אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה א

מפתחות הענינים

חילוקא דרבנן לשלהי מ' ב"ק והתחלה למ' ב"מ

פלג א

תמן תנינן ת"ר מסתתי אבנים א"ב משום גזל מפסגי אילנות מפסגי גפנים וכו' בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם י"ב משום גזל אין בעה"ב מקפיד עליהם הרי אלו שלו [ומבואר ברמב"ם פ"ו מה' גניבה ה"ח דכל הדברים האלו וכיו"ב הולכין בה אחר מנהג המדינה וכ"ה בחו"מ סי' שנ"ח סי"א עי"ש] עוד שם אמר רב יהודא כשות וחזיז א"ב משום גזל באתרא דקפדי י"ב משום גזל:

והנה הרי"ף והרא"ש והטור כולם השמיטו דין זה דרב יהודא וביש"ש תמה ע"ד השמטה הזאת ותירץ דהוא משום דכל המקומות שלנו אתרא דקפדי הוא וכו' והתנא הי' דר במקום דל"צ לכשותא וכו' ועל השחת תירץ דמיירי בשחת של ספיח שאינה חשובה כתבואה הנזרעת ע"י חרישה וכו' עיי"ש ולכאורה הי' אפשר לומר דרך אחרת בטעמא שהשמיטו הראשונים האי מימרא דרב יהודה דהנה זה ודאי פשיטא טובא דמ"ש כאן בזמן שבעה"ב מקפיד וכו' אין הכונה דמשגיחינן על כל יחיד בפ"ע אם הוא מקפיד או לא אלא ודאי דהכונה הוא דאזלינן בתר רובא דעלמא אם הוא דבר שרובם מקפידים או להיפוך שרובם אינם מקפידים ואם רובם אינם מקפידים ה"ה שלו ואף אם נמצא אחד שמקפיד ל"ה קפידא וכמו שפירש"י במתני' כאן ע"א ד"ה הכובס מוציא עיי"ש אלא דעדיין יש להסתפק אם סגי. במה שאנו מחזיקין דרובן אינם מקפידים או דהכונה הוא שאנו מחזקינן שכולן אין מקפידים וגם אם יש לחוש שנמצאים מיעוט בנ"א שמקפידים אפשר שהוא אסור וי"ב משום גזל משום שאין הולכין בממון אחה"ר ואם היינו אומרים כן דלדידן בעינן דוקא שיהי' אפשר לנו להחזיק שכולם אינם מקפידין על דבר כזה ומשום דרובא לא סגי לן להוציא מחזקת הבעלים הי' אפשר ליישב מה שהשמיטו הקדמונים האי מימרא דרב יהודא ומשום שי"ל דרב יהודא לשיטתו אזיל עפי"מ שמצינו לרב יהודא דס"ל בכ"מ בש"ס וכן במכלתין ד' קי"ז ע"א מנה לי בידך והלה אומר א"י ר"ה ורב יהודא אמרי חייב והיינו דס"ל לר"י דברי עדיף וא"י אם נתחייבתי חייב ומבואר בפנ"י בכ"מ ומהן בכתובות דף י"ב ע"ב דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף מכ"ש דס"ל דאזלינן בממון בתר רוב ויתאים ביותר לפימ"ש בבאר יצחק אה"ע סי' ו' ענף ד' להסביר טעמא דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף עפי"מ שהקשו האחרונים בשם הר"י באסאן אמאי אמרינן בס' גזל דהממע"ה למה יגרע ספק גזל מכל ספק דאורייתא דלחומרא ותי' דל"ש להחמיר בזה דאם יתן לחבירו אז יהי' אצל חבירו הספק גזל [עיין בדברינו לקמן] וא"כ בברי ושמא י"ל דה"ט דס"ל דברי עדיף משום דהנתבע דמספקא לי' מחויב להחמיר ככל ספק מה"ת ולחבירו ל"ש להחמיר דהא אין לו שום ספק כלל ואומר ברי עיי"ש ומיושב אצלי עפי"ז משה"ק התוס' ז"ל בב"ק ד' מ"ו ע"א ד"ה דאפילו מהא דרב יהודא סותר א"ע דכאן ס"ל א"י אם נתחייבתי חייב וברי עדיף ובב"ק שם קאמר אבל חכ"א זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא הממע"ה עיי"ש:

ועפי"ז י"ל דשאני התם גבי קנס דאין על הניזק שום חיוב קנס קודם שעמד בדין וכמ"ש בתוס' כתובות ד' ל"ג ע"ב ד"ה לאו דלא מיחייב בקנס אלא עפ"י ב"ד ומפורש להדיא בירושלמי ספ"ג דכתובות שאין אומרים לו בקנס צא ידי שמים ולפלא על הש"ק ר"פ אלו נערות שם שהקשה למה לא מוקי משנתנו דא"נ בבא לצאת ידי שמים כמ"ש בב"מ צ"א ולא תירץ כנ"ל דבקנס ל"ש זה כלל עכ"פ מבואר דחלוק דין הקנס דכל שלא עמד בב"ד ובעדים אין עליו שום תורת חיוב כלל ועיין בשו"ת נחלת דוד סי' ט' מש"כ בזה וא"כ הא לק"מ קושית התוס' ב"ק מ"ו הנ"ל דרק בממונא הוא דקאמר רב יהודא דברי ושמא ברי עדיף משום דיש עליו על הנתבע ספק איסור דלא תגזול אבל לא בקנס שבטרם נתחייב בדיינים אין עליו שום חיוב כלל לכן שפיר אמרינן דאוקי ממונא בחזקת מרי' ופטור וז"נ וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דמה"ט ס"ל לר"י נמי דהולכין בממון אחה"ר משום דלהתובע שהרוב מסייע לו אין אצלו שום ספק איסור דהא באיסורים הולכים אחר הרוב ולהנתבע שהרוב מנגדו הוי איסור גזל מצד הרוב וכמ"ש לדון בזה בקונטרס הספיקות לבעל קצוה"ח כלל א' אות ו' עיי"ש לכן ס"ל ג"כ דאזלינן בתר רובא בממון וכנ"ל וא"כ לרב יהודא לשיטתו ע"כ דהפירוש הוא לפי"ז במ"ש ר"י דבאתרא דקפדי י"ב משום גזל היינו שכולם או רובם מקפידים אז י"ב משום גזל אבל אם אינם מקפידין אלא מיעוט בנ"א ודאי דמותר לדידי' משום דהולכין בממון אחה"ר וכיון דרובם אינם מקפידים דינא הוא דמותר לכל אדם:

ולשיטתו שפיר קאמר תחלה דכשות וחזיז א"ב משום גזל משום דסתמא דעלמא רובם אינם מקפידים בכ"מ ומותר לעלמא מדין רוב ורק באתרא דקפדי היינו שרובם מקפידים או מע"מ אז י"ב משום גזל אבל סתמן מותרין וא"ב משום גזל הא מיהת לדידן דקייל"ן א"ה בממון אחה"ר ובעינן דוקא שיהי' כולם אין מקפידין ובאם אך נמצא מיעוט המקפיד אסור משום גזל א"כ ודאי פשיטא טובא דסתמן אסורין לעלמא דודאי בכ"מ נמצאים מיהא מיעוט בנ"א שמקפידים ע"ז ול"צ להשמיענו די"ב משום גזל דזה מילתא דפשיטא וכנ"ל ודברים נכונים הם לכאורה. אמנם אינן מתקיימים לדינא דהלא מפורש להיפוך ברמב"ם פ"ה מה' אישות שפסק שם ה"ח שהנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי ואוכל וקדש בו אשה וכו' שאם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק וכ"ה באהע"ז סי' כ"ח סי"ז שפירשו בו רבותינו האחרונים הב"ח והט"ז וכן הב"ש שם ס"ק מ"ה דהרמב"ם איירי שם גם בשיש בו ש"פ ומ"מ אין כאן אלא ספק קידושין דשמא מ"מ מקפיד הוא הבעלים עיין בדבריהם [וע' מל"מ שם מ"ש דיותר מסתבר לומר דמיירי בשאינו ש"פ והספק הוא שמא ש"פ במדי וכמ"ש בפרישה וכו' עיי"ש ועיין בדברינו לקמן] הרי נלמד מדבריהם דבכ"ד שאינו מקפיד עדיין איכא נמי ספק שמא מ"מ מקפיד הוא ולכן אינו אלא ספק קידושין מדין רובא וע"כ דגם לדידן מותר מדין רוב ונסתרים דברינו שכתבנו לעיל בישוב מה שלא הביאו הפוסקים האי דינא דרב יהודה:

פלג ב

אמנם בעינן לפרושי טעמא למה באמת נימא דמותר כאן בדבר שרובא דעלמא אינם מקפידים אף דאיכא מיעוט בנ"א שמקפידים והא אין הולכין בממון אחה"ר להוציא מן המוחזק וביותר תקשי לפימ"ש בני"צ סי' ו' ליישב משה"ק שם ע"ד האחרונים הנ"ל ממ"ש בפסחים ד' ו' ע"ב סופי תאנים אם אין בעה"ב מקפיד עליהם מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר הרי מוכח משם דע"כ ודאי הפקר חשיב להו דאם נימא דיש כאן ספק שמא מקפיד הו"ל להתחייב במעשר כדין ספק טבל וכתב לתרץ דה"ט שפטורין מן המעשר משום שמעשר פירות אינן אלא מדרבנן לכן פטורין מספק והא דמותרות משום גזל ה"ט משום דספק גזל לא אסרה התורה ואכתי הוי ספק שמא לפעמים מקפיד הוא ולכן ל"ה רק ספק קידושין ומחמרינן בזה במקום חשש ספק א"א וחזקת פנוי' ל"ש משום דאיתרעי עיי"ש והדברים תמוהים לכאורה דהא ודאי אי לא הוי אלא ספק השקול שמא מקפיד הבעה"ב ושמא אינו מקפיד לא הוי שרינן לי' ליקח לכתחלה דלבד מה, שנראה לומר דגם מה"ת אין ספק גזל מותר אלא באם כבר נעשה הספק או שכבר הוא בידו אבל לא לכנוס לכתחלה בספק ולעשותו בידים וכן הרגיש ג"כ בזה בס' ש"א בקונטרס רוב וספק בממון אות ט' ועיי"ש מש"כ להטעים הדבר דכיון דהא דספק גזל מותר למידים מהא דהממע"ה ע"כ אין ללמוד רק דומיא דהתם שהמעות בידו וכבר נולד הספק וגם מקרא דמי בע"ד אין ללמוד רק בדבר שי"ל בו טענה ותביעה וזכי' מספק כמשמעות לישנא דמי בע"ד אבל לא בדבר שאין לו עליו שום תביעה וזכי' אף מספק אין ליכנוס בו ולגזול אף שמדברי האו"ת לא משמע כן עכ"ד עיי"ש ועיין בב"ב ד' נ"ז ע"ב ר"פ אמר אידי ואידי בחצר השותפין ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא הרי משמע לכאורה דזה מותר להשתמש בשל חבירו מספק שמא אינו מקפיד אמנם עיי"ש ברשב"ם ד"ה לקולא מה שמדייק שם בפירושו ליישב זאת וז"ל ומאיזה טעם נאמר כך משום דא"ל שותף לחבירי' המחזיק אנא מהנך דלא קפדי אנא והילכך שתקתי ואין חזקתך חזקה ואם רצונך להחזיק אייתי ראי' דמהנך דקפדי אנא ותיהוי חזקתך חזקה כו' עיי"ש הרי דודאי הוא שאין להתיר ליקח ולהשתמש בשל חבירו לכתחלה מן הספק אלא שאם בא להחזיק ע"י מה שנשתמש בש"ח ג' שנים זה משיב לו שאנכי איננו מן המקפידים ולכן שתקתי ונאבד חזקתו עי"ז אבל לא דשרי לכתחלה ליקח את של חבירו מספק וכנ"ל וע"כ עלינו לומר לפי"ז דבכל דבר שאינו מקפיד אין כאן ספק שקול שמא מקפיד רק שאנו מחזיקין דרובן אינן מקפידין ומשו"ה הוא דמותר וא"כ תיקשי בתרתי א' למה באמת מהני כאן רובא להתיר לכתחלה והא א"ה בממון אחה"ר ואי נימא דזה חשוב כמו רובא דרובא וברוב מעליא הולכין גם בממון אחה"ר כמ"ש בתוס' ריש סנהדרין א"כ עוד יותר תיקשי לן מש"כ הרמב"ם דאין כאן אלא ספק קידושין והא באיסורין ודאי דמהני רובא בכ"מ והו"ל להיות כאן קידושי ודאי והדברים צריכים ביאור:

פלג ג

ובטרם ניישב כל זה עלינו לבאר תחלה עיקר דין דבר שאינו מקפיד וטעמא דהיתירא דידי' וראשון תחלה נאמר לדקדק בלישנא דהאי ברייתא דמסיימינן מכלתין במאי דברישא תנא מסתתי אבנים מדייק ותנא דאם אין בעה"ב מקפיד הרי אלו שלו ול"ק כמ"ש ברישא דא"ב משום גזל ולמה שני תנא בלישני' ולכאורה משמע דה"ט משום דגבי מסתתי אבנים דפסיקא להו שאין שום אדם מקפיד על הפסולת הנושרת מן האבנים תנא סתמא דא"ב משום גזל והיינו שאין בהן משום גזל לא לו ולא לאחרים וכשם שמותרין להפועל המסתת אבנים כן מותרין נמי לעלמא לפי שאין בזה שום חשיבות כלל ואין מי שיקפיד ע"ז ומסתמא גם המסתת אינו מקפיד ע"ז לא כן גבי מפסגי אילנות ומנקפי היגי וכו' דיש בהן חשיבות בהפסולת ונמצאים ג"כ אנשים שמקפידין עליהם י"ל דגם הני שאינן מקפידין אינם מפקירין אותם לכו"ע ורק לגבי הפועלים לחוד הוא שאינם מקפידים [דע"כ לא איירי כאן בבעה"ב המפסג והמנקף בעצמו אלא שעושה את מלאכתו ע"י פועל וכדקתני שבזמן שאין בעה"ב מקפיד הרי אלו שלו] משו"ה תני בהו האי לישנא דבזמן שאין בעה"ב מקפיד הרי אלו שלו והיינו ששייך להפועל אבל אין אחרים רשאים ליקח אותם לעצמם דלא אפקרינהו הבעלים אלא אדעתא דפועל לחוד וזה נראה נכון לכאורה:

אמנם יש לדון בזה טובא לפי שמצינו להנוב"י ז"ל במ"ק אה"ע סי' נ"ט דפשיטא לי' שם בהאי דינא דדבר שאינו מקפיד דטעמא דהיתירא דידי' הוא משום דהוי כמו הפקר ולכן כתב שם מצד הסברא דודאי בעינן שלא יקפיד הבעה"ב נגד שום אדם בעולם אבל אם מקפיד עליו נגד שום אדם כמו שונאו וכיו"ב. אין שום אדם יכול לזכות בו שלא בפניו דלא עדיף סתמא דאינו מקפיד מדבר שהפקירו בפירוש דבעינן שיהי' הפקר לכל אדם ואף אם הפקיר לכל אדם חוץ מאדם אחד מבואר בב"מ ל' ע"ב בעובדא דר"י בר"י דיש בו משום גזל לכל אדם ופשיטא דגם בדבר שאינו מקפיד כן הדין יעו"ש וכדבריו ז"ל מפורש ג"כ בטו"א מגילה ח' ד"ה דריסת הרגל ומשיג שם עפי"ז עמ"ש הרשב"ם בב"ב נ"ז לפרש מש"ש הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי דהוא משום שהפקירו את החצר לכל בני החצר לעמוד בי והקשה בטו"א הא כיון שאין החצר הפקר אלא לבני החצר אין זה הפקר אפילו לבני החצר וכתב לפרש ד' הש"ס ב"ב הנ"ל דהכונה הוא דאין דעת הנודר מחבירו לאסור במאי דלא קפדי עיי"ש:

ולפי"ז נסתרים דברינו מה שכתבנו לעיל בפירושא דהאי ברייתא שלהי מכלתין מאי דדייק תנא בלישנא ותנא בזמן שאין בעה"ב מקפיד הרי אלו שלו משום דבאמת מקפיד הוא לגבי כו"ע ולא אפקרי' אלא אדעתא דפועל לחודא דלפי"ז הא א"א כלל לומר כן דא"כ גם הפועל לא יכול לזכות בו וע"כ דלדברי הנוב"י והטו"א ז"ל הנ"ל עלינו לומר דמ"ש בזמן שאין בעה"ב מקפיד הכונה הוא שבאמת אינו מקפיד לגבי כו"ע והוי כמו הפקר לכל ומה שנראה ליישב דיוקא דהאי ברייתא לפי שיטתם יבואר לפנינו בע"ה:

פלג ד

אמנם נבאר תחלה עיקרא דהאי דינא וטעמא דהיתירא בדבר שאינו מקפיד דהנה הקצוה"ח ז"ל בס' א"מ על אה"ע סי' כ"ח ס"ק מ"ט חולק על הנוב"י ז"ל בזה ומסיק שם דדבר שאינו מקפיד ל"ד להפקר דהפקר ליתא בחזרה ודבר שאינו מקפיד לא אתינן עלה אלא מתורת מתנה שחונן ונותן דבר מועט לכל מי שיטול שלא מדעתו וכה"ג דהוי מתורת מתנה ל"ב לכל אדם וכדתנן פ' לולב וערבה ומלמדים אותם שיאמרו כל מי שיגיע לולבי לידו ה"ה לו במתנה והתם ודאי נגד א"י מקפיד על לולבו ומ"מ מהני ודוקא בהפקר שיוצא מרשותו תיכף לכן בעינן שיהי' הפקר לכל אבל מתנה אינו יוצא מרשות נותן עד דמטי לרשות מקבל וכשם שיכול ליתן לאדם אחד כן יכול ליתן לכמה בני אדם ומי שיזכה בו הוא שלו עיי"ש ודברים ברורים הם **(הג"ה [ובמק"א אמרתי להעיר בסברא זו עמ"ש השער משפט בסי' ך' ס"ק א' לדון באחד ששילם עפ"י עדים שקרים שהוזמו אח"כ דאפשר שפטור מלהחזיר המעות משום שהנותן כבר נתייאש וזכה הלה מדין יאוש והפקר עיי"ש מ"ש דאין לדון בזה הא דלא אפקרי' לכו"ע והא בעינן שיהי' הפקר לעניים ולעשירים משום דכיון דאיאושי מייאש מרי' מיני' לגבי התובע הרי אפקרי' לכו"ע משום דאותו אחר הא רשות בידו לעשות בו כל מה שירצה עיי"ש וכן האריך בזה בסי' כ"ה ס"ק ב' ולענ"ד במחכ"ת לחנם נדחק בזה בנידון דידי' דכיון דלא אתא על"י אלא מדין יאוש וכמבואר להדיא בהג"א בב"מ ס"ו ומשום דיאוש מהני גם בטעות דהא כל יאוש דאבידה הוי ג"כ בטעות משום דאילו ידע מקום האבידה היכן הוא ל"ה מתייאש אבל הפקר בטעות הא ל"מ וכמ"ש בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח וכבר ידוע מ"ש רבותינו האחרונים ז"ל דביאוש לא נפק מרשות הבעלים עד דאתא לרשות הזוכה עמ"ש בזה בע"ה שלהי ב"מ וכאן נמי דלא אתינן עלה אלא מדין יאוש דמי כמו מתנה וכמ"ש בא"מ הנ"ל לענין דבר שאינו מקפיד דרשות בידו ליתן את שלו לכל מי שירצה ומה שיש לדון בעיקר דברי השע"מ הנ"ל ושלענין דיין שטעה י"ל דלא נתייאש כלל וסמכא דעתי' שישאל לב"ד אחר אין כאן מקומו ויבואר במק"א בע"ה]:)** אכן שם בס' ני"צ חו"מ סי' ו' הנ"ל ראיתי שהביא מקור להאי דינא דדבר שאינו מקפיד מן הברייתא המובא בפסחים ד' ו' ע"ב סופי תאנים וכו' סופי ענבים וכו' בזמן שאין בהע"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורות מן המעשר משום דהפקר פטור מן המעשר כפי' רש"י שם והוכיח שם מזה כמ"ש בנוב"י דהוא מדין הפקר ולא מדין מתנה שהרי מה"ט פטור מן המעשר ולכאורה הוכחה גמורה היא אמנם לדידי חזי לי להצדיק ד' הא"מ הנ"ל וליישב קושית הנחי"צ הנ"ל צריך אני להקדים שכבר העיר גם הח"ס ז"ל מהאי סוגיא דפסחים והוא בחלק אהע"ז סי' פ"ה עיי"ש דאין כל הדברים שאינן מקפידין עליהם שוין ושם בסופי תאנים אפשר דאפילו יש בהם ש"פ מ"מ מופקרים הם מכיון שמלקט הבעה"ב את כל אילנותיו ומשייר את אלו הוי גילוי דעת גמור דאפקורי אפקיר להו משעת לקיטה ומשו"ה פטורים מן המעשר עיי"ש ושפיר י"ל דאה"נ דבר שאינו מקפיד ל"ד להפקר ואין דינו אלא כמתנה שאינו יוצא מרשות הבעלים אלא אחר דאתא לרשות הזוכה והתם גבי סופי תאנים שאני דאומדנא דמוכח הוא שהפקירן בשעת לקיטת האילן מדחזינן שלקט כל האילן ולא רצה ללקוט גם אותן וכנ"ל:

פלג ה

ומאי דקשיא ע"ז מהאי עובדא דר"י בר"י בב"מ ל' ע"ב דאף אי לא מהני הפקירא דר"י בר"י מדין הפקר מ"מ יהא מותר לעלמא מדין דבר שאינו מקפיד הנה כבר תירץ שם בא"מ בפשיטו דע"כ משמע מלישנא דהש"ס דר"י בר"י לא רצה לזכות לאחרים מדין מתנה אלא מדין הפקר כיון דעיקר כונתו לא הי' אלא בכדי שלא יכשלו בנ"א באיסור גזל כמ"ש התוס' שם א"כ יש לחוש ג"כ שמא ידרסו בנ"א עלי' בלא כונה לזכות ולא יגביה כלל ואז יהי' נכשל בגזל משום דעדיין ברשותא דמרא קאי עיי"ש עוד ולבר מן דין י"ל נמי דה"ט דר"י בר"י שלא רצה לאוקמי נפשי' במילתא דאיתא בחזרה וטפי ניחא לי' להפקירו הפקר גמור למען לא יהי' בידו לחזור בחזרה לחוד ויצטרך לזכות מחדש ומשו"ה הוא דפריך בגמ' הא ל"ה הפקר בכה"ג וזה נכון:

וראיתי בעי"ט סי' קי"א מ"ש לתרץ קושיא זו מהאי עובדא דר"י בר"י למה לא מהני מדין דבר שאינו מקפיד וכתב שם לפרש דר"י בר"י לא עשה שום קנין עדיין בהאי פתכא דאופי זולת מה שנתן לו דמיהן ומעות הא אינן קונות ומ"מ מהני הפקירא דידי' כמ"ש בנדרים ל"ד דחפץ של הפקר שבידו לזכות בו רשאי הוא להקדיש ופי' הר"ן דמיירי שהיה מונח בתוך ד"א וכו' וה"ה נמי לפי"ז אם קנה חפץ בכסף לחוד כיון דבידו להגביהו ולקנותו קודם שחזר בו המוכר ודאי דיכול להקדישו ולהפקירו דהקדש והפקר חד דינא אית להו ולהכי הפקירו ר"י בר"י אחר שנתן לו הדמים ומיישב בזה משה"ק שם עוד למה לא הפקיר ר"י את העצים שיחול ההפקר לאחר שיתרחק מהן ואז לא יחול עליו מצות עזוב תעזוב וכמ"ש בעירובין ל"ה ככר זה היום חול ולמחר קודש וכו' ולהנ"ל ניחא משום דכיון דעדיין ל"ק את העצים אלא דמ"מ מהני ההפקר משום דבידו לקנותן הנה זה ל"ש רק בשעה שעומד אצלן אבל לא לאחר שיתרחק מהם ושמא בנתיים יחזור בו המוכר ולכן הוצרך להפקירם מיד וניחא עפי"ז מה שהוצרך להפקירם כדי שלא יכשלו בנ"א בלא תגזול ולא סגי במה שאינו מקפיד עליהם ר"י בר"י דהא כיון שעדיין הי' העצים של המוכר והוא הא מקפיד עליהם א"כ יעברו העולם בלא תגזול מצד המוכר עכ"ד:

ולענ"ד דבריו תמוהים דהנה מש"כ לבנות יסודו על פי' הר"ן בנדרים שם שהי' הככר מונח בתוך ד' אמותיו וד"א לא קניא לי' דגלי אדעתי' דלא ניחא לי' דליקני ולהקדש ניחא לי' ולא לקנות לעצמו והקדש שפיר חייל אע"ג דלא קני לי' משום דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו דחבירו קנה ה"נ הקדש קנה ולא הוא והיינו משום דמונח בד' אמותיו וקנה לי' אם ירצה יכול להקדישו ג"כ ולפי"ז אם קנה חפץ במעות אף דקייל"ן דמעות א"ק מ"מ הא אי בעי להגביהו ולקנותו קודם שחזר בו המוכר מצי קני ודאי דיכול להקדישו ג"כ וכו' אין זה אלא תימא ומה זה דמיון לדברי הר"ן דהתם כיון דד' אמותיו קונות לו לעצמו יכול נמי לומר שיקנו ד' אמותיו לאחר וכמו שאם הי' מונח מציאה בחצירו דודאי יכול לומר יזכה חצירי לאחר דדמי ממש לאם הגביה בעצמו בעד חבירו שחבירו קונה ולא הוא ונמצא שאותן הד' אמות שלו קונין ממש להקדש אבל עדיין לא שמעינן מכאן לפי פי' הר"ן דיכול נמי להקדיש עי"ז מה שבידו לזכות לעצמו כיון דעדיין הא לא זכה בזה ולאו שלו הוא כמו בנידון דידן שקנה חפץ בכסף לחוד שלא נכנס עדיין לרשותו ודאי די"ל דבכה"ג ל"ח הקדישו וטפי הי' שייך ללמוד דין זה מהא דככר לפי פי' הרא"ש שם בשם הר"י ז"ל שמביא שם בעי"ט בהג"ה שלפי פירושו ז"ל ה"ט שחל הקדישו בחפץ של הפקר משום שאין אדם אחר סמוך לו ובידו לזכות בו לכן יכול נמי להקדיש ואם היינו מפרשים בכונת הר"י ז"ל דמשום ה"ט שבידו לזכות חייל נמי הקדישו מהשתא אף אם לא יבוא אח"כ לידו כלל וכמ"ש ג"כ בקצוה"ח ז"ל סי' ר"ד ס"ק ג' ליישב עפי"ז מ"ש בב"מ מ"ט דבמכירי כהונה יכול הלוי לעשותו תרו"מ על מק"א אף דעדיין לא באו לידו משום דכיון דודאי לא יחזור בו הישראל הו"ל כבידו לזכות עיי"ש לפי פירוש זה שפיר יש ללמוד מכאן האי דינא דגם קונה חפץ במעות לחוד יכול להקדיש כ"ז שלא חזר בו המוכר מה"ט גופי' משום שבידו להגביהו ולזכות בי' וכמ"ש אבל כבר הרגיש בעצמו לדייק לישנא דהרא"ש ז"ל שם במש"כ לכשאזכה בככר זה תהי' הקדש דמפורש כונתו שאין ההקדש חל רק אחר שבא הככר לידו אבל לא קודם שזכה בו עדיין וכבר השיג בזה הגרעק"א בחי' לב"מ ד' מ"ט על בעל הקצוה"ח ז"ל הנ"ל **(הג"ה [ושם בחי' רעק"א ב"מ מ"ט כתב לתרץ קושית השטמ"ק הנ"ל דמה שהלוי יכול לעשותו תרו"מ אף שלא [הי'[ בזה שום קנין הוא מדין שליחות משום שגם הישראל הבעה"ב יכול לתרום תרו"מ וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרו"מ וכמ"ש ברמב"ם פ"ג הי"ב מה' תרומות וא"כ שפיר יכול להרשות להפריש כאלו מפריש בשליחותו עכ"ד וראיתי אני מי שהשיג על זה מן הסברא משום שגם הישראל אינו יכול לתרום רק מיני' ובי' אבל על של אחר הא גם הבעה"ב ודאי אין בידו לתרום תרו"מ ממעשרו על של אחרים והדר תיקשי האיך א"כ יכול לעשות את הלוי לשליח שיתרום מזה על מעשרותיו שיש לו ממק"א ולכאורה השגה נכונה היא אבל מפורש כדברי הגרעק"א ז"ל בירושלמי תרומות פ"א ה"א וכולה מיני' מכיון שא"ל כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר"י דר"י אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי הרי מפורש כמ"ש הגרעק"א ז"ל וע"כ מוכח מן הירושלמי דהא דביד בעה"ב עצמו לעשות תרו"מ לאו דוקא מיני' ובי' יכול להפריש אלא שגם על מעשר אחר שאינו שלו רשאי הוא לעשות תרו"מ מן המעשר שלו שהרי מהני הפרשת הלוי ע"י שליחותו ואולי י"ל דטעמא הוא כמ"ש הרשב"א בנדרים ל"ו בבעיא דתורם משלו על ש"ח אי צריך דעת דכיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו שהקשה הרשב"א ז"ל והא שליחות לאו מדין)** [ומצינו ג"כ לבעל הקצוה"ח עצמו שפירש כן כונת הרא"ש דבדלא בא לידו אח"כ ל"ח הקדישו כלל וכמש"כ להדיא בקצוה"ח סי' רי"ב סס"ק ד' עיי"ש אלא שמ"מ גם דבריו שם אינם מתאימים לדברי הגרעק"א ז"ל שלד' הגרעק"א ז"ל הנ"ל גם בשבא לידו אח"כ אין ההקדש חל אלא מכאן ולהבא אחר שבא לידו ובד' הקצוה"ח ז"ל שם סי' רי"ב מפורש דבשבא אח"כ לידו חייל הקדשו גם למפרע משעה שהקדיש עיי"ש וקצרתי:

פלג ו

שוב ראיתי לבעל עי"ט שסותר דברי עצמו ושם בסי' ק"ז בהג"ה כתב בעצמו לדחות דברי הקצוה"ח ז"ל שלפירוש הר"ן שם דמיירי שהי' מונח בתוך ד"א בודאי דל"ד כלל דהתם ד"א שלו דמי כחצירו ויכול לזכות בו בלא שום חסרון מעשה לכן שפיר יכול הוא להקדיש אבל בישראל שאמר לב"ל שמחוסר הגבהה ועדיין אינו מונח ברשותו ל"מ להקדיש כיון שמחוסר מעשה דהיינו כניסה לרשותו אבל התם שמונח. כבר בתוך ד"א ואינו מחוסר אלא רצון לזכות בו שפיר הוי בידו עיי"ש ולפלא שלא הרגיש בהשגה זו על דברי עצמו מש"כ בסי' קי"א הנ"ל. ואף גם זאת אם יהיבנא לי' נמי דכל שבידו לזכות שפיר מצי להקדיש ולהפקיר יש לדון טובא אם זה מיקרי בידו לזכות משום שהמוכר מסכים עתה על המכירה כיון דמ"מ הא ביד המוכר לחזור בו בכל רגע ורגע וא"כ אפשר דלאו בידו מיקרי כה"ג אחר שבכל רגע שירצה זה לקנות אפשר שחבירו המוכר יעכב על ידו ויחזור בו מן המקח ול"ד לדהתם בככר של ההפקר לפי המבואר שם בלישנא דהר"י בפי' הרא"ש דמיירי בשאין אדם סמוך לזה אלא הוא א"כ הרי התם אין מי שיעכב על ידו כלל ובידו ממש הוא לזכות בו משו"ה יכול ג"כ להקדיש [ואולי יש ליישב ג"כ בסברא זו משה"ק בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"ו על פי' הרא"ש הנ"ל ממ"ש בחולין קל"ט א' בשילוח הקן דהקדש דפריך בגמ' הני מוקדשין ה"ד אילימא דהו"ל קן בתוך ביתו ואקדשי' מי מיחייב וכו' אלא דחזא קן בעלמא ואקדשי' ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' והקשה דנוקמי בכה"ג שהי' הקן סמוך לו ואין אדם אחר לזכות בו ולכן שפיר יכול להקדישו וכנ"ל עיי"ש מ"ש לתרץ גם הוא ז"ל עפ"י משנ"ת לעיל דכונת ד' הרא"ש הוא **(דניחא לי' הוא וכו' שהרי האומר לחבירו צא ותרום והלך ומצא תרום חיישינן דילמא אינש אחרינא שמע אזיל ותרם ול"ח התרומה אף דניחא לי' ותי' דל"ב שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על של בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי ל"ב שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו או לאו זכות הוא לו שהביאור הפשוט מדברי הרשב"א הוא דע"כ ל"ב שליחות ודעת בעלים אלא על דין חלות התרומה שאין ביד אחר להטיל שם תרומה על התבואה אלא הבעלים בלחוד אבל על תיקון הכרי לא קפדה תורה שיהי' הכרי של התורם רק שלא יהי' הבעלים מעכבין דבע"כ דידהו אין אדם יכול לתקן ומשו"ה אם אנו מחזיקין דודאי ניחא להו א"צ שליחות כלל דעל הכרי ל"ב שליחות רק רצון ועל עצם התרומה בעינן בעלים או שליחות וז"ב בכונתו וא"כ י"ל דגם בתרו"מ נמי הדין כן כיון דחזינן שנתנה תורה רשות גם לבעלים ישראל להפריש תרו"מ מן המעשר שלו הוי עליו כבעלים לכן רשאי הוא ג"כ להפריש ממנו תרו"מ על מעשר של אחרים דחד דינא הוא עם ת"ג דל"ב כלל שליחות על הכרי והמעשר המתוקן רק על חלות התרומה בלחוד והא גם הישראל על מעשר שלו חשוב עליו כבעלים ממש לכן שפיר מצי לתרום גם על מעשר של אחרים וממילא דיכול ג"כ לעשות את הלוי לשליח ע"ז וכנ"ל וז"פ:

ומיושב אצלי בזה קושית המעה"ח פ' קרח אות ס"ז במ"ש ביבמות פ"ו דקנסינהו עזרא להלוים על המעשר והא להרמב"ן דס"ל דהנתינה לכהן הוי מ"ע בפ"ע א"כ הא מפקיע עזרא מ"ע גמורה מה"ת דאין זה דומה לטבל טבול לתרומה שכהן מפריש תרומה מטבלו ומקיימה לעצמו בלא מצות נתינה שעכ"פ תקוים המצוה בישראל שיפריש תרומה מטבלו אבל תרו"מ שהיא לכהן ואחר תקנת עזרא שהמעשר לכהנים נעקרה המצוה לגמרי והוכיח מזה כדעת הרמב"ם שאין לחשוב מצות הנתינה למצוה מיוחדת כיון שאין סברא לחלק בין מצות תרומה למצות תרומת מעשר עיי"ש ולשיטת הרמב"ם שהבאנו כאן דהישראל יכול להפריש בעצמו תרו"מ ולתנו לכהן לק"מ ואפשר דאה"נ דלא הפקיע מצות תרו"מ אלא שתיקן עזרא שהישראל הבעה"ב יפריש מעשר וגם תרו"מ ויתנם ביחד להכהן וזה ברור ונכון בע"ה:

ודע דכל עיקר מה דקייל"ן שגם הישראל יכול להפריש תרו"מ הוא משום דהילכתא כאבא אלעזר בן גמל דס"ל כן בגיטין ד' ל"א ולדברינו בישוב קושית המעה"ח ע"כ דגם ר"א ב"ע דס"ל ביבמות פ"ו דקנסינהו עזרא ללוים ס"ל כאבא אלעזר ב"ג אבל אה"נ דרבנן פליגי על ראב"ג וס"ל דרק ביד הלוי הוא לעשות תרו"מ אבל לא הישראל הבעה"ב ועיין עירובין ל"ז ע"ב תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בת ה ר השם וברש"י שם ד"ה ותרו"מ בתוכו מילתא אחריתי היא כלומר או אם הי' כרי של מעשר ואמר תהא תרו"מ שלו בתוכו קרא שם עכ"ל משמע דלא ניחא לי' לרש"י ז"ל לפרש האי מתניתין כאאב"ג דלאאב"ג אפשר לפרש כפשוטו באדם אחד שהישראל בעל הכרי מפריש הת"ג והמעשר ואח"כ גם התרו"מ אלא משום דלא פסיקא לי' לרש"י ז"ל שר"ש ס"ל כאאב"ג לכן מפרש בכרי מעשר וכו':

ועיין דמאי פ"ה מ"ב דפי' הרע"ב דסתם מתני' דהתם כאאב"ג אתיא אמנם בפי' בתרומות פ"ה מ"א לא ניחא לי' להרע"ב לאוקמי מתניתין כאאב"ג עיי"ש בסאה תרומה טהורה שנפלה למעשר ראשון דתנא יקרא שם לתרומה פי' הרע"ב יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין ויעשם הלוי תרו"מ על טבלו ובתויו"ט)** רק שיחול ההקדש לכישזכה וא"כ תיכף בשעה שמצאה ורוצה לזכות חלה עליו מצות שילוח עיי"ש מ"ש להשיג ג"כ על הקצוה"ח ז"ל השגה זו שהבאנו לעיל בשם הגרעק"א ז"ל ולדברינו אולי יש ליישב קושיא זו גם אם נימא דבעלמא יחול ההקדש גם קודם שזכה בו מ"מ כאן בשה"ק שפיר פריך ומי קדיש בכה"ג משום דהתם י"ל דלאו בידו ממש מיקרי ומשום הא דאמר רב בב"מ ד' ק"ב ע"א דאסור לזכות בביצים כ"ז שהאם רובצת עליהם ואמרו שם דמה"ט דאיהו לא מצי זכי לי' חצרו נמי לא זכיא לי' יעו"ש וא"כ שפיר י"ל דמה"ט נמי לאו בידו מיקרי ולא מצי חייל הקדישו קודם שזכה בו וי"ל עוד בזה וקצרתי] ולבר מן דין תמוהים דברי העי"ט גם אי יהיבנא לי' דחייל הקדישו והפקרו בכה"ג דאכתי תיקשי לן לפי"ז מה הועיל ר"י בר"י בהפקירא דידי' וכי לאחר שיפקירם ר"י בר"י שוב לא יהי' ביד המוכר לחזור מן המכירה אף אם נימא דבהקדש כה"ג שהקדיש הלוקח את החפץ שקנה במעות לחוד שוב אין ביד המוכר לחזור בו משום דאמל"ג חשיב ממש כמו מסירה להקדש כמ"ש בב"מ ד' ו' ע"א כיון דאמר מר אמל"ג כמסירה להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי ונימא דגם לענין זה חשיב אמל"ג כמסירה ממש והיינו כמו אם הי' לוקחה בידו ונתנה לחבירו שיקנה בשבילו דא"א עוד להמוכר לחזור בו אח"ז ודאי מיהת פשיטא טובא דבהפקר כה"ג אינו מוציא את החפץ מרשות המוכר עי"ז שהלוקח הפקיר אותו אחר שקנה בכסף לחוד וכשם שהי' ביד המוכר לחזור בו תחלה קודם ההפקר שהפקיר זה ודאי דכמו כן רשאי הוא נמי לחזור בו אחר שהפקירו הלוקח דבמה ישתנה כח המוכר ויפקיע זכותו ע"י ההפקר שהפקירו הלוקח וא"כ הדר יקשה לן מה הועיל ר"י בר"י ע"י ההפקר הא עדיין יש לו לחוש שמא יחזור בו המוכר [והמעות שנתן לו הנה כתב שם בעי"ט שיכול לומר שהוא רק כדי לפטור עצמו מחיוב דעזוב תעזוב וא"צ לזה דהא סוף סוף אינן עליו אלא כמו חוב בעלמא אבל החפץ הא הדר לרשותו של המוכר ועדיין יכשלו בנ"א עליהם באיסור לא תגזול כיון שגוף העצים שלו הוא וז"פ] ומשה"ק שם בעי"ט למה לא הפקירן ר"י בר"י באופן שיחול ההפקר לאחר שיתרחק מהם בפשיטו לק"מ לפי דברי התוס' הנ"ל דהא כיון שהי' ברצונו לעשות תקנה שלא יכשלו בנ"א באיסור לאו דלא תגזול א"כ הא יש לו לחוש ג"כ על זה הזמן פן בנתיים יכשלו בו באיסור גזל אם יקחום קודם שיחול ההפקר וז"פ:

ויתיישב ג"כ עפי"ז מה שיש להקשות עוד בהאי עובדא דר"י בר"י למה לא הפקיר ע"מ שלא יזכה בו האי גברא דאז יהי' הפקר לכו"ע והוא לא יהי' רשאי לזכות בו עוד ואם יזכה הוא יתבטל עיקר ההפקר [וע"ד החידוד יש לדון בזה במ"ש הר"ן פ"ק דפסחים דא"א שיפקיר נכסיו ע"י שליח עיין ב"י או"ח סס"י תל"ד ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי כמ"ש בכתובות ע"ד [עיין שעה"מ ספ"ו מה' אישות מ"ש לדון כה"ג בתנאי אם מועיל בהקדש כיון דא"א להקדיש ע"י שליח לשי' המהרי"ט ועיין בדברינו שלהי מ' נזיר פלג א' בהגה"ה ובמה שנחלקו הקדמונים ז"ל אם בעינן משפטי התנאים בכל הני דברים דלית בהו מעשה אלא דיבור לחוד עיין פנ"י גיטין ע"ה ועיין מקור חיים ה"פ סי' תמ"ח ס"ק ט' מש"כ בזה לענין הפקיר חמצו ע"מ שיחזיר לו אחה"פ די"ל דמ"מ מהני תנאי זה אף שא"א להפקיר ע"י שליח משום דבהני דברים שא"ב מעשה ל"ב משפטי התנאים עיי"ש וקצרתי] ולמ"ש י"ל בפשיטו דה"ט דר"י בר"י שלא הפקיר על תנאי משום דאכתי יש לו לחוש שמא ידרסו עליו בנ"א העוברים ולא יכונו לזכות בו כמ"ש בא"מ הנ"ל ושמא יזכה בו אח"כ ההוא גברא ויתבטל ההפקר למפרע ויכשלו כולם בלאו דגזל וכנ"ל ומשו"ה הוא שהפקירו לכל העולם וכנ"ל] ודו"ק:

פלג ז

נשוב לדברינו שקיימנו שיטת הא"מ ז"ל ששפיר י"ל ג"כ בטעמא דהיתירא דדבר שאינו מקפיד דהוא מדין מתנה וכנ"ל וסופי תאנים שאני דהתם מוכח טפי להחזיק אותם בתורת הפקר גמור ונמצא לפי"ז דלאו כל אפי שווין בדבר שאינו מקפיד דלפעמים מחזיקין לי' כהפקר ולפעמים אינו מותר אלא משום מתנה ויש להסביר זאת עפימ"ש הקצוה"ח בסי' פ"ח ס"ק י"ג לדחות מש"כ האו"ת בטוען הפקדתי בידך חטין וזה משיב פקדון שעורין דל"ש טעמא דמחילה בדבר שהוא בעין וכתב ע"ז בקצוה"ח שם דזה ליתא דדוקא אומר בפירוש לשון מחילה בדבר המסוים הוא דל"מ אבל סתמא מה דמוכח משתיקתו נעשה כלשון מתנה ונעשה נמי כלשון מחילה היכא דשייך וכמו דאשכחן בפ' חזקת גבי חזקה דג' שנים עד תלת שנין לא קפיד טפי קפיד ומדשתק מחיל אע"ג דבקרקע ודאי ל"מ אלא לשון מתנה א"ו כל ששתק בדעתו ליתנו לו ובלישנא דמהני בי' עיי"ש **(הג"ה [ולכאורה ד' הקצוה"ח ז"ל הנ"ל תמוהים המה וכן ראיתי ג"כ בספר אחד שדחה את דבריו דבאמת)** ואף **(נתקשה שם על הרע"ב וכתב לא הבינותי דבריו הללו דאע"ג דנימא משום דל"ב לפרושי מתניתין כאאב"ג כו' מ"מ הכא א"צ לכך וגם אינו רשאי להחליף דהא הכא במע"ר מחויב לתתו ללוי וכו' ופליאה זו אינה מובנת דודאי פשיטא דכונת הרע"ב הוא על הסאה תרומה שנפלה לתוך המעשר שאותה הסאה יחליפה לו בחולין והישראל יתן החליפין לכהן בעד הסאה תרומה שנפלה דהא עליו מוטל ליתנה להכהן וז"פ ועיי"ש בתוי"ט מ"ש בשם הר"ש דמפרש לה כאאב"ג והיינו שהישראל בעצמו יעשנה תרו"מ וא"ש לפי משנ"ת דלאו דוקא מיני' ובי' אלא דגם על מעשר אחר רשאי הישראל לעשיתה תרו"מ וכנ"ל ודו"ק]:)** אנו נאמר כן גם לענין דבר שאינו מקפיד כיון דאין ההפקר והמתנה בא כאן אלא ע"י השתיקה נוכל לדון גם בזה מדין לישנא דמהני בי' ונימא דבדבר שאין הבעלים מקפידין כלל ע"ז לגבי שום אדם ודאי דהוי ממש כהפקר גמור וה"ט דסופי תאנים שפטורין מן המעשר אמנם דבר שאין הבעלים מקפידין בו אלא לגבי האי גברא לחוד כמו מוכין שהכובס מוציא וכו' וכל הני דאיירינן בי' שלהי ב"ק דבזה אין לומר דין הפקר לפי שאינו הפקר לכל ודאי מתקיים טעמא דא"מ הנ"ל דמהני מדין מתנה ולא נפיק מרשות הבעלים עד דאתא לרשות זוכה וא"ש הכל לפי"ז דאה"נ דדבר שאינו מקפיד מותר גם אם מקפיד הוא לגבי איזה אנשים אחרים מכיון שאינו מקפיד מיהת לגבי דהאי אלא דבכה"ג אינו זוכה מדין הפקר אלא מדין מתנה ובמקום שאינו מקפיד לגבי שום אדם דינו שוה ממש כמו הפקר גמור וכמשנ"ת:

ואכתי לא פלטינן מחדא דעדיין יש לתמוה על דברי הרשב"ם ב"ב נ"ז שהבאנו לעיל במש"ש גבי חצר השותפין דלא קפדי שהוא משום שהפקיר את החצר לכל בני החצר דהא כיון שאינו מקפיד לכל אלא לגבי בני החצר לחוד נמצא דאין דינו כהפקר אלא כמו מתנה ועד דלא אתא לרשות זוכה לא נפק מרשות הבעלים והו"ל להיות אסור במודר הנאה דאף למ"ש בנוב"י מ"ת יו"ד סי' קנ"ד דאם מפקיר זכותו נגד אחד או שנים לנוכח מהני שהם יכולים לזכות בו עיי"ש ראיותיו מ"מ נראה ברור דבכה"ג אין הזוכה זוכה מדין הפקר גמור אלא מדין מתנה ועדיין לא נפיק מרשות הבעלים עד דאתא לרשות זוכה וזכה בו מכאן ולהבא תדע שהרי גם הראי' שמביא שם בנוב"י הנ"ל ממ"ש בנדרים מ"ה ע"א אב"א הא דאפקרי' באפי תרי והא דאפקרי' באפי ג' פי' הר"ן דבאפקרי' באפי תרי משום דאז לא אפקרי' אלא אדעתא דחד מהנך משו"ה דמי למתנה כי היכי דבמתנה לא מפיק לי' מרשותו אלא אדעתא דאידך וכו' הלכך כי היכי דבמתנה לא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות מקבל ה"נ בהפקר כי האי כו' ומזה מוכיח שם הנוב"י דהפקר לנוכח מהני גם באחד או שנים הרי מפורש להדיא בד' הר"ן דאין דינו אלא כמתנה ולא זכי בו אלא מכאן ולהבא אבל אין בזה דין הפקר גמור לומר שיצא תיכף מרשות הבעלים גם קודם שזכה בו האי אחר וכן ראי' השני' שהביא הנוב"י שם מד' המג"א סי' תמ"ח סס"ק ד' שכתב דאם קנה אחר החמץ מן **(אין ראיתו נכונה מה שהביא מהא דב"ב כ"ט הנ"ל דהא התם לא איירי כלל מדין גוף הקרקע לומר שמחל לו את הקרקע אלא מן הפירות שאכל דבזה שפיר אמר דתרתי שנין מחל לו את הפירות ותלת שני לא מחיל לי' ומדשתק מוכח ע"כ שנתן או שמכר לו את הקרקע בקנין גמור והגאון המחבר הביא עוד שם בספרו מה שבשטמ"ק ב"ב כ"ח ע"ב מבואר להיפוך עיי"ש בשטמ"ק סד"ה אלא מעתה מ"ש וז"ל וי"ל דקרקע אינה נקנית במחילה אלא במכירה ומתנה ולא עדיף שתיקתו מאלו מחלו בפירוש ואלו אמר שדי מחולה לך ל"א כלום וכ"ש מחילה מתוך שתיקה עכ"ל הרי מפורש בשטמ"ק שלא כד' הקצוה"ח ז"ל אמנם מ"מ נראה לענ"ד לקיים דבריו במקצת והנראה לחלק בזה בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין בעין אף דל"מ בי' לישנא דמחילה מ"מ מחילה שע"י שתיקה עדיף ומהני בי' וכמ"ש בקצוה"ח דבדעתו ליתנו לי' בלישנא דמהני בי' וסברא אלימתא היא אחר שא"צ לעשות בהו עתה קנין מכיון שהן ברשותו וכמ"ש בחו"מ סי' רמ"א ס"ב דאם נתן לו הפקדון שהי' מופקד אצלו ה"ז מתנה הנקנית בדברים בלבד עיי"ש וע' קצוה"ח סי' קפ"ט ס"ק א' ובנה"מ סי' ר' ולכן שפיר י"ל דגם בשתיקה מיחשב כמו אם אמר לי' לשון מתנה וכנ"ל אבל בקרקע במתנה שאין בו כסף ושטר הא בעינן שיעשה בה קנין ושלא בפניו בעינן דוקא שיאמר לו הנותן לך חזק וקני וכמ"ש בחו"מ סי' קצ"ב ס"ב לכן שפיר כתב בשטמ"ק שם דבקרקע גם מחילה שע"י שתיקה ל"מ והיינו משום דשתיקה ל"ה כאומר לך חזק וקני ועיי"ש בשטמ"ק מ"ש עוד וז"ל אלא שעדיין ק"ל דהא לקמן גבי עובדא דרב ענן דשקל בידקא בארעי' ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי כלומר ומחל לי ופירש"י ז"ל דהו"ל כמ"ד לי' לך חזק וקני וא"כ ה"נ נימא כן וי"ל דשא"ה שעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו עכ"ל הרי דהיכי שיש לנו אומדנא היותר מוכחת שי"ל בזה דדמי כמו שא"ל לך חזק וקני מהני גם ע"י שתיקה ורק שתיקה דחזקת ג' שנים אף אם נימא דהוי כמו שמחל ונתן לי' בלישנא דמהני בי' מ"מ ל"ה כאומר לך חזק וקני הא מיהת במטלטלין המונחין ברשות הקונה דל"ב שיעשה בהן קנין כלל וכנ"ל שפיר י"ל דגם שתיקה לחוד מהני בי' ועדיפא מלישנא דמחילה דלשון גרוע הוא ואף שבקצוה"ח שם סי' פ"ח מבואר דבכה"ג גם בקרקע מהני הנה בע"כ עלינו להודות דבקרקע כה"ג ודאי ל"מ וכמ"ש בשטמ"ק להדיא ומוכיח לה כן מן הש"ס שם אבל במטלטלין י"ל דמהני מחילה ע"י שתיקה גם בחפץ בעין. וע"ד הפלפול אולי יש לקיים בזה גם ראיית הקצוה"ח מהא דב"ב כ"ט הנ"ל והוא ממאי דקאמר שם תרתי מחיל תלת לא מחיל וא"ל אביי אלא מעתה כי הדרא ארעא תיהדר לבר מפירי אלמה א"ר נחמן הדרא ארעא והדרא פירי וכו' ואי נימא דמחילה שע"י שתיקה ל"מ במטלטלין בעין תיקשי מאי פריך אביי על ה"ט דרבא נימא דמ"ש ר"נ הדרא ארעא והדרא פירי היינו הפירות הנמצאות בעין אצל המחזיק אותן מחויב להחזיר ומשום דבהו ל"מ בי' מחילה שע"י שתיקה אבל הפירות שכבר אכל המחזיק אה"נ דא"צ לשלם דמיהן משום דכבר מחלן לו בעל השדה ויתקיים שפיר ה"ט דרבא דתרתי מחיל תלת לא מחיל אע"כ מוכח מזה דאם היינו אומרים דתרתי מחיל והיינו שע"י ששתק בעל השדה ב' שנים מוכח שמחל לו אז הי' פטור מלהחזיר גם הפירות שנמצאות אצלו בעין משום דגם בהו מהני מחילה שע"י שתיקה כיון שא"צ לעשות בהן קנין אם הי' אומר לו לישנא דמתנה בזה אמרינן דמחילה שע"י שתיקה הוי כמו א"ל לישנא דמהני בי' וכנ"ל ודו"ק]:)** הא"י אחה"פ צריך להחזיר להבעלים משום דאדעתא דא"י אפקרי' אדעתא דכו"ע לא אפקרי' ודאי ג"כ דאין כאן הפקר גמור אלא שמ"מ קני הא"י מדין מתנה וכנ"ל גם בעיקר דברי הנוב"י הנ"ל יש לדון בהו טובא ועיין בחי' הרשב"א ב"ק ד' ס"ט ע"ב ד"ה לקט כיון דליתא ברשותי' ל"מ מפקר לי' וז"ל כתב הראב"ד ז"ל אטו מאי דליתי' ברשותי' לא מצי לימחול גבייהו ולפטרו מעון גזל ותי' הוא ז"ל אין ודאי מצי מחיל מיהו טבל הוא גבי עניים ואינהו סברי דהכל לקט הוא ואין מעשרים ומ"ה צריך להפקיר ואין בידו להפקיר לכל אדם הואיל ואינו ברשותו דהפקר ליחיד אינו הפקר עד שיהא מופקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה עכ"ל והרי מוכח כן מן הסוגיא דשם דל"ש הפקר בכה"ג וע"כ דגם הנוב"י לא קאמר כן אלא במפקיר בפני הזוכים לנוכח וכדמדייק כן בלשונו שם אף דלא ידענא טעם לחלק ביניהם עכ"פ ודאי פשיטא לן דגם בכה"ג שהפקיר לנוכח ל"מ מדין הפקר אלא מדין מתנה וכמשנ"ת ותמוהים דברי הרשב"ם ב"ב הנ"ל וע"כ דאין כונתו שם להתיר מטעמא דהפקר לחוד אלא מכיון שבעל החצר מפקיר את חצירו לכל בני החצר ואינו מקפיד ע"ז לגבייהו אין דעת הנודר לאסור באלו ומשו"ה הוא דשרי וכמ"ש בטו"א מגילה ח' אף שאין לשון הרשב"ם מוכיח כן ע"כ לומר כן בכונתו דודאי ל"ש כאן להתיר במודר מדין הפקר וכנ"ל:

פלג ח

נחזור לענינינו דלפי"מ שקיימנו דברי הא"מ שפיר כתבנו לפרש האי לישנא דברייתא שלהי מכלתין במאי דמדייק תנא ותני בזמן שאין בעה"ב מקפיד הרי אלו שלו ומשום דבאמת הבעה"ב מקפיד לגבי כו"ע ולאחרים י"ב משום גזל ורק להפועל לחוד הוא דמותר ומשום דלגבי דידי' הוא דאין הבעה"ב מקפיד וכנ"ל אמנם גם לשיטת הנוב"י והטו"א ז"ל שהבאנו לעיל דס"ל דבעינן דוקא שלא יקפיד לגבי כולי עלמא דלדידהו ע"כ לפרש גם בהאי ברייתא דשלהי מכלתין דבאמת אין הבעה"ב מקפיד כלל על כל הני דקחשיב שם ומפקיר אותם לכל מי שירצה ליקח אותם מ"מ גם לפי"ז נוכל ליישב הא דקמדייק ותני כאן בזמן שאין הבעה"ב מקפיד הרי אלו שלו ול"ק דא"ב משום גזל כמו ברישא גבי מסתתי אבנים דמסתמא אין להמסתת שום קנין בפסולת הנושרות מן האבנים אם לא שסתתן בחצירו מכיון שלא הגביהן ול"ש למינקט גבי' לישנא דה"ה שלו ורק שא"ב משום גזל והיינו שאין בהן משום גזל לא לו ולא לאחרים דכשם שמותרות להמסתת משום דבר שאינו מקפיד מותרות נמי לעלמא לא כן גבי מפסגי אילנות ומנקפי היגי ועודרי ירקות הא בכולהו הני יש כאן הגבהה מצד הפועל שפיר מדייק ונקט לישנא דה"ה שלו משום שקנאן ע"י הגבהתן כיון שאין בעה"ב מקפיד ונעשין ממש שלו וזה נראה נכון מאוד בע"ה אלמלי מצינו לבעל נוב"י ז"ל שמחליט להיפוך מזה והוא במ"ת אה"ע סי' ע"ז עיי"ש שהביא מש"כ בגליון חו"מ סי' שנ"ט ס"א במש"כ המחבר דאם הוא דבר דליכא מאן דקפיד בי' שרי וכתב שם דאף דשרי ליטלו וא"ב משום גזל דמסתמא אין בעה"ב מקפיד אבל מ"מ לא זכה הנוטלו להיות חשוב כשלו דכ"ז שלא הפקירו בפירוש א"א לזכות בו וכמ"ש המג"א בסי' תרל"ז ס"ק ג' בשם ס' יראים דאפילו למ"ד גזל כותי שרי מ"מ לא מיקרי לכם עיי"ש עכ"ל הרי דס"ל דבדבר שאינו מקפיד ל"ש לומר שקנה ונעשה שלו נגד מה שכתבנו לעיל [ואולי יתיישב ג"כ עפי"ד ז"ל משה"ק התוס' סוכה ל' ל"ל קרא דלכם להוציא הגזול ת"ל משום מהב"ע דלפי"ז י"ל דשפיר איצטריך קרא לענין דבר שאינו מקפיד דמ"מ לכם לא הוי וכמש"כ כן האחרונים לתרץ קושית התוס' הנ"ל עפי"ד המג"א ז"ל הנ"ל לענין גזל א"י] אכן כיון שהנוב"י ז"ל לא הביא שום ראי' ע"ז ולישנא דברייתא משמע כמו שכתבנו נראה שיש להוכיח קצת כדברינו ממ"ש בביאור הגר"א שם בחו"מ סי' שנ"ט מקור להאי דינא דדבר שאינו מקפיד מותר והביא שם מ"ש בירושלמי פ"ג דדמאי והוא שם בהלכה ב' כיצד הוא עושה נוטל מן העליון ומתקן ופריך ואינו אסור משום גזל ומשני שם כהדא ר"ש בר כהנא וכו' ומפרש הגר"א ז"ל שמביא ראי' מהני עובדי שמותר בדבר שאינו מקפידין והם מחמירין ומדקדקין בעצמן עיי"ש וכן מבואר בדבריו ז"ל בא"ר דמאי פ"ג מ"ב עיי"ש והרי מוכח לפי פירושו דבדבר שאינו מקפיד חשיב ממש כשלו עד שרשאי לעשות תרו"מ והי' אפשר לומר שהנוב"י יפרש דברי הירושלמי הנ"ל כמ"ש בפני משה שם דאדרבא מביא הני עובדי להוכיח דאסור משום גזל גמור משום דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן לא ישאר ביד המוכר כלום ומשני במ"ש ר"א בשם ר' יוחנן כיון שמשך קנה ואה"נ דמשלים דמי אחת מהן להמוכר עיי"ש ולפי פירושו אין כאן ראי' של כלום דבדבר שאינו מקפיד רשאי לזכות עד שיהי' ממש שלו ויהי' רשאי לעשותן תרו"מ אכן הלא כבר תפסו רבותינו ז"ל פירוש הירושלמי כמ"ש בהגר"א וכמ"ש המחבר בחו"מ שם להדיא שבירושלמי אוסר זה רק ממידת חסידות ופירוש הפ"מ בירושלמי הוא נגד ההלכה וכנ"ל וע"כ כמו שפירש הגר"א ז"ל ומסתייע מזה דגם בדבר שאינו מקפיד הזוכה בו קנהו ונעשית שלו ומדוקדק מאוד מאי דתנא תנא שלהי מכלתין גבי מפסגי אילנות ואינך דקחשיב התם האי לישנא דה"ה שלו אף אם נימא דהבעלים מצדם אינם מקפידים כלל עליהם גם לגבי דכו"ע מ"מ שפיר תנא ה"ה שלו משום שהפועל הגביהן וזכה בהן נעשית שלו לא כן גבי מסתתי אבנים שלא הגביהן ולא קנאן לכן לא קתני אלא לישנא דא"ב משום גזל וכמשנ"ת ודו"ק:

פלג ט

עתה נבוא ליישב מה שנתקשינו לעיל בדברי הרמב"ם דס"ל דאם קידשה בדבר שאינו מקפיד ל"ה רק ספק קידושין וע"כ דמחזיקינן שיש כאן מיעוט חשוב שמקפידים ומ"מ ס"ל דמותרין משום גזל ונתקשינו בטעמא דידי' הא א"ה בממון אחה"ר ולמה מותר וכן צריך להבין למה לא מהני האי רובא כי היכי דליהוי קידושי ודאי ובישוב הדברים האלה יתברר לן ג"כ דאיכא עוד נ"מ לדינא בין דבר שאינו מקפיד לכל העולם ובין דבר שאינו מקפיד לגבי אנשים פרטיים דבדבר שאינו מקפיד לכל העולם מותר לכל אדם לזכות בו אף באם אין דעת הבעלים ברור לפנינו שאינם מקפידים עליו אלא דאיתחזיק לן ע"י רובא שהדבר ידוע דרוב בנ"א אינם מקפידים ע"ז סגי לן להתירן לכל אדם לא כן בדבר שאין הבעלים מקפידים אלא לגבי אנשים מיוחדים דבזה לא סגי שיהי' לנו איזה ספק על קפידת הבעלים ובעינן ע"כ שנדע ודאי שאינם מקפידים לגבי הני וניחא להו שיקחום לעצמם וגם רובא לא מהני בזה וכמו שנאמר בע"ה:

ונקדים תחלה ליישב ג"כ משה"ק רבותינו ז"ל עוד בסוגיין דשלהי מכלתין במאי דאמרינן כאן דאסור לקנות מכל הני שחשודין על הגזל כמו הא דאין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים והא דאין לוקחין מן הסורק מוכין וכו' ומבואר בחו"מ סי' שנ"ח ס"א דהטעם הוא לפי שחזקתן גנובים או שרוב אותן הדברים המה גנובים ומשמע לכאורה דהלכתא כרב דאמר כאן בב"ק ד' קי"ט ע"א דאין רשאי ליקח מן הגזלן עד שיהי' לו רוב משלו וכן כתב הה"מ רפ"ו מה' גניבה דס"ל להרמב"ם כרב עיי"ש והקשו עליו מהמבואר להדיא בר"מ פ"ה מה' גזילה דפסק כשמואל וכן קייל"ן ג"כ בחו"מ סי' שס"ט ס"ג בהא שאסור ליהנות מן הגזלן דאם הי' לו מיעוט משלו אעפ"י שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו וכשמואל דפליג על רב וס"ל דגם באם יש לו מיעוט משלו מותר וא"כ תיקשי למה לא יהי' מותר ג"כ לקנות מן הרועים והסורקים כיון דמ"מ הא איכא מיעוט מהם שאינן גנבים עיין סמ"ע סי' שנ"ח ס"ק ב' מ"ש לתרץ זה דשא"ה דמ"מ יש בידו משל היתר משא"כ כאן דכשנאמר דזה הרועה הוא מן הרוב המוכרים שלא ברשות בעליהם נמצא שכל דבר ההוא שבידו הוא גזול עכ"ל ועדיין אינו מובן ההבדל דהא גם התם אם ניזול בתר הרוב צריך להיות אסור ובאם אזלינן בתר המיעוט צריך להיות מותר וא"כ הא עדיין צריך להבין דמ"ש כאן דסגי במיעוט שלו וכאן אזלינן בתר הרוב ואסרינן עליו לקנות בשביל זה ולמה לא שרינן לי' בשביל המיעוט שאינם חשודים על הגניבה וע' בביאור הגר"א שם סי' שנ"ח ס"ק א' מ"ש דהרמב"ם למד זה ממאי דאיתמר פלוגתייהו דרב ושמואל אגזלן ולא אכה"ג ש"מ דבהא לא פליגי עיי"ש וע' ג"כ בט"ז סי' שס"ט מש"כ בישוב הדברים:

ולענ"ד ליישב קושיא זו בדרך נכון עפ"י חידוד בע"ה ונקדים ליישב תחלה הא דפסק הילכתא בחו"מ סי' שס"ט ס"ג דגם באם הי' להגזלן מיעוט שלו מותר לקנות ממנו והא כיון דפליגי בזה רב ושמואל בסוגיין ורב ס"ל דבעינן דוקא עד שתהא רוב משלו ולמה פסקי כשמואל והא קייל"ן הילכתא כרב. באיסורי ובאמת כן מבואר ברשב"א בחידושיו בשם ר"ח דקייל"ן כרב בזה משום ה"ט דהילכתא כרב באיסורי עיי"ש וראיתי בס' כתונת פסים להגאון מהרי"מ ז"ל שכתב ליישב דה"ט שפסקו כשמואל כאן משום די"ל דרב ושמואל אזלי לטעמייהו דרב הא ס"ל הולכין בממון אחה"ר וה"נ אזלינן כאן בתר רובא ולא שרינן עד שיהא רוב משלו ושמואל לטעמי' דס"ל א"ה בממון אחה"ר מטעם דחזקת ממון עדיפא וה"נ כאן י"ל חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו וכיון דקייל"ן כשמואל דא"ה בממון אחה"ר ממילא כאן נמי הדין כשמואל אף דהכא לענין איסור וכמ"ש הרא"ש בב"ק פ"ד סי' ד' וה"נ כיון דלענין ממונא קייל"ן כשמואל ממילא גם בדין זה קייל"ן כשמואל עיי"ש ודברי חכמה הן לכאורה אבל אכתי יש להשיב ולומר דבגזלן איתרע חזקתי' ול"ש כלל לומר עליו חזקה זו שכל מה שבידו הוא שלו וביותר להמבואר בט"ז חו"מ סי' שס"ט דמלשון הרמב"ם שכתב כאן אעפ"י שהרוב ממנו גזול משמע אפילו בידוע בודאי עיי"ש וא"כ אזדא לי' חזקה זו והדר תיקשי למה לא ניזיל בתר רובא:

אשר ע"כ נלענ"ד בע"ה לומר בזה דרך אחרת בפלוגתא דרב ושמואל כאן ועפי"ז נבין מה שפסקו כותי' דשמואל דהנה כבר נודע מש"כ השטמ"ק פ"ק דב"מ דף ו' לתרץ משה"ק התוס' שם בקפץ אחד מן המנוין לתוכם שפטורין מן המעשר ולמה לא ליבטל הקופץ ברובא וכן משה"ק שם עוד דניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ותי' שם בשם הרא"ש והריטב"א דבאמת גם רוב לאו ודאי הוא ורוב גופי' הוא ג"כ בגדר ספק אך ספק כזה התורה התירה וכאן דבעינן עשירי ודאי גם רוב נתמעט עיי"ש ועיין ג"כ בפנ"י קידושין ע"ז שכתב כעין זה גם גבי ממזר ודאי דגם שם אמרינן דאף דבמקום דאיכא רובא שהוא ממזר מ"מ מותר דל"ה ממזר ודאי עיי"ש ועיין כרו"פ סי' ס"ג שכתב שם דרב ושמואל דפליגי ביומא פ"ה אי הולכין בפיק"נ אחר הרוב דרב ס"ל הולכים בפיק"נ אחה"ר ושמואל ס"ל דא"ה בפיק"נ אחה"ר פליגי בסברא זו דרב ס"ל דרוב ודאי הוא ושמואל ס"ל דגם רוב אינו אלא ספק וספק נפשות להקל עיי"ש (]ויש לדקדק שם בסוגיא במאי דקאמר רב ל"ש אלא להחיותו ופירש"י דקאי על רוב ישראל דמשמע מזה דבמע"מ א"מ להחיותו אליבא דרב וא"כ מכ"ש דאין מפקחין עליו את הגל במע"מ כפי המתבאר שם בסוגיא ד' פ"ה ע"א ברש"י ותוס' דאם מפקחין עליו את הגל כ"ש שמצוה להחיותו והא זה א"א כלל דהרי מפורש במתניתין שם פ"ג ע"א ספק א"י ספק ישראל מפקחין עליו את הגל וע"כ כמ"ש הכ"מ פט"ו מאי"ב ה' כ"ה דהרמב"ם מפרש דמ"ש רב ל"ש אלא להחיותו דקאי גם על מחצה על מחצה עיי"ש ובמע"מ מצוה להחיותו וכן מפקחין עליו את הגל ורק ברוב א"י ס"ל לרב דאין מפקחין וא"מ להחיותו ועיין רמ"א אה"ע סי' ד' סל"ד די"א דאפילו ברוב א"י מפקחין וכו' ואין מצווים להחיותו אלא ברוב ישראל עיי"ש עכ"פ מתבאר מן הסוגיא דרב פליג על שמואל וס"ל דהולכין בפיקו"נ אחה"ר וכן מבואר ג"כ בר"ן שם וז"ל והוי יודע שיש חולקין על הרי"ף דס"ל דלא קייל"ן כשמואל וכו' וטעמייהו משום דס"ל דרב ור' יוחנן פליגי עלי' דשמואל וזה תלוי בדקדוק הסוגיא וכו' עכ"ל ובתשובה שהשיב הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל מסתפק בענין זה אם רב חולק על שמואל או לא ע' כס"מ פ"ב מה"ש ה"ך גם בדעת הרמב"ם פליגי המפרשים אם פסק כשמואל או כמאן דפליגי עליו עיין מ"מ שם בפ"ב מה"ש ובט"ז אה"ע סי' ד' ס"ק י"ז והדברים ארוכים וכאן לקצר אני צריך] ועיין במה שכתבנו בזה שלהי מ' סוכה בע"ה די"ל דגם הא דפליגי רב ושמואל בב"ב צ"ג אי אזלינן בתר רובא בממון אזלי נמי לשיטתם בזה משום דלרב חשיב רובא כודאי לכן מהני גם בממון ולשמואל דס"ל דאינו אלא ספק לכן בממון דנתמעט ספק והממע"ה גם רוב ל"מ להוציא מן המוחזק עתה מצאתי בס' שם ארי' בקונטרס רוב וספק בממון שהעיר בזה שם באות ב' ועיי"ש עוד באות ח' מ"ש לפרש ג"כ עפי"ז האי פלוגתא דרב ושמואל בב"ק קי"ט דאיירינן בה לפי"מ שהקדים שם באות ו' בשם הפני יהושע דמ"ש בב"ק מ"ו דקרא דמי בע"ד יגש אליהם אתא להא דנזקקין לתובע תחלה ולהממע"ה א"צ קרא קאי שם אליבא דרב דס"ל הולכין בממון אחה"ר ומוקי לקרא בדדמי דסתם טו"ת הוא ברי וברי ולדידי' הוא דמוקי לקרא להא דנזקקין לתובע אבל לשמואל אה"נ דצריך קרא דמי בע"ד ללמדנו דאין הולכין בממון אחה"ר ומיישב שם עפי"ז מה דהרמב"ם לא הביא הך דינא דנזקקים לתובע תחלה עיי"ש ונשמע מזה דלרב אין לנו שום לימוד מן הקרא דהממע"ה לכך ס"ל מצד הסברא דהולכין בממון אחה"ר ואפשר נמי דס"ל דספק גזל אסור ככל הספיקות כיון דאין לנו קרא להתיר ולשמואל האי קרא דמי בע"ד אתא להורות דהממע"ה וגלי קרא דספק גזל מותר כמ"ש באו"ת בקונטרס ת"כ ס"ק כ"ג ולכך ס"ל דאפילו ברוב אין מוציאין ממון משום דבעינן דוקא עדים וראי' ורוב לאו ראי' הוא וכמ"ש בתה"ד מובא בקצוה"ח סי' ר"פ עיי"ש ולשיטתם אזלי נמי כאן במאי דפליגי שלהי ב"ק הנ"ל דלשמואל לשיטתו כיון דס"ל דספק גזל מותר ורוב נמי הא ספק הוא לדידי' לכן ס"ל דאפילו אם יש לו להגזלן מיעוט משלו מותר לקנות ממנו אבל רב לשיטתו דס"ל דרוב חשוב כמו ודאי וכן הא עפ"י האמור משמע דלית לי' הא דספק גזל התורה התירה לכן ס"ל דאינו מותר לקנות מן הגזלן עד שיהי' רוב משלו והא דאיתא בחו"מ סי' שנ"ח דאסור לקנות דברים שיש לחוש לגנובים אע"ג דהוי רק ספק נראה דהוא רק חומרא בעלמא מדרבנן שלא להחזיק ידי ע"ע עיי"ש שעדיין נשאר בקושיא לפי"ז במש"ש בסוגיין דאורי רב יהודה כשמואל והא ר"י ע"כ דג"כ לית לי' הא דספק גזל מותר כיון דאיהו הא ס"ל גבי מנה לי בידך והלה אומר א"י דחייב וע"כ דמסברא אית לי' דהממע"ה ולא מן הקרא וא"כ מ"ט הורה כשמואל עיי"ש שנשאר בצ"ע [ולקמן בע"ה נאריך בדבריו] והנה גם לדבריו ז"ל עדין אין להבין החילוק שבין האי דינא דמותר לקנות מן הגזלן הידוע אם יש לו רק מיעוט משלו ובין הא דאסור לקנות מכל הני החשודים שיש לחוש לגנובים אף דודאי איכא בינייהו מיעוט שאינם גנבים והא אף אם נימא דאין איסורו אלא מדרבנן שלא להחזיק ידי ע"ע למה לא אסרו חכמים לקנות גם אצל הגזלן שיש לו מיעוט משלו מה"ט נמי שלא להחזיק ידי ע"ע וטפי משמע דמיירי כאן גם בידוע שלא נתייאשו עדיין הבעלים וגם בגזלן עכו"ם שסתמא לא נתייאש וכמ"ש בחו"מ סי' שס"ח וכה"ג במקום שלא נתייאשו הבעלים או בגניבה בהני גווני דמיירי הכי שסתמן י"ל שאין הבעלים יודעים כלל מן הגניבה ול"ש כלל לומר שנתייאשו ודאי דשייך כאן נמי דררא דאיסורא דאורייתא עיין נתה"מ סי' ל"ד ס"ק ה' מ"ש בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ולקחה דאם עשה בה שינוי ודאי דעבר בלא תגזול כמו שהגזלן עובר בשעה שמשנה את החפץ שהרי עי"ז עושה גזילה חדשה שמוציאה מידי הבעלים [ע' שעה"מ פ"א מה' גזילה ה"ט דפשיטא לי' להיפוך] ופשיטא דאם אכלו השני או נשתמש בה שעובר בלאו דלא תגזול אלא שאם לא נשתמש בה השני ורק נתכוין לזכות בו לעצמו כיון שלא הוסיף שום קנין בהגזילה שהרי ע"י גזילה הראשונה היתה נקרא של הבעלים ואינה ברשותו וגם בגזילה השני' כך הוא דינה לכן לא עבר בלא תגזול ומ"מ עובר גם ע"ז מה"ת דהא מחויב להשיב אבידה לבעלים והוי כעובר על מ"ע עיי"ש ואף כי במש"כ דהשני עובר לפעמים בלא תגזול וכן גם הראשון בששינה דעובר בל"ת הנה שכנגדו חלוק עליו בקצוה"ח ובמשובב נתיבות במקומו עיי"ש דאין כאן עוד משום גזל כיון דל"ה ברשות הבעלים אבל ודאי שמודה לי' מיהת גם הקצוה"ח דאית כאן משים מ"ע דהשבת אבידה אלא שאינו נפסל לעדות ע"י ביטול מ"ע עכ"פ נשמע מדבריהם לעניננו דקודם שידעו הבעלים וקודם שנתייאשו מן הגניבה אית בזה משום איסור תורה למי שבא וקנאה מן הגנב והגזלן וכנ"ל וצריכה רבה להבין לפי"ז במה חלוק האי דינא דלוקחין מן הגזלן אם יש לו מיעוט משלו מהא דאין לוקחין דברים שיש לחוש לגנובים אף דגם שם איכא מיעוט אנשים שאינם חשודים ע"ז וכנ"ל וליישב כל הנ"ל עלינו לבאר תחלה בעיקר מש"כ לפרש פלוגתת רב ושמואל אי אזלינן בתר רוב בממון דתלי בפלוגתא זו אי רוב חשיב כודאי או כספק שלא מן השם הוא זה והתם גבי ממונא ע"כ טעמא אחרינא איכא בהא וכמו שנאמר:

פלג י

דהנה כבר אסביר לן הש"ש בש"ב פ' ט"ו דע"כ לא קאמר לה השטמ"ק דרוב אינו אלא ספק רק ברובא דאי"ק דאיכא המיעוט לפנינו אבל ברובא דליתא קמן דהיינו רוב הבא מן הסברא ודאי הוא עיי"ש והדברים נכונים ומוכרחים ויתיישב ג"כ עפי"ז משה"ק שם בש"א אות ג' ע"ד השטמ"ק הנ"ל ממ"ש בשבת קל"ה ערלתו ודאי דו"ש ולא ערלתו ספק א"כ תיקשי גם לרבנן דרשב"ג מימהל היכי מהלינן ולמה פריך הגמ' שם בשבת ד' קל"ו רק אליבא דרשב"ג דחייש למיעוט הא גם לרבנן תיקשי עיי"ש ולהנ"ל ניחא דברובא דליתא קמן גם השטמ"ק מודה דחשיב כמו ודאי גמור וז"ב ויתיישב ג"כ עפי"ז משה"ק בס' ב"צ החדש סי' קי"ז ע"ד השטמ"ק אלה דא"כ איך משכחת לה כלל לדין מעשר בהמה הא בכ"מ יש לחוש שמא היא טריפה ורוב ספק הוא והו"ל עשירי ספק ולהנ"ל ניחא ונדחין ג"כ בזה דברי הישוי"ע או"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ג עיי"ש ודו"ק ובפלוגתת רב ושמואל אי אזלינן בתר רובא בממונא הרי עיקר פלוגתתם הוא רק ברובא דליתא קמן וכמו שמתבאר שם בב"ב מן הסוגי' ואדרבא בתה"ד סי' שי"ד שקיל וטרי שם די"ל דברובא דאי"ק אזלינן בתר רובא בממון גם לשמואל ובשטמ"ק שם בב"ב ד' צ"ב ע"ב ד"ה ושמואל כתב כן בהחלט עיי"ש [ועיין ברשב"ם שם צ"ב ב' ד"ה באיסורא שמוכח להיפוך ודו"ק ועיין בקונטרס הספיקות לבעל קצוה"ח כלל ו' אות ד'] עכ"פ מבואר דל"מ בממון רובא דליתא קמן אף דחשיב כמו ודאי וע"כ דהתם גבי ממון טעמא אחרינא איכא בהא מילתא וכמו שיתבאר להלן בדברינו בע"ה:

אמנם דברי הכרו"פ הנ"ל במש"כ דפלוגתת רב ושמואל אי אזלינן בפיקו"נ אחה"ר תליא בסברא זו זה ודאי ניתן להיאמר דהא שם בסוגיא הא פליגי ברובא דאיתא קמן ושפיר י"ל דרב ור"י שם דס"ל דאזלינן בפיקו"נ אחה"ר לדידהו ס"ל דגם רובא דאי"ק חשוב כמו ודאי ושמואל ס"ל דרובא דאי"ק אינו אלא ספק לכן א"ה בפיקו"נ אחר הרוב וכנ"ל:

ואי קשיא דלפי"ז הא יתחדש לן דין חדש גם בפיקו"נ דאם יזדמן לן רובא דליתא קמן לפטור מפיקו"נ ניזל בתר רובא ונימא דאין מחללין עליו את השבת בכה"ג ולכאורה הוא מילתא דתמיהא ולהדיא מבואר בתוס' נדה ד' מ"ד ע"ב סד"ה איהו דבגוסס נמי מחללין עליו את השבת אף דרוב גוססין למיתה משום דאין מהלכין בפיקו"נ אחה"ר עיי"ש אף דהוא רובא דליתא קמן:

אמנם נראה ליישב גם את זה בע"ה דהנה מצינו להאחרונים ז"ל שבאמת נתקשו ע"ד התוס' הנ"ל עפ"י המתבאר מן הסוגיא דיומא פ"ה הנ"ל דגם בפיקו"נ הולכין אחר הרוב ברוב גמור וכמש"ש דבפירשו לחצר אחרת אין מפקחין ובס' בית יעקב סי' נ"ט מסיק להלכה דאין מחללין שבת על הגוסס ושלא כדעת התוס' נדה הנ"ל ועיין ק"נ על הרא"ש שם ביומא פ' יוה"כ סי' ט"ו אות ק' מ"ש ליישב קושית הב"י הנ"ל ובשו"ת שבו"י ח"א סי' י"ג דחה ג"כ דברי הב"י הנ"ל מהלכה ועיי"ש באורך ובסוף דבריו כתב שם דאע"ג דבפירשו כולן הולכין אחה"ר מ"מ אין לדמות גזירות חכמים זו לזו ועוד וכו' הא מ"מ חיישינן לחיי שעה עיי"ש והנה לכאורה יש לתמוה לפי"ז ע"ד התוס' נדה מ"ד הנ"ל דל"ל לדון בגוסס ה"ט דא"ה בפיקו"נ אחה"ר ת"ל דהא קייל"ן שמחללין את השבת גם משום חיי שעה אף שודאי ימות אח"כ וכמבואר בסוגיא דיומא שם ובאו"ח סי' שכ"ט ס"ד ועיי"ש בשבו"י שמוכיח דע"כ גם בגוסס שייך חיי שעה ולפלא שלא העיר לפי"ז מה שלא הזכירו התוס' ה"ט דח"ש גבי גוסס ול"ל לדון בזה ה"ט וליישב זה נלענ"ד להסביר ד' התוס' עפ"י המבואר בגיטין כ"ח דאם הניחו גוסס לא יתן את הגט משום ה"ט דרוב גוססים למיתה הרי דבגוסס חיישינן שכבר מת דהא אי חי הוא שפיר מצי לגרש לפי"ד רוב פוסקים אף שא"י לדבר עיין ב"ש אהע"ז סי' קכ"א ס"ק יו"ד בשם הב"י וע' קצוה"ח סי' ר"נ ס"ק ח' וע"כ לומר דגוסס אין לו עוד חזקת חיים כשאינו לפנינו דבגוסס שהוא חי לפנינו ודאי דמחללין עליו את השבת אף שודאי ימות אח"כ הא מיהת השתא שעדיין לא מת שפיר מחללין שבת עליו משום חיי שעה אבל גוסס שאינו לפנינו הא יש להחזיק שכבר מת כיון שאין לו חזקת חיים וי"ל שאין כאן גם חיי שעה ושם בתוס' נדה מ"ד הנ"ל הא מיירי לענין עובר במעי אמו שאין אנו יודעין אם חי הוא או מת לכן שפיר הוצרכו התוס' לה"ט דא"ה בפיקו"נ אחה"ר אבל אם היינו מהלכין גם בפיקו"נ אחה"ר ודאי שאין לחלל את השבת על גוסס עובר מה"ט דיש לחוש שכבר מת ואין כאן חיי שעה כלל זהו הנראה ברור בביאור ד' התוס' הנ"ל וז"נ בע"ה:

ומעתה לפי"ז שפיר י"ל דאה"נ דאזלינן גם בפיקו"נ בתר רובא דליתא קמן וכמ"ש בבית יעקב מן הסוגיא דיומא פ"ה ומדברי התוס' נדה הנ"ל אין שום סתירה לזה דשאני התם דכיון דאיכא מיעוט גוססים שנשארים בחיים ואיכא נמי מיעוטא שחיים חיי שעה שגם זה דוחה את השבת איתרע הרוב וכמ"ש כה"ג ברשב"א ור"ן ס"פ אלו טריפות בהא דלוקחין ביצים מן הנכרים דאמרינן סמוך מיעוטא דנו"ט למיעוטא דטמאות ואיתרע הרוב [ומצינו כיו"ב בברכות נ"ג ובקידושין ע"ג וכן בתוס' ב"ב ד' צ"ג ע"א ד"ה איכא ועיין תבו"ש יו"ד סי' ס"ג ס"ק ז' שכתב דרוב טבחי ישראל לחוד לא סגי משום דמצרפין האי מיעוטא למיעוטא דנו"ט עיי"ש [ועיין ג"כ בכרו"פ סס"י ט"ו שנשתמש בסברא זו של הר"ן ע"ש] ובחוו"ד סי' ס"ג הקשה עליו ודחה דבריו וכללא כייל לן דרק ברובא דל"ק אמרינן דמצרפין תרי מיעוטי אבל לא ברובא דאי"ק דמיעוט שלו חשוב כמי שאינו ומסתייע שם מהא דברכות נ"ג הנ"ל דלא קחשיב מיעוטא דעכו"ם ע"ש ועפ"י דבריו ז"ל יש ליישב נמי משה"ק בכרו"פ סי' פ"ג סס"ק ד' בהא דחולין קט"ז ע"ב דפריך מהא דלוקחין ביצים על לוקח גדי מן העכו"ם ול"ח שמא ינק מן הטריפה וכו' והא שאני גדי דאיכא שני מיעוטי טריפה וטמאה עיי"ש מ"ש לתרץ דמעיקרא איירי ר"ה בדלא שכיח טמאה שלא כהמסקנא ולפי"ד החוו"ד הנ"ל לק"מ דאף אם שכיח מ"מ אם רוב טהורין אינו מצטרף מיעוט דטמאות דהוי רובא דאיתא קמן אמנם לפי"מ דקיימינן השתא הלא אדרבא רובא דל"ק אלים טפי מרובא דאי"ק וכמ"ש בש"ש ולפנינו יבואר שלא תיקשי ע"ז מסוגיא דש"ס וא"כ נהפוך הוא דברובא דאי"ק ודאי מצרפינן תרי מיעוטי נגד הרוב והוכחת החוו"ד מה דלא חשיב שם מיעוטא דעכו"ם יש לדחות בפשיטות לפימ"ש ברוקח וכן הסכים בס' מגן גבורים או"ח סי' רי"ז דבמחצה על מחצה מברך כמו באור כמ"ש באו"ח סי' רצ"ח וא"כ בב' מיעוטי עדיין לא סגי שלא לברך ובעינן ג"כ עוד מיעוט לעשותו רוב וכן עלינו לפרש ג"כ ד' התוס' פסחים ז' ע"א ד"ה לפני שתירצו דרוב הוי גבי לוקחים ע"ש דלכאורה אכתי תיקשי דנצרף מיעוט דחולין למיעוט המוכרים רק דא"כ אכתי יהי' פלגא ופלגא ומספק מחמרינן ובר"ן שם בחולין מסתפק גבי ב' מיעוטי אי חשבינן לרוב או למע"מ ובאמת שאין כל המיעוטין שוין וכמובן וכמ"ש ג"כ בריטב"א שלהי קידושין משה"ק בסוגיא דיבמות קי"ט דל"ל לצרף מיעוט דמפילות לחזקת היתר ת"ל דנצרף האי מיעוטא למיעוט שאינן מתעברות והו"ל פלגא ועיי"ש מ"ש לתרץ דמיעוט שאינן מתעברות אינם מיעוט גמור אלא מיעוטא דמיעוטא אחד מק' או יותר עיי"ש וי"ל עוד בזה ואכמ"ל] ונמצא לפי"ז דאה"נ שי"ל דברוב גמור ברובא דל"ק אזלינן בתרי' גם גבי פיקו"נ ואין מחללין עליו את השבת ובגוסס ה"ט שמחללין עליו את השבת כשהוא חי לפנינו דבזה אין אנו צריכין לכלל דא"ה אחה"ר דהא משום חיי שעה לחוד ג"כ מחללין עליו את השבת ורק בגוסס שאינו חי לפנינו שיש להסתפק שמא אין כאן גם חיי שעה התם ה"ט שמחללין גם עליו את השבת משום דהתם איתרע רובא כיון דאית כאן תרי מיעוטי וכנ"ל אבל ברוב גמור דליתא קמן אפשר דאה"נ דלכו"ע אין מחללין את השבת ודו"ק:

פלג יא

ברם עיקר דברי הש"ש שהבאנו צריך להבין במש"כ הש"ש דאין דברי השטמ"ק אמורים אלא ברובא דאי"ק ובזה הוא דאמרינן דרוב הוי ספק אבל רובא דליתא קמן ודאי הוא בכל מקום ולכאורה מפורש להיפוך בכ"מ בש"ס וכן בחולין י"א בסוגיא דרובא קאמרינן התם ג"כ דרובא דאי"ק כגון תשע חנויות וסנהדרין לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעי לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה וכו' הרי דרובא דאי"ק אלים ועדיף טפי מרובא דליתא קמן ואיך נימא איפכא דרובא דליתא קמן מיחשב כודאי ורובא דאי"ק ל"ח רק כספק [ועיין ג"כ בפ"ת יו"ד סי' מ"ח ס"ק י"ד מ"ש בשם שו"ת זכרון יוסף אה"ע סי' ה' בדעת הרמב"ם דרק רובא דאי"ק עדיף מקרוב משא"כ רובא דלי"ק דלא עדיף מקרוב עיי"ש. ויש ליישב ג"כ עפי"ז משה"ק בקצוה"ח סי' רס"ב ס"ק ב' במתני' פ"ב דב"מ מצא פירות בצד הכלי אמאי לא אזלינן בתר רובא דעלמא ואינו של בעל הכלי וכן הקשה ג"כ גבי ע"ז ר"פ ר' ישמעאל במש"ש במרקוליס במקורבות כו"ע לא פליגי דאסורות אמאי לא אזלינן בתר רובא ולא מן המרקוליס הוא עיי"ש ולהנ"ל י"ל קושיותיו בפשיטות משום דברובא דלי"ק לא אמרינן כלל הא דרובא עדיף מקרוב וכן מטין ג"כ ד' התוס' בב"ב כ"ג שם ד"ה רוב במשה"ק דמהא דתשע חנויות וכו' ידעינן זה דרוב עדיף מקרוב ומאי קמל"ן ר"ח עיי"ש ומדלא תירצו דר"ח קמל"ן דגם ברובא דליתא קמן אמרינן דעדיף מקרוב משמע מזה דאה"נ דס"ל להתוס' ז"ל דרק ברובא דאי"ק הוא דאמרינן דעדיף מקרוב אבל לא ברובא דלי"ק וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי] הן אמת דגם במק"א מצינו דרובא דליתא קמן עדיף מרובא דאי"ק וכמ"ש בש"ש ש"ו פ"ז לענין נאמנות ע"א כנגד הרוב דנאמן לנגד רובא דלי"ק ואינו נאמן נגד רובא דאיתא קמן אבל התם הא טעמא אחרינא איכא בהאי מילתא וכמו דאסביר לן שם בש"ש דברובא דאי"ק הבא ע"י תערובות א"כ לפי דברי העד שנודע לו איזהו היתר ואיזהו איסור אינו כנגד הרוב כלל עיי"ש ועיין בדברינו שלהי מ' גיטין מערכה ז' אבל בעלמא תיקשי לכאורה איך נימא דרובא דליתא קמן עדיפא מרובא דאיתא קמן נגד פשטות דברי הש"ס בכמה מקומות וכנ"ל:

וליישב זה עלינו להעתיק לשון השטמ"ק הנ"ל ולהסביר דבריו והנה ז"ל ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי א"ר ולא עשירי מן הספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי הרא"ש עכ"ל ובפרמ"ג יו"ד בש"ד סי' ק"י סס"ק ל"ז מדקדק ע"ד השטמ"ק הנ"ל וכתב דמ"ש בשטמ"ק דמאחרי רבים דבטל ברוב הלשון מגומגם דלאו מתורת ביטול קאתינן אלא אזלינן בתר רובא ומרוב פריש ודוקא יבש ביבש מטעם ביטול עיי"ש ולדידי חזי לי דאין כאן גמגום כלל ואדרבא דייק השטמ"ק בלישני' ללמדנו טעמו ונימוקו דהיינו שמחלק בהאי כללא דכל דפריש מרובא פריש דלאו כל אפי שוין ולחלק יצא דבאיסורין כיון דשייך בהו דין ביטול אה"נ דהתם הוי דינו כמו ודאי ומשום שהאיסור עצמו נהפך להיות היתר והרא"ש לשיטתו שכן ס"ל להדיא בפ' גיה"נ סי' ל"ז ומתיר מה"ט לאוכלן כולן כאחת ואין לך ודאי גדול מזה אחר שהאיסור עצמו נהפך להיתר מה"ת ורק במקום דל"ש ביטול וכמ"ש בנידון דמעשר דאיירי בי' דלבד מה דל"ש בהיתר דין ביטול הא אין סברא כלל לומר שהפטור יתבטל ויחול עליו דין חיוב בזה אין אנו באין עליו מדין ביטול אלא מדין כל דפריש וכו' דהיינו שמחזיקינן על כאו"א שהוא פריש מן הרוב לכן אין לו דין ודאי אלא ספק שהתורה התירה ובמקום שהצריכה התורה ודאי ולא ספק נתמעט גם זה הא מיהת באיסורין וכה"ג במקום דשייך לומר שהמיעוט מתבטל לגמרי פשיטא טובא שגם לדברי השטמ"ק הנ"ל חשוב כמו ודאי גמור וכנ"ל:

וימתק לן להבין עפי"ז מ"ש בחולין י"א שם דברובא דאי"ק כגון תשע חנויות וסנהדרין לא קא מיבעיא לן וכו' אשר לכאורה צריך להבין מאי מעליותא מצינו ברובא דאי"ק טפי מברובא דל"ק הא כמו שהרוב דאי"ק אלים טובא משום שהרוב הוא לפנינו כן נמי לעומת זה הא איכא לפנינו מיעוט חשיב דאיתא קמן וברובא דל"ק שאינו חשוב כ"כ הרוב משום שאינו לפנינו הא שם גם המיעוט גרוע עי"ז שאינו לפנינו ושוב נמצא ששניהם שוין הן וכבר נתקשה בזה בשם ארי' שם אות כ"ז ונשאר בקושי' ולדברינו י"ל דהיינו דמדייק הש"ס במ"ש כגון תשע חנויות וסנהדרין דהא בסנהדרין ודאי לית כאן מיעוט כלל דל"ד לכל רובא ומיעוטא דעלמא בין רובא דאי"ק ובין רובא דל"ק ששניהם אמת שיש בזה רוב ואיכא נמי מיעוט להיפוך מן הרוב אבל בדיינים המחולקין בדין שרובן אומרים חייב ומיעוטן אומרים זכאי הא אחד מהן טועה ויותר מסתבר לומר דהמיעוט טעו משנאמר דרבים המה הטועים וכמ"ש באו"ת בקיצור ת"כ סי' קכ"ג קכ"ד להסביר עפי"ז דהתוס' ב"ק כ"ז במש"ש דהמיעוט דדיינים חשיב כמי שאינו עי"ש ושפיר שייך לומר דבסנהדרין מתבטל המיעוט לגמרי שהרי המיעוט החולקים מחויבים ג"כ להסכים אח"כ להרוב ולחתום על הפס"ד וכמ"ש בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"י עיי"ש וכבר העירו האחרונים לומר שמכאן הוא דגמרינן האי דינא בביטול איסורין שהאיסור עצמו נהפך להיות היתר וכנ"ל ורוב כי האי הוי ודאי גמור וכמשנ"ת וגם בהא דתשע חנויות נראה נמי די"ל לפי"ד השמ"ק הנ"ל דמאי דאמרינן בנמצא הלך אחה"ר דג"כ אתינן עלה מדין ביטול דהא אם לא הי' ניכר החנות המוכרת בשר טריפה ודאי שהיתה מתבטלת בין יתר החנויות המוכרות בשר כשר רק כיון שניכרת החנות במקומה הו"ל דין קבוע וכמע"מ דמי אבל מאי דפריש מן החנויות שאין אנו יודעין מאיזה חנות פירש חשבינן לה כאילו נתערבה בין רוב החתיכות הכשירות אחר שאבדה הקביעות שלה דמה לי אם נתערבה ממש בין החתיכות או מונחת היא לבדה ואין אנו יודעים אם כשירה הוא או טריפה וע' חוו"ד סי' קי"א ס"ק ז' במש"ש הש"ך ס"ק י"ז דמשכ"ל כשיתערב ביבש והקשה וז"ל דא"כ דמיירי ביבש ל"ל למילף דין צירוף ממתני' דתרומות הא כיון שהספק הוא על כל החתיכות איזה אסורה ואיזה מותרת מותר כל א' מטעם אחרי רבים כמ"ש בסי' ק"ט ובכה"ג נראה דאפילו יש בא' כדי לבטל ואין בהשני כדי לבטל כיון דהספק בין כולם איזו חתיכה אסורה אמרינן דחד בתרי בטל דהא יבש ביבש חד בתרי בטל אפילו אחד בבית ואחד בעלי' כמבואר ברשב"א עכ"ל ודאי דגם בכה"ג יש לדון על החתיכה דין תערובות וביטול והיינו מכיון שיש לפנינו רוב היתר חשבינן להחתיכה הנמצאת כמו מעורבת בין יתר החתיכות הכשירות [וכבר נודע מ"ש האחרונים ז"ל לדינא דלעולם אזלינן בזה בתר רוב בשר ולא בתר רוב חנויות ומוכרים עיין בינת אדם שער הקבוע סי' ט"ז דמשמע שהחוו"ד הודה לדבריו וכן מסיק הגאון בעל בית מאיר להלכה ודו"ק כי קצרתי] והיינו דמדייק השטמ"ק ונקט בלשונו דאפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין וכו' ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב דבמקום דשייך לומר שיתבטל גם הא דכל דפריש מרובא פריש מדין ביטול הוא וחשיב כודאי [ואף למש"כ האחרונים דגם בתרומה וערלה דאינו בטל אלא במאה ומאתים ג"כ אמרינן הא דכל דפריש מרובא פריש מ"מ י"ל גם בהו ה"ט דביטול שהרי מה"ת גם אינהו בטילי ברוב וחד בתרי בטל וכמ"ש בתוס' ב"מ ד' נ"ג ע"א ד"ה ועולה ועיין תוס' נדה מ"ז א' ד"ה אתי ובדברינו שלהי מ' סוטה פלג ה' ודו"ק] ומשו"ה הוא דאמרינן שם בחולין דעדיף לן האי רובא דט' חנויות כמו רובא דסנהדרין והיינו עדיפותא דידהו לגבי רובא דל"ק ול"ש לומר הא גם ברובא דאי"ק אית לן מיעוט חשיב דאיתא קמן דז"א דבהני דמייתי הש"ס תשע חנויות וסנהדרין חשיב המיעוט כמי שאינו כלל ופשיטא דאזלינן בכה"ג בתר רובא וכמשנ"ת הא מיהת במקום דל"ש לשון דין ביטול דלא אתינן עלה אלא מדין דכל דפריש מרובא פריש שפיר י"ל דאינו אלא ספק שהתורה התירה כיון דהא מ"מ איכא נמי המיעוט לפנינו ושוב מתקיימין ד' הש"ש שהבאנו לעיל במ"ש דאין דברי השטמ"ק אמורים אלא ברובא דאי"ק דאינו רוב דתליא בסברא ואדרבה מסברא יכול להיות דפירש מן המועט כמו ממרובה אבל לא ברובא דל"ק וכמו הך רובא שאמרו דלמא לאו אביו הוא ש"מ דאזלינן בתר רובא דהו"ל רוב הבא מן הסברא דרוב הוא כן שהוא אביו רוב כי האי חשיב כמו ודאי וכנ"ל:

והנה כבר הבאנו לעיל מ"ש בחוו"ד סי' ס"ג דלא מצרפינן תרי מיעוטי רק ברובא דליתא קמן ולא ברובא דאי"ק והעלה עוד שם דגם סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן במקום שהרוב הוא רובא דאי"ק ומסתייע לזה ממ"ש הרא"ש דה"ט דלא מצרפינן מיעוט שוחטין שאינן מומחין לחזקת א"ז משום דמיעוט שאינן מומחין לא שכיח ואפילו ר"מ מודה בי' דל"ח לי' וא"כ תיקשי ברוב טבחי ישראל דאפילו טפי חד מטבחי עכו"ם למה מותר נצרף המיעוט של טבחי עכו"ם לחזקת שא"ז וליתסר וע"כ דרובא דאי"ק דאפילו ר"מ מודה בי' ל"ח להמיעוט ולא מצרפין לי' לחזקה עיי"ש [ולפלא שלא הביא דבר זה משמי' דרש"י ז"ל שכתב כן בקידושין ד' פ"א ע"א ד"ה אם רוב ע"ש ועיין שו"ת הגרעק"א סי' ק"ו ועיין בדברינו לקמן מה שכתבנו בזה בע"ה] ולדברינו לאו כללא הוא בכל רובא דאי"ק דאדרבא בכ"מ דל"ש לדין דין ביטול הנה רובא דל"ק דתליא בסברא אלים טפי מרובא דאי"ק אמנם צודקים דברי החוו"ד בהאי דינא דרוב טבחי ישראל משום דהתם נמי לאו על הטבחים אנו דנין לומר דל"ש בהו דין ביטול אלא שאנו דנין על החתיכה הנמצא כאן אם פרוש מן הכשירות או מן הטריפות וכאן דאיכא לפנינו רוב טבחי ישראל ונמצא שרוב החתיכות כאן המה כשירות ודאי דשייך לדון גם בזה דין ביטול ורוב גמור הוא דל"א בי' ג"כ סמוך מיעוטא לחזקה אבל במקום דל"ש דין ביטול ואתינן עלה מדין כל דפריש וכו' ודאי די"ל בי' ג"כ הא דסמוך מיעוטא לחזקה וכמשנ"ת ודו"ק:

ונראה ליישב ג"כ עפי"ז מאי דקשיא לי לפי מש"כ המרדכי בחולין ס"פ הזרוע והלחיים סימן תשל"ז בהא דחורי הנמלים בטעמא דלא אזלינן בזה בתר רובא ורובא דקמה הא של בעה"ב היא וברובא דאי"ק הא גם ר"מ מודה ותירץ שם דה"ט משום דגלי קרא עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו לכן לא אזלינן בתר רובא בזה עיין מל"מ פ"א מה' טומאת מו"מ ובטו"א ר"ה א"מ ד' י"ד ולכאורה תיקשי לפי"ז למה אמרינן גבי דמאי דפטור גם ממעשר עני כמ"ש ביומא ד' ח' גבי נחתומין בשלמא מ"ר ומ"ע הממע"ה ופי' שם בטו"א דה"ט דפטור אף דספק מ"ע להחמיר משום דדמאי שאני לפי שרוב ע"ה מעשרין הן ותקשי הא במ"ע לא אזלינן בתר רובא משום קרא דעני ורש הצדיקו והא מפורש במכות י"ז דס"ל לרבנן דנחשדו ע"ה על מ"ע של דמאי [עיין תוי"ט פ"ד מ"ג דדמאי מ"ש בשיטת הרמב"ם עפ"י הירושלמי דלרבנן לא נחשדו כלל ע"ה על מ"ע שלא כשיטת הש"ס בבלי יע"ש בתו"ח שדחה דבריו] וא"כ למה לא יתחייב ליתן המ"ע לעניים אף דרוב ע"ה מעשרין הן ולדברינו ניחא דשפיר י"ל דע"כ לא קאמר המרדכי דל"א בת"ר במת"ע אלא ברובא דאי"ק כמו בחורי הנמלים כיון דל"ש שם לומר שיתבטל חלק העניים דהא ממונא לא בטיל אינו אלא ספק וגלי קרא דעני ורש הצדיקו שחייב ליתן להעני אבל ברובא דל"ק כמו רוב ע"ה מעשרין שאנו מחזיקין אותו כמו ודאי מה"ט רוב כי האי מהני לפטור אותו גם ממת"ע ודו"ק:

פלג יב

ולכאורה מצינו סתירה גלוי' לדברינו מהא דאמרינן בקידושין ד' פ' ע"א דס"ל לר' יוחנן בהא דתינוק שנמצא בצד העיסה דאין זו חזקה ששורפין עלי' את התרומה כדתניא עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה ופירש"י שם ד"ה אם רוב דה"ט משום דגבי תינוק הוי רובא דל"ק ובהא דעיסה דרובא דאי"ק הוא לכן שורפין הרי מפורש דגם במקום דל"ש ביטול מ"מ רובא דאי"ק עדיף מרובא דלי"ק וקשיא לדברינו:

אמנם עיין שם בחי' הריטב"א ז"ל וכן בחי' הרשב"א שלהי יבמות בשם הרמב"ן ז"ל מה שכתבו לחלק חילוק אחר מהא דעיסה להא דתינוק לפי"מ שפירשו הם ז"ל האי רוב תינוקות מטפחין דהיינו שמטפחין בעיסה והתינוק ודאי טמא כמ"ש בתוס' קידושין שם בשם הר"ת והוי שם ספק שמא לא נגע כלל בהעיסה לכן אין שורפין עלי' את התרומה ול"ד להא דעיסה שנמצא עלי' חתיכות דהוי ודאי מגע לכן שורפין וחילוק גדול ביניהם לפי פירושם ז"ל ורק רש"י לשיטתו שפירש דרוב תינוקות מטפחין היינו מטפחין באשפה ונמצא בצק בידו דגם שם ודאי מגע הוא שנגע בהעיסה לכן הוכרח לחלק ביניהם משום הא דכאן הוי רובא דאי"ק [ולפלא מ"ש במשמרת הבית להרשב"א ז"ל בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דל"א סמוך מיעוטא לחזקה וכתב שם וז"ל וקרוב לענין זה כתב רש"י ז"ל שם בפ' עשרה יוחסין שבא לפרש ולחלק בין אותם דשרצים וצפרדעים דשורפין עלי' את התרומה ובין אותה דתינוק שנמצא בצד העיסה שתולין ולא שורפין וז"ל איכא למימר כיון דודאי נגעו אין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה וכו' עכ"ל דלבד מה שברש"י שלפנינו ליתא כן אלא שא"א כלל לומר כן לפי פירש"י דגם בתינוק מיירי שודאי נגע בהעיסה ובצק בידו וע"כ דט"ס הוא וצ"ל כתב הרמב"ן ז"ל שהרי כן הביא הרשב"א בשמו גם שם שלהי יבמות עיי"ש] ויש להמתיק יותר עפ"י המבואר ברש"י ז"ל בחולין ד' י"ב תרי לישני לפי המסקנא בהא דאזלינן בתר רובא בכ"מ בלשון ראשון פירש"י דרובא דאי"ק ילפינן מקרא דאחרי רבים ורובא דלי"ק מהלמ"מ ובאידך לישנא פירש שם רש"י דתרווייהו ילפינן מקרא דאחרי רבים בין רובא דאי"ק בין רובא דלי"ק דמאי שנא האי מהאי עיי"ש בד"ה פסח ובפשוטו נראה דמ"ש נמי רש"י ז"ל בהא דקידושין ד' פ' לחלק בין תינוק לעיסה משום דבתינוק הוי רובא דל"ק ובעיסה הוי רובא דאי"ק קאי נמי אליבא דלישנא קמא דרש"י שם בחולין י"ב הנ"ל דס"ל דרובא דאי"ק למדין מן הקרא ורובא דל"ק אינו אלא הלמ"מ לכן שפיר אמרינן דרובא דאי"ק עדיף טפי אבל לפי לישנא בתרא דרש"י שם דתרווייהו ילפינן מהאי קרא דאחרי רבים הא פירש"י שם להדיא דמ"ש האי מהאי ושוין הן לפי"ז ולהאי לישנא ע"כ נימא לחלק בין הא דתינוק לעיסה בפשטות עפ"י המבואר בתוס' חולין ד' פ"ו ע"ב ד"ה סמוך ובנדה י"ח ע"ב ד"ה מיעוטא דהאי רובא דרוב תינוקות מטפחין אינו רוב גמור עיי"ש וא"כ י"ל דה"ט מה שאין שורפין שם בתינוק דל"ד להא דעיסה דהוי רוב גמור וז"פ ולפי"ז י"ל בביאור ד' השטמ"ק בשם הרא"ש הנ"ל עפ"י דברינו דאיהו ס"ל דעיקר מה דילפינן מקרא דאחרי רבים אינו אלא בהני גווני דשייך לבטל את המיעוט לגמרי כמו בסנהדרין וכמו בביטול איסורין שנהפך האיסור המועט להיות היתר אבל הא דאזלינן בכ"מ בתר רובא אינו אלא הלמ"מ בין רובא דאי"ק ובין רובא דל"ק ועיין ברא"ש בחולין שם ד' י"ב דשפיר אפשר לומר כן לפי הלשון הראשון שהביא שם ודו"ק וכיון דתרווייהו הלמ"מ הן שפיר י"ל דרובא דאי"ק אינו אלא ספק שהתורה התירה ורובא דל"ק דאתיא מכח הסברא עדיף מינה וחשוב כמו ודאי וכמשנ"ת עכ"פ ודאי דלא תיקשי מן הסוגי' דקידושין הנ"ל ע"ד השטמ"ק בשם הרא"ש ז"ל ושפיר יש לקיים דבריו לפי"מ שהסברנו אותם והדברים נכונים בע"ה:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה