אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ג

מערכה ב

בע"ה לסיומא דמ' ב"ב והתחלה למ' סנהדרין

פלג א

תמן תנינן בשלהי ב"ב ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים ב"ח מעשה ובא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנב"ח א"ל ב"נ אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין א"ל למה א"ל הרי החזיק את אחד בשוק וכו' שלא על אמונתו הלוהו וכו' ובגמ' שם איבעיא להו בחנוק מ"ל אמר ר' ישמעאל ת"ש דאמר ר"י אמר ר' יוחנן חלוק הי' ר' ישמעאל אף בחנוק וכו' והלכה כמותו אף בחנוק אר"י אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא ל"ב קנין ופליגא דר"נ דאר"נ ערב דב"ד הוא דל"ב קנין וכו' והלכתא ערב בשעת מ"מ ל"ב קנין אחר מ"מ בעי קנין ערב דב"ד ל"ב קנין דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד לי':

והקשו שם בתוס' ד"ה והלכה וז"ל וקשה לר"י על ההיא דכתובות ק"ב דאמר ר' יוחנן באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכמאן דא"ל אתם עדי דמי ומוקי נפשי' כר' ישמעאל הא לא פליג עלי' ר' ישמעאל אלא משום דס"ל דערב לאחר מ"מ משתעבד כדאמר דהלכה כמותו אף בחנוק ור"י גופי' איפשר דס"ל כשאמר לו בשוק הנח לו ואתן לך פטור דליכא אלימותא דשטר כלל ומנלן דסבר אלימא מילתא דשטרא ונראה לרבי דחנוק נמי דהכא בשטר טעמא דאלימא מילתא דשטרא עכ"ל:

והנה אף דדברי התוס' מוכרחים לפי משמעות הסוגיא דכתובות לומר דלר' יוחנן ע"כ דגם בחנוק מיירי בשטר מ"מ צריך ביאור מאין פשיטא לי' כ"כ לתלמודא לומר כן ודילמא באמת ס"ל לר"י דה"ט דר' ישמעאל בחנוק משום דס"ל דערב לאחר מ"מ משתעבד ולא תיקשי לר' יוחנן ונראה לבאר בע"ה ולהכריח מדברי ר' יוחנן עצמו דע"כ לומר דמוקי פלוגתייהו דר"י וב"נ דגם בחנוק מיירי בשטר וממילא נבין ג"כ במאי פליג עליו שמואל על ר"י ויתבארו דבריהם בטוב טעם דאזלי ג"כ לשיטתם ורק נקדים לבאר ג"כ מה שמצינו דפליגי כאן רבותינו הראשונים ז"ל להלכה כמובא דיעותיהן ג"כ בחו"מ סי' קכ"ט ס"ד ע"ש שיטת הרמב"ן הוא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות משתעבד גם בלא קנין לגבות ממנו מבני חורין ושיטת הרמ"ה והטור שאינו משתעבד אלא בקנין אבל קודם חיתום שטרות ל"ב קנין אף אם לא נכנס ערב בשעת מ"מ דבזה משתעבד ע"י השטר ושיטת הרמב"ם הוא דאפילו ערב היוצא קודם חיתום שטרות צריך קנין אם לא נכנס ערב אלא לאחר מתן מעות יעו"ש וכן מובא שם ג"כ בסעיף ו' מאי דפליגי נמי רבותינו ז"ל בנעשה ערב בקנין בלא שטר די"א דדיני' כמלוה ע"פ ואינו גובה אלא מב"ח וי"א דהיכי דקנו מיני' טורף ממשעבדי אעפ"י שלא כתב לו שטר וחדא באידך תליא כמש"ש בביאור הגר"א ס"ק י"ט וס"ק ך' דלהני דס"ל דמ"ש בגמ' כולהו בעי קנין קאי נמי על ערב היוצא לאחר חיתום שטרות דקתני במתניתין הרי דבעי קנין דוקא ובמתניתין הא קתני דגובה מנב"ח ע"כ דלא מהני הקנין לחוד בלא שטר לגבות ממשעבדי וכ"ש להרמב"ם דגם קודם חיתום שטרות בעי קנין ואינך ס"ל דמ"ש בגמ' ואינך כולהו בעי קנין ל"ק על ערב היוצא לאחר חיתום שטרות רק על ערב אחר מ"מ וקבלן דכתובה וביוצא לאחר חיתום שטרות אה"נ דמשתעבד גם בלא קנין וממילא דבקנו מיני' טורף נמי ממשעבדי זהו תורף פלוגתתם בפי' דהאי הילכתא שמסיק בשלהי מכלתין וכנ"ל אמנם לבאר טעמם ונימוקם נראה לומר דזה תלי בביאור הסוגיא דלעיל בדברי ר' יוחנן ושמואל במחלוקת ר' ישמעאל ובן ננס במתניתין דלא ברירא מילתא היכי מיירי דהנה ז"ל השטמ"ק על הג' פרקים אחרונים שבב"ב שנדפס מחדש סוף ס' המאירי ע"מ שבת אר"י אמר שמואל דחנוק וקנו מידו משתעבד בב"ח דכיון דבלא קנין לא משתעבד כלל כבן ננס כי קנו מידו אהני לי' קנין לב"ח ושמואל פליג אדר' יוחנן דר"י ס"ל דל"ב קנין לב"ח ואי קנו מיני' גבי מיני' אפילו ממשעבדי מכלל דערב דעלמא שאינו חנוק והוא לאחר מ"מ דומיא דחנוק ל"ב קנין לבני חרי והיינו כר' ישמעאל ופליג אדר"נ דאמר כל לאחר מ"מ בעי קנין לבני חרי כבן ננס חוץ מערב בב"ד וכן הלכתא נמצא ר"נ חלוק על ר' יוחנן ועל שמואל דכל לאחר מ"מ לא אישתעבדי אלא בקנין ומב"ח כבן ננס ואינך כולהי בעו קנין חנוק ושאינו חנוק דלאחר מ"מ וערב לכתובה כולהו בעי קנין ואפילו לב"ח וכו' עוד אני אומר דהא דאר"נ ערב דלאחר מ"מ בעי קנין ובלא קנין לא משתעבד כלל דוקא ערב שלא חתם א"ע בשטר החוב אבל חתם בשטר החוב משתעבד לב"ח כפשטה דמתני' ערב היוצא לאחר ח"ש גובה מנב"ח ועוד דלא גרע ממ"ש לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דקייל"ן כר' יוחנן דאמר חייב במס' כתובות ואפילו ר"ל הכא מודה משום דשייך נפשי' בשיעבודא דאוריית' כדאית' התם עכ"ל והנה ביאור דבריו הראשונים הוא כפשוטן דמפרש דר' יוחנן ושמואל תרווייהו מוקי לה לפלוגתת ר' ישמעאל וב"נ דפליגי בשלא קנו מידו ור' יוחנן דס"ל כר' ישמעאל דלבני חורין ל"ב קנין משו"ה הוא דס"ל דאם קנו מידו מועיל הקנין להוסיף שיעבוד לגבות נמי ממשעבדי ושמואל ס"ל כבן ננס דבחנוק ולא קנו מידו לא משתעבד כלל ומשו"ה כי קנו מידו ס"ל דאינו גובה אלא מבני חרי ולשמואל נמי בשאינו חנוק ס"ל דל"ב קנין לבנ"ח וכר' ישמעאל והיינו דקאמר ופליג אדר"נ דלר"נ ס"ל דגם בשאינו חנוק כל דלאחר מ"מ בעי קנין לב"ח וכבן ננס ופליג על ר' יוחנן ועל שמואל וקייל"ן נמי כן לפי גירסתו דגריס ואינך כולהו בעו קנין ופירושו דקאי גם על חנוק ושאינו חנוק דלאחר מ"מ וכנ"ל:

אמנם דבריו האחרונים מה שהוסיף עוד לומר דגם לר"נ הא דאין הערב משתעבד לאחר מ"מ בלא קנין ה"מ כשלא חתם א"ע בשטר אבל אם חתם א"ע בשטר החוב ודאי משתעבד לבנ"ח וכו' תמוהים המה לכאורה דאיך אפשר לומר כן והא אי נימא דלר"נ נמי ס"ל דאם חתם הערב א"ע בשטר החוב משתעבד ולא קאמר דלא משתעבד אלא בשלא חתם א"ע נמצא דלפי"ז דלר' יוחנן ושמואל דפליגי על ר"נ ס"ל דגם בשלא חתם הערב א"ע בשטר נמי משתעבד לר' ישמעאל גם לאחר מ"מ וגם בלא קנין ומי יתן ונדע במאי משתעבד והא אין כאן אלא דברים בעלמא וע"כ דלר' יוחנן ושמואל אי נימא כמ"ש בשטמ"ק הנ"ל דתרווייהו מוקי לפלוגתת ר"י וב"ן דפליגי בשלא קנו מידו ע"כ דמפרשי פלוגתתן דמיירי בשחתם הערב א"ע בשטר החוב וכפשטה דמתניתין דקאמר ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכמש"כ ג"כ התוס' כאן שלהי ב"ב דגם בהא דחנוק איירי בשחתם א"ע בשטר ולר"נ גם בכה"ג לא משתעבד משום דס"ל כבן ננס וטעמא דידהו כמ"ש הר"ן אליבא דהרמב"ם ז"ל שנביא לקמן בע"ה מ"ש ר"פ הנושא בכתובות משום דערב דדמי לאסמכתא לא מועיל בזה שיתחייב ע"י השטר בלא קנין אמנם לא קייל"ן כותי' דר"נ בהא אלא כר"י ושמואל דפליגי עליו וס"ל דגם בכה"ג משתעבד שפיר בשטר וזהו שיטת הראב"ד והרמב"ן שהבאנו לעיל מ"ש בחו"מ סי' קכ"ט ס"ד לשיטתם דס"ל דגם בערב אף דהוי כמו אסמכתא מ"מ אמרינן גם בזה דאלימא מילתא דשטרא ומתחייב שפיר גם בלא קנין ולשיטתם בע"כ ס"ל ג"כ דגם בערב לאחר מ"מ אם קנו מידו גובה גם ממשעבדי דהא ע"כ ר' יוחנן הכי ס"ל ובהכי הוא דפליג עם שמואל וקייל"ן כר' יוחנן בהא והיינו שיטתם המובא בחו"מ שם סי' קכ"ט ס"י בשם י"א עיי"ש וע"כ דלדידהו לא גרסינן ואינך כולהו בעו קנין ואי גרס לי' יתפרש ע"כ כמ"ש ברמב"ן דאף לגירסת הרי"ף דגרס ואינך כולהו בעו קנין י"ל דקאי אערב לאחר מ"מ וקבלן דכתובה וז"ב לענ"ד בביאור הסוגיא לפי שיטתם ז"ל וד' השטמ"ק שכתב להיפוך דגם לר"נ משתעבד לאחר מ"מ ע"י שטר תמוהים הם בעיני ולא אוכל ליישבם דלפי"ז אין להבין טעמא דר' יוחנן ושמואל דפליגי וס"ל דלר' ישמעאל גם בלא שטר ובלא קנין משתעבד ואולי י"ל דה"ט דשטמ"ק ז"ל דס"ל דאלים כח הערב שמשתעבד שפיר גם בדברים בעלמא ועיין בדברינו לקמן בע"ה אמנם יותר מסתבר לומר כמו שכתבנו לעיל וזהו שיטת הראב"ד והרמב"ן ז"ל הנ"ל:

אמנם לשיטת החולקים שם בחו"מ סי' קכ"ט ס"ד דס"ל דגם שטר לא מהני לערב היוצא לאחר חיתום שטרות ואף לגבות מבני חורין ובעינן דוקא קנין לערב שלא בשעת מ"מ ומכ"ש לדעת הרמב"ם שם דס"ל דאפילו ערב היוצא קודם חיתום שטרות צריך קנין כיון שלא הי' בשעת מ"מ וס"ל לחלק האי דינא מהא דמבואר בחו"מ סי' מ' דחייב אני לך מנה בשטר מתחייב גם בלא קנין משום דשאני התם דמתחייב מיד בלא שום תנאי אבל כיון דחיובו של ערב הוא ע"מ אם לא יפר הלוה הוי כמו אסמכתא ומשו"ה לא משתעבד בלא קנין וכמ"ש הר"ן ר"פ הנושא להסביר דבריהם וכ"ה בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ט הנ"ל ס"ק י"ב וע' ש"ך חו"מ סי' מ' ס"ק ד' וסי' ש"א ס"ק ז' ויבואר לפנינו בע"ה לדידהו ע"כ לומר דפלוגתת ר"י וב"נ במתניתין איירי דוקא בקנו מידו וע' בנימוק"י שם שלהי ב"ב שכתב להדיא כן דפלוגתת ר"י וב"נ איירי בשקנו מידו דבלא"ה הא גם מב"ח אינו גובה כיון דלא הוי בשעת מ"מ ושטר הא ג"כ לא מהני לדידהו וע"כ דמיירי דוקא בקנו מידו וס"ל לר' ישמעאל דגובה מב"ח ור"י שם פסק ג"כ הילכתא כותי' דר' ישמעאל וממילא מוכח ג"כ לפי"ז מאי דס"ל נמי לשיטתם דבערב לאחר מ"מ גם בקנו מידו אינו גובה אלא מב"ח אבל לא ממשעבדי וכמ"ש בחו"מ שם סי' קכ"ט ס"ו ע"ש והיינו דגרסינן לדידהו מ"ש במסקנא ואינך כולהו בעו קנין ומפרשי דקאי נמי על ערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי במתניתין והיינו דס"ל דבשטר לחוד לא משתעבד בכה"ג דערב דדמי לאסמכתא ובעינן דוקא קנין או מתן מעות וכנ"ל ודו"ק כי כ"ז ברור בע"ה בביאור דברי רבותינו הראשונים ז"ל עפ"י הסוגיא וכמו שכתבנו:

עתה נרחיב עוד לפלפל בדבריהם וליישב משה"ק על שי' הרמב"ם ז"ל וכמו שנאמר:

פלג ב

והנה ז"ל הרמב"ן כאן בחידושיו שלהי ב"ב נראה לי דערב דלאחר חיתום שטרות ל"ב קנין מדגרסינן בכתובות ק"א ב' גבי פלוגתא דר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר דר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ואמרינן עלה כתנאי ר"י דאמר כר' ישמעאל ור"ל דאמר כבן ננס ומהדרינן אליבא דר' ישמעאל ואנן קייל"ן כר' יוחנן וממילא שמעינן דערב היוצא אחר חיתום שטרות מחמת חתומו חייב דהיינו חייב אני לך מנה בשטר וקייל"ן דחייב כר' יוחנן ואע"ג דגריס רבינו הגדול ז"ל ואינך כולהו בעו קנין פירושו כל ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה אבל לא ערב דאחר חתום שטרות כדמוכח התם ודברים פשוטין הן למבין עכ"ל:

וכבר הבאנו ג"כ לעיל מה שמצינו לרבותינו הראשונים ז"ל החולקים בזה ומובאים דבריהם בחו"מ סי' קכ"ט ס"ד דס"ל דגם שטר לא מהני לערב היוצא לאחר חיתום שטרות ובעינן דוקא קנין לערב שלא בשעת מ"מ ודעת הרמב"ם מובא שם דס"ל דאפילו קודם חתימת שטרות צריך קנין כיון שלא הי' בשעת מ"מ וטעמא דידהו דמחלקי בין האי דינא דערב להא דחייב אני לך מנה בשטר דקייל"ן בחו"מ סי' מ' דחייב גם בלא קנין מבואר בר"ן ר"פ הנושא וכ"ה ג"כ בסמ"ע שם סי' קכ"ט ס"ק י"ב דהתם שאני שמתחייב א"ע מיד בלא שום תנאי משו"ה מהני אבל כאן גבי ערב דחיובו הוא ע"מ אם לא יפרע הלוה הוי כמו אסמכתא ומשו"ה לא משתעבד בלא קנין עיין בדבריהם **(הגה [ובש"ך חו"מ סי' מ' ס"ק ד' מביא ג"כ דברי הר"ן הנ"ל מש"כ לתרץ קושיתו מערב משום דדמי לאסמכתא ומשה"ק עוד בר"ן שם ממ"ש בב"מ נ"ח גבי שומר קרקעות דבעי דוקא קנין וכן שם ד' צ"ד גבי מתנה ש"ח להיות כשואל אקשינן במאי בדברים ואיצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן לי' וכו' ע"ז מתרץ הר"ן ז"ל דכי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו לאו דוקא דה"ה באומר אתם עדי מהני דהא ע"כ ה"ה דמצי לאוקמא בשחייב עצמו מודה בשטר כיון דקייל"ן כר' יוחנן אלא דנקט קנו מידו לפי שהוא ההקנאה היותר רגילה יעו"ש בש"ך שהוא ז"ל מתרץ גם קושיא השני' מהא דב"מ גבי שומרין בהאי סברא שכתב הר"ן ז"ל ליישב הא דערב דגם גבי שומרין כיון שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דמי נמי לאסמכתא ול"מ רק בקנין יעו"ש וכ"כ ג"כ בש"ך חו"מ סי' ש"א ס"ק ז' ע"ש ולכאורה יש לתמוה על הר"ן ז"ל שהזכיר סברא זו בהאי דינא דערב ולא ניחא לי' לתרץ בזה האי קושיא שהקשה משומרים ואדרבא כתב להדיא איפכא דמצי לאוקמי בשחייב א"ע בשטר כיון דקייל"ן כר"י ולענ"ד נראה דהיינו טעמא דהר"ן ז"ל דס"ל דרק גבי ערב הוא דאמרינן דהוי כמו אסמכתא אבל לא גבי שומרים וכמ"ש כן להדיא גם בחי' הרמב"ן ב"ב ד' קס"ח וז"ל ואי קשיא לך אי הכי היכי אמרינן לקמן ד' קע"ג לר' יהודא דאמר אסמכתא ל"ק ערב לא משתעבד אלא משום ההיא הנאה דמהימן לי' י"ל שאני התם משום דעביד אינש דפרע חובי' ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכטועה בדעת עצמו דמי ועוד דמימר אמר אנא כפינא לי' ופרענא לך מדידי' וכו' ומסיק שם דערב הוי כמו אסמכתא ומ"מ לאו אסמכתא גמורה היא לפי שאין הכל תלוי בדעת עצמו ושם כתב עוד ואי קשיא ד' שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה בשלמא ש"ח וש"ש בידו ודמיא לאם אוביר ולא אעביד אלא שואל לאו בידו וכ"ת התם רחמנא חייבי' וכלוקח דמי עד שיחזירנו א"כ האיך ש"ח מתנה להיות כשואל זו אינה קושיא שכל תולה בדעת אחרים לאו אסמכתא היא והוא א"י לתלות בד"ע שלא יבוא עליו אונס וכו' עכ"ל הרי לפנינו דס"ל להרמב"ן ז"ל דרק ערב דמי לאסמכתא רק שאינה אסמכתא גמורה אבל דינא דשומרים כלל כלל ל"ד לאסמכתא ושפיר מתחייב גם בזה בשטר לדידן דקייל"ן חייב אני לך מנה בשטר חייב ויש לדון עפי"ז בד' האו"ת סי' ע"ב ס"ק ז' גבי פשרה דלא מהני שטר בזה משום דהוי חיוב בתנאי וכ"כ עוד באו"ת כה"ג סי' ס' ס"ק ז' גבי פשרה דלא מהני שטר בזה משום דהוי חיוב בתנאי וכ"כ עוד באו"ת כה"ג סי' ס' ס"ק י"ד ליישב קושית הש"ך בהאי דינא דמחייב א"ע בדשלב"ל דלמה בעינן דוקא קנו מידו וכתב שם לתרץ עפ"י הנ"ל דהא גם בדשלב"ל הוי רק בדרך אפשר אם יבוא הדבר לרשותי אתחייב לך וכו' עיי"ש ולדעת הר"ן הנ"ל יש לדון דבאמת גם התם מהני ורק בערב לחוד הוא דל"מ משום דהוי כמו אסמכתא דסמיך אמאי דסבר שיפרע לו בעצמו וכנ"ל ועיין בנתה"מ שם סי' מ' ס"ק ב' מש"כ דמ"ש הש"ך דכל שנתחייב על תנאי דמי לערב ולא מהני רק בקנין דזהו רק לדעת הרמב"ם דס"ל דבערב אפילו שטר לא מהני רק קנין אבל להחולקים שם ס"ל דערב דמי לשאר מתחייב א"ע וכמו שיכולין לחייב עצמו בשטר בלא תנאי כמו כן כשנתחייב א"ע בתנאי או ערב מתחייב ג"כ עיי"ש וזה פשוט, מאוד וברור ורק לדברינו י"ל דגם לשיטת הרמב"ם דס"ל דבערב ל"מ חיוב בלא קנין מ"מ עדיין י"ל דדוקא בערב הוא דס"ל כן דהוי כמו אסמכתא וכנ"ל אבל לא בכל תנאי דעלמא וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי]:)** ולדידהו תיקשי קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דכיון דס"ל להרמב"ם ז"ל ולאינך ראשונים דבשטר לחוד לכו"ע פטור ור"י וב"נ ל"פ אלא בקנין א"כ תיקשי סוגיא דכתובות ק"ב הנ"ל דפריך שם מזה על הא דפליגי ר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר וכו' ומוקי לר"י כר' ישמעאל ולר"ל כב"נ והא לפי"ז גם ר"ל מצי סבר כר"י דכאן שפיר חייב משום דמיירי בקנין אבל לא בחייב אני לך מנה בשטר ור"י מצי סבר נמי כב"נ דהא דפוטר ב"נ בערב ע"כ הוא מטעם אסמכתא דהא אפילו בקנין פוטר ב"נ וע' ש"ך חו"מ סי' קכ"ט ס"ק י"א ובאו"ת שם ס"ק ה' ובנתה"מ סי' מ ס"ק ב' מה שכתבו בזה:

פלג ג

ולענ"ד נראה בע"ה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בפשיטות ואדרבא דבריו מוכרחים מן הסוגיא שע"כ לחלק בין חיוב בהחלט ע"י שטר לבין חיוב על תנאי דדמי לאסמכתא דזה א"א להתחייב ע"י שטר וקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל לא תיקשי מידי לשיטת הרמב"ם ז"ל ורק נבאר תחלה מה שיש לדקדק עוד בסוגיא שם שלהי ב"ב בביאור דברי ר' יוחנן ושמואל וכמו שנאמר דהנה ר' יוחנן ס"ל כר' ישמעאל וקאמר דגם חנוק משתעבד בלא קנין ושמואל פליג וס"ל דחנוק בעי קנין ולכאורה צריך ביאור במאי פליגי דדוחק לומר דלא פליגי אלא בסברא בעלמא דפשיטא לי' לר' יוחנן דגם חנוק אף שמתכוין להציל את החנוק ומצוה קעביד מ"מ נמי גמר ומשעבד נפשי' ולשמואל משמע לי' דבחנוק לא גמר ומשעבד נפשי' דאינו מתכוין אלא למצוה להציל את החנוק דודאי דוחק הוא לומר כן ולכאורה הי' נראה לומר דתרווייהו ר"י ושמואל ס"ל דבאמת גם בחנוק שייך לומר דגמר ומשעבד נפשי' בההיא הנאה שמציל את חבירו מן החניקה וכמ"ש להדיא בנימוק"י כאן וז"ל ומדכתב הרמב"ם ז"ל דערב דכתובה אפילו בקנין לא משתעבד משום דמצוה קעביד וכו' שצריך לומר דהכא בחנוק מידי דחסרי' אע"ג דהוי משמע דשוין נינהו וכו' וי"ל דמשום צערא דחברי' שחנק גמר ומקני וכו' עיי"ש והנה ה"ט שייך נמי לומר שמשו"ה שפיר ישתעבד גם בלא קנין משום בההיא הנאה שמציל את חבירו מצערא דחניקה ומאן מפיס לחלק האי הנאה מההיא הנאה דערב בשעת מ"מ דאמרינן בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אלא שמצינו לשמואל דפליג ולא סבירא לי' שיועיל ה"ט דבההיא הנאה להשתעבד ולקנו' ע"י בכה"ג דדמי לאסמכתא ור"י ס"ל דקני ומשתעבד גם בכה"ג ואזלי נמי ר"י ושמואל לטעמייהו ואף דלפי האמת לא ניחא לי בהאי טעמא ונראה לפרש פלוגתתן בדרך מרווח בע"ה מ"מ אמינא לדון גם בזה כי כמה הילכתא גבירתא איכא למישמע מינה ונוגע ג"כ לעניננו ונקדים לבאר מה שמצינו בסוגיא דב"מ צ"ד גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דפריך שם בגמ' במאי בדברים ואמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפי' תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה דקא נפיק לי' קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשי' ומשמע דלשמואל לא משתעביד ע"י ההיא הנאה ובעי דוקא קנו מידו וצריך להבין במאי פליגי ר"י ושמואל בזה ולהבין טעמי פלוגתתם צריכים אנחנו לבאר תחלה עוד פרט אחד בהאי טעמא דבההיא הנאה שמצינו בכ"מ ונוגע ג"כ לדינא וכמו שנאמר בע"ה הנה ראיתי בס' באר משה חו"מ סי' י' שנסתפק בדין שומרים בדבר שנתמעט מחיובי שמירה מה"ת כמו שטרות וקרקעות אם הקדים שכרו לש"ש והתנה עמו שיתחייב באחריות ע"ז אם מתחייב בקבלת האחריות בלי קנין וכתב שם תחלה לדון דזה תלוי במ"ש השיך חו"מ סי' ש"א ס"ק ז' לחלוק על הר"ן ר"פ הנושא דס"ל דאתם עדי וכן כתיבת שטר מהני גם באסמכתא כמו קנין י"ל שגם קנין כסף מהני לענין זה שיתחייב בדיבורו באחריות אבל לדעת הש"ך דפליג ע"ז וס"ל דבמקום אסמכתא ל"מ אתם עדי ומשמע מדבריו דגם כתיבת שטר ל"מ זולת קנין לחוד א"כ י"ל שגם הקדמת מעות ל"מ דחשיב זה כעין אסמכתא והוכיח שם עוד מד' הריטב"א ב"מ צ"א א' שדקדק אהא דאית' שם דבמקום שא"ב דין שומרים בעינן דוקא קנו מידו ומ"ש מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל משום דבההיא הנאה וכו' גמר ומשעבד נפשי' ותי' הריטב"א משום שסברא זו דבההיא הנאה אין מועיל רק להתחייב חיוב השייך על אותו הממון אם הי' בא עליו בשאלה משא"כ במקום שאין שייך שום חיוב שמירה על אותו הממון לכך בעינן קנין והסביר את דבריו דענין של בההיא הנאה גמר ומשעבד נפשי' אינו מועיל רק ליתן עליו חיוב גמור כעת משא"כ חיוב שאם יתהוה דבר אח"כ יתחייב אין מועיל בזה להתחייב מטעם בההיא הנאה משום דדמי כעין אסמכתא ואיני מועיל בזה אלא קנין דאלימא מילתא דידי' ולכן במקום שיש בזה עליו דיני שמירה על אותו הממון מהני חיובו מטעם בההיא הנאה שעי"ז נעשה עליו עתה שואל וממילא מתחייב כאשר יבוא ההיזק מדין שואל משא"כ במקום שאין שם חיובי שמירה כלל א"כ לא נוכל לומר שנעשה שומר או שואל כיון שאין לחייבו מחמת שומר או שואל שהרי פטר בו את הכל ואנו באים לדון על עצם החיוב שיתחייב לשלם כשיזדמן אח"כ ההפסד לזה בעינן דוקא קנין משום דהוי כעין אסמכתא וגם קנין כסף אינו מועיל בזה רק ק"ס עיי"ש שמוכיח כדבריו ממאי דפריך בב"מ ע"ג גבי האי מאן דיהיב זוזי למזבן לי' חמרא וכו' דאמר ר"א אסמכתא היא וכו' ופירש"י אפילו הבטיחו וכו' אין זה אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו ופריך שם מ"ש מהא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכו' ומאי פריך הא התם יש כאן נתינת דמים מה שנתן לו את השדה להחזיק אותה ובההיא הנאה הוי כמו קנו מידו משא"כ בהא דיין מה שנתן לו זוזי למזבן חמרא הא ל"ח נתינת דמים שנתן לו עבור עצמו וא"כ יחשב בההיא הנאה כקנין א"ו משמע דקנין כסף ובההיא הנאה ל"מ במקום שהחיובים באים אח"כ עיי"ש ודבריו נכונים אבל צריכים ביאור:

דהנה מ"ש לדייק מלשונו של הש"ך ז"ל דגם שטר לא מהני בהני מילי דדמי לאסמכתא דבריו נכונים מאוד וכן מדייק ג"כ הגרעק"א ז"ל בהגהותיו לחו"מ סי' מ' עיי"ש מ"ש להשיג בזה על האו"ת ז"ל שהעתיק איפכא בשם הש"ך שם באורים סי' מ' ס"ק ד' דבמתנה ש"ח להיות כשואל כיון דדמי לאסמכתא לא משעבד אלא בקנין או בשטר והתפלא עליו בהגהת הגרעק"א ז"ל דלפי"ד הש"ך בשומר לא מהני להתחייב גם בשטר כיון דדמי לאסמכתא כמו בערב לדעת הרמב"ם ובעיא דוקא קנין עיי"ש [מצאתי עלי חובה להעיר בדברי הגרעק"א ז"ל הנ"ל שאין לשונו שם מדויק שפיר ויש מקום לטעות לפי"ז דגם במתנה ש"ח להיות כשואל ל"מ שטר וכו' וז"א דאדרבא התם גם שטר לא בעינן וכמ"ש בב"מ צ"ד וכן גם בחו"מ סי' רצ"א סכ"ז דבמתנה ש"ח להיות כשואל משתעבד בלא קנין בההיא הנאה וכו' וכן ודאי גם במתנה ש"ח להיות כש"ש כמו שהעתיק באורים שם ואף דלתי' הראשון שבתוס' ב"מ נ"ח הנ"ל יש לומר דפטור דל"ד להנאה דשואל מ"מ חייב גם בכה"ג משום דקייל"ן כתירוץ הב' שבתוס' שם עיין פ"ת חו"מ סי' רצ"א ס"ק כ"ב שכתב גם כן כן ורק באו"ת שם העתיק ד' הש"ך מ"ש לתרץ קושית הר"ן שמשו"ה בעינן בזה האי סברא דבההיא הנאה וכו' ומשו"ה לא סגי בדברים בעלמא אבל ודאי דמשתעבד מיהת בזה גם בדברים דהא איכא שם ה"ט דבההיא הנאה וכמובן ולא נעתק יפה כי יש לטעות בדבריו וכונתו רק להשיג על האו"ת במ"ש בשם הש"ך דבשטר שפיר משתעבד גם במקום דדמי לאסמכתא ובזה חלק עליו מרן הגרעק"א ז"ל דמלשון הש"ך ודאי משמע דגם שטר לא מהני בזה והיינו במקום דל"ש ה"ט דבההיא הנאה וכו' ובעי דוקא קנין וכן מטין ג"כ ד' הש"ך חו"מ סי ש"א ס"ק ז' עיי"ש גבי הני דברים שנתמעטו מדיני שומרים דבעינן דוקא קנין ומשמע שם מלשונו דגם שטר ל"מ בהו ודו"ק כי קצרתי] אמנם מ"ש עוד דגם בההיא הנאה לא מועיל בכה"ג דדמי לאסמכתא צריך ביאור דלכאורה תמוה מאוד ממה שמצינו להדיא דבההיא הנאה מועיל גם במקום אסמכתא וכמו בערב בשעת מ"מ ובערב דב"ד דאין חיובם אלא משום דבההיא הנאה דמהימן לי' וכו' ועש"ך חו"מ סי' מ' ס"ק ד' מ"ש לתרץ קושית הר"ן ר"פ הנושא שהקשה לר' יוחנן דס"ל שאיפשר להתחייב א"ע בשטר ל"ל האי סברא דבההיא הנאה וכו' גבי מתנה ש"ח להיות כשואל ת"ל משום שיכול להתחייב עצמו אעפ"י שא"ח וכן גבי ערב בעינן נמי או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה וכו' וע"ז תי' הש"ך דשאני התם בערב ושומר דכיון דהוי כמו אסמכת' לכן בעינן בהו דוקא קנין או בההיא הנאה וכו' הרי מפורש דגם גבי אסמכתא מועיל בההיא הנאה כמו קנין כמו בערב ושומר אמנם בשים לב י"ל דדבריו צודקים דאף דשומר וערב נמי הוי כמו אסמכתא מ"מ מועיל האי סברא דבההיא הנאה וכו' שיעשה משום זה שומר וערב דהא ערב נמי שיעבודא דאורייתא הוא כמ"ש בכתובות ק"ב ב' עיי"ש ומכיון שנעשה ערב ממילא מתחייב אח"כ בחיובי ערב אם הלו' אינו משלם וכמו בשומר ואף דאי לאו דחשיבי כמו אסמכתא לא הוי בעינן בהו טעמא דבההיא הנאה כלל ומתחייב בדברים בעלמא מ"מ עדיין י"ל דה"ט דבההיא הנאה לא אהני לן אלא לשוי' מה"ט ערב ושומר דזה נעשה מיד וממילא מתחייב אח"כ בדינא אבל בהני דברים שנתמעטו לגמרי מדיני שומרים הא ל"ש למימר כלל שמה"ט דבההיא הנאה נעשה עתה שומר שהרי פטר בו את הכל א"א שיתחייב לשלם כשיזדמן אח"כ הפסד אם לא ע"י קנין דאלים טפי והדברים פשוטים וברורים כמו שביארנו אמנם נראה לומר דאף אם נימא דע"י כסף א"א שיתחייב בהני מילי דדמי לאסמכת' מ"מ במקום דשייך האי סברא דבההיא הנאה י"ל דמתחייב שפיר ואיפשר דזה עדיף מקבלת כסף ותלי בשני תירוצי התוס' וכמו שנאמר דהנה בתו' ב"מ נ"ח א' ד"ה אר"י הקשו למה בעי קנין בהני דברים שנתמעטו מדיני שומרים יתחייב גם בדברים כמו במתנה ש"ח להיות כשואל ותי' שני תירוצים א' משום דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשי' בלא קנין א"נ התם כיון שמתחייב כשואל כסבורין העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשי' **(הגה [נעים לי להזכיר כאן מה שהעיר בני יקירי הרב הג' מו"ה שמעון זאב שליט"א במ"ש הקצוה"ח סי' רצ"א ס"ק י"ח דשמירה בבעלים כיון דליכא שבועה לפימש"ש להוכיח מד' התוס' ב"ק נ"ז כהאי מ"ד דס"ל בירושלמי פ"ה דשבועות דבבעליו עמו אינו נשבע [אמנם עיין שער משפט סי' ס"ו ס"ק ל"א מ"ש בשם הרשב"א בתשובה גבי בעל בנכסי אשתו שהכריע כמ"ד בירושלמי שם דנשבע גם בשמירה בבעלים יעו"ש] אפילו אם התנה להתחייב כשואל לא משתעבד בדברים בעלמא דל"ש כאן שני תירוצי התוס' כיון דגם בזה ליכא שבועה וכן כסבורין העולם נמי שהוא שואל כיון דאפילו שאלה בבעלים נמי פטור הו"ל כמו עבדים וקרקעות דלא משעבד נפשי' בדברים עד דקנו מיני' עיי"ש והעיר בזה בני הנ"ל נ"י דלכאורה לפי תי' השני שבתוס' הו"ל להתחייב בכה"ג דרק זה מיקרי נהנה מה שמתחייב כשואל דעי"ז נהנה משום שסבורים העולם שהוא שואל ע"י מה שיתחייב חיובי שואל אבל אם יפטור לית כאן ראי' דהוא שואל דהא כל השומרים פטורים בבעלים וא"כ מה"ט הו"ל להתחייב גם כאן בשמירה בבעלים בדברים בעלמא משום בההיא הנאה אם יקבל עליו להתחייב באונסין כשואל ורק לתי' הראשון שבתוס' שפיר מיפטר כיון דגם שבועה ליכא וכנ"ל ומ"מ לא תיקשי לפי"ז דגם בכל הני שנתמעטו מדיני שומרים נימא כן שאם יתנה להתחייב כשואל חייב ג"כ בדברים בעלמא מה"ט דבההיא הנאה וכו' כיון שיתחייב כשואל כסבורין העולם שהשאיל לו דז"א דהתם כיון דבאמת גם שואל הו"ל למיפטר מדיני שמירה א"כ לא יסברו כלל העולם שהוא שואל ורק שחייב משום שקיבל חיובים על עצמו ואין כאן בההיא הנאה כלל אבל בשמירה שפיר י"ל לפי"ז שיתחייב בדברים משום בההיא הנאה שיתחייב כשואל וכו' אמנם משמע דהלכה נקטינן כתי' הראשון שבתוס' שהרי לתירוץ השני הו"ל למימר שגם אם מתנה ש"ח להיות כש"ש לא יתחייב בלא קנין ובאמת)** והנה נ"מ טובא איכא בין שני תירוצי התוס' דלתירוץ הראשון הא ס"ל דאף דשייך גם כאן האי סברא דבההיא הנאה וכו' מ"מ אינו מועיל שיתחייב כאן מה"ט משום דפטור גם משבועה ולתי' השני שבתוס' ס"ל דל"ש כאן האי סברא דבההיא הנאה אבל אה"נ אם הי' גם כאן שייך האי סברא דבההיא הנאה וכו' הוי מתחייב שפיר גם בשטרות וקרקעות ונראה לומר דזה תלי במה שמצינו לרבותינו הראשונים ז"ל דפליגי בעיקר טעמא דהאי סברא דבההיא הנאה שמצינו בכ"מ בש"ס דמועיל להתחייב עי"ז ולעשות ג"כ קנין דאיזה קנין הוא ומצינו דפליגי בזה רבוותא ז"ל דהנה בר"ן פ"ק דקידושין ד' ז' כתב בשם הר"ח ז"ל גבי ההיא הנאה דאדם חשוב דזה הוי כמו קנין כסף וקנין חליפין וגם במטלטלין שאין הכסף קונה בו מ"מ קונה שפיר מה"ט דבההיא הנאה משום דין קנין חליפין עיי"ש ובחי' הרמב"ן שם וכן בחי' הריטב"א שם כתבו מפורש דאין זה קונה אלא מדין כסף לחוד ואין כאן קנין בתורת חליפין כלל ומשו"ה אינו קונה אלא באשה וקרקע לחוד ועיי"ש ג"כ בחי' הרשב"א בקידושין שם שהכריע כהר"ח עיי"ש ובקצוה"ח ונתה"מ סי' ק"צ וקצרתי ומעתה נראה לומר בפשיטות דלמ"ד דאין זה חשוב אלא כמו קנין כסף שפיר י"ל דכסף אינו מועיל להתחייב על ידו אלא באם מתחייב א"ע מיד אבל לא שיתחייב אח"כ בהני מילי דדמי לאסמכתא וכמו ששטר אינו מועיל בזה לדעת הש"ך חו"מ סי' מ' ס"ק ד' וסי' ש"א ס"ק ז' שהבאנו לעיל ושפיר כתבו התוס' לפי"ז בתירוצם הראשון דאף די"ל דגם הכא שייך האי סברא דבההיא הנאה וכו' מ"מ אינו משתעבד וערב בשעת מ"מ או ערב דב"ד דודאי שיעבודו אינו אלא מטעם דבההיא הנאה וכו' ה"ט דמשתעבד משום דכיון דדין ערב הוי שיעבודא דאורית' משו"ה אמרינן דבההיא הנאה נעשה ערב מיד וממילא נתחייב אח"כ אם הלוה אינו משלם וכמו שכתבנו לעיל אבל כאן בדברים שנתמעטו מדיני שומרים מה יועיל לן האי סברא דבההיא הנאה שיתהוה שומר אחר שהתורה מיעטתן מדיני שמירה לכן א"א לו שיתחייב חיובים שאינם באים מיד אלא אח"כ דדמי לאסמכתא אבל להני דס"ל דבההיא הנאה חשוב גם לקנין חליפין וק"ס הא ודאי מועיל גם בהני דברים שנתמעטו מדיני שומרים כמש"ש בסוגיין דב"מ נ"ח ובחו"מ סי' ש"א ס"ד וא"כ לדידהו ודאי טעמא בעי למה לא יועיל נמי בזה האי סברא דבההיא הנאה וכו' דדמי ממש לק"ס ולדידהו ע"כ לומר כתירוץ השני שבתוס' הנ"ל דכאן ע"כ ל"ש כלל האי סברא דבההיא הנאה וכו':

וירוח לן הבין לפי"ז טעמא דר' יוחנן ושמואל דפליגי שם בב"מ צ"ד גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דשמואל ס"ל דבעי דוקא קנין ואינו משתעבד בההיא הנאה וכו' ור' יוחנן פליג וס"ל דמשתעבד גם בלא קנין בההיא הנאה וכו' יעו"ש בסוגיא ולפי דברינו י"ל דבהכי הוא דפליגי דר"י ס"ל דבההיא הנאה דמי ממש לקנין חליפין שמועיל גם במטלטלין וכשיטת הר"ח והרשב"א ז"ל הנ"ל ולפי"ז ודאי דמועיל להשתעבד גם בדיני שומרים וכיו"ב אף דדמי לאסמכתא דדינו ממש כמו קנין חליפין דמועיל בכ"מ וכנ"ל אבל שמואל י"ל דס"ל דבההיא הנאה וכו' ל"ד לקנין חליפין כלל ואין בזה אלא מדין כסף ואינו מועיל אלא באשה וקרקע וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א ז"ל הנ"ל משו"ה הוא דס"ל דאין זה מועיל אלא בחיוב שנתחייב מיד בלא תנאי דגם כסף מהני בי' להתחייב ע"י ובזה מועיל ג"כ האי סבר' דבההי' הנאה וכו' אבל בשומר וכיו"ב דדמי לאסמכת' ס"ל לשמואל דלא מהני האי סבר' דבההיא הנאה וכו' להשתעבד ולהתחייב ע"י ובעינן דוקא קנין חליפין דאלים כחו ומועיל בכ"מ ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה. ומעתה נראה לומר דגם בערב דודאי דמי לאסמכת' לית לי' לשמואל ה"ט דבההי' הנאה וכו' ובכדי שלא תקשה לך הא בערב בשעת מ"מ כו"ע מודי דחייב והא טעמ' דידי' מבואר בגמ' שם בב"ב דהוא משום בההיא הנאה דמהימן לי' וכו' והא ודאי דמודה גם שמואל בערב בשעת מ"מ דמשתעבד דבשלמ' מה שמצינו נמי לסתמ' דגמ' דמסיק שלהי ב"ב דערב דב"ד נמי משתעבד גם שלא בשעת מ"מ משום בההי' הנאה וכו' בזה איפשר לומר דאה"נ דשמואל פליג גם ע"ז ורק בגמ' מסיק כן לדידן דקייל"ן כר"י דבההי' הנאה מועיל גם בשומרים וערב דדמיין לאסמכת' אבל בהאי דינ' דערב בשעת מ"מ דכו"ע מודי דחייב וכמ"ש במתניתין להדיא הרי ע"כ מוכח לכאורה מזה דמועיל ההי' הנאה להשתעבד ולהתחייב ע"י גם בהני מילי דדמי לאסמכת' אמנם בשים לב גם זה לא קשי' וליישב דבר זה צריך אני **(מתחייב בכה"ג דקייל"ן כתי' הראשון שבתוס' וכמ"ש בפ"ת חו"מ סי' רצ"א ס"ק כ"ב ולפי"ז ודאי דאינו מתחייב בדברים בעלמא גם בכה"ג וכנ"ל וכן העיר עוד במשה"ק עוד הקצוה"ח שם ס"ק ט"ז במ"ש בגיטין י"ד גבי רב ששת דהו"ל אשרתא דסרבלי במחוזא וא"ל ניקני מינך היינו אונסא דאורחא א"ל אין לסוף אישתמיט להו וכו' ואמאי צריך קנין לאונסא דאורחא כיון דנתחייב בדברים ג"כ וכנ"ל ומאי אהני לי' מאי דאישתמיט כיון דכבר נתרצה להם במאי דאמר אין וכבר נתחייב בדברים בעלמא עיי"ש שנדחק וא"צ לזה דשפיר י"ל דרב ששת עדיין לא קיבל כלל חיובי אונסין במה שאמר אין שלא השיב להם אלא על דבריהם שאמרו לו ניקנו מינך אונסא דאורחא והשיב להם שיקבל בקנין ע"ז אח"כ אבל עדיין לא התחייב א"ע כלל ושפיר השתמט א"ע אח"כ שלא רצה לקבל עליו את החיובים וכמובן ודבריו נכונים בע"ה]:)** להקדים ולבאר דברי הנימוק"י כאן שלהי ב"ב וכמו שנאמר:

פלג ד

דהנה ז"ל הנימוק"י כאן שלהי ב"ב בד"ה אמר ר"ה הלוהו ואני ערב וכו' ואעפ"י שאין שם קנין אלא באמירה בעלמ' משתעבד דמצי א"ל המלוה אי לא היית אתה ערב לא הייתי מלוה אותו כלל וכו' ולכאורה דבריו תמוהים וכן הקשה עליו בס' כתונת פסים חדא דאין טעם זה מספיק דהא לא הוי [אלא[ גרמא בעלמא כי עפ"י דיבורו הלוהו ועוד תמה על הנימוק"י למה הוצרך לה"ט הא כמו דאמר בש"ס הטעם לענין אסמכת' דאף דאסמכת' לא קני' בעלמ' הכא קני' משום דבההי' הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' וטעם זה מספיק דמועיל דיבור' בעלמ' בההיא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומקני בדיבור' בעלמ' וכמ"ש בש"ס ב"מ צ"ד גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דפריך במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו ור"י אמר אפילו תימ' בשלא קנו מידו בההי' הנאה וכו' הרי דמועיל האי סבר' דבההיא הנאה וכו' דמקנה בדיבור' בעלמ' ה"ה הכא מועיל ג"כ האי סבר' דבההי' הנאה שמועיל דיבורא בעלמ' וכן מביא שם ממ"ש הרא"ש ה"ט להדי' כאן שמשום האי סבר' מועיל להשתעבד בלא קנין ועיי"ש מ"ש דהנימוק"י והרא"ש פליגי בשני תירוצי התוס' ב"מ נ"ח שהבאנו לעיל דהנימוק"י ס"ל כתי' הראשון שבתוס' דכיון דבערב אין כאן חיוב כלל לא מהני האי סברא דבההיא הנאה להשתעבד בדברים בלא קנין והרא"ש ס"ל כתי' הב' שבתוס' דבההיא הנאה מועיל להשתעבד בכ"מ גם בדברים בעלמא בלא קנין עיי"ש וקצרתי:

ולענ"ד ליישב דברי הנימוק"י ז"ל הנ"ל דהנה משה"ק עליו דמה"ט לא יתחייב משום דלא הוי אלא גרמא בעלמא שהלוהו ע"פ דיבורו הנה בזה ודאי צדקו דברי הנימוק"י ז"ל ואדרבא דברי הכ"פ תמוהים המה מאוד בזה דהא מבואר להדיא בחו"מ סי' ש"ו ס"ו במראה דינר לשולחני דחייב באם א"ל עלך קא סמיכנא וי"א דאפילו סתמא נמי חייב יעו"ש בש"ך ס"ק י"ב מ"ש כן לענין אם אחד שאל לחבירו על סוחר אחד אם ראוי הוא להקיפו אם עשיר הוא וא"ל זה שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהוא עני אם א"ל חזי דעלך קא סמיכנא חייב וה"ה היכא דמוכחא מילתא דעלי' קסמיך ע"ש ועיין ג"כ בסי' קכ"ט ס"ב בהג"ה שם מזה עכ"פ מבואר דבכה"ג חייב לכו"ע ומבואר ג"כ להדיא ברא"ש פ' הגוזל עצים סי' י"ג דמראה דינר לשולחני חייב משום דזהו גרמי ממש שמזיקו בידים ומיד סומך עליו ונעשה ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו עיי"ש וה"נ כאן גבי ערב שעל אמונתו הלוהו ודאי עדיף עוד טפי מהא דמראה דינר לשולחני וכמ"ש בנימוק"י הנ"ל:

ונראה עוד להוכיח שגם הרמב"ן ע"כ ס"ל דה"ט דערב בשעת מ"מ משתעבד כמ"ש בנימוק"י משום דאי לאו איהו וערבותו לא הוי יהיב לי' המלוה וחייב משום דינא דגרמי דהנה עיין ברא"ש פ"ק דקידושין סי' י"ג מ"ש דאינו חייב משום דינא דערב אלא במקום דמטי לאינש הנאה על ידו דבזה שייך לומר דגמר ומשעבד נפשי' אבל היכי דלא מטיא הנאה לשום אינש לא דמי לערב ואם אמר לאחד זרוק מנה לים ואתחייב אני לך פטור ול"ש כאן חיוב ערב עיי"ש אמנם מצינו להרמב"ן שם שחולק ע"ז וס"ל דגם בכה"ג חייב משום ערב וכמ"ש באהע"ז סי' ל' סי"א ברמ"א שם ונראה פשוט דבהכי הוא דפליגי דהרא"ש לשיטתו דס"ל דטעמא דערב מתחייב משום דבההיא הנאה וכו' גמר ומשעבד נפשי' וסברא הוא דל"ש ה"ט דבההיא הנאה אלא במקום דמטי הנאה לשום אדם בנתינתו ובההיא הנאה גמר ומשעבד נפשי' אבל לא במקום שאין כאן שום הנאה כלל אלא שזרק לים וכיו"ב ובזה ל"ש דין ערב אבל טעמא דהרמב"ן נראה לומר דס"ל דמ"מ מתחייב גם בכה"ג כיון שעל פי דיבורו של זה הפסיד את מעותיו ודמי למראה דינר לשולחני שעליו קא סמיך ופטר את חבירו על פיו וחייב מדינא דגרמי וכמ"ש בנימוק"י וי"ל עוד בזה ודו"ק כי קצרתי:

ומשה"ק עוד בכתונת פסים למה צריך הנימוק"י להאי טעמא ולמה לא ניחא לי' בטעמא דבההיא הנאה וכו' כמו שאמרו בש"ס דמהני ה"ט לסלק האסמכתא כמו כן יספיק לן האי טעמא גופא שישתעבד בדיבורא בעלמא מה"ט וכו' הנה בזה אמינא ליישב דברי הנימוק"י בפשיטות דניחא לי' טפי בהאי טעמא שמספיק אליבא דכו"ע לפי"מ שביארנו לעיל להוכיח מסוגיא דב"מ צ"ד דלשמואל לא מהני ה"ט דבההיא הנאה וכו' להשתעבד ולהתחייב ע"י במקום דדמי לאסמכתא וטפי עדיף לי' ה"ט להתחייב אליבא דכו"ע משום דהמלוה מצי אמר לי' שאי לאו ערבותו לא הי' מלוה לי' כלל ומתחייב ערב בשעת מ"מ מה"ט אליבא דכו"ע וגם לשמואל דס"ל דבההיא הנאה וכו' לא מהני במקום אסמכתא וכנ"ל ומ"מ לדידן ודאי דקיי"ל כר' יוחנן שם בב"מ ציד ע"כ דסבירא לן דמועיל נמי ה"ט דבההיא הנאה וכו' להתחייב ע"י גם במקום דדמי לאסמכתא ומשו"ה נמי מסיק כאן בסוגיין שלהי ב"ב דגם ערב דב"ד משתעבד נמי לאחר מ"מ משום ה"ט דבההיא הנאה וכו' משום דקיי"ל כר' יוחנן וכנ"ל ודו"ק כי הדברים נכונים הם בע"ה:

אמנם אף דודאי דברינו הנ"ל מה שכתבנו אליבא דשמואל שרירים וקיימים הם והי' אפשר נמי לומר לפי"ז דאף אם נימא דגם בחנוק שייך הטעם דבההיא הנאה וכו' משום שמציל את חבירו מן החניקה גמר ומשעבד נפשי' מ"מ שפיר קאמר שמואל לשיטתו דאינו משתעבד אלא ע"י קנין וכנ"ל מ"מ הנה מן הסוגיא מוכח ע"כ דא"א לומר כן חדא דהא מסיק בסוגיין דחנוק לא משתעבד בלא קנין אף דלדידן ודאי מועיל טעמא דבההיא הנאה להתחייב ע"י כמו בערב דב"ד וכו' וע"כ דבחנוק ל"ש כלל ה"ט דבההיא הנאה ואדרבא הא מפורש שם בסוגיא דחנוק גרע טפי ובעי דוקא קנין ומדייק מזה מכלל דבערב בעלמא ל"ב קנין אף דודאי בערב בעלמא שלא בשעת מ"מ ודאי דנ"ש כלל ה"ט דבההיא הנאה וכו' אשר ע"כ אמינא בע"ה לבאר פלוגתת ר' יוחנן ושמואל בדרך מרווח מאוד לפי משמעות הסוגיא דמחד טעמא קמיירי בין בחנוק ובין שלא בחנוק דלר"י מהני ה"ט לחייב בתרווייהו ושמואל לטעמא דידי' ס"ל דלא מהני מה"ט אלא שלא בחנוק אבל בחנוק ל"מ האי טעמא להתחייב ועפי"ז יתיישב ג"כ קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל שהקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל מסוגיא דכתובות ק"ב שהבאנו לעיל וכמו שנאמר בע"ה:

פלג ה

אמנם בטרם נבוא ליישב כל הנ"ל עלינו לבאר תחלה סוגיא דכתובות ק"ב הנ"ל מאי דפליגי שם ר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר דר"י ס"ל חייב ור"ל ס"ל דפטור וקאמר שם בגמ' לימא כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' לימא ר"י דאמר כר' ישמעאל ור"ל דאמר כבן ננס ומשני אליבא דבן ננס כו"ע לא פליגי ופירש"י דמודה ר' יוחנן דלב"נ ודאי פטור דהשתא ומה ערב דשיעבודא דאורייתא הוא דכתיב אנכי אערבנו כו' פטור כ"ש כה"ג כי פליגי אליבא דר' ישמעאל ר' יוחנן כר' ישמעאל ור"ל ע"כ ל"ק ר' ישמעאל התם אלא דשייך לי' לשיעבודא דאורייתא אבל הכא לא שייך שיעבודא דאורייתא ופירש"י ערב שיעבודא דאורייתא הוא אבל הכא פלוני חייב ליכא שיעבודא דאורייתא עכ"ד הגמ' והנה צריך ביאור מאי דנקט האי לישנא דשייך לי' לשיעבודא דאורייתא דלפירש"י הול"ל דערב שאני משום דהוא שיעבודא דאורייתא ומה זה דנקט דשייך לשיעבודא דאורייתא עוד יש לדקדק דהא מסקינן בב"ב קע"ג ע"ב דמהאי קרא דאנכי אערבנו אין ללמוד ערב משום דההיא קבלנות היא ויליף מקראי דקבלה ומסיק שם דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' ומשמע ודאי דאף אי מקראי ילפינן לי' לשיעבודא דערב מ"מ אין זה אלא במקום שהי' ערב בשעת מ"מ ושייך בי' נמי האי סברא דבההיא הנאה ועיין ג"כ ש"ך חו"מ סי' ר"ז ס"ק י"ח וז"ל ועיין בב"ח כו' ודבריו תמוהים דמ"ש דמדאורייתא אסמכתא קניא והביא ראי' מערב דילמא שאני ערב דבההיא הנאה וכו' וכמ"ש להדיא בש"ס הרי דה"ט דערב דמשתעבד אף אם מקראי ילפינן לי' וכאן דמיירי בערב היוצא לאחר חיתום שטרות שלא הי' ערב בשעת מ"מ ודאי דלית כאן שיעבודא דאורייתא ומאי קאמר בגמ' דס"ל לר' ישמעאל דערב שאני משום דשיעבודא דאורייתא ואם נימא לפרש דמ"מ הא מצינו לחיובא דערב גם מה"ת והיינו בשעת מ"מ ומשו"ה אלים שעבודו ואיפשר נמי להתחייב מה"ט גם שלא בשעת מ"מ א"כ תיקשי הא מכיון דס"ל לר"ל בעלמא נמי שיעבודא דאורייתא אם הלוה חייב מדינא וא"כ הדר שוין הן וחד דינא אית להו לתרווייהו דבשעת חיובן תרווייהו משתעבדי מה"ת ושלא בשעת חיובן אין עליהם שום דררא דשיעבודא מדאורייתא ומה הפרש בין זה לזה לכאורה. וליישב זה נקדים לבאר תחלה טעמא דר"י ור"ל כאן במאי פליגי בהא דחייב אני לך מנה בשטר לפי מאי דאסכימו עלי' רובן של רבותינו הראשונים ז"ל לפרש פלוגתתן במחייב א"ע בשטר אעפ"י שאינו חייב עיין בד' התוס' כאן בסוגיין ובחו"מ סי' מ' וקצרתי והנה ז"ל הר"ן ז"ל כאן באלפסי כתובות ר"פ הנושא והבמ"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר לאו במודה עסקינן וכו' אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה היא וכו' ובהא פליגי ר"י ור"ל דר"י סבר דכי היכי דמקני בשטר וכדתניא נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר ה"נ משתעבד אדם בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכו' ור"ל סבר דכל כה"ג לאו כלום הוא שאין אדם יכול להשתעבד בשטר ולר"ל אפילו בשטר שחתמו בו עדים לא מהני וראי' לדבר מדפרכינן עלי' דר"ל ממתניתין וכו' ולא פרקינהו כשנשתעבד בכך בשטר בעדים וכו' ועוד דאי בשחתמו בו עדים מהני ה"נ הוי מהני בעידי מסירה וכו' [בכאן קשיא לי ע"ד הר"ן דהא מבואר בגיטין ד' פ"ו ע"ב דאמר ריב"ח אמר ריש לקיש הלכה כר"א בגיטין משמע אבל לא בשטרות עיי"ש וצע"ק] אלא ודאי לר"ל לא שנא ופטור עכ"ל הר"ן ולפי"ז נראה ברור בע"ה להסביר טעמא דר"י ור"ל עפימ"ש הקצוה"ח ח סי' ל"ט סדק א' ליישב סוגיא דגיטין נ' ע"א במש"ש דלאביי אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית אפילו בפירש לו את השבח ולרבא מהני פירש לו את השבח לגבות גם מן היתומים בעידית וכתבו שם התוס' דאביי ס"ל של"ד ורבא ס"ל ש"ד יעוי"ש בפנ"י משה"ק למה קייל"ן בזה כאביי לפי"ז הא אנן קייל"ן דש"ד והי' ראוי לפסוק הלכה כרבא עוד הקשה בפנ"י שם דאיך איפשר לומר דאביי ס"ל של"ד והא איהו ס"ל למפרע הוא גובה וא"כ ע"כ ס"ל ש"ד כמ"ש בגמ' שלהי ב"ב להוכיח דרבה ס"ל ש"ד מהא דס"ל גבו קרקע יש לו יעו"ש מ"ש דבאמת גם אביי ס"ל ש"ד אלא דס"ל דאין אדם יכול לשעבד נכסיו משום דאין הקנאה לחצאין כמ"ש הריטב"א פ"ק דקידושין דאף שיכול למוכרן מ"מ ס"ל דא"י לשעבדן דאין הקנאה לחצאין ומה"ט גם בשיעבדו בפירוש ל"מ כמ"ש בתוס' ס"פ ג"פ והא דנכסיו משועבדים לאו מחמת הלוה הוא לפי שאין שיעבוד הלוה מועיל כלל אלא דכיון דש"ד ממילא נכסיו משועבדים כמו שמצינו דגם בנזקין ופדה"ב דהתורה שיעבדם גם בלי מתחייב כלל אבל הוא בעצמו א"י לשעבד נכסיו כלל מה"ת וכיון דדין בע"ח הוא מה"ת בזיבורית וזה שיעבד לו בפירוש מוסיף עה"ת ששיעבד לו את השבח ל"מ ולא מידי כיון שאין שום שיעבוד מועיל רק מה שמשתעבד ממילא מד"ת **(הגה אמנם ידוע ג"כ שי' רש"י ז"ל דס"ל בקידושין י"ג ע"ב דגם למ"ד שיעבודא ליד מ"מ היכי דשיעבד נכסיו בפירוש ודאי חייל שיעבודו מדאורייתא אליבא דכו"ע וברשב"א וריטב"א שם הקשו ע"ז ממ"ש שלהי ב"ב דגם במלוה בשטר לא גבי אלא משום נעילת דלת למ"ד של"ד ומתרצי די"ל דמ"מ בשיעבד נכסיו בפירוש בשטר אלים כח השטר לשעבדם ד"ת אלא בלא שיעבד נכסיו בפירוש אף דקייל"ן אחריות ט"ס הוא מ"מ לא גבי מה"ת דלא אלים אחריות ט"ס למיגבי מה"ת כיון שלא נכתב עיי"ש וע"כ צ"ל לטעמא דרש"י דאף דס"ל בסוגיא שם דכתובות ק"ב שאין אדם יכול לחייב א"ע אפילו בשטר גמור ופירש שם את הסוגיא דמיירי בהודאה עיי"ש הנה ז"א אלא במקום שרוצה לשעבד את נכסיו בחנם דבזה ס"ל לרש"י דאין בידו לשעבד את נכסיו ולהתחייב במקום שאין עליו שום חיוב כלל מן הדין אבל באם משעבד נכסיו בעד החוב שמלוה לו אף דלמ"ד של"ד ל"ח עלייהו שום שיעבוד מאיליו מ"מ באם הוא בעצמו משעבד את נכסיו חליפי הכסף שמקבל ממנו בהלואה ס"ל לרש"י דבכה"ג ודאי בידו לשעבד את נכסיו וחייל השיעבוד דדמי למכירה ורק בחנם א"א שיחול שום שיעבוד על נכסיו אבל לא במקום שמקבל איזה הנאה כנגדן וז"פ וברור ותמצא כה"ג גם בנתה"מ סי' מ' ס"ק א' שכתב ג"כ סברא כזו ליישב קושית האו"ת על שי' רש"י ז"ל הנ"ל ממה שפירש"י בעצמו בב"מ י"ג בשטר אקניתא שהוא בין ילוה בין לא ילוה הרי דיכול לחייב א"ע ותי' שם כנ"ל דהתם אינו משעבד בחנם רק בעד החוב שנתחייב לו המלוה להלוות לו עיי"ש וז"ב:

ומשה"ק בשעה"מ פי"ט מה' מלוה ולוה ה"ה לשיטת רש"י מסוגיא דשלהי ב"ב דפריך על רבה וכן על עולא מדידי' אדידי' ולא משני דמיירי בשיעבד בפירוש את נכסיו הנה יעו"ש מה שתירץ הוא ז"ל עפימש"כ התוס' רי"ד בקידושין י"ג דס"ל לרש"י דג' מחלוקת בדבר דלרבה אפילו כתב לו אחריות בפירוש ג"כ של"ד ולרב ושמואל דוקא מע"פ אבל בשטר ס"ל ש"ד ולעולא אפילו מלוה ע"פ ש"ד יעו"ש וכ"ז דוחק כמובן ולענ"ד קושית השעה"מ ז"ל לק"מ לשיטת רש"י ז"ל דהנה משה"ק מהא דעולא דמוכחינן התם דע"כ ס"ל לעולא שיעבודא דאוריית' ממ"ש עולא ד"ת בע"ח דינו בזיבורית ואם אית' לשיטת רש"י ז"ל למה לא משני דזה מיירי בששיעבד את נכסיו בפירוש עיי"ש שנשאר בצ"ע הנה זה ודאי לק"מ דהא אי נימ' דמיירי דוקא בששיעבד נכסיו בפירוש ל"ש לומר בכה"ג דדינו דבע"ח בזיבורית ניחזי מה ששיעבד דהא ודאי אם שיעבד עידית דידי' חייל שיעבודא על העידית ואי נימא דעולא מיירי בששיעבד את נכסיו מסתמא וקמל"ן דד"ת דינו בזיבורית ג"כ לא א"ש מאי דיליף זה מקרא דבחוץ תעמוד והאיש וגו' מה דרכו של איש להוציא פחות שבכלים והא ל"ל קרא לזה כלל דכיון דנימא דמעצמו לא חייל שיעבודא כלל על נכסיו מה"ת ועיקר השיעבוד אינו אלא משום שהוא שיעבדן בעצמו הא ודאי דאם לא בירר שיעבודו בידו לדחותו לכל מה שירצה ואף לזיבורית ול"ל ללמוד זאת מן הקרא אע"כ דס"ל לעולא דהשיעבוד חל מאיליו מדין תורה והיינו דיליף מן הקרא דמ"מ עיקר שיעבודו מה"ת אינו אלא מן הזיבורית אבל אי נימא דמה"ת ל"ח שום שיעבוד כלל והואיל וברצונו הדבר תלוי מה שהלוה שיעבד לו בפירוש ודאי ל"צ קרא ללמדנו דבסתמ' יכול לדחותו לזיבורית וז"פ וברור בע"ה ומשה"ק עוד בשעה"מ שם ממאי דפריך על רבה והא אמר רבה גבו קרקע יש לו ומוכיח מזה דע"כ ס"ל לרבה דשיעבוד' דאוריית' והקשה דמאי פריך נימא דהתם מיירי בשכתב לו בשטר בפירוש שמשעבד לו את נכסיו עיי"ש שנשאר גם בזה בצ"ע ולענ"ד לק"מ דבזה י"ל דפשיט' לי' לרש"י דבכה"ג לא הוי פליג כלל ר"נ על רבה לומר דגבו קרקע אין לו פי שנים לבני מערבא דבכה"ג ששיעבד לו בפירוש מודה גם ר"נ דגבו קרקע יש לו דהא ע"כ טעמא דר"נ דקאמר אליבא דבני מערב' דגבו קרקע אין לו הוא משום דשיעבוד' ל"ד וכמ"ש באו"ת סי' ל"ט ס"ק ב' עיי"ש ולשיטת רש"י דשיעבדו בפירוש לכו"ע ס"ל ש"ד א"כ הא לא הוי פליג ר"נ כלל וע"כ דבסתמ' מיירי וס"ל לרבה דש"ד ומשו"ה ס"ל דגבו קרקע יש לו ור"נ פליג וס"ל אליבא דבני מערבא דשיעבוד' ליד וגם זה פשוט מאוד וברור ומיושב שיטת רש"י בע"ה אמנם כבר תפסו רבותינו הראשונים שלא כדעת רש"י ז"ל וס"ל פשטות הסוגיא כמשמעותה דמאן דס"ל של"ד טעמ' דידי' הוא משום שאין בידו לשעבד כלל את נכסיו מה"ת לפי שאין קנין לחצאין ואפילו שיעבדו בפירוש לא מהני ודבריהם עיקר ונחוץ ג"כ לעניננו כמו שנאמר לקמן בע"ה דלמ"ד של"ד לא משכחת כלל שיהי' נכסי הלוה משועבדים להמלוה וא"ב אלא משום מצות פריעת חוב ודו"ק]:)** ולפי"ז אביי נמי ס"ל ש"ד אבל דוקא שיעבוד ממילא וכיון דהשיעבוד אינו אלא בזיבורית אין הלוה יכול להוסיף שעבוד מדנפשי' על השבח וכו' ורבא ס"ל דיכול נמי לשעבד נכסיו מדנפשי' וכמו שיכול למוכרן וכו' וקייל"ן בזה כאביי משום דמר זוטרא ס"ל כותי' ורבא יחיד לגבייהו עיי"ש מ"ש דה"ט דס"ל להרי"ף והרא"ש וטוש"ע סי' ק"ח דאפילו מיתומים גדולים אינו גובה את השבח אפילו פירש לו את השבח ובנזקין גובה מיתומים גדולים מעידיות ורק לקטנים עשו תקנה וקשה מ"ש בע"ח מנזקין כו' ולהנ"ל ניחא דנזקין הא מה"ת בעידיות לכן לא הפקיעו חז"ל דינו אלא מקטנים ולא מגדולים אבל בבע"ח דמה"ת דינו בזיבורית ואף בפי' לו את השבח מה"ת לא מהני משום דאין הקנאה לחצאין ואינו אלא מדרבנן לכן אינו גובה גם מיתומים גדולים שאין הלוה יכול להוסיף על ד"ת בשיעבודו ואע"ג דודאי אדם יכול לחייב עצמו אעפ"י שאינו חייב היינו לחייב עצמו ואז נמי נכסיו משועבדין ממילא מדאורייתא אבל אדם א"י לשעבד לפי שאין הקנאה לחצאין עכ"ד הקצוה"ח עיי"ש:

פלג ו

ולענ"ד אם כי קלסי' הקצוה"ח לדבריו הנ"ל וד"ח הן בכ"ז הנה יש להשיב עליהן דהנה מ"ש הקצוה"ח בשם הטוש"ע סי' ק"ח דאפילו פירש לו את השבח אינו גובה אפי' מן היתומים גדולים הנה שם בחו"מ סי' ק"ח סי"ח מפורש להדיא דבאם כתב בפירוש שיגבה עידיות או בינונית ממנו או מיורשין מהני תנאה יעיי"ש בש"ך ס"ק ל"ו דבאם הזכיר ומיורשי מהני אפילו לא כתב כן בפירוש רק התנה כן גובה מעידיות עיי"ש ורק אם התנה סתם שיגבה מעידיות אז ל"מ לגבות מן היורשים מן העידיות אבל בשהזכיר בפירוש לגבות גם מן היורשים מן העידיות שפיר מהני וגובה וכמש"ש ולד' הקצוה"ח הנ"ל הול"ל דל"מ תנאה לגבי היתומים אף אם התנה בפירוש כיון דמה"ת לא מצי לשעבד את השבח מטעמא דאין הקנאה לחצאין והו"ל לאוקמי אדאורית' גם בשהתנה בפירוש:

אע"כ דלא מן השם הוא זה אלא כמ"ש הרא"ש הטעם משום דבע"ח לא אסיק אדעתי' דמיית אבל נזיקין מה"ת בעידיות והיינו שלא נתכוין כלל לשעבד לו את השבח גם נגד היורשים ומשו"ה שפיר אמרינן דבשהתנה בפירוש גם על היורשים שפיר גובה את השבח וכמ"ש הרא"ש שם להדיא ר"פ הנזיקין סי' ב' דהכי מסתבר דבפירש לא הפקיעו חכמים זכות המלוה עיי"ש ומוכח ע"כ דלא כהקצות החושן ז"ל ולמ"ד ש"ד שפיר מצי לשעבד לו את נכסיו לגבות גם מן העידיות וכן בדין דמ"ש הקצוה"ח לחלק דאף דבידו לחייב עצמו אעפ"י שאינו חייב מ"מ אין בידו לשעבד נכסיו יתר על ד"ת אין חילוקו מובן כלל דאדרבא משמע דשוין הן וכמו שיכול לחייב א"ע ולשעבד הזיבורית שלו אף שאינו חייב כלל כמו כן יכול לחייב א"ע שיגבה חבירו מן העידיות שלו אף שאין עליו חיוב דבמקום שאין עליו חיוב כלל מה חילוק יש בין עידיות לזיבורית דהא שניהם אינן משועבדין מה"ת כיון שלא לוה ולא נתחייב מה"ת אלא שהוא מחייב א"ע אע"ג שא"ח א"כ ודאי דגם על העידיות יכול להתחייב מה"ת שיגבה חבירו ממנו אף שא"ח לו כלל ומכ"ש היכי שנתחייב ע"י הלואה וז"ב:

וכן מ"ש בקצוה"ח ז"ל לפרש דעת אביי דס"ל דשיעבודא דאוריתא והיינו שאף שאין בידו לשעבד את נכסיו מדעתא דנפשי' מ"מ חייל שיעבודא עליהם מאיליו כשלוה ונתחייב. הנה אף שיתיישב ג"כ עפי"ז משה"ק בשו"ת שם ארי' או"ח סי' י"א בסוגיא דפסחים ל"א במאי דבעי הש"ס שם להוכיח ממתניתין דנכרי שהלוה לישראל ע"ח אחה"פ מותר בהנאה וכו' דס"ל כאביי דלמפרע הוא גובה. הא כיון דאביי ס"ל שליד ומה"ת לא נשתעבדו כלל נכסי הלוה והחיוב מונח רק אקרקפתא דגברא א"כ א"א לומר דלמפרע הוא גובה מה"ת וכמש"כ ג"כ באו"ת סי' ס"ו ס"ק י"ז וצ"ל דהוא רק מדרבנן א"כ בא"י שהלוה לישראל יהא אסור כיון שמה"ת עבר בב"י ויש לקונסו ולאסור אותו וכן בסיפא בישראל שהלוה לא"י ע"ח למה אסור הא ל"ה למפרע של הישראל אלא מדרבנן ובדליכא אלא איד"ר הא לא קנסו אותו עיי"ש מ"ש לתרץ די"ל דה"ק בגמ' דלמ"ד למפרע הוא גובה ניחא והיינו משום די"ל דס"ל לתנאי דמתניתין וברייתא דשיעבודא דאורייתא עיי"ש ולד' הקצוה"ח בפשוטו ניחא גם לאביי עצמו דגם איהו ס"ל דשיעבודא דאורית' וכנ"ל אמנם במחכתה"ר הנה הקצוה"ח סותר בזה דברי עצמו מש"כ בקצוה"ח לעיל סי' ג' ס"ק א' לקיים דברי התוס' גיטין הנ"ל דע"כ ס"ל לאביי דשיעבודא לאו דאוריתא יעו"ש שזה מוכרח ג"כ מסוגיא דגיטין פ"ת ע"ב ולקמן יבואר בע"ה:

אמנם בכ"ז אהני לן ד' הקצו"ח ז"ל להבין על פיהם פלוגתת ר"י ור"ל בהא דחייב אני לך מנה בשטר שהבאנו לעיל ומה מאוד ירוח לן לומר דמ"ש הקצוה"ח ז"ל בטעמא דאביי הן הן ממש דברי ר"ל כפי שכתבנו לעיל בשם הר"ן ז"ל שהוכיח דע"כ ס"ל נמי לר"ל דא"א שיתחייב א"ע גם בשטר שחתמו בעדים ומסר לו וא"כ ע"כ לומר לפי"ז דאף דר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו שיעבודא דאוריתא ואפילו מלוה ע"פ גובה מן היורשים ומן הלקוחות מה"ת כמ"ש בב"ב קע"ה ע"ב מ"מ חילוק גדול יש ביניהן ובהכי הוא דפליגי כאן בכתובות ק"ב הנ"ל דר"י ס"ל דשיעבוד דמי ממש למכירה וכמו שבידו של אדם למכור את נכסיו לאחרים כמו כן ממש איפשר לו ג"כ שישעבד את נכסיו לכל מי שירצה ואף למי שאינו חייב לו כלל מן הדין אמנם ר"ל ס"ל כמ"ש הקצוה"ח ז"ל אליבא דאביי דאף דשיעבודא דאוריתא היינו שהתורה רמא שיעבודא על נכסי הלוה כשלוה ונתחייב להמלוה אבל מ"מ אין בידו של אדם לשעבד ג"כ את נכסיו בכדי ולא דמי שיעבוד לקנין לפי שאין קנין לחצאין וכמ"ש הריטב"א ז"ל פ"ק דקידושין וכנ"ל וה"ט דר"ל דס"ל בחייב אני לך מנה בשטר דפטור וגם אם חתם השטר בעדים ומסר לו שא"א לי' כלל להתחייב ולשעבד נכסיו לאחרים ורק אם חייב מדינא חיילא עלייהו שיעבודא מאיליו מדאוריתא וכנ"ל וז"ב ונכון בע"ה ולפלא על בעל קצוה"ח שלא הרגיש בזה לומר דזה תלי בפלוגתת ר"י ור"ל הנ"ל וממילא למדנו מזה דאנו דקייל"ן כאן כר' יוחנן דחייב אני לך מנה בשטר חייב גם אם לא לוה ע"כ דדינא הכי הוא דיכול לשעבד ג"כ את נכסיו לגבות גם מן העידיות ואף אם לא לוה ולא נתחייב מן הדין וגם אביי אף דס"ל של"ד אי כר' יוחנן ס"ל דיכול לחייב א"ע אעפ"י שאינו חייב וחייל שיעבודא עלי' מיהת מדרבנן עיין בדברינו לקמן ודאי דמודה גם בזה דאם התנה בפירוש שיגבה מן השבח גם מן היורשים דודאי גובה גם מן היתומים מן העידיות דחייל שיעבודא עלייהו מיהת, מדרבנן וכנ"ל ובהכי לא פליגי כלל תדע שהרי הרא"ש פסק בזה כאביי ומ"מ פסק להדיא דבהתנה בפירוש גובה כמו שכתבנו לעיל וע"כ דס"ל דאביי ורבא לא פליגי אלא בסברא בעלמא על תקנת חז"ל לטובת היתומים האיך תקנו וקייל"ן בזה כאביי ושלא כדברי הקצוה"ח ז"ל הנ"ל ודו"ק כי קצרתי

פלג ז

ומה מאוד ירוח לן מעתה ליישב עפי"ז את הסוגיא דכתובות שם מכל מה שנתקשינו לעיל לפי"מ שביארנו בטעמא דר"ל דס"ל דאף דקייל"ן שיעבודא דאוריתא מ"מ ס"ל דבאמת א"א שיהא בכח האדם לשעבד את נכסיו לאחרים דאין קנין לחצאין וכמ"ש הריטב"א פ"ק דקידושין הנ"ל אלא דמ"מ אם לוה ונתחייב משתעבדים נכסיו מאיליהן מה"ת וכנ"ל דלפי"ז נוכל לפרש לישנא דהש"ס שם מאי דקאמרי אליבא דר"ל בפירוש מרווח שלא כפירש"י ז"ל ונימא הכי דהיינו דקאמרינן התם לר"ל ע"כ ליק ר' ישמעאל התם אלא משום דשייך לי' לשיעבודא דאוריתא היינו דכיון דהלוה משועבד הוא להמלוה מדאוריתא משו"ה איפשר לו נמי להערב שיכניס א"ע בחיובא דהלוה והיינו דקאמר דשייך לי' לשיעבודא דאוריתא כלומר דהערב שייך לשיעבוד הלוה דהוא משועבד מדאוריתא אבל הכא לא שייך שיעבודא דאוריתא דהא כיון דלא לוה ולא נתחייב כלל א"א לי' כלל מה"ת לשעבד נכסיו לאחרים דאין קנין לחצאין וכנ"ל ולית כאן שיעבודא מדאוריתא כלל וכמשנ"ת ודו"ק כי קצרתי:

והיוצא לנו מזה דבהכי הוא דפליגי ר"י ור"ל דאף דתרווייהו ס"ל שיעבודא דאוריתא מ"מ חלוקין הן בטעמיהן דלר"י ס"ל דאה"נ דאיפשר לי' להאדם לשעבד נכסיו לאחרים בכל גווני כמו שבידו למוכרן ומשו"ה כאן נמי ס"ל בחייב אני לך מנה בשטר דיכול לחייב א"ע אעפ"י שאינו חייב ולשעבד נכסיו לאחרים גם שלא ע"י הלואה כלל אמנם ר"ל פליג עלי' וס"ל דאין ביד האדם כלל לשעבד נכסיו לאחרים מה"ת לפי שאין קנין לחצאין אלא באם לוה מעות משועבדין הן נכסיו מאיליהן שהתורה רמיא שיעבודא עלייהו וכנ"ל. ובעקבותינו נלך לנו לבאר ג"כ עפ"י דברינו פלוגתת ר"י ושמואל שלהי ב"ב ולהסביר את הסוגיא דשם כפי שייעדנו לעיל וראשון תחלה נאמר ליישב קושית הרמב"ן ז"ל שהבאנו לעיל מאי דקשיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דפלוגתת ר"י וב"נ מיירי בשקנו מידו א"כ מאי פריך מינה אליבא דר' יוחנן שם בכתובות ק"ב והנה בש"ך חו"מ סי' קכ"ט ס"ק י"א כתב לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל וז"ל ולי נראה דבש"ס מדמי לה משום דמסתמא פלוגתן במתני' ר"י ובן ננס מיירי בין למ"ד אסמכתא קניא או לא דהא לעיל מיני' בההיא מתני' בס"פ ג"פ פליגי ר"י ור' יוסי אי אסמכתא קניא או לא אבל לדידן דקייל"ן אסמכתא ל"ק אא"כ קני מיני וערב דמי לאסמכתא לכך לא מהני רק בקנין וכו' עכ"ל ובנתה"מ שם ס"ק ג' הקשה ע"ז דבתירוץ זה הא אינו מתורץ רק הא דאמר התם בש"ס דר"י לא מצי סבר כבן ננס ולהש"ך א"ש דב"נ אמר דאפילו למ"ד אסמכתא קניא פטור הערב היוצא לאחר ח"ש וע"כ דלא מצי לחייב א"ע בשטר וכר"ל אך מ"מ קשה כיון דרבי יוחנן פסק בהדיא דאפילו למ"ד אסמכתא ל"ק מ"מ בשטר מהני ופסק התם בב"ב בהדיא דהילכתא כר' ישמעאל וגם הלכה כר' יוחנן ובכתובות אמרינן דר"י ס"ל כר' ישמעאל וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דשטר לא מהני עיי"ש מ"ש לתרץ בדרך רחוקה ולענ"ד לכאורה בפשיטו מיושב לפי מה שמצינו לר' יוחנן בעצמו דס"ל בב"ב ד' קס"ח ע"א הלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא וא"כ לר' יוחנן לשיטתי' אין לחלק כלל בין חיוב דערב לחיוב מיד וכל מה דמהני בחיוב בשטר אם מתחייב א"ע בהחלט מועיל נמי גם באסמכתא לדידי' ולפ"ז נראה לומר דמודה גם הרמב"ם דר' יוחנן לשיטתי' ודאי מוקי פלוגתת ר"י וב"נ במתניתין דמיירי בשטר לחוד בלא קנין ומאי דקאמר נמי הלכה כר' ישמעאל אף בחנוק מיירי ג"כ בשטר וכמ"ש בתוס' שלהי ב"ב ולר' יוחנן לשיטתי' שפיר פריך מהאי פלוגתא דר"י וב"נ במאי דס"ל לר' יוחנן דיכול לחייב א"ע בשטר לימא כתנאי דהא לדידי' ודאי דגם פלוגתת ר"י וב"נ מיירי בשטר לחוד ולשיטתי' דר"י נמי משני לה דאליבא דב"נ כו"ע ל"פ ולא פליגי אלא לר' ישמעאל כו' אבל לדידן דקייל"ן דאסמכתא לא קניא שפיר קא מחלק הרמב"ם דבהני מילי דדמיין לאסמכתא א"א שיתחייב א"ע ע"י השטר לחוד בלא קנין וכנ"ל ולפנינו יבואר עוד באורך בע"ה איך שכ"ז מוכרח מן הסוגיא ודו"ק ונוסיף עוד לומר מעתה דשמואל נמי ע"כ משמע דאיהו ג"כ מוקי לפלוגתת ר"י וב"נ במתני' דבלא קנו מידו מיירי ושמואל לשיטתו דס"ל שיעבודא לאו דאוריתא ודאי דס"ל כר"ל דלא מצי לשעבד נכסיו ע"י שטר כשאינו חייב לו ומשו"ה הוא דס"ל לשמואל דבחנוק בעינן דוקא קנו מידו דשטר אינו מועיל בחנוק ורק קנין מועיל להתחייב ע"י אף שאינו חייב וס"ל בחנוק כבן ננס כמ"ש בשטמ"ק שהבאנו לעיל ומדייק בגמ' מכלל דערב בעלמא שאינו חנוק לא בעי קנין והיינו דס"ל ע"כ כר"ל דאמרינן שם בכתובות לדידי' דמצי ס"ל גם כר' ישמעאל וע"כ ל"ק ר' ישמעאל התם גבי ערב אלא דשייך לי' לשיעבודא דאוריתא אבל הכא ל"ש לשיעבודא דאוריתא עי"ש וא"כ הא י"ל דהיינו נמי טעמא דשמואל דאף דבעלמא לא מצי לחייב א"ע בשטר בשאינו חייב משום דשיעבודא ל"ד והיינו כמו שביארנו לעיל בטעמא דר"ל דס"ל שא"א לי' להאדם לשעבד נכסיו כלל מה"ת לפי שאין קנין לחצאין ואינם משועבדים אלא ע"י הלואה שהתורה רמא עלייהו שיעבודא עיין בדברינו לעיל ולפי דרכנו למדני דמאן דס"ל דשיעבודא לאו דאוריתא טפי מסתבר לומר דס"ל ג"כ כותי' דר"ל דחייב אני לך מנה בשטר פטור דכיון דמה"ת א"א לי' לשעבד נכסיו לאחרים לפי שאין קנין לחצאין מסתגי לן שתקנו רבנן שיחול עליה' שיעבוד במקום שבאמת חייב לו מן הדין אבל לא שיתחייב מעצמו וישעבד את נכסיו גם שלא ע"י הלואה כלל (ואף שאין זה מוכרח וי"ל נמי להיפוך דגם מ"ד שיעבודא ל"ד מ"מ מדרבנן מיהא איפשר לי' נמי להתחייב ולשעבד נכסיו אעפ"י שאינו חייב כיון שתקנו חז"ל שיחול השיעבוד על הנכסים תקנו נמי גם בכה"ג שמחייב א"ע אעפ"י שאינו חייב וכדמשמע נמי ממה שמצינו להרבה מרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל לדינא דשיעבודא ל"ד ומ"מ כו"ע מודי דקייל"ן בהא כר' יוחנן לגבי ר"ל מ"מ הדעת נוטה יותר לאידך גיסא לומר דמ"ד שיעבודא ל"ד ס"ל גם בזה כר"ל עכ"פ אליבא דשמואל ודאי פשיטא לן די"ל דס"ל כותי' דר"ל בהאי מילתא דחייב אני לך מנה בשטר פטור ומשום דאזיל לשיטתו דס"ל בעלמא דשיעבודא לאו דאוריתא וכנ"ל ודו"ק] וכיון דשמואל ס"ל שיעבודא לאו דאוריתא מסתבר לומר דס"ל בהאי מילתא נמי כותי' דר"ל דא"א לי' שישתעבד ע"י השטר במקום שאינו חייב כלל וממילא דס"ל ג"כ בהאי פלוגתא דבן ננס ור' ישמעאל כמ"ש בסוגיא דכתובות שם אליבא דר"ל דע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך לי' לשיעבודא דאוריתא והיינו כמו שביארנו לעיל דערב שאני משום שכיון שיש עליו שיעבוד על הלוה איפשר לו להערב שיכניס ג"כ א"ע בחיובא דהלוה דאף דשמואל ס"ל שיעבודא לאו דאוריתא מ"מ הא מה"ת רמא חיובא על הלוה לשלם מה שחייב להמלוה וכמ"ש הרמב"ן שלהי ב"ב דיורדין נמי לנכסיו לכוף אותו לקיים מצות פריעת בע"ח אף למ"ד שיעבודא ל"ד עיי"ש ומה"ט איפשר שיחול נמי חיובא גם על הערב אבל לא בחייב אני לך מנה בשטר כשאינו חייב דלית כאן שום דררא דשיעבודא מדאוריתא וכמשנ"ת ומסתבר לי' לשמואל נמי בהא כר' ישמעאל דבערב בעלמא ל"ב קנין ושפיר מתחייב במה שחתם א"ע גם, אחר חיתום שטרות ואולי עוד גם בדברים בעלמא כמו שכתבנו לעיל בשם השטמ"ק שלהי ב"ב משום דחיוב הערב שייך לשיעבודא דאוריתא ורק בחנוק נראין לו לשמואל דברי בן ננס דפוטר ומשום דאינו מתכוין אלא להצילו מן החניקה ומצוה הוא דקעביד ולא גמיר ומשעבד נפשי' כלל כמ"ש ברשב"ם ז"ל שם:

נשוב לדברינו מה שיעדנו לעיל להבין ג"כ עפי"ז מאי דפשיטא לי' לתלמודא כ"כ בטעמא דר' יוחנן דמוקי פלוגתת ר"י וב"נ גם בחנוק דמיירי בשטר משום דודאי מסתבר לומר דבחנוק לית בי' עדיפותא דערב כלל וכמו דפשיטא לי' לבן ננס להביא ראי' לדבריו מהא דחנוק ומכיון דשמעינן לר' יוחנן דפסק הלכתא כר' ישמעאל גם בחנוק ולא מצריך קנין גם בזה ע"כ דלאו משום מעליותא דערב הוא דל"ש זה בחנוק כלל וע"כ דר' יוחנן טעמא אחרינא קאמר והיינו משום דמוקי פלוגתת ר"י וב"נ דמיירי בשטר ובהכי הוא דפליגי ר' יוחנן ושמואל שם בשלהי ב"ב דר"י לשיטתו דס"ל לעיל קע"ה ב' דשיעבודא דאוריית' ומוכח ג"כ ממאי דס"ל בכתובות דחייב אני לך מנה בשטר חייב דע"כ דשיעבוד דמי ממש למכירה מה"ת לדידי' וכמו שבידו של אדם למכור את נכסיו כן נמי בידו לשעבדם כפי רצונו ומה"ט נמי הוא דס"ל דחייב אני לך מנה בשטר חייב והיינו שבידו להשתעבד גם אם אינו חייב מן הדין וכיון דר' יוחנן לשיטתו ס"ל נמי דגם אסמכתא קניא כמ"ש לעיל בב"ב שם קס"ח ע"א ודאי דאינו מחלק בין חיוב בעלמא שמתחייב א"ע מיד ע"י השטר או חיובא דדמי לאסמכתא כמו ערב וכה"ג ולשיטתו ס"ל נמי לר' יוחנן בכתובות ק"ב שם דר' ישמעאל ג"כ אינו מחלק בין חיוב ערב לחיוב דעלמא כמ"ש בסוגיא שם ר' יוחנן דאמר כר' ישמעאל משום דבעלמא נמי שייך לשיעבודא דאוריית' כיון דס"ל דאיפשר לו להאדם לשעבד נכסיו מה"ת כמו שאיפשר לו למוכרן משו"ה מוקי לפלוגתת ר' ישמעאל וב"נ דמיירי בלא קנין אלא שחתם הערב א"ע על השטר וכמ"ש במתניתין ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וממילא דמהני נמי גם בחנוק דהא לר' יוחנן גם ערב היוצא לאחר חיתום שטרות דס"ל לר' ישמעאל דמשתעבד לאו משום עדיפותא דערב הוא א"א דכך הוא הדין גם בעלמא שאיפשר לו להשתעבד בשטר אעפ"י שאינו חייב משום דאלים כח השטר שמתחייב ע"י אעפ"י שאינו חייב וממילא דחנוק נמי משתעבד ע"י השטר אף שמצד דינא דערב י"ל דמצוה קעביד להצילו מן החניקה הא מיהת לא גרע מחייב אני לך מנה בשטר שמתחייב מדינא לעולם ע"י השטר ומשו"ה הוא דקאמר ר' יוחנן חלוק הי' ר' ישמעאל אף בחנוק והלכה כמותו גם בחנוק דחד דינא אית להו דאתא עלייהו מדין חייב אני לך מנה בשטר דאלים כח השטר שמשתעבד על ידו בכ"מ וכנ"ל זהו טעמא דר' יוחנן אמנם שמואל לשיטתו דס"ל לעיל שם קע"ה ב' שיעבודא לאו דאורייתא מסתבר לומר דס"ל נמי גם בהאי דינא דחייב אני לך מנה בשטר כותי' דר"ל דפטור ומשום דכיון דמה"ת א"א כלל לשעבד נכסיו לפי שאין קנין לחצאין לא תקנו רבנן שיחול שיעבוד במקום שאינו חייב מן הדין וס"ל דטעמא דר' ישמעאל כאן בערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמחייב הוא משום דאלים כח הערב דשייך לשיעבודא דאוריית' כמ"ש בסוגיא דכתובות אליבא דר"ל וכמו שביארנו פירושא דמילתא לעיל בדברינו ומשו"ה הוא דס"ל דבחנוק בעינן דוקא קנו מידו משום דלשיטתי' הא עיקר טעמא דידי' הוא משום דאלים כח הערב ובחנוק מסתבר לי' טעמא דבן ננס דלית גבי' עדיפותא דערב כלל משום שמתכוין להצילו מן החניקה ומצוה קעביד ולא גמר ומשעבד נפשי' ומשו"ה ס"ל דבחנוק לית הילכתא כר' ישמעאל ובעי דוקא קנין אף דס"ל דבערב בעלמא ל"ב קנין ומשתעבד שפיר גם ע"י שטר או אולי גם בדברים בעלמא משום מעליותא דערב אבל חנוק ל"ד לערב בעלמא והיינו דמדייק בגמ' מכלל דערב בעלמא ל"ב קנין דהא בין ר' יוחנן ובין שמואל תרווייהו מוקי לה לפלוגתת ר' ישמעאל וב"נ במתניתין דמיירי בשלא קנו מידו ומ"מ משתעבד וקאמר דפליגא על רב נחמן דר"נ פליג אתרווייהו וס"ל דשלא בשעת מ"מ בעי קנין לעולם ופסק הילכתא כותי' דאחר מ"מ בעי קנין וע"כ דגם שטר לא מהני בי' וכפשטות הסוגיא דבהכי הוא דפליג ר"נ על ר' יוחנן ושמואל דס"ל דבערב שלא בשעת מ"מ לא מהני להתחייב ע"י שטר לחוד ובעי דוקא קנין והיינו כשיטת הרמב"ם ז"ל ומשו"ה הוא דמחלק דאה"נ דבעלמא גם ר"נ ודאי ס"ל כר' יוחנן דחייב אני לך מנה בשטר מתחייב שפיר ולא מיבעיא למ"ש באו"ת סי' ל"ט לשיטת ר"ת בתוס' ב"ב קכ"ה ע"א דר"נ לעצמו ס"ל בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו להבכור פ"ש וע"כ דהוא משום דס"ל ש"ד לפי סוגית הגמ' עיין בדבריו וע"כ דס"ל דאיפשר מה"ת לשעבד את נכסיו ולהתחייב א"ע אעפ"י שא"ח ג"כ ורק בערב וכה"ג דדמי לאסמכתא ס"ל לר"נ דלא מתחייב בשטר לחוד ובעי דוקא קנין וקייל"ן כותי' כדמסיק בגמ' והילכתא וכו' ומיושב שיטת הרמב"ם לפי סוגיות הגמ' נכון מאוד בע"ה ודו"ק היטב כי הדברים מאירים ושמחים:

פלג ח

תמצית היוצא לנו מדברינו ממה שפירשנו הסוגיא דשלהי ב"ב דר' יוחנן ושמואל אזלי, לשיטתייהו דר"י ס"ל שיעבודא דאוריתא ושמואל ס"ל שיעבודא ל"ד וכמשנ"ת בע"ה ולפי דרכנו נלך לנו לבאר ג"כ עפי"ז הסוגיא דריש סנהדרין שמצינו התם דשמואל ס"ל שנים שדנו דיניהם דין ובתוס' שם הביאו מ"ש בירושלמי ריש סנהדרין להדיא דר"י ור"ל תרווייהו ס"ל ב' שדנו אין דיניהם דין וי"ל דאזלי ג"כ לשיטתייהו כאן עפי"מ שנראה לומר דגם מאי דפליגי אמוראי בריש סנהדרין בהני דיני דהודאות והלואות אי בעינן גם בהו ג' דיינים כמו בדיני גזילות וחבלות או דסגי גם ביחיד יש לומר דתלי נמי בהאי פלוגתא אי שיעבודא דאוריתא או לא וכמו שנאמר בע"ה דכל הני אמוראי אזלי לטעמייהו ונבאר תחלה סוגית הגמ' דריש סנהדרין דתנא תנא ד"מ בשלשה גזילות וחבלות בשלשה ופריך שם בגמ' אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו ואמר רבי אבהו מה הן קתני מה הן ד"מ גזילות וחבלות אבל הודאות והלואות לא וכו' ולמאי אילימא דל"ב שלשה וכו' אלא דל"ב מומחין ומשום דר' חנינא וכו' דבר תורה אחד ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח וכו' ומ"ט אמרו ד"מ ל"ב דו"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ורבא מוקי למתני' דתרתי קתני הודאות והלואות בג' הדיוטות וגזילות וחבלות בג' מומחין וס"ל לרבא דשנים שדנו אין דיניהם דין משום דמה"ת בעינן דוקא ג' ורב אחא ברי' דרב איקא אמר שם דמדאוריתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ואית לי' כדשמואל דשנים שדנו דיניהן דין וכו' ולפי שיטת רש"י שם הנה טעמא דרבא התם משום דס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן ולכן ס"ל נמי דמן התורה בעינן ג' ולר"א ברי' דר"א דס"ל כדשמואל טעמא דידי' משום דס"ל אין ע"פ כתיב כאן יעו"ש ובתוס' שם הקשו על שיטת רש"י מכ"מ ומהן ממ"ש בב"ק ק"ז דר' יוחנן נמי לית לי' עירוב פרשיות וס"ל דד' שומרין צריכין הודאה במקצת ומ"מ מפורש בירושלמי ריש סנהדרין דר"י ור"ל אמרו תרווייהו שנים שדנו אין דיניהם דין יעו"ש שכתבו דבאמת אפילו מאן דלית לי' ע"פ כתיב כאן בעי שלשה משום דכתיב משפט אחד יהי' לכם וכן גם להיפוך י"ל דאף דר"א ברי' דר"א ס"ל ע"פ מ"מ ס"ל דחד נמי כשר משום קרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך עיי"ש בד' ב' ע"ב ד"ה דברי הכל ובד' ג' ע"א ד"ה ומדאוריתא ומבואר בש"ך חו"מ סי' ג' ס"ק א' דשיטת הרי"ף והרא"ש הוא להלכה דקייל"ן כרבא דבעינן דוקא שלשה מומחים מה"ת גם להודאות והלואות יעו"ש משה"ק על שיטת הרמב"ם שפסק בפ"ב מה"ס כרב אחא דמה"ת בחד סגי והקשה ממ"ש בגיטין פ"ח ע"ב להדיא דטעמא דדיינינן בהודאות והלואות הוא משום דשליחותייהו קעבדינן אלמא דמדאוריתא לא דיינינן הודאות והלואות אלא עפ"י מומחים וכרבא דלר"א הא מה"ת סגי בחד הדיוט יעו"ש שנשאר בקושיא אמנם היטב אשר דיבר בזה בקצוה"ח שם סק"א עפימ"ש התוס' שם רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי נמי מומחין שהקשו דהכא ממעטינן הדיוטות מדכתיב אלקים ובפ' המגרש ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות ותירצו דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דמייתי, לה אהא דאביי אשכחי' לרב יוסף דקא מעשי אגיטא וכו' ומשמע לי' מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים דשייך בהן שימה עכ"ד התוס' ומבואר מדבריהם דנהי דהדין יכול להיות עפ"י יחיד הדיוט אבל לכוף ודאי בעינן מומחין וא"כ א"ש האי סוגיא גם לשיטת הרמב"ם דהתם הא אביי קאמר לה לרב יוסף ואביי הא ס"ל שיעבודא לאו דאוריתא כמ"ש בתוס' גיטין ד' נ' ע"א וא"כ הא אין בו אלא משום פריעת בע"ח מצוה ומבואר בכתובות ד' פ"ו דאם אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה כופין אותו ומכין אותו וכו' וא"כ גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטלת עליו ע"כ הוא משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינן ושפיר מהדר לי' רב יוסף לאביי מידי דהוי אהודאות והלואות ואפילו למ"ש הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דגם למ"ד של"ד נמי יורדין לנכסיו וכו' טעמא דידי' נמי משום כפי' הוא לפי שהב"ד רשאין לכוף אותו בכל מילי דכפי' לקיים מצותו ומשו"ה נמי יורדין לנכסיו מדין כפי' וכו' וע"כ משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינן עיי"ש:

ומביא שם בקצוה"ח שבאו"ת השיג על הב"ח וכתב שדבריו אינם ובחנם השיג כי הלא כן מבואר בתוס' רק בכ"ז כתב הקצוה"ח שלשון הב"ח שם הוא שלא בדקדוק שבב"ח כתב דלפירש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים אין חילוק כלל ובכל ענין בעינן סמוכין וז"א דהא עיקר החילוק שכתבו תוס' בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא שכתבו תוס' רק לפירש"י דקאי על שבעים זקנים דהא אי נימא דלפניהם קאי אאלקים דהכא וכמ"ש בתו' ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא ועיקר החילוק הוא רק לפירש"י דקאי אשבעים זקנים עכ"ד הקצוה"ח והעתקנו כל דבריו למען נוכל לדון בהם על הסדר:

וראשון תחלה נאמר מה שלכאורה יש להשיב ע"ד הקצוה"ח הנ"ל עפי"מ שיש להקשות ע"ד התוס' סנהדרין הנ"ל שהביא בקצוה"ח הנ"ל לפי המתבאר מד' התוס' והרא"ש בסוגיא דריש סנהדרין דמה דבעינן ב"ד מומחין אינו אלא כשדנין בע"כ אבל בשקבלו עלייהו הא גם בגזלות וחבלות סגי ביחיד וגם בהדיוט עיי"ש דף ה' ע"א בתוס' ד"ה דן וברא"ש פ"ק שם סי' ב' שמפורש כן בדבריהם עיי"ש וכ"ה להלכה ג"כ בחו"מ סי' ג' סעיף א' וסעיף ב' עיי"ש הרי דלמ"ד דל"ב ב"ד בהודאות והלוחות ודאי דגם בע"כ יכולין הדיוטות לדון אותו בהני דינים ול"צ בהו לא מומחין ולא ב"ד של שלשה וכנ"ל דהא בכ"מ דצריך שלשה צריכין נמי שיהי' מומחים ומוכח לפי"ז דגם בכפי' א"צ ב"ד של שלשה בדיני הודאות והלואות ודוחק לומר דכונת התוס' הוא לחלק דרק לענין מה שכופין אותו לקיים את הדין זה צריך ב"ד דוקא אבל לדון אותו בע"כ דידי' עדיין אין זה מיקרי כפי' וא"צ ב"ד דמאי שנא והא ודאי דכל מה שאנו עושין לו נגד רצונו בכלל כפי' הוא והי' משמע מזה לומר דכונת התוס' הוא רק למאן דס"ל דגם בהודאות והלוואות בעינן ב"ד מומחין משום דעירוב פרשיות כתיב כאן כפירש"י או כמו"ש בתוס' דממשפט אחד יהי' לכם ילפינן זה דלפי"ז תיקשי ל"ל האי קרא דלפניהם כיון דקאי על אלקים דכתיב בהאי פרשה א"כ מיותר הוא לגמרי ואהכי הוא דמתרצי דהאי קרא אתא ללמדנו דבמילי דעישוי וכפי' צריך ב"ד אף שאינו דין אבל למ"ד דרק בגזילות וחבלות צריך ב"ד ובשאר ד"מ א"צ ב"ד ודאי דהני דינים נתמעטו מב"ד גם בכפי' שהרי הרשות ביד הדיוטות לדונו גם בע"כ דידי' וכנ"ל וכן בדין לפימ"ש הר"ן באלפס גיטין שם דה"ט דצריך ב"ד בשכופין אותו לגרש משום דעישוי דגיטין משפט הוא א"כ ע"כ דס"ל דגם בדיני הודאות והלואות צריך ב"ד דאי נימא דבכל דין ומשפט א"צ ב"ד אלא בגזילות וחבלות א"כ גם בעישוי דגיטין ל"ה צריך ב"ד אף דהוא משפט מ"מ הא אינו בכלל גו"ח. ונסתר בזה לכאורה כל דברי הקצוה"ח במ"ש ליישב עפי"ז שיטת הרמב"ם דס"ל דמותר לאחד לדון מה"ת וכו' שהקשו עליו מהאי סוגיא דגיטין דאמרינן גם גבי הודאות והלוואות דהוא רק מטעם דשליחותא דקמאי קא עבדינן ומתרץ לה בקצוה"ח דהתם מיירי מדין כפי' דצריך ב"ד בכ"מ ולפימ"ש ז"א דכיון דאמרינן דהודאות והלוואות א"צ ב"ד הא גם בע"כ דידי' יכולין לדון אותו הרי דגם במילי דכפי' א"צ ב"ד וכנ"ל וע"כ דאביי ורב יוסף ס"ל בפשיטות דבהודאות והלואות צריך ב"ד בכל גווני ורק משום דשליחותייהו קא עבדינן ומשו"ה הוא דקאמרי דגם עישוי דגט משפט הוא וצריך ב"ד וכנ"ל והדר קשיא מסוגיא זו על שיטת הרמב"ם ז"ל לכאורה:

אמנם באמת איפשר ליישב ד' הקצוה"ח עפי"מ שנראה לתרץ קושיתנו ע"ד התוס' הנ"ל דשפיר יש לפרש כוונת התוס' הנ"ל גם אליבא דמ"ד דבהודאות והלואות ל"צ ב"ד ומ"מ י"ל דבמקום שצריך כפי' בעינן ב"ד בכ"מ ולא תיקשי הא עיקר דין ב"ד שצריך בגזילות וחבלות מיירי בשדנין אותו בע"כ דאי בקבלו עלייהו הא גם ביחיד סגי דלזה י"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דסנהדרין סי' ג' עיי"ש שהקשה בהא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראין ב"ד חציף היכי מיירי אי קבלו עלייהו וכו' ואי לא קבלום עלייהו אלא דנין אותם בע"כ אמאי דיניהם דין וכו' [עיי"ש בפ"ח אות צ' מה שהביא בשם ס' תה"ד סי' ר"ב שהקשה על הרא"ש והא כיון דשמואל לית לי' ער"פ כתיב כאן הא בדיעבד דינו דיחיד דינא גם בע"כ עיי"ש מ"ש לתרץ דמשמע לי' להרא"ש דגם לכתחלה ס"ל לשמואל דשפיר דמי יעו"ש ודו"ק ולקמן יבואר מה שנלענ"ד לתרץ דברי הרא"ש ברווחא בע"ה] ותירץ שם וז"ל וי"ל דמיירי כגון שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינין מה"ת ואשמועינן שמואל דדיניהם דין משום דאין ער"פ כתיב כאן עיי"ש וא"כ לפי"ז גם אנו נאמר כן בשיטת התוס' דס"ל דאף למ"ד דאין עירוב פרשיות כתיב כאן וגם יחיד כשר לדון מה"ת בשאר ד"מ מ"מ ז"א אלא במקום שא"צ כפי' ומיירי בכגון שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מה"ת ובזה הוא דאמרינן שא"צ ב"ד אבל באם צריך כפי אה"נ די"ל דבעינן דוקא ב"ד וכנ"ל וא"ש ג"כ ד' הקצוה"ח הנ"ל דמפרש לה ד' התוס' כן דס"ל דבמקום שצריך כפי' בעינן לעולם ב"ד של ג' אף למ"ד דל"ב מומחין בהודאות והלוואות וכנ"ל ודו"ק:

פלג ט

ולמען יתבררו הדברים עלינו להקדים תחלה מה שיש לנו לדון עוד במש"כ הקצוה"ח ז"ל להשיג על הב"ח במה דנראה מדבריו דרק לפירש"י כתבו כן התוס' לחלק בין מילי דעישוי וכפי' לדינין בעלמא אבל לא לפי' התוס' ולכאורה הי' נראה להצדיק דברי הב"ח ולהוכיח כמותו דשפיר כתב כן בדיוק ונבאר תחלה דברי הקצוה"ח בזה דכונתו הוא משום דלפירש"י הא איכא תרי קראי על מומחין חדא הני אלקים דכתיבי בהאי פרשה ואידך הא דלפניהם דקאי על שבעים זקנים וע"כ דאתא למילי דכפי' והיינו דגם הני דל"צ ב"ד מומחין מ"מ במקום שצריך כפי' צריך דוקא מומחין וכמ"ש בקצוה"ח אבל לפי' התוס' דלפניהם קאי על אלקים דכתיב בהאי פרשה הא ליכא קרא יתירא כלל ותרווייהו חדא נינהו ולדידהו הוא דמודה הקצוה"ח דליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא ונמצא לדבריו דלשיטת התוס' במקום שא"צ ב"ד מומחין גם בשצריך כפי' לא בעינן מומחין וכנ"ל ולענ"ד ליתא לדבריו דהא ע"כ גם לשיטת התוס' מיותר קרא דלפניהם דאף דמלפניהם לחוד לא הוי ידעינן דבעינן מומחין אי לאו דכתיב אלקים הא מיהת כיון דכתיב אלקים תו לפניהם מיותר וע"כ דאתא ללמדנו לדין כפי' דצרי' ב"ד וכן מבוא' להדיא בד' התוס' ב"ק ד' ט"ו ע"א סד"ה אשר וז"ל שם וא"ת בגיטין דרשי לפניהם למעוטי הדיוטות וכו' וי"ל דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלקים דכתיב בפרשה וא"ת בלא לפניהם תיפוק לי' דבעינן מומחין מאלקים וי"ל דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפי' אעפ"י שאינו דין דבעי מומחין וכן מוכח מפ"ק דסנהדרין דדריש מאשר תשים אלו כלי הדיינין עכ"ד התוס' וכן מפורש יוצא מדבריהם ג"כ בגיטין פ"ח ע"ב סד"ה לפניהם עיי"ש הרי להדיא דגם לשיטתם דמפרשי דלפניהם קאי מל אלקים דהכא ולא על שבעים זקנים מ"מ ס"ל דקרא דלפניהם מתפרש על מילי דכפי' דלעולם צריך בהו מומחין דוקא. ולפי"ז עלינו לומר דמש"כ בנתה"מ שם להשיג, על הקצוה"ח בזה וכתב להוכיח מב"ק כ"ח דגם לזה ל"צ ב"ד משום שכל אדם מצווה להפריש את חבירו מן האיסור וכמש"ש גבי נרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וכו' הנה ע"כ דליתא לדבריו רק כמש"כ הקצוה"ח ז"ל בספרו משובב נתיבות שם לחלק בין הפרשה מן האיסורין המוטל על כל אדם ובין הא דכופין. אותו לקיים מ"ע דלזה צריכין דוקא ב"ד עיי"ש ובמנה"ח סוף מצוה תקנ"ח לא ראה מ"ש במשו"נ הנ"ל וחידש כן גם מדעת עצמו עיי"ש מ"ש להמתיק עפי"ז לשון השו"ע אהע"ז סי' קע"ז ס"ג האונס וכו' חייב לישא אותה ולא הזכיר שכופין אותו ע"ז רק אח"כ אם עבר והוציאה כתב שם שכופין אותו להחזירה וה"ט משום שמתחילה אינו אלא בעשה ואין כופין אותו ע"ז בזה"ז כיון שאין לנו ב"ד סמוכים רק אם עבר והוציאה שכבר עבר על ל"ת אז כופין אותו גם עתה וזה נכון בלשון השו"ע משום דבמילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו דקמאי עיי"ש:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה