אור ברסלב
לפלגות ראובן חלק ב מערכה ז › פלג ד

לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ז · פלג ד

פלג ג

נחזור לעניננו דלדעת הר"ן ז"ל שוה דין דשב"ע ממש לדיני ממונות דשלא במקום חזקה מהימן ע"א בתרווייהו ורק במקום חזקה הוא דאין ע"א נאמן וכנ"ל וכן מטין ג"כ דברי הרמב"ן המובאים בר"ן פ' התקבל הנ"ל וכמ"ש המהרי"ק והשו"ת מיימוני שהביא שם בש"ש ש"ו הנ"ל ולכאורה קשיא לפי"ז להני ראשונים ז"ל שהבאנו לעיל דס"ל דגם בשארי איסורים אין ע"א נאמן כנגד חזקה א"כ תיקשי למה צריך קרא גבי דשב"ע דאינו פחות משנים מאחר דאמרינן דגם גבי דשב"ע דא"נ ע"א הוא דוקא כנגד חזקה א"כ דינו שוה לשאר איסורין ולמה לן ג"ש דדבר דבר. ומצאתי קושיא זו בפנ"י שלהי גיטין וכן בחידושי מהר"ם לובלין ריש מ' גיטין וכן בחידושי כ"ס ובדורל"צ ד' ו' הביא ג"כ קושיא זו בשם הפנ"י וכתב שם להוכיח מזה דאה"נ דס"ל לב"ה דגם בשארי איסורין נאמן ע"א גם נגד חזקה וכאן בדשב"ע א"נ לאסור אבל להתיר נאמן ולב"ש כתב שם להיפוך משום דלב"ש לק"מ קושיא זו ובאמת לדידהו א"נ ע"א כנגד חזקה גם בשארי איסורים וקרא דדבר גבי דשב"ע צריך דלא נימא לדידהו דאיסור מח"ג דכתיב בקרא הוא בשנתגרשה ע"י ע"א כדי שלא תיקשי ת"ל משום סוטה עיי"ש:

ואף כי אין משיבין על הדרוש אבל כאן הדברים תמוהים דלבד מה דעדיין תיקשי לאינך ראשונים ז"ל דפליגי ע"ז וס"ל דא"נ ע"א נגד חזקה בשארי איסורין א"כ תיקשי לדידהו למה לן קרא גבי דשב"ע כיון שהוא מוכרח לדבריו מהא דב"ה ועוד אם כדבריו ז"ל למה לא הביאו זאת שם בסוגיא דיבמות ולהוכיח כן מהא דצריך קרא דדבר דבר ליבא דב"ה גם מש"ש להוכיח מזה לב"ה דנאמן בכל האיסורין גם נגד החזקה ומוקמינן ג"ש דדבר דבר רק לאסור אבל להתיר נאמן גם ע"א וכמ"ש בתוס' שם הנה המעיין יראה דאין זה מוכרח והתוס' לא כתבו שם כן רק לתרץ הסוגיא דמקשה בתרתי חדא דהוא נגד חזקה ועוד דהוי דשב"ע ומתרץ חדא מהא דחזקה וע"ז תירצו התוס' די"ל דלהתיר נאמן אבל ודאי דיותר יש לומר בפשוטא לפי מאי דמסיק לב"ה דנאמן ע"א בכל האיסורין גם נגד החזקה דבדשב"ע א"נ בין לאסור בין להתיר וז"פ וברור] וטפי הי' נראה לומר בישוב קושיא זו דאה"נ דהיינו דפליגי בזה הקדמונים ז"ל וחדא באידך תליא לפי"ז דלמ"ד דבכל האיסורין נאמן ע"א גם נגד חזקה אמרינן דצריך קרא דדבר דבר דבדשב"ע אינו פחות משנים גם שלא במקום חזקה ולהני ראשונים ז"ל שהבאנו משמם דס"ל דגם בדשב"ע נאמן עד אחד שלא במקום חזקה ולדידהו אה"נ דיש לומר דסבירא להו דבשארי איסורים גם כנגד חזקה נאמן עד אחד וכמו שהבאנו דפליגי בזה הקדמונים ז"ל ביו"ד סי' קכ"ז תדע שהרי כבר הבאנו שיטת הר"ן ז"ל דס"ל בקידושין גבי קדשתי את בתי דנאמן ע"א גם בדשב"ע אם אינו מוציאן מחזקה ולשיטתו נמי דס"ל בחולין פ' גיה"נ דגם גבי ממון נאמן ע"א שלא כנגד חזקה ומצינו נמי דס"ל בשארי איסורין דאה"נ דנאמן ע"א גם במקום חזקה וכמ"ש בקידושין שם פ' האומר ליישב שיטת ר"ת שלא כדעת התוס' דבעינן שתיקת הבעלים שיהי' כמו הודאה רק דכן גזה"כ שיהא ע"א נאמן במקום שתיקה ולאו משום הודאה רק מדין נאמנות העד ואף במקום שהבעלים אינם יודעים בדבר כלום עיי"ש וכן הביא גם הש"ך שם ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז בשם הר"ן דס"ל כן דנאמן ע"א באיסורין גם נגד חזקה ושפיר יש לקיים דברינו הנ"ל ולהשוות דברי הראשונים ז"ל לתרץ קושית הפנ"י והמהר"ם לובלין הנ"ל ולכו"ע איכא נ"מ בין דשב"ע לשארי איסורים וכמשנ"ת:

אמנם מצאתי ראיתי לבעל פנ"י בריש גיטין בתוד"ה הוי דשב"ע כו' אור"י משום דבהאשה רבה כו' מספקא לן וכו' שהקשה שם דלמאי דס"ד דבטבל וקונמות נאמן ע"א להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואינו בידו א"כ גם מדשב"ע נמי לא מקשה הש"ס הכא מידי דהא שפיר י"ל דדשב"ע דאיירי בי' קרא דדבר דבר הוא דלאוסרה א"נ אבל להתיר הא י"ל דמהימן וכמ"ש בתוס' יבמות שם שהרי כן קיימא השתא התוס' בדבריהם דעיקר תירוץ הראשון דע"א נאמן באיסורין משמע לי' לחלק בין להתיר מלאסור ונדחק ליישב דברי התוס' ומשבח שם שיטת רש"י במש"כ בדעתו דס"ל דאין לחלק בין להתיר מלאסור ואדרבא י"ל דלהתיר יותר א"נ מלאסור רק דאינו מחלק נמי כלל בין דשב"ע לשארי איסורין דאיתחזק איסורא אלא דמייתי התם דשב"ע היינו משום דבלא"ה פשיטא לן דבכל האיסורין ע"א נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל כיון דאשכחן בדשב"ע דאין ע"א נאמן בדאיתחזק איסורא ולא סמכינן אסברא דא"א חוטא ולא לו משו"ה מספק"ל נמי בטבל וכו' ובשארי איסורין דאיתחזק איסורא וכו' ובזה מדוקדק היטיב לשון הסוגיא שלפנינו בשמעתין דהא דאיתחזק איסורא גופא לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדשב"ע והוא כפתור ופרח עכ"ד:

גם דברי המהר"ם לובלין שם מ"ש לתרץ קושיא זו שהבאנו דלמה צריך קרא דדבר דבר גבי דשב"ע מאחר דגם בשארי איסורין אין ע"א נאמן במקום חזקה מטין כן דבאמת ילפינן שארי איסורין מדשב"ע עיי"ש ואכתי צריך ישוב דאיך נילף מדשב"ע דחמור יותר ומה נעים לנו מ"ש בפנ"י שלהי גיטין לתרץ דעיקר ג"ש דדבר דבר אתא לאשמועינן דאפילו יוצאת מחמת דבר ערוה שזינתה בעדות ברורה אפי"ה תינשא לאחר אבל לעולם דאין ע"א נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא יעו"ש ודבריו ברורים מאד:

ומה מאד יתיישב עפי"ז קושית הדורל"צ שהבאנו בפלג א' משה"ק בדרוש י"ב דלמה צריך ב"ה להשיב האי טעמא דלהכי כתיב ערוה דלא נימא משום ערוה לא תינשא כיון דהאי טעמא לחוד אינו מספיק וכנ"ל ובזה מיושב מאוד לפי מאי דקיימינן השתא דדשב"ע שוה בזה לשארי איסורין דבתרוייהו שלא במקום חזקה נאמן ע"א וכנגד חזקה אינו נאמן א"כ שפיר י"ל דהיינו דקאמרי ב"ה דצריך קרא להשמיענו שלא נטעה לומר דמשום ערוה לא תינשא כדי לקיים את דבריהם האחרונים. מה שהשיבו לב"ש דאה"נ דצריך קרא דדבר דבר לג"ש ומשו"ה כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי והא יקשה לפי"ז למה צריך קרא דדבר דבר להשמיענו דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון דגם בשארי איסורין דינא הכי הוא [דבשלמא לב"ש לק"מ דשפיר י"ל דמשו"ה צריך קרא גבי דשב"ע בכדי שלא נטעה לומר דמשו"ה כתיב בקרא דמח"ג דבלא"ה הא אסורה משום סוטה ונימא דכאן נאמן גם ע"א להוציא מחזקה לכך כתיב קרא בהדיא דבר דמיירי בשני עדים ואין ע"א נאמן נגד החזקה מצד הסברא וכמ"ש בדורל"צ ד' ו' שהבאנו לעיל] ומשו"ה הוא דאקדמו להשיב לב"ש דצריך קרא להשמיענו דאף היוצאת משום ערוה ע"י דבר היינו בעדות ברורה מ"מ מותרת להנשא לעלמא דבזה א"ש מה שצריך גם לדידהו האי ג"ש דדבר דבר דאין דשב"ע פחות משנים והא גם בשארי איסורין נמי דינא הכי רק דקרא אתא ללמדנו דאף שיצאה ממנו ע"י ערוה שנתבררה בדבר דבר היינו בעדות ברורה מ"מ מותרת לעלמא וכנ"ל ומשו"ה הוא דאקדמו תשובתם הראשונה דאי לא הא לא קיימא הא ודוק הטיב כי הדברים נחמדים בע"ה:

ויש לנעוץ עפי"ז סוף המסכת לתחילתה כי בדיבור אחד נאמרו לפי מה שנתבאר דהרי מוכח לפי"ז מדברי ב"ה כאן כהני ראשונים דס"ל דגם בשארי איסורים אין ע"א נאמן כנגד חזקה דמשו"ה הוא שהשיבו להם דקרא אתא להשמיענו שגם היוצאת משום ערוה מותרת היא להנשא וכמשנ"ת וא"כ אפ"ל שוה הוא דין איסורין לדין דשב"ע ושפיר אמרינן בריש מכלתין בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה כו' דלא איתחזק איסורא כו' הוי דשב"ע דפירושו הוא לפי"ז דחדא מילתא היא וכמ"ש הפנ"י בדעת רש"י כנ"ל דמשו"ה נקט שם בסוגיא לתרווייהו משום דהא דאיתחזק איסורא גופה לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדבר שבערוה עיי"ש ולדברינו הוא מוכרח כן מדברי ב"ה כאן שלהי מכילתין דה"ט דהשיבו לב"ש הא דאתא קרא ללמדנו שאף היוצאת משום ערוה מותרת להינשא בכדי ליישב מאי דקשיא לשיטה זו דס"ל דאין ע"א נאמן גם בשארי איסורים במקום חזקה א"כ ל"ל קרא גבי דשב"ע וקאמרי דקרא אתי ללמדנו דגם בכה"ג מותרת היא להנשא לעלמא וע"כ מוכח מכאן דכן הוא הדין באמת דאינו נאמן ע"א במקום חזקה גם בשאר איסורים ושוה האי דינא לדין דשב"ע וכנ"ל ומשני דרוב בקיאין הן ואינו אלא מיעוטא דמיעוטא וכו':

ויומתק עוד ביותר מ"ש במשנתנו המביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ולא מצרכינן שיאמר ג"כ לשמה וקאמר בגמ' שם ד' ג' ע"א משום דאי מפשת לי' לדיבורא אתא למיגזי' ופירש"י דלא שיילינן לי' נמי אי נכתב לשמה משום דסתמא לשמה קמסהיד וסותר א"ע במ"ש לעיל ד' ב' ע"ב בטעמא דרבה שם בד"ה לפי דממילא שיילינן לי' נמי אם נכתב לשמה והוא אומר אין עיי"ש ושם בתוד"ה לפי. ותירצו המפרשים דרק בהס"ד דס"ל דמדינא חיישינן לזה שפיר פירש דשיילינן לי' אבל להמסקנא דרוב בקיאין הן וליכא אלא חששא בעלמא שפיר פירש דסמכינן אהא דסתמא לשמה קמסהיד עיי"ש בפנ"י שהעיר דמ"מ לא סמכינן ארובא במקום דאפשר לברר וכמ"ש המפרשים בהא דרוב מצוין אצל שחיטה דבדאיתא קמן שיילינן לי' ע"ש [וע' מג"א סי' תל"ז ס"ק ד' ובסי' ח' ס"ק י"א ובבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ט' וסי' יו"ד ועתו"ס נדה ל"ו ב' ד"ה נדה דאף דיש לחוש אולי יתברר להיפוך ג"כ ל"ח וסמכינן על הרוב וע"ע שו"ת הגרעק"א סס"י ק"ז מ"ש דסמכינן על רוב גם בדאיכא לברורי לבד מאם חזקה מנגדת לרוב עיי"ש וקצרתי כאן בזה].

ולהנ"ל י"ל לפי משנ"ת דע"א א"נ כנגד רובא דליתא קמן וכיון דמסקינן דרוב בקיאין הן ואינו אלא מיעוטא דמיעוטא א"כ כיון דאף אם יאמר שלא נכתב לשמה ג"כ אינו נאמן ודאי דא"צ לשאלו כלל לפי"ז אם נכתב לשמה ושפיר פירש"י לפי המסקנא דמתני' לא מצריך לי' רק לומר בפ"נ ובפ"נ וא"צ לשואלו כלל אם נכתב לשמה ואמרינן דסתמא לשמה קמסהיד ודו"ק כי קצרתי:

ומעתה עפ"י המבואר בע"ה נבוא לגמור את אשר ייעדנו להסביר פלוגתת ב"ש וב"ה כאן שלהי גיטין וליישב מה שהקשינו לעיל ולבאר נמי דאזלי לשיטתם ג"כ במאי דפליגי בדין כסף קידושין אי בדינר אי בש"פ ונקדים לזה איזה הקדמות:

והנה ידוע מ"ש המהרשד"ם אה"ע סי' ס' מובא במל"מ פ"י מה"ג הכ"א דרק בנשואה הוא דבעינן ער"ד אבל לא בארוסה והיינו משום דקרא בנשואה מיירי דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ובהא הוא דבעינן דוקא ער"ד אבל לא בארוסה:

ובאחרונים הרבו להקשות על שיטת המהרשד"ם הנ"ל. א' משה"ק עליו במל"מ ז"ל שם וז"ל לא ידעתי מנ"ל דקרא דכי יקח אשה ובעלה מיירי בנשואה ועוד הקשו עליו ממ"ש התוס' כאן בשם הירושלמי דפריך לב"ש ל"ל קרא במח"ג ת"ל דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ולא משני דצריך קרא להיכא שנתגרשה מן האירוסין:

וליישב דברי המהרשד"ם הנ"ל נקדים תחלה לבאר ד' התוס' גם דברי הירושלמי הנ"ל ממה שהרבו האחרונים ז"ל לפלפל בדבריהם והנה במש"כ התוס' דבירושלמי משני לעבור עליו בשני לאוין הגיה בפמ"א ח"א סי' ק"ד דצ"ל לעבור בלאו דהא בסוטה ליכא ל"ת אלא עשה לר"י בן כיפר ביבמות י"א ואף לרבנן שם הא מהאי קרא הוא דילפי לאו בסוטה עיי"ש אמנם בדורל"צ דרוש ו' מקיים הגירסא הישנה ומפרש דהכי פריך הירושלמי דלמה כתב רחמנא עיקר הלאו במח"ג וצריך ריבוי לסוטה שנבעלה לכתוב רחמנא עיקר הלאו בסוטה שנבעלה גופה ואז א"צ שוב שום ריבוי למח"ג דממילא אסורה משום סוטה וע"ז תי' לעבור בשני לאוין עיי"ש אלא שפלפל שם בהא דל"ש למימר לעבור בב' לאוין כיון דאין המלקות מתרבים בזה עיי"ש והנה זה לק"מ לפימ"ש ביד מלאכי סי' שמ"ז דרק במקום שאיפשר לאוקמי קרא במקום דשייך מלקות אז אמרינן דניחא יותר מלאוקמי במילתא דאין המלקות מתרבים אבל בלא"ה מוקמינן נמי בב' לאוין גם במקום דלא שייך מלקות עיי"ש שהוכיח כן מכמה מקומות בש"ס:

אמנם אכתי לא א"ש אלא לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאיכא איסור לאו בסוטה לבעלה וכמ"ש בחינוך מ' תק"פ שהרמב"ן מנה בזה הכתוב שני לאוין הא' שלא להחזיר הגרושה אחר שנשאת והב' שלא יבוא הבעל על אשתו אחר שזינתה בעודה תחתיו וע"ע תוס' כתובות מ' ע"א ד"ה ניתי דס"ל דאיכא לאו ועשה בסוטה אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל לפימ"ש במ"מ ספ"א מה' אי"ב ובכ"מ פי"א מה"ג הי"ד דס"ל דליכא איסור לאו בסוטה גם אליבא דרבנן דריב"כ אא"כ גירשה והחזירה עיי"ש. ע"כ דט"ס הוא וצ"ל לעבור בלאו וכמ"ש בפמ"ש הנ"ל:

**(הג"ה [והרבה מן האחרונים מפרשים דב"ש ס"ל כריב"כ דליכא לאו בסוטה כלל והיינו דצריך קרא למח"ג אבל לא משמע כן ולהלן בדברינו יבואר בע"ה דבין ב"ש בין ב"ה מצי סברי בין כרבנן בין כריב"כ ומסתבר דה"ל כרבנן וכמו דקיי"ל כוותייהו באה"ע סי' יו"ד ס"א עיי"ש ור"י בן כיפר יחידאה הוא דס"ל דאיסור מח"ג אינו אלא אם נישאת אבל לא משנתארסה ופלוגתתם מבואר ביבמות י"א דרבנן ס"ל דאיסור מח"ג הוא גם מן האירוסין ומשום דכתיב והיתה לשון הוי' ואירוסין וכמ"ש ברש"י שם וקרא דאחרי אשר הוטמאה קאי על סוטה שנבעלה דאסורה בל"ת וריב"כ ס"ל דאיסור מח"ג אינו אלא מן הנישואין אף דכתיב לשון והיתה משום דקרא דאחרי אשר הוטמאה קאי על מח"ג וממילא לאו בסוטה לית לי' ואפילו זנאי יעו"ש בסוגיא:

ומפרש אני בזה מקרא כתוב בירמי' ג' לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד ואת זנית וגו' שנתקשו כולם בפירושא דהאי קרא שפתח באיסור מחזיר גרושתו ומסיים באיסור סוטה וע' בפ"ת שלהי יומא מש"כ בשם המהרי"ט דבאמת לא נתגרשה כנסת ישראל כלל רק מה שעובדים ע"ז הוי כא"א שזינתה תחת בעלה דאסורה בל"ת ומפרש לקרא מדין ק"ו ומה המחזיר גרושתו אחר שנישאת לאחר. אסורה זינתה תחתיו לא כ"ש דאדרבא עיקר טומאה בסוטה שזינתה איירי ולהכי עביד ק"ו ואת זנית וגו' ובכ"ז ושוב אלי והיינו רבותא דתשובה כמש"ש דגדולה תשובה שדוחה ל"ת אף דכך היא המדה דעשה דוחה ל"ת רק דכאן הא איכא ל"ת ועשה לדעת התוס' בכתובות מ' הנ"ל עיי"ש וזה דוחק לומר דקרא מלמדנו איסור לסוטה מק"ו ממח"ג גם בספר המקנה בפתחא זעירא אות ו' נדחק הרבה עיי"ש. ובאחרונים ז"ל כתבו דכונת הקרא הוא על שני האיסורים גם יחד היינו איסור זונה ומח"ג משנישאת גם יחד והיינו רבותא דדוחה שני לאוין וכ"ז דוחק ולענ"ד נראה בע"ה לחנם נדחקו והאי קרא מתפרש כמין חומר ובפשוטו הן ישלח וגו' והיתה לאיש אחר היינו אירוסין, כמשנ"ת דלשון והיתה הוא אירוסין הישוב אלי' עוד דהא קיי"ל כרבנן דריב"כ דגם גרושה שנתארסה אסורה וכנ"ל וא"כ ע"כ דקרא דאשר הוטמאה אתי לסוטה שזינתה ובכ"ז ושוב אלי נאום ד' ושפיר י"ל דלא נתגרשה כנ"י וכמ"ש אי' ספר כריתות אמכם רק דמיירי כאן מדין איסור סוטה ומקדים לאמור הן ישלח והיתה לדעת שגם באירוסין איכא לאיסור מח"ג וממילא איכא ל"ת גם בסוטה שזינתה וכנ"ל וזה נכון מאוד גם פירש"י י"ל כדברינו במש"ש לפרש האי ל"ת דלא יוכל בעלה הראשון דהא גם איסור סוטה מהאי קרא הוא דילפינן וכנ"ל ויתיישב עפי"ז קושית התוס' סנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה לאמור דיליף משם עריות לב"נ והא האי קרא במח"ג כתיב וב"נ לא הוזהרו בה עיי"ש ולדברינו ניחא מאד דשפיר מיירי קרא מדין זנות דסוטה דגם בב"נ אסור וכמש"ש סנהדרין נ"ח ודבק באשתו ולא באשת חברו ודו"ק:

ועדיפותא דתשובה לפי"ז י"ל כמש"ש עוד בכפ"ת שם לתרץ בשם המפרשים ז"ל דהיינו רבותא דתשובה אף שהמ"ע של תשובה אינה אלא לגבי כנ"י ונהי שראוי שתדחה ל"ת לחזור עם בעלה אבל מי התיר לבעל לעבור על הל"ת ולחזור עמה עיי"ש שהתחיל באגדה ומסיים בהלכה שמוכיח שם מכתובות מ' דגם בכה"ג דוחה ל"ת אף דהעשה אינו אלא לגבי דידי' וכן מוכיח מעשה דיבום דאמרינן דדוחה ל"ת אף דהאי עשה ליכא גבה עיי"ש ובהגהת הגרעק"א השיג ע"ז מד' החו' גיטין מ"א שכ' להיפוך שכיון שבדיד' ליכא עשה היא מוזהרת שלא לעבור על הלאו [וכ"כ ג"כ בב"ב י"ג ולפלא על הצל"ח ברכות כ"ב שחידש דבר דאין השפחה מוזהרת על לאו דלא יהי' קדש גם לדעת הרמב"ם ולא הביא ד' התוס' הנ"ל שמבואר ההיפוך] וההיא דכתובות מ' הלא באמת התו"י מפרשים שם כונת הש"ס דאי אמרה ל"ב היינו משום דבדידה ליכא האי)**

אמנם בתוס' הגרעק"א על משניות הקשה גם ע"ז האיך חל איסור לאו דמח"ג על איסור עשה דסוטה ומבואר בתוס' שבועות כ"ג ב' דאין איסור ל"ת חל על עשה עיי"ש] ולפלא מ"ש בישוי"ע אה"ע סי' קי"ט ס"ק ד' בשם התוס' שבועות הנ"ל ממש להיפוך דס"ל דל"ת חיילא על עשה וז"א וכנ"ל רק עיין פרמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ב' מ"ש לדון בשיטת הרמב"ם דס"ל דאה"נ דל"ת חל על איסור עשה ובמק"א יבואר בע"ה ואין לומר דהוי גזה"כ כיון דחייל דהא י"ל דצריך קרא להיכא דהוזמו עדי הטומאה אח"כ עיי"ש שנשאר בצ"ע [ובפשוטו י"ל דנ"מ מיהת בהאי איסורא דמח"ג לענין שיחול על האשה אם היתה קטנה ומכ"ש דא"ש למש"כ בפנ"י בפתיחה ע"מ כתובות דע"כ האי קרא בקטנה איירי ובטעות פ"פ עיי"ש ולכשתגדל חיילי עלי' ב' האיסורין בבת אחת וכמ"ש כה"ג ביבמות ל"ג עיי"ש ועיין ג"כ תוס' זבחים מ"ה ע"ב ד"ה אבל ודו"ק ויתיישב נמי עפי"ז משה"ק האחרונים כמו כן לב"ש למה צריך קרא לאסור גרושה לכהן דאף אי נימא דלגבי דידי' אם היה הוא קטן בשנאסרה שני האיסורין בזא"ז ואח"כ הגדיל דמ"מ לא חשיב לגבי דידי' איסור ב"א משום דכיון שהאשה כבר נאסרה על כל הכהנים באיסור זונה ול"ח עלי' איסור גרושה לגבייהו ממילא גם לגבי האי כהן שהי' קטן נמי לא מיקרי איסור ב"א ול"ש סברא זו רק באיסור גברא דרמי רק על האי גברא כמו בשימוש בטומאה או בע"מ וכה"ג דאיירי בהו בסוגיא דיבמות שם וכמש"כ ג"כ כן בהקדמת עי"ט לחלק בזה בין איסור חפצא לאיסור גברא וכבר קדמוהו רבנן קשישאי ז"ל ע' בס' מרכבת המשנה פ"י מה' שגגות ובשו"ת שיבת ציון סי' נ"ו וקצרתי מ"מ נ"מ מיהת בהאי איסור דגרושה לגבי האשה עצמה דלגבי דידה ודאי דחשיב איסור **(מ"ע דיבום שכתב דע"כ גם היבמה מקיימת המצוה דיבום הנה אף כי גם בהפלאה כתובות כ"ד ע"ב כתב ג"כ כן עיי"ש מ"מ הנה עיין בס' החינוך מצוה תקצ"ח מפורש כתב להיפוך דהאי מצוה אינה נוהגת רק בזכרים ובשו"ת הרשב"א נמי כתב כן עיי"ש בסי' י"ח מש"כ דמה"ט אין מברכין על מצות יבום משום דהעשה אינה רק עליו ולא עלי' דהוא משום פ"ו והיא אינה מצווה על פרי' ורבי' עיי"ש [ולפלא על בעל באר יצחק יו"ד סי' י"ט שהביא דברי הכפ"ת הנ"ל ומוכיח להיפוך מדברי התוס' יבמות ה' דקרו לעשה דיבום שוה בכל ואישתמט מיני' במחכ"ת כל הני] ועיין ג"כ כתובות ס"ד ע"א מאי דפריך התם מ"ש שומרת יבם דלא אמרינן לה זיל דלא מפקדת ארוסה נמי וכו' ואי איתא דמ"ע דיבום איכא גם בדנדה האיך ס"ד לומר בשומרת יבם זיל לא מפקדת אמנם יש לדחות ודו"ק כי קצרתי ומוכח לכאורה מזה דכך היא המדה דגם בכה"ג שהוא לבדו המקיים את העשה מ"מ דוחה לל"ת ושפיר מסתייע בכפ"ת שם מהא דכתובות לפי פי' אינך ראשונים ז"ל בהא דאי אמרה לא בעינא עיי"ש בשטמ"ק וז"ל ואם מלמדין אותה לומר שאינה רוצית והיא אומרת רוצה אני מא"ל וי"ל בזו דכיון דלדידה איכא איסורא כייפינן לה עד דאמרה ל"ב וכי אמרה הכי מסתמא ניחא לה משום מצוה לשמוע דברי חכמים הרי דאם לא הי' תלוי בדעתה לומר שאינה רוצית שפיר הוי דחי עשה דידי' שהוא לבדו המקיים אותה גם לל"ת דידה וגם היא מותרת בו ועשה דיבום כיון דל"ב דעתה ורצונה ונקנית גם בע"כ ודאי דדוחה לל"ת גם בכה"ג:

אמנם גם לפי דברי התו"י הנ"ל נראה ליישב דשאני מצות יבום דשפיר דחי לל"ת אף אי נימא דהוא לבדו המקיים את המצוה ול"ד להאי עשה דאונס עפ"י מש"כ התוס' בשבת ד"ד ע"א ד"ה וכי ליישב הא דפסחים נ"ט דהיכא דלא פשע אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכן גבי חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר כפו את רבה לשחררה משום שהי' מחזרת וכו' ודומין לאנוסין וכו' הרי דכללא הוא לפי"ז דהיכא דלא פשע שפיר אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ועיי"ש מ"ש עוד לתרץ מאי דאמרינן בעירובין ל"ב ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה משום דהתם נעשה האיסור על ידו דא"ל מלא לך כלכלה וכו' עיי"ש ועיין ב"י או"ח סי' ש"ו האיך קיי"ל לדינא ועיין קידושין נ"ה ע"ב תהי בה ר"י וכי אומרים לאדם חטא וכו' משמע קצת כהאי תירוצא דרק היכא שהיא הגורם להאיסור אמרינן לי' לחטוא בשביל חבירו דאיזה פשיעה פשע האובד עיי"ש ודו"ק כי קצרתי] עכ"פ להאי תירוצא שתירצו התוס' דבמקום שלא פשע אמרינן בכ"מ חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ שפיר י"ל גם בנידון דידן דבכ"מ שלא פשע המקיים את העשה רשאי הוא לעבור ולדחות הל"ת אף שלגבי חבירו ל"ש העשה דמ"מ גם חבירו מותר לעבור על הל"ת כדי שיקיים אידך את העשה משום שלא פשע וכנ"ל וה"ט דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת אף שהיא אינה מצווה על המ"ע דהא היבם לא פשע ושפיר אמרינן לה חטא בשביל שיזכה היבם [והרי מצינו כן גם בעיקר מצות יבום דהתירה התורה איסור אשת אח שגם היא מצווה עליו מפני עשה דידי' אמנם שאני התם דמצותו בכך עתו"ס יבמות ג' ע"ב ד"ה ל"ת ודו"ק] לא כן בהא דכתובות כיון שבא ע"י פשיעה מה שפשע ואנס אותה שפיר כתבו התוס' ישינים דה"ט שאינו דוחה ל"ת משום שהיא אינה מצווה על המ"ע ואינה רשאה לעבור על הל"ת לזכותו שיקיים הוא המצוה כיון שפשע [ואף דלא מיקרי עשה הבאה ע"י פשיעה לענין האי כללא שכתבו התוס' בעירובין ד' ק' ע"א דעשה הבאה עי"פ אינו דוחה ל"ת בכ"מ וכאן הא חזינן דאי לאו ה"ט דאי אמרה לא בעינא וכו' שפיר הוי אמרינן דהוי דחי לל"ת וע"כ כמש"כ הגרעק"א בדו"ח שם בכתובות דכיון דא"א לעשה זו כלל בלא הפשיעה לכן שפיר דחי לל"ת הא מיהת לגבי חבירו דלא נימא לו חטא כדי שיזכה חבירך ודאי די"ל כיון דמ"מ הלא פשע חבירו לכן אינו מן הדין שיחטא הוא ויעבור כדי לזכותו ודו"ק כי הוא פשוט וברור] וה"נ דכותי' בהאי מ"ע דתשובה אף דשפיר הו"ל לדחות ל"ת מה"ט דא"א להאי עשה בלא פשיעה וכמ"ש המפרשים שלא כמ"ש בכפ"ת שם בשם חתנו הא מיהת מהני סברא זו ליישב מ"ש הפס"פ בשם המחברים דשא"ה דהאי עשה ליתא רק לגבי כנ"י לחוד וכנ"ל ולא יצדק במה שהשיג עליהם דגם בפר"י שפיר דוחה לל"ת דשאני כאן כיון שבאה ע"י פשיעה שפשעו תחלה אינו מה"ד שידחה אי לאו דגדולה תשובה ובע"ה בדרושים הארכנו בזה וכאן לקצר אני צריך:

אמנם דע כי לפי"ז ע"כ עלינו לומר דהאי תירוצא שבתוס' גיטין הנ"ל שתירצו דה"ט שאינו דוחה משום דבדידה ליכא עשה ע"כ דלא קיימא לפי סברתם שבתוס' שבת הנ"ל דהא גם התם העבד הא לא פשע והאי תירוצא ע"כ דס"ל כמש"כ לעיל שם בתוס' שבת הנ"ל [אשר זאת היא גם דעת הרמב"ם בתשובה כמ"ש בב"י או"ח סי' ש"ו הנ"ל] דהיכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אם לא במצוה דרבים יעו"ש ואכמ"ל עוד במה שחוץ לעניננו]:

בת אחת דהא קודם שנתגדלה לא הי' עדיין עלי' שום איסור ולהינשא לכהן ולכשנתגדלה חלו עלי' שני האיסורין ביחד ודו"ק כי קצרתי] עוד הקשו האחרוני' כעין זה לב"ש למה צריך קרא לאסור גרושה לכהן תיפוק לי' משום זונה [ובקרבן נתנאל שלהי גיטין הביא קושיא זו בשם יש מקשין הבל ומשום מש"ש לדחות דמי לא עסקינן שגירשה מחמת אהבה כדי שלא תתעגן שהולך למדינת הים או שלא תיפול קמי יבם דבכה"ג גם ב"ש מודי עיי"ש ויפלא עליו שקורא לזה הבל משום תירוץ הנ"ל בטרם שמיישב דלפי"ז לכאורה גם בירושלמי לא פריך מידי בהאי איסור דמחזיר גרושתו דמקשה ת"ל משום סוטה והא י"ל כנ"ל ולהלן יבואר דבאמת דבריו נכונים אלא שקיצר בהם] וכיונו כולם לד"א לתרץ דבאמת י"ל דצריך קרא לכה"ג בשגירשה מדעתה ומרצונה אלא דכאן גבי מח"ג שפיר פריך בירושלמי משום דפשטא דקר דלא יוכל וגו' אדלעיל מיני' קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר דבשלמא לב"ה הא מיירי קרא גם בדבר לחוד כמו בהקדיחה תבשילו אבל לב"ש דלא איירי קרא אלא מער"ד ממש שפיר פריך ל"ל קרא למח"ג [ע' ישוי"ע שם ופנ"י ובנוב"י מ"ת אהע"ז סי' קכ"ט בהג"ה וכבר מבואר כן בחי' הרשב"א במקומו שם בגיטין וכמש"ש דאיכא לאוקמי לקרא בשעבר וגירשה וכו' ומיהו לא מיחוור דבהאי לא משתעי קרא עיי"ש ולפלא על הפנ"י שהעתיק דבריו דבאי לא משתעי קרא והרבה להשיב ממ"ש ביבמות ע"ח דבאי לאיסורא שפיר משתעי קרא וט"ס נזדמן לו ברשב"א וצ"ל כמ"ש ברשב"א שלפנינו דבהאי לא משתעי קרא וכונתו כנ"ל דקרא הא מיירי בשנתגרשה ע"י ער"ד וכבר העיר בזה בש"צ סי' פ"ח עיי"ש]:

ולענ"ד אלולא מסתפינא מרבותינו הגאונים ז"ל הי' נראה לפי"ז לפרש גם דברי הירושלמי כן וכדבריהם ז"ל ממש לפי גירסתנו שם בירושלמי אשר ז"ל קראי מקשו על דב"ש לא יוכל בעלה וגו' אם לאוסרה עליו הרי כבר היא אסורה לו אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל"ת עיי"ש שלא נזכר כלל איסור עשה זולת איסור מח"ג וי"ל דכן הוא האמת דמשני דלאו דקאי קרא בשגירשה מחמת ער"ד דוקא ולאוקמה בלאוי יתירי אלא דאתא קרא להשמיענו דאיכא איסור ל"ת במח"ג אחר שנישאת או שנתארסה לאחר וממילא נדע דאם עבר וגירשה או גירשה מדעתה ומרצונה דמותר בכה"ג לכו"ע ונישאת לאחרים עובר בל"ת אם ישוב לקחתה ואם גירשה מחמת ער"ד באמת לא יחול איסור מת"ג על איסור סוטה הקודם לו בין אם נימא דאסורה עליו באיסור ל"ת או כמ"ד דעיקר איסורה אינו אלא איסור עשה דלא מיירי כלל בירושלמי מזה דשפיר י"ל דהיינו דמשני די"ל דקרא מיירי בשגירשה בא"א שלא ע"י ערות דבר וכנ"ל:

ומיושב קושית הגרעק"א ז"ל הנ"ל דבאמת נוכל לומר דל"ח האי איסור ל"ת אם אסורה עליו מתחילה באיסור עשה וכן לק"מ גם קושית הדורל"צ הנ"ל דהא לא איתרבי מלקות ע"י הלאוין ול"ש לאוקמי בלאוי יתירי בכה"ג ולהנ"ל מיושב דודאי בעינן קרא ללמדנו דאיכא איסור ל"ת במח"ג משנישאת ובגוונא דאינה אסורה עליו באיסור אחר מתחלה וכנ"ל וזה פשוט ונכון לענ"ד:

נשוב לדברינו דממילא נתבאר לך דלק"מ משה"ק על שיטת המהרשד"ם הנ"ל ממאי דלא משני בירושלמי הנ"ל דמיירי בארוסה ונתגרשה בלא ער"ד כמשנ"ת דעיקר קושית הירושלמי הוא משים דפשטא דקרא אדלעיל מיני' קאי דגירשה מחמת ער"ד לכ"ש [ויתיישב נמי עפי"ז משה"ק מהא דבעי קרא גבי אונם לא יוכל לשלחה דאין לומר משום כל ימיו הא נדע זאת מגופי' דקרא ע' ב"ש אהע"ז סי' קי"ט ס"ק ב' ובאחרונים ולהנ"ל איצטריך קרא לענין ארוסה והירושלמי לא פריך רק מפשטא דקרא ודו"ק]. ושפיר יש לקיים דברי המהרשד"ם הנ"ל ולא עוד אלא שבישוי"ע אה"ע סי' קי"ט שם ס"ק ב' מוכיח מדהתו"ס גיטין פ"א ע"ב ד"ה ב"ש דע"כ ס"ל ג"כ כשי' המהרשד"ם הנ"ל [עיי"ש שהקשו במש"ש דב"ש ס"ל אדם עושה בב"ז והא ביבמות ק"ז מבואר להיפוך ולכאורה. לק"מ דשאני הכא דכיון דע"כ נתגרשה מחמת ער"ד לב"ש ואסורה עליו בלא"ה שפיר ס"ל דאמרינן אדם עושה בב"ז כאן דבלא"ה הוי ב"ז ובאמת כתב כן ברשב"א שם לתרץ קושית התוס' ועיי"ש בפנ"י ומזה מוכח דהתוס' ס"ל כשיטת המהרשד"ם הנ"ל ושפיר הקשו לפי מאי דמוקי לה השתא בשראוה שנבעלה וס"ל לב"ש דעושה בב"ז ומשום שע"כ גירשה מחמת ער"ד דא"כ תיקשי ארוסה מאי איכא למימר למה ס"ל שם במתני' לב"ש דגם בארוסה א"צ הימנו גט שני ולכן שפיר הקשו התוס' ומתרצי כדבריהם עיי"ש וקצרתי] ועיין ג"כ שו"ת שיבת ציון סי' פ"ח וסי' פ"ט מ"ש לתרץ שיטת המהרשד"ם מכל משה"ק עליו האחרונים אחת אשר נשאר לנו לתרץ משה"ק במל"מ ז"ל הנ"ל דמנלי' דקרא מיירי בנשואה ועיי"ש בש"צ שנדחק וכתב דאף דזה אמת דרישא דקרא דכי יקח מיירי בארוסה דהא ילפינן בפ"ק דקידושין מהאי קרא קידושי כסף וביאה מ"מ בסיפא דקרא צדקו דברי המהרשד"ם דמיירי בנשואה וכו' עיי"ש עוד נלענ"ד בע"ה לקיים דברי המהרשד"ם במקצת והוא דדבריו נכונים ומוכרחים רק אליבא דב"ש וכמשנ"ת ג"כ מקושית התוס' גיטין פ"א הנ"ל דלב"ש ע"כ רק בנשואה הוא דס"ל דלא יגרש בלא ער"ד אמנם אליבא דב"ה דס"ל או ערוה או דבר ודאי נראה דלדידהו שוה להו ל"ש נשואה ול"ש ארוסה וכמו שנכריח בע"ה דזהו עיקר פלוגתתם בפירושא דהני קראי ובזה יתבארו דבריהם ותתיישב ג"כ הסוגיא שלהי גיטין מכל מה שנתקשינו לעיל ועפ"י זה גופא אזלי לשיטתם במאי דפליגי ריש קידושין והוא הנה מצינו בקידושין ד' ט' ע"ב דרבי יליף קידושי ביאה מהאי קרא דכתיב ובעלה ור' יוחנן יליף מן בעולת בעל וקאמר בגמ' דה"ט דר"י דאי מובעלה הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ומבואר שם בחי' הרשב"א דרבי דיליף מן ובעלה ס"ל כר' יוחנן דס"ל בב"מ צ"ה ובכ"מ בש"ס דמשמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ע ור' יוחנן דיליף מן בעולת בעל ס"ל כר' יאשי' דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד דוקא משמע יעו"ש לכן אין ללמוד מן ובעלה דהו"א עד דמקדש והדר בעיל עיי"ש [ועיין שו"ת חכ"צ סי' ד' מ"ש ליישב קושית הט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט שהקשה בהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי דקיי"ל שם דמותר להלוות ברשות אחד מהם והקשה דכיון דיש לו שני משמעות שניהם כאחד ומשמע נמי כ"א בפ"ע נימא סתם נדרים להחמיר עיי"ש ותי' בחכ"צ סי' ד' דאינו בגדר ספק כלל רק דרך משפט הלשון ברשות שניהם וברשות כל אחד בפ"ע וכ"ה ג"כ בשו"ת הגרעק"א סי' מ"ו עיי"ש] הנה כי כן נראה דה"ט דב"ש דס"ל כר' יאשי' דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע והיינו טעמא דלא מחלקי קרא דערות דבר לתרתי וס"ל לקרא כדכתיב דחדא מילתא הוא ערות דבר שנתברר הערוה ע"י עדים דילפי דבר דבר מממון וכמש"ש בסוגיין וב"ש מי כתיב או ערוה או דבר הרי דס"ל דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע ועיין קצוה"ח סי' ר"צ ס"ק א' מש"ש בשם שו"ת מהר"א ששון סי' נ"ב דפלוגתת ר"י ורי"א הוא רק היכי דכתיב בלשונינו הקדוש וי"ו שהוא"ו הנזכר פעם תהי' כונתו חיבור ופעם פירוד כאמור או וכו' ולדבריו ז"ל הנה ל"ש הא דער"ד ופלוגתת ר"י ורי"א הנ"ל אמנם כבר השיג עליו שם והוכיח מן הסוגיא דב"מ צ"ה גבי אם בעליו עמו דגם במקום דלא כתיב וא"ו המחלקת ג"כ פליגי עיי"ש וז"ב:

**(הג"ה ובקצוה"ח שם מביא ד' הריטב"א בשטמ"ק ב"מ שם שכתב דלא פליגי אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש וכו' אבל באומר יעשה או יתן וכו' ודאי לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מינייהו עיי"ש אשר אם נפרש דבריו כפשוטן נדחה לפי"ז גם ראיית מהרשד"ם שהביא הגרעק"א בתשובה שם דכתב להוכיח דבלשון בנ"א משמע שניהם כאחד מהא דכתב לו עומקא ורומא [לפלא שלא הביא ג"כ מ"ש בשו"ת לחם רב סס"י קצ"א בשם המהריב"ל דבלשון בנ"א תשמע שניהם כאחד וע' ג"כ קצוה"ח שם מ"ש בזה] ולהנ"ל י"ל דשאני התם דהוי כמו קו"ע דמשמע שניהם כאחד. וסבור הייתי ג"כ לתרץ עפי"ז מה דהוי קשיא לי בסוגיא דסנפיר וקשקשת בחולין ס"ו ע"ב דלמ"ד דס"ל דלחלק ל"צ קרא והוא ר' יונתן הנ"ל דס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו א"כ נימא גם התם כן דסגי גם בסימן אחד או קשקשת או סנפיר ונמצא דגם בסנפיר לחוד יהי' מותר ועיין נוב"י מ"ת או"ח סי' קי"ח דקיי"ל כותי' דר' יונתן משום דרבא קאי כוותי' בב"מ צ"ה. [וזה מוכרח כמ"ש בתמורה ה' ע"ב דע"כ רבא ס"ל כר"י ואביי כר' יאשי' ע"ש]:

ועיין ג"כ בשו"ת הגרעק"א שם ובדו"ח מערכה י"א במ' סוכה מ"ש להסתפק הלכה כדברי מי ולרבא תיקשי כנ"ל דליסגי גם בסנפיר לחוד. ולד' הריטב"א הנ"ל י"ל גם בזה דהוי כמו קו"ע וכיון דכתיב כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת ודאי שניהם ביחד משמע אכן הלא ד' הריטב"א הנ"ל לכאורה כנגד הסוגיא דב"מ הנ"ל כמשה"ק בקצוה"ח שם ונשאר בצ"ע והיטיב אשר דיבר בזה בשו"ת שאילת שמואל בכללים כלל י' אות ט' והסביר לן ד' הריטב"א הנ"ל דכונתו שבמקום שמתחייב או מחויב לאחד לעשות שני דברים ודאי דלא מיפטר בעשיית חד מינייהו וכ"ה גם במקום שחייבה תורה במצוה לעשות זה וזה פשיטא שאין נפטר רק בעשיית שניהם כמו גבי תפילין דכתיב וקשרתם לאות ע"י והי' לטוטפות ב"ע הכי י"ל דסגי בחד מינייהו. וכן גבי פלוגתת ר"י ורי"א בקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר אי מערבין לקרנות או לא הכי ס"ד דליסגי באחד מהם שלא יתן מן השני כלום דזה ודאי אינו ורק במקום שהוא תחת סוג התנאי כמו בהא דהשואל אם בעליו עמו שהתורה לא חייבתו בזה בהא הוא דפליגי ר"י ורי"א ועיי"ש מ"ש ליישב עפי"ז קושית הטו"א בריש מגילה במש"ש את יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את פסקי' שהקשה בטו"א דזהו דלא כר"י ורי"א עיי"ש דאי הוי כתיב את יום י"ד וט"ו ודאי דהו"א שחייב בשניהם יחד דזה אינו נופל תחת פלוגתת ר"י ורי"א כלל ודבריו ברורים וצודקים. והדר תיקשי מה שהקשינו בהא דסנפיר וקשקשת כיון דזה אינו חיוב רק בגדר תנאי דאם י"ל הסימנים מותר באכילה א"כ נימא נמי דסגי גם בסנפיר לחוד. ולכאורה הי' אפשר לומר דע"כ מוכח דבעינן שני הסימנים ביחד דאל"כ הו"ל להתורה למיכתב רק סנפיר לחוד להתיר בזה וממילא נדע דכל שיש לו קשקשת ודאי דמותר עפ"י הכלל דכל שיש לו קשקשת י"ל נמי סנפיר אמנם תי' זה לא ניתן להאמר כלל רק לפי מאי דמסיק בסוגיין תנא דבי ר' ישמעאל דבאמת ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר אלא דהתורה כתבה לשניהן משום יגדיל תורה ויאדיר אבל למאי דס"ד לומר דמשו"ה לא כתבה התורה קשקשת לחוד משום דלא הוי ידעינן מאי קשקשת א"כ אין מקום לתירוץ זה דהא לא הי' אפשר לכתוב סנפיר לחוד דהו"א דהוא קשקשת אבל לפי המסקנא ודאי ניחא שפיר ואפשר עוד להוסיף ולומר לפי"ז דר' ישמעאל אזיל לשיטתו דמשמע דס"ל דלא מיבעי או לחלק ובלא"ה משמע נמי כל אחד בפ"ע שהרי מצינו בכתובות ל"ד ובב"ק ע"א בהא דטבחו או מכרו דאו לרבות את השליח ול"צ קרא לחלק דלא נימא עד דטבחו ומכרו להבשר וכמ"ש כה"ג בב"מ צ"ד שם דסד"א עד דמיתבר ומתה וע"כ ס"ל לר' ישמעאל דגם בלא"ה משמע כאו"א בפ"ע וא"כ גם כאן אי נימא דלא ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר כמ"ש מעיקרא תיקשי לן דאימא דסגי גם בסנפיר לחוד ולא תיקשי למה לא כתבה התורה רק סנפיר לחוד משום דלא הוי ידעינן והו"א דהיינו קשקשת ורק בשניהם יכשר וכמ"ש ולכן משני ר' ישמעאל לשיטתו דבאמת גם בלא"ה ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר וא"כ שוב לא קשיא דנימא דסגי באחד מהן וגם בסנפיר לחוד יכשר דא"כ לכתוב סנפיר לחוד והא דכתבה התורה לסנפיר כלל ולא סגי בקשקשת לחוד משום יגדיל תורה ויאדיר ודו"ק])**

ומכיון דס"ל לב"ש כר' יאשי' דשניהם כאחד משמע וצריך קרא לחלק ע"כ דמפרשי נמי להאי קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דג"כ שניהם כאחד משמע וכמ"ש הרשב"א בשיטת ר' יוחנן דמהאי טעמא יליף ביאה מן בעולת בעל וכנ"ל וכן נמי ס"ל לב"ש דג"כ ס"ל כר' יאשי' וקראי מתפרשי לפי"ז אליבא דב"ש הכי כי יקח איש אשה ובעלה דהיינו נשואה דהא ביאה אחר קידושין לכו"ע ודאי נ נשואין עושה וכמ"ש באה"ע סי' נ"ה ס"א והי' אם לא תמצא חן בעיניו משום כי מצא בה ערות דבר דוקא וכתב לה וגו' דהא נשואה היא ובעינן דוקא ערות דבר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דאף אי נימא דב"ש ס"ל כריב"כ ביבמות י"א דס"ל דאיסור מח"ג אינו אלא מן הנשואין מ"מ סגי כאן גם בלא ער"ד משום דהוי זיווג שני וכמ"ש המפרשים דבזיווג שני גם ב"ש מודו דיכול לגרש בלא ער"ד עיין פני יהושע שלהי גיטין ועיין ג"פ ומבואר נמי בפר"ח וכן בבית מאיר אה"ע סי' קי"ט ס"ג דדוקא זיווג ראשון משני הצדדים בעינן שתהי' גם היא בתולה ולא אלמנה עיי"ש וכאן שכבר גירשה הראשון דהוי אצל האחר זיווג שני לכן סגי בשנאה לחוד (וכ"ש דא"ש טפי אי נימא דס"ל לב"ש כרבנן דריב"כ ביבמות שם י"א דס"ל דאיסור מח"ג איכא גם מן האירוסין ומשום דלשון והיתה משמע אירוסין וכנ"ל דה"ט דלא מצרכי כאן ער"ד משום דבארוסה יכול לגרשה גם בלא ער"ד וכנ"ל בשיטת המהרשד"ם דלב"ש ודאי יצדקו דבריו דלדידהו ע"כ האי קרא דער"ד מיירי רק בנשואה דס"ל דצריך קרא לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע וכנ"ל ודו"ק] אמנם ב"ה ע"כ דס"ל כר' יונתן דמשמע שניהם כאחד ומשמע כאו"א בפני עצמו ומה"ט הוא דמחלקי ג"כ ערות דבר דכתיב בקרא דתרי מילי נינהו או ערות או דבר וזהו הפירוש הברור לענ"ד מאי דקאמר שם בגמ' אליבא דב"ה דלהכי כתיב ע"ד דמשמע הכי ומשמע הכי והיינו ממש כלישנא דא"ר יונתן בבבא מציעא צ"ה דכל היכא דלא כתיב או לחלק אמרינן דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפני עצמו וכמשנ"ת לעיל בשם החכ"צ והגרעק"א דלאו משום ספיקא הוא דאמרינן כן אלא דכך הוא משפט הלשון והיינו דאמרי גם הכא גבי ערות דבר דמשו"ה ערוה בדבר ול"כ נמי או ערוה או דבר רק כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי והיינו דמשמע כאו"א בפ"ע וגם משום דבר יכול לגרש אם ירצה ומשמע נמי דאף אם מצא בה ערוה ע"י דבר היינו בעדות ברורה מ"מ מותרת לעלמא וכמש"כ אח"כ והלכה והיתה לאיש אחר דהכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו של ראשון זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו ומבואר בתוס' שם ד' צ' ע"ב ד"ה הכתוב דזה מיתוקמא אפילו כבית הלל ואערות קאי ולדברינו א"ש מאוד דע"כ מלמדנו קרא דמותרת היא להינשא אף שנתגרשה משום ערוה לבד משנ"ת לעיל דאל"ה ל"צ קרא דאין דשב"ע פחות משנים דהא גם בשארי איסורין הדין כן רק דגם זו"ז הא נתבאר דב"ה ס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפ"ע ואתרוייהו כתיב קרא והלכה והיתה לאיש אחר הרי דגם בכה"ג שיצאה משום ערוה ע"י דבר ג"כ מותרת להינשא [וידוקדק עוד עפימ"ש הרשב"א בחי' קידושין ס"ו במ"ש אביי גבי הא דאשתו זינתה בעד אחד דהיא היא ונאמן לאוסרה ורבא פליג ואמר דאין דשב"ע פחות משנים והקשה הרשב"א וכי אביי לית לי' הא דאין דשב"ע פחות משנים והא ילפינן דבר דבר מממון ובשלהי גיטין נמי דרשינן לי' בין לב"ש בין לב"ה ותירץ בחדא תירוצא דאביי מוקי לה לההיא במכחישתו ורבא מוקי לה:

אף בשותק עיי"ש נמצא דשפיר משכחת לה לערוה גם בלא דבר והיינו דאפשר הוא שתיתסר עליו גם בלא עדים דהא ע"כ עלינו לומר אליבא דב"ה דמשמע שניהם כאחד ומשמע שניהם כ"א בפ"ע והיינו ערוה בלא דבר ודבר בלא ערוה וע"כ דמשכחת לה נמי שתיתסר עליו באיסור ערוה גם בלא דבר דהוא עדות ברורה כמו דילפינן בג"ש דבר דבר מממון ורק דגם ע"י ע"א נמי איפשר שתהא אסורה עליו ובזה הוא דפליגי אביי ורבא אליבא דב"ה דלאביי ס"ל דלב"ה משכחת לה שתיתסר ע"י ע"א היכא שאינה מכחישתו דאסורה עליו לדידי' ולרבא דס"ל נמי דגם בשותקת בעינן דוקא שנים מ"מ י"ל דשפיר משכחת לה ערוה גם בלא דבר היכא דנאמן עליו כבי תרי וכמש"ש בסוגיא אי נאמן עלך כבי תרי זיל אפקה והבן בדברים] ומפרשי לקראי הכי לשיטתם כי יקח איש אשה ובעלה והיינו נמי משמע שניהם כאחד כסף וביאה ומיירי בנשואה או דמיירי בארוסה ונתקדשה או בכסף לחוד או בביאה לחוד דהא משמע נמי כאו"א בפני עצמו וכנ"ל ולדידהו לא נ"מ כלל בין ארוסה לנשואה דקראי משמע הכי ומשמע הכי והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר משמע שניהם כאחד ומשמע נמי או ערוה או דבר וכנ"ל ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וגו' דאף אי נימא דס"ל לב"ה כוותי' דריב"כ ביבמות י"א דאיסור מח"ג אינו אלא משנישאת וקרא ע"כ מיירי בנשואה מ"מ סגי בשנאה לחוד משום דכיון שכבר נתגרשה מבעלה הראשון שוב הוי לגבי האחר זיווג שני ובזיווג שני ל"ב לא ערוה ולא דבר וכנ"ל אליבא דב"ש ולפי דרכנו למדנו דבין ב"ש ובין ב"ה מצי סברי בין כרבנן ובין כריב"כ וכמו שכתבנו לעיל בע"ה [ועיין שו"ת הגרעק"א סי' מ"ו הנ"ל מאי דמספקא לי' אי הלכה כר' יונתן או כר' יאשי' ולדברינו בע"ה מכאן נמי סייעתא דהלכה כר' יונתן דהא גם ב"ה קיימי כוותי' וכמו דפשיטא לי' נמי להנוב"י ז"ל או"ח מ"ת סי' קי"ח וקי"ט וכו' שם דהלכה כר' יונתן ומשום דרבא ס"ל כוותי' בב"מ צ"ה יעו"ש וקצרתי] ומיושב היטיב כל מה שדקדקנו לעיל בדברי ב"ה דמפסקי קראי ודרשי לקרא דערות לענין כפי' ודבר אתי לרצון דאם רוצה הוא יכול לגרשה גם בדבר בעלמא והקשינו דאטו כפי' ורצון כתיב בקרא ולמה מרמז ע הא דצריך שנים בתיבת דבר ולא בתיבת ערות ולהנ"ל א"ש הכל דכיון דטעמייהו דב"ה הוא משום דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפ"ע א"כ כשדרשינן לערות דבר ביחד ע"כ האי תיבת דבר אתי להשמיענו על ערות וכמ"ש בלשון נסמך והיינו ערוה שנעשה ע"י דבר והוא עדות ברורה דילפינן ג"ש מממון וכמו שהי' כתוב להדיא ערוה עפ"י שנים עדים ומכיון שמשמע נמי כ"א בפני עצמו וע"כ דרשאי לגרשה ע"י דבר בעלמא גם בלא ערוה כלל ע"כ מסברא ידענו דמרצונו יכול הוא לגרשה גם בעד דבר בעלמא ומ"ש בקרא ערות דבר היינו לענין שאז אסורה עליו ומחויב לגרשה וזה פשוט וברור בע"ה ודו"ק:

ומעתה עפ"י כל הנ"ל נתבאר לנו איך שב"ש וב"ה דפליגי בהא דערות דבר אזלי נמי לשיטתם בריש קידושין דס"ל לב"ש דבעינן דוקא דינר ולב"ה ס"ל דסגי בפרוטה והיינו דסמך ענין לו הא דהאשה נקנית בכסף דהא כבר הוכחנו דב"ש מפרשי להאי קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דהיינו בכסף וביאה וקרא מיירי בנשואה וא"כ ע"כ דלא יליף קידושי כסף מג"ש דקיחה קיחה דהא תקשי לדידהו נימא עד דמקדש והדר בעיל וע"כ דיליף עיקר קידושי כסף מאמה העברי' וכמש"ש בקידושין י"ב והיינו או מקידושי יעוד כמ"ש ברש"י שם או כמ"ש בירושלמי ר"פ שבועת הדיינין דב"ש ילפי מתחילת קנינה של אמה העברי' ומהיקישא דאחרת כמ"ש בפנ"י שם וכיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמה אדינר וכמש"ש בסוגיא וע"כ לית להו לב"ש להאי ג"ש דקיחה קיחה לא כן לב"ה לשיטתם דס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפני עצמו ומפרשי לקראי דמיירי נמי בארוסה וכן מש"ש עוד ערות דבר, מפרשי נמי דאו או קתני או ערוה או דבר ומשו"ה הוא דס"ל דלא נ"מ כלל בין ארוסה לנשואה וסגי בחד מנהון בזיווג ראשון או בערוה או בדבר דקרא מיירי בין בנשואה בין בארוסה וכנ"ל דמשמע שניהם כאחד היינו ביאה אחר קידושי כסף דהוי נשואה ובין בארוסה שנתקדשה באחד מהן ולשיטתם שפיר ס"ל האי ג"ש דקיחה קיחה ומשו"ה הוא דס"ל דסגי בפרוטה ומשום דכל היכי דכתיב בתורה כסף סתם היינו פרוטה וכמש"ש בסוגיין ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה