ב' ע"ב שהקשה שם ג"כ הא דל"ק זו דברי ר"ש השנוי במשנתנו ד' ג' ע"ב הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם וכו' ר"ש פוטר אלמא ר"ש פוטר התולה בב"ד אפילו אחר שחזרו בהם והביאו כפרתן וכן ר"א ור"ע וב"ע כולהו ס"ל התולה בב"ד פטור ותירץ שם משום דעיקר דברי האמוראים הוא למצוא חכמים דמחייבי. ומשו"ה קאמר ר"י זו דברי ר"י אבל חכ"א וכו' משום דמייתי ב' ברייתות דפליגי וגם ר"נ אשכח ברייתא דפליגו בה ר"מ ורבנן בהא אבל לא אשכחן תנא דפליג על ר"ש דמתני' עיי"ש וזה נכון מאוד. וס"ל להרא"ש ז"ל לדייק ממתניתין דר"ש פוטר התולה בב"ד אפילו אחר שחזרו בהם והביאו כפרתם ופשיטא לי' לפרש דכ"ש שפוטר ר"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד בשלא חזרו בהם וכן נראה להדיא מלישנא דהתו"כ ויקרא פ"ז עיי"ש אות ב' דקתני כיצד הורו ב"ד לעבור וכו' יכול יהי' חיב ת"ל נפש תחטא וכו' ה"א ג' מיעוטים העושה עפ"י עצמו חיב ולא העושה עפ"י הוראת ב"ד. עוד שם באות ב' ור"ש מוסיף הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם בין משהביאו כפרתן וכו' ה"ז פטור ור"מ מחייב ומשמע להדיא דכ"ש דמודה ר"ש ברישא דפטור היכי שלא עשו רוב הצבור על פיהם שהרי ר"מ דפליג בסיפא פוטר ג"כ ברישא כמ"ש בריש הוריות דס"ל לר"מ דיחיד שעושה בהוראת ב"ד דפטור וכ"ש ר"ש דפוטר בסיפא ודאי דס"ל ברישא דפטור אמנם מד' התו"כ לא תיקשי לפימ"ש ברש"י זבחים מ"א ערב דכל תו"כ קרי תנא דבי רב וכ"ה ברש"י ותוס' ברכות י"ח ע"ב ושפיר י"ל כמ"ש בב"ש הנ"ל דזה תלי בהני תרי לישני דרב דקאמרי טעמא דר"ש דמתניתין שם בהוריות ג' ע"ב דפוטר אי משום דהואיל וברשות ב"ד הוא עושה או כמ"ש בלישנא בתרא דאומר הי' ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב צבור יחיד העושה אותה פטור וי"ל דברייתא דתו"כ הנ"ל קיימא לפי לישנא קמא דרב הנ"ל דס"ל דר"ש לעולם פוטר יחיד שעשה בהוראת ב"ד: