לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ב · פלג טז
ולנע"ד נראה דלענין דינא דאוריתא אי נימא דע"ז של א"י שזכה בה ישראל א"ל ביטול מה"ת פשיטא מילתא טובא דע"כ עלינו לומר דז"א רק בע"ז של הפקר ומשום דס"ל שהישראל זוכה בו מן הדין וכמ"ש בר"ן פ"ג דע"ז בהאי עובדא דר"א הקפר שמצא טבעת ועלי' צורת דרקון וכו' סטרו וביטלו וז"ל ואע"ג שאסורה בהנאה וא"ב דין ממון אפי"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של א"י שאיפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסיר לעולם עכ"ל וכיון דבכה"ג זוכה הישראל מן הדין הו ל ע"ז של ישראל וא"ל ביטול מה"ת ודוקא בע"ז של הפקר שאין הבעלים מעכבין מלקנות אבל בע"ז שיש לה בעלים ודאי דל"ק הישראל וי"ל ביטול מה"ת אלא שמ"מ איפשר לומר דמדרבנן גם בכה"ג א"ל ביטול משום גזירה אטו ע"ז של הפקר שיזכה בה והן הן ד' הב"ח מש"כ המג"א הנ"ל בשמו דביש לו בעלים ל"ק והו"ל עכו"ם של עכו"ם והיינו מה"ת ומ"ש הב"ח עצמו ביו"ד סי' קמ"ו מובא בש"ך סק"א דאפילו גזלה הישראל ולא זכה בה מ"מ א"ל ביטול מדרבנן ועיין ישוי"ע יו"ד סי' קמ"ו ס"ק ב' מ"ש בסתירת דברי הב"ח הנ"ל ואין הב"ח ת"י לעיין בו בו] לק"מ דכאן באו"ח לגבי ביטול מה"ת קאמר דדוקא בע"ז של הפקר אין לו ביטול מה"ת דקני לה הישראל מדינא אבל לא בשיש לה בעלים דל"ק בזה שפיר מהני לי' ביטול מה"ת ורק מדרבנן שפיר י"ל דמ"מ אין לה ביטול וכנ"ל אמנם לענין דינא דרבנן נראה די"ל דגם אם נימא דאין זכי' באיסורי הנאה כלל אף בכה"ג שיכולה להתבטל ע"י העכו"ם מ"מ שפיר י"ל דגזרו חז"ל שלא יהני לה ביטול וגם בע"ז שי"ל בעלים ולדידהו נראה לפרש מ"ש גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה דלאו מדין זכי' קאתי עלה דהא באמת לא מצי לזכות באיסוה"נ וגם מדין אחריות אין לאסור וכנ"ל אכן י"ל טעמא אחרינא בהאי גזירה דיש לחוש דילמא מגבה לה ישראל חשוד שיכוין לקיימה לע"ז [וכמו שמצינו כה ג בע"ז ד' נ"ד ע"א אימר ישראל מומר הוי ופלח לה ברצון ע"ש] וכמ"ש ברמב"ם פ"ג ה"י מה' ע"ז לפרש מ"ש העובד מאהבה היינו כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר דאם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ועיי"ש בלח"מ הלכה ד' מש"כ דלענין לאסור עליו בעינן דוקא דליעבד בי' מעשה וכמש"ש בכ"מ ה"ד ואפילו הגביה לבנה וא"ל אלי אתה וכו' אבל לענין חיוב באמירה בעלמא סגי ומשמע שם בלח"מ דבאם היתה כבר ע"ז גם אמירה לא בעינן ובקבלה בלב סגי ומיתסרא אם הגביה אותה לשם ע"ז ופשיטא מילתא טובא דבכה"ג מיתסר שפיר אף דקייל"ן דא"א אוסר דשא"ש דלא גרע מישראל שזקף לבנה להשתחות לה ובא א"י והשתחוה לה דמצי לאסור משום דכיון דגלי דעתי' דניחא לי' בעכו"ם וא"י שליחותא קעביד אף דלא עשאהו שליח ואין שליחות לעכו"ם [וכמ"ש ג"כ בגליון הש"ס בירושלמי דמאי פ"ו ה"א דלאו מדין שליחות קאתי עלה רק מדין גילוי דעת דניחא לי' עיי"ש וכבר קדמם בזה בח"ס או"ח סי' פ"ד וכן גם בשו"ת בשמים ראש סי' ש"פ ע"ש] כ"ש שכן הדין להיפוך באם כבר השתחוה לה הא"י ובא ישראל אחר ומשתחוה לה דאוסרה כדין ע"ז של ישראל ול"מ לה ביטול וא"כ י"ל דהיינו מ"ש חז"ל גזירה דילמא מגבה לה וכו' דגזרינן אטו ישראל חשוד שיקבלה בלבו לע"ז והדר יבטל לה דבזה ודאי ל"מ תו ביטול ומדייק ואמר דילמא מגבה לה כמשנ"ת בשם הלח"מ דלענין לאוסרה בעינן דוקא מעשה וכנ"ל אבל אין לפרש דחיישי רבנן משום איסור דרוצה בקיומו אם יגביה בכונה שלא לבטלה [דל"ד להא דמצינו גבי ר"א הקפר שהי' ממתין ומשמרה עד שיבואו עכו"ם לבטלה דהתם אין לאסור משום רוצה בקיומו שבדעתו לא הי' ליהנות ממנה בעידן איסורא רק אחר שיתבטל ויופקע איסורו ממנו ונמצא רוצה בקיומו של היתר ופשיט] דמשום איסורא דרוצה בקיומו הא לא נתפס עי"ז שום איסור על החפץ ואינו אלא איסור גברא מה שמחויב לבער ולכלות אותה מן העולם והוא רוצה בקיומה **(הגה [והיינו טעמא דלא מצינו איסור דרוצה בקיומו רק בע"ז וכן באיסור חמץ כמ"ש התוס' בע"ז לדון בזה בד' ל"ב ע"א סד"ה והא וכן באו"ח סי' ת"נ ס"ז עיי"ש משום דבהני תרי איסורי מחויב להשביתם ולבערם מן העולם ולא מצינו איסור זה דרוצה בקיומו באיסוה"נ זולתם וכ"כ ג"כ במקו"ח סי' ת"נ ס"ק ז' עיי"ש. וע' ג"כ ח"ס או"ח סי' קי"ט מ"ש בשם הרדב"ז ויש לדון הרבה בדבריו שם עפי"ז וקצרתי. וע"ש בח"ס או"ח סס"י קט"ז וסי' קי"ט מש"כ ליישב מנהגינו בענין מכירת החמץ אף דעכ"פ רוצה בקיומו הוא שהכל יודעין שאם יופסד החמץ לא יהי' לו להא"י לשלם עבורם ועיי"ש מ"ש דאיסור רוצה בקיומו הוא בשבאה לו הנאה ושכר מחדש אבל היכי דרוצה בקיומו רק שלא להפסיד משלו אין בזה משום רוצה בקיומו עיי"ש וע' ג"כ במקו"ח שם סי' ת"נ שהוכיח כן ומיושב אצלי בזה ג"כ קושית הגאון מהר"מ זאב אורינשטיין בקו"א סוף ה"פ ע"ד הרשב"א שהביא הב"י יו"ד סי' קל"ב על הך דר"א דאם ניסך עכו"ם יינו מותר ליקח דמי היזיקו אע"ג דנכרי אינו רוצה ליתן הדמים אא"כ יהיב לי' הישראל חמרא מ"מ לא מיתסר דהרי חייב לו בתורת תשלומי נזקו ולא משום מכר עיי"ש והקשה דהא כיון דאין הא"י רוצה ליתן לו הדמים באם לא יתן לו היין הרי הישראל רוצה בקיומו ואסור עיי"ש שנשאר בצ"ע ולפי"ד הח"ס הנ"ל לק"מ דכאן נמי מיקרי כמו שלא להפסיד את יינו הכשר שהזיק ודמי היזיקו קשקיל כיון דמדינא חייב לשלם לו גם בלא היין הוי רוצה בקיומו רק שלא להפסיד וכנ"ל ודו"ק וכן יתיישב נמי משה"ק בהגהות מעשה אילפס על הרי"ף ע"ז ד' ל"א בהא דלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן ע"ז עד שלא נתן מעות יחזיר ואמאי הא רוצה בקיומו שלא יאבדו עד שיחזירם לעכו"ם וכ"כ הפוסקים בלוקח מקח ונמצא בו מום דחייב הלוקח באחריותו עד שיחזיר עיי"ש מ"ש לתרץ דאין הקפידא כאן על גוף הע"ז כ"א על חזרת משקל הגרוטאות ובכה"ג לא מיקרי רוצה בקיומו של ע"ז יעו"ש ואין זה נכון דמן הסוגיא שם בע"ז ד' ס"ד ע"א מוכח לכאורה להיפוך דקאמר שם מתני' בע"ז המתחלקת לפי שברי' ופריך והלא רוצה בקיומו שלא יגנובו ושלא יאבדו עיי"ש והא בכה"ג שמתחלקת לפי שברי' אין הקפידא על גוף הע"ג רק על משקל הנסכא ומ"מ חשיב לי' לרוצה בקיומו אמנם למשנ"ת לק"מ דהתם נמי אינו רוצה בקיומו להרויח מחדש רק שלא להפסיד את שלו ודוק:
ובס' ראשי בשמים סי' ך' דחה דברי הח"ס הנ"ל ממש"ש בע"ז ס"ד א' ישראל שהי' נושה בא"י מנה וכו' אם אמר לו המתן לי עד שאמכור אליל ואביא לך אסור משום דהוי כרוצה בקיומו הרי להדיא דאף אם רוצה בקיומו של האיסור כדי להינצל מהפסד ג"כ אסור עיי"ש שדחה בזה ד' הח"ס הנ"ל ואין בזה כדי השגה כלל דשאני התם כיון דהחוב כבר אבוד ואין לו ממה לגבות ודאי דמיקרי מרויח בזה שגובה את חובו מן הע"ז אחרי שכבר חשיב לאבוד וע"י הע"ז מציל ומרויח ענין אחר שכבר הוזק לא כן בהני דאמרן שפיר חשבינן לי' כמו רוצה בקיומו שלא להפסיד מעתה ע"י שיאבד הדבר הזה והחילוק פשוט ונכון ודו"ק כי קצרתי]:)** ול"ש לקרותה משום ה"ט ע"ז של ישראל וזה פשוט מאוד עכ"פ לפי דברינו ע"כ מוכח דלשיטת התוס' דס"ל כפי הוכחת המג"א דגם בע"ז שי"ל בעלים אמרינן דה"ל ע"ז של ישראל ע"כ דכונתם אינו אלא לענין איסורא דרבנן דמה"ת ודאי ל"ש לקרותה ע"ז של ישראל כיון דמדינא א"א לו להישראל לזכות בה ביש לה בעלים וע"כ כמ"ש בשעה"מ דכונת התוס' כאן הוא דאף באם אין איסורו אלא מדרבנן מ"מ חשיב לי' מיכתת שיעורי' כיון דמ"מ אין לו ביטול ודו"ק:
ובטו"א ר"ה י"ג ע"א גבי מ"ש עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לא"י מהיכן הקריבו וכו' קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי וכו' א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי **(הג"ה [ובגמ' שם מוכיח מזה דקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה דהא כאן נמי דילמא עייל, ולא קים להו אלא קים להו ה"נ קים להו והקשה בגהש"ס להגרעק"א דאיך מדמה זה לזה דלעיל שלא ראו התבואה קודם ר"ה אלא עתה כשקוצרים אותה בסוכות ובאנו לדון מדרך כלל דכל שנקצרת בחג הביאה שליש קודם ר"ה בזה י"ל דלא קים להו בהך כללא משא"כ הכא דכשבאו לארץ ראו להתבואה שעדיין לא הביאה שליש ובזה בקיאין מה שהוא לראיית עין עיי"ש)** והקשו שם בתוס' ממ"ש בע"ז נ"ג דא"י ירושה היא להם מאבותיהם ולמה קרי לה כאן קציר נכרי ותירצו דמ"מ יש לו להא"י חלק במה שזרע עיי"ש ובפר"ד דרוש ט' מ"ש לבאר את דבריהם והקשה בטו"א הא בחלקו של הא"י מהני ביטול וכמש"ש בסוגיא דע"ז ותירץ שם דודאי כל התבואה והאילנות שהי' בא"י בשעת כניסתן לארץ הו"ל ישראל ונכרי שותפים בו ור"א לשיטתו דס"ל יש ברירה ונמצא דחלקו של ישראל מיהו מותר ואמאי אמר רחמנא לשרוף כל האשירות יטיל הישראל חציים לחלקו ולשתרי עיי"ש מ"ש עוד דאע"ג דהא דר"א אזלא התם אליבא דרב והא רב אין ברירה ס"ל בפ"ה דביצה גבי ב' שלקחו חבית ובהמה בשותפות מ"מ א"ל הא דפריך אא"א דשא"ש לאו אליבא דרב דס"ל א"ב פריך אלא למאי דס"ל י"ב ואליבא דרב מוכח לה מהא דמסיק התם בביטולא בעלמא סגי כו' עיי"ש:
ולפלא שהביא מהא דביצה דרב ס"ל א"ב והתם איפכא תניא דרב ס"ל יש ברירה וכמש"ש בד' ל"ז ע"ב לעולם קסבר יש ברירה ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי ועיין רא"ש ב"ב פ' בית כור סי' ב' דגם בדאורייתא ס"ל לרב יש ברירה (שוב מצאתי שהעיר בזה בס' נועם ירושלמי ריש ב"ב עיי"ש מ"ש לפלפל בזה] ואף למ"ש התוס' בגיטין מ"ח א' ד"ה אי דאיפשר דס"ל לרב התם גבי אחין שחלקו דאין ברירה הא מיהת גבי תחומין בביצה שם לענין דרבנן ודאי דס"ל י"ב וכבר ביארנו דכאן בע"ז הא דאין לו ביטול לע"ז של א"י שזכה בה ישראל אין זה אלא מדרבנן ושפיר י"ל דגם לרב לשיטתו יהי' מותר חלק הישראל וכנ"ל וז"ב: