לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ד · פלג יא
אכן צריך תחלה ליישב לפי"ד התוס' הנ"ל מה שמצינו סוגיא ערוכה להיפוך מדבריהם ז"ל והוא בסנהדרין ד' ט' ע"ב דקאמר שם במש"ר דאם הוזמו עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר הבעל והביא עדים והזימו לעידי האב נהרגין ומשלמין ממון משום דהוי מיתה לזה להעדים וממון לזה להבעל שרצו לחייבו מאה סלעים אלמא דאי לאו ה"ט לא הוי עבדינן שתי רשעיות אע"ג דשניהם באים ע"י הזמה **(הג"ה ולכאורה הי' איפשר לומר דלאו בכ"מ ס"ל להר"י ז"ל שהעדים חייבין בשניהם ויש לי לדון ולומר דרק התם בהעידו על הבעל שהוציא ש"ר הוא שכתבו כן התוס' וכמו, שנאמר בטעמא דמילתא בע"ה. דהנה בתוס' ע"ז ע"א ע"ב ד"ה ב"נ השיגו על פירש"י במ"ש בטעמא דב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להישבון דהוא משום קלב"ם וכתבו דלא נראה דא"כ לא יתחייב, עכו"ם לשלם גזילו בשום ענין עכ"ל ולכאורה אינו מובן מה בכך דלא ישלם גזילו בשום ענין כיון דדינא הכי הוא דקלב"ם וכתב בס' תפארת מנחם על הרמב"ם ריש ה' אישות לפרש כונתם בשם גדול אחד עפימ"ש התוס' בכתובות ל"ב ע"א ד"ה ואי ממונא לקולא וא"ת איתגורי איתגור שנידון בקלה ותירצו דשא"ה דחס רחמנא אממונא דנחבל ולכאורה קשה דא"כ בכ"מ נימא הכי דנידון בקלה וישלם משום דנחוס על ממון הניזק וכתב שם דסברת התוס' הוא דל"א קלב"ם אלא היכי דבא הדבר באקראי בעלמא כגון השורף גדישו ש"ח בשבת דאם אירע כן בחול חייב וכה"ג אבל אם לעולם יפטר מן הממון אם נדון אותו בחומר כגון בחובל בחבירו התם הוא דאמרינן דחס רחמנא אממונא דהאיך ונידון בקלה והיינו מש"כ התוס' בע"ז ע"א הנ"ל דא"כ לא ישלם עכו"ם גזילו בשום ענין ור"ל כיון דלעולם יפטר שוב י"ל דידון בקלה ולחוס על ממון הנגזל ועיי"ש בס' הנ"ל מ"ש לתרץ ג"כ עפי"ז משה"ק על הרמב"ם דס"ל דהבא על הפנוי' לשם זנות בלא קידושין לוקה משום לת"ק והראב"ד הקשה דלפי"ז האיך משכחת לה קנס במפותה והא אינו לוקה ומשלם ולפי"ז מיושב דבמפותה כיון דאם נאמר קלב"ם לא יתחייב קנס לעולם אמרינן דנידון בקלה ומשלם דחס רחמנא אממונא דמפותה ולא פריך בגמ' רק מחייבי לאוין דעריות דהיא באקראי ובזה י"ל קלב"ם עכ"ד ודפח"ח. ונראין דבריו מאד במ"ש דמה"ט א"א שיפטר מן הממון ע"י שיתחייב בהחמור לחוד במקום שלעולם באים ב' החיובים ביחד ושפיר אמרינן דבכה"ג חייבים גם שניהם ול"ש בזה קלב"ם ולענ"ד דמטין)** וכן שם גבי פלוני בא על בתו של פלוני דמחייב תרתי קאמר נמי התם טעמא משום דהקנס לאבי' ומיתה הוא מחמת העדים ומחמת האשה והוי ממון לזה ונפשות לזה הרי דאי הוי הקנס שלה ל"ה מחייבין תרתי ומצאתי בפנ"י כתובות שם שהקשה כן וכתב דדוחק לומר דהתוס' לא כתבו כן בכתובות אלא אליבא דר"מ דוקא דמאי שנא ונשאר שם בקושיא ובדרו"ח הגרעק"א מביא ג"כ להקשות ע"ד התוס' הנ"ל מהאי סוגיא דסנהדרין ומסיק שם דע"כ התוס' לא כתבו כן אלא אליבא דר"מ כאן דיליף דלוקין ומשלמין ממוש"ר אף אם מחד קרא הי' ראוי דלוקין ומשלמין כמו מש"ר אבל לדידן באמת ס"ל לתוס' דגם בכה"ג אין לוקין ומשלמין עיי"ש ובאמת זה דוחק גדול לומר כן דדוקא לר"מ כתבו כן התוס' דמאי שנא וכמ"ש בפנ"י הנ"ל להדיא דאין לומר כן ויתיישב ג"כ משה"ק שם בהפלאה על דברי התוס' הנ"ל מה שלא כתבו התוס' **(כן גם ד' התוס' בב"ק ד' ד' ע"א ד"ה כראי במש"כ שם דאדם דפטור מן הכופר לא מיפטר משום דקלב"ם אלא פטור דידי' אתא מקרא דעליו ולא על האדם עיי"ש ולכאורה למ"ד דכופרא ממונא בעי טעמא למה באמת לא נימא כאן ה"ט דקלב"ם לפוטרו מן הכופר דבשלמא למ"ד דכופרא כפרה שפיר י"ל דבכפרה ל"ש קלב"ם כמ"ש בתוס' פסחים כ"ט וכתובות ל' ע"ב (עיין בדברינו לקמן מענין זה] אבל למ"ד דממונא הוא למה לא נימא קלב"ם ולהנ"ל י"ל דה"ט דכאן נמי כיון דלאו במקרה באו שני החיובים ביחד מיתה וכופר אין לומר בזה קלב"ם לפטור אותו מן התשלומין ע"י שידון בחמור לבד וחייב שניהם ואי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוי חייב בכופר ולא מיפטר אלא מצד גזה"כ ודו"ק. וביראים סי' כ"ז כתב דמשו"ה איצטריך קרא דעליו לפטור אדם מן הכופר משום דמטעם קלב"ם הוי חייב בדי"ש וכמ"ש גבי אתנן דאסרה תורה אפילו בא על אמו ואיצטריך קרא למיפטרי' מדי"ש עיי"ש ולהנ"ל י"ל בפשוטו דגם בד"א צריך קרא לפוטרו וכנ"ל דכיון דלעולם באים ביחד שפיר הו"א לחייבו ב' וכנ"ל:
ומיושב אצלי ג"כ עפי"ז משה"ק בקצוה"ח סי' ל"ח ס"ק א' גבי לוה בריבית למה אמרינן דחייב הלוה בתשלומי הקרן נימא דקלב"ם כיון דחייב במלקות וגם לדידן דקייל"ן חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וכר"י עדיין תיקשי לר"ל דס"ל דפטורין האיך יפרש הברייתא דקתני גובה את הקרן עיי"ש שנשאר בקושיא ולהנ"ל ניחא דכאן ל"ש לפטור את הלוה מן התשלומין משום קלב"ם כיון דלעולם באים כאחד ב' החיובים וחס רחמנא אממונא דמלוה אף דגם הוא עשה איסור לא גרע מן הלוה דחייבין מלקות גם שניהם ומ"מ לא קנסתו התורה להמלוה להפסיד גם את ממונו מה"ט ודו"ק:
אמנם גם זו"ז יש ליישב קושית הקצוה"ח הנ"ל בפשיטות דאף דנימא דגם הלוה עבר משום לא תשימון בשעת כתיבה גם בדלא יהיב עדיין את הריבית [עיין בקצוה"ח שם מש"כ בשם המל"מ ז"ל פ"ד מה' מלוה בשם הקדמונים ז"ל להסתפק בזה. וע' חי' רעק"א יו"ד רסי' ק"ס דפשיטא לי' שם שאין הלוה עובר כלל משום לאו דלא. תשימון ועל אינך לאוי הוא שיש להסתפק אם עובר הלוה משעת ההלואה או משעת נתינה דוקא עיי"ש. אמנם בתוס' הגרעק"א על משניות פ"ג דסנהדרין אות י' הוכיח להדיא מד' התוס' ב"ק ל' דס"ל ע"כ שגם הלוה עובר משום לא תשימון גם קודם שנתן את הריבית ע"ש ועיין שו"ת חות יאיר סי' ק' דפשיטא לי' שם שאין הלוה עובר עד דיהיב ובסי' ק"ד שם כתב להיפוך עיי"ש וקצרתי] מ"מ נראה ברור דאין שני החיובים באים כאחד דהא ודאי חיוב התשלומין אינו חל על הלוה עד דמקבל הכסף מן המלוה ומכיון שאמרו דמשעת כתיבה עביד לי' שומא א"כ במקום שכותבין שטרא והדר יהבי זוזי עיין כתובות ד' ק"י ע"א הא בא החיוב מלקות תחלה ובאתרא דעבדי להיפוך דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא הלא בא החיוב ממון תחלה ועש"ך חו"מ סי' פ"ה ס"ק ז' בשם המ"מ דבהלואה לעולם מקדימין את השטר עיי"ש וא"כ הא אינן באים כאחד וכנ"ל ואף דמבואר בתוס' ב"ק ל' ע"ב ובב"ב ד' צ"ד ע"ב דגם במלוה ע"פ איכא איסורא בהלואה אע"ג דקאמר משעת כתיבה וכו' מ"מ בלא שטר נמי איכא איסורא עיי"ש ובמע"פ ודאי דעוברים על איסורי ל"ת בשעה שמקבל הלוה את הכסף מן המלוה מ"מ במלוה בשטר נראה ברור דבשעת הכתיבה עוברים על הלאו דלא תשימון ודוקא נקט שם בגמ' דמשעת כתיבה עביד לי' שומא אלא שבמע"פ אין כאן שומא אחרת רק קבלת כסף ההלואה וכנ"ל. וא"כ אינן באין כאחד וכמשנ"ת ודו"ק כי ז"ב ופשוט בע"ה:
נהדר לדידן דשפיר כתב בתפ"מ הנ"ל דבכה"ג דלעולם באים ביחד אין לפטור אותו מן הממון בשביל שנדון אותו בהחומרא לחוד וחס רחמנא אממונא דהאי וחייב בתשלומין הא מיהת ודאי פשוט ג"כ דלא סגי לי' בעונש הממון לחוד מה"ט ולומר דעל ידי התשלומין יפטר מעונש החמור שלו וע"כ דחייב בתרווייהו ורק בחובל לחוד הוא דגלתה לנו התורה בפירוש דגם בדאתרו בי' ממונא משלם מילקא לא לקי כמש"ש בכתובות ל"ב עיי"ש וע"כ דגם מש"כ בתפ"מ לדון כמו כן גם במפותה דאין לפטור אותו מתשלומי הקנס ע"י חיוב המלקות דלת"ק כונתו ג"כ דחייב בתרווייהו מה"ט משום דלאו במקרה באו שני החיובים כאן וכנ"ל [ולדידי חזי לי לתרץ קושית הראב"ד הנ"ל בהא דמפותה כפשוטו עפימ"ש המקנה בקו"א סי' כ"ו לתרץ שי' הרמב"ם דב' החיובים אינן באין כאחד משום דהקנס מתחייב בשעת העראה והמלקות דלת"ק אינו אלא בגמר ביאה משום שראוי' להתעבר ומלאה הארץ זימה וכו' יעו"ש ואמינא דלדבריו הנ"ל א"צ לדחוק כלל דכיון דחיוב קנס)** דמשכחת לה ממון ומלקות בכאשר זמם כגון שהעידו על אחד שחסם פרה ודש בה דאמרינן בב"מ צ"א דלוקה ומשלם לר"מ עיי"ש ולהנ"ל י"ל דהתוס' רצו לאשכוחי האי דינא גם אליבא דרבנן וכמשנ"ת וההפלאה משמע דמפרש דברי התוס' רק אליבא דר"מ וכמ"ש הגרעק"א. והנה שם בדרו"ח העיר להקשות בא"א קצת ובראשונה הקשה שם ממש"ש דבהוזמו עידי הבעל נהרגין וא"מ ממון היינו מה שרצו להפסיד את האשה את כתובתה הרי דא"ח תרווייהו וע"ז כתב לתרץ די"ל דמה שמפסידים האשה כתובתה אינו בכלל עונש דא"כ האיך דנים אותה ב' רשעיות אלא הטעם דכיון שזינתה ממילא פקע כתובה דאדעתא דהכי לא נתחייב הבעל וא"כ העדים ליה מחייבים אותה ב' רשעיות משא"כ במש"ר דבאו לחייב את הבעל ב' רשעיות בזה כתבו התוס' סברתם דגם הם מחויבים כך עיי"ש:
ובמחכתה"ר ליה צריך לזה ובפשוטו י"ל דזה לא מיקרי ב' רשעיות **(אינו אלא בבתולה וכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ הא לעולם ל"ש חיוב המלקות משום לת"ק גבי חיוב קנס דאנוסה ומפותה ל"מ אם נפרש הא דא"א מתעברת מב"ר דליכא במציאות כלל ודאי דא"ש אלא גם אם נפרש דאין זה אלא כמו רובא ע' נובי"ק אה"ע סי' כ"ב ומ"ת סי' ל"א ובשיבת ציון סי' ע"ג מ"מ ל"ש כאן לדון דאין מוציאין ממנו את הקנס משום דא"ה בממון אחה"ר כיון דמ"מ פטור הוא מן המלקות מדין הרוב א"כ ודאי שחייב בהקנס דאין לפוטרו שוב מדין קלב"ם וז"פ. ויבואר באורך בעה"ש בספרי על ש"ס משנה בסיומא דמ' נשים וכאן קצרתי]:
ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דזר שאכל תרומה במזיד דלאביי אליבא דרנב"ה מיפטר משום קלב"ם כמ"ש בכתובות ל' אף דלעולם נמצאו שם שני החיובים ביחד אמנם י"ל עפימש"ש דבאמת ברוב פעמים אינן באין כאחד דהא מדאגבי' קניא ומתחייב וכו' עד דאכל ולא משכחת דפטור משום קלב"ם אלא בדתחב לו חבירו בבית הבליעה וזה הוי כמו באו באקראי בעלמא ושפיר י"ל בזה קלב"ם לפוטרו מן הממון ודו"ק:
ובתוספות פסחים כ"ט ע"א ד"ה ר"נ כתבו דבקרבן לא שייך לפוטרו משום קלב"ם והוכיחו כן מפ' המצניע דקאמר שם המוציא אוכלים בכלי שגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה אלמא דקלב"ם לא פטר מקרבן עיי"ש ובמהרש"א פירש בכונתם דודאי כל ח"מ וכריתות שוגגין חייבין בקרבן אף דפטורין מתשלומין דאל"כ לא תמצא שום קרבן חטאת אלא דהכא דאיירי בהזיד בחמץ ולא שב מידיעתו וקלב"ם הוא וכו' לא שב מידיעתו גם לגבי הקדש וכו' [ובהגהת קרני ראם, שם השיג עליו דגבי הקדש ל"ש שב מידיעתו ומחדש דבר בלא שום ראי' דלכאורה מ"ש הקדש מקרבן דעלמא. אמנם יצדק לפימ"ש במנה"ח מ' קכ"ז דדוקא חטאת מתמעט דאין מקבלין ממומר וממי שאינו שב מידיעתו אבל לא אשם עיי"ש. ואולי יש לה"ר לזה ממ"ש בשבת ע"ב ע"א אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דא"ח אלא אחת. הרי דאשם מקבלין גם ממומר אמנם י"ל דשאני אשם ש"ח כיון דבא על המזיד כשוגג לכן ל"ש בי' זבח רשעים וכמ"ש כה"ג בס' אגודת אזוב בדרוש ליוה"כ דבכפרת יוה"כ ל"ש זבח רשעים משום שמכפר גם על המזיד עיי"ש.] ובאמת בפשוטו ניחא מה דלא קשיא מכל חייבי מיתות. וכריתות שחייבין קרבן בשוגג דכך הוא דינן ולעולם חייבין בקרבן זה בשוגג ובהכי חייבי' רחמנא ועיקר קושית התוס' כאן גבי מעילה הוא משום שבמקרה נזדמן כאן קרבן מעילה בשוגג על ההקדש עם חיוב הכרת על החמץ שהזיד בחמץ ומשו"ה שנתקשו כאן דלכאורה יפטר משום קלב"ם ומשו"ה הוא שהוכיחו דגבי קרבן ל"ש למיפטר משום קלב"ם כמו בהזיד על הכלי ושגג באוכלין דגם התם הא במקרה נזדמנו שני החיובים כאחד. אמנם ראיית התוס' צ"ע דלכאורה אזדא הוכחתם מהא דהמצניע לפי גירסת הראשונים שם בשבת ד' צ"ג ע"ב וצ"ד ע"א. עיי"ש בחי' הרשב"א שכתב להדיא דאם הזיד על הכלי ע"כ דפטור על האוכלין מחטאת משום דל"ה שב מידיעתו עיי"ש שהביא כמה גירסות ולכולהו הני גירסות רבותנו הראשונים ז"ל אינו מוכח דחייב בקרבן במקום שחייב ג"כ מיתה ועיין ג"כ בתוס' שבת צ"ג ע"ב ד"ה ששגג ודו"ק ובחי' הר"ן שבת שם כתב טעמא אחרינא דאין לפטור אותן מטעם קלב"ם משום דהוו שני גופין כלי ואוכלין עיי"ש ומעתה שוב אין לנו הוכחה וראי' דבקרבן ל"ש למיפטר מטעם קלב"ם אמנם לבד מה שהדבר מבואר בפירוש בירושלמי ב"ק פ' מרובה ה"ב יעו"ש דר' יוחנן אמר הזיד בחלב ושגג בקרבן. חייב גם קרבן לבד המלקות בשהתרו בו ומשום דחיובו לשמים יעו"ש. הנה לבד זה לענ"ד שמוכח כן להדיא גם מתלמודן בחולין ד' ק"א ע"ב הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור מ"ט וכו' א"ל רבא סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתו והיינו דפריך שיתחייב בכה"ג בקרבן על שגגת יוה"כ משום דגם איסור יוה"כ חייל הרי להדיא דחיוב מיתה של זדון שבת אינו פוטר אותו מחיוב קרבן של שגגת יוה"כ וזה ראי' ברורה לענ"ד. ובשבועות ד' ל"ז ע"א מיבעי לי' בהזיד בשבועת הפיקדון והתרו בו אם חייב קרבן או מלקות. או דלמא מתחייב קרבן ומלקות עיי"ש ובחי' הריטב"א שם כתב דמשו"ה הוא דאיפשר לחייב אותו בשניהם קרבן ומלקות משום דלגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן וא"א מחייבי' משום שתי רשעיות עיי"ש. והדבר ברור דבקרבן ל"ש קלב"ם:)** דעדיין לא נתחייב בכתובה כלל כיון שנהרגת האשה הא לא ניתנה כתובה לגבות כלל כיון שהיא מתה בחיי הבעל ומשו"ה ודאי דל"ה ב' רשעיות כלל אמנם עוד העיר שם להקשות מהאי סוגיא דסנהדרין דקאמר התם דבהוזמו עידי האב נהרגין ומשלמין ממון דמיתה לזה וממון לזה דהיינו שרצו לחייב את הבעל מאה כסף ולמה לא נימא נמי דנהרגין ולוקין ומשלמין דעל שרצו לחייב את הבעל מלקות וממון יתחייבו גם הם מלקות וממון לבד המיתה שנתחייבו מחמת העדים וכנ"ל ולכאורה הי' איפשר לומר דס"ל להתוס' לחלק בין מלקות וממון לבין מיתה וממון ורק במלקות וממון הוא דכתבו התוס' שחייבין גם שניהם מכאשר זמם ולא נתמעט מכדי רשעתו דשפיר י"ל דזה מיקרי רשעה אחת מה שחייבים כל אשר יזמו לעשות להנידון אבל מיתה וממון דנתמעטו מקרא דולא יהי' אסון דאם יהי'
**(ולפי שראיתי בחידושי מחנה לוי בשבועות שם שהשיג ע"ז שלא כדת לכן אמרתי להעתיק את דבריו ולהשיב עליהם כסדר בע"ה. וראשונה הקשה שם הא מ"מ פטור הוא מן החומש דהוי ממון גמור וכמ"ש בב"ק ד' ק"ד ע"ב אלמא חומש ממונא הוא ואי מיית משלמי לי' יורשין וכו' וכיון שאין חומש אין אשם וכמ"ש בכ"מ ספ"ז מה' שבועות דגם בשבועת הפיקדון אם אין חומש אין אשם עיי"ש. והנה בזה יש לדון ולהסתפק די"ל דגם חומש בא לכפרה ואם מיתה אינו פוטרתו מן הקרבן אינו פטור גם מחומש ומצאתי גם בצל"ח פסחים כ"ט שכתב ליישב משה"ק בהא דיש אוכל אכילה אחת וכו' והא כיון שחייב משום שבת אין קרן וחומש וא"כ אין אשם ותירץ שם בחד גוונא דקרן חייב מדלעסי' וחומש חייב מ"מ משום דקלב"ם לא פטר לי' מן החומש כמו שאינו פוטרתו מן הקרבן משום דגם חומש הוא כפרה עיי"ש. ואין לחלק בין חומש דמעילה דמיירי בי' הצל"ח שם דלגבוה הוא שחייב לשלם להקדש ובין האי חומש דשבועת הפקדון דלבעלים צריך שיתן ולכן דין ממון עליו לכל דבר ורק גבי מעילה דניתן להקדש לכן חשוב כמו אתא לכפרה דז"א דהא ע"כ גם תשלומי מעילה דינן כממון בעלמא תדע שהרי כל הני ממונא דאתו לכפרה חייב גם מספק וכמ"ש בתוס' כתובות ל ע"ב וכן כתב בכ"מ פ"י מה' נזיקין ה"ה גבי כופר בשני שותפין דפסק הר"מ שם דחייב כ"א כופר שלם דאף דהוא בעי' דלא איפשטא דחייב מספק משום דקייל"ן כופרא כפרה עיי"ש ומצינו להדיא בכריתות כ"ב דגם לר"ע דמחייב על ספק מעילה אשם תלוי מ"מ מודה ר"ע שאינו משלם עד שיתודע לו הרי דפטור הוא מן הספק וע"כ דדבר שעיקרו ממון אעפ"י שמעכב הכפרה מ"מ דינו כממון וממילא נמי דדין התשלומין דמעילה שוה נמי לתשלומי קרבן וחומש דשבועת הפיקדון ואם נימא דכיון דמכפר לא מיפטר משום קלב"ם בחומש דמעילה ממילא דה"ה נמי לענין חומש דשבועת הפיקדון דאף דשייך לבעלים מ"מ כיון שמעכב הכפרה לא מיפטר משום קלב"ם וכנ"ל אמנם ד' הצל"ח בזה אינם מוכרחים ופשטא דמילתא משמע דאה"נ דקלב"ם פוטרתו מן החומש כיון דדינו כממון לכ"ד דנ"מ רבא איכא בין ממון שעיקרו משום כפרה אתא כמו תשלומי תרומה בשוגג ובין ממון שהוא מעכב הכפרה. דבממון שהוא עצמו כפרה ל"מ מחילה ובממון שרק מעכב הכפרה מהני בי' מחילה וכן נ"מ בינייהו לענין ספק וכמשנ"ת ועיין בנחלת יהושע סי' ז' באורך מ"ש לחלק בינייהו וממילא נמי דממון שאין עיקרו משום כפרה כמו חומש אף דמעכב כפרה מ"מ הו"ל למיפטר משום קלב"ם. וקושית הצל"ח הנ"ל בהא דיש אוכל אכילה אחת לבד מש"ש בעצמו ליישב בא"א כבר מתורצת שפיר בקצוה"ח סי' כ"ח ס"ק א' עפי"ד המהרש"ל שמחלק בקלב"ם דחייב לצי"ש ומהני תפיסה בין עבדינן החומרא ללא עבדינן החומרא [עיי"ש מש"כ דדין הבא במחתרת חשיב כמו עבדינן החומרא אמנם עיין ברש"י סנהדרין ע"ג ע"ב סד"ה הבא דמבואר שם דבא במחתרת חשוב כמו ח"מ שוגגין עיי"ש ובמק"א כתבתי ליישב עפי"ז גם קושית הטו"א באבני שוהם חגיגה ד' י' ע"ד רש"י סנהדרין פ"ז ע"ב עיי' ולד' המהרש"ל מיושב קושיתו בפשיטות ואכמ"ל במה שאינו נוגע לעניננו] אמנם באמת ל"צ לדחוקי נפשין בישוב קושית המחנה לוי הנ"ל מהא דחומש דהא זה ודאי איפשר שהתורה תחייב את הנידון שני החיובים מעיקר הדין ואיך שייך לדון בכה"ג האי דינא דקלב"ם וכמו שמצינו גבי מש"ר שהתורה חייבתו במאה כסף ומלקות כן נמי י"ל בהזיד בשבועת הפיקדון שיתחייב גם מלקות גם חומש ואשם וממילא דל"ק נמי מה שהוסיף עוד שם במ"ל להקשות אליבא דר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין האיך משכ"ל לדידי' חיוב חומש גבי שבועת הפיקדון כיון דאי אתרו בי' פטור א"כ גם בדלא אתרו בי' ליפטר וכן הקשה ג"כ על חיובא דכפל בטוען טענת גנב ונשבע האיך משכ"ל אליבא דר"ל כיון דגם ח"מ שוגגין מיפטר והא בדאתרו בי' ודאי שהי' פטור מן הכפל אם הי' הדין שהזיד בשבועת הפיקדון לוקה ונדחק שם בכ"ז ולק"מ דשפיר איפשר שיתחייב בכולהו הני מעיקר הדין ואם הי' הדין דהזיד בשה"פ חייב מלקות ודאי שי"ל שיתחייב גם כפל וחומש עם המלקות שכך חייבתו תורה לעולם שהרי לא במקרה והזדמן באו החיובים אלא דכך הי' דין הנשבע שה"פ במזיד שיתחייב כל הני וגם להאי צד האיבעי' דס"ד שיתחייב רק מלקות לחוד בדאתרו בי' ולא קרבן וחומש ודאי דלאו מטעם קלב"ם ס"ד לפוטרו אלא דמיבעי לי' בעיקר החיוב דרמא רחמנא על הזיד בשה"פ במאי חייבתו תורה אבל ל"ש כאן לדון בתחלה מטעם קלב"ם. ואנו לא באנו אלא לדון לעיל במאי דכללא כיילי לנו שבמקום שלעולם נמצא גם עונש הגוף עם הממון חס רחמנא על ממונא דהאי ולא)** אסון מיתה לא יענשו בממון בזה י"ל דגם באם נתחייבו המיתה והתשלומין מכאשר זמם ג"כ אין נהרגין ומשלמין וכ"מ דס"ל כן גם לבעל ההפלאה עיי"ש משה"ק ע"ד התוס' שלא כתבו כפשוטי' שהזימו עידי הבעל כדין מש"ר שמחייבין הבעל מלקות וממון ותירץ משום דא"כ חייבין העדים מיתה בעבור שרצו לחייב עידי הבעל מיתה וכו' עיי"ש הרי דפשיטא לי' דבמקום מיתה ודאי דפטורים מן התשלומין לכו"ע וביותר יצדק לומר עוד בזה במשה"ק הפנ"י ז"ל מהא דרבא דקאמר התם פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון משום דהוי ממון לזה ונפשות לזה דרבא לשיטתו כמש"כ התוס' בכתובות ל"ה ע"א ד"ה רבא דאית לי' ג"ש דרשע רשע ללמוד מלקות ממיתה רק בדבר שהוא בגוף המלקות אבל לענין פטור הממון שהוא עם המלקות לא יליף **(פטרתו מן התשלומין אבל ודאי שאיפשר שיתחייב מעיקר הדין בעונש כפול מלקות ותשלומין או מלקות וקרבן ועיין בכריתות י"א ע"א אימא הוא מיעטי' קרא אבל היא תילקי ותיתי קרבן וכו' ע"ש דממעט מקרא ובלא"ה ודאי שאפשר הוא שיתחייב בשניהם מעיקר הדין ובאמת י"ל לפי"ז גם במש"כ הריטב"א כאן דל"ש קלב"ם משום דקרבן לגבוה הוא ול"ש בי' קלב"ם לפוטרו דלרווחא דמילתא כתב כן והאמת נקט דבקרבן ל"ש קלב"ם וכנ"ל אבל ודאי דבלא"ה ג"כ לק"מ משום דשפיר איפשר שהתורה תחייב אותו בשני העונשין ביחד וכנ"ל ואין חי' הריטב"א הנ"ל ת"י כעת לעיין בו ושם בשבועות ל"ז ע"א תוד"ה מילקא לקי קרבן לא מייתי הקשו משפחה חרופה וכו' ומשמע פשטות דבריהם לכאורה דאה"נ דא"א שיתחייב מלקות וקרבן על עבירה אחת ותמוה לכאורה ממה שהבאנו לעיל מהא דכריתות י"א דמשמע להיפוך ועיי"ש במהרש"א מש"כ ע"ד התוס' הנ"ל דודאי איפשר שיתחייב בתרתי ומשו"ה לא הקשו התוס' להיפוך מש"ח לפי מאי דס"ד כאן שיתחייב בתרווייהו עיי"ש ועדיין צע"ק:
אבל ודאי נראה ברור דמעיקר הדין איפשר שהתורה תחייב את העובר שני עונשים מלקות ותשלומין או מלקות וקרבן וגם במיתה ודאי איפשר שיתחייב עוד ממון או קרבן ביחד עם המיתה דל"ש לדון דין קלב"ם אלא במקום שנזדמנו שני החיובים במקרה אבל מתחילת חיובו שפיר איפשר שהתורה תחייב אותו בשני עונשים וכן מיסתבר אמנם לכאורה מצינו סתירה ע"ז מד' התוס' סנהדרין ד' ס"ה ע"ב ד"ה יצאו עדים. שהקשו תימא למ"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי"ל דמשכ"ל שהוזמו קודם גמ"ד דאינן נהרגין וכו' א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו עכ"ד. ופשטות דבריהם משמע דקושיתם היא שיפטרו מן הקרבן משום דין דקלב"ם והנה זה ודאי א"א לומר כן שהרי התוס' בעצמם ס"ל בפסחים כ"ט דקלב"ם אינו פוטרתו מן הקרבן. וע"כ לפרש כונתם דעיקר קושיתם הוא משום דלא איפשר שיתחייבו שני חיובים מיתה וקרבן על עבירה אחת דלא דמי להא דשבת ופסחים דל"א קלב"ם גבי קרבן דהתם שני חיובים נפרדים הן ובאו כאחד אבל כאן על עבירה אחת שיתחייבו בתרתי זה א"א וכן ראיתי בשו"ת ב"צ החדשות סי' קנ"ג שכתב לפרש כונת התוס' כנ"ל וא"כ יהי' מזה סתירה לדברנו אמנם בשום לב לק"מ וכונת התוס' פשוטה וברורה דאין זה כונתם מה שא"א שיתחייבו בשני עונשים על עבירה אחת דזה ודאי אינו דשפיר איפשר הוא אלא שהקשו דכיון דע"ז נהרגין גם בשוגג משום שא"צ התראה א"כ הא דין השוגג והמזיד שוה גבי עדים זוממין וכיון דמזיד ודאי פטורים מן הקרבן דל"מ מזיד שיתחייב חטאת. א"כ ודאי דגם שוגגין פטורין מן הקרבן דהא א"א שיהא שוגג חמור מן המזיד. שבמזיד יתכפרו במיתה לחוד ואם יהיו שוגגין יתחייבו קרבן ומיתה וזה א"א אבל ודאי שאיפשר שהתורה תחייב שני עונשים על עבירה אחת וכנ"ל [ובהגהת מה"ר סנהדרין שם נתקשה בשני תי' התוס' דבכה"ג הא אין בזדונן מיתה. וע"כ לפרש כונתם משום שאילו נגמר הדין תחלה. ואילו לא הודו בעצמן הי' איפשר שיתחייבו מיתה וזה דוחק. וצריך להבין מה שלא תירצו ברווחא טפי שצריך למעט ע"ז מקרבן לענין כאשר זמם ולא כאשר עשה. ובאם כבר נהרג הנידון ע"י העדים שאז אינן נהרגין מגזה"כ שאז סד"א שיתחייבו בקרבן אם היו שוגגין קמל"ן דפטורין מקרבן לפי שאין בהן מעשה. דהא ע"כ אין הטעם לפטור בכאשר עשה משום שלא ניתן לכפרה דהא גם הורג נפש בידים נתכפר במיתה וכמ"ש לעיל פלג ג' אלא שפטורין מגזה"כ אולי מטעם הרמב"ן שבודאי הי' הנידון חייב מיתה ומ"מ הו"א שיתחייבו העדים קרבן על שגגתם לכן בעינן לפוטרם ועיין]:
ומה מאוד תמוהים ד' המחנה לוי מש"ש עוד להשיג מה"ט על עיקר הדין מש"כ הראשונים ז"ל דבקרבן ל"ש קלב"ם והוא ז"ל שם מסיק להיפוך דאה"נ דגם לגבי קרבן מיפטר משום קלב"ם ומה שהוכיחו התוס' בפסחים מהא דשבת הזיד בכלי ושגג באוכלין וכו' כתב לדחות משום הא קי"לן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב והתם נמי דכותה הוא דחייב מיתה בשביל הכלי וקרבן חייב בשביל האוכלין וכו' ודבריו תמוהים דמאי ענין כאן למיתה לזה ותשלומין לזה והא שני החיובים הוא כלפי שמים וטפי מבואר בתוס' כתובות ל' ע"ב ושם ל"א ע"א דגם זר שאכל תרומה וקרע שיראין ש"ח חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום שלא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים עיי"ש ומש"ש עוד במחנה לוי ליישב לפי שיטתו עיקר קושית הריטב"א מאי דלא אמרינן כאן בהזיד בשבוה"פ הא דקלב"ם משום דשני החיובים אינם באים עליו בב"א)** האי ג"ש דרשע רשע עיי"ש ושפיר יש לחלק בין מלקות למיתה בזה אמנם באמת לא משמע כלל לחלק בין מיתה למלקות בכה"ג כיון דסברא הוא שיתחייבו הזוממים בכל אשר רצו לחייב את הנידון ומ"ש מיתה ממלקות בזה: