לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ב
בע"ה חילוקא דרבנן לסיומא דמ' ב"מ והתחלה למ' ב"ב
פלג א
תמן תנינן שתי גינות זו ע"ג זו רמ"א של עליון רי"א של תחתון אמר ר"ש כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וכו' והשאר של תחתון. ובגמ' שם אמר רבא בעיקרו כו"ע ל"פ דעליון הוי כי פליגי בנופו ר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו וכו' יעו"ש כל הסוגיא:
והנה רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל כבר נתקשו הרבה בהאי סוגיא ה"ה בספרותיהם ואינהו בדידהו ואנן בדידן נראה בע"ה בדרך חדש ונקדים איזה קושיות:
(א) הנה בשטמ"ק שלהי ב"מ הקשה במאי דאמר כאן רבא דפליגי בהאי סברא אי שדינן נופו בתר עיקרו או לא ובגיטין כ"ב קאמר רבא גופי' דבאשרוש כו"ע ל"פ דבתר עיקרו אזלינן והתם כדקתני טעמא מה אם ירצה וכו' וכתב בשם הראב"ד ז"ל דכאן רבה גרסינן ולא רבא משום דקשיא דרבא אדרבא ובשם הרמב"ן ז"ל כתב לתרץ טעמא דרבא באורך שעדיין אינו מספיק:
(ב) הקשו המפרשים ז"ל במאי דפסק הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דמתניתין כר"ש דכל שהעליון יכול לפשוט ידו ה"ה שלו וכו' ולפירש"י הטעם הוא דס"ל כר"מ דמדינא של העליון הוא רק דהמותר מפקיר ולגבי מעשר ונ"ר פסק הר"מ בפ"ו מה' מעשרות דמן הגזע פטור ומן השרשין חייב עי' לח"מ פ"ד מה' שכנים ה"ט מ"ש לתרץ בדוחק וטפי נראה לומר דס"ל להר"מ כמ"ש בשטמ"ק כאן בשם הרמב"ן להיפוך ממש דר"ש ס"ל כר"י דמדינא הוא של התחתון רק שהתחתון מפקיר מה שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלן ולכן פסק גם גבי מ"ש ונ"ר כר"י עיי"ש:
(ג) הקשה בשטמ"ק במ"ש מ"ס שדי נופו בתר עיקרו וכו' והא במתני' פליגי בטעמא אחרינא ולא נזכר כלל טעמא דשדי נופו בתר עיקרו ועיי"ש מ"ש דמ"ש במתניתין מה אם ירצה וכו' חזוקים הם לדבריהם ולא עיקר הטעם וכ"ז דוחק וביותר צריך להבין טעמא דר"י מאי עדיפותא דהתחתון כיון ששניהן יכולין למחות דלכאורה שפיר קאמר ר"מ כן וכ"ז צריך להבין:
(ד) הקשו האחרונים לפי"מ דקייל"ן כר"ש דכל שהעליון יכול לפשוט אח ידו כו' והשאר של תחתון דהוא משום יאוש דמ"מ קשה במאי קני לי' התחתון וע' נתה"מ סי' קס"ז מ"ש לתרץ ולקמן יבואר בע"ה מה שיש להעיר ג"כ בעיקר דין יאוש הנאמר כאן למ"ד דאין יאוש לקרקע וכן הא לכאורה הוי כמו יאוש ברשותו ועוד מה שיש לדקדק הרבה בסוגיא זו ויתיישבו לפי דברינו בדרך נכון וישר בע"ה:
ובטרם נבוא ליישב פסקי הרמב"ם כאן עלינו לבאר תחלה בע"ה פלוגתת ר"מ ור"י בסברתם דר"מ ס"ל שדינן נופו בתר עיקרו ולר"י ס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו דהנה בשטמ"ק כאן כתב בשם הראב"ד דר"מ ס"ל דעיקר יניקת האילן הוא מן הקרקע ור"י ס"ל דעיקר יניקת האילן הוא מן האויר יעו"ש **(הג"ה עיין בס' גאון צבי על מ' ב"מ מש"כ להתפלא כאן על התוס' מ' מכות ד' י"ב ע"ב דקאמר שם לר' יהודא דס"ל שדינן עיקרו בתר נופו וקפריך אימור דשמעית לי' לר"י גבי מעשר לחומרא וכו' והקשו שם בתוס' צ"ע מנלי' דל"א גם להקל והוכיח מסוגיין דע"כ מוכח כאן דלר"י מספקא לי' דהא בעיקרו מודה דשל עליון הוי ובמעשר לענין איסורא סבר ר"י שדינן עיקרו בתר נופו ותמה ג"כ על התוס' שנעלם מהם מתני' דערלה דממנה מוכח ע"כ דל"א ר"י אלא לחומרא דהרי ס"ל דהיוצא משרשים חייב ול"א שדי עיקרו בתר נופו ואף היוצא מהעיקר יפטור וכן תמה שם מסוגיין על שי' רש"י במכות שם ובמחכ"ת הרכיב את הנושאים בהרכבה שאינה קולטת דשם בסוגיא דמכות לא איירי אלא מדין מקום העיקר ומקום הנוף אם אזלינן בתר מקום הנוף דראוי יותר לדירה או אחר עיקרו של האילן וכמש"ש לענין שיקלוט את הרוצח ולענין אכילת מע"ש בירושלים אבל לא מיירי כלל מדין יניקת האילן וכאן לענין יניקה איירי ואין ענין זה לזה כלל וזה פשוט]:)** וביע"ד מפלפל בדבריהם ברובא ומיעוטא דהיינו דלר"י ס"ל דרוב האילנות גדילין מן האויר ומיעוט מן העיקר ומיישב עפי"ז שיטת הרמב"ם שגבי ערלה פסק דהיוצא מן הגזע מותר משום דאזלינן בתר רוב הגידולין שגדילין מן האויר ולא שדינן בתר עיקרו כמו דקייל"ן בכל האיסורים דאזלינן בתר רובא וגבי ממון פסק כר"ש משום דבממון אין הולכין אחר הרוב וכן גבי טבל דהוי דשיל"מ לא אזלינן בתר רובא לפוטרו מן המעשר עיי"ש:
וראיתי בס' נחלת דוד בקונטרס יד שאול סי' י"ד שהרבה להקשות ע"ז א' דאיך אפשר לומר דר"י ס"ל דרוב גידול האילן הוא מאוירא והא בברכות ד' מ' ע"א אמרינן מאן תנא דס"ל בירך על פירות האילן בפה"א יצא ר' יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן אינו מביא וקורא ר"י אומר מביא וקורא להנ"ל הא אדרבא לר"י עיקר יניקת האילן הוא מאוירא ואיך יצא בברכת בפה"א כיון דאין יניקתו מארעא רק מהאויר עיי"ש ולענ"ד לק"מ דנראה ברור ופשוט דלאו דס"ל לר"י דבאמת גדל מן האויר דזה ודאי אינו דכל הגידולים והצמחים עיקר גידולן מן הקרקע ורק בכמיהון ופטריות מצינו בברכות מ' ע"ב דמירבי רבו מארעא מינקי לא ינקי מארעא וזולתם ודאי דמארעא ינקי וגם בכשותא מסקינן בעירובין כ"ח דמארעא קא רבי עיי"ש אלא דהכונה הוא דס"ל לר"י דהנוף יונק מן הקרקע שכנגדו ופירוש מה שאמרו מאוירא גדל היינו דרך אויר דידי' יונק מן הקרקע שכנגדו והיינו מקרקע של התחתון ולא מן העיקר והשורש שזהו של העליון וז"ב בעיני מאוד ורק לפי שראיתי עוד למחבר אחד ששגה ג"כ בזה והוא בספר ד"י או"ח סי' ז' שיצא לדון שם לענין היתר העשבים והאילנות הגדלים בביה"ק שנחלקו בו האחרונים וחידש שם להתירן מה"ט דכיון דקייל"ן כר"י דמאוירא גדל אף דודאי הוא שהאויר לחוד לא הי' מגדל בלא הקרקע מ"מ כיון דס"ל דכח האויר שוה בזה לכח הקרקע והאויר הוא היתר גמור לכן הו"ל זה וזה גורם דמותר כדאיתא בע"ז מ"ט עכ"ד ולענ"ד ז"א וטעו בדבר פשוט דודאי גם ר"י מודה שאין האויר עצמו גורם גידולו אלא שיונק מן הקרקע שכנגדו דרך אוירו ולכן אמרתי להרחיב דברים בזה ויתברר הענין וירוח לן ליישב ג"כ עפי"ז מה שיש להקשות עוד בהאי סוגיא ויתבאר לפנינו בע"ה:
פלג ב
הנה מצינו בחולין קכ"ח ע"א אמר אביי הרי אמרו קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה אר"ש וכי מה טיבה לטהר אלא הטמא בטומאתו וטהור בטהרתו בעי אביי מהו שתעשה יד לחברתה תיקו ופירש שם רש"י דפליגי בעציץ שא"נ דעיקרו כתלוש דמיא רק לפי שהגדיל ויצא הנוף לחוץ ונוטה על הארץ וינק מריח הארץ דרך אויר ס"ל לרבנן דכאן דהנוף חשיב כמחובר לכן טהור כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ור"ש פליג וס"ל דהטמא בטומאתו היינו מה שבתוך העציץ מק"ט לפי שהוא כתלוש והנוף שיצא לחוץ וינק מריח הארץ דרך אויר כמחובר וטהור עיי"ש וכן פירש ג"כ הרע"ב מתני' זו בעוקצין פ"ב מ"ט וכן מפרשי לה ג"כ התוס' בגיטין כ"ב א' ד"ה בתר נקבו דבעציץ שא"נ איירי עיי"ש הרי לפנינו דלתרווייהו תנאי ס"ל דחשיב הנוף כמחובר לקרקע אף שעיקרו כתלוש משום שיונק הוא מן הקרקע דרך האויר ואי נימא דגדל מן האויר ממש איך יעלה על הדעת להחשיבו כמחובר מה"ט אחר שעיקרו תלוש הוא חשיב בתוך העציץ וכנ"ל:
האומנם מצינו להרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שמפרש מתני' דעוקצין הנ"ל דרבנן ור"ש פליגי בעציץ נקוב וכן כתב ג"כ בפ"ב מה' טומאת אוכלין ה"ט קישות שנטעה בעציץ והגדילה אעפ"י שיצאה חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה וכתב שם בכ"מ ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שהוא מפרש דהכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקינן שכיון שהיא נקובה אינה מק"ט ואם הגדילה ויצאה חוץ לעציץ סד"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומק"ט קמל"ן דאעפי"כ טהורה לאפוקי מר"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו וכו' כלומר מה שיצא לחוץ מק"ט ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע"כ ולפירוש הרמב"ם ז"ל לכאורה נדחית ראייתנו אכן בהתבונני בזה מצאתי לקיים את דברינו גם לפירוש הרמב"ם ז"ל רק שעלינו תחלה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל אשר לכאורה תמוהים דבריו מאוד:
דהנה בתוס' גיטין כ"ב ע"א ד"ה בתר נקבו כתבו לתרץ אליבא דאביי דס"ל בנקבו בארץ ונופו בחו"ל דבתר נקבו אזלינן והא מצינו לר"ש דס"ל בחולין קכ"ח בעציץ שא"נ הטמא בטומאתו והטהור יאכל וה"ה אם עציץ בחו"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופי' וחייב במעשר ותיקשי לאביי ומתרצי לה דמ"מ לא חשיבא יניקת הנוף כיניקת השורש וכו' והיינו דיניקת השורש חשיב טפי וגם הנוף נמשך אחריו אבל לא להיפוך ולשיטת הרמב"ם ז"ל דמפרש פלוגתת ר"ש ורבנן דפליגי בעציץ נקוב וס"ל לר"ש דאף דמה שבתוך העציץ חשיב כמחובר מ"מ הניף היוצא לחוץ חשיב כתלוש א"כ ודאי תיקשי לאביי דס"ל כאן בתר נקבו אזלינן דהנוף נגרר ונמשך אחר השורש דרק להתוס' לשיטתם לפי מה שפירשו פלוגתת ר"ש ורבנן בעציץ שא"נ דס"ל לר"ש דאין העיקר נמשך אחר הנוף שפיר כתבו לחלק בין יניקת הנוף ליניקת השורש אבל להרמב"ם ז"ל ודאי קשיא לכאורה וראיתי בפנ"י בגיטין שם שמביא ברמז שיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דפליגי בעציץ נקוב וכתב דלפי"ז צריך לחלק בין טומאה ובין לענין מעשרות ולא ביאר הדברים ואחרי החיפוש מצאתי להמל"מ ז"ל בפ"ב מה' בכורים ה"ט שעמד בזה וכתב דלפי' הרמב"ם ע"כ דאביי לא מצי סבר כר"ש דהא אביי ס"ל דבתר נקבו אזלינן ורבא נמי לא אתי כותי' דהא לא פטר לי' כ"א משום דנופו בחו"ל דיונק מעפר חו"ל ולר"ש אף אם הי' הנוף בארץ הי' פטור משום דדינו הי' כתלוש ומסיק שם דלא נחלקו אביי ורבא כ"א אליבא דת"ק עיי"ש וגם זה תמוה לענ"ד דהרי חזינן, להתוס' ז"ל שטרחו לקיים שיטת אביי גם אליבא דר"ש ומשום דלא ניחא להו לפרש דברי אמוראי בפלוגתא דתנאי ולפלא על הפנ"י ז"ל בגיטין שם שהקשה על דהתו"ס ז"ל מאי קשה להו מההוא מ"ד דהתם ר"ש קאמר לה וחכמים פליגי עלי' ומטהרי לגמרי אלמא דאפילו ביניקת השורש חוץ לעציץ דגריעא מיניקתו במקום נקב ואפי"ה ס"ל לרבנן דשדינן כל העציץ בתר מקום היניקה וא"כ כ"ש שיש לילך לגמרי בתר יניקת מקום הנקב [עיין מהר"ם שיף שם מש"כ דאליבא דת"ק ודאי לא מצי סבר כן אביי כיון דלדידהו אזלי בתר השורש ע"ש אבל נראין בזה ד' הפנ"י. ודו"ק] ולק"מ דודאי טפי ניחא להו להתוס' לאוקמי דברי אביי אליבא דכולהו תנאי [כן משה"ק שם בפנ"י על רבא ממילתא דחכמים דס"ל להדיא דאזלינן בתר יניקה אפילו ביניקה גרועה והוי מילתא דרבא דלא כחכמים ודלא כר"ש דאיפשר דר"ש גופי' מודה ביניקת הנקב דעדיפא ונשאר בצ"ע עיי"ש לק"מ דאליבא דחכמים ודאי דא"ש דברי רבא דס"ל דיניקת הנוף עדיפא מיניקת השורש אף אם הוא בעציץ נקוב ולא עוד אלא דאפילו כר"ש מצי סבר דהא לענין נוף גופי' חשיב לי' כמחובר וה"ה הכא לענין מעשר וכן מצאתי ג"כ במל"מ שם שכתב כן ועיי"ש עוד מ"ש ליישב גם דברי אביי אליבא דכולהו תנאי לפירש"י ותוס' דמפרשי פלוגתתם בעציץ שא"נ ויש לדון בדבריו וקצרתי]:
וכן גם מסוגיא דחולין קכ"ח שם יש להקשות על פירוש הרמב"ם ז"ל דמיבעי לי' שם לאביי אליבא דר"ש מהו שתעשה יד לחברתה דלפירש"י ותוס' בעציץ שאינו נקוב מיבעי לי' אם היוצא לחוץ נעשה יד למה שמבפנים אבל להרמב"ם ז"ל דמפרש המשנה בעציץ נקוב ע"כ צריך לפרש להיפוך אם מה שבפנים נעשה יד למה שבחוץ לעציץ וזה לא שייך לכאורה כלל לומר דמה שבפנים יהי' בית אחיזה למה שבחוץ ומצאתי שנתקשה בזה גם בס' לב אריה שם ונשאר בקושיא עוד הקשה שם ממ"ש ר"ש מה טיבה ליטהר ולהר"מ אין זה תימא כלל כיון דהשורש מחובר וכתב דזהו כונת הראב"ד עיי"ש וק' על הרמב"ם:
ולתרץ דברי הרמב"ם נראה לומר דהנה בתוי"ט שם פ"ב דעוקצין מ"ט הקשה על פי' הרמב"ם דמיירי בעציץ נקוב א"כ לר"ש דס"ל בכ"מ דשוין הן נקוב ושאינו נקוב דכתלושין הן א"כ לא הו"ל לר"ש לטהר כלום והביא לתרץ עפ"י המבואר בסוגיא דשבת צ"ה דלכל מילי ר"ש כתלוש משוי לי' ורק לענין טומאה חשיב עציץ נקוב כמחובר משום שהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים וכו'. עיי"ש:
ובאמת צריך להבין טעמא דר"ש דס"ל דמה שבפנים העציץ חשיב כמחובר ומ"מ הנוף חשיב תלוש ולמה יגרע מכל עשב זורע זרע שגם הנוף המתפשט באויר הארץ אינו מק"ט וכמשה"ק בלב ארי' שם:
אמנם הנלענ"ד ברור בע"ה בדעת הרמב"ם דסבירא לי' דבאמת בהכי הוא דפליגי אביי ורבא דלאביי דס"ל גבי עציץ נקוב דבתר נקבו אזלינן וחשיב גם הנוף כמחובר משום השורש שבתוך העציץ לדידי' ע"כ לפרש פלוגתת ר"ש ורבנן בהא דעוקצין הנ"ל דמיירי רק בעציץ שא"נ וכמ"ש התוס' לחלק דאין כח ביניקת הנוף למשוך אחריו גם את השורש כמו להיפוך אבל בנקוב לא פליג ר"ש דנקוב כיון דהשורש חשיב כמחובר ודאי דגם הנוף נמשך אחריו לשיטת אביי דסבירא לי' בתר נקבו אזלינן ולשיטתו שפיר קא מיבעיא לי' בחולין קכ"ח אליבא דר"ש מהו שתיעשה יד לחברתה וע"כ דקאי על הנוף שיהי' יד למה שבפנים ולק"מ קושית הלב ארי' דאביי לשיטתו ע"כ דמפרש פלוגתת ר"ש ורבנן דפליגי בעציץ שאינו נקוב וכנ"ל:
ומ"ש הרמב"ם לפרש הפלוגתא דר"ש ורבנן דפליגי בעציץ נקוב מפרש רק לשיטת רבא דקייל"ן כותי' וכמ"ש בה' תרומות דהלכה כרבא דבעציץ אזלינן בתר נופו דס"ל לרבא דחלוק דין העציץ מן המחובר ע"י מה שנשרש בתוך הקרקע ואזלינן בתר הנוף גבי עציץ ולדידי' שפיר י"ל דפליגי ר"ש ורבנן בעציץ נקוב דלרבנן ס"ל דכיון דמה שבתוך העציץ נחשב מחובר לכל דבר ממילא גם הנוף הוי מחובר דאף דלגבי תרו"מ אין הנוף נמשך אחר העציץ ואם עומד העציץ בא"י ונופו נוטה בחו"ל פטור מן התרו"מ היינו דאין הנוף חשיב כמחובר במקום הנקב אבל מ"מ מחובר מיקרי לנגד מקומו באויר שכנגדו ומשו"ה לגבי הכשר וטהרה אין עליו דין טומאה והכשר ורק ר"ש לשיטתו דס"ל דלכל מילי גם העציץ נקוב מיקרי תלוש ואף מה שבתוך העציץ מכ"ש דלדידי' חשיב הנוף כתלוש לכל דבר ולגבי הכשר וטומאה דס"ל מריבויא דקרא דחשיב גם עציץ נקוב כמחובר משום דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים כמ"ש בשבת צ"ה הנ"ל ס"ל דרק מה שבתוך העציץ איתרבי למחובר אבל לא הנוף הנוטה חוץ לעציץ דדינו לגמרי כתלוש גם בדיני טהרה והכשר דסגי לן לרבות מריבויא דקרא מה שבתוך העציץ אבל לא מה שחוץ לעציץ כיון דלשיטת רבא גם לרבנן אין הנוף נמשך אחר העיקר בעציץ ודין הנוף לחוד דחשיב כמחובר מצד עצמו לרבנן אבל לר"ש דס"ל דגם מה שבתוך העציץ א"ח כמחובר ודאי דהנוף פשיטא דחשיב כתלוש ומריבויא דקרא לא איתרבי רק מה שבתוך העציץ אבל לא הנוף וכנ"ל:
ושפיר קמתמה ואמר ר"ש מה טיבה ליטהר דחשיב לדידי' כתלוש לגמרי ולחנם תמה הלב ארי' למה יגרע דינו מכל עשב זורע זרע עפ"י הארץ אשר גם הנוף המתפשט אינו מק"ט דחילוק גדול ביניהם גם לדידן כמו דחזינן בנשרש בא"י נמשך הנוף אחריו אף אם נוטה הוא בחו"ל ולא כן הוא בעציץ לפי"מ דקייל"ן כרבא וכנ"ל ודאי דלר"ש חלוק הוא דין הנוף היוצא חוץ לעציץ מן הנוף היוצא מן הנשרש בארץ דהתם מחובר ממש הוא והכא אין דינו כמחובר כלל וכנ"ל וז"ב ופשוט ומיושב מעתה כל מה שהקשינו על פירוש הרמב"ם ז"ל ודו"ק:
והנה בתוס' גיטין ד' ז' ע"ב ד"ה דילמא כתבו דלכו"ע ס"ל לדינא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות חשיב כמחובר וכמו דמוכח לקמן שם ד' ל"ז גבי פרוזבול דמוקי לה דמנחא אסיכי והא דקאמר רבא התם ע"כ לא קאמרי רבנן וכו' דיחויא בעלמא הוא והא דאמר בשבת ד' פ"א האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחא אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפי' התם בקונטרס עכ"ל וסתרי דבריהם במש"כ שם בשבת פ"א ד"ה והניחו שכתבו שם דלרבא אה"נ דחשיב כהאי גוונא כתלוש אליבא דרבנן דר"י עיי"ש ובשו"ת בית דוד סי' א' כתב להוכיח מד' הרמב"ם פ"ח מה' שבת דגבי פרפיסא חייב חטאת ממש משום תולש וס"ל להלכה דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות חשיב כתלוש ולשיטתו השמיט ג"כ האי אוקימתא דגמ' דמנחא אסיכי בפ"ט מה' שמיטה גבי פרוזבול ע"ש מ"ש דע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דדברי רבא לדחויא בעלמא נאמרו וכמש"כ התוס' בגיטין שם על ע"כ דרבנן כמו כן סבירא לי' להרמב"ם להיפוך ממש דעד כאן דר' יהודא נמי לדחויא בעלמא אמרה רבא ולא שבקינן פשיטותא דר"ז משום ספיקא דרבא וכו' עיי"ש ולענ"ד נראה ג"כ לקיים דברי הב"ד הנ"ל אבל לא מטעמי' דזה ודאי א"א לומר דהרמב"ם מפרש מ"ש אביי בשבת שם גבי פרפיסא דחייב משום תולש מדאורייתא קאמר דזה א"א וכמו שנאמר דלאביי ע"כ מוכרח לומר דס"ל דבכה"ג חשיב כתלוש. ורק מ"מ שפיר מתקיימים ד' הה"מ שם דהרמב"ם מחייב חטאת בזה משום דנראה דפליגי בזה אביי ורבא והר"מ פסק כרבא וכמו שנאמר בע"ה דהנה נראה לומר דמאי דפשיטא להו לרש"י ותוס' ז"ל דגם במונח ע"ג יתידות חשיב כמחובר משום דלשיטתם מוכרח כן מהאי מתני' דקישות הנטוע בעציץ בחולין קכ"ח הנ"ל דלפי פירושם דפליגי ר"ש ורבנן בעציץ שא"נ ותרווייהו תנאי ס"ל דהנוף חשיב כמחובר משום שיונק מן הקרקע וא"כ הא ע"כ מוכח לפי"ז מהאי מתניתין דגם במונח ע"ג יתידות חשיב כמחובר דהא הנוף בעציץ שא"נ הוי כמונח ע"ג יתידות כיון שעיקרו תלוש הוא ודוחק לומר דמיירי בשהנוף נוטה כ"כ למטה עד שמגיע להקרקע דלבד מה דבמתניתין סתמא קתני ונופו נוטה חוץ לעציץ אף גם זו"ז אין סברא כלל לחלק בזה בענין יניקת הנוף ועיין במל"מ פ"ב מה' ביכורים שכתב לדבר פשוט דבכה"ג שהנוף נוטה חוץ לעציץ חשיב כמחובר לכל דיני תורה דאין לומר דרק לענין טומאת אוכלין חשיב כמחובר דאדרבא מצינו איפכא דיש דברים שהן כתלושים לענין טומאת אוכלין אף שהם כמחוברים לשארי דברים כגון תאינים שצמקו באיביהן דאמרינן בחולין קכ"ז ב' דמטמאים טו"א והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין מכ"ש שיחשב כמחובר לשארי דברים עיי"ש ולפי"ז ממילא מוכח ג"כ מהאי דינא דנוף הנוטה חוץ לעציץ שאינו נקוב דגם מנח ע"ג יתידות חשיב כמחובר וכנ"ל:
פלג ג
הן אמת שבס' בית דוד שם ראיתי שהשיג גם בזה על המל"מ ומוכיח קצת שרק לענין טומאת אוכלין חשיב הנוף כה"ג כמחובר משום שהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים אבל בכל התורה כולה חשיב כתלוש עיי"ש:
ולדבריו הנ"ל איפשר לקיים גם את דבריו הראשונים שהבאנו מ"ש בשיטת הרמב"ם דבמנח אסיכי מיחשב כתלוש ולפלא שלא הרגיש דחדא באידך מישך שייכי אמנם גם דבריו אלו אינם נראין ומש"ש לדחות ראיית המל"מ מהא דתאינים שצמקו באיביהן לפירש"י שם דהא דמחייב בשבת היינו אם לא יבשו עוקציהן וא"כ לאו משום דחמירא שבת מטומאת אוכלין מחייבינן לי' רק משום דשאני שבת שמתחייב על תלישת העוקץ עכ"פ דלא יהא אלא כמאן דפשח דיקלא דחייב משא"כ לענין קבלת טומאה הנה הפרי שצמקה מקבלת טומאה ומה לנו בעוקץ כיון שיבשה הפירי ואין כאן שום חומרא בשבת מבטומאה עיי"ש הנה לבד מש"כ בעצמו לדחות שם עפי"ד המג"א רס"י של"ו שכתב בדעת הרמב"ם דאף ביבשו עוקציהן חייב בשבת עיי"ש גם זו"ז יש לתמוה עליו שלא הביא ד' הרמב"ם שכתב להדיא בהאי דינא דתאינים בפ"ח מה' שבת ה"ד תאינים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותי' בו התולש מהן בשבת חייב אעפ"י שהן כעקורין לענין טומאה וכלשון זה ממש נאמר ג"כ בטוש"ע או"ח סי' של"ו שם סעיף י"ב עיי"ש הרי להדיא דחשיב לי' הרמב"ם לרבותא ואי נימא דמיירי בשהעוקצין אינם יבשין ומתחייב משום העוקץ אין זה רבותא כלל וכמש"כ בעצמו והמג"א שם לא נחלק עם האחרונים בפירוש דברי הרמב"ם רק לענין יבש האילן עצמו דאין דינו ברור עיין מנה"ח במוסך השבת מלאכת זורע וקצרתי אבל לענין העוקץ ודאי הכל מודים דהרמב"ם איירי שם בשיבשו גם העוקצין דאל"ה אין זה רבותא מטומאה שבת וז"ב ודו"ק:
וכן יש להוכיח ג"כ מדהתו"ס בגיטין כ"ב א' הנ"ל ד"ה בתר נקבו שהביאו שם פלוגתת ר"ש ורבנן בהא דקישות שנטעו בעציץ שאינו נקיב וכתבו דה"ה אם עציץ בחו"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופי' וחייב במעשר ופשטות דבריהם משמע ודאי דס"ל דבכה"ג חייב בתרו"מ מה"ת הרי דגם להתוס' ז"ל פשיטא להו להשוות את הענינים דכיון דנחשב הנוף כמחובר לענין טומאת אוכלין חשיב ג"כ כמחובר ויונק מגוף הקרקע לענין שיתחייב בתרו"מ מה"ת ודו"ק:
ולפי"ז ע"כ עלינו לומר דבכל הני מקומות שמצינו לכאורה דגם הנוף חשיב כתלוש בעציץ שא"נ ע"כ דמיירי בגוונא שאינו יוצא הנוף חוץ לעציץ ואינו יונק מן הקרקע דבאם מריח ויונק מן הקרקע חשיב הנוף כמו עציץ נקוב ומ"מ נראה דאיפשר דלגבי שבת גם בכה"ג מיפטר מטעם המבואר בשבת ד' ק"ח ע"א לענין עציץ שא"נ דמיפטר משום דהתם לאו היינו ריביתי' ופירש"י שם דאין דרך זריעה שם וי"ל עוד בזה וקצרתי:
נחזור למה שכתבנו דממתני' דקישות הנטוע בעציץ לפירש"י ותוס' שפירשו פלוגתת ר"ש ורבנן בעציץ שא"נ ומ"מ ס"ל לתרווייהו תנאי דהנוף חשיב כמחובר ע"כ מוכח מזה דגם עציץ המונח ע"ג יתידות מיקרי מחובר ומשו"ה ס"ל כן לרש"י ותוס' בשבת פ"א וכן בגיטין הנ"ל דמנח אסיכי מיקרי מחובר משום דלשיטתם מוכח כן ממתני' דקישות הנ"ל:
אמנם כ"ז אינו מוכח אלא לפירש"י ותוס' הנ"ל דמוקי פלוגתתם בעציץ שא"נ אבל לשיטת הרמב"ם שפירש מתני' דקישות דר"ש ורבנן פליגי בעצ"נ אליבא דרבא ודאי דלא מוכח מידי מזה לענין עציץ המונח ע"ג יתדות דהא התם נקוב הוא ומונח על הקרקע ושפיר י"ל דאף דס"ל לרבא דנקבו בארץ ונופו בחו"ל בתר נופו אזלינן וע"כ דס"ל דעיקר יניקת הנוף הוא ממה שכנגדו מ"מ י"ל דמחובר ל"ח ע"י יניקתו דהא גם עציץ שאינו נקוב מירבי רבי ויונק מן הקרקע ומ"מ חשוב תלוש לכל מילי אלא דהתם חשיב גם הנוף מחובר ע"י השורש המונח בעציץ נקוב ע"ג הקרקע ממש אבל במונח ע"ג יתידות אין לנו שום הכרח לחשוב אותו כמחובר אליבא דרבא וס"ל להרמב"ם ז"ל דאביי לשיטתו דס"ל בנקבו בארץ ונופו בחו"ל דבתר נקבו אזלינן ע"כ דמוקי פלוגתת ר"ש ורבנן בהא דקישות דמיירי בעציץ שאינו נקוב ואה"נ דלדידי' ע"כ מוכח דגם במונח ע"ג יתידות חשיב כמחובר ומאי דקאמר אביי גופי' בשבת פ"א גבי פרפיסא דמנחא אארעא ומנחא אסיכי חייב משום תולש ע"כ דאינו אלא מדרבנן קאמר וכמ"ש ברש"י ותוס' שם אבל לרבא דס"ל בגיטין דבתר נופו אזלינן משום דבאמת סבירא לי' לרבא דבמנח אסיכי מיחשב כתלוש וע"כ דא"א לי' לפי"ז לאוקמי פלוגתת ר"ש ורבנן דפליגי בעציץ שא"נ כאביי דאין לחשוב לדידי' את הנוף היוצא חוץ לעציץ כמחובר משום דדמי למונח ע"ג יתידות וכנ"ל ולכן מוקי פלוגתתם בעציץ נקוב וס"ל שפיר דבתר נופו אזלינן וכמשנ"ת לעיל והרמב"ם דפסק כרבא בהאי מילתא ס"ל ג"כ כותי' דרבא גם בהא מילתא דמנח ע"ג יתידות מיחשב כתלוש ולכן השמיט האי אוקימתא דמנח אסיכי גבי פרוזבול וכן ס"ל ג"כ בהאי פרפיסא דחייב חטאת וכמ"ש הה"מ שם וכנ"ל ודו"ק:
והנה למה שביארנו בע"ה דלאביי מוכח ע"כ דגם במונח ע"ג יתידות חשיב כמחובר ולרבא ס"ל להיפוך דבמונח ע"ג יתידות מיחשב כתלוש נראה להוסיף עוד דאזלי לשיטתיי' בזה גם במאי דפליגי בגיטין כ"א ע"ב כתבו על חרס של עציץ, נקוב כשר דשקיל לי' ויהב לי' ניהלי' כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקל לי' ויהב לי' ניהלי' ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום והקשה שם בר"ן לאביי אמאי כשר ולרבא אמאי לא פסיל לי' אלא משום גזירה שמא יקטום דהא ודאי ליכא לאכשורי אלא בדיהב לי' ניהלה במקום שיניקת העציץ פוסקת [ע' ברא"ש שם סי' כ"ב מה שהוסיף בלשונו כגון בעלי' או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע עיי"ש] דאי לא לא קנאתו וכדאמרינן בסמוך וכו' וכיון שכן איכא למיפסלי' משום וכו' שמחוסר תלישה וכו' וניחא לי דאע"ג דלענין שבת תולש הוי אפי"ה לענין גיטין לא מיקרי מחוסר תלישה לפי שאינו ניכרת כלל וא"צ מעשה אחר אלא אותו מעשה בעצמו שיש לו לעשות בעציץ שא"נ וכו' תלישה ממילא קא הוי בשעת נתינה עיי"ש:
והנה משה"ק בר"ן דאי לא יהב לי' במקום שפוסקת היניקה לא קנאתו וכדאמרינן בסמוך וכו' ל"ק עד שיחזיק בזרעים לכאורה אינו מובן קושיתו והא שפיר י"ל גם כאן שתקנה האשה את העציץ ע"י חזקה בזרעים כגון דנוכש או עודר כמ"ש רש"י וע' ב"ש אה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ב מש"כ להדיא דאם עשתה חזקה מגורשת אפילו לא פסקה היניקה דל"ד לשאר מחובר דאין ניתן מיד ליד וכאן הא ניתן מיד ליד ורק לטעמא דהרשב"א בשם הירושלמי דילפינן מספר גם בכה"ג אינו גט עיי"ש:
ודבריו אינם מוכרחים ומדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ג משמע להדיא שאין כאן פלוגתא כלל בדין זה וגם לטעם הירושלמי דיליף מספר כשר בכה"ג במחובר דעציץ הניתן מיד ליד ועיי"ש בסוף התשובה מש"כ וז"ל ועוד דאפילו בגיטין אין הפסול מחמת שנכתב ונחתם על המחובר וכו' ותדע שאפילו כתבו על עלה של עציץ נקוב ונתן לה את העציץ ד"ת לכו"ע כשר וכו' ולא אסרו מחובר לקרקע אלא במחובר לקרקע ממש שאפילו נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד ובירושלמי מפיק לה מוכתב לה ספר מה ספר וכו' כלומר דמדאפקי' רחמנא לספירת דברים אלא בלשון ספר קמל"ן דספירה בתלוש הניתן מיד ליד כספר בעיא וכו' עכ"ל ומשמע מדבריו דגם דרשת הירושלמי אקרא דונתן בידה סמיך דבעינן דבר הניתן מיד ליד ובעציץ נקוב כשר גם להירושלמי תדע דהלא מתני' מפורשת הוא בגיטין שם על יד של עבד ונותן לה את העבד והא לגבי מילי דאורייתא עבדים כמקרקעי דמי וכמ"ש התוס' ב"ק י"ב ע"א ד"ה אנא וע"כ דבכה"ג שנותן לה מיד ליד כשר לכו"ע אמנם י"ל דשאני עבד לפימ"ש בא"מ אה"ע סי' קל"ו ס"ק ג' לפסול מחובר ע"י קנין חזקה להפוסקים דמהני גם קנין אחר בגט משום דהוי כמו טלי גטך מע"ג קרקע עיי"ש וא"כ בעבד דמהני בי' ג"כ קנין משיכה כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ו ס"ה ודאי דכשר דזה הוי נתינה מיד ליד וז"פ [עתה ראיתי בס' המאיר לעולם שמתרץ קושית הק"ע הנ"ל במ"ש לחלק את הענינים דכאן לא קפדינן על דין קרקע רק על דין מחובר וכ"כ שם גם לגבי דין שחיטה בציפורן עיי"ש וכיון בזה למש"כ גם בס' תפארת ירושלים על משניות גיטין פ"ב אות י"ג עיי"ש וז"נ] ובשי"ק על הירושלמי פ"ב דגיטין שם ה"ג הקשה עמ"ש הרשב"א דבקרקע גם אם נתן לה את הקרקע פסול והקשה ג"כ מהא דעבד דכשר עיי"ש והנה לבד מה שכתבנו לעיל לחלק דעבד שאני משום שנקנה ג"כ במשיכה הנה במח"כ הרכיב את הנושאים בהרכבה שאינה קולטת דלהדיא מפורש בשו"ת הרשב"א הנ"ל לחלק בין מחובר לקרקע ממש דבזה פסול אפי' אם נותן לה את הקרקע ובין מחובר כה"ג דעציץ נקוב דודאי כשר מה"ת לכו"ע כיון שניתן מיד ליד ממש וכנ"ל וכן מיושב עפי"ז ג"כ משה"ק שם על טעמא דהרשב"א דממעט מחובר מקרא דונתן ממ"ש בת"כ פ' בחקותי בשקל הקודש מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול אפילו בעבדים ובקרקעות ת"ל בשקל הקודש ואס"ד דמונתן ממעט קרקעות תיפוק דכתיב ונתן ערכך ביום ההוא א"ו דלא ממעטינן קרקעות מונתן ע"ש:
ולק"מ לפי"ז דרק קרקע ממש ממעט מקרא דונתן אבל לא עבדים ועציץ נקוב דאיפשר בנתינה מיד ליד וכנ"ל ושפיר ממעט בתו"כ מקרא דבשקל הקודש גם קרקע דניידי וגם זו"ז במחכ"ת לא הקשה כלום דעיקר מאי דממעטינן לי' מהאי קרא הוא משום דכתיב ונתן בידה דבעינן דבר הניתן מיד ליד אבל לא מונתן לחוד דודאי גם בקרקע שייך נתינה אם מקנה אותה בשטר וכה"ג [והארכתי בזה במק"א במאי דפליגי הראשונים ז"ל בדין אי מקדשין במחובר שהביא הרשב"א בתשובה שם הראי' מן התוספתא דקידושין המקדש בעיה"נ וביושביה באשרה ובפירותי' וכו' א"מ דמשמע דבמחובר דעלמא מקודשת ועיין ר"ן ריש קידושין ובאה"ע סי' ל"ב ס"ד ובאחרונים שם וכתב במקנה בקו"א ה' קידושין סי' כ"ז ס"א בטעם האוסרין דלא ס"ל ללמוד קידושי כסף מקידושי שטר לכל מילי דפסול בכתיבת גט דא"כ לריה"ג נימא נמי דאין מקדשין באוכלין ובב"ח והא ודאי ליתא אלא דס"ל דילפינן נתינת הכסף בקידושין כמו נתינת השטר בגיטין וקידושין דממעטינן מחובר משום דל"ש בי' נתינה ה"ה דל"ה נתינה לענין קידושין ומחלק שם לפי"ז בין קרקע דניידי ובין קרקע דלא ניידי עיי"ש והא ליתא דודאי גם בקרקע ממש שייך נתינה אם מקנה לה ע"י שטר שנותן את השטר לידה וברבות הימים מצאתי ג"כ סברא זו בחי' רעק"א בליקוטים שם סי' ב' וז"פ דהוי נתינה ממש מידו לידה דע"י שמקבלת השטר זכתה בקרקע אלא דאף דזה חשיב נתינה גבי קידושין וכיו"ב דל"ב נתינת זה הדבר דוקא וסגי לן במה שנתן לה שוי' של הקרקע מ"מ גבי גיטין דבעינן שיתן לה זה הגט לידה בזה ודאי דל"ח נתינה מיד ליד בקרקע דלא ניידי והארכתי בביאור דברי הראשונים ז"ל בחי' אלפס מ' קידושין ואכ"מ]:
ולפי"ז לכאורה אינה מובנת הוכחת הר"ן והרא"ש מש"כ דע"כ איירי שנותן לה את העציץ במקום שפסקה היניקה דאי לא לא קנאתו הא אף אם לא קנתה אותו במשיכה או בהגבהה מ"מ איפשר שתקנה אותו ע"י חזקה שתחזיק בו כדין קרקע. אמנם כפיה"נ אזיל בזה הר"ן לשיטתי' דס"ל בר"פ הזורק דל"מ קנין אגב בגט משום דבעינן ונתן בידה וממילא דלדידי' גם קנין חזקה ל"מ אמנם להני דס"ל דמהני ג"כ קנין אחר גבי גט עיין א"מ אהע"ז סי' קל"ו ס"ק ג' וע' תו"ג סי' קל"ט הי' איפשר לפרש לפי"ז פלוגתת אביי ורבא אלמלי פי' רבותינו הראשונים ז"ל להיפוך דאה"נ דאיירי בגוונא שהעציץ עומד על מקומו בקרקע שיונק ממנה ומ"ש אביי דשקיל לי' ויהבה ניהלי' היינו שמקנה לה את העציץ ע"י חזקה כדין הקרקע ולדידי' אין לחוש שמא תגביה את העציץ למעלה ויפסק היניקה דהוי כמו מחוסר קציצה משום דלאביי לשיטתו הא ביארנו דס"ל דגם במונח ע"ג יתידות חשיב מחובר לקרקע ולדידי' אין לחוש שמא יקטום ויפסיק יניקת העציץ ע"י שיטלנו בעלי' או יתן תחתיו דבר המפסיק וכן ל"ח לשמא יקטום מן העציץ אבל לרבא לשיטתו דס"ל דאם מונח ע"ג יתידות היינו שמגביה את העציץ מן הקרקע מיד חשוב כתלוש נמצא שאם יגביה את העציץ ליתן לה יפסיק יניקתו והוי מחוסר קציצה והיינו דקאמר גזירה שמא יקטום היינו דיש לחוש שמא יגביה אותו ויפסיק עי"ז את היניקה ויתנו לידה כדין המטלטלין להתגרש בו ע"י קנין משיכה והגבהה דהא לרבא חשיב בזה כתלוש והוי כמו מחוסר קציצה ולא נצטרך לחלק מעתה בין דיני שבת לדיני גיטין כמ"ש הר"ן דאף דלגבי שבת חשיב כתולש בכה"ג מ"מ גבי גט לא מיקרי זה מחוסר תלישה ואדרבה נאמר דדין שניהם שוין לכל חד וחד כדאית לי':
ויתיישב בזה ג"כ משה"ק הב"ח מובא בב"ש שם סי' קכ"ד ס"ק י"ב שהקשה על מה שפירשו הראשונים דחייש רבא שמא יקטום העלה והוי לה קציצה מן המחובר כמ"ש רש"י ז"ל והקשה הא כבר הוכיחו הראשונים ז"ל דאביי ורבא ע"כ איירי בנותן לה במקום שנפסק היניקה וכנ"ל ולאו מחובר הוא מעתה וע"כ לדחוק ולפרש דחיישינן שמא יקטום קודם שיפסוק וכמ"ש בב"ש שם ובק"נ על הרא"ש אות מ' ולדברינו א"ש דזה גופה חיישינן שמא יקטום את היניקה ולכן פוסל רבא אף אם מקנה לה העציץ כמו שהוא חשיב מחובר ועומד על הקרקע ולכאורה נכון הוא אלא שלפי שרבותינו הראשונים ז"ל לא ניחא להו לפרש כן עלינו ללכת בעקבותיהם ולהקל דגם אם פוסק יניקת העציץ ממקומו מ"מ לאו מחוסר קציצה הוא מן התורה ואינו פסול אלא מדרבנן משום גזירה שמא יקטום וכנ"ל. ומ"מ גם לפי דבריהם ז"ל שמפרשים פלוגתת אביי ורבא בשמקנה לה את העציץ במקום שנפסק יניקתו נמי י"ל דאביי ורבא אזלי בזה לשיטתם וכנ"ל דלאביי דס"ל דאף אם מגביה את העציץ מן הקרקע מ"מ מיחשב כמחובר וע"כ דלפי"ז איירי דוקא בעלי' או בגונא דמפסיק את היניקה ע"י דבר המפסיק את היניקה וכמ"ש ברא"ש ור"ן א"כ הא אין לגזור בשעת הגירושין שמא יקטום דבשעה זו הא תלוש הוא לגמרי וכנ"ל ל"כ לרבא לשיטתו דאיהו ס"ל דגם אם מגביהו קצת מן הקרקע חשיב כתלוש וא"צ לחדש דבר לדידי' להפסיק יניקתו ורשאי הוא לגרשה גם במקום שהוא עומד אלא שמגביה אותו מן הקרקע ודאי דלדידי' יש לחוש שמא יקטום העלה מן המחובר קודם שהגביה אותו ג' טפחים מן הקרקע דאז כלבוד דמי וחשיב ודאי כמחובר עדיין והוי מחוסר קציצה וגם זה נכון ודו"ק:
פלג ד
נחזור לעניננו דמ"ש הרמב"ם לפרש האי מתני' דקישות דפליגי ר"ש ורבנן בעציץ נקוב הוא רק אליבא דרבא דפסק כותי' דס"ל בתר נופו אזלינן אבל לאביי מודה גם הרמב"ם דע"כ מפרש אביי פלוגתת ר"ש ורבנן דפליגי בעציץ שא"נ דוקא וס"ל לתרווייהו תנאי דהנוף חשיב כמחובר לקרקע ע"י יניקתו שיונק מן הקרקע דרך האויר וכמ"ש ברש"י בחולין קכ"ח שם וכמשנ"ת לעיל:
ומוכרחים דברינו שכתבנו לעיל דגם לדברי ר' יהודא דס"ל דמאוירא קא גדיל ע"כ היינו שיונק מן הקרקע דרך. האויר ולא מעצם האויר ומתקיימין שפיר ד' השטמ"ק והיע"ד הנ"ל ולק"מ משה"ק ביד שאול שם מהא דברכות מ' ודו"ק:
ומעתה נבוא ליישב עפי"ז משה"ק עוד ביד שאול שם עמ"ש ביע"ד ליישב פסקי הרמב"ם משום דר"י ס"ל דרוב גידולו של האילן הוא מאוירא ומיעוט מהעיקר ולכך גבי ערלה אזלינן בתר רובא משום דהמיעוט של העיקר בטל ברובו ולכך פסק כאן בממון כר"ש משום דבממון קייל"ן דא"ה אחר הרוב והרבה שם להקשות ע"ז חדא ממה שמצינו דר"י ס"ל בעלמא דמב"מ לא בטיל ועוד הקשה שם אליבא דכו"ע ממתני' דמ' מעשרות פ"ג מ"י עומד בארץ ונוטה לחו"ל בחו"ל ונוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר ופסק כן הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה' כ"ד והא לדברי הלח"מ שפירש דהרמב"ם ס"ל בעלמא כר"י דלא שדינן נופו בתר עיקרו תיקשי דהא חזינן כאן דפסק דשדינן נופו בתר עיקרו וגם לד' היע"ד הקשה הא טבל הוי דשיל"מ ולמה אמרינן כאן גבי תרומה דאזלינן בתר העיקר גם לקולא בעומד בחו"ל ונופו נוטה לא"י עיי"ש שדחה דבריהם מפני זה:
והנה ראשון תחלה נאמר שלא העתיק יפה ד' היע"ד והמעיין יראה בעיניו שהוא מפרש ד' השטמ"ק שלהי ב"מ בטעמא דר"י דס"ל דרוב האילנות גדילין מן האויר ומיעוטן מן העיקר ובערלה אזלינן בתר רובא ולגבי חיוב תרומה לא אזלינן בתר רובא וכן בממון ולאו מדין ביטול ברוב קאתי עלה גם זו"ז א"א לומר כאן דמשו"ה מתחייב במעשר משום דמיעוט יניקתו מן העיקר שבא"י אינו בטל ברוב הגידולין שבא"י משום דהוי דשיל"מ ולא בטל דא"כ הו"ל להפריש רק לפי חשבון היניקה מן העיקר אלא משום דכיון דהוי דשיל"מ לכן חיישינן שמא הוא מן המיעוט שמתגדל רק מן הקרקע ודו"ק:
וכבר עלה בדעתי ליישב עפי"ד היע"ד הנ"ל גם מאי דפליגי רב ושמואל בב"מ ק"ז גבי אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן וכו' ושמואל אמר חולקין ופירשו שם בתוס' דפליגי באילן שהשרשים מתפשטים לשתי השדות בשוה ורק הנוף נוטה חוץ למיצר לתוך שדה של חבירו ועל הנוף הנוטה חוץ למיצר ס"ל לרב דהנוטה לכאן לכאן וכו' ושמואל ס"ל דאזלינן בתר השרשים שהם שוים כמו כן יהי' שוים גם בהענפים וחולקין יעו"ש משה"ק ע"ז מהא דב' גינות דפליגי ר"מ ור"י ולדברי היע"ד הנ"ל הי' איפשר לומר דרב ושמואל אזלי כאן לשיטתם ותרווייהו כותי' דר"י ס"ל כמ"ש בשטמ"ק שלהי ב"מ דגם ר"ש ס"ל כר"י דמדינא הוא של התחתון רק שהעליון מתייאש ממה שא"י ליקח ע"י פשיטת ידו וכמ"ש בלח"מ דקייל"ן כר"י וא"כ י"ל דגם רב ושמואל ס"ל כר"י דרוב האילנות גדילין מן האויר שכנגדן ורב לשיטתו דס"ל בב"ב צ"ב דגם בממון אזלינן בתר הרוב לכן ס"ל דהנוטה לכאן לכאן דרק מה שיש מן הענפים כנגד המיצר חולקין משום שיד שניהם שוין בזה אבל הנוטה חוץ למיצר לרשות אחד מהם שלו הוא משום דאזלינן בתר הרוב אבל שמואל לשיטתו דס"ל דא"ה בממון אחה"ר לכן ס"ל דחולקין דשניהן מוחזקין בכולן ע"י יניקת השרשין המתפשטין לרשות שניהן בשוה כפי שפירשו התוס' וזה נכון בע"ה:
אמנם באמת תמוהין מאוד ד' היע"ד הנ"ל בביאור ד' השטמ"ק דהאיך איפשר לומר כן שרוב האילנות גדילין מן האויר לחוד ולא מן יניקת השורש ורק מיעוטן גדלי מן יניקת השורש שלא מן האויר דזה א"א כלל לומר כן ובפשוטו משמע לפרש כונת השטמ"ק בשם הראב"ד שם דבכל האילנות כולן ס"ל לר"י דרוב גידולן הוא מן האויר ומיעוטן מן העיקר ולכן ס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו ור"מ ס"ל להיפוך דעיקר יניקת האילן הוא מן השורש ומיעוט יונק גם מן האויר ולכן ס"ל דשדינן נופו בתר עיקרו ולפי"ז ע"כ עלינו לפרש אליבא דתרווייהו דמדין ביטול קאתינן עלה דהיינו שמיעוט היניקה בטלה ברוב והדר קשיא כנ"ל חדא דס"ל לר"י בעלמא דמב"מ ל"ב ועוד ממאי דקייל"ן דאילן העומד בחו"ל פטור מתרו"מ אף שנופו נוטה לא"י ואזלינן בתר עיקרו אף להקל ולר"י הו"ל להיות חייב במעשר וכנ"ל:
ולפי שהדברים יגעים וסתומים אמרתי להאריך בביאורם בדרך נכון בע"ה ויתיישבו ג"כ ד' הנתה"מ סי' קס"ז מש"כ ליישב קושיות היע"ד שהקשה למאן דס"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי א"כ במאי קני לי' התחתון ותירץ בנתה"מ וז"ל דהתוס' בגיטין כ"ב א' ד"ה בתר נקבו כתבו דגם הנוף יונק מן האויר רק דלא חשיב לי' יניקת הנוף כיניקת השורש ותדע דבאילן העומד על המיצר כתבו התוס' בב"מ דמחמת שהשרשים הן על מקום השותפות ס"ל לרב דהנוטה לכאן ולכאן אזלינן הכל בתר הנוף וכו' אלמא דיש לבעל הנוף ג"כ קנין רק דשדינן נופו בתר עיקרו וכיון דבעל העיקר מסלק נפשי' ואפקורי מפקיר לי' ושוב ליכא למימר שדינן נופו בתר עיקרו ממילא הכל של בעל הנוף כיון דיונק משלו עכ"ל:
ובס' ד"י הנ"ל שם דחה ד' הנתה"מ הנ"ל דמש"כ בנתה"מ מהא דרב דס"ל בב"מ ק"ז הנוטה לכאן לכאן הוא ראי' לסתור שהרי קייל"ן כשמואל דחולקין ולא כרב וכמ"ש בחו"מ סי' קס"ז ומד' התוס' דגיטין שהביא ראי' דגם הנוף יונק מן האויר כתב שם דלאו ראי' היא כלל דהא התוס' שם אמרי גבי עציץ ובדלא אשרוש בקרקע אבל היכי דאשרוש בקרקע ע"כ מוכרח שיניקת הנוף מתבטלת לגמרי והוי ממש כמי שאינו דאל"כ מ"ט דאמרינן שאם השורש הוא בחו"ל והנוף בא"י פטור מן המעשר כנ"ל הא אם נימא שהנוף יונק מן האויר של א"י הול"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז ובפרט דטבל הוי דש דשיל"מ אע"כ דבכה"ג אמרינן שדי נופו בתר עיקרו דאינה נחשבת יניקת הנוף לכלום והוי כמו שאינו דאל"כ מ"ט דאמרינן שאם השורש הוא בחו"ל והנוף בא"י פטור מן המעשר כנ"ל הא אם נימא שהנוף יונק מן האויר של א"י הול"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז ובפרט דטבל הוי דשיל"מ אע"כ אמרינן שדי נופו בתר עיקרו דאינה נחשבת יניקת הנוף לכלום והוי כמי שאינה ע"ש [ואף כי לפי פירושו שם שמפרש שהיניקה הוא מן האויר גופי' הא לק"מ דלא מצינו חיוב במעשר רק מה שיונק מקרקע א"י אבל לא מאוירא דא"י כיון שעיקרו עומד בחו"ל וכמו בעציץ שא"נ דג"כ יונק מן האויר ופטור אכן לדברינו שהוכחנו בע"ה לעיל שיונק מן הקרקע דרך האויר לכאורה קשיא למה לא יתחייב גם בכה"ג משום יניקת הנוף וע"כ דבאשרוש ל"ח כלל ליניקת הנוף וכנ"ל] והנראה לי בע"ה ליישב קושיתם ולקיים ד' הנתה"מ הנ"ל וממילא יתיישבו ג"כ קושיות היד שאול הנ"ל דודאי נראה דלרבא דקיימל"ן כותי' דס"ל דבתר נופו אזלינן ע"כ דגם בדאשרוש בקרקע יונק ג"כ הנוף מן הקרקע שכנגדו דאין סברא כלל לחלק את היניקות ולומר דבדלא אשרוש אין הנוף יונק מן העיקר רק לעצמו יונק משכנגדו ובדאשרוש אינו יונק שוב מן הקרקע שכנגדו ויונק רק מן העיקר דזה נגד השכל וע"כ עלינו לומר דאה"נ דהנוף לעולם יונק ג"כ מהקרקע שכנגדו וגם בדאשרוש אלא שבדלא אשרוש אז רוב יניקתו הוא מן האויר שכנגדו ובדאשרוש רוב יניקתו הוא מן השורש אבל ודאי דמיעוט יניקה איכא גם להנוף לעולם מן הקרקע שכנגדו וכמ"ש בנתה"מ הנ"ל:
ותדע שהרי מצינו בב"ב ד' כ"ז ע"ב כי אתא רבין אר"י אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה [פירש"י שנופו נוטה לתוך שדה של חבירו] מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הרי לפנינו דאי לאו תנאי יהושע הוי אמרינן דא"מ ביכורים משום שהנוף יונק מן הקרקע של חבירו וע"כ דלכו"ע ס"ל דגם בדאשרוש בקרקע שודאי עיקר יניקתו אז מן השורש מ"מ ודאי דגם הנוף יונק מן הקרקע שכנגדו דרך האויר וכמ"ש בנתה"מ הנ"ל ואדרבא נראה לומר דגם אביי דס"ל דבדלא אשרוש אזלינן בתר נקבו מ"מ נראה דמודה לזה שע"כ גם הנוף יונק משכנגדו אלא דל"ח לי' יניקת הניף כיניקת השורש גם בדלא אשרוש וכמש"כ בתוס' בגיטין שם ולהלן יבואר בע"ה ואם היינו אומרים דמה דמצינו דבאשרוש אזלינן בתר העיקר לגבי חיוב תרו"מ ואף להקל דמדין ביטול ברוב קאתינן עלה וכמ"ש האחרונים הנ"ל דהיינו שמיעוט היניקה מה שהנוף יונק מהקרקע שכנגדו בטל ברוב היניקה שיונק השורש וכנ"ל הי' אפשר לומר ג"כ דלק"מ משה"ק מהא דטבל הוי דשיל"מ ול"ש בו ביטול [דאף להני דס"ל דמעשר אילן אינו אלא מדרבנן כשי' רש"י בכ"מ ומהן גם בברכות ל"ו ע"א וכ"ה ג"כ שיטת הראב"ד פ"א ה"ט מה' מעשרות אשר בזה מיושב אצלי ג"כ ד' רש"י בר"ה ט"ו ע"א סד"ה א"ל אביי במש"כ שם דלגבי דין שביעית הו"ל סד"א לחומרא דכונתו בזה ליישב קושית התוס' שם ד"ה בשלמא שהקשו תימא מאי חומרא הרי קולא הוא לענין מעשר וחומרא לענין שביעית עיי"ש מש"כ לתרץ וי"ל דרש"י ז"ל מתרץ זה בפשיטות דדין הוא שיפטר ממעשר משום דאינו אלא סד"ר ול"צ כלל לטעמא דהפקר ודו"ק אמנם קשיא לי על שיטה זו ממ"ש במכות י"ט ע"ב כהן שעלתה בידו תאינה של טבל וכו' לוקה אחת וזר וכו' לוקה שתים הרי דחייבין ג"כ מלקות על תרומת פירות וצ"ע] ומ"מ קשיא דהא קייל"ן דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל וכמ"ש ביו"ד סי' ק"ב ממ"ש בביצה דף ג' ע"ב ודף ל"ט ע"א: **(הג"ה בכאן מקום אתי להעתיק מה שנדפס בשמי בע"ה בחוברת תומ"ל שנה ח' חו"א סי' ך' אות ג' ליישב קושית הר"ן בנדרים ד' נ"ט במאי דפריך שם והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה וכו' דתנן סאה תרומה טמאה וכו' והקשה שם בר"ן מהא דלא פריך לי' א"ה בבצל ש"ת נמי אמאי אמר ר' ינאי שם בגידולין שרבו על עיקרו דמותר ותירוצו שם דחוק לפימש"ש הר"ן בעצמו לפרש דמ"ש מתיב רמב"ח דפריך לר' ינאי וא"כ הו"ל להקשות טפי מדידי' דאיירי בי' וג"כ דשיל"מ הוא אשר ע"כ נלענ"ד בע"ה לתרץ קושית הר"ן בפשיטות דשפיר י"ל דמר' ינאי לק"מ משום די"ל דבצל ש"ת שאני כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כמש"כ בר"ן שם ע"ב ד"ה שאני עיי"ש ושפיר איפשר לומר דר' אבא שמתרץ שם שאני קונמות דהו"ל כדשיל"מ ס"ל דרק באיסור תורה אמרינן דדשיל"מ ל"ב אבל באיד"ר י"ל דס"ל דשפיר בטל גם דשיל"מ דלא כרב אשי בביצה ל"ט וכמשמעות פשטות הסוגיא שם בביצה ד' ל"ח דר' אבא שם לית לי' הא דרב אשי עיי"ש בתוד"ה וליבטל אבל פשטות הסוגיא משמע ודאי דלית לי' הא דרב אשי וכמש"כ ג"כ הכרו"פ בספרו ח"י על ה' יו"ט פ"ב ה"ו עיי"ש וא"כ איפשר לומר דר' אבא לשיטתו אזיל ורק באיסור דאוריתא ס"ל דדשיל"מ ל"ב ולכן מהא דבצל ש"ת לא פריך מידי דהא אין איסורו אלא מדרבנן כדין מעשר ירק דאינו אלא מדרבנן ולא פריך רק מהא דסאה של תרומה דמיירי באיסור דאוריתא בתרומת דגן וז"נ בע"ה אכן ליישב ד' הר"ן שנדחק ולא ניחא לי' לתרץ כן י"ל דס"ל גם כאן דר' ינאי לאו דוקא בצל נקט וכמש"ש הר"ן לקמן ע"ב סד"ה אבל בשם הרשב"א יעו"ש ומ"מ אין זה מוכרח ושפיר י"ל כדברינו ודו"ק]:)**
אכן יש לי לדון בע"ה דכאן גם דשיל"מ בטל שפיר עפי"מ שכתבתי במק"א ליישב סתירת דברי המרדכי מה שהקשו האחרונים במ"ש המרדכי ספ"ק דשבת גבי יין היוצא מהענבים שבגיגית בשבת בטל אף דהוי דשיל"מ משום דלא הוכר האיסור בפ"ע ובא לעולם בתערובות מתחלתו לכן קיל טפי וכמ"ש ברמ"א יו"ד סי' ק"ב להלכה ונהפוך הוא בדברי המרדכי עצמו חולין ס"פ הזרוע דדבר שבתחלת ביאתו לעולם בא בתערובות לא בטל כלל והוכיח כן ממ"ש בב"ק כ"ה ש"ז של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא ציחצוחי זיבה וכן ביבמה שרקקה דם אמרינן ביבמות ק"ה תחלוץ לפי שא"א לדם בלא ציחצוחי רוק עיין בנוב"י מ"ת יו"ד סי' נ"ד נ"ה ובדורל"צ די"ג ובאחרונים ובחו"ד סי' ק"ב ס"ק ז' מ"ש לפלפל בישוב הדברים ולמאי דמחלקי בין שהי' המבטל ניכר בפ"ע או ששניהם באו בתערובות לכאורה תיקשי כאן וכמובן דהא כאן גם המבטל לא הי' ניכר. אמנם כבר הארכתי בישוב הדברים במק"א בע"ה עיין מש"כ שלהי מ' מעילה ובש"ס משנה שלהי ס' מועד ומשם בארה דשיטת המרדכי הוא לחלק בין מב"מ למבשא"מ וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו לפי שמב"מ שנתערב הוי הרכבה מזגיית שא"א שיתפרדו זמ"ז לעולם לכן בטל המועט בהמרובה גם בשאינו ניכר המבטל בפ"ע קודם שנתערב דלאו משום חשיבות המבטל קאתינן עלה אלא משום שנתאחדו ונתמזגו זב"ז ונעשה הכל כמו הרוב. לא כן במין בשא"מ דל"ה רק כמו הרכבה שכוניית ואפשר נמי להפרידן זמ"ז ואינו בטל אלא מגזה"כ במקום שאינו נ"ט לכן בעינן שיהי' המבטל חשוב וניכר בפ"ע כמו בסנהדרין דכתיב בהו האי קרא דאחרי רבים להטות דמיני' ילפינן עיקר דין הביטול ומתאים ביותר לפמ"ש בש"ך יו"ד סי' צ"ח סק"ו דלענין טכע"ק אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא עיי"ש. וכה"ג כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ב שאלה ד' מובא בהקדמת ש"ש לחלק בין ח"ע וחב"ח דאסור גם במינו ובין הפרדה שמותרת במינה משום שבח"ע וחב"ח כיון שאפשר ליטול חלק העבדות ע"י השיחרור ל"ה אלא כמו הרכבה שכוניית אבל בפרדה שא"א ליטול ח"א מחבירו הוי הרכבה מזגיית עיי"ש והארכתי עוד בזה וקצרתי כאן ומיושבין היטב דברי המרדכי הנ"ל דרק גבי רוק דלא ליבטל בדם וכן בהא דציחצוחי זיבה [עיין חי' הרשב"א נדה ד' כ"ב שכתב דזוב וקרי מין בשא"מ הוא] בזה שפיר כתב דאינם בטלים כיון דלאו מינן הן ולא הוכרו מקודם לא כן בגיגית דהוא מין במינו שפיר כתב דבטל אף דהוי דשיל"מ משום דמ"מ אינו חשוב כיון שלא הוכר מקודם וכן מדוקדק שם לשון המרדכי בספ"ק דשבת שכתב ול"ד לדשיל"מ כו' דה"מ כשהאיסור בעין מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם וכו' הרי דרק בביטול מב"מ כתב דכה"ג בטל טפי לא כן שם בפ' הזרוע והלחיים דמיירי במבשא"מ וכנ"ל דגם משה"ק שם המרדכי מהא דשליא בבית דר"ש מטהר בנדה כ"ו משום ביטול ברוב ג"כ מבא"מ הוא שנימוק בשר הולד בתוך הדם ומיושב עפי"ז כל קושית האחרונים משה"ק ע"ד המרדכי הנ"ל ומהא דהמעביר עציץ נקוב בכרם וכו' לא הוסיף מאתים מותר ופירש"י בחולין קט"ז א' דהוא מדין ביטול ולשי' המרדכי הנ"ל הא ל"ש ביטול בזה כיון שהגידולין שהוסיף מעולם ל"ה עומדים בפנ"ע ובאו לעולם ע"י תערובות עיין נוב"י שם סי' נ"ה ולדברינו ניחא שפיר דגם התם הא מב"מ הוא ואין להאריך עוד כאן בזה ומעתה הא לק"מ משה"ק כאן גבי טבל ותרומה מה שיניקת הנוף בטילה ביניקת השורש דאף דהוי דשיל"מ מ"מ כיון שבאה לעולם בתערובות שפיר בטלה וכנ"ל ואף כי לכאורה משמע דהתוס' ב"ק ס"ט א' ד"ה כל פליגי בזה על שיטת המרדכי הנ"ל וכמ"ש במג"א או"ח סי' שי"ח ס"ק ח' ובחי' הגרעק"א יו"ד סי' ק"ב ס"ק ג' אמנם ע' דורל"צ שם בהג"ה מ"ש ליישב זה בטו"ט ומסיק דגם התוס' ז"ל קיימי בשיטת המרדכי הנ"ל וא"ש ודו"ק וי"ל עוד בזה וקצרתי:
אמנם אף שהדברים נראין נכונים בע"ה מ"מ עדיין אינו מספיק דאכתי יש להקשות בטעמא דר' יהודא לפימ"ש בשטמ"ק דס"ל דרוב גידולין הוא מן האויר א"כ הו"ל למימר לפי"ז דאילן העומד בחו"ל ונופו נוטה לא"י דחייב בתרו"מ לר"י דהא כיון דס"ל לדידי' דרוב יניקתו הוא מן הקרקע שכנגד הנוף א"א שיתבטל במיעוט יניקת השורש שיונק מחו"ל ובמתני' דמ' מעשרות פ"ג מ"י סתמא קתני דהכל הולך אחר העיקר ומשמע דלא פליג ר"י ולדברי כולן שכתבו דהרמב"ם פסק כר' יהודא דרוב הגידולין הוא מן האויר ודאי תיקשי מזה דקייל"ן להיפוך דאם האילן עומד בחו"ל ונופו נוטה בא"י דפטור כמ"ש ברמב"ם פ"א מה' תרומות ה' כ"ד דהו"ל לחייב בתרומ' כיון דרוב הגידולין הוא מקרקע א"י דרך אוירו וכבר הרגישו בזה המחברים הנ"ל לדחות ד' היע"ד אבל לא העלו ליישב שיטת הרמב"ם בתי' מספיק ע"ש ולדידי חזי לי ליישב קושיתם גם פסקי הרמב"ם בפשיטות בדרך נכון ואמיתי בע"ה:
פלג ה
ונקדים עוד לדקדק בדברי הרמב"ם שם שפסק בפ"א מהלכות תרומות ה' כ"ה וז"ל עציץ נקוב שהי' בו זרע שלא השריש והי' עיקרו בארץ ונופו בחו"ל הולכים אחר הנוף עכ"ל ולכאורה יש לעמוד עליו מה שהשמיט ולא הזכיר ג"כ החלוקה השנית להיפוך דאם הי' עיקרו בחו"ל ונופו נוטה בא"י דהולכים ג"כ אחר הנוף וחייב במעשר וכמש"כ בהלכה הקודמת שם לענין אילן שעומד בחו"ל ונופו נוטה לא"י או עומד בארץ ונופו נוטה לחו"ל הכל הולך אחר העיקר עיי"ש ולמה לא כתב גם כאן גבי עציץ החלוקה השנית בעיקרו בחו"ל ונופו נוטה בא"י דהולכים אחר הנוף וחייב:
והנראה בדעת הרמב"ם הנ"ל עפ"י מה שביארנו בדעתו ז"ל דס"ל כרבא דעציץ המונח ע"ג יתידות מיחשב כתלוש א"כ יש לומר בפשיטות דאה"נ דגם בכה"ג אם העציץ עומד נקבו בחו"ל ואף שנופו נוטה בא"י מ"מ פטור מתרו"מ דהא כיון שעיקרו עומד בחו"ל יניקת הנוף מן האויר דמי ממש למונח ע"ג יתידות דל"ח כמחובר לדידי' ויפטר מה"ט גם מתרו"מ ואולי דבכה"ג גם מדרבנן מיפטר אף דבעציץ שא"נ חייב מיהא מדרבנן וכמ"ש בברכות ד' מ"ז ע"ב ובכ"מ מ"מ י"ל דכאן גרע טפי דעציץ שא"נ שאני שהחמירו בו רבנן דהא עומד הוא ע"ג הקרקע ולשיטת רש"י בגיטין ז' ע"ב דרק בשל עץ בעינן נקובה אבל בשל חרס גם שאינו נקוב כנקוב דמיא ור"ת חולק עליו שם בתוס' גיטין ז' ובמנחות פ"ד וס"ל להיפוך דבשל עץ ל"ב נקובה ובשל חרס בעינן נקובה וע' בירושלמי ערלה פ"א סוף ה"ב הנוטע בעציץ שא"נ חייב בערלה ר"י אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותו עיי"ש ובשנות אלי' מ' ערלה פ"א מ"ב ובאו"ת סי' של"ו ס"ז מ"ש דאסור לתלוש אפי' מעציץ שא"נ כתב שם במג"א סק"ט די"א דבשל עץ חייב חטאת ובחרס פטור וי"א איפכא וע' בחו"מ סי' ר"ב סי"ב ושפיר י"ל דה"ט שהחמירו בו רבנן והצריכו להפריש תרו"מ מכל עציץ שאינו נקוב כיון שמצינו לפעמים גם עציץ שא"נ שחשיב כמחובר לכ"ד גם מה"ת אבל בכה"ג העומד ע"ג יתידות דהוי כתלוש לשי' הרמב"ם אפשר דגם מדרבנן מיפטר או י"ל דשאני הכא כיון שעיקרו עומד בחו"ל גרע טפי ולא גזרו בו רבנן ומש"כ בתוס' גיטין כ"ב הנ"ל ד"ה בתר נקבו לדון דה"ה אם עציץ בחו"ל ונופה נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופי' וחייב במעשר הנה התוס' לשיטתם הוא שכתבו כן אחר שהקדימו שם לעיל מזה לפרש מתני' דקישות דרבנן ור"ש פליגי בעציץ שא"נ ומ"מ חשיב הנוף כמחובר אליבא דתרווייהו תנאי אשר ממילא מוכח דגם בעומד על גבי יתידות חשיב כמחובר וכמו דס"ל להדיא בתוס' גיטין ז' ע"ב שהבאנו לעיל להכי הוא דסבירא לי' לשיטתם ז"ל דבכה"ג מתחייב במעשר משום יניקת הנוף הנוטה בא"י אבל להרמב"ם לשיטתו שפיר י"ל דבכה"ג מיפטר ומשו"ה לא הביא כאן גבי עציץ רק הצד האחד דאפילו בנקבו עומד בא"י ונופו נוטה בחו"ל דמ"מ פטור מתרו"מ ולהיפוך ודאי דפטור לשיטתו ומדייק לה הרמב"ם ממ"ש בגמ' גיטין שם דפליגי אביי ורבא רק בנקבו בא"י ונופו נוטה לחו"ל ולא קתני נמי להיפוך נקבו בחו"ל ונופו נוטה לא"י משום דבכה"ג לכו"ע פטור דלאביי אף דס"ל דמנח אסיכי חשוב כמחובר וכמו שהוכחנו מ"מ לדידי' א"א שיתחייב בתרו"מ דהא ס"ל דבתר נקבו אזלינן ולאביי לא אשוב לי' יניקת הנוף כלל וגם לרבא אף דס"ל דאזלינן בתר יניקת הנוף מ"מ אינו מתחייב בתרו"מ אם נקבו בחו"ל דדמי למנח אסיכי דכתלוש חשבינן לי' לדידי' וכנ"ל:
ומעתה לפי"ז מיושב ג"כ משה"ק האחרונים הנ"ל למה קייל"ן באילן העומד בחו"ל ונופו נוטה לא"י דפטור הא מכיון דס"ל דגם להנוף יש לו יניקה מן האויר א"כ יתחייב במעשר וביותר לר' יהודא לפי"ד השטמ"ק שלהי ב"מ דס"ל דרוב גידולין הוא מן האויר למה לא יתחייב בכה"ג בתרו"מ ולהנ"ל לק"מ דהא כיון שעומד הוא בחו"ל א"כ לגבי יניקת הנוף דמי ממש למנח אסיכי דפטור מכיון דס"ל לרבא דחשוב כתלוש וכנ"ל וכ"ש שמיושב לפי"ז מה דפסק הרמב"ם באילן העומד בא"י ונופו נוטה לחו"ל שחייב במעשר אף שיונק הרבה גם מן האויר לר"י דע"כ עלינו לומר דבהכי חייבי' רחמנא משום היניקה המועטת של העיקר העומד בקרקע א"י דהא גם, באילן העומד בא"י וגם נופו נוטה לא"י ע"כ דלאו משום יניקת הנוף חייב בתרו"מ לפי"ז דיניקת הנוף לעולם מיחשב כמאן דמנחא אסיכי וכנ"ל וע"כ דעיקר חיובו הוא משום יניקת העיקר ואף שאינו אלא מיעוט ע"כ בהכי הוא דחייבי' רחמנא א"כ מה"ט נמי מתחייב גם אם הנוף נוטה לחו"ל כיון דמ"מ עיקרו עומד הוא בא"י ויונק מן הקרקע וכנ"ל ולק"מ קושיתם הנ"ל גם פסקי הרמב"ם מתיישבים יפה דשפיר י"ל דפסק כותי' דר"י דלא שדינן נופו בתר עיקרו ומהאי טעמא גם בערלה פסק כותי' דאילן היוצא מן הגזע פטור ומן השרשים חייב ומכל מקום במעשר מתחייב אילן העומד בא"י אף שנופו נוטה לחו"ל ולהיפוך פטור משום דע"כ בהכי חייבי' רחמנא משום יניקת העיקר מא"י דעל יניקת הנוף מן הקרקע שכנגדו א"א שיתחייב משום דל"ח מחובר עי"ז ויניקתו לא עדיף מיניקת עציץ שאינו נקוב וכמשנ"ת:
והנה כבר הבאנו משה"ק בשטמ"ק שלהי ב"מ מסתירת הסוגיות דבגיטין כ"ב שם קאמר אליבא דרבא דבדאשרוש כו"ע ל"פ דבתר נקבו אזלינן ובב"מ שם קאמר רבא גופי' דר"מ ור"י פליגי אי שדינן נופו בתר עיקרו ומשו"ה כתב הראב"ד דבב"מ גרסינן רבה וס"ל לרבה דר"מ ור"י פליגי בעיקר יניקת האילן דלר"מ ס"ל דעיקר היניקה הוא מן הקרקע ולכן ס"ל דשדינן נופו בתר עיקרו ולר"י ס"ל דאוירא מגדל הלכך ס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו יעו"ש שנדחק לומר דמ"ש במתני' טעמי אחריני משום דמה אם ירצה אינם אלא חזוקים לדבריהם אבל לא עיקר הטעמים יעו"ש:
ומטיבותי' דהראב"ד ז"ל הי' נראה לענ"ד לפרש דברי ר"מ ור"י לפי דבריו ז"ל דלא תיקשי מידי ושפיר י"ל דשני הטעמים מישך שייכי בהדי הדדי דמשום דס"ל לר"מ דרוב היניקה הוא מן הקרקע לכן ס"ל דשדינן נופו בתר עיקרו ושייך להעליון וכדי שלא תקשה דמ"מ הא יש לו גם להתחתון חלק מעט ממה שיונק הנוף מקרקע שלו דרך האויר ובממון הא ל"ש ביטול כמ"ש בביצה ל"ח ואיך יאכל הלה חלקו של חבירו וחדי לכן קאמר ר"מ מה אם ירצה העליון וכו' והיינו דס"ל שמשו"ה הוא דמחזקינן שהתחתון נתייאש מחלקו וקונה העליון את כולו ע"י מה שנתייאש התחתון וכן ס"ל לר"י לאידך גיסא כאן דס"ל לפי"ד הראב"ד דעיקר גידולו הוא מן האויר ולכן ס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו צריך הוא מ"מ לטעמא דקאמר במתני' מה אם ירצה התחתון וכו' שמשו"ה הוא דמחזקינן שהעליון נתייאש מחלקו מה שנתגדל ג"כ מיעוטו ע"י יניקת הקרקע מן העיקר ורק דאמרינן שבעל המיעוט נתייאש לנגד מי שרובו נתגדל משלו ולכן קני לה התחתון את כולו:
פלג ו
והשתא דאתינן להכי נראה עוד לומר וליישב עיקר מה שנתקשו בסתירת הסוגיות הנ"ל וי"ל דשפיר גרסינן רבא בתרווייהו ומ"מ לא נצטרך לומר כמ"ש הראב"ד דר"מ ור"י פליגי בעיקר גידולו של האילן אי גדל הוא מן הקרקע או מן האויר דזה דוחק וכמובן ורק דכו"ע מודי דאף דעיקר גידולו הוא מן הקרקע שמשו"ה הוא דס"ל לכו"ע דבאשרוש אזלינן בתר העיקר לגבי חיוב תרו"מ וכנ"ל מ"מ מודי דמאוירא נמי קגדיל וכמשנ"ת אליבא דרבא דע"כ יונק גם הנוף מהקרקע שכנגדו דרך האויר וה"ט דר"י בהא דב' גינות דס"ל דשייך להתחתון משים דכ"כ אלים לי' האי סברא דמה אם ירצה התחתון וכו' דמה"ט הוא דס"ל כאן דלא שדינן נופו בתר עיקרו אף שעיקר יניקתו הוא מן הקרקע משום שהעליון ודאי נתייאש מחלקו וכנ"ל תדע שהרי ע"כ הא דפריך התם בגיטין ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גינות וכו' ע"כ דפריך בין לאביי בין לרבא דהא לאביי ודאי קשיא כיון דאיהו ס"ל גם בדלא אשרוש דבתר נקבו אזלינן ול"ח לי' לאביי יניקת הנוף כלל כ"ש בדאשרוש דלכו"ע אזלינן בתר יניקת העיקר וא"כ פשיטא דלדידי' קשיא מ"ש ר"י דשייך הוא להתחתון ואזיל כאן בתר יניקת הנוף וע"כ דלתרווייהו הוא דמשני בגמ' התם כדקתני טעמא אר"מ וכו' אר"י וכו' והיינו דמההיא לא תיקשי לתרווייהו דלאביי ס"ל דאף דעיקר היניקה של האילן לעולם מן הקרקע ול"ח לי' יניקת הנוף כלל מ"מ ס"ל לר"י דשל תחתון הוא משום האי סברא דמה אם ירצה התחתון למלאות את גינתו עפר וכו' וכמ"ש בתוס' ב"מ ק"ז ע"א משום דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו אל גינת חבירו יעו"ש ומתייאש העליון משלו וזכה התחתון בכולו וכמ"ש לעיל וכמו כן נימא נמי אליבא דרבא דאף דלדידי' חשיב יניקת הנוף ובדלא אשרוש סבירא לי' דכולי עלמא מודי דעיקר היניקה הוא של הנוף מ"מ בדאשרוש ס"ל לר"מ ור"י דשתי היניקות שוין הן או אולי ס"ל דבכה"ג עוד יניקת השורש עדיפא מיניקת הנוף ומ"מ ס"ל לר"י דלא שדינן נופו בתר עיקרו משום האי סברא דמה אם ירצה התחתון שמשו"ה מתייאש העליון ולר"מ ס"ל להיפוך מה אם ירצה העליון וכו' שמשו"ה אמרינן שהתחתון מתייאש מחלקו אבל לכו"ע ס"ל דגם הנוף יונק לעולם מהקרקע שכנגדו דרך האויר וכנ"ל ומ"מ לגבי חיוב תרו"מ ע"כ דלכו"ע אזלינן בתר מקום השורש וכמשנ"ת לעיל דאף אי נימא דיניקת העיקר מועטת היא מיניקת הנוף ע"כ דבהכי חייבי' רחמנא דלרבא ע"כ אין חיוב תרו"מ משום יניקת הנוף רק משום יניקת העיקר דיניקת הנוף ל"ח מחובר לקרקע כלל ויניקתו דומה ליניקת עציץ שא"נ אלא דניחא לן טפי לפרש אליבא דרבא דס"ל דבדאשרוש אמרינן דבאמת מרובה יניקת השורש מיניקת הנוף וכנ"ל ודו"ק:
נשוב לדקמן דכמו שפירש"י אליבא דר"ש דכל מה שהעליון יכול לפשוט את ידו ה"ה שלו והשאר להתחתון דהוא משום יאוש שנתייאש מהמותר כ"כ אף אנו נאמר אליבא דר"מ ור"י דס"ל לכל אחד מהני תנאי שהשני נתייאש מחלקו לר"מ ס"ל שהתחתון מתייאש ולר"י ס"ל שהעליון מתייאש וכנ"ל ויובן לפי"ז ג"כ מ"ש במתני' מה אם ירצה וכו' ולכאורה מ"מ השתא מיהא עדיין לא לקח את עפרו וכן התחתון לא מילא את גינתו ולמה נימא דמה"ט לחוד יהי' הגידולין שלו משום דבידו לעשות שלא יתגדל ולהנ"ל א"ש דהאי טעמא לא מהני לן אלא לומר דמשו"ה נתייאש השני מחלקו ולפי"ז הי' איפשר ג"כ לומר דמ"ש בסוגיין דבעיקרו כו"ע ל"פ דלאו דמודי כו"ע שהעיקר שייך להעליון אלא דהכי הוא דאמרינן דבעיקרו כו"ע ל"פ דעליון הוי היינו דכולי עלמא מודי שיונק הוא משל העליון לחוד וכי פליגי בנופו היינו ביניקת הנופו' וכיון דסבירא לי' לר"י דלא שדינן נופו בתר עיקרו ואמרינן שהעליון נתייאש משלו משום הסברא דמה אם ירצה התחתון וכו' לכן ס"ל נמי דמה"ט מתייאש העליון גם מהעיקר וכמ"ש בנתה"מ סי' קס"ז סברא זו אליבא דר"ש אף אנו נאמר כן גם אליבא דר"י ומשו"ה הוא שהשמיטו הפוסקים ולא הזכירו כלל האי דינא דהעיקר שייך להעליון ודו"ק ויתיישב נמי בזה מה שלכאורה יש להקשות על ר"מ למה צריך לדידי' ה"ט דמה אם ירצה העליון והא כיון דאמרינן בגיטין שם דבדאשרוש כו"ע לא פליגי וכו' דהיינו דכו"ע מודי בזה דאמרינן שדי נופו בתר עיקרו א"כ למה לן ה"ט דמה אם ירצה ולהנ"ל א"ש דמ"מ הא גם ר"מ מודה דיונק ג"כ הנוף מהקרקע שכנגדו ולגבי איסורים אמרינן דהמיעוט בטל ברוב אבל בממונא דל"ש ביטול ע"כ דקאתי עלה מדין יאוש ומשום ה"ט דמה אם ירצה העליון וכו' שמשו"ה נתייאש התחתון משלו וכנ"ל:
ומאי דקאמרינן בסוגיין ותנן נמי כה"ג וכו' במאי דפליגי ר"מ ור"י גבי מו"מ וערלה באילן היוצא מן הגזע ומן השרשין יתפרש שפיר גם לפי דברינו כמ"ש השמ"ק בשם הרמב"ן לפי שיטתו שם דתרווייהו ס"ל דעיקר יניקת האילן הוא מן העיקר ומשו"ה גבי חיוב תרו"מ אזלינן בתר העיקר וכאן בב' גינות בסברא דהלה יכול למחות פליגי [ועיי"ש גירסת הראשונים להיפוך מגירסת רש"י ז"ל דלר"מ ס"ל דבין מן הגזע ובין מן השרשים של בעל האילן משים דעיקרו יונק כאן מן השרשים של בעל האילן שהשרשים יונקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים וכן ס"ל לר"מ נמי גבי ערלה דגם מן השרשים פטור מן הערלה ור"י ס"ל דמן הגזע פטור ומן השרשים חייב ולגירסתם פלוגתת ר"מ ור"י ביוצא מן השרשים הוא דפליגי וגירסת הרמב"ם בזה נעלמת ממני אחר דאיהו פסק כותי' דר"י דמן הגזע פטור ומן השרשים חייב ודו"ק] ור"מ ס"ל דאזלינן בתר היניקה ולר"י חשיב לי' כאן הרשות משום שברשותו הוא גדל ועיי"ש מש"כ עוד וטעמא דר"י בהך דמו"מ ובהך דערלה עדיף מטעמא דמתניתין דאעפ"י שאילן של זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יניקתו מקרקעיתו של זה הוא וכו' עיי"ש וכן יתפרש ג"כ לפי דברינו דמשום דחשיב לי' הרשות לר"י לכן ס"ל דהעליון מתייאש מיניקתו ולר"מ דחשיב לי' היניקה טפי ס"ל להיפוך דהתחתון מתייאש וכנ"ל ולפי גירסא זו ודאי דלק"מ משה"ק על הרמב"ם שפסק גבי ערלה כותי' דר"י דהא לפי"ז מן הגזע גם לר"מ פטור ורק ביוצא מן השרשין הוא דפסק כר"י דחייב וזה ודאי דינא הוא שיתחייב משום דסוף סוף עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ועיי"ש בד' הרמב"ן ודו"ק כי קצרתי:
ונתקיימו לפי"ז דברינו שכתבנו לעיל להוכיח מהא דאר"י בב"ב כ"ז ע"ב דבעינן תנאי יהושע שבאילן הנוטה לתוך שדה חבירו מביא וקורא וע"כ דלכו"ע ס"ל דגם הנוף יונק מן הקרקע שכנגדו וכבר נתבאר דכו"ע מודי בזה וכנ"ל ודו"ק:
ומעתה יתיישב ג"כ משה"ק בס' ד"י הנ"ל על מ"ש הנתה"מ ראי' ממ"ש בב"מ ק"ז דרב ס"ל באילן העומד על המיצר דהנוטה לכאן לכאן וכתב שם דהוא ראי' לסתור שהרי לא קיי"ל התם כרב אלא כשמואל דהלכה כשמואל בדיני וכמבואר בחו"מ סי' קס"ז שם והנה לענ"ד ג"ז לק"מ וכמו שנאמר דהנה בתוס' שם בב"מ ק"ז הנ"ל נתקשו הרבה בפלוגתת רב ושמואל הנ"ל מהאי פלוגתא דר"מ ור"י גבי ב' גינות יעו"ש ולדברינו י"ל בפשיטות דגם רב ושמואל תרווייהו ס"ל כמשנ"ת בסוגיא דגיטין כ"ב הנ"ל דלכו"ע ס"ל ודאי דיש לו יניקה גם להנוף ופלוגתת ר"מ ור"י הוא משום הני טעמי דמה אם ירצה וכו' דלמר מתייאש העליון ולמר מתייאש התחתון וכמשנ"ת וכן ע"כ ס"ל ג"כ לרב ושמואל דודאי גם לדידהו ס"ל דיש לו יניקה להנוף אלא דרב ס"ל כיון דהשרשים מתפשטים בשוה ברשות שניהם אזלינן בתר הענפים דמה שיש מן הענפים כנגד המיצר חולקין והשאר לרשות שנוטים הכל שלו כמ"ש בתוס' ומשום דהא יש לו יתרון ע"י יניקת הנוף שיונק משלו ושמואל ס"ל דכמו שהן שוין בהשרשים כמו כן יהיו שוים גם בענפים ויש לומר דהיינו טעמא דשמואל משום דסוף סוף הא גם בהשרשים אי אפשר לדעת אם יונק הוא מרשות שניהן בשוה ורק דמספיקא אמרינן דשוין הן לכן לא אזלינן כאן בתר יניקת הנוף ומספק אמרינן דחולקין וי"ל עוד דשמואל אזיל בזה לשיטתו כמ"ש בב"מ ד' ק' גבי המחליף פרה בחמור דפריך התם בגמ' אמאי יחלוקו וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך הממע"ה ואר"ח ב"א אמר שמואל בעומדת באגם יעו"ש בסוגיא עוד מאי דפריך עלה ומוקי לה כסומכוס וכו' ועיין בביאור הגר"א בחושן משפט סימן רנ"ג ס"ק ז' מ"ש בדעת הרמב"ם להלכה דמפרש דמש"ש הא מני סומכוס כו' חוזר מתירוץ הראשון דמיירי באגם וכו' וס"ל דגם רבנן ל"פ אלא במוחזק אבל באגם מודי לסומכוס בשמא ושמא יעו"ש וא"כ גם כאן באילן העומד על המיצר לפירוש התוס' דמיירי שהשרשים מתפשטין לשניהן בשוה הא גם לדידן ספיקא הוי מאיזה רשות יונק יותר ובשמא ושמא גם רבנן מודי דחולקין מספק לכן ס"ל לשמואל כאן דחולקין ולא אזלינן כאן בתר יניקת הנוף וי"ל עוד בזה עכ"פ אין מכאן שום השגה דודאי גם שמואל מודה דמ"מ גם הנוף יונק וכנ"ל ומתקיימין שפיר ד' הנתה"מ הנ"ל ודו"ק כי קצרתי:
והנה מעתה עפ"י כל הנ"ל י"ל גם בדעת ר"ש דקייל"ן כותי' דכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול ה"ה שלו והשאר של תתתון דרש"י פירש דס"ל כר"מ רק שהעליון מתייאש מן המותר ובשטמ"ק בשם הרמב"ן פירש להיפוך דס"ל לדינא כר"י רק שהתחתון אפקורי מפקיר גבי עליון הואיל וידו אינה מגעת שם וכו' [ומשמע לכאורה מדבריו דדוקא באם אין התחתון מגיע לשם ה"ה של העליון אבל אם אינו גבוה הרבה עד שגם התחתון מגיע לשם שייך להתחתון כיון דמדינא הכל שלו אמנם ז"א ומתני' סתמא קתני כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול ה"ה שלו דמשמע ודאי אף אם אינו מחזיק הרבה ולענ"ד ברור דט"ס הוא שם בשטמ"ק וצריך לומר דתחתון אפקורי מפקיר לי' גבי עליון הואיל וידו מגעת שם וכונתו על העליון דהואיל ויכול ליטלו ע"י פשיטת ידו לכן מפקיר לי' התחתון שהרי כן מסיק שם אח"כ והוא סבר שהוא שלו הואיל ועיקרו בתוך שלו דמימר אמר תחתון עליון שקיל לי' וכו' וז"ב] ולמשנ"ת י"ל דר"ש לא איירי כלל מדין יניקת האילן וס"ל דזכות שניהם שוין בזה משום דיונק הוא גם מן הקרקע גם מן האויר ורק דהתחתון מתייאש מכל מה שהעליון יכול ליטלו ע"י פשיטת ידו ומן המותר מתייאש העליון כמ"ש רש"י שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו ואין מכאן שום קושיא על פסק הרמב"ם בדין האילן דאזלינן בתר העיקר וא"ש הכל ודו"ק כי קצרתי:
פלג ז
ובדרך החידוד אפשר עוד להמשיך עפי"ז למא דתנינן בריש ב"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע וכו' דהנה ראיתי ביע"ד שם שכתב עוד בשיעורא דר"ש דס"ל כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וכו' דס"ל כר"י הואיל ויכול התחתון למלאות גינתו עפר ואילו הי' ממלא הגינה עפר הרי הי' מחויב לעשות כותל מפרדת בין גינה שלו לשל חבירו דסתם גינה מקום שנהגו לגדור הוא ובשלמא השתא שגינה שלו נמוך א"א לו לראות בש"ח אבל אם ימלא ע"כ יבנה כותל והוא במקום של שניהם וסתמא גויל המחזיק ו' טפחים וא"כ יפסיד משלו קרקע ג"ט שלא יוכל לזרוע עליו שום דבר וג"ט בלא"ה סמוך לעליון הוי של עליון כמ"ש בשטמ"ק למ"ד של עליון דאין לו בג"ט סמוך לתחתון וא"כ כשנצרף להו גם הני ג"ט שיפסיד ע"י שימלא גינתו עפר ויעשה כותל א"כ הרי כאן ששה טפחים וזהו שמניח לעליון שיעור פשיטת יד דזהו אמה וע"ז אין לו להתחתון שום טענה יעו"ש ואם כי ד"ח הוא אבל במחכתה"ר א"א לומר כן דמ"מ לא הי' מפסיד התחתון אלא ג"ט על חלקו אם הי' ממלא גינתו עפר דלו יהיבנא לי' דעל ג"ט העליונים ודאי אין לדון דשל עליון הוי סוף סוף אם הי' ממלא התחתון את גינתו עפר לא הי' מפסיד אלא אותן ג"ט משלו ולא יותר. אמנם אם נאמר לפרש מתני' דשתי גינות כדבריו ז"ל דמיירי בגינה שיש כאן השתא שיעור מחיצה ובאם ימלא גינתו עפר יצטרך לבנות כותל י"ל בדרך מרווח יותר עפימש"כ ברא"ש פ"א דב"ב סי' ה' די"מ דהא דכייפי אהדדי לבנות כותל כשיעור היינו דוקא כשמעמידין הכותל על קרקע של שניהם וכו' אבל אם רוצה האחד לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בתוך שלו יכול לעשות גם בהוצא ודפנא תדע וכו'. וי"מ שאפילו אם רוצה לכנוס בתוך שלו ולגדור בהוצא ודפנא חבירו מעכב עליו לפי שא"ל אינה מחיצה של קיימא ואצטרך לצעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה וכו' והוא דעת הנימוק"י וברא"ש שם מסכים לדעה הראשונה ואם אח"ז יזיקנו יש שופטים בארץ דאלת"ה מחיצת הכרם אם תפרוץ תאסר תבואת חבירו ויצטרך בעל הכרם לבנות גזית וכו' עיי"ש וכן בחו"מ סי' קנ"ז ס"ד ברמ"א ב' דיעות בזה יעו"ש ומעתה י"ל דלדעת הנימוק"י דגם באם רוצה לכנוס לתוך שלו מ"מ יתחייב לעשות כמנהג המדינה וא"כ י"ל דכאן נמי הא העליון יכול לעכב עליו שלא ימלא את גינתו עפר ויוכל לראות בגינתו ויכריח אותו לעשות כותל אח"כ וע"כ יהי' מוכרח התחתון אם ימלא גינתו עפר לכנוס לתוך שלו ולעשות כל הכותל בעצמו וברשותו ולדעת הנימוק"י דגם בכה"ג יצטרך דוקא לעשות כמנהג המדינה וסתמא גויל המחזיק ששה טפחים א"כ הא ע"כ יפסיד ששה טפחים שיעור פשיטת יד והיינו דקאמר דקייל"ן כר"ש דשיעור פשיטת יד הוא של עליון משום דהשותפין וכו' גויל זה נותן ג"ט וכו' הכל כמנהג המדינה ואין לו הרשות לעשות כותל פחות מכשיעור אף אם כונס לתוך שלו וע"כ מחזיק זה ששה טפחים וזה יפסיד אף אם ימלא את גינתו עפר וכנ"ל ודו"ק:
אמנם לבד מה שאין דעת הנימוק"י מוסכמת וכמו שהבאנו דברי הרא"ש הנ"ל שחולק ע"ז ומסתייע מהא דמחיצת הכרם שנפרצה ועיין נימוקי הגרי"ב מ"ש ליישב ג"כ בזה מה שדקדקו כולם על הש"ס ריש ב"ב דמייתי דוקא הך ברייתא לראי' דמחיצה גודא והלא כל משניות מלאים מזה וכתב שם דהיינו שהביא הש"ס הך ברייתא להסתייע מזה כדעת הרא"ש אשר ממילא איכא סייעתא מזה דטפי ניחא לפרש דמחיצה גודא דמוקמי מתני' בכל גוונא עיי"ש שדיבר נכונה הנה גם זו"ז מ"ש ביע"ד דסתמא הוא בגויל לא ידעתי אנה מצא כן וגם פשטות דמתני' דב' גינות לא משמע לפרש דמיירי בשגבוה זמ"ז שיעור ד"א שא"צ השתא למחיצה ורק אם ימלא גינתו עפר יצטרך לעשות מחיצה ואינם אלא לחידודא בעלמא אשר ע"כ אמינא דרך אחר בחיבור הענינים שריר וקיים רק נקדים לזה איזה הקדמות הנוגעים לדינא וכמה הילכתא גבירתא איכא למישמע מינה בע"ה:
פלג ח
וזה יצא ראשונה ליישב משה"ק האחרונים ז"ל על טעמא דיאוש שפירש כאן רש"י ז"ל בדברי ר"ש דמשו"ה ס"ל דכל מה שאין העליון יכול ליטול בפשיטות ידו ה"ה של התחתון משום שמתייאש ממנו לגבי התחתון והקשו האיך מהני כאן יאוש הא הוי כמו יאוש ברשותו דהא לא הפקיר בהדיא ואין זה אלא יאוש בעלמא וכבר נודע שיטת הרמב"ן ז"ל בפ"ב דב"מ המובא בקצוה"ח רס"י רנ"ט ובנתה"מ שם דברשותו ל"מ יאוש ועמ"ש בנתה"מ סי' קס"ז לתרץ מה שהשמיטו הפוסקים האי דינא דהעיקר שייך להעליון וכתב שם דלר"ש דס"ל הטעם משום יאוש והפקר כיון שא"י לכנוס ולטלו שפיר אמרינן דמפקיר גם את העיקר ע"ש ולדבריו ז"ל יקשה גם לדינא הא כיון שהעיקר ודאי ברשות העליון הוא הא הוי יאוש ברשותו דלא מהני:
וביותר יקשה לדברינו שהוכחנו דע"כ צריכין אנחנו לטעמא דיאוש אליבא דכולהו תנאי דגם לר"מ ולר"י מוכרחין אנו לומר דבעל המיעוט מתייאש מחלקו לגבי מי שרוב הגידולין הוא שלו ואי נימא דיאוש ברשותו ל"מ מה יועיל לן היאוש:
ולכאורה יש להוכיח מכאן כשיטת רבותינו הראשונים ז"ל החולקים על הרמב"ן וס"ל דמהני יאוש גם ברשותו וכמ"ש בס' תרומת הכרי סי' רס"ב להוכיח מד' התוס' והרא"ש ב"מ כ"ו דפליגי בזה על הרמב"ן שהרי כתבו שם גבי כותל חדש דמשו"ה הוא מחציו ולפנים דבעה"ב משום דלא מתייאש הרי דאם הי' מתייאש הי' מועיל יעו"ש ואי כהרמב"ן הא אף אם מייאשי ל"מ והרי הרשב"א בשטמ"ק שם באמת מתרץ כן דל"מ היאוש מה"ט עיי"ש ובנתה"מ רס"י רנ"ט כתב ליישב ד' התוס' שם ב"מ כ"ו ד"ה ליזל בתר בתרא דקיימי ג"כ בשיטת הרמב"ן רק דשא"ה דכיון דאיכא ג' בני אדם הוי כחצר שאינה משתמרת עיי"ש אבל מה יענה לד' התוס' שם לעיל בהא דכותל חדש דמשמע דפליגי על הרמב"ן ז"ל בזה ולכאורה יש להוכיח כן גם מד' התוס' ב"ק ס"ו ע"א ד"ה הכא שכתבו שם לתרץ דמאי דיליף דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' מיאוש דאבידה אעפ"י שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידי' היינו משום דבמציאה נמי מועיל מיהת היאוש גם אח"כ לענין גוף החפץ ורק דמים חייב לשלם עיי"ש ומשמע דס"ל להתוס' דמהני יאוש גם ברשותו דהא באבידה כיון דנעשה עליו שומר הוי כמו יאוש ברשותו והאיך מהני היאוש [ומ"מ לדעת הרמב"ן לא קשה קושית התוס' דשפיר יליף גזילה דמהני בי' יאוש כמו דמהני באבידה מקמי דאתא לידי' והא דל"מ יאוש באבידה בתר דאתא לידי' טעמא אחרינא אית בי' משום דנעשה שומר וידו כיד הבעלים דבגזילה ל"ש זה וכמ"ש התוס' בב"ק ד' נ"ו ע"ב דבגזלן ל"ש דין שומר וז"פ] אמנם נראה לדחות וליישב דברי התוס' גם לשיטת הרמב"ן דל"מ יאוש ברשותו לפימ"ש במח"א ה' קנין חצר סי' ח' לדקדק מלשון הרמב"ן ז"ל דרק בשומר שכר ס"ל דל"מ בי' יאוש משום דדמי לפועל דידו כיד הבעלים אבל בש"ח שפיר מהני בי' יאוש גם להרמב"ן עיי"ש וע"כ דהרמב"ן ס"ל להלכה כר"י דשומר אבידה הוי כש"ש הא מיהת שפיר כתבו התוס' שם בב"ק ס"ו הנ"ל דקיימא אליבא דרבה דמספקא לי' ביאוש דגזילה אי ילפינן מיאוש דאבידה דרבה לשיטתו כיון דס"ל דשומר אבידה כש"ח דמי ודאי דלדידי' מהני בי' יאוש גם בתר דאתא לידי' לענין לקנות גוף החפץ דל"ד ליאוש ברשותו גבי ש"ח וכנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בע"ה ובתרומת הכרי שם הקשה ג"כ על הרמב"ן הנ"ל ממ"ש בכריתות כ"ד גבי שוה"נ שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה והתם ע"כ ל"ה הפקר רק יאוש ומ"מ מהני אף שהוא ברשותו ורצה לתרץ דשא"ה משום דהוי אבודה מכל אדם דמהני גם ברשותו וכמו מציל מפי ארי בבית בעלים ושוב דחה זה ממש"ש עוד בסוגיא אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקיר ואי נימא דהוי כמו זוטו של ים כי אינו מפקיר לי' מאי הוי עיי"ש וכן במגיה לא תירץ קושיא זו רק משה"ק מאבידה שא"ב סימן תי' דל"ה אבודה מכל אדם ומזה לא הזכיר כלום ולענ"ד זה לק"מ ובפשוטו נראה דעיקר מאי דמחשבינן לי' כמו אבודה מכ"א הוא משום דע"י הגמ"ד ממילא נתייאשו הבעלים ומחמת זה הוי ג"כ אבודה מכל אדם אבל באם אמרו שהוא בעצמו רבע שורו מכיון דאמרינן דהוא אינו מתייאש משום דטרח ואייתי עדים א"כ ל"ה אבודה מכ"א כלל ואם אחרים מתייאשים ממנו כיון שאינם יודעים את האמת מה לנו ביאוש דאחרים הא הבעלים אינם מתייאשים ממנו כלל וז"פ וברור לענ"ד ונמצא שפיר מתקיים לטעמא דשוה"נ לאחר דנעשה הפקר משום דהוי כמו אבודה מכל אדם וכן מבואר ג"כ בנתה"מ סי' רס"ב סס"ק ג' ע"ש:
ועפי"ז יש לדון ג"כ במ"ש הקצוה"ח בסי' ת"ו לתרץ משה"ק בב"ק צ"א ב' במש"ש וכי קדמו ודנוהו ד"נ נמי ליהדר ולדייני' ד"מ והקשו הא כיון שלאחר גמ"ד נעשה הפקר הוי כמו נגח ואח"כ הפקיר עיי"ש שתירץ דל"מ הפקר דידי' באיסוה"נ דאינו ברשותו להפקיר ורק בשוה"נ שהוזמו עדיו שפיר אמרינן דהוי הפקר משום דאינו נאסר בהנאה כלל מאחר שהוא עיי"ש:
ולכאורה נכון הוא מאוד אבל לפי משנ"ת דלאחר גמ"ד דנעשה הפקר הטעם הוא משום דהוי כמו אבודה מכל אדם א"כ הא אין אנו צריכין כלל להפקרו דבעלים ולא שייך כלל לומר דאינו ברשותו להפקיר דממילא נעשה הפקר ואבוד מכל ע"י שנאסר בהנאה:
ובישוב הקושיא כבר הארכתי במק"א בקונטרס מיוחד ואכ"מ [ועיין ג"כ מה שנדפס בשמי בחוברת תומ"צ ש"ו ח"א סי' א' וקצרתי]:
ויש לדחות נמי עפי"ז מ"ש בתרומת הכרי שם עוד להוכיח מהא דכריתות שאין הבעלים יכולין לחזור בהן אחר שנתייאש שהרי גם התם בשוה"נ שהוזמו עדיו ודאי חזרו בהן הבעלים אח"כ ומ"מ זכה בו המחזיק עיי"ש ולפי"ז י"ל דשאני התם דדינו כהפקר גמור משום דחשיב כמו אבודה מכל אדם וכנ"ל:
אמנם גם זו"ז י"ל דהעדים הוזמו בפני הבעלים ולא ידעו כלל הבעלים מהזמת העדים שיחזרו בהן ודו"ק:
נשוב לעניננו דא"כ תיקשי לשי' הרמב"ן ודעימי' דל"מ יאוש ברשותו למה מהני כאן היאוש גבי העליון הא ברשותו הוא:
אמנם ליישב זה נקדים עוד מה שיש להקשות כאן בהסוגיא דהנה בגמ' שם בעי רב ענן מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו מגיע לעיקרו וא"מ לנופו מאי תיקו וברא"ש לא גרס רק פלגא קמייתא דמיבעי לי' רק אי מגיע לנופו ולא לעיקרו עיי"ש ובב"י סי' קס"ז ועיי"ש עוד ברא"ש שתמה על איבעיא זו הא כיון דטעמא דר"ש הוא משום יאוש א"כ שפיר מיפשט הך בעיא דכל שהעיקר יתלש עם הנוף ה"ה של העליון והשאר לתחתון ונשאר בתימא וביע"ד נתקשה ע"ד הרא"ש אלה דהא כאן אינו אלא פסקי הלכות לא קושיות ותירוצים ולמה כתב זאת כאן עיי"ש מ"ש להסביר כונת הרא"ש בזה לתרץ מה שהשמיט פלגא בתרייתא דהאיבעיא בהא דמגיע לעיקרו ולא לנופו דבזה אין להסתפק כלל דודאי לא נתייאש בכה"ג כיון דלעולם הא מגיע לעיקרו ורק באם אינו מגיע לעיקרו אלא לנופו בזה י"ל שכבר נתייאש מתחילתו תיכף בצמיחת הנוף טרם שנתגדל ועלה למעלה שאז לא הי' יודע שיתגדל באופן שיהי' ביכלתו ליטלו עיי"ש וכ"כ ג"כ באו"ת בקיצור ת"כ סי' ט' עיי"ש ולכאורה תיקשי לפי"ז לאידך גיסא דאכתי מאי מיבעי לי' במגיע לנופו ולא לעיקרו הא ודאי נתייאש כבר טרם שידע שיעלה הנוף למעלה וכנ"ל אמנם י"ל בזה דהיינו דמיבעי לי' משום דהוי יאוש בטעות דאי הוי ידע שיעלה הנוף אח"כ עד שיהי' בידו ליטלו לא מתייאש ואיפשר דבכה"ג ל"ה יאוש כמו דהפקר בטעות ל"ה הפקר כמ"ש בתוס' גיטין מ"ז ע"א ד"ה אדעתא אמנם עיין באר יצחק יו"ד סי' כ"ג מ"ש דיאוש בטעות נמי מהני ול"ד להפקר ומשום דכל יאוש דאבידה הוי ג"כ בטעות דאילו הי' [יודע[ מקום האבידה היכן היא ל"ה מתייאש ומ"מ זכה המוציא עיי"ש וכבר קדמו בזה בקצוה"ח סי' קמ"ב עיי"ש ובבאי"צ שם מביא מ"ש בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח דפליגי ר"י ור"ל בשוה"נ שהוזמו עדיו דלר"י ס"ל דכל המחזיק בו זכה בו וכמ"ש בבבלי בכריתות כ"ד ור"ל ס"ל שם דהפקר בטעות הוא ול"ה הפקר והתם לאו הפקר ממש הוא רק מדין יאוש הרי דלר"ל ל"מ יאוש בטעות וקייל"ן כר"י דס"ל דמהני יאוש גם בכה"ג דהוי בטעות עיי"ש: