לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה א · פלג ך
ומעתה נבוא להמשיך שתי המסכתות אליבא דשני השיטות הנ"ל הן לדעת התוס' ז"ל דס"ל דגם בששניהם מוחזקין נמי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' והן לדעת החולקין וס"ל דבכה"ג אמרינן דברי עדיף ותחלה נייחד הדיבור עפ"י שיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכמו שנאמר בע"ה:
הנה כבר הוכחנו מהא דשלהי ב"ק כמש"כ האחרונים דספק גזל התורה התירה ומשו"ה הוא שהתירו בכ"מ דבר שאינו מקפיד אף שיש להסתפק לעולם שמא מקפידין הבעלים וה"ט נמי מה שהתירו חז"ל לקנות אצל הגזלן במקום שי"ל מיעוט משלו וכן גם הא דכר וכסת שמותר לקנות מן הסורק מפני שאינו רק ספק גזל ובשינוי החוזר ג"כ קונה וכמו שביארנו בע"ה. והיינו שיש סברא לומר דחלוק דין גזל מכל האיסורין וכמ"ש באו"ת דגלי קרא דמי בע"ד יגש אליהם דרק גזל ודאי הוא דאסרה תורה אבל לא גזל ספק ואין חילוק כלל בין ספק במקרה לספק בתולדה וכמשנ"ת:
ולפי"ז יש לדון ולומר דהיינו נמי טעמא דדין זה שהוכיחו התוס' בר"פ הבית והעלי' דגם בששניהם מוחזקין בו אמרינן דלאו ברי עדיף ואוקי ממונא בחזקת מרי' ואין מוציאין מיד הטוען שמא משום דכיון דכל עיקרו של ספק איסור גזל אינו, אסור מה"ת אלא שחכמים אסרוהו שמשו"ה הוא דאמרינן בשלהי ב"ק שמותר להכניס א"ע בספיקו ולקנות לכתחלה דבר שאיפשר להסתפק עליו שהוא גזל כיון שבלא"ה אין החפץ ת"י הבעלים וכיון שכן שפיר י"ל דכיון דבכל גווני מיהת אין על הטוען שמא דררא דאיסורא דאוריתא לא חייבוהו חכמים על הספק רק בא"י א"פ משום חזקת חיובא דידי' או בכל ספק גזל הנמצא בחזקת הבעלים ומשום שהחזקה מסייעת להטוען ברי והטוען שמא כיון שאין לו חזקה שמסייע לו לכן מתחייב אבל בכי ה"ג ששניהם מוחזקין בו בשוה לא חייבוהו חכמים לזה שטוען שמא כיון שגם הוא מוחזק בדבר הזה אף שהטוען ברי ג"כ מוחזק בו ויד שניהם שוין בה לא עדיף כח הטוען ברי ולא מגרעינן כחא דהטוען שמא משום ספיקא דאיסורא דאית בי' כיון דמותר מה"ת לא אסרוהו חכמים אלא במקום שאין לו להטוען שמא שום חזקה על החפץ אבל במקום שגם איהו מוחזק בו לא חייבוהו חכמים ואין מוציאין מחזקתו מטעמא שכתבנו בשם הש"א ז"ל משום דכיון שיד שניהם שוין בה מפקינן מיד הטוען שמא שיש לו בו ספק איסור לא תגזול ונותנין ליד הטוען ברי שא"ל שום ספק איסור דז"א ומשום דהאי ספק איסור גזל התירה התורה ורבנן לא אסרוהו היכי דיש לו להמסתפק איזה חזקה על החפץ ורק במקום שאדרבא החזקה מסייעת לאידך כמו חז"מ או חזקת חיובא בזה הוא דאסרוהו חכמים מספק ואוקמי' בחזקתי' ושפיר אמרינן כאן בשנים אוחזין דגם באם אחד טוען ברי כולה שלי והשני שמא כולה שלי זה ישבע על הברי וזה ישבע על השמא ויחלוקו וכמשנ"ת בשיטת התוס' בע"ה:
וא"ש מה דקאמר אביי לתרץ משנתנו דזה נשבע וזה נשבע ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' משום דחיישינן לספק מלוה ישנה ולא קאמר דחיישינן שמא י"ל איזה ספק בגוף הגבהת הטלית [וביותר תיקשי למ"ש בשטמ"ק ב"מ שם בשם מהר"ש די וידאש דלא אמרה אביי אלא גבי תופס בטליתו של חבירו וכדומה אבל לא בלוה ונפקד ובאו"ת בכללי מיגו סס"ק ע"ד קבע בה מסמורות עיי"ש ודאי תיקשי למה ל"ק האי ספיקא בהגבהת הטלית עצמו] וע"כ דה"ט משום דאם הי' לו איזה ספק על הטלית עצמו ודאי שהי' מיפטר מה"ט דחשבינן לי' מוחזק ול"ח אלא לספק מלוה ישנה וכיו"ב דחשוב כא"י א"פ ואף אי מדמינן לה לא"י א"נ מ"מ אסור להשתמש עם החפץ משום מאן שם לי' וכמשנ"ת וא"ש הכל בע"ה:
ויש להוסיף עוד ולומר דהיינו דקמל"ן תנא דמתניתין דריש ב"מ דאף דמוכחינן משמעתין דשלהי ב"ק דע"כ ספק גזל מותר מה"ת וגם מדרבנן א"ח אלא במקום שיש להבעלים איזה חזקה בגווה אשר לפי"ז ע"כ מוכח ג"כ דבמקום ששניהם מוחזקין נמי אין מוציאין מיד הטוען שמא ולאו ברי עדיף וא"כ לכאורה בהאי דינא דשנים אוחזין בטלית ל"ש שבועה גם באם כ"א טוען ברי כולה שלי משום מיגו דחשיד אממונא, דהא ממ"נ אם יש לו ספק בהגבהת החפץ הא דינא הוא דליפטר ואם חשוד הוא לגנוב את החפץ בטענת שקר הא חשוד נמי אשבועתא ולמה ישבע וקמ"ל תנא דאעפי"כ ישבע משום דאף שאין לנו לומר שיש לו ספק על גוף הטלית מ"מ הא י"ל שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו מכבר דבזה באמת חייב מטעמא דאמרינן לעיל דהוי כא"י א"פ או משום מאן שם לי' וכו' ושפיר אשמועינן דזה ישבע וזה ישבע וכנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:
והנה תמו דברינו מה שנדברנו עד כאן לפי שיטת התוס' ז"ל דס"ל בב"מ קט"ז דגם בששניה' מוחזקין נמי אמרינן דאוקי ממונא בחזקת מרי' עתה נמשיך את הענינים גם עפ"י שיטת רבותינו הראשוני' שחולקים ע"ז וס"ל דבששניהם מוחזקין אמרינן דברי עדיף שכבר כתבנו דלישנא דמתניתין דריש ב"מ כוותייהו דייקא ובעקבותיהם נלך לנו בדרך אחרת וכמו שנאמר בע"ה:
הנה ידוע מ"ש בנוב"י ז"ל אה"ע מ"ק סי' נ"ט דגוף דין זה שהמציא הרמב"ם לחדש שבדבר שאין בעה"ב מקפיד הוי ס"ק חידוש הוא ולא זכה לבוא על מקורו מאין המציא חידוש זה ואלמלי לא נאמר בדברי הרמב"ם שאחריו אין להרהר הנה הדבר תמוה מאוד ומה בכך שאין בעה"ב מקפיד מ"מ כל זמן שלא הפקירו בפירוש במה יצא הדבר מחזקת מ"ק עיי"ש מ"ש עוד דלולי דמסתפי ה"א דהרמב"ם מיירי בלוקח הדבר בפני חבירו ורואה בשעה שלוקחו וכיון שהוא דבר שאינו מקפיד עליו מסתמא מוחל לו בשעת לקיחה וזכה בו מדעת חבירו ומוכיח כן גם מדברי הפרישה דאיהו נמי מפרש דהרמב"ם מיירי בפניו עיי"ש וכבר כתבנו לעיל בפלג ד' דגם המקור שהביא בס' ני"צ סי' ו' מהא דסופי תאנים בפסחים ד' ו' כבר נדחה בשו"ת ח"ס אה"ע סי' פ"ה דהתם שאני דמדמוסק ובוצר שדהו ומשייר פירות הרעות הוי טפי גילוי דעת להפקיר כעין פרט ועוללות ואומדנא דמוכח הוא יעו"ש ומכיון שלא מצינו חבר להרמב"ם ז"ל בדבר הזה הנה טפי משמע לומר דלא ס"ל לרבותינו הקדמוני' ז"ל האי חידושא ואליבא דידהו נראה לפרש איפכא האי ברייתא דשלהי ב"ק דת"ר מסתתי אבנים א"ב משום גזל מפסגי אילנות מפסגי גפנים וכו' בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם י"ב משום גזל אין בעה"ב מקפיד עליהם הרי אלו שלו ודקדקנו לעיל במאי דשני תנא בלישני' דגבי מסתתי אבנים תנא דא"ב משום גזל וגבי אינך בזמן שאין בעה"ב מקפיד נקט לישנא דהרי אלו שלו ועמ"ש לעיל בזה ולפי שיטת רבותינו אלה הראשונים ז"ל שלא הזכירו כלל איזה היתר בדבר שאינו מקפיד י"ל דה"ט דדייק תנא בלישני' ונקט גבי מסתתי אבנים דא"ב משום גזל לפי משמעות הברייתא שלא נמצא כלל שום אדם שיקפיד על פסולתן של האבנים וסתמן הפקר הן ולכן אין בהן משום גזל ומותרין לכל העולם לא כן גבי אינך מפסגי אילנות וגפנים שבהנך הא נמצאים לפעמים בנ"א שמקפידים וכמ"ש בזמן שבעה"ב מקפיד י"ב משום גזל שני תנא בלישני' ותנא דבזמן שאין בעה"ב מקפיד הרי אלו שלו פירוש דלאו דמותרין לכל העולם דזהו א"א כיון שהן הן הדברים שנמצאים בנ"א דקפדי עלייהו ורק לגבי דההוא גברא הפועל המפסג המנקף והמנכש שידוע לו שאין בעה"ב מקפיד עליהן לגבי דידי' מותרין לו והרי אלו שלו דזה דומה למש"כ בנוב"י שם בלוקח דבר בפני חבירו ורואה בשעה שלקחו שכיון שהוא דבר שאינו מקפיד עליו מסתמא מוחל לו בשעת לקיחה וזכה בו מדעת חבירו וכאן נמי להא דמיא כיון שהבעה"ב אינו מקפיד על הפועל המפסג וכו' מסתמא מחלן לו וכנ"ל ודוקא לדידי' הוא דשרי אבל לאחריני אין מותרין ויש בהן משום גזל כיון שיש בני אדם שמקפידין על אלה הדברים וי"ל נמי דאף אם רובא דעלמא אינם מקפידין מ"מ אסורים וי"ב משום גזל משום המיעוט המקפיד והיינו דס"ל להאי תנא דספק גזל אסור מה"ת וא"כ הא בכל הנך יש בהן דררא דאיסורא דאורייתא ולכן ספיקן להחמיר והיינו נמי מאי דקסמיך לה האי מימרא דרב יהודא דאמר בכשות וחזיז דא"ב משום גזל ובאתרא דקפדי י"ב משום גזל לפי משנ"ת. לעיל דרב יהודא ודאי דס"ל ספק גזל אסור מה"ת דהרי איהו הוא דס"ל לעיל קי"ח מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב דבו"ש ברי עדיף וביארנו לעיל בשם הבאי"צ דה"ט משום דס"ל ספק גזל אסור וכיון דלדידי' הוי ספק איסור ולהשני הטוען ברי אין לו שום ספיקא דאיסורא לכן חייב ולדידי' ודאי יש להחמיר בספיקא בדבר שאינו מקפיד כדין ספק איסור תורה וכנ"ל:
ולפי שיטה זו ודאי מסתבר לומר בטעמא דא"י א"פ חייב כמ"ש בש"א קונטרס רו"ס אות י"ח דהוא משום דאוקי חז"מ נגד חזקת חיוב ויד שניהם שוין בזה ולכן כיון דלהטוען שמא אית לי' ספק איסור גזל ולהטוען ברי לית, לי' שום ספק לכן מוציאין מזה וניתנים לזה וממילא נמי דה"ה בדבר ששניהם מוחזקין צריכים ג"כ לומר דבו"ש ברי עדיף ומוציאין מיד הטוען שמא וכשיטת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל שהבאנו וא"ש מאוד מאי דתנינן במתני' דריש ב"מ שנים אוחזין בטלית ז"א אני מצאתיה וכו' זה ישבע וכו' וזה ישבע וכו' דמשמע מלישנא דמתניתין דבענין דוקא שישבע בבירור שי"ל בה פחות מחצי' אבל באם אחד טוען ברי והשני טוען שמא הגבהתיה קודם בו"ש ברי עדיף ונותנים לו את כולה וכמ"ש בפני יהושע במקומו שם לדייק כן וכנ"ל. ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה: