אור ברסלב
לפלגות ראובן חלק ג מערכה ו › פלג יא

לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ו · פלג יא

פלג י

והנה מעתה נבוא ליישב ג"כ דעת הרמב"ם ופסקיו ונוכיח ג"כ איך שגם הוא ס"ל כרבינו תם ז"ל בדעת ר"ע ועפי"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל לפרש האי כללא דיצא לידון בדבר החדש בדרך אחרת וניישב ג"כ עפי"ז מה שפסק בפ"ט מה' שבועות דגם בשבועת העדות אם א"ח משום שבוה"ע חיב משום שבועת ביטוי ובזה יהי נעוץ ג"כ סוף המסכת לתחילתה באופן נחמד כמו שייעדנו לעיל ויתברר ג"כ דע"כ קייל"ן כר' ישמעאל בהא דהעלם מו"ק וכמו שנאמר:

ונעתיק מש"כ בספר מעה"ח בדין שבועת ביטוי ליישב שיטת הרמב"ם בהאי דינא דשבועת העדות ממשה"ק עליו בלח"מ שפסק דלא כרבא דס"ל בשבועות כ"ה ע"ב דפטור מקרבן שבועת ביטוי גם אם א"ת משום שבוה"ע לפי פירש"י וגם במאי דמשמע שם דקרא דאחת מאלה מידריש על שוגג וברמב"ם שם ממעט מהאי קרא מזיד ממלקות ובמעה"ח שם כתב שהרמב"ם מפרש פי' אחר שהרי י"ל אהא דאמרי רבנן קמי' דאביי אימא במזיד מתחייב חדא וכו' הרי משמע דידעי מקרא דלאחת מאלה א"כ מאי ס"ד דקאי אמזיד הלא במזיד א"ח משום ביטוי ומפרש דהכי מקשו אימא במזיד חדא וכו' ולאחת אתא למעט מזיד שא"ח קרבן משום עדות ומלקות משום ביטוי אבל בשוגג חייב שני קרבנות משום עדות ומשום ביטוי וע"ז מתרץ אביי לא ס"ד דכתיב לאחת וכו' ומשמע דממין שאתה מחייבו אחת דהיינו קרבן א"א מחייבו שתים וכסברת הלח"מ דאחת אתא למעט קרבן ואי במזיד מי איתא לקרבן בביטוי ורבא מחזיק סברת רבנן דשפיר מצינן למעוטי מזיד מלאחת ולא לחייבי' מלקות משום ביטוי ומשו"ה קאמר דהא שוגג א"ח אלא קרבן אחד ילפינן משום דהוי דבר שהי' בכלל וכו' אבל מזיד לא מצינן למעוטי משום דבר שהי' בכלל שלא הוציא הכתוב עדות מכלל ביטוי בראוי להעיד ובב"ד אלא לענין קרבן דכתיבי גבי הדדי ופרט שבוה"ע בפ"ע אבל לענין מלקות במזיד דאזהרתו מלא תשבעו בשמי לשקר עדות וביטוי שניהם בכלל ומצינן למימר שחייב מלקות משום ביטוי וקרבן משום עדות ומשו"ה כתיב לאחת מאלה למעוטי מזיד ממלקות כיון שחייב קרבן משום עדות אבל בהא י"ל דלא פליג רבא בגוונא דליכא משום עדות שחייב קרבן משום ביטוי ופוסק הרמב"ם כרבא דמאחת ממעטינן מזיד ממלקות ובשוגג היכי דלית בי' משום עדות חייב קרבן משום ביטוי עכ"ד המעה"ח וז"ב ונכון מאוד דמש"כ עוד שם לתרץ שיטת הרמב"ם במאי דתלה סברת התוס' סוף מ' שבועות דאמוראי פליגי בהאי מילתא אי הא דשבוה"ע מיקרי יצא להחמיר או להקל ע"ש הנה זה תמוה מאוד וכמו שכתבנו לעיל בע"ה ונמצא לפי"ז דבהאי דינא דשוגג ל"פ אביי ורבא כלל ובמקום שא"ח משום שבוה"ע לתרווייהו חייב משים שבועת ביטוי וכמשנ"ת ורק כלפי מאי דס"ל לאביי דמקרא דלאחת ממעטי שלא יתחייב בשוגג ב' קרבנות בא רבא לומר דלמעט אותו משני קרבנות ל"צ קרא. וזה ילפינן מהא דדבר שהי' בכלל וכו' דאין לך בו אלא חידושו **(הג"ה [וירוח לן ג"כ עפ"י זה להסביר נמי טעמא דאביי דלכאורה לפי פירש"י שם דלרבא פטור משבועת ביטוי גם אם א"ח משום שבוה"ע מה"ט דכ"ד שהי' בכלל וכו' א"כ משמע מזה דאביי דפליג ומחייב בכה"ג ע"כ דלית לי' האי כללא דכ"ד שיצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו והי' איפשר עוד להוסיף ולומר לפי"ז דאביי ורבא אזלי נמי לטעמייהו במאי דפליגו בב"ק ע"ב ב' דס"ל לאביי התם גבי ע"ז דלמפרע הוא נפסל ורבא ס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל ומפרש שם בלישנא קמא דה"ט דרבא דס"ל ע"ז חידוש הוא דתרי ותרי נינהו ומאי חזית וכו' הלכך אין לך בו אלא חידושו ולא מיפסל אלא משעת חידושו ואילך כלפי מה שבאם עברו העדים על לאו אחר הלא נפסלו משעה שעברו דקייל"ן כאביי דל"ב רשע דחמס וכל העובר על ל"ת שי"ב מלקות נפסל תיכף וכ"ש בעד זומם דחשוד למשקר ודאי דהו"ל ליפסל תיכף משעה שעבר והעיד בשקר דהוי חשוד לאותו דבר. ורק כיון דחידוש הוא דמכדי תרי ותרי נינהו אמרינן אין לך בו אלא חידושו ולא מיפסל אלא משעת חידושו ואילך. ולכאורה, משמע דאביי ג"כ לא פליג בהאי סברא דע"ז חידוש הוא דסברא הוא מאי חזית דסמכת אהני וכו' וכ"כ ג"כ בכ"מ פי"ח מה' עדות ה"ג במש"ש הרמב"ם דמה שהאמינה תורה עדות האחרונים גזה"כ הוא וכו וכתב שם בכ"מ דהוא עפימ"ש בגמ' דע"ז חידוש הוא ואע"ג דרבא הוא דקאמר הכי ולית הלכתא כותי' הא דלית הילכתא היינו במאי דקאמר דאינו נפסל למפרע אבל במאי דקאמר דחידוש הוא ודאי מוסכם הוא עכ"ל. ולפי"ז הי' במשמע לומר דה"ט דאביי דאזיל לשיטתו דלא ס"ל כלל האי כללא דאין לך בו אלא חידושו וממילא דמי ממש לאינך פסולין דמיפסלי משעה שעברו ורבא לשיטתו דס"ל כאן בשבועות דאין לך בו אלא חידושו לכן קאמר גם התם דלא נפסל אלא משעת חידושו ואילך. אמנם א"א הדבר לאומרו כלל דיפלוג אביי על האי כללא שכבר הבאנו לעיל ד' הרשב"א בחי' לשבועות שם שכתב דזהו ממש האי כללא די"ג מידות דאמרינן כ"ד שהי' בכלל ויצא לידון בדבה"ח א"א יכול להחזירו לכללו וכו' וע"כ דגם אביי מודה לזה בכל מקום וע"כ לומר בהאי פלוגתא דעד זומם דטעמא דאביי הוא משום דלית לי' האי סברא דע"ז חידוש הוא וכמ"ש ג"כ בטור ח"מ סי' ל"ח טעם נכון מה שהאמינה התורה לבתראי המזימים טפי מקמאי משום שמעידין על גופן של העדים ודמי ממש לאם פסלינהו לקמאי בגזלנותא וע' ש"ך חו"מ סס"י ל"ח מ"ש לחלוק על מש"כ בשו"ת הריב"ש דהזמה שלא בפניהם פסולים מיהא הוי ומחלק שם דגבי דפסלינהו בגזלנותא שאני משום שמעידין על גופן ש"ע שהם גזלנים משא"כ הכא בהזמה עיי"ש ובאו"ת תמה עליו שם דמ"ש אומרים על העדים שגזלו וחמסו או העידו שקר ואדרבה זהו עיקר טעמו של הזמה הואיל והוא בגופן של עדים כמ"ש בטור עיי"ש ועיין ג"כ בפנים יפות עה"ת פ' תצא במה שנתקשה ג"כ עמ"ש ע"ז חידוש הוא הא כיון שמעידין על גופן של עדים אין זה חידוש כלל והעלה שם ד"ח דאם העדים הראשונים אמרו לפני הזמה או תכ"ד של הזמה שהעדים השניים פסולים בגזלנותא א"ב דין הזמה מעתה כיון שגם הם מעידים על עצמן של עדים והיינו שאמרו חידוש הוא דיהי' קמאי נאמנים במיגו דא"ב היו פוסלים עדים המזימים בשעת הזמה ועיי"ש מ"ש ליישב לפי"ז הא דהוי כמו מיגו בתרי ומיגו במק"ע כמ"ש בתוס' ב"ק שם במקומו אמנם עיין מש"כ בנתה"מ שם סי' ל"ח סק"ב דע"כ מוכח בסוגיא שם דאם פסלינהו בגזלנותא הוי טפי מעידין על גופן של עדים לפסול אותן מהזמה דאי לאו דחידש רחמנא ל"ה נקרא מעידין על גופן של העדים ול"ה האחרונים נאמנים בזה טפי מן הראשונים יעו"ש וא"כ לפי"ז ודאי י"ל, דה"ט דס"ל לאביי דע"ז ל"ה חידוש כלל וס"ל דדמי ממש להא דפסלינהו בגזלנותא אבל ודאי, דלא פליג אביי על עיקר האי כללא דאין לך בו אלא חידושו ורבא ס"ל דחידוש הוא גבי ע"ז ואי לא דגלי קרא גבי ע"ז הוי ס"ד לחלק בין הזמה לפסלינהו ע"י גזלנותא וכיו"ב. שוב מצאתי ראיתי בלח"מ שם פי"ח מה"ע ה"ב שכתב דאף דהטור ס"ל דמה שהוזכר בגמ' דע"ז חידוש הוא הוא רק אליבא דרבא אבל אביי דקייל"ן כותי' לית לי' חידוש וס"ל דיש טעם בדבר והוא טעם הטור אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא דבהא לא פליג אביי ארבא דאפי אביי מודה דהוי חידוש וכו' עיי"ש וכן הסכים ע"י בס' דורש לציון דרוש י"ג בסופו שם. ומביא מאי דמפורש להדיא בפי' המשניות להרמב"ם פ"א שכתב גם הוא ז"ל טעם הטור יעו"ש הרי מפורש דכיון דפסקינן הילכתא כאביי קייל"ן נמי דלאו חידוש הוא ומש"ש הרמב"ם גזה"כ הוא וכו' ר"ל מה שהאחרונים נאמנים על הראשונים אפי' הן מאה כמ"ש הרמב"ם אח"כ עיי"ש [והקדימו בזה בשו"ת מהריב"ל ח"ב סי' ס"ג וע' מהרי"ט אה"ע סי' ל"ז ובבעה"ת שער כ"ט סוף)**

אמנם קיצר המעה"ח ז"ל ולא ביאר לן טעמו דרבא לפי"ז כיון דאמרינן השתא דבאמת אם א"ח משום שבוה"ע חייב משום שבועת ביטוי והדר לכללי' דידי' הא לכאורה זה הוא נגד הכלל דקייל"ן ביצא לידון בדבר החדש דאין לך בו אלא חידושו וע"כ לומר לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל דמפרש האי כללא דז"א אלא במקום דאית בי האי חידוש וכמו כאן אם היינו אומרים שיתחייב משום חידוש דידי' היינו הקרבן משום שבוה"ע ועוד נתחייב גם משום חיוב הכלל דהיינו שבועת ביטוי זה א"א ומשום דכיון דאית בי' האי חידושא דידי' אין לך בו אלא חידושו אבל בגוונא דא"ח משום שבועת העדות ואין בי החידוש שפיר מתחייב משום חיוב כללא דידי' וחייב משום שבועת ביטוי דוק ותשכח שע"כ עלינו לפרש פי' זה בדעת הרמב"ם ז"ל ולא תיקשי ג"כ לפי"ז מהאי סוגיא דתמורה י"ג ע"ב שהבאנו לעיל דקרי לתמורת **(ח"ג ובגד"ת שם ובמוהרש"ך ח"ג סי' א' וקצרתי] ודרך אגב אמינא להעיר במש"ש בדורל"צ לתרץ עפי"ז שיטת הרמב"ם בהא דהכחשה והזמה ביחד דס"ל להרמב"ם דזה ליה הזמה. וידוע קושית מהרא"י תאומים מהא דפלוני רבעני דהוי לפי"ז עדות שאאי"ל דהא כשיוזם ממילא מוכחשת ג"כ עיקר המעשה. ול"ה הזמה בכה"ג והוא ז"ל מתרץ לה שם עפימ"ש דרק לאביי הוא דכתב כן הרמב"ם משום דלאביי דקייל"ן כותי' ומסברא מחלקי' בין הכחשה להזמה אית לן קרא יתירא דלענות בו סרה לדרשה אבל לרב דס"ל ע"ז חידוש הוא לית לן קרא מיותר יעו"ש שכתב דרב יוסף דקאמר האי דינא דפלוני רבעני כו' הוא ואחר מצטרפין להורגו ס"ל כרבא ולדידי' גם בכה"ג דאיכא הזמה והכחשה ביחד ג"כ מיקרי הזמה וכן מיישב עפי"ז נמי משה"ק כה"ג בסוגיא דמכות ה' ע"א דקאמר רבא באו שנים ואמרו בא' בשבת גנב וטבח ומכר ובאו שנים וכו' בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר וכו' וע"כ דעל איתו שור עצמו העידו המזימין שלא נגמר דינו באותו היום שהעידו הראשונים ממילא הוי ג"כ הכחשה עם הזמה ביחד ול"ה הזמה ולהנ"ל הנה רבא לשיטתו אזיל דלית לי' האי סברא יעו"ש מ"ש באורך:

ולכאורה לפי דבריו ז"ל הנ"ל יש ליישב ג"כ משה"ק בשם ארי' כעין זה בקונטרס הזמה אות ל' להני דס"ל דגם בממון בעינן עשאי"ל ע' ש"ך חו"מ סי' ל"ג א"כ תיקשי בהא דב"ב כ"ט פריך למ"ד דחזקה בעי רצופים והא תנן חזקת הבתים והא בתים ביממא ידעי ובלילה לא ידעי ומתרץ רבא כגון דאתי בי תרי ואמרין אנן אגרינן מיני' ודיירין בי' ג"ש יממא ולילה והתם הא אם יוזמו נמצא דגם גוף המעשה שקר והוי רק הכחשה עיי"ש ולפי"ז א"ש דרבא לשיטתו אזיל דס"ל דגם כה"ג הוי הזמה לפי"ז ואה"נ דאביי משני שם שינויא אחרינא מאן מסהיד אבתים שיבבא שבבי מידע ידעי עיי"ש וי"ל דה"ט דאביי לשיטתו לא ניחא לי' בשינויא דרבא לפי"ז ודו"ק כי קצרתי:

אמנם מה יענה על משה"ק המפרשים ז"ל ע"ד הרמב"ם הנ"ל ממתניתין מפורשת בסנהדרין ס"ז גבי מסית אמר לשנים הן, עדיו ומביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו דמבואר כן גם להלכה ברמב"ם פ"ה מה' ע"ז ה"ב עיי"ש והא הוי ג"כ עשאאי"ל לפי"ז דאם יוזמו הרי הוי ג"כ הכחשה לגוף המעשה ואין לומר בזה לפימש"ש דבמסית א"צ התראה כלל וכמ"ש ג"כ ברמב"ם פי"א מה' סנהדרין ה"ה מהאי טעמא גם עשאי"ל נמי לא בעי בזה משום דבלא"ה אין להרוג את העדים כשיוזמו דהא מצו אמרי לפוסלו לעדות באנו וכמ"ש כה"ג בתוס' סנהדרין מ"א א' כיון שלא התרו בו דזה אינו דודאי נהרגין גם העדים ול"מ אמרי לפוסלו לעדות באנו מכמה טעמים ומהן מה שלפוסלו הו"ל להעיד שלא בפניו עיין ב"י וש"ך ואו"ת סי' ל"ח ובשם ארי' קונטרס הזמה אות ל"ד ל"ה. ע"ש. ועיין בדברנו שלהי סנהדרין מש"כ מזה תדע שהרי גם בע"ז צריכין שיהי' עשאי"ל ושיהי' בזוממי זוממין אף שגם הם א"צ התראה וע"כ דהא ליתא וגם במסית צריך שיהי' א"י להזימה וז"פ וברור:

עוד יש להקשות ממ"ש בסנהדרין כ"ה חד אמר לדידי אוזפי' בריביתא והא ודאי לכאורה דגם לפסול אדם לעדות בעינן דו"ח וכן עשאי"ל וכדמשמע נמי מקושית התוס' סנהדרין מ"א א' הנ"ל דאל"ה איך יכולים העדים לומר דבאו לפוסלו לעדות הא מדראו שדרשו וחקרו אותם ע"כ ראו דהב"ד מכונין להורגה והו"ל לחזור מעדותו דקודם שנחקרו העדים בב"ד היו יכולים לומר מבודין היינו או היה להם לומר איני יודע בא' מן החקירות. אע"כ דגם לפסול לעדות צריך דו"ח וע' ג"כ בנוב"י ח' אהע"ז סי' נ"ז שכתב ג"כ דצריך דו"ח לפסול אדם לעדות וא"כ ודאי דבעינן ג"כ עשאי"ל ולמה מהני לפסול האי עד שהעיד לדידי אוזפי בריביתא הא אם יוזם הוי ג"כ הכחשה ול"ש הזמה. אמנם לד' הדורש לציון הנ"ל א"ש דהתם נמי הא רבא קאמר לה ואיהו לשיטתי' הא בכה"ג חשיב לי' הזמה שפיר ומשו"ה קיבל רבא עדותו ופסלי' לבר ביניתוס שם בסנהדרין כ"ה א'. אכן הרי גם הרמב"ם פסק כן בזה כרבא דבכה"ג מצטרף עדותו לפסול את המלוה לעדות וכמ"ש בפי"ב מה"ע ה"ב. וע"כ לומר בזה לפי"ד ז"ל כמש"ש בעצמו לענין מ"ש הרמב"ם גם גבי פלוני רבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להורגו ול"ח לה עשאאי"ל משום דכיון דס"ל כרבא בזה דפלגינן דבורי' ואמרינן שרבע לאחר א"כ הוי שפיר עשאי"ל דאף אם יבואו עדים ויאמרו להם עמנו הייתם ל"ה הכחשה דשפיר יכול, להיות שרבע לאדם אחר וכן נמי אמרינן כה"ג גבי רבעני לאונסי דפלגינן דיבורא ואמרינן שרבע לאדם אחר לאונסו כדי שלא יבוטל עדותו עיי"ש)** מעשר דבר הבא לידון בדבר החדש משום דאית בי' האי דין חדש דתמורת שמו עיי"ש היינו משום דבאמת הא אית בי' האי דינא דתמורת שמו אף אם לא נתחדש בי' בהאי קרבן דין דקרא לעשירי תשיעי וכו' ורק מכיון דאית בי' בהאי קרבן מעשר האי דינא משא"כ בשארי קרבנות להכי קרי לי' יצא נידון בדבר החדש אף אם לא קרא בהאי קרבן לעשירי תשיעי וכו' מ"מ הא אית בי' האי דין חדש כן איפשר לומר ליישב הסוגיא אליבא דפירוש הרמב"ם ז"ל ודו"ק אמנם גם להמתעקש בזה יש לי לומר ברווחא דהרמב"ם יפרש שם בתמורה דבאמת איצטריך קרא דמעשר ללמדנו דאית בי' האי דין דתמורת גופו שם בכה"ג שהקרבן מעשר הזה נתחדש בו נמי האי דינא דתמורת שמו וקרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי וכו' דתשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר וכו' אם המיר אח"כ בעשירי זה בא הכתוב ללמדנו דגם בזה שייך דין תמורת גופו ומשו"ה איצטריך קרא לפי דהוי דבר שיצא לידון בדבר החדש ואין בו אלא חידושו בלבד ובלאו קרא לא הוי ידעינן דאית בי' בהאי קרבן דין תמורת גופו משום דאית בי' נמי האי חידוש דתמורת שמו והאי קרא משמיענו דגם בזה אית בי' דין תמורת גופו ודו"ק כי נכון הוא מאוד בע"ה:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה