לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ב · פלג ג
הן אמת שבס' בית דוד שם ראיתי שהשיג גם בזה על המל"מ ומוכיח קצת שרק לענין טומאת אוכלין חשיב הנוף כה"ג כמחובר משום שהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים אבל בכל התורה כולה חשיב כתלוש עיי"ש:
ולדבריו הנ"ל איפשר לקיים גם את דבריו הראשונים שהבאנו מ"ש בשיטת הרמב"ם דבמנח אסיכי מיחשב כתלוש ולפלא שלא הרגיש דחדא באידך מישך שייכי אמנם גם דבריו אלו אינם נראין ומש"ש לדחות ראיית המל"מ מהא דתאינים שצמקו באיביהן לפירש"י שם דהא דמחייב בשבת היינו אם לא יבשו עוקציהן וא"כ לאו משום דחמירא שבת מטומאת אוכלין מחייבינן לי' רק משום דשאני שבת שמתחייב על תלישת העוקץ עכ"פ דלא יהא אלא כמאן דפשח דיקלא דחייב משא"כ לענין קבלת טומאה הנה הפרי שצמקה מקבלת טומאה ומה לנו בעוקץ כיון שיבשה הפירי ואין כאן שום חומרא בשבת מבטומאה עיי"ש הנה לבד מש"כ בעצמו לדחות שם עפי"ד המג"א רס"י של"ו שכתב בדעת הרמב"ם דאף ביבשו עוקציהן חייב בשבת עיי"ש גם זו"ז יש לתמוה עליו שלא הביא ד' הרמב"ם שכתב להדיא בהאי דינא דתאינים בפ"ח מה' שבת ה"ד תאינים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותי' בו התולש מהן בשבת חייב אעפ"י שהן כעקורין לענין טומאה וכלשון זה ממש נאמר ג"כ בטוש"ע או"ח סי' של"ו שם סעיף י"ב עיי"ש הרי להדיא דחשיב לי' הרמב"ם לרבותא ואי נימא דמיירי בשהעוקצין אינם יבשין ומתחייב משום העוקץ אין זה רבותא כלל וכמש"כ בעצמו והמג"א שם לא נחלק עם האחרונים בפירוש דברי הרמב"ם רק לענין יבש האילן עצמו דאין דינו ברור עיין מנה"ח במוסך השבת מלאכת זורע וקצרתי אבל לענין העוקץ ודאי הכל מודים דהרמב"ם איירי שם בשיבשו גם העוקצין דאל"ה אין זה רבותא מטומאה שבת וז"ב ודו"ק:
וכן יש להוכיח ג"כ מדהתו"ס בגיטין כ"ב א' הנ"ל ד"ה בתר נקבו שהביאו שם פלוגתת ר"ש ורבנן בהא דקישות שנטעו בעציץ שאינו נקיב וכתבו דה"ה אם עציץ בחו"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופי' וחייב במעשר ופשטות דבריהם משמע ודאי דס"ל דבכה"ג חייב בתרו"מ מה"ת הרי דגם להתוס' ז"ל פשיטא להו להשוות את הענינים דכיון דנחשב הנוף כמחובר לענין טומאת אוכלין חשיב ג"כ כמחובר ויונק מגוף הקרקע לענין שיתחייב בתרו"מ מה"ת ודו"ק:
ולפי"ז ע"כ עלינו לומר דבכל הני מקומות שמצינו לכאורה דגם הנוף חשיב כתלוש בעציץ שא"נ ע"כ דמיירי בגוונא שאינו יוצא הנוף חוץ לעציץ ואינו יונק מן הקרקע דבאם מריח ויונק מן הקרקע חשיב הנוף כמו עציץ נקוב ומ"מ נראה דאיפשר דלגבי שבת גם בכה"ג מיפטר מטעם המבואר בשבת ד' ק"ח ע"א לענין עציץ שא"נ דמיפטר משום דהתם לאו היינו ריביתי' ופירש"י שם דאין דרך זריעה שם וי"ל עוד בזה וקצרתי:
נחזור למה שכתבנו דממתני' דקישות הנטוע בעציץ לפירש"י ותוס' שפירשו פלוגתת ר"ש ורבנן בעציץ שא"נ ומ"מ ס"ל לתרווייהו תנאי דהנוף חשיב כמחובר ע"כ מוכח מזה דגם עציץ המונח ע"ג יתידות מיקרי מחובר ומשו"ה ס"ל כן לרש"י ותוס' בשבת פ"א וכן בגיטין הנ"ל דמנח אסיכי מיקרי מחובר משום דלשיטתם מוכח כן ממתני' דקישות הנ"ל:
אמנם כ"ז אינו מוכח אלא לפירש"י ותוס' הנ"ל דמוקי פלוגתתם בעציץ שא"נ אבל לשיטת הרמב"ם שפירש מתני' דקישות דר"ש ורבנן פליגי בעצ"נ אליבא דרבא ודאי דלא מוכח מידי מזה לענין עציץ המונח ע"ג יתדות דהא התם נקוב הוא ומונח על הקרקע ושפיר י"ל דאף דס"ל לרבא דנקבו בארץ ונופו בחו"ל בתר נופו אזלינן וע"כ דס"ל דעיקר יניקת הנוף הוא ממה שכנגדו מ"מ י"ל דמחובר ל"ח ע"י יניקתו דהא גם עציץ שאינו נקוב מירבי רבי ויונק מן הקרקע ומ"מ חשוב תלוש לכל מילי אלא דהתם חשיב גם הנוף מחובר ע"י השורש המונח בעציץ נקוב ע"ג הקרקע ממש אבל במונח ע"ג יתידות אין לנו שום הכרח לחשוב אותו כמחובר אליבא דרבא וס"ל להרמב"ם ז"ל דאביי לשיטתו דס"ל בנקבו בארץ ונופו בחו"ל דבתר נקבו אזלינן ע"כ דמוקי פלוגתת ר"ש ורבנן בהא דקישות דמיירי בעציץ שאינו נקוב ואה"נ דלדידי' ע"כ מוכח דגם במונח ע"ג יתידות חשיב כמחובר ומאי דקאמר אביי גופי' בשבת פ"א גבי פרפיסא דמנחא אארעא ומנחא אסיכי חייב משום תולש ע"כ דאינו אלא מדרבנן קאמר וכמ"ש ברש"י ותוס' שם אבל לרבא דס"ל בגיטין דבתר נופו אזלינן משום דבאמת סבירא לי' לרבא דבמנח אסיכי מיחשב כתלוש וע"כ דא"א לי' לפי"ז לאוקמי פלוגתת ר"ש ורבנן דפליגי בעציץ שא"נ כאביי דאין לחשוב לדידי' את הנוף היוצא חוץ לעציץ כמחובר משום דדמי למונח ע"ג יתידות וכנ"ל ולכן מוקי פלוגתתם בעציץ נקוב וס"ל שפיר דבתר נופו אזלינן וכמשנ"ת לעיל והרמב"ם דפסק כרבא בהאי מילתא ס"ל ג"כ כותי' דרבא גם בהא מילתא דמנח ע"ג יתידות מיחשב כתלוש ולכן השמיט האי אוקימתא דמנח אסיכי גבי פרוזבול וכן ס"ל ג"כ בהאי פרפיסא דחייב חטאת וכמ"ש הה"מ שם וכנ"ל ודו"ק:
והנה למה שביארנו בע"ה דלאביי מוכח ע"כ דגם במונח ע"ג יתידות חשיב כמחובר ולרבא ס"ל להיפוך דבמונח ע"ג יתידות מיחשב כתלוש נראה להוסיף עוד דאזלי לשיטתיי' בזה גם במאי דפליגי בגיטין כ"א ע"ב כתבו על חרס של עציץ, נקוב כשר דשקיל לי' ויהב לי' ניהלי' כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקל לי' ויהב לי' ניהלי' ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום והקשה שם בר"ן לאביי אמאי כשר ולרבא אמאי לא פסיל לי' אלא משום גזירה שמא יקטום דהא ודאי ליכא לאכשורי אלא בדיהב לי' ניהלה במקום שיניקת העציץ פוסקת [ע' ברא"ש שם סי' כ"ב מה שהוסיף בלשונו כגון בעלי' או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע עיי"ש] דאי לא לא קנאתו וכדאמרינן בסמוך וכו' וכיון שכן איכא למיפסלי' משום וכו' שמחוסר תלישה וכו' וניחא לי דאע"ג דלענין שבת תולש הוי אפי"ה לענין גיטין לא מיקרי מחוסר תלישה לפי שאינו ניכרת כלל וא"צ מעשה אחר אלא אותו מעשה בעצמו שיש לו לעשות בעציץ שא"נ וכו' תלישה ממילא קא הוי בשעת נתינה עיי"ש:
והנה משה"ק בר"ן דאי לא יהב לי' במקום שפוסקת היניקה לא קנאתו וכדאמרינן בסמוך וכו' ל"ק עד שיחזיק בזרעים לכאורה אינו מובן קושיתו והא שפיר י"ל גם כאן שתקנה האשה את העציץ ע"י חזקה בזרעים כגון דנוכש או עודר כמ"ש רש"י וע' ב"ש אה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ב מש"כ להדיא דאם עשתה חזקה מגורשת אפילו לא פסקה היניקה דל"ד לשאר מחובר דאין ניתן מיד ליד וכאן הא ניתן מיד ליד ורק לטעמא דהרשב"א בשם הירושלמי דילפינן מספר גם בכה"ג אינו גט עיי"ש:
ודבריו אינם מוכרחים ומדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ג משמע להדיא שאין כאן פלוגתא כלל בדין זה וגם לטעם הירושלמי דיליף מספר כשר בכה"ג במחובר דעציץ הניתן מיד ליד ועיי"ש בסוף התשובה מש"כ וז"ל ועוד דאפילו בגיטין אין הפסול מחמת שנכתב ונחתם על המחובר וכו' ותדע שאפילו כתבו על עלה של עציץ נקוב ונתן לה את העציץ ד"ת לכו"ע כשר וכו' ולא אסרו מחובר לקרקע אלא במחובר לקרקע ממש שאפילו נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד ובירושלמי מפיק לה מוכתב לה ספר מה ספר וכו' כלומר דמדאפקי' רחמנא לספירת דברים אלא בלשון ספר קמל"ן דספירה בתלוש הניתן מיד ליד כספר בעיא וכו' עכ"ל ומשמע מדבריו דגם דרשת הירושלמי אקרא דונתן בידה סמיך דבעינן דבר הניתן מיד ליד ובעציץ נקוב כשר גם להירושלמי תדע דהלא מתני' מפורשת הוא בגיטין שם על יד של עבד ונותן לה את העבד והא לגבי מילי דאורייתא עבדים כמקרקעי דמי וכמ"ש התוס' ב"ק י"ב ע"א ד"ה אנא וע"כ דבכה"ג שנותן לה מיד ליד כשר לכו"ע אמנם י"ל דשאני עבד לפימ"ש בא"מ אה"ע סי' קל"ו ס"ק ג' לפסול מחובר ע"י קנין חזקה להפוסקים דמהני גם קנין אחר בגט משום דהוי כמו טלי גטך מע"ג קרקע עיי"ש וא"כ בעבד דמהני בי' ג"כ קנין משיכה כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ו ס"ה ודאי דכשר דזה הוי נתינה מיד ליד וז"פ [עתה ראיתי בס' המאיר לעולם שמתרץ קושית הק"ע הנ"ל במ"ש לחלק את הענינים דכאן לא קפדינן על דין קרקע רק על דין מחובר וכ"כ שם גם לגבי דין שחיטה בציפורן עיי"ש וכיון בזה למש"כ גם בס' תפארת ירושלים על משניות גיטין פ"ב אות י"ג עיי"ש וז"נ] ובשי"ק על הירושלמי פ"ב דגיטין שם ה"ג הקשה עמ"ש הרשב"א דבקרקע גם אם נתן לה את הקרקע פסול והקשה ג"כ מהא דעבד דכשר עיי"ש והנה לבד מה שכתבנו לעיל לחלק דעבד שאני משום שנקנה ג"כ במשיכה הנה במח"כ הרכיב את הנושאים בהרכבה שאינה קולטת דלהדיא מפורש בשו"ת הרשב"א הנ"ל לחלק בין מחובר לקרקע ממש דבזה פסול אפי' אם נותן לה את הקרקע ובין מחובר כה"ג דעציץ נקוב דודאי כשר מה"ת לכו"ע כיון שניתן מיד ליד ממש וכנ"ל וכן מיושב עפי"ז ג"כ משה"ק שם על טעמא דהרשב"א דממעט מחובר מקרא דונתן ממ"ש בת"כ פ' בחקותי בשקל הקודש מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול אפילו בעבדים ובקרקעות ת"ל בשקל הקודש ואס"ד דמונתן ממעט קרקעות תיפוק דכתיב ונתן ערכך ביום ההוא א"ו דלא ממעטינן קרקעות מונתן ע"ש:
ולק"מ לפי"ז דרק קרקע ממש ממעט מקרא דונתן אבל לא עבדים ועציץ נקוב דאיפשר בנתינה מיד ליד וכנ"ל ושפיר ממעט בתו"כ מקרא דבשקל הקודש גם קרקע דניידי וגם זו"ז במחכ"ת לא הקשה כלום דעיקר מאי דממעטינן לי' מהאי קרא הוא משום דכתיב ונתן בידה דבעינן דבר הניתן מיד ליד אבל לא מונתן לחוד דודאי גם בקרקע שייך נתינה אם מקנה אותה בשטר וכה"ג [והארכתי בזה במק"א במאי דפליגי הראשונים ז"ל בדין אי מקדשין במחובר שהביא הרשב"א בתשובה שם הראי' מן התוספתא דקידושין המקדש בעיה"נ וביושביה באשרה ובפירותי' וכו' א"מ דמשמע דבמחובר דעלמא מקודשת ועיין ר"ן ריש קידושין ובאה"ע סי' ל"ב ס"ד ובאחרונים שם וכתב במקנה בקו"א ה' קידושין סי' כ"ז ס"א בטעם האוסרין דלא ס"ל ללמוד קידושי כסף מקידושי שטר לכל מילי דפסול בכתיבת גט דא"כ לריה"ג נימא נמי דאין מקדשין באוכלין ובב"ח והא ודאי ליתא אלא דס"ל דילפינן נתינת הכסף בקידושין כמו נתינת השטר בגיטין וקידושין דממעטינן מחובר משום דל"ש בי' נתינה ה"ה דל"ה נתינה לענין קידושין ומחלק שם לפי"ז בין קרקע דניידי ובין קרקע דלא ניידי עיי"ש והא ליתא דודאי גם בקרקע ממש שייך נתינה אם מקנה לה ע"י שטר שנותן את השטר לידה וברבות הימים מצאתי ג"כ סברא זו בחי' רעק"א בליקוטים שם סי' ב' וז"פ דהוי נתינה ממש מידו לידה דע"י שמקבלת השטר זכתה בקרקע אלא דאף דזה חשיב נתינה גבי קידושין וכיו"ב דל"ב נתינת זה הדבר דוקא וסגי לן במה שנתן לה שוי' של הקרקע מ"מ גבי גיטין דבעינן שיתן לה זה הגט לידה בזה ודאי דל"ח נתינה מיד ליד בקרקע דלא ניידי והארכתי בביאור דברי הראשונים ז"ל בחי' אלפס מ' קידושין ואכ"מ]:
ולפי"ז לכאורה אינה מובנת הוכחת הר"ן והרא"ש מש"כ דע"כ איירי שנותן לה את העציץ במקום שפסקה היניקה דאי לא לא קנאתו הא אף אם לא קנתה אותו במשיכה או בהגבהה מ"מ איפשר שתקנה אותו ע"י חזקה שתחזיק בו כדין קרקע. אמנם כפיה"נ אזיל בזה הר"ן לשיטתי' דס"ל בר"פ הזורק דל"מ קנין אגב בגט משום דבעינן ונתן בידה וממילא דלדידי' גם קנין חזקה ל"מ אמנם להני דס"ל דמהני ג"כ קנין אחר גבי גט עיין א"מ אהע"ז סי' קל"ו ס"ק ג' וע' תו"ג סי' קל"ט הי' איפשר לפרש לפי"ז פלוגתת אביי ורבא אלמלי פי' רבותינו הראשונים ז"ל להיפוך דאה"נ דאיירי בגוונא שהעציץ עומד על מקומו בקרקע שיונק ממנה ומ"ש אביי דשקיל לי' ויהבה ניהלי' היינו שמקנה לה את העציץ ע"י חזקה כדין הקרקע ולדידי' אין לחוש שמא תגביה את העציץ למעלה ויפסק היניקה דהוי כמו מחוסר קציצה משום דלאביי לשיטתו הא ביארנו דס"ל דגם במונח ע"ג יתידות חשיב מחובר לקרקע ולדידי' אין לחוש שמא יקטום ויפסיק יניקת העציץ ע"י שיטלנו בעלי' או יתן תחתיו דבר המפסיק וכן ל"ח לשמא יקטום מן העציץ אבל לרבא לשיטתו דס"ל דאם מונח ע"ג יתידות היינו שמגביה את העציץ מן הקרקע מיד חשוב כתלוש נמצא שאם יגביה את העציץ ליתן לה יפסיק יניקתו והוי מחוסר קציצה והיינו דקאמר גזירה שמא יקטום היינו דיש לחוש שמא יגביה אותו ויפסיק עי"ז את היניקה ויתנו לידה כדין המטלטלין להתגרש בו ע"י קנין משיכה והגבהה דהא לרבא חשיב בזה כתלוש והוי כמו מחוסר קציצה ולא נצטרך לחלק מעתה בין דיני שבת לדיני גיטין כמ"ש הר"ן דאף דלגבי שבת חשיב כתולש בכה"ג מ"מ גבי גט לא מיקרי זה מחוסר תלישה ואדרבה נאמר דדין שניהם שוין לכל חד וחד כדאית לי':
ויתיישב בזה ג"כ משה"ק הב"ח מובא בב"ש שם סי' קכ"ד ס"ק י"ב שהקשה על מה שפירשו הראשונים דחייש רבא שמא יקטום העלה והוי לה קציצה מן המחובר כמ"ש רש"י ז"ל והקשה הא כבר הוכיחו הראשונים ז"ל דאביי ורבא ע"כ איירי בנותן לה במקום שנפסק היניקה וכנ"ל ולאו מחובר הוא מעתה וע"כ לדחוק ולפרש דחיישינן שמא יקטום קודם שיפסוק וכמ"ש בב"ש שם ובק"נ על הרא"ש אות מ' ולדברינו א"ש דזה גופה חיישינן שמא יקטום את היניקה ולכן פוסל רבא אף אם מקנה לה העציץ כמו שהוא חשיב מחובר ועומד על הקרקע ולכאורה נכון הוא אלא שלפי שרבותינו הראשונים ז"ל לא ניחא להו לפרש כן עלינו ללכת בעקבותיהם ולהקל דגם אם פוסק יניקת העציץ ממקומו מ"מ לאו מחוסר קציצה הוא מן התורה ואינו פסול אלא מדרבנן משום גזירה שמא יקטום וכנ"ל. ומ"מ גם לפי דבריהם ז"ל שמפרשים פלוגתת אביי ורבא בשמקנה לה את העציץ במקום שנפסק יניקתו נמי י"ל דאביי ורבא אזלי בזה לשיטתם וכנ"ל דלאביי דס"ל דאף אם מגביה את העציץ מן הקרקע מ"מ מיחשב כמחובר וע"כ דלפי"ז איירי דוקא בעלי' או בגונא דמפסיק את היניקה ע"י דבר המפסיק את היניקה וכמ"ש ברא"ש ור"ן א"כ הא אין לגזור בשעת הגירושין שמא יקטום דבשעה זו הא תלוש הוא לגמרי וכנ"ל ל"כ לרבא לשיטתו דאיהו ס"ל דגם אם מגביהו קצת מן הקרקע חשיב כתלוש וא"צ לחדש דבר לדידי' להפסיק יניקתו ורשאי הוא לגרשה גם במקום שהוא עומד אלא שמגביה אותו מן הקרקע ודאי דלדידי' יש לחוש שמא יקטום העלה מן המחובר קודם שהגביה אותו ג' טפחים מן הקרקע דאז כלבוד דמי וחשיב ודאי כמחובר עדיין והוי מחוסר קציצה וגם זה נכון ודו"ק: