אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ד

מערכה ג

בע"ה חילוקא דרבנן לסיומא דמ' סנהדרין והתחלתה לראש המסכת ולהתחלת מ' מכות

פלג א

בסיומא דמתניתין שם ד' קי"א ע"ב תנינן ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם ובגמ' שם שלהי מכלתין קאמר מאן רשעים אמר רב יוסף גנבי עוד שם ת"ר רשע בא לעולם חרון בא לעולם וכו' רשע אבד מן העולם טובה באה לעולם שנאמר ובאבוד רשעים רנה צדיק נפטר מן העולם וכו' צדיק בא לעולם טובה באה לעולם וכו':

והנה נתקשו המפרשים במ"ש מאן רשעים ואר"י גנבי אטו עד השתא לא ידעינן מאן נינהו רשעים והא כל העובר עבירה רשע מקרי ולמה קחשיב רב יוסף דוקא גנבי טפי משאר עוברי עבירה ופי' המפרשים דכונת רב יוסף הוא במ"ש גנבי דהיינו שמפרש מ"ש במתני' כ"ז שהרשעים בעולם וכו' היינו הרשעים שחומדים וגונבים מן שלל העיר וגורמין שישאר עוד בעולם שלל העיר עובדי ע"ז ומביאין חרון אף בעולם ומדייק לה רב יוסף ממתני' דקתני שכ"ז שהרשעים בעולם וכו' דהול"ל שכ"ז שע"א בעולם חרון אף בעולם וכמ"ש בספרי שם בהאי קרא דולא ידבק לכן מפרש ר"י דאה"נ דהיינו כונת התנא על הרשעים שגונבין משלל העיר ונשאר זכר הע"ז בעולם עיין בבאר שבע שלהי פ' חלק ובמפרשים על ע"י שכתבו כן ועפ"י דבריהם נראה להוסיף עוד וליישב מה שיש לדקדק ג"כ במ"ש בברייתא רשע בא לעולם חרון בא לעולם ולא נקט בלשון חרון אף כמו דתני במתניתין ולדבריהם ז"ל א"ש מאוד עפימ"ש הרמב"ם ז"ל במו"נ חיא פרק ל"ו דלא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס וקנאה אלא בע"ז לבד יעו"ש ובאברבנאל מש"ש לתרץ משה"ק על האי כללא ממה שמצינו הרבה פעמים לשון חרון אף גם זולת ע"ז ומיישב שם במ"ש לדייק לשון הרמב"ם ז"ל שאינו מדבר אלא מן החרון אף הנאמר בו ית"ש כמו כעסוני בהבליהם. הכעיסוני בפסיליהם. וכן פן יחרה אף ד"א וכיו"ב וביתר המקומות לא נמצא לשון חרון אף אלא בהמקבלים כמו וחרה אפי בכם וכיו"ב עיי"ש ודבריו צודקים מאוד:

והנה כי כן יתיישב גם כאן דבמשנתינו דמיירי מרשעים בחטא ע"ז מדייק ונקט לשון חרון אף הנאמר בקרח כלפי מעלה כמ"ש למען ישוב ד' מחרון אפו ובברייתא דמיירי מסתם רשעים וגם מעבירות אחרות לא נקט אלא לשון חרון סתם הכונה החרון והכעס שנאמר בהמקבלים ודו"ק כי קצרתי באשר עיקר דבריהם אינו נראה לענ"ד דודאי דוחק הוא לומר דמ"ש רב יוסף גנבי ר"ל דוקא גנבי משלל עיה"נ וכל כי האי הו"ל לפרש לכן נראה לענ"ד ליישב משה"ק המפרשים ז"ל עפי"מ שנראה לבאר ד' הגמ' בדרך אחרת:

וראשון תחלה נאמר להסביר דברי חז"ל מה ששנינו כאן דע"י הצדיקים באה טובה לעולם ולהיפוך ברשעים שע"י באה רעה לעולם דלכאורה פשוטן של דברים הוא עפמ"ש בקידושין מ' ע"ב שהעולם נידון אחר רובו וכל אחד מכריע במעשיו את כל העולם כולו אם לטובה או לרעה ח"ו ועיין ש"ה מאמר ג' פ' ט"ו מ"ש לפרש עפי"ז מ"ש בקהלת כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם וגו' לפימ"ש הגאון מהר"ש אלקבץ ז"ל בפירושא דקרא שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם ר"ל שהחכם יודע אשר המשפט הוא כפי העת שהאדם עושה בו המצוה או העבירה שאם הוא בעת שהעולם שקול יגדל שכר המצוה שהכריע אז בזה את כה"ע כולו לכף זכות וכן להיפוך אם עשה אז עבירה ח"ו יגדל עונו מנשוא שהכריע בזה את כל העולם לכף חובה כמ"ש אח"כ כי לכל חפץ יש עת ומשפט אשר באותה העת רעת האדם רבה עליו יותר מבשאר העתים יעו"ש באורך וז"ש כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם על הענין הנעלם מעיני הבריות לדעת בינה לעתים באיזה עת עשה את המצוה ואת העבירה כי אולי עשה בעת שהי' העולם שקול יגדל השכר והעונש עיי"ש באורך ויש לפרש ג"כ עפי"ז מ"ש עוד בקהלת ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע וגו' היינו בדיני אדם אין לשפוט אלא לפי הפעולה ושוקלים רק את מעשה הרשע שעשה ולא תשתנה הפעולה במשפט ב"ד שלמטה לפי הזמן שעשה את מעשיו אבל אומר עוד אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט אלקים כי שם בב"ד שלמעלה חלוקין הן זמ"ז אף אם שני בנ"א עשו מעשים שקולין לפי ראות עינינו בכ"ז אין גמולם שוה כי שם ישפוט ד' את כאו"א גם לפי ערך וחשבון זמן שאז עבה האדם את מעשיו ועד כמה הי' נוגע זה לפי משפט העולם וזהו כי שם גם את הצדיק והרשע ישפוט אלקים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם וכפוע' אדם ישולם לו לפי חשבון אל דעות אשר אין לנו לדעת דרכיו ומשפטיו וז"ש ג"כ בירמי' ל"ב גדול העצה ורב העלילי' אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם היינו להביט על חשבון העולם בשעה שאתה בא לשפוט את האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והבן [וי"ל נמי דהיינו פירושא דדין וחשבון שאמרו חז"ל דדין הוא על עצם הפעולה והמעשה והחשבון הוא לפי מה שהועילו מעשיו למשפט והכרעת העולם ודו"ק] והארכתי עוד בזה בדרושים בע"ה וכאן קצרתי ולפי"ז הנה בפשוטו יתפרש מאי דאמרינן כאן דצדיק בא לעולם טובה באה לעולם משום שבהצטרף זכותו וצדקתו למשפט העולם ירבה הזכיות ע"י מעשיו וצדקותיו ויכריע את העולם לכ"ז ובהסתלקו נרגש החסרון ורעה באה לעולם עי"ז ולהיפוך רשע לעולם מוסיף ומרבה החובה למשפט כל העולם וכו' הכל כמובן:

**(הג"ה [אמנם יש להוסיף עוד דברים בביאור המאמר הנ"ל עפימ"ש בס' בית הלוי דרוש ט"ו לבאר מאי דאמרינן בחגיגה ט"ו א' זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם דלכאורה אינו מובן למה נוטל גם חלק חבירו וכתב שם לפרש הענין עפימ"ש אשר עשה האלקים את האדם ישר וגו' היינו שנתן לו תשוקה ותאוה לפעולות רעות ובכ"ז נתן לו ג"כ כח ושכל להתגבר על יצרו ורק האדם בעצמו יוכל לפעמים לשנות את טבעו לצד אחד יותר מצד השני ע"י מעשיו והרגלו שנעשה בו טבע שני וכמו שפועל בעצמו ע"י מעשיו להגביר בו כח הנטי' להרע או להיטיב משום שע"י ההרגל נעשה בו טבע שני להשתוקק לזה שעשה מכבר כן פועל במעשיו גם על אקדים ומגביר התשוקה למעשיו גם בכל העולם כולו ואם עושה עבירה מגביר כח של אותה העבירה והתשוקה לזה בכל העולם ולא מיבעי אם עושה אותה בפרהסיא הא ודאי דפועל גם בשארי אנשים שלמדים ממעשיו אלא אפילו עושה בצינעא בינו לב"ע מ"מ ע"י המשכו אחרי התאוה מגביר כחה של התאוה הזאת עד שמשריש כן גם בטבע העולם להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהי' מקודם ולא לבד בהאדם אלא גם בכל הברואים השפלים פועל כן כי כן יסד מלכו ש"ע שכל השפלים יהי' טבעם נמשך אחרי מעשה האדם וזשה"כ ותבואו ותטמאו את ארצי שטמאו במעשיהם גם לגוף הארץ כי טבע המדינות ג"כ חלוקים כמ"ש עשרה קבין זנות ירדו לעול' ט' נטלו וכו' דטבע של אותה מדינה ממשיך לזה והאדם ע"י מעשיו יכול לעשות טבע זו בכל מקום מושבו וזהו ענין דור המבול שהגבירו כ"כ תשוקת התאוות הרעות עד שהשחית כל בשר את דרכו ונעשה כן בטבע והתחדשה טבע זו גם לבע"ח עיי"ש וביאר שם עפי"ז מ"ש בהושע ד' אך איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן וגו' כלפי מה שרצו לחייב ולהוכיח את הכהנים העומדים בראש העם ללמדם דרך ד' כי החסרון תלוי בהם שאינם מתנהגים כשורה אמר הנביא כי נהפוך הוא שיוכל היות אשר לפעמים נכשל הכהן משום רוב פשעי העם שהגבירו את התאוה להרע וז"ש עוד וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כלומר שעי"ז שאתה נכשלת במעשיך ביום נמשך מזה שכשל גם הנביא עמך בלילה שאתה עשית חטאים גדולים ומשום זה נכשל גם הנביא בחטאים קטנים עיי"ש וז"ש ג"כ הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ד' דהא ע"י מעשה הצדיק גורם שגם אחרים יכולים להתגבר על יצרם הרע ולהשתוקק אל הטוב אף כי אחרי מותי וכו' ואפשר לפרש ג"כ עפי"ז מ"ש חז"ל בברכות ל' אטו יראה מילתא זוטרתא היא ומשני אין לגבי משה מילתא זוטרתא היינו כנ"ל שהנקל הי' להם בדורו של משה להתגבר על יצרם ולבחור בטוב ודו"ק] והנמשך מזה שלהרשע יש חלק גדול גם בעבירה שעשה הצדיק וכן להיפוך יש להצדיק ג"כ חלק במעשיו הטובים שהרשע עושה שע"י מעשה הצדיקים מתרבה הנטי' אל הטוב גם אצל אחרים וכן להיפוך במעשה הרשעים ר"ל ומשו"ה הוא דאמרו חז"ל דדינא הוא אשר זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע היינו מה שיש לו חלק במעשה הטוב שעשה הרשע וכן להיפוך נוטל הרשע חלק חבירו בגיהנם היינו אם נכשל הצדיק חלילה באיזה חטא ועון הרי הרשע הי' בעוכריו ויש לו להרשע חלק גדול בזה וכן ביאר שם עפי"ז מ"ש ביומא פ"ו גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר ארפא משובתם וגו' כי שב אפי ממנו היינו ג"כ כנ"ל דמי שחטא מקודם וע"י מעשיו הגביר היצה"ר וגרם שגם אחרים יחטאו ע"י והרי מגיע לו עונש גם על מעשיהם הם ואח"כ כשעושה תשובה על חטאיו הרי מ"מ יש עליו עונש מהחלק שיש לו במעשה חבירו וע"ז אמרו מחסדי ד' שאם עשה תשובה מוחלין לכה"ע כולו)**

פלג ב

והנה בס' מרפא לשון עמוד הצדקה כתב מה כאן בהא דנקט רב יוסף דוקא גנב וכן במ"ש במתני' שכ"ז שהרשעים בעולם לשון רבים ובגמ' אמרו רשע בא לעולם אפילו רשע אחד במשמע ועוד במשנה אמרו חרון אף בעולם ובגמ' אמרו חרון בא לעולם עיי"ש מ"ש ליישב כל הנ"ל עפימ"ש לעיל בסנהדרין ע"א ע"ב פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם כינוס לרשעים וכו' וכתב שם לפרש זה עפימ"ש עוד בסנהדרין מ"ג ע"ב דלא נענשו ישראל על הנסתרות משעברו את הירדן ופריך אלא עכן מ"ט איענוש ומשני משום שידעו בי' אשתו ובניו נמצא כשהרשע עובר עבירה בסתר ואין רואה לא נענשו אחרים עליו וזהו שרמזו פיזור לרשעים הנאה לעולם כי אעפ"י שכל אחד הוא רשע בפ"ע כיון שעובר עבירה בסתר אין אחרים נתפסים **(פירוש על אותן עבירות שהוא הי' הגורם ומוחלין גם להם כדי שלא יגיע לו שום עונש ממעשיהם וז"ש ארפא משובתם משום כי שב אפי ממנו ועיי"ש מ"ש עוד דזהו ג"כ ההבדל בין דין לחשבון שדין הוא על מעשה עצמו שעשה והחשבון הוא מה שמחשבין עמו כמה יש לו במעשה חבירו ומפרש שם ג"כ עפי"ז מ"ש נושא עון היינו שאם עשה האדם תשובה מעביר ממנו כח הנטיה שפעל וגרם במעשיו ונשאר כמו שהי' בעת הולדו שהיו שוות אצלו שני הכוחות ושקולין הן להרע ולהיטיב לבל יכביד האחד על חבירו וזהו נושא עון שלא יכביד העון על הטוב בעת ששוקלים מעשיו והארכנו בהעתקת דבריו כי יקרים ונחמדים הם. ופירשתי גם בזה האי קרא דקהלת שהבאנו לעיל מאי דכתיב כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם היינו על הנעלם מאתנו עד כמה החטיא את אחרים ע"י מעשיו ויענש גם ע"ז וכן להיפוך בענין הטוב שיבוא על שכרו בזה והלא הן הן הדברים המכוסים ונעלמים אשר רק קמי שמיא גליא אשר לו נתכנו עלילות צופה ומביט עד סוף כל הדורות והנסתרות לד"א היינו מה שיש לו חלק במעשה חבירו כי זה נסתר ונעלם מעיני כל חי ורק הנגלות היינו חשבון עצמו ממה שעשה הוא זהו לנו ולבנינו ויתפרש ג"כ עפי"ז האי קרא דירמי' ל"ב שהבאנו לעיל גדל העצה ורב העלילי' אשר עינך פקוחות על כל דרכי בנ"א היינו שמחשב ג"כ חשבונו של עולם עד כמה הועילו מעשיו גם על אחרים ועפי"ז יתחשב שכרו ועונשו וז"ש אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בנ"א לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וכן נמי יש לפרש בזה מה שהבאנו לעיל האי קרא דאת הצדיק ואת הרשע ישפוט האלקים וכו' ודו"ק כי קצרתי:

ואולי יש להעמיס זה ג"כ בכונת המדרש רבה ויגש פ' צ"ג אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו' דבזה נמי יש לפרש דהיינו יום הדין מאשר כפועל אדם ישולם לו על מעשיו ויום התוכחה היינו מהחשבון שיש לו חלק במעשה אחרים וכנ"ל:

וכאשר הסכן הסכנתי לדרוש בש"ש ולבאר בכל שנה ושנה ביאור חדש במאי דפליגי אמוראי במידת ורב חסד מטה כלפי חסד כמ"ש בר"ה י"ז היכי עביד ח"א כובש וח"א נושא וכו' אמרתי בשנת תרס"ב בע"ה לבאר פלוגתתם גם עפ"י הנ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ותרווייהו אמת דאחר ששב בתשובה הנה הקב"ה נושא עון היינו שלא יכביד עוד הנטי' שבו להרע והקב"ה מיישר את טבעו שתהי' בחירתו שקולה וכנ"ל בשם ס' ב"ה ועדיין נשאר עליו מה שיש חלק במעשה אחרים וכתבנו לעיל בשם הב"ה מש"כ בביאור ד' הגמ' יומא פ"ו שע"י התשובה שעושה מוחלין ג"כ לכל העולם על אותן העבירות שהוא הי' הגורם וכנ"ל והנה ע"ז אמרו שהקב"ה כובש עון היינו שכובש ומקטין אותן העונות שהוא גרם להם לעשותן למען לא יענש הוא ע"ז וז"ש הנביא מי אל כמוך נושא עון וגו' לשארית נחלתו היינו כמ"ש בר"ה י"ז, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים א"ע כשיריים היינו שעשה תשובה והצדיק את מעשיו נושא הקב"ה את עונותיו כי חפץ חסד הוא ומוסיף הנביא ואומר אשר אף גם זאת יעשה עוד ע"י שהוא עשה תשובה כי עי"ז ישוב ירחמינו מדבר בעדו בשם העם כולו העומדים על מעמדם כי נהנים גם הם ע"י הבע"ת ששם א"ע כשירים כי עי"ז ישוב ירחמנו במה שיכבוש עונותינו וגו' ובדרושים הארכתי עוד בזה בביאור הני קראי ומאמרי חז"ל וכאן קצרתי וה"ט שחייבה התורה במצות הוכח תוכיח שמחויב כאו"א להפריש את חבירו מן האיסורין גם נתחייבו לקבל עליהם דין ערבות שכיון שמעשה האחד מועילים על השני נמצא שהדבר נוגע גם אליו ומעורבים המה זב"ז ושפיר מוטל על כאו"א להציל את חבירו מן העון להוכיחו ולייסרו להטותו אל הטוב למען לא יגרום רעה לעצמו ולכל העולם וכמשל המ"ר באחד שהי' קודח נקב בספינה אף שהוא עושה כן במקומו אבל הלא זה נוגע גם לחביריו היושבים בצד השני שבספינה כי לבד מה שנענש ע"י משום הערבות הלא סופו שיהי' נכשל ג"כ עי"ז ויחטא ואשם ועליו להציל א"ע לבלי יפול בפח יוקשים עוד וי"ל עוד. בזה וקצרתי:

וינעם לן לפרש ג"כ עפי"ז הא דאמרינן שלהי מכלתין דצדיק בא לעולם טובה באה לעולם וכו' דלבד חשבון השכר והעונש שמכריעין את העולם עפ"י מעשיהם וכנ"ל הנה הנם הגורמים ג"כ לפעול על העולם עפ"י מעשיהם הם ולשנות את טבעם הצדיק בצדקתו והרשע ברשעתו והיינו הטובה הבאה לעולם בבוא צדיק לעולם שמועיל להיטיב טבע כל העולם וההיפוך ברשע שמביא רעה לעולם להשחית סדרי הטבע הכל כמובן:

ויש לפרש נמי עפ"ז מ"ש לעיל בסנהדרין ד' קי"א שמרע"ה אמר לפני הקב"ה רשעים יאבדו למען לא יוסיפו עוד לקלקל סדרי הטבע ולהרע בזה גם להצדיקים שאולי יכשלו ח"ו גם הם עי"ז במעשיהם וכמ"ש ג"כ כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ודו"ק כי קצרתי]:)** בעונו כינוס לרשעים והיינו שעוברים עבירה בכנופיא רע לעולם כי אחרים נתפסים בעונם כיון שאינו מהנסתרות כמ"ש גבי עכן וכנ"ל והנה בקידושין פ' ע"ב אמרו גבי איסור יחוד אבל בפריצי אפילו בי עשרה וכו' אמרו רב יוסף תדע דמחברי בי עשרה וגנבי כשורי ולא מיכספי מהדדי והנה רמזו ז"ל באמרם דקא גנבי עשרה כו' ולא אמרו בעבירה אחרת כי עפ"י רוב בשאר עבירות כשרוצים לעבור כל אחד עושה בסתר כמ"ש חז"ל כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם ולפעמים בוש אפילו מרשע כמוהו מאחר שיכול לעשות עבירה זו לבדו אבל בגניבה שכיח יותר שעושים בכנופיא כי צריכים זל"ז לסייע לד"ע כמ"ש הנביא וחברי גנבים רמז אל הכונה הנ"ל וז"ש רב יוסף מאן רשעים גנבי כי הוקשה לו מ"ש במתניתין כאן למה נקט רשעים לשון רבים הלא גם רשע א' מביא חרון לעולם כמ"ש בברייתא אלא ההפרש הוא ברשע א' באמת גם הוא מביא חרון לעולם כמאמרם ז"ל לפי שהעולם נידון אחר רובו וכמ"ש הכתוב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה רק הרשע אחד שעשה עבירה מן הסתם עושה בסתר וא"כ הוא מן הנסתרות שאין אחרים נענשים עליו אבל רשעים רבים שעוברים בכנופיא נענשים גם אחרים עליהם כנ"ל וז"ש בגמ' רשע בא לעולם חרון בא לעולם ולא אמרו חרון אף הרומז על מה שאמרו כיון שניתן רשות למשחית ר"ל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולכן גבי רשע א' נקט חרון סתם אבל ברשעים נקט חרון אף לרמז אל הכונה הנ"ל כי המה עוברים בכנופיא ולכן נענשים גם אחרים עליהם וז"ש חרון אף בא לעולם שגם הטובים נענשים בעונם וז"ש רב יוסף מאן רשעים שאחרים נענשים עליהם גנבי עפימ"ש רב יוסף בקידושין הנ"ל דקא גנבי עשרה כשורי ולא מכספי מהדדי ולכן כיון שעוברים עבירה יחד בכנופיא נענשים אחרים עליהם לכן נקטו לשון רבים גם נקט חרון אף ר"ל משא"כ בשאר עבירות מן הסתם עוברים כ"א פ"ע כנ"ל ואינם נענשים אחרים עליהם כאמור עכ"ל:

ויש להוסיף עוד על דבריו ז"ל לפימ"ש בביאור החרון אף במה שאחרים נענשים ג"כ בשבילם דמשו"ה הוא דנקט דוקא גנבי לפי שבעבירות אחרות הוא ממ"נ אם שעשו בגלוי הא ודאי ישתדלו דייני ישראל לעמוד בפרץ ולקנא קנאת ד' לדון אותם ולהענישם על מעשיהם כדת של תורה ואם במחשך יעשו מעשיהם הלא אין אחרים נתפסין בשבילן כמ"ש שלא נענשו על הנסתרות משעברו את הירדן ורק בגנבי שעושין בכנופיא הנה אין כח ב"ד יפה לדונם אחר שנזהרים הם להסתיר מעשיהם מעיני בנ"א וכמ"ש בב"ק ע"ט כיון דמטמרי אטמורי לאו גזלני נינהו ומ"מ נענשים גם אחרים בשבילם משום שעושים בכנופיא וכמ"ש גבי עכן משום דהוי ידעי בי' אשתו ובניו כנ"ל וז"ש רב יוסף כאן במ"ש תנא דמתניתין שכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם היכי משכחת לה שהרשעים העושים בכנופיא ואינם נענשים בב"ד של מטה עד שמביאים חרון אף בעולם ואחרים נענשין בשבילם היינו גנבי דבעבירות אחרות אם היו רואין מעשיהם הלא ודאי היו נענשים בבי דינא ולא יהי' עוד קצף על בני ישראל ואם חטאו בסתר אין רואה הלא אין מביאין חרון אף בעולם ורק בגנבי הוא דמשכחת לה שמתעלמים מן העין ומ"מ עושים בכנופיא וכנ"ל ודו"ק. ויש לכוין ג"כ דנקט גנבי מהני עבירות דהוי רע לשמים ורע לבריות ומבואר בקידושין מ' דבהני הוא דכתיב אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו גם בעוה"ז וכמ"ש ג"כ בפי' המשניות להרמב"ם ריש פאה בטעמא דמילתא מה שבמצות שב"א לחבירו מקבלין הפירות בעוה"ז משום שבעד החלק מה שמקיים רצון הבורא ית"ש יבוא על שכרו בעוה"ב ועל החלק הב' שנמצא בזה שבני אדם מקבלין טובה הימנה גם בעוה"ז הנה בעד זה נותנין שכר הפירות גם בהאי עלמא וממילא לפי"ז יובן גם ההיפך שעל עבירות שב"א לחבירו ענוש יענשו גם בעוה"ז על שגורמים רעה לעולם ע"י מעשיהם ונמצא דבהני גנבי מביאים חרון אף גם בהאי עלמא להענישם על מעשיהם וממילא נענשים גם אחרים בשבילם וכאשר יסתלקו הרשעים מן העולם יסתלק חרון אף מן העולם והיתה הרוחה וכמ"ש המפרשים לפרש מ"ש ביהושע ך' הלא עכן ב"ז מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל הי' קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו דכך הוא מידת ומשפט שלוחי הדין כאשר ניתן להם רשות להשחית ח"ו ואינו מבחין בין רעים לטובים הנה מתחילים תחלה מן הצדיקים כמ"ש בב"ק ס' ונאכל גדיש וכו' וזה דרכם לפגוע בהם כל עוד שהרשעים קיימים והחרון אף קיים שאלמלא יענישו תחלה את הרשעים הנה מיד הלא יסתלק החרון אף מן העולם ולא יהי' להם עוד שליטה בהצדיקים וזהו תוכחת יהושע הלא עכן ב"ז מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל הי' קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו וזהו מ"ש בקהלת יש צדיק אובד בצדקו ע"י מה שויש רשע מאריך ברעתו וכמובן ויתבאר ג"כ בזה מ"ש לעיל בסנהדרין קי"א כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים אמר לפניו רבש"ע ארך אפים לצדיקים א"ל אף לרשעים א"ל רשעים יאבדו א"ל השתא חזית דמיבעי לך כשחטאו בעגל וכו' והדבר צריך ביאור איך אפשר שמרע"ה רועה נאמן ילמד חובה על ישראל **(הגה [והיטב אשר דיבר בזה בס' מרפא לשון עמוד הענוה כי באמת הלא טובה כפולה הוא להעולם מידת ארך אפים מה שהקב"ה מאריך אפו לרשעים טוב הוא לצדיקים שמפני כן הבחירה חפשיית)** ולמה שכתבנו הנה יתבאר בפשוטו שהיינו שהתפלל משה רבנו ע"ה רשעים יאבדו דהוא ג"כ לטובתן של ישראל שיותר טוב הוא שיאבדו הרשעים מהר למען יסולק החרון אף ולא יכשלו הצדיקים על ידיהם וע"ז השיבו הקב"ה השתא חזית דמיבעי לך כשחטאו ישראל וכו' כשחטאו כולם הי' ההכרח להאריך להם והבן בדברים:

ועדיין לא שמענו ממשנתינו אלא שע"י הרשעים בא חרון אף לעולם ובהסתלק הרשעים מן העולם נסתלק גם החרון אף מן העולם וניצולין מן הרע שבא לעולם ע"י הרשעים אבל אכתי לא נשמט מזה שגם טובה יבוא לעול' ע"י הסתלקות הרשעי' והיינו דבא תנא דברייתא ומוסיף על מתניתין וקאמר דאבד רשע מן העולם טובה באה לעולם ומוכיח זה ממ"ש באבוד רשעים רנה והלא אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים וכמ"ש בסנהדרין ל"ט ע"ב שמשו"ה לא הניח הקב"ה למלאכי השרת לומר שירה בשעת קי"ס וע"כ דמ"ש אז ישיר משה ובנ"י את השירה הזאת הי' לפי שהם לא שמחו במפלתן של המצרים הרשעים אלא שאמרו שירה על גאולת עצמן וישועתן והיינו מ"ש בסנהדרין שם הוא אינו שש אבל אחרים משיש היינו שמגדיל להם השמחה מן הטוב המגיע להם ע"י אבדן הרשעים שונאיהם מנדיהם והיינו מ"ש באבוד רשעים רנה שמרננים לד' על הטובה שנתגלגלה להם ע"י פורעניות הרשעים והיינו דקא יליף מכאן תנא דברייתא שאם אבד רשע מן העולם טובה באה לעולם היינו לבד מ"ש במתניתין שנסתלק החרון אף הנה כאשר ישוב ד' מחרון אפו ירבה להיטיב והיתה הרוחה כי כרחם אב על בנים רחם ד' על יראיו ורצונו תמיד רק להיטיב עם בריותיו אם אך לא ירעו ולא ישחיתו להכעיסו במעשה ידיהם לא ימנע טוב להולכים בתמים וידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ויש להאריך בזה עוד וקצרתי:

פלג ג

ונוכל ג"כ להמשיך בזה האי סיפא דמכלתין לרישא דמ' מכות עפ"י דרך אגדה וכמו שנאמר בע"ה:

דהנה כבר נודע שיטת הרמב"ם ריש פרק ך' מה' עדות דגבי מלקות לא אמרינן הא דכאשר זמם ולא כאשר עשה ואם העידו בא' שחייב מלקות ולקה והוזמו לוקין עיי"ש בכ"מ שתמה הא ל"ש בי' ה"ט דאיתא בחזרה או עונשין מה"ד שכתבו התוס' ריש ב"ק גבי ממון וכתב שם די"ל דגבי מיתה כיון שנהרג זה על ידם גדול עונם מנשוא ואין ראוי לתת להם מיתת ב"ד שתכפר עליהם וכו' משא"כ במלקות וזה דוחק דהא חזינן גם בהרגו את הנפש בידים שניתן זדונן לכפרה במיתת ב"ד ולמה יגרע כאן כשהעידו ונהרג על ידן משהרגו אותו בידים ול"ד כלל למה שהביא דוגמא לדבר זה מנתן כל זרעו למולך שהוא פטור **(הג"ה [כאן מצאתי מקום להעתיק הערה אחת בשם ידידי שב"ז הרב הגאון מהו' ר' גדלי' זילבערשטיין שליט"א האב"ד דק"ק וואשהינגטאן בארצות הברית. על מש"כ בנתינה לגר פ' קדשים ק' כ' וז"ל ועוד שמעתי טעם ע"ז לרמז כי הסנהדרין יעלימו לפעמים עיניהם מהמעביר בנו ובתו למולך כדדרשו בש"ס מזרעו ולא כל זרעו ולכן לא יחייבוהו סקילה אולי יעביר כל זרעו ואז יהי' פטור ממיתה עכ"ל וזה תמוה לפטור המעביר בנו למולך משום הספק שמא יעביר עוד כל זרעו ודאי שבכה"ג חייב התוס' בגיטין ל"ג ע"א גבי נזיר שלוקה דמוקמינן לי' אחזקתו שלא יעשה מעשה לשאול על נדרו עיי"ש)** דהתם שפיר י"ל כן דמקצת זרעו ניתן זדונו **(שאל"כ הלא יראו לעבור עבירה יראת העונש (וכמ"ש בארצות השלום לפרש ג"כ מ"ש אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו כי מזה יצמח טוב ליראי האלקים שייראו מלפניו דייקא לא יראת העונש] ועוד טובה הוא גם לרשעים שאיפשר שבהמשך הזמן ישכילו להיטיב וישובו בתשובה וכמ"ש, ג"כ התוס' בעירובין כ"ב ד"ה א"א עיי"ש אבל אם ודאי לא יעשו תשובה הלא טוב יותר בעד הרשע שיאבד מהר למען לא יוסיף עוד לחטוא (וז"ש אא"א אתה ובעל הרחמים נקראת ודא ודאי קשיא לכאורה כקושית התוס' בעירובין כ"ב הנ"ל מה טובה הוא לרשעים שה' יאריך להם אפו הלא עוד ירבו לחטוא ולפשוע והוא מותיב לה והוא מפרק לה ודרך תשובה הורית היינו כמש"ש בתוס' לתרץ זאת כי מדה טובה הוא שמא ישובו ודו"ק] ומשה הוי ידע שהשי"ת מאריך אף לרשעים כמ"ש ארך אפים ולא ארך אף רק הי' סבור שאין זה אלא מדה טובה בעד הצדיקים שיבחרו בטוב ויקבלו שכרם משלם ולא לטובת הרשעים וע"ז השיב לו השי"ת אף לרשעים היינו שגם להם הוא מדה טובה בכדי שיעשו תשובה והיינו דאמר משה רשעים יאבדו היינו אותן הרשעים שידוע לפניו ית"ש שודאי לאו יעשו תשובה א"כ המדה הזאת הוא לרעתם והיינו דקאמר לי' השי"ת למשה כשחטאו ישראל וכו' ולא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים דהא באמת המרגלים לא זכו לעשות תשובה וכמ"ש בב"י או"ח סס"י תק"פ עיי"ש וזהו שאמר משה ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת לאמור פירוש שגם עלינו להתנהג במדה זו והיינו כי אז הבין משה ע"ה כי מדת א"א הוא בשביל הצדיקים, כנ"ל וגם בשביל הרשעים שישובו וממילא שגם אנחנו מחויבין להדביק במדה זו של ארך אפים דאם אינו אלא לטובת הצדיקים הא ל"ש מדה זו אצל בני אדם כלל עיי"ש ודפח"ח ובמקהלות הארכנו בדבריו וכאן לקצר אני צריך]:)* לכפרה במיתה ולא כל זרעו אבל כאן ודאי ל"ג מהורגו בידים [אמנם עיין ערכין ט"ו א נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה] ומש"ש עוד טעם אחר דגבי מיתה כשנהרג על ידי עדותן אמרינן כיון שאלקים נצב בעדת אל אילו לא הי' חייב זה מיתה לא הי' מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהסכים הקב"ה ע"י להרוג את זה ודאי שהי' חייב מיתה הלכך אין לעדים משפט מות משא"כ במלקות עיי"ש הנה ג"ז אם כי גבי דין הרגו אינן נהרגין טעמא דמיסתבר הוא וכבר כתב כן גם הרמב"ן עה"ת שם במקומו פ' שופטים עיי"ש (וי"ל עפי"ז מ"ש בפ' תצא ולא אבה ד"א לשמוע וגו' ויהפוך ד"א לך וגו' כי אהבך ד"א דה"ט מ"ש לא תדרוש שלומם שאילו הי' בא עליך הקללה הא י"ל שאין לכעוס עליו שד' אמר לו קלל רק כי אהבך וגו' לכן לא תדרוש ודו"ק] אבל מי יתן ונדע למה ל"ש נמי ה"ט גם גבי מלקות לומר דודאי הי' זה מחויב מלקות בלא ספק וכן גם באו"ת סי' ל"ח הקשה כן על האי תי' השני ולפלא שלא השיג גם על תי' הראשון כמש"ל אמנם גם מ"ש באו"ת לחלק בין מיתה למלקות עפימש"ש מסוגיא דב"ק דבאם הבע"ד מודה להעדים פטורים אף אם הוזמו והוי ג"כ עשאאי"ל [עיי"ש שנתקשה בזה מדהתו"ס מכות ה' ד"ה וכן מה שלא אמרו לחלק דבד"נ וקנסות דבעי דו"ח א"כ לאו בר קטלא הוא דאולי יודה בפני פלוני וכו' רצחתי נפש והוי עשאאי"ל אמנם עיין בפנ"י במכות שם שבאמת מתרץ עפי"ז ד' רש"י התמוהים שם מ"ש גבי חייבי מיתות שאם הי' מודה הוי מיפטר שבתוס' שם ד"ה דבעידנא דחו דברי רש"י לגמרי דזה לא מצינו והוא ז"ל מתרץ לה דכונת רש"י הוא שהי' בידו להודות להעדים והוי עשאאי"ל ומיפטר והדבר נחמד אף שיש לדון בזה הרבה ועיין ג"כ בסוטה ד' ז' ע"א ברש"י ד"ה שוברת כתובתה וכו' ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה דמשמע שאילו התרו בה אה"נ שנהרגת אף שאמרה טמאה אני והודית להעדים והוי לפי"ז עדות שאאי"ל וי"ל בזה ודו"ק] ק] וא"כ בנהרג הנידון יש לומר שאם הי' חי הי' מודה לדבריהם בראותו דנפקי העדים לקטלא משו"ה מיפטרי משא"כ במלקות שהבע"ד עומד ומכחיש אותן מה בכך שלקה כבר ה"ה מוזמין עיי"ש הנה גם הטעם הזה דחוק הוא אף דקלסי' שם המחבר דאחר שנתחייבו העדים מיתה איך נפטור אותם מחשש רחוק כי האי לומר שמא אם הי' חי הי' מודה לדבריהם וטפי מסתבר לומר לעניננו לקיים ד' הכ"מ מש"כ בטעמא דמילתא ולהסביר את דבריו עפימ"ש כאן שלהי סנהדרין שכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם נסתלקו הרשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם ונאמר בזה לפי"ד הרמב"ן הנ"ל שבאמת אחר שחזינן שהסכים הקב"ה ע"י הדיינין להרוג את זה ודאי הי' רשע שחייב מיתה ונמצא שהביא רעה לעולם בעודו בחיים ונתגלגל זכות וטובה ע"י העדים שהעידו עליו להורגו ולסלקו מן העולם וכיון דע"ז חידוש הוא שהרי לא הרגוהו בידים ורק על העדאתן בפיהם גזרה תורה עליהם שיתחייבו שפיר נוכל לומר דכאן אחר שנהרג הנידון מחזקינן שודאי הי' רשע שנתחייב מיתה מכיון שהסכים מרי' ע"י לסלקו מן העולם ובאבוד רשעים רנה וטובה באה לעולם שפיר י"ל דה"ט שפטרן התורה אותן לא כן בחיוב מלקות וכיו"ב דאף דודאי אמרינן גם בזה שכיון שנלקה עפ"י ב"ד ודאי הי' חייב מלקות וכו' מ"מ י"ל שיתחייבו העדים על הזמתן וכמ"ש מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב דהא אין כאן שום טובה לעולם ורק מה שנתחייב ונענש זה על ידי עדותן לכן שפיר י"ל שיתחייבו העדים על הזמתן והדברים נכונים בע"ה לעניננו:

ומה נעים לן לחבר לפי"ז ריש מ' מכות לסוף מ' סנהדרין עפ"י דרך דרוש דהנה עיין שם באו"ת סי' ל"ח מה שהביא ראי' לשיטת הרמב"ם בהאי דינא דלא אמרינן כאשר זמם ולא כ"ע אלא בחיוב מיתה לחוד ומוכיח כדבריו מהאי מתניתין דריש מ' מכות דאמרינן כשהעידו עדים בפלוני שהוא ב"ג וב"ח דסופגין ארבעים וקשה הא קודם שנגמר דין ע"פ אין כאן חיוב ועונש ולאחר שנגמר הדין בב"ד דהוא ב"ג א"כ הרי כבר נעשה מעשה דמה להם לעדות עוד ואיך ילקו ואין לומר דהי' מעידים שנטל מעות לפדיון בכור ועכשיו דנעשה זר חייב להחזיר כל מה שלקח ועדיין לא החזיר וא"כ לא נעשה מעשה קרינן בי' דא"כ אף העדים שניזומו מחויבים להחזיר המעות פדיון וכל היכי דאיכא ממון ומלקות ממון משלם מילקי לא לקי א"ו דמלקות חייבים אף שכבר נעשה המעשה משום לאו דלא תענה ועיי"ש מש"ש עוד דבאמת עיקר קרא דלו ולא לזרעו לא איצטריך לפי"ז אלא בשהעידו על פלוני שהוא ממזר ומצרי דצריך לגרש את אשתו ועדיין לא גירש והרי עדיין לעשות ודברי הרמב"ם מוכרחים מכאן עיי"ש ולפי"ז י"ל דה"ט מה שסידרו רבינא ורב אשי פ' כל ישראל אחר פ' הנחנקין שלא כסדר המשנה לפי שבא תנא לסמוך האי מילתא דכיצד העדים נעשים זוממים וכו' להאי מתניתין דשלהי פ' הנחנקין כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה וכו' וכמ"ש בגמ' ריש מכות תנא התם קאי ואשר מזה מוכח ע"כ דדינא דכאשר זמם **(ולא עוד אלא שנראה פשוט דאף אם יעביר אח"כ כל בניו לא יפטר על הראשון משום זה וכי בזה מנתק איסורו מה שכבר עבר וחטא. וזה אינו שייך לפוטרו רק בשהעביר כל בניו בב"א או שלא הי' לו אלא אחד והעבירו וכמ"ש כן להדיא בתוס' סנהדרין ד' ס"ד ע"ב ד"ה העביר יעו"ש וז"ב]:)** ולא כאשר עשה לא נאמר אלא גבי חיוב מיתה לחוד ובשארי עדות מתחייבים העדים גם לאחר שכבר נעשה מעשה אתני לן תחלה גם האי פרקין דכל ישראל שמבואר שם האי דינא דעיה"נ [ואשר לפי"ד תנא דמתניתין לא דריש כלל מהאי קרא דונתן לך רחמים לדינא דהתראה ולפטור את הקטנים ולא בא הכתוב אלא להשמיענו דכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף על כל העולם וכדבעינן למימר לקמן בע"ה] וכפי שביארנו לעיל דאינו מבחין בין צדיקים לרשעים וגם מכריעין את כל העולם לכף חובה ונמצא דשפיר י"ל לפי"ז דרק בחייבי מיתה לחוד גזרה תורה האי דינא דכאשר זמם ולא כאשר עשה ושפיר קאמרינן כיצד העדים נעשים זוממין וכו' סופגין את הארבעים אף דזהו ע"כ כאשר עשה מיקרי דהא כבר נגמר הדין ונפסל מכהונה עפ"י העדים ומ"מ חייבין דרק במיתה לחוד הוא דקאמרינן הא דכאשר זמם ולא כאשר עשה וכנ"ל ודו"ק כי הדברים נכונים עפ"י דרך אגדה בע"ה:

ומעתה נעתיק עצמנו לדון בדברי הלכה ולחבר הענינים בקשר של קיימא בדברים נכונים ואמיתים ונבאר דמאי דאסיק כאן תנא דמשנתנו האי מילתא שכ"ז שהרשעים בעולם וכו' דטעמא קיהב בזה תנא לדבריו המבוארים לעיל במתניתין ונוגע נמי לדינא ונרחיב הדברים מעט עפ"י איזה הקדמות וכמו שנאמר בע"ה:

פלג ד

הנה בתוס' סנהדרין מ"א ע"א ד"ה ואי כתיב הקשו וז"ל תימא דהתראה בעיר הנדחת מנ"ל דמהני לא אתיא שכן ממונן פלט ולעיל ד' מ' ע"ב משמע דבעינן התראה ונשארו בתימה ונלענ"ד ליישב קושיתם רק נקדים תחלה ליישב דבריהם משה"ק המפרשים על התוס' שהביאו להוכיח דעיה"נ צריכה התראה מהא דלעיל ד' מ' ומשו"ה הוא דקשיא להו מנלי' ולמה לא הביאו מאי דמפורש לקמן במתני' ד' קי"א ע"ב גבי עיר הנדחת וצריכין התראה לכל אחד ואחד ושם בגמ' יליף מקרא דכתיב גבי עיה"נ יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור ודריש מהאי לאמור שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד עיי"ש וזה באמת פלא גדול על התוס' לכאורה ובהגהת מהר"ב רנשבורג מביא שבזית רענן פ' שלח ובס' תא"י השיגו בזה ע"ד התוס' ז"ל ואין הספרים הנ"ל ת"י לעיין בהם ובהגהת מהרצ"ח נדחק שם לחלק בין התראה מצד הסברא כדי להבחין בין שוגג למזיד ובין התראה גמורה מצד גזירת הכתוב ומהא דלאמור לא ידעינן רק דצריך התראה כדי להבחין וכו' עיי"ש שנדחק ולדידי חזי לי בע"ה להצדיק ד' התוס' הנ"ל בטוב טעם שחיו לומר שאישתמיט להו לבעלי התוס' ז"ל מתניתין וסוגיא מפורשת דלקמן ורק הסכת ושמע ונקדים מ"ש ברמב"ם פ"ד מה' ע"ז ה"ה דאם לא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן שעבד ע"ז וסוקלין אותם כיחידים שעבדו וממונם ליורשיהם משמע מדבריו דרק ביחידים צריכין התראה לכאו"א אבל אם רובן נדחו א"צ התראה לכאו"א וכ"כ שם מפורש בלח"מ ה"ה וגם בכ"מ ה"י שם כתב שמ"ש הרמב"ם ששולחין להם שני ת"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל א' בפרט עיי"ש:

ולכאורה גם דברי הר"מ הנ"ל המה נגד מאי דמפורש במשנתינו הנ"ל וצריכים התראה לכאו"א אמנם מצאתי מרגניתא טבא בשם הגר"א ז"ל ונדפס בסוף שנות אלי' על משניות זרעים בליקוטים שם שכתב ליישב שי' הרמב"ם הנ"ל והוכיח שיטתו מן המשנה עיי"ש מה שהרבה להקשות במתניתין א' מ"ש זה חומר ביחידים כו' והא כיון דאיכא נמי חומר במרובים שממונן אבד א"כ מאי קאמר זה חומר ביחידים הא בחד צד מרובים חמירא ועוד מאי לשון שהיחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט מאי לפיכך דמשמע שנותן טעם בכדי שיהיו שניהם שוין וז"א סברא כלל ועוד לשון זה חומר אינו מדוקדק ועוד קשה מאי דבמתניתין תנא וצריכים ב' עדים והתראה לכל אחד ואחד אחר הידיחוה נשים וקטנים וכו' הרי אלו כיחידים וקודם לזה הו"ל למיתני וצריכין ב' עדים והתראה והוא מותיב והוא מפרק לכולהו במאי דמפרש מ"ש במתני' וצריכין ב' עדים והתראה לכאו"א דזה קאי על הא דהידיחוה נשים וקטנים וכו' הרי אלו כיחידים ועלייהו קאמר דצריכין ב' עדים והתראה לכאו"א משום שדינם כיחידים אבל הידיחוה אנשים ונדחו רובן א"צ התראה וזה חומר ביחידים ממרובין שנאמר שם במתני' ועיי"ש דטעמא קיהב ג"כ מה שבמרובין א"צ התראה ומיתתן בסייף וממונם אבד וביחידים צריך התראה לכל אחד ואחד ומיתתן בסקילה וממונן פלט משום שאם נדחו רוב העיר ועבדו ע"ז עשאן התורה כעכו"ם שחטא ובעכו"ם כל מיתתו בסייף וא"צ התראה וממונו הפקר אבל יחידים שעבדו ע"ז דינן כישראל שמיתתן חלוקות לפי העבירות וצריכין התראה וגם מיתתן בסקילה וממונן פלט כדין הרוגי ב"ד שנכסיהם ליורשיהם עיי"ש בדבריו ותורת אמת היתה בפיו כדמוכח לה ממתני' עיי"ש:

ונבאר תחלה עפי"ז בע"ה פסקי הרמב"ם כאן גבי עיה"נ התמוהים מאוד לכאורה ומה שנראה בביאורם לפי דברי הגר"א ז"ל הנ"ל והוא דהנה כבר הבאנו לעיל מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' ו' דשולחים להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב וכו' והראב"ד השיג דלא מצינו תשובה מועלת אחר התראה ומעשה ובכ"מ שם מתרץ וז"ל וי"ל שמ"ש רבנו ששולחים להם שני ת"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל א' בפרט וכבר ביארנו ג"כ בשם הגר"א ז"ל דבאמת ס"ל להרמב"ם דמרובין שנדחו אין צריך התראה ומי יתן ונבין דברי חכמים וחידותם, הא להלן שם מבואר ברמב"ם דמיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותן כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותן מפרישין אותו נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצל נמצאו רובה מעלין אותו לב"ד הגדול וגומרים שם דינן והורגין כל אלו שעבדו בסייף וכו' וא"כ ממילא נמצא לפי"ז דלעולם איכא התראה גם במרובין שנדחו דהא קייל"ן דא"צ שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג כמ"ש ברמב"ם פי"ב מ"ה סנהדרין ה"ב עיי"ש ואף אם התרו בהן בפירוש לסקילה נמי י"ל דמותרה לד"ח הוי מותרה גם לדבר הקל עיין סנהדרין פ' ע"ב וא"כ לעולם מותרין ועומדין הן גם במרובין שנדחו דהא התרו בהן תחלה כדין יחידים והדר קשיא קושית הראב"ד האיך יועיל התשובה אחר התראה ומעשה ואף אם האזהרה ע"י, שני הת"ח לא מיקרי התראה גמורה כמ"ש בכ"מ הא מותרין הן מתחלה ומה זה שאמרו לדייק ממתניתין דמרובין א"צ התראה דהא ע"כ מ"ש הר"מ דכל מי שבאו עליו עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו מפרישין אותו וכו' וסוקלין אותן אין כונתו דוקא על מה שעבדו ע"ז אחר ששלחו להם שני התלמידי חכמים וכו' ונימא דבזה חלוקין דין המועטין דצריכי דוקא התראה אח"כ ומרובין א"צ התראה ולפירוש זה יתפרש מ"ש הר"מ שם כל מי שבאו עליו עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו אותו מפרישין אותו וכו' וסוקלין אותן דקאי על חטא ע"ז מה שחטאו אחר ששלחו אליהם שני הת"ח אבל מה שחטאו, תחלה קודם ששלחו שני הת"ח לא נחשב להם לעון אם חזרו בהן אף שהתרו בהן תחלה דזה ודאי אינו דהא כו"ע מודי דאין התשובה מועלת לפטור מן העונש בב"ד של מטה וכמ"ש ש הראב"ד כאן וכן מפורש במכות י"ג ע"ב ועיין ג"כ בשו"ת נוב"י מ"ק או"ח סי' ל"ה וקצרתי וכיון שכן הא לעולם מותרין ועומדין הן מתחלה דהא אותן המותרין מפרישין כל אחד ואחד וכו' ואם נמצאו רובה מעלין אותן וכו' ואיך איפשר לומר כלל שהמרובין א"צ התראה:

אמנם בהתבונני בדברי הרמב"ם כאן ראיתי לפרש את דבריו עפ"י מה שכתבתי בשם הגר"א ז"ל דבאמת מ"ש שם נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול אין, הכונה שצריך למצוא הרוב דוקא מאלה שהפרישו אותן שעבדו ע"ז אחר שהתרו אותן אלא ודאי דגם אלה שעבדו ע"ז בלא התראה כלל מצטרפין גם המה לרוב וכמו שהוכיח הגר"א ז"ל ממתניתין דמרובין א"צ התראה כלל ורק דינן יפה שנהרגין גם בלא, התראה ומצינו עוד הרבה ח"מ שנהרגין בלא התראה כמו ז"מ בסנהדרין פ"ח וע"ז בכתובות ל"ג ובן סו"מ לדעת רש"י סנהדרין ע"א ד"ה מתרין בו ומגדף לדעת הרמב"ם פ"ב מה' עכו"ם ה"ט עיי"ש בכ"מ ומ"ש הרמב"ם דכל מי שבאו עליו שני, עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו מפרישין אותו וכו' אין הכונה שרק אלה מפרישין לכל דין עיה"נ ומי שעבד ע"ש בלא התראה פוטרין אותו דהא אם ימצאו רוב העיר שעבדו נהרגין גם אותן שעבדו בלא התראה ורק דהני שעבדו בהתראה בעו הפרשה לענין שאם נמצאו כל העובדין מיעוטה דאז הדין שסוקלין אותן ושאר העיר ניצול משו"ה הוא דצריכי הפרשה אותן שהתרו בהן דאז ודאי אינן נסקלין בלא התראה כיון דדינן כיחידים אבל אם בין הכל נמצא רוב העיר ודאי דמצטרפי גם הני שעבדו בלא התראה וכמו שהוכיח הגר"א ז"ל ממשנתנו ויצדק מאוד מעתה גם מ"ש הרמב"ם דשולחים להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשי תשובה מוטב וכו' דודאי מהני תשובה לאלה שעבדו ע"ז בלא התראה וכמ"ש הר"מ דאזהרת הת"ח אינה התראה גמורה ושפיר מהני לזה תשובה שלא יצטרפו לרוב מעתה ופטורין הן וז"ב בע"ה בדעת הרמב"ם ודו"ק וזהו שלא כמ"ש הגאון מלבי"ם ז"ל בביאור התוה"מ פ' ראה אות ע"ד שביאר שיטת הרמב"ם ז"ל דחוץ מההתראה שהתרו בכאו"א על מיתת סקילה ישלחו לשם שני ת"ח להתרות בהם התראה כוללת וכו' ואם חזרו בהם דינם כיחידים מי שעבד במזיד בהתראת עדים נסקל ואם לא חזרו בהם אז אם ימצאו רוב שעבדו בהתראת סקילה ידונו אותם בסייף אף של"ה ההתראה רק על סקילה וי"א דמותרה לד"ח ל"ה מותרה לדבר הקל הלא על, מיתת סייף באה ההתראה הכוללת עכ"ד עיי"ש והמעיין בדברי הרמב"ם יראה שע"כ אין לומר כן בביאור דבריו דבפשוטו משמע ברמב"ם שם דבא להשמיענו שאם עשו תשובה מוטב היינו שאז באמת פטורים הם לגמרי ולא כמ"ש הוא ז"ל דאם חזרו בהן אז דינם כיחידים דמי שעבד במזיד בהתראת עדים יסקל גם כפיה"נ לא הי' לנגד עיניו מ"ש הגר"א ז"ל להוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל שם ה"ה דרק באם נידונין כיחידים אז מצריך להן התראה אבל לא במרובין שנדחו דאז ס"ל דכלל כצל א"צ התראה וכדמוכח לה הגר"א ז"ל ממתני' וכנ"ל:

והנה לכאורה משמע לי לפי"ד הגר"א ז"ל דמאי דילפינן מקרא דלאמור דצריך התראה לכאו"א לא נצרכה דרשה זו אלא בשעה שנידונין כיחידים ואין נידונין כעיה"נ שהרי כן פירש"י ז"ל במתניתין במ"ש וצריכין עדים והתראה לכאו"א כדיליף בגמ' ושם בגמ' יליף מקרא דלאמור דצריכין התראה לכל או"א ולפי"ד הגר"א ז"ל לא בא הכתוב אלא באם הידיחוה נשים וכו' שנידונין כיחידים דאז צריכין התראה אמנם לפי"ז צריך ליתן טעם דל"ל קרא ליחידים להצריך התראה וכבר למדו נסקלין דצריכי התראה לעיל בסנהדרין מ"א מקראי ואולי י"ל משום דעיה"נ יצאה לידון בדבר החדש דבמרובין א"צ התראה לכן בעינן קרא דבאם נידונין כיחידים צריכין התראה וקמל"ן קרא דחלוק דין מיעוטה שנדחו מרובה שנדחו גם בדין ההתראה אמנם קשה הדבר לומר דהא האי קרא דיצאו אנשים בני בליעל לאמור כתיב גבי מרובין שנידחו ונידונין בעיה"נ ואיך נימא דאתא לדין מיעוטן שנדחו להצריכן התראה וטפי מסתבר לומר כמ"ש בלח"מ שם ה"ה דמה שאמרו בגמ' לאמור שצריכין התראה לכאו"א היינו למדיחים וכדמשמע שם מדברי רש"י ז"ל עכ"ל וכ"כ ג"כ הגאון מלבי"ם ז"ל שם אות ע"ד לפי דרכו דהאי קרא דלאמור נלכה ונעבדה מבואר שבא על המדיחים שהם חייבין סקילה אעפ"י שלא עבדו ע"מ שאמרו נלכה ונעבדה כמ"ש ברמב"ם שם רפ"ד וצריך דוקא שיאמרו בלשון רבים נלכה ונעבדה עיי"ש עכ"פ ודאי הוא דלית לן קרא להצריך התראה במרובין שנדחו וקם דינא דמרובין א"צ התראה כלל וכמ"ש הגר"א ז"ל ודו"ק:

ומעתה מה ינעם לן לפי"ז להצדיק דברי התוס' ז"ל סנהדרין ד' מ"א שהבאנו לעיל מה שלא הביאו האי דינא דעיה"נ צריכה התראה ממתני' הנ"ל ומהאי קרא דלאמור דע"כ לפי"ז הא דמשנתנו לא נאמר אלא גבי יחידים דצריכין התראה וכדמדייק ותני לה גבי הידיחוה נשים וכו' או רק נדחו מיעוטן אבל בנדחו רוב העיר ע"י אנשים שדינן כעיה"נ עדיין לא שמענו ממתני' אמנם בתוס' שם משמע ע"כ דס"ל דגם במרובין שנדחו צריכין התראה וכשיטת הראב"ד שם בפ"ד מה' ע"ז ה"ו שכתב עמ"ש הרמב"ם אח"כ שולחין להם ב' ת"ח להזהיר אותן ולהחזירן אם חזרו ועשו תשובה מוטב א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל ופשיטא לי דגם התוס' ס"ל כאן דגם מרובין שדינם כעיה"נ מ"מ צריכין התראה ומשו"ה הוא שהביאו להוכיח מהא דלעיל ד' מ' ע"ב דמבואר שם דעיה"נ צריכה התראה גם בנדחו רובן שהרי כן מבואר שם במ"ש עיה"נ להנך תרתי לא דמיא שכן ממונן פלט הרי דמיירי במרובין שנדחו שממונן אבד ושוב אמר שם עדים זוממין להנך תרתי ל"ד שכן צריכים התראה הרי מפורש דגם במרובין צריכים התראה ומשו"ה הוא דקשיא להו לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דמנלן זה דהאי קרא דלאמור הא על המדיחים הוא דקאי וכמשנ"ת ומנלן דמרובין צריך התראה דבשלמא מיעוטן שנדחו דדינן כיחידים הוי בכלל נסקלין ול"צ קרא אבל מרובין שנדחו דדינן כעיה"נ מנלן דצריך התראה דהא מהני לא אתיא שכן ממונן פלט וכנ"ל וא"ש מאוד דברי התוס' הנ"ל ודו"ק כי דברים אמיתים הם בע"ה:

פלג ה

ומעתה נבוא ליישב ג"כ עיקר קושית התוס' במאי דמצינו ג"כ דפליגי תנאי בהאי מילתא אי אנשי עיה"נ צריכין התראה במרובין שנדחו והאי תנא דס"ל דצריכין התראה יליף לה ממקרא מפורש וכמו שנאמר בע"ה ונקדים ג"כ לזה מה שמצינו עוד חומרא יתירה גבי עיה"נ מה שאינו בכה"ת כולה דהנה ז"ל הרמב"ם שם בפ"ד מה' ע"ז ה"ו הנ"ל והאיך דנין עיה"נ וכו' נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב וכו' עכ"ל ובכ"מ שם נתקשה מנלי' להרמב"ם שמכין גם טף ונשים ועיי"ש ג"כ במגדל עוז מ"ש דבכריתות אית בזה פלוגתא דר"א ור"ע ופסק הרמב"ם כר"א דנהרגין משום דסתם ספרי ר"ש וקאי כוותי' עיי"ש ובמפרשים תמהו ע"ד המ"ע הנ"ל דבש"ס שלנו לא נמצא כלל המחלוקת הנ"ל והיטב אשר דיבר בזה מו"ח הגאון בספרו ש"ח כי נמצא פלוגתא זו בתוספתא כאן פי"ד דסנהדרין וכבר קדמו ג"כ בזה בס' פר"ח המחובר לחלק אה"ע בחי' על הרמב"ם שם פ"ד מה' ע"ז וכן העיר בזה ג"כ בתפארת ישראל על משניות שם במקומו סו"פ חלק עיי"ש והנה זה לשון התוספתא קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר"א אומר נהרגין א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה אם לרחם על בהמתן הרי כבר נאמר ואת בהמתה לפי חרב מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה ר"א אומר אף גדולים אין נהרגין אלא עפ"י עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' שמא יאמרו ב"ד הרי אנו עושין עיה"נ ולמחר יהי' אחיהן וקרוביהן קושרים שנאה בלבם עלינו אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם כלומר שאין בלבנו עליכם דין אמת דנתם עכ"ל התוספתא ובמנחת ביכורים שם על התוספתא מביא בשם הת"ב שמפרש מ"ש רבי אליעזר אף גדולים אין נהרגין אלא עפ"י עדים והתראה דהיינו דר"א דריש מהאי קרא דונתן לך רחמים דבעינן דוקא התראה גם בגדולים וגרס אח"כ דבר אחר מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' ולפי פירושו ע"כ דה"ט דר"א דפליג על ר"ע וס"ל דקטנים נהרגין משום דלא דריש לקרא דונתן לך רחמים לרחם על הקטנים כדדריש ר"ע רק דריש להאי קרא דצריך עדים והתראה והיינו רחמים דכתיב בקרא שאין להורגן בלא התראה וגרס ד"א מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' וגירסא זו נראה נכונה דמש"כ במנחת ביכורים שם לפרש דר"א קאמר דא"צ האי קרא לרחם על הקטנים כיון דגם גדולים אינן נהרגין בלא התראה א"כ איך יהרגו הקטנים דהא לאו בני התראה נינהו ומשום הכי דריש לי' לקרא דונתן לך רחמים על הא דקרוביהם אין להם שנאה על הב"ד עיי"ש אין דבריו נראים לכאורה דהא אדרבא ר"א פליג שם על ר"ע וס"ל דקטנים נהרגין ואיך קאמר השתא דאינן נהרגין משום דצריך התראה וע"כ דלדבריו גרס כאן ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ואה"נ דר' אלעזר ס"ל דאין הקטנים נהרגין מה"ט דלאו בני התראה נינהו ולפלא שלא ביאר דבריו וטפי מסתברים דברי הת"ב שהביא דר"א לשיטתו דס"ל דהקטנים נהרגין קאמר דהאי קרא אינו ממעט את הקטנים לפטרן מן המיתה אלא קאתא להצריך בגדולים עדים והתראה וכשהתרו בהן שוב נהרגין גם נשיהם וטפיהם מקרא דהחרם אותה ואת כל אשר בה כמ"ש בכ"מ שם בטעמא דהרמב"ם עיי"ש:

היוצא לנו מזה דלר"א דס"ל דקטנים נהרגין דריש מקרא דונתן לך רחמים להצריך דוקא התראה בעיה"נ אבל קטנים אינו ממעט מהאי קרא ור"ע דס"ל למעט קטנים מהאי קרא דונתן לך רחמים שוב לית לי' קרא להצריך כאן התראה בעיה"נ וממילא משמע דאה"נ דס"ל לר"ע דא"צ כאן התראה בעיה"נ ועיי"ש במצפה שמואל על התוספתא מ"ש בשם הת"ב שנתקשה לפי"ז מה דבר"פ היו בודקין דילפינן התראה ולמה לא הביאו מעיה"נ ולענ"ד דזה לק"מ דהא באמת מהאי קרא דונתן לך רחמים לחוד אין ללמוד דצריך התראה וכי התראה רמיזא בהאי קרא ורק מכיון דילפינן עיקר דין התראה בשאר חייבי מיתות מקראי כמ"ש בר"פ היו בודקין דכתיב וראה את ערותה וכו' עד שיראוהו טעמו של דבר וכן קרא דוכי יזיד כו' שהתרו בו ועדיין הוא מזיד וכיוצא באלו שמביא הש"ס התם ד' מ"א ע"א דמינייהו ילפינן דצריך התראה בשאר חייבי מיתות שפיר דריש ר"א דהאי קרא נמי דכתיב גבי עיה"נ ונתן לך רחמים אתא נמי להצריך התראה גם גבי עיה"נ והיינו רחמים דכתב כאן בהאי קרא וכנ"ל ופסק הרמב"ם בהאי דינא דקטנים כר"א שנהרגין גם הם אף דס"ל ג"כ דמרובים א"צ התראה וכמו שנאמר לקמן בע"ה מילתא בטעמא:

ומה מאוד ירוח לן מעתה ליישב קושית התוס' לעיל ד' מ"א שהבאנו לעיל משה"ק מנלי' התראה בעיה"נ דמהני לא אתיא שכן ממונן פלט ולהנ"ל הא מפורש להדיא דר"א דמצריך התראה גם במרובין יליף לה מהאי קרא דונתן לך רחמים דע"כ ר"א ור"ע במרובין שנדחו פליגי דבמועטין שנדחו הא דינן כיחידים ול"צ קרא ליחיד שעבד ע"ז דצריך התראה ובמרובין שנדחו ודינן כעיה"נ יליף ר"א מהאי קרא דונתן לך רחמים דגם הם צריכין התראה לכל אחד ואחד והסוגיא דלעיל בסנהדרין ד' מ' ע"ב שהביאו התוס' שם להוכיח דפשיטא להו שגם בעיה"נ היכי דממונן אבד צריכין ג"כ התראה ע"כ כר"א אתיא וכנ"ל וה"ט דצריך קרא מיוחד גבי עיה"נ דמהני לא אתיא וכמ"ש התוס' שכן ממונן פלט ומ"מ אי לאו אינך קראי דמפורש בהו דבעלמא צריך התראה מהאי קרא לחוד דונתן לך רחמים לא הוי ידעינן ללמוד מכאן דצריך התראה דהא דין התראה לא רמיזא כלל בהאי קרא ורק מכיון שלמדנו מקראי דבחייבי מיתות אחרים צריכין התראה מוקים לי' ר"א נמי להאי קרא שהצריכה תורה לרחם גם על אנשי עיה"נ דהיינו שהצריכה להן התראה לכל או"א ובלא התראה אינן נהרגין וכנ"ל ודו"ק:

ועדיין דברי הרמב"ם צריכין ישוב במאי דאחז החבל בב' ראשין שפסק כר"א דטף ונשים נהרגין ופסק ג"כ דמרובין שנדחו א"צ התראה ולפי המבואר בתוספתא הנ"ל לכאורה א"א שיתקיימו כאחד דלר"א דס"ל דטו"נ נהרגין הא מצריך האי קרא דונתן לך רחמים וגו' להצריך התראה ולר"ע לפי"מ שביארנו דלא מצריך התראה במרובין הא דריש לי' להאי קרא לפטור את הקטנים ולמה א"כ פסק הרמב"ם כחומרי שניהם גם זו"ז כבר נתקשו כולם במאי דפסק הרמב"ם כר"א נגד ר"ע ועיין מצפה שמואל שם על התוספתא מ"ש בשם הפר"ח שהקשה דמן התוספתא שם משמע דגם רבנן פליגי על ר"א בזה ועיין ג"כ בתפארת ישראל על משניות שהקשה כן ס"פ חלק ונדחקו כולם בטעמא דהרמב"ם שפסק כן כר"א אמנם לענ"ד נראה לקיים דברי הרמב"ם שהוכיח שיטתו ממשנתנו דמשמע לי' דהאי תנא דמתניתין ס"ל כן דנו"ט נהרגין וא"צ התראה במרובין דהנה נראה ברור דמאי דאסיק תנא במתניתין ולא ידבק בידך מאומה מן החרם שכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם וכו' ע"כ לאו דדריש כן מרישא דהאי קרא שמביא במשנתנו מ"ש ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דמזה לא מידרש כן ורק דאסיפא דקרא סמיך מאי דכתיב אחר הא דלא ידבק וגו' למען ישוב ד מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו' וע"ז הוא דקאמר תנא האי מילתא שכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם וכן מצאתי הגירסא במתני' שבירושלמי עיי"ש שכן מבואר להדיא דדריש כן התנא מסיפא דהאי קרא ומעתה נראה לומר פירושא דהאי מילתא כפשוטו דהיינו דקאמר לן תנא כלפי מאי דס"ל בע"כ במרובין שנדחו א"צ התראה וכמו שהוכיח הגר"א ז"ל ממ"ש במתני' תחלה הדיחוה נשים וכו' הרי אלו כיחידים והדר נקט דצריכין ב' עדים והתראה לכל אחד ואחד וכנ"ל וס"ל נמי להאי תנא דגם טף ונשים של העובדין ג"כ נהרגין וא"כ תיקשי לכאורה מאי דריש מהאי קרא דונתן לך רחמים וגו' ומשו"ה הוא דמסיק תנא דמשנתינו הא דולא ידבק בידך וגו' ודריש האי מילתא שכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם ונמצא מפרש האי קרא כפשוטו שהבטיחה לנו התורה באם יעשו הב"ד דין ברשעים לדונם כדינם ולבערם מן העולם יסתלק חרון אף מן העולם מפני שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם וכמ"ש חז"ל מובא בפירש"י עה"ת פ' נח בקרא קץ כל בשר שכל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים וכאן דמיירי מחטא ע"ז בעיה"נ שפיר קאמר קרא הכה תכה וגו' ולא ידבק בידך וגו' למען ישוב ד' מחרון אפו ונתן לך רחמים ומפרש קרא כפשוטו שמפני כן ירחם ד' על עמו משא"כ בטרם ידונו הרשעים אשר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים כמ"ש בב"ק ד' ס' ע"א עיי"ש ותנא דברייתא לאוסופי הוא דקאתא לומר דלבד מה שכאשר אבדו הרשעים נסתלק חרון אף מן העולם אלא שגם באבידתם באה טובה לעולם ויליף לה ממ"ש באבוד רשעים רנה והיינו דכתיב בקרא ונתן לך רחמים וגו' דעל סילוק חרון אף בלבד די לן במ"ש למען ישוב ד' מחרון אפו אלא דבא לדרוש גם סיפא דהאי קרא דטובה באה לעולם עי"ז וז"ש ונתן לך רחמים וגו' והיינו טעמא דדריש הכא משום דס"ל ל לתנא דמתני' דעיה"נ במרובין שנדחו א"צ התראה כמשנ"ת ותיקשי לי' מאי דריש מהאי קרא דונתן לך רחמים לכן מסיק פירושא דהאי קרא כפשוטו וממילא שמענו דע"כ ס"ל להאי תנא דמתני' דגם טו"נ נהרגין ולא ממעטי להו מהאי קרא דונתן לך רחמים כמ"ש ר"ע בתוספתא דאל"ה למה לא דריש תנא להאי קרא דקאי לפטור את הקטנים ומדאסיק תנא פירושא דהאי קרא כפשוטו דאתא לנחומי לרחם עי"ז על עמו ישראל ע"כ דס"ל להאי תנא דגם טו"נ נהרגין דכיון דהתראה א"צ ולית לן קרא לפוטרן ממילא איתרבו גם הם בריבויא דהאי קרא דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה וכמ"ש בכ"מ שם ברמב"ם וקם דינא דגם טו"נ נהרגין כמ"ש הרמב"ם וגם התראה א"צ וה"ט דפסק כן הרמב"ם משום דלפי"ז מוכח דתנא דסתם מתני' ס"ל כן וכמשנ"ת ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה:

פלג ו

ונוכל ג"כ עפי"ז לנעוץ סוף המסכת לראשיתה בדרך פשוט בע"ה לפי"מ שביארנו דע"כ ס"ל להאי תנא דמתניתין שלהי סנהדרין דעיה"נ א"צ התראה ולכאורה יש להקשות דלפי"ז תיקשי לן בעיקר דין עיר הנדחת איך משכחת לה והא הוי עשאאי"ל דהא העדים יכולים לומר לפוסלן לעדות באנו וכמשה"ק כה"ג התוס' לעיל בסנהדרין ד' מ"א ע"א ד"ה א"נ לענין עידי נערה המאורסה ותירוצם ליש כאן כמובן דבשלמא בכל חייבי מיתות לא תיקשי כנ"ל דכיון שמעידים שהתרו בו בעונש מיתה ע"כ דלהורגו באו אבל כאן בעיה"נ כיון דקיימינן השתא שא"צ התראה א"כ תיקשי כנ"ל דהא העדים יכולים לפטור א"ע ע"י שיאמרו שבאו לפוסלן לעדות והוי עשאאי"ל:

ולתרץ קושיא זו עלינו להעתיק מ"ש באו"ת לתרץ קושיתו שהקשה בסי' ל"ח לשיטת התוס' הנ"ל דא"כ לר"י בר"י דס"ל חבר א"צ התראה תיקשי נויי בכל חייבי מלקות נימא דהוי עשאאי"ל מה"ט דהעדים יאמרו שבאו רק לפוסלו לעדו' וכתב שם דבשלמא בחייבי מיתות ליק איך יתחייב דילמא לפסול עדות באו כיון דא"צ התראה לר"י בר"י די"ל דאי לפסול באו למה העידו דעבר איסור מיתת ב"ד הול"ל דעבר על איסור מלקות ומ"ל לשקר כולי האי א"ו דלהורגו נתכוונו אבל במלקות תיקשי כנ"ל היכי משכ"ל והא הוי עשאאי"ל ומתרץ שם וז"ל דודאי צ"ל הא דפריך אלא אשת חבר לריב"י היכי מיקטלה ולא אמרינן באמת דלא מיקטלה ומי הכריח לגמ' לומר אוקימתא טובא וצ"ל דקושית הגמ' הוא לרב פפא דמוקי לעיל ד' ח' ע"ב מתני' דריש מכלתין מש"כ ר"מ אומר בג' וחכ"א בכ"ג דבאשה חבירה עסקינן ובהא פליגי דרבנן ס"ל כריב"י ולכך בכ"ג דאיפשר לבוא לד"נ ע"ש ולכך פריך היכי משכחת לה הא יאמרו העדים לאוסרה ע"ב באנו ולית כאן חיוב מיתה דהוי עשאאי"ל וא"כ הול"ל דמש"ר בג' ועיי"ש ד' ח' ע"ב בתוס' ד"ה באשה חבירה שמבואר כן ותמה שם על המהרש"א שהקשה שם בד' מ"א דהל"ל בעדים מעידים אחר מות בעלה וז"א דהא על הך משנה דמש"ר קאי וע"כ מיירי שהבעל חי דזה מקרי מש"ר אבל במת בעלה ואנו דנין רק אם היא חייבת מיתה אין זה מיקרי מש"ר רק ד"נ בעלמא ולפי"ז י"ל דבכל ח"מ דעלמא לא תיקשי לריב"י דלמא לפוסלו לעדות באו משום די"ל דס"ל לריב"י כר"מ דקאמר שם בסנהדרין ד' כ"ז ע"א דהוזם לד"מ ג"כ פסול לד"נ וא"כ אי לפוסלו. לעדות באו הול"ל דעבר על איסור לאו ומיפסל ממילא גם לד"נ ורק בהא דאשה חבירה שפיר הקשו התוס' כיון דקאי על מתני' דריש מכלתין ומוקמינן דחכמים ס"ל כריב"י לדידהו תיקשי דילמא לפוסלו לעדות באו דא"ל דגם לדידהו ס"ל כר"מ בהאי מילתא דהוזם לדבר קל פסול גם לד"ח דא"כ למה דחיק ר"פ למצוא סתם מתני' כר"מ והא מהאי מתני' דריש מכלתין מוכח מדשנאה בלשון חכמים דע"כ כיון דס"ל כריב"י דחבר א"צ התראה ס"ל נמי כר"מ בהא דהוזם לד"מ פסול לד"נ דמה"ט נאמנים העדים וא"ל דלפוסלו לעדות באו דא"כ הול"ל שעבר על איסור לאו ומשו"ה הוא דקשיא להו להתוס' דוקא כאן ותירצו דהול"ל שהוא זינה עם נ"מ וא"כ אף דס"ל לחכמים כריב"י דחבר א"צ התראה מ"מ בהא מילת' דהוזם לד"מ וכו' איפשר דלא ס"ל כותי' עכ"ד האו"ת והעתקתי כל דבריו כי צריכים הם לעניננו:

אמנם עם כל יקרת דברי האו"ת הנ"ל א"א לקיים הדברים כמ"ש הוא ז"ל דהא אכתי תיקשי כנ"ל והתוס' לא תירצו כלום לפי"ז דהא אף לפי תירוצא שתירצו דבמתניתין דמש"ר י"ל דאם לפוסלו לעדות באו הול"ל פלוני בא על נ"מ עדיין מ"מ מוכח מסתמא דמתני' דחכמים ס"ל כר"מ בהאי דינא דהוזם לד"מ פסול גם לד"נ דע"כ לאו במש"ר בלחוד הוא דס"ל כריב"י דחבר א"צ התראה וע"כ דגם בכה"ת כולה ס"ל כריב"י דחבר א"צ התראה דמ"ש וא"כ לוא יהא דממש"ר אין להוכיח דס"ל ג"כ כר"מ דהוזם לד"מ פסול לד"נ דגם זו"ז א"א שיאמרו העדים לפוסלו לעדות באנו דא"כ הל"ל פלוני בא על נ"מ מ"מ בכל ח"מ דעלמא הא ג"כ תיקשי דמצו אמרי העדים לפוסלו לעדות באו כיון דגם בכל ח"מ הא ס"ל כריב"י דחבר א"צ התראה ובהנך ע"כ עלינו לתרץ דס"ל כר"מ דהוזם לד"מ פסול לד"נ והל"ל דעבר על איסור לאו בעלמא וכנ"ל וא"כ הא עדיין מוכח מסתמא דמתניתין דשנאה בלשון חכמים דס"ל כריב"י דחבר א"צ התראה ע"כ דס"ל נמי לפי"ז כר"מ דהוזם לד"מ פסול לד"נ ולמה דחיק ר"פ למצוא סתם מתני' כר"מ לעיל כ"ז ע"ב אלא שבאמת עיקר הוכחת האו"ת הנ"ל שדחק זאת בכונת התוס' דא"כ יקשה למה דחק ר"פ למצוא סתם מתני' כר"מ אין לה מקום כלל דהתם בסנהדרין כ"ז רב פפי הוא דקאיירי בי' ולא רב פפא וגברא אגברא קרמית ורב פפי איפשר דס"ל כאינך אוקימתא דהש"ס לעיל ד' ח' ע"ב דלא מוקי לה פלוגתת ר"מ וחכמים במש"ר באשה חבירה כרב פפא וכן אזדא נמי לפי"ז גם מ"ש לדחות קושית המהרש"א די"ל שהעידו העדים לאחר מיתת בעלה ופשיטא לי' טובא דעל מתני' דמש"ר קאי דודאי י"ל נמי דגם ר"ת לית לי' אוקימתא דר"פ והדר קשיא משה"ק באו"ת מאי פריך על ר"ח א"ח דמקטלה היכי משכ"ל ודילמא באמת לא מיקטלה אמנם בשום לב עיקר קושיתו בסוגיא שם לק"מ עפימ"ש המפרשים להוכיח מהא דר"ח דע"כ ס"ל דעידי זנות צריך דו"ח לאוסרה על בעלה דאל"ה היכי משכחת לה כלל שיוזמו הרי לא אמרו באיזה יום דמסתמא בלא חקירת הדיינים אין העדים אומרים הזמן עיין נוב"י מ"ק אהע"ז סי' ע"ב בשם מהרא"ש ומבואר שם ג"כ בנוב"י בריש התשובה הנ"ל דבעידי כיעור או עידי הודאה שהודה לפניהם שזינתה א"צ דרו"ח כיון דעפ"י עדות כזה לא משכחת דתיהרג לכך ל"ד לד"נ עיי"ש וא"כ לכאורה ר"ח דמיירי שם בלא אתרו בה כמ"ש בסוגיא תיקשי ג"כ הא א"א לבוא לד"נ בלא התראה ושוב א"צ דו"ח והיכי קאמר הוזמו והא לא משכ"ל כלל שיוזמו וע"כ דזה ל"ק משום דר"ח הא מיירי באשה חבירה דמיקטלה גם בלא התראה א"כ שפיר משכחת לה דתיהרג ושוב דמי לד"נ וצריך דו"ח ולפי"ז שפיר מקשה הש"ס דא"כ א"ח דמיקטלה היכי משכחת לה דאין לומר דבאמת לא מיקטלה א"כ שוב א"א שיבוא לידי ד"נ וא"צ דו"ח ושוב א"צ התראה ולא משכחת לה שיזומו העדים כלל א"ו מוכת מדברי ר"ח גופה דמשכחת לה בשום צד דתיהרג א"ח אף בלא התראה לכן גם העדים צריכי דו"ח דדמי' לד"נ וכנ"ל ואזדא לה קושית האו"ת הנ"ל ודו"ק כי הדברים נכונים מאוד ולפי"ז ודאי דהתוס' שם לא כיונו כלל בדבריהם שם להאי הוכחה דא"כ יש למצוא סתם מתני' כר"מ בהא דהוזם לד"מ פסול לד"נ דא"כ לא תירצו כלום וכמו שכתבנו לעיל ורק כלפי מה שהקשו בהאי דינא דנערה המאורסה דגם בשהעידו שזינתה עם אחד מקרובי' הא מצי אמרי שבאו לפוסלו לעדות וע"ז תירצו דא"כ הל"ל פלוני בא על נ"מ וז"פ והדר קשיא קושית האו"ת על דברי התוס' הנ"ל דאכתי מה יענו בכל ח"מ בעלמא לריב"י הא הוי עשאאי"ל לפי"ז דיאמרו העדים לפוסלו לעדות באנו ועיי"ש שבאמת נשאר בצ"ע על התוס' בטרם העלה תירוצו הנ"ל וכבר דחינו אותו וע"כ עלינו לתרץ קושיא זו כמ"ש באו"ת דמאן דס"ל כריב"י ע"כ דס"ל נמי כר"מ דהוזם לד"מ פסול לד"נ ומשו"ה לא מצי אמרי העדים שבאו לפוסלו לעדות דא"כ הל"ל שעבר על איסור ל"ת דג"כ פסול אף לד"נ וכנ"ל וזה מוכרח:

ולפי"ז יש לתרץ גם מה שהקשינו אנחנו בהאי דינא דעיה"נ כפי שהוכחנו ממתניתין דשלהי מכלתין דע"כ ס"ל להאי תנא דעיה"נ א"צ התראה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וא"כ הא הוי לעולם עשאאי"ל דהא מצי אמרי העדים דלפוסלן לעדות באו כיון שלא התרו בהם ולהנ"ל י"ל דע"כ ס"ל להאי תנא נמי כר"מ דהוזם לד"מ פסול לד"נ ואף אם יעידו עדים שעברו על איסור לאו בעלמא מיפסלי ג"כ לד"נ וא"כ שוב מוכח דע"כ באו לחייבם מיתה דאי לא באו רק לפוסלן לעדות הול"ל שעברו על איסור לאו בעלמא דאף אם יאמרו שרצו לפוסלן לכל עדות וגם לד"נ הא פסלי להו גם בעבירת לאו בעלמא וע"כ דבאו לחייבם מיתה והוי שפיר יכול להזימה ונמצא דסיפא דמכלתין בראשיתה תדא באידך מישך שייכא דכיון דע"כ מוכח משלהי מכלתין דס"ל לתנא דמתניתין דעיה"נ א"צ התראה וע"כ דס"ל נמי דהוזם לדבר קל מיפסל ג"כ לד"ח ובעבירת לאו בעלמא מיפסלי גם לד"נ לכן שפיר קתני ג"כ בריש מכלתין דמש"ר בעשרים ושלשה לרבנן ולאוקימתא דר"פ ע"כ באשה חבירה מיירי וס"ל כריב"י דחבר א"צ התראה וע"כ דס"ל נמי דגם בעבירת לאו בעלמא מיפסלי לד"נ דאל"ה תיקשי קושית התוס' בכל ח"מ דהוי עשאאי"ל שהעדים יאמרו לפוסלו לעדות באו ובשלמא בהאי דינא דמש"ר י"ל כמ"ש בתוספות לתרץ דא"כ הול"ל שהוא זינה עם נ"מ אבל בכל ח"מ דעלמא הא תיקשי כנ"ל דהיכי משכחת להו והא העדים יכולים לומר שלא באו רק לפוסלו לעדות וא"כ הוי עשאאי"ל וע"כ לומר כמ"ש באו"ת דלהאי תנא דס"ל כריב"י ע"כ דס"ל ג"כ כר"מ דהוזם לד"מ פסול לד"נ ונמצא דנם אם היו מעידין עליו שעבר על איסור לאו בעלמא הוי מיפסל ג"כ לכל עדות דעלמא ואף לד"נ ונמצא דבאם מעידין עליו שעבר על חיוב מיתה שפיר הוי עשאאי"ל הרי לפנינו דמוכח ע"כ דתנא מתניתין בשלהי מכלתין דס"ל עיה"נ א"צ התראה והני רבנן דפליגי על ר"מ בריש מכלתין וס"ל דמש"ר בכ"ג לאוקימתא דר"פ לעיל ד' ח' ע"ב דמיירי באשה חבירה ע"כ דלתרווייהו ס"ל דהילכתא כר"מ דהוזם לד"מ פסול לד"נ ועבר על דבר קל פסול ג"כ לדבר חמור וכמו דקייל"ן נמי כותי' דר"מ בהא כדאסיק לעיל בסוגיא ד' כ"ז דהילכתא כותי' וחדא באידך מישך שייכא ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה:

פלג ז

ועפ"י הדברים האלה נבוא לחבר ג"כ מ' סנהדרין למ' מכות הסמוכה לה לפי מה שביארנו לעיל דע"כ ס"ל להאי תנא שלהי מכלתין דמרובין שנדחו א"צ התראה וכתבנו להקשות לפי"ז בעיקר דין עיה"נ דהאיך נאמנים העדים והא הוי עשאאי"ל דהא אם יוזמו העדים יכולין לפטור א"ע ממיתה ע"י שיאמרו שלא באו להורגן אלא לפוסלן מן העדות וכמשה"ק כן התוס' בכה"ג לעיל בסנהדרין ד' מ"א ע"א ד"ה א"נ ובכל ח"מ א"א שיאמרו העדים כן משום שע"כ הם מעידים שהתרו בו וע"כ דבאים להורגו הא מיהת בעידי עיה"נ קשיא כנ"ל וכבר כתבנו לעיל מזה ולעניננו נרחיב עוד מעט דברים בביאור הקושיא הזאת בטרם נבוא ליישב אותה בע"ה דהנה שם באו"ת סי' ל"ח כתב ליישב עפימש"ש דמכאן הוכיח הרמב"ם את שיטתו מאי דס"ל דבחייבי מלקות חייבים העדים זוממים גם אחר שנלקה הנידון ול"ש בזה כ"ז ולא כאשר עשה דאל"כ תיקשי לריב"י בכל חייבי לאוין למה ילקה הא הוי עשאאי"ל דכיון דאי"צ התראה הא' יכולים העדים לומר שלפוסלו באו וע"כ שאיפשר שיזומו אחר שילקה ואז ודאי חייבים ול"מ למיפטר נפשי' במה שיאמרו שכיונו כונה אחרת דמ"מ הא הוא נלקה על פיהם עיי"ש הדר מסתפק שם למה באמת לא ילקו העדים גם אם באו לפוסלו לעדות ולמה לא יהי' בכלל והצדיקו את הצדיק וכמו עידי קינוי וסתירה שהוזמו דלוקין כמ"ש ברמב"ם פכ"א ד"ה מה' עדות ומסיק דמשו"ה ל"א בזה האי דין דוהצדיקו משום דזה לא נאמר רק בב"ג וכה"ג דא"א לקיים בהו הזמה אבל בהעידו לפסול דמקיים הזמה דאף הם נעשים פסולים א"כ כל דנוכל לקיים הזמה לא אמרינן דילקה ונתקשה שם לפי"ז במ"ש הר"מ פכ"א מה"ע ה"ט עדים שהעידו שגנב ושנים העידו שמכר כל כת מהן שהוזמו נהרגת שגניבה היא תחילת חיובי של זה למיתה וכו' והקשה למה לא פרט דז"א רק באם א"א לומר לפסול אותו נתכוונו דאל"ה נימא לפסול לעדות נתכוונו עיי"ש שנשאר בצ"ע ולדידי חזי לי טפי מ"ש בשו"ת נובי"ק אה"ע סי' נ"ז דאם באו עדים להעיד על אדם אחד לפוסלו לעדות צריך דו"ח גם בזה"ז משום דל"ש בזה נעילת דלת ואעפי"כ אם הב"ד דרשו וחקרו ואמר א"י לא בטלה עדותו כי פסול א"י של העד אינו מחמת דו"ח רק מטעם עשאאי"ל וכמו שמצינו דבבדיקות כשר א"י מה"ט משום דהוי יכול להזימה אבל חקירות הוי עשאאי"ל והא דבעינן עשאאי"ל לא מודרשת וחקרת ילפינן אלא מועשיתם כאשר זמם ולכן כתבו התוס' בריש מס' מכות דהיכי דלא קאי כלל ועשיתם ל"ב יכול להזימה **(הגה [עיין בנוב"י מ"ק אה"ע שם סי' ע"ב מ"ש להוכיח כתי' הב' שבתוס' הנ"ל דהיכי דל"ש כ"ז ל"ב כלל עשאי"ל ולא כמש"ש בתי' הא' דכיון שלוקין הוי שפיר כאשר זמם עפימשה"ק שם לפירוש ר"ת בריש מכות בפי' הק"ו דמה הסוקל אינו נסקל וכו' דע"כ נאמר לפי' זה דהמיעוט דב"כ אתא להראות אם באו להעיד על ב"כ לא ימותו כלל אם א"ח מיתה בשביל הבועל כגון שלא העידו מי הוא הבועל וכו' וא"כ קשה דא"כ הו"ל עשאאי"ל וכו' דכאן ל"ש תי' הא' שבתוס' דהרי במיתה לא מקיים כ"ז במלקות וע"כ כתי' השני דבכה"ג ל"ב כ"ז כלל ע"ש והקשה לי ע"ז רב גדול אחד ודחה הוכחת הנוב"י ז"ל הנ"ל דאולי באמת הדין כן אם היינו דורשים האי ק"ו ומה הסוקל וכו' אז באמת נאמר דבכה"ג דלא באו להעיד על הבועל וכמ"ש בנוב"י אה"נ דפטורה היא הב"כ בכה"ג ממיתת שריפה כיון דעידיה אינם ניזומין ומאי הוכחה יש כאן עכ"ד. וע"ז השבתי לו להצדיק הוכחת הנוב"י הנ"ל בפשוטו דס"ל להנוב"י ז"ל דאם הי' הדין שב"כ אינה נהרגת אם אין העדים מעידין אלא עלי' ולא על הבועל משום דבכה"ג הוי עשאאי"ל אז ודאי דגם באם הי' מצטרף לזה העדאת העדים עלי' ירד עם העדאתן על הבועל מ"מ שורת הדין לא היתה היא הב"כ נהרגת גם בכה"ג כיון דעלי' בעצמה לעולם הו"ל עשאאי"ל והו"ל להיות פטורה דאף אם יזומו העדים יתחייבו מיתה משום הבועל מ"מ מה יועיל זה לגבה דידה וזה דומה לאם הי' מעידים על ב' דברים נפרדים בשני אנשים שעשו עבירה אחת או שתים בשעה אחת ובמקום אחד ואם לגבי האחד אינו יכול להזימה ולגבי השני יהי' יכול להזימה היתכן שיתחייב גם זה שאאי"ל משום דהוי שאי"ל לגבי השני משום שאם יוזמו על האי שעתא לגבי דהאי ממילא יוזמו גם לגבי השני כיון שהעידו על שעה אחת. ודאי הסברא נותנת שאין לחייב זה משום זה ומשו"ה הוא דפשיטא לי' להנוב"י ז"ל שא"א לומר כן דהא לפוטרה לעולם א"א דקרא כתיב באש תשרף ומשו"ה הוא שהוכיח דכאן ל"ב עשאי"ל כלל וז"ב ושוב, הודה הרב הנ"ל לדברי גם הוכיח כדברי מסנהדרין מ"א דפריך א"מ א"ח דמיקטלה לר"י בר"י האיך משכ"ל ולכאורה הלא שפיר משכ"ל כגון דהבועל ל"ה חבר והתרו בו וחייבין מיתה משום הבועל והוי ממילא עשאי"ל אע"כ דזה אינו מועיל מה שהוי יכול להזימה לגבי אפר וז"ב וא"צ לראי' כלל]:)** ובכה"ג אינו יודע דחקירות שוה לבדיקות מה"ט דכשר ובעדים שבאו לפסול לעדות אף דגם הם אם הוזמו נפסלים אבל לא מטעם כאשר זמם נפסלים אלא מטעם רשעים שהעידו שקר ותדע דכאשר זמם לא שייך אלא אם נגמר הדין והני עידי שקר נפסלים בודאי גם קודם שנגמר דינו של הנידון משום שהעידו שקר אבל כאשר זמם ל"ש בהו כלל וא"א לקיים כלל כאשר זמם שהרי אם העידו בתשרי על ראובן שעבר עבירה בניסן א"כ רצו לפסול כל העדות שהעיד ראובן מניסן עד תשרי דבזה ודאי למפרע נפסל ראובן וכו' ואם באנו לקיים כ"ז צריכין לפסול כל העדות שהעידו העדים מניסן ועד תשרי והא ודאי ליתא דמטעם רשע הא עד שעה שהעידו צדיקים היו ומטעם כאשר זמם כו' הא יפסידו הלקוחות אם נפסלי' למפרע וכו' והתורה אמרה ועשיתם לו ולא לאחרים ול"ש בהו כ"ז כלל ואפילו לתי' הראשון שבתוס' שם שכתבו דמתקיים כ"ז ע"י המלקות וממילא נימא גם כאן דמתקיים בזה כ"ז ע"י המלקות ובעינן עשאי"ל וכו' אמנם כאן אפילו מלקות לא מחייבי הזוממין וכו' דלא תענה הוי לאו שאב"מ וקרא דוהצדיקו וכו' בעינן דוקא שירשיעו בעדותן איזה דבר כמו בב"ג לענין מת"כ וכו' אבל בבאו לפוסלו לעדות לדידי' מאי איכפת לי' וכמ"ש בב"י סי' ל"ח בשם הריב"ש דמה"ט יכולין לפוסלו גם שלא בפניו וכו' וא"כ ל"ש בזה מלקות מה"ת ול"ש כאשר זמם כלל עכ"ד עיי"ש:

**(הג"ה [וראיתי בב"ש אחרון סי' י"ז שכתב להוכיח שם דבד"מ ל"ב עשאי"ל ממאי דע"ז למפרע הוא נפסל וקשה האיך יכולים העדים זוממים ליפסל למפרע הא אם יוזמו זוממים אלו לא יפסלו רק משעת הזמה דאז העידו שקר וא"כ גם לפסול האיך נאמנים הא הוי עשאאי"ל א"ו דל"ב עשאי"ל רק בד"נ ולא בד"מ ולפסול אותו לעדות ולשבועה ל"ה רק כד"מ שלא יוכל לישבע וכו' עיי"ש שכתב דזה ראי' גדולה ולד' הנוב"י הנ"ל אין זה ראי' כלל דאף דנימא דבעינן גם בד"מ עשאי"ל מ"מ כאן דלא איפשר לקיים בהו כאשר זמם ודאי דל"צ וכמ"ש בתוס' הנ"ל ובס' ד"ח סי' כ"ו כתב לדון בדברי הב"ש הנ"ל דזה שפיר מיקרי י"ל דהא רצו לפוסלו ממעשה עדותו והם ג"כ יפסלו משעת עדותן אבל ז"א כלום כיון שבשקר רצו לפוסלו משעה שהעיד הי' מן הדין שיפסלו גם הם מאותה שעה שהוא הי' נפסל וזה ודאי דא"א לקיים כאן כאשר זמם כלל וכמ"ש גם בנוב"י הנ"ל וז"פ ודו"ק]:)**

ולדברי הנוב"י הנ"ל יש לפרש גם דברי הרמב"ן במלחמות בסנהדרין פ"ו שהביא שם באו"ת הנ"ל בפשיטות מ"ש שם הרמב"ן דמשו"ה ל"ש בעידי גניבה הא דוהצדיקו את הצדיק משום דלאו כלום עבדי ובאו"ת הקשה הא עדיין ע"י העדות שגנב מיפסל לעדות וכו' ומשו"ה הוא שנדחק שם לומר דה"ט דלא קאי ע"ז והצדיקו משום דשייך בהו כאשר זמם דאף הם נפסלים וכו' ולד' הנוב"י הנ"ל א"ש מאוד ד' הרמב"ן כפשוטן דאף דל"ש בזה כאשר זמם וכמ"ש בנוב"י משום שא"א לקיים בהו הזמה ולפוסלן למפרע משעה שרצו לפסול את הנידון מ"מ לא קאי ע"ז קרא דהוצדיקו כיון שלא הרשיעו בעדותן איזה דבר דמה שבאו לפוסלו לעדות לאו כלום עבדי דלא איכפת לי' לדידי' במה שיפסל לעדות ועיי"ש מ"ש עוד דאף לד' הש"ך ז"ל בסי' ל"ח דמה שיפסל לשבועה שפיר איכפת לי' דשכנגדו נשבע ונוטל הא אינו אלא תקנתא וא"כ ל"ש בזה מלקות מה"ת ול"ש בזה כאשר זמם כלל עיי"ש בנוב"י ונמצא לפי"ד הנוב"י ז"ל דאם באמת באו העדים לפוסלו לעדות והוזמו אינם לוקין לא משום קרא דלא תענה דהוי לאו שאב"מ ולא משום קרא דוהצדיקו והרשיעו משום שלא הרשיעו כלום והא דלא חשבינן זה לעשאאי"ל משום דקרא דכאשר זמם ל קאי עלייהו כלל כיון דא"א לקיים בהו כאשר זמם דהא אין לפוסלן למפרע מאותה השעה שרצו הם לפסול את הנידון עפ"י עדותן והא דמיפסלי ע"י שהוזמו לאו מכאשר זמם הוא רק משום שהעידו בשקר וכנ"ל וקושית האו"ת לפי"ז קושיא אלימתא היא דבכל חייבי לאוין לריב"י תיקשי האיך משכחת לה הא הוי עשאאי"ל ע"י שיאמרו העדים דלפוסלו לעדות באו ולא ילקו דודאי דוחק, הוא לאוקמי קראי דמיירי בשכבר נפסל הנידון לעדות ואף אם בחייבי לאוין נדחוק לתרץ כמ"ש האו"ת ז"ל דאם יוזמו אחר שנלקו ילקו העדים שפיר מכאשר זמם אף שיאמרו שלפוסלו לעדות באו כיון דמ"מ הא נלקה ע"י ומה שיאמרו שלא נתכוונו אלא לד"א זה אינו מועיל לפוטרן אלא בשעה שנידונין על כאשר זמם שעדיין לא נענש ע"י בפועל אבל לא במקום שכבר נענש הנידון ע"י עדותן וכנ"ל הא מיהת לכו"ע תיקשי בהני חייבי מיתות, דא"צ התראה כמו עיה"נ וכן ז"מ וע"ז ובסו"מ לדעת רש"י סנהדרין ע"א וכן מגדף לדעת הרמב"ם הא בכל הני הוי עשאאי"ל כיון דאם יזומו העדים יכולים לפטור א"ע מן המיתה במה שיאמרו דלפסול באו דלבד מה שביארנו דבכה"ג פטורים העדים גם מן המלקות הא אף אם ילקו עדיין אינו מתקיים כאשר זמם בחייבי מיתה ע"י מלקות כמש"כ התוס' ריש מכות יעו"ש:

פלג ח

ואשר ע"כ אמינא לתרץ קושיא זו לעניננו בע"ה עפי"מ שראיתי בשם ארי' בקונטרס הזמה אות כ"ח שכתב להוכיח מד' התוס' סנהדרין מ"א הנ"ל שני דברים באחת מודה להנוב"י דע"כ מוכח מד התוס' הנ"ל דגם לפסול לעדות צריך דו"ח דאל"כ הא לא הקשו כלום דאיך יוכלו העדים לומר שלא באו אלא לפוסלו הא כיון שראו דדרשו וחקרו אותם הב"ד ע"כ ראו דהב"ד מכוונין להורגן דלפסול הנידון הא א"צ דו"ח והי' להם לחזור מעדותן דקודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולים לומר מבודין היינו אע"כ דגם לפסול לעדות צריך דו"ח עיי"ש ובשני' לא הודה לו למ"ש עוד בנוב"י דאף דלפסול לעדות צריך ג"כ דו"ח מ"מ אם אמרו א"י עדותן קיימת דל"ב כאן עשאי"ל משום דל"ש בזה כאשר זמם וכנ"ל ומד' התוס' הנ"ל מוכיח להיפוך דאי נימא דבאומר א"י עדותן קיימת א"כ מוכח דלהורגו באו דאי לפוסלו הי' להם לומר איני יודע וע"כ דגם בזה אם אמרו א"י עדותן בטלה עיי"ש:

ולענ"ד הנה הראי' הראשונה של השם ארי' אינו יודע מה הועיל לן בזה דהא על דינא דאוריתא ל"צ לן לראי' כלל דכבר קייל"ן כדר"ח דד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ צריך דו"ח שנאמר משפט אחד יהי' לכם וכמ"ש ג"כ בחו"מ סי' ל' אלא שבנוב"י שם מסכים להחכם השואל שבא לחדש דבר דלפסול גברא לעדות גם מדרבנן צריך דו"ח משום דל"ש בזה נעילת דלת [ועיי"ש בשם ארי' מ"ש להיפוך דגם בזה י"ל ה"ט דנעילת דלת] א"כ איזה ראי' יש לן מד' התוס' סנהדרין הנ"ל דהא שם בסוגיא אקרא קאי על דינא דאוריתא במאי דפריך לר"ח נערה המאורסה דמיקטלה היכי משכחת לה לריב"י ומדאוריתא ודאי דצריך דו"ח וכנ"ל אמנם ראייתו השני' צריכה תלמוד דלכאורה משמע מד' התוס' הנ"ל דפשיטא להו להיפוך מד' הנוב"י הנ"ל דע"כ גם בכה"ג דבאו לפוסלו לעדות אם אמרו א"י עדותן בטלה דאל"ה לא הקשו כלום דהא ע"כ מוכח שבאו על ד"נ מדלא אמרו על אחד מן החקירות א"י וכנ"ל ואעפי"כ נראה לומר דאה"נ דס"ל להרמב"ם כמ"ש בנוב"י ז"ל מילתא בטעמא דבכה"ג דבאו לפוסלו לעדות אם יאמרו באחד מן החקירות א"י עדותן קיימת משום דכיון דא"א לקיים בזה כאשר זמם א"צ עשאי"ל ואה"נ שיתיישב בזה קושית התוס' דה"ט דלא מצי העדים לומר שלא באו רק לפסול לעדות דא"כ למה לא אמרו בא' מן החקירות א"י וכנ"ל וממילא יתיישב קושית האו"ת משה"ק לריב"י בכל חייבי מלקות דהוי עשאאי"ל לריב"י שיאמרו העדים לפסול לעדות באנו דאינם נאמנים בדבריהם מאחר שכיוונו עדותן בכל הז' חקירות וע"כ דבאו להורגו וכן נמי יתיישב מה שהקשינו אנחנו בכל הני חייבי מיתות דא"צ התראה דשפיר הוי מעתה עשאי"ל גם בהני דכיון דלא אמרו באחד מן החקירות א"י ע"כ דבאו על ד"נ ורצו להורגו ואינן נאמנים לומר שלא באו רק לפוסלו לעדות וז"נ בע"ה ודו"ק:

ומה מאוד ירוח לן לפי"ז להמשיך הסמיכות מ' מכות למ' סנהדרין לפי"מ שביארנו לעיל להוכיח משלהי מ' סנהדרין דע"כ ס"ל לתנא דמשנתנו שם דמרובין שנדחו בעיה"נ א"צ התראה וע"כ מוכח מזה דאין העדים יכולים לפטור א"ע במה שיאמרו דלא באו רק לפוסלן לעדות, דאל"ה הוי עשאאי"ל וע"כ דה"ט משום דאי לפוסלו לעדות באו הו"ל לומר באחד מן החקירות א"י ואף דהוי עשאאי"ל ע"כ דבכה"ג גם עשאאי"ל כשר וע"כ דה"ט משום דכיון דא"א לקיים בהו כאשר זמם ולא עליהם קאי קרא דכאשר זמם והיינו דקאמר תנא כיצד העדים נעשים זוממים וכו' א"א יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו אלא לוקה ארבעים ולא תיקשי דא"כ איך נאמנים כלל בעדותן לעשות את הנידון לב"ג וב"ח הא הוי עשאאי"ל וע"כ כמ"ש בתוס' דכיון דא"א לקיים בהו כאשר זמם א"צ כלל עשאאי"ל משום דקרא דכ"ז לא קאי עלייהו וחדא באידך מיש שייכא:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה