לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ז
חילוקא דרבנן לסיומא דמ' גיטין ולהתחלתה וכן להתחלת מ' קידושין ובסידורו של בעל התויו"ט
פלג א
תמן תנינן בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ער"ד וכו' ובה"א אפילו הקדיחה תבשילו. ובגמ' שם תניא אמרו ב"ה לב"ש וכו' ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערוה הייתי אומר משום דבר תינשא לאחר ומשום ערוה לא תינשא לאחר לכך נאמר ערות וב"ש האי דבר מאי עבדי לי' נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר וכו' מה להלן בב' עדים וכו':
והנה דברי ב"ה צריכין ביאור במאי דאמרי דלהכי כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי דהיינו כמ"ש רש"י דלענין שכופין אותו להוציא בעינן דוקא עדות ברורה ומ"מ דרשינן נמי לדבר בפ"ע דגם משום דבר לחוד יכול לגרשה דהוא כמו סכינא חריפא דמפסקא לקראי דאטו כפי' ורצון כתיבי בהאי קרא. וביותר צריך להבין למ"ש דגם ב"ה דרשי האי דבר לג"ש דבר דבר מממון דבעי שנים ע"כ אערות קאי והאיך דרשינן לי' לדבר בעלמא. ואף גם זאת כיון דקרא אתי ללמדנו דדבר שבערוה אינו פחות משנים א"כ הו"ל לרמז האי ג"ש בתיבת ערות ולא בדבר דמשמעו רק דבר בעלמא:
עוד הקשה בדורל"צ דרוש י"ב במאי דתפשו כולם בטעמא דב"ה דלהכי כתיב ערוה דלא נימא משום ערוה לא תינשא והקשה באמת למה צריך להו לב"ה להשיב טעם זה כיון דטעם זה לחוד הא לא מספיק עדיין דהא יקשה דהו"ל למיכתב או ערוה או דבר וע"כ צריך לטעם השני דמשו"ה כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי וטעם זה לחוד הא מספיק להשמיענו דאף דמרצונו סגי בדבר מ"מ לענין כפי' אין כופין אותו להוציאה אלא בעדות ברורה א"כ למה השיבו כלל טעם הראשון עיי"ש שנדחק בישוב קושיא זו דאי לאו טעם הא' מפני טעם השני לחוד הו"ל למיכתב האי דבר גבי סוטה בעדות הראשון וזה דוחק:
וליישב כ"ז וכן לבאר ג"כ איך שב"ש וב"ה דפליגי כאן בהאי דינא דגירושין אזלי נמי לשיטתם בהא דפליגי בריש מ' קידושין דלב"ש בעינן דוקא דינר ולב"ה סגי בפרוטה כאשר כן הואילו לבאר כמה מרבותינו האחרונים וגם בפנ"י בפתיחה ע"מ כתובות כתב כן עיי"ש ואינהו בדידהו ואנן בדידן רק נקדים תתלה לברר איזה פרטים בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין ואין דשב"ע פחות משנים מה שמצינו דנחלקו בהם רבותינו ז"ל הראשונים והאחרונים וכמה הילכתי גבירתי איכא למישמע מינה בע"ה:
והנה ראשון תחלה נאמר במאי דפליגי הקדמונים בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין אי נאמן גם במקום חזקה או לא דדעת התוס' והרא"ש והמרדכי דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא. אא"כ בדבר שבידו. וכ"ה ג"כ להלכה ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג ומשם בארה דכ"ש נגד חזקת היתר דודאי אין ע"א נאמן לאסור ודעת הרמב"ן בחי' ליבמות פ"ח ובריש מ' גיטין וכן דעת הרשב"א ביבמות שם ובריטב"א קידושין ס"ה דע"א נאמן גם נגד חזקה ואף אם איתחזק איסורא נאמן להתיר וכמש"ש בחי' הרמב"ן שם וז"ל אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק ובא ישראל ואמר כשירה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואעפ"י שהוחזקה באיסור שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והרי אם נבילה היא אינו בידו לתקן וכו' אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאורייתא מנ"ל ולעולם ע"א נאמן באיסורין עכ"ל וע' ברשב"א שם ביבמות מ"ש לתרץ הסוגיא בא"א ומסיק ג"כ להלכה דנאמן ע"א אפי' נגד חזקה בין לאסור בין להתיר עיין בדבריו בחי' קידושין ד' ס"ה והדברים ארוכים:
**(הגה [ושם ברשב"א מבואר עוד דלאסור ודאי דנאמן דלא אמרינן בשום דוכתא דאיתחזק היתירא עיי"ש ואם אמנם אין זה מובן לכאורה דהא מצינו בכ"מ בש"ס דחזקת כשרות שפיר חשיבא חזקה. עכ"פ חזינן מדעתי' ז"ל דיותר נאמן לאסור מלהתיר שלא כד' התוס' בקידושין ס"ה ב' ד"ה נטמאו ובריש גיטין ד"ה מידי דס"ל להיפוך דלהתיר נאמן יותר מלאסור ועיין ג"כ ש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שהוכיח כן מן הרא"ש והמרדכי דאי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור ואולי י"ל דזה תלוי במה שנחלקו רבותינו ז"ל בדין סד"א אי הוא לחומרא מה"ת או רק מדרבנן ועיין פנ"י ריש גיטין שם שהקשה במש"ש דע"א נאמן באיסורין בחתיכה ס' חלב ס' שומן דלשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק שקול היכא דליכא חזקה מותר מה"ת א"כ מה צורך לנאמנותו של העד אמנם לענ"ד זה לק"מ דודאי דגם לשיטת הרמב"ם אסור לו לאדם ליכנס בבית חבירו ולבלי לשאול אותו יעשה לעצמו ספק בהאי חתיכה ללא הודע לו ולאכול דודאי אסור בכה"ג די"ל דלבעה"ב וכן לכו"ע אין זה בגדר ספק כלל והם יודעים שהוא חלב ואיך יתיר לעצמו לאכול והיינו דאמרינן דע"א נאמן באיסורין אם מעיד שזה ודאי שומן או דגם אם מעיד שספיקא הוא ע"י תערובות וכה"ג דגם בזה מהני נאמנותו של העד להתיר לשי' הרמב"ם ז"ל ולחנם נדחק שם בפנ"י לפרש דמיירי שם ממעשים בכל יום עיי"ש וז"פ ולפלא מה שראיתי בס' תורת גיטין שתירץ קושית התוס' בריש גיטין שם שהקשו אי ע"א נאמן גם בדאיתחזק למה צריך וספרה לה גבי נדה ע"ש מש"כ לתרץ דצריך קרא דנאמנת אפילו לאיסור להמשיך הספירה וכו' ובדאיתחזק היתר ודאי דאין ע"א נאמן לכו"ע עיי"ש וז"א וכנ"ל דלאו כו"ע מודי בה. ורבו החולקים וס"ל להיפוך דאם נאמן להתיר נגד חזקה כ"ש לאסור וכנ"ל ועמ"ש לקמן בע"ה בישוב קושית התוס' הנ"ל:
ובמקנה קידושין ס"ה הביא משה"ק בש"ך ז"ל ביו"ד סי' קכ"ז עמ"ש הרא"ש דאי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור והקשה דלענין מה נאמן לאסור הא בלא"ה אסור מספיקא וכן הקשה שם במקנה ע"ד התוס' שכתבו דלאסור אינו נאמן הא בלא"ה אסור מספק עיי"ש מ"ש לדחות תירוץ הש"ך ז"ל דנ"מ לענין ס"ס ודחה זה יעו"ש ולענ"ד י"ל בפשוטו לבד מה דמהני עדותו לעשותו ודאי דלוקין אח"כ כיון שהוחזק תחילה על פי ע"א וכמ"ש ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין עפ"י הירושלמי פ"ח דנזיר ה"א ופ"ו דסוטה ה"ב ובזה"ז נ"מ הוא לענין שיפסול עי"ז לעדות וכה"ג גם זו"ז נ"מ לענין חולה שיב"ס שמאכילין אותו הקל הקל וכמ"ש באו"ח סי שכ"ח סי"ד דחמיר איסור ודאי מספק וכה"ג ואכמ"ל:
ומשה"ק שם באו"ח על מ"ש בגיטין נ"ד גבי טהרות ופיגול אמאי אינו נאמן כשאינו בידו ולא אמרינן מתוך שנאמן)**
ולפי מה דתפסו כולם פליגי בפירוש ד' הגמ' שאמרו ריש גיטין וביבמות פ"ח אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין וכו' אבל הכא איתחזק איסורא והוי דבר שבערוה אי חדא ועוד קאמר דבאיסורין א"נ בדאיתחזק ובדשב"ע א"נ גם בדלא איתחזק וכנ"ל או דחדא מילתא היא וגם בדבר שבערוה דא"נ ע"א הוא רק באם מעיד כנגד חזקה וכן מצינו לקמאי דס"ל דבאמת בזה חלוק דין דשב"ע משארי איסורים דאינו פחות לעולם משנים ואף בדלא איתחזק איסורא אין ע"א נאמן בזה. אמנם מצינו דפליגי הקדמונים ז"ל גם בזה ובשו"ת מהרי"ק שורש ע"ב האריך להוכיח דגם בדשב"ע במקום דלא איתחזק איסורא נאמן ע"א להתירה עיי"ש וע' ש"ש ש"ו פ"ג מה שהביא עוד ראי' לזה מתשובת מיימוני בה' אישות סי' ג' [ובאמת נמצא כן גם במרדכי פ' האומר בקידושין סי' תקכ"ב עיי"ש] ומצינו לרבותינו ז"ל סתירות בענין זה וכבר הקשה הגרעק"א בתשובה סי' קכ"ד שד' הר"ן סתרי אהדדי דבקידושין פ' האומר גבי קדשתי את בתי וא"י למי כתב הר"ן בטעמא דרב אסי דאם בא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן לכנוס **(להפסיד שהרי יתחייב לשלם נאמן לפסול כמש"ש גבי ס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן נמי לפוסלה הנה מש"ש לתרץ עפי"ד הט"ז סי' קכ"ז ס"ק ד' שהקשה על האי כללא מתוך שנאמן וכו', ממ"ש בקידושין ס"ה אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוי אמרה ומיתסרה וליתסר הוא בקרובותי' קמ"ל ול"א שם האי סברא דמתוך שהיא אסרה נפשה נאמנת גם על אחרים והוכיח מזה דבמקום חזקה מבוררת ל"א האי סברא עיי"ש הנה ד' הט"ז תמוהים ממש"ש ביו"ד סי' קכ"ז ס"ב גבי נתנסך יינך דמתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' אף דיש להיין חזקת כשרות ועיקר קושית הט"ז לק"מ דשאני התם דהוי דשב"ע ובעינן דוקא עדות ולא סגי בהוכחה בעלמא כמו בשארי איסורים רק דלגבי דידה אמרינן דשוי' אנפשה חד"א וכן מצאתי גם בחוו"ד שכתב כן ומעתה הדר קשיא לכאורה קושית האו"ח נימא גבי טהרות ופיגול גם בחנם מתוך שחייב לשלם יהי' נאמן לפסול. אכן כמו כן הלא נוכל להקשות גם בהא דנתנסך יינך הנ"ל דמבואר שם בס"ב דאם עושה עמו בחנם אינו נאמן בשאינו בידו נימא ג"כ מתוך שיפסיד שכרו וכו' אמנם האמת יורה דרכו וכיונתי בזה לדעת החוו"ד לעיל שם דל"ש האי סברא לומר מתוך שנאמן להפסיד ולשלם בעד היין נאמן ג"כ לאוסרו דנהפוך הוא דכיון דאמרינן דאינו נאמן לאוסרו והיין מותר ממילא אין עליו שום חיוב ממון ואיך נימא מתוך שמפסיד וכו' אדרבא נימא להיפוך שאינו נאמן ואין כאן חיוב והפסד רק גבי שכר פעולתו ושמירתו דממ"נ מפסיד אף אם לא נאמינו דמ"מ הא מודה בעצמו שלא שמר יפה לכן אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' וז"ב:
ויתיישב בזה גם מ"ש ביו"ד סי' רפ"א ס"ה גבי ס"ת דאם כתב לו בחנם כגון במתנה וכה"ג אינו נאמן לפוסלה כמש"ש בש"ך ס"ק ט' מן הסוגיא שם ולא אמרינן מתוך שיתחייב לשלה בעד הגוילין יהי' נאמן כמו בשכר וע"כ כנ"ל דבזה ל"ש מתוך דאדרבא אמרינן דאינו נאמן לפוסלה אחר שיצא מת"י ופטור מלשלם בעד הגוילין ורק בשכר מלאכתו שמפסיד ממ"נ וכמש"ש ביו"ד שם אינו נאמן לפוסלו אבל נאמן הוא להפסיד כל שכרו מפני שדומה שאינו מפסיד בזה אלא שכר האזכרות עיי"ש [ודרך אגב אמינא לדייק מה שמתבאר מן הסוגיא הנ"ל דאם מפסיד כל שכרו מהימן ואם אינו מפסיד רק הפסד מועט כמו שכר האזכרות לחוד אמרינן דאינו נאמן ומשום דחיישינן שכונתו להזיק לחבירו וניחא לי' לדידי' להפסיד הפסד מועט בכדי שחבירו יפסיד הרבה. אבל אינו חשוד כ"כ שיפסיד הרבה גם הוא בעצמו למען להזיק את חבירו ומיושב אצלי בזה מה שנתקשו האחרונים ז"ל במש"כ התוס' ריש ב"ב וכן ב"ק ד' ק' ע"ב גבי מחיצת הכרם שנפרצה וכו' דאין לקונסו משום שלא יהא וכו' כיון שבעל הכרם נמי מפסיד וכו' עיי"ש והקשו בזה ממ"ש בחולין מ"א דפריך למ"ד אא"א דשא"ש ממתני' דהמנסך וכו' ומשני דאית לי' שותפות בגוי' ולפי"ז יקשה הא כיון דהמנסך נמי מפסיד א"כ הא ל"ש ה"ט שלא יהא וכו' ויפטר דהא השא"נ הוא. ולפי הנ"ל ניחא שפיר דבפשוטו י"ל דמיירי בגוונא שאין לו להמנסך בזה רק שותפות מעט וכיון שחלקו נאסר ממילא נאסר הכל משום התערובות וכמ"ש בתוס' שם דהאיסור הוא משום תערובות עיי"ש ול"מ לשיטת הרשב"א המובא בב"י יו"ד סי' קל"ד דיי"נ לעולם אוסר בכל שהוא אפילו איסורא לגו היתירא דודאי א"ש. אמנם גם לדידן דקיי"ל שם ביו"ד דאין יי"נ אוסר בכ"ש אלא בהיתירא לגו איסורא מ"מ בכה"ג שבאו בב"א שנאסר המעט בתוך החבית יש להסתפק ולאסור גם בכ"ש והדבר צ"ע עכ"פ הא גם לפי"ז י"ל דמיירי בגוונא דאין בו שיעור לבטל וכיון שאינו מפסיד אלא מעט שפיר ניחא לי' לאסור את שלו כדי שחבירו יפסיד הרבה. ומה מאוד יתיישב בזה משה"ק עוד בס' פרי יצחק סי' נ"ח מהא דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין ואי השא"נ ל"ש היזק ע"כ ה"ט משום שלא יהא כאו"א וכו' והא התם גם הכהנים הלא יפסידו את המתנות שלהם וא"כ ל"ש שלא יהא וכו' עיי"ש מה שנדחק ולדברינו לק"מ לפי המתבאר מהסוגיא דגיטין הנ"ל ומשה"ק עוד שם ממ"ש בגיטין מ' עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו וכו' במאי קמפלגי בהשא"נ ת"ק סבר לא שמי' היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר וכו' והקשה הא מ"מ יתחייב משום שלא יהא וכו' והוכיח מזה דע"כ כסברת התוס' ב"ב הנ"ל דכיון דגם הוא מפסיד אין לחייבי' מה"ט עיי"ש. בזה י"ל דאפשר דכאן כיון שאינו בידו להזיק לחבירו אם לא שיעשהו רבו אצלו אפותיקי ל"ש כלל ה"ט שלא יהא כל אחד ואחד וכו' דז"א אלא במקום. שהדבר הוא בידו לגמרי. גם זו"ז י"ל כיון דא דאיסורא הוא לשחרר את העבד וע"כ להנאתו הוא עושה וכמ"ש ברשב"א דבכה"ג א"ע משום דעיקר האיסור אלא משום גדר דלא תחנם כנודע וכבר כייל לן הראב"ד ז"ל בפ"ז מה' חובל ה"ד דבמקום שהוא עושה לטובתו פטור בהשא"נ עיי"ש וקצרתי] ומשו"ה הוא דאמרינן מתוך וכו' וכנ"ל:
ומרווחנא נמי ליישב עפי"ז מה שראיתי בס' קובץ על הרמב"ם ז"ל פ"א מה' תפילין שהקשה בשם המהר"ם ברבי במש"ש בגיטין כה"ג ביום הכיפורים יוכיח שפירש"י דפריך מפר ושעיר והקשה הא הפר של כה"ג הוא משלו וא"כ אם אמר שהוא פיגול מחויב להביא פר אחר שפיר נאמן על שלו כמ"ש גבי ס"ת מתוך שנאמן וכו' ולהנ"ל לק"מ דודאי אם מדינא לא הי' נאמן הכה"ג על הפיגול ודאי לא הי' מחויב להביא פר אחר אף גם לא היינו מניחים לו להביא חולין בעזרה וגם מטעם בעלים ל"ש להאמין לו בזה וע"כ דנאמן על הפיגול גם בקרבן של אחרים ומשו"ה הוא דמחויב להביא אח"כ פר אחר כיון שנאמן לפסול את הקודם אבל איך נימא להיפוך מתוך שמפסיד וכו' וז"פ וברור ואין להאריך עוד בזה]:)** אע"ג דאין דשב"ע פחות משנים וע"א דמהימן לומר מת בעלך וכו' התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן הרי דשלא במקום חזקה ס"ל להר"ן דנאמן גם ע"א בדשב"ע ובגיטין פ' התקבל גבי מת שליח בדרך השיג על הרמב"ן דס"ל דנאמנות הקרובות לומר שלא נתקדשו וכתב דאין דשב"ע פחות משנים ואי לאו משום קנסא בלחוד האיך הוא מותר בעדות ע"א וכו' [אמנם עיין שם בהגהת הב"ח שהגיה דצריך לומר האיך הוא נאסר בעדות ע"א וכו' ולפי"ז מתאימים המה דברי הר"ן ודו"ק] וע"ע תוס' הגרעק"א קידושין פ"ג אות מ"א מ"ש לתרץ סתירה זו עפי"ד התוי"ט שם דבבא לומר דאין זה בכלל הספק אין ע"א נאמן ושאני התם גבי אני קדשתי' שהוא מעמידה על חזקתה ואינו מובן דלכאורה א התם הא כיון שאסורה היא על כל העולם ובא להוציא ע מכלל הספק הול"ל דאינו נאמן ומ"ש מוציא א"ע מן הספק או מוציא את האשה מן הספק וע"כ דהתם ה"ט דנאמן ליכנוס משום דלא חציף דמירתת שמא יכחישנו, האב וכמש"ש בר"ן ודו"ק כי קצרתי אמנם ל דשאני התם בהא דמת שליח בדרך דכיון דמחזקינן דודאי קידש אחת ולא נדע איזה הוי כמו איקבע איסורא ולכן א"נ ע"א אף דלא איתחזק איסורא גבי אשה זו ודו"ק כי קצרתי:
וכן יש לתמוה גם במש"כ הר"ן בשם הרמב"ן שם גבי מת שליח בדרך דנאמן ע"א גם בדשב"ע כיון דלא איתחזק וכנ"ל ולא כן כתב בחידושיו ריש מ' גיטין להדיא דבדשב"ע אפילו לא איתחזק איסורא נמי דאין פחות מב' ע"ש וכן כתב ג"כ בחי' ע"מ יבמות פ"ח ומפרש מש"ש מי דמי התם לא איתחזק איסורא וכו' ואין דבשב"ע פחות מב' דחדא ועוד קאמר חדא דבאיתחזק א"נ אפי' בשארי איסורים ועוד דהוי דבר שבערוה. ואפילו לא איתחזק אינו נאמן שאפילו להחמיר אינו נאמן כגון שתו זנתה בע"א אפילו מקדש בע"א וכו' עיי"ש. [אמנם יש לתמוה בזה דהא גם התם מעיד כנגד חזקת היתר דידה וצ"ע]. הרי לפנינו דפליגי בזה רבותינו הקדמונים ז"ל ולפלא על הגרעק"א ז"ל שכתב שם בסי' קכ"ד להוכיח מד' התוס' ריש גיטין ממש"כ דאיצטריך וספרה לה דס"ד דהוי דשב"ע דמבואר מזה דאילו הוי דשב"ע לא היתה נאמנת אף דליכא חזקת איסור לפי דבריהם לעיל עיי"ש ובמחכתה"ר העלים עינו לפי שעה מדברי המהרי"ק שורש ע"ב הנ"ל שכבר הקשה זאת ותירץ בטו"ט שכונת התוס' הוא לענין מה שנאמנת לאחר שבעה אף שעדיין עומדת בחזקת איסור קודם שטבלה ומ"מ מותרת מטעם דהוי בידה לטבול ואי לאו קרא דוספרה לה הוי אמרינן דהוי כמו דשב"ע דודאי בכה"ג בדשב"ע בדאיתחזק איסורא א"נ אע"ג דבידו [ועדיין קשיא דאף דזה אמת דבדשב"ע בדאיתחזק גם בדבר שבידו אינו נאמן וכמ"ש ג"כ בש"ש ש"ו פ"א הא מיהת מסיק שם בש"ש דמטעם מיגו נאמן בדבר שבידו על להבא כמו בממון ורק דלמפרע א"נ כמו בשארי איסורין משום דהוי מיגו למפרע אבל להבא הא מצינו דנאמן כמו בבעל שאמר גירשתי את אשתי דנאמן על להבא מה"ט וגם כאן הא כיון דבידה לטבול צריכה להיות נאמנות להבא אף דהוי דשב"ע ועיין ג"כ בנימוק"י פרק מצות חליצה במתני' שם ד' ק"ד במעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין והכשיר ר"ע דמוקי בגמ' דעדים רואין אותם מבחוץ ובלא"ה אינן נאמנים דאין דשב"ע פחות משנים כמו בבעל שאמר גירשתי דמסקינן זיל חוש לה וא"נ אעפ"י שבידו השתא לגרש עיי"ש בנימוק"י ובחי' הרשב"א ובנחה"מ סי' ל"ו סק"י בשו"ת שם אמנם הא מבואר בגמ' שם בב"ב קל"ה בראשונים וכן באה"ע סי' קנ"ב בב"ש ס"ק א' דטעמא הוא משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה למילתא הא לא"ה ודאי דצריך להיות נאמן להבא מטעם מיגו דבידו לגרשה ולמה לא תהי' נאמנת האשה לומר שטבלה אף אי הוי חשיבא כמו דשב"ע מה"ט דהוי בידה דל"ש ה"ט דקלא אית לה וע"כ דס"ל דגם במקום דל"ש ה"ט דקלא ג"כ א"נ בדבר שבידו לגבי דשב"ע וכמו התם בחלצה בבית האסורין דג"כ ל"ש ה"ט דקלא והדבר צריך תלמוד מ"ש מממון דמהני מיהת מטעם מיגו] ומ"מ שפיר יליף מיני' דנאמן ע"א באיסורין היכא דלא איתחזיק ולאו בידו ולא אמרינן דשאני נדה דהוי ביד' משום דכ"ש הוא דכיון דשמעינן מנדה דמשום שבידה נאמנת אף בדאיתחזק איסורא כ"ש בדלא איתחזק אף שאינו בידו דנאמן דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שהי' לה עכ"ד המהרי"ק עיי"ש ויתיישב ג"כ בזה משה"ק הגרעק"א שם עוד ע"ד התוס' הנ"ל שתירצו דס"ד דהוי דשב"ע ולמה לא תירצו דזהו גופה האבעי' אם הא דוספרה לה מקרי איתחזק או לא עיי"ש ולפי"ד המהרי"ק הנ"ל לק"מ דודאי אין להסתפק כלל בזה דנדה מיקרי איתחזק איסורא ונאמנת גם אחר שבעה שמוחזקת באיסור ורק דמיקרי אח"כ דבר שבידו והאבעיא שם הוא לענין איתחזק איסורא ואינו בידו ודו"ק ולפלא על הנוב"י אה"ע מ"ק סי' י"א ומ"ת סי' פ"ה שנסתפק בהאי דינא אי נאמן ע"א בדשב"ע במקום דלא איתחזק ולא הביא כל דברי הקדמונים ז"ל הנ"ל:
**(הג"ה ושם בנוב"י אה"ע מ"ק סי' י"א כתב לדון דנאמן ע"א להתיר אפי' דשב"ע ולא איתחזק איסורא וק"ו להחזיר סוטתו דאין כאן אלא איסור לאו ולא מיקרי דשב"ע עיי"ש ובאבני מילואים אה"ע סי' י' ס"ק ב' תמה עליו שנעלם ממנו סוגיא מפורשת בקידושין ס"ה גבי עובדא דההוא סמיא דאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות משנים ועיקר דבר דבר דילפינן מממון בסוטה הוא דכתיב יעו"ש ולענ"ד להצדיק ד' הנוב"י ז"ל וחלילה לגאון כמוהו לשגות במקרא כתוב אלא דס"ל לפי מש"ש דאיסור סוטה שאינו אלא לאו לא מיקרי דשב"ע ע"כ מפרש דה"ט דאין ע"א נאמן לאיסור ולהעיד שזינתה משום דהא מעיד על דשב"ע והיינו שמעיד שזינתה ועברה על איסור מיתה דזה ודאי מיקרי דשב"ע וע"ז הא א"נ וממילא אין כאן גם איסור סוטה לבעלה ומצאתי בע"ה שגם הגאון בעל נתה"מ העיר לפרש כך והוא בשו"ת הגרעק"א סי' קכ"ה וז"ל ומ"ש מעכ"ת על מה שכתבתי דהא סוטה אינו רק לאו ומ"מ הוי דשב"ע ע"ז כתב מעכ"ת בזה"ל לענ"ד ל"ד דשם עיקר העדות על האשה שזינתה והיינו דשב"ע ממש וכיון דא"נ עלי' שזינתה ממילא מותרת לבעלה הרי שגם הוא ז"ל מפרש כדברינו ונהניתי שכונתי לדעתו. אף כי תמוה מאוד ראייתו שהבי' לזה ממאי דמייתי בגמ' שם ראי' משבוי' לכהן לדין אשתך זינתה וכאן הא לכהן ל"כ טומאה כעריות אע"כ כל שמעיד על ערוה שזינתה עם האסור לה שלא תפסי עמו קידושין הוי כמעיד על דשב"ע וכבר תמה עליו הגרעק"א בזה דבאמת מפורש ביבמות)**
פלג ב
והיה נראה להוכיח עוד בשיטת הר"ן דסבירא לי' לעיקר כמש"ש פ"ג דקידושין הנ"ל דגם בדשב"ע נאמן ע"א היכי דליכא חזקה כנגדו שהרי מצינו נמי דס"ל להר"ן בפ' גיה"כ בשמעתתא דטב"ע עדיף מסימנא דגם בממון נאמן ע"א היכי דליכא חזקה כנגדו וז"ל שם ד"ה אמר רבא כו' וזה שלא כדברי ר"ח ז"ל כו' ולא מיחוור דבמציאה כו' וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה ממנו ל"ח דמשקר עכ"ל וכיון דהא דבעינן שנים בדשב"ע לא ילפינן רק בג"ש דדבר דבר ממון א"כ ודאי משמע לפי"ז דגם בדשב"ע בכה"ג נאמן ע"א וכנ"ל:
ולפלא על הש"ש ש"ו פ"ב ופ"ג שכתב לדבר פשוט שאין ע"א נאמן בממון גם בדליכא חזקה יע"ש ולא הביא דברי הר"ן אלה וצריך אני להאריך כאן קצת **(נ"ה דא"כ שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ולענ"ד גם זו"ז נדחית ראייתו לפי מ"ש ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין דנאמן ע"א להעיד דאשה זו גרושה היא או זונה לאוסרה לכהונה וע"כ דס"ל דאין זה בכלל דשב"ע כלל ודינה הוא רק כמו שארי איסורין דנאמן ע"א לאסור אפי' איתחזק היתירא לדעת הרמב"ם כמ"ש בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז וכבר אסבר לן כן בש"ש ש"ו פט"ו דהא דבן גרושה וחלוצה פסולו בשנים לפי"ז אינו משום דשב"ע כלל רק משום דפסולו בגופו שבא לפוסלו לכהונה משו"ה הוא דבעי שנים דלפוסלו מקהל כהונה או קהל ישראל אין ע"א נאמן אלא האב ובעי דוקא שנים והא דמייתי מכאן ראי' לענין אשתו שזינתה דהוי דשב"ע היינו שמוכיח מכאן דהיכי דבעי שנים לא מהני נמי שתיקת בע"ד ועיי"ש מ"ש דאה"נ דנאמן ע"א להעיד על אשה זו שנשבית ונתגרשה לפוסלה לכהונה אבל להעיד עליו שהוא בן גרושה וחלוצה שהוא פסול הגוף ודאי בעי שנים עיי"ש וכדבריו מבואר ג"כ בס' מח"א ה' עדות סי' י"ג עיי"ש שמתרץ כן שיטת הרמב"ם בחד תירוץ ולפי"ז נדחית ראיית הנתה"מ מעיקרא דאה"נ דזה ל"ח דשב"ע ורק מכיון דלא מיירי שם מדין השבוי' לכהן ורק מדין הולד ובענין פסולו לכהונה דהוי פסול הגוף בזה הוא דבעינן שנים ומייתי ראי' דמהני שתיקתו של הבעלים גם במקום דבעי שנים וגם גבי ינאי מלכא הא מבואר ברש"י שם דלא מיירי כלל מדין אמו שהיתה לה חזקת היתר רק מדין הבן שאין לו חזקה עיי"ש וז"ב ומ"מ הפירוש ודאי נכון וברור לפרש כן דמ"ש הוי דשב"ע היינו מה שמעיד עלי' שזינתה בדשב"ע ומשו"ה אינו נאמן בזה ע"א אבל בהאי עובדא דהנוב"י ז"ל שם דמיירי מענין שבא הע"א להתירה לבעלה משום שהעיד דעיקר ההודאה היה בשביל אמתלא ודאי דשפיר י"ל דלהתיר האי איסורא דסוטה לבעלה שאינו אלא איסור לאו אין זה בכלל דשב"ע כלל ודינא ממש כשארי איסורים דע"א נאמן בה ונכון הוא מאוד וראוי אלא בעיקר דינו של הנוב"י יש לתמוה שלא הביא ד' הגהת מיימוני המובא בש"ש ש"י פ"ג דגם בדשב"ע נאמן ע"א כשאומר דמעיקרא לא הי' כאן דשב"ע כלל עיי"ש וה"נ דכוותי' בנידון דידי' שם הו"ל להאמין להעד אף אם נימא דהוא בכלל דשב"ע וכנ"ל ובמש"ש בנוב"י שם לענין אי נאמנת האשה אח"כ ע"י אמתלא יש לדון ולומר דכיון שהעידה כן תחלה בפני ב"ד שוב ל"מ אמתלא וכמ"ש בהפלאה כתובות כ"ב גבי אשה שאמרה א"א אני וכו' דמהני אמתלא דזהו דוקא אם לא אמרה כן בפני ב"ד עיי"ש וראיתי בס' עז"י סי' מ"ו הרבה להשיב על ההפלאה הנ"ל דנאמנת לומר א"א אני מטעם עדות כיון דבידה לקדש א"ע והוא נגד הסוגיא דקידושין ס"ג דנאמנת רק מטעם חד"א גם הוא אינו בידה כלל להתקדש לאחרים וכבר זכה בזה הגרעק"א בתשובה סס"י פ"ה עיי"ש גם מש"ש בעז"י בשם תשובת הר"ן סי' מ"ז דכל, שלא העיד העד בב"ד ל"ב אמתלא ומפרש עפי"ז האי איבעיא דשמואל בהא דכתובות כ"ב גבי טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני וכו' אף בזו וכו' והיינו דעיקר הספק הי' די"ל דשאני נאמנות דנדה דהוא מדין עדות רק מ"מ פשוט לי' דמהני אמתלא משום שהי' חוץ לב"ד הנה כבר מבואר זה בחוו"ד סי' קפ"ה ס"ק ה' ע"ש כן מה שתמה על הש"ש שמביא בש"ו פ"ח בשם הר"ן דע"א יכול לחזור ע"י אמתלא ותמה עליו דבר"ן מבואר ההיפוך דאחר שהגיד בב"ד א"י לחזור וקודם שהעיד בב"ד יכול לחזור גם בלא אמתלא הנה עיי"ש בש"ש בפי"ד מה שהביא בעצמו שם ד' הר"ן הנ"ל והעיר שד' הר"ן סתרי אהדדי מסי' ל"ד למ"ש סי' מ"ז ומבואר מדברי הר"ן שם דגם באיסורין דא"צ ב"ד מ"מ יכול לחזור מדבריו קודם שהעיד בב"ד אמנם אחר שהעיד בב"ד גם באו"ה אינו יכול לחזור בו [ועיי"ש בש"ש ש"ו פי"ג מ"ש בשם התוספתא פ"ו מסנהדרין כללו ש"ד עדים שהעידו וכו' לאסור ולהתיר וכו' עד שלא נחקרה עדותן וכו' משנחקרה עדותן ואמרו מבודין היינו אין נאמנין ותמה שם דבאו"ה דא"צ הגדה בב"ד איזה דו"ח בעי בהו עיי"ש ומסתייע ג"כ מן התוספתא הנ"ל בספרו משובב נתיבות סי' ל"ח ס"ק ב' למש"כ בקצוה"ח שם לדון דין הזמה בעדים שהעידו שנתנסך יינו ושכנגדו חלוק עליו בנתה"מ שם דל"ש דין הזמה באיסורין כיון דל"ב הגדה בב"ד והוא ז"ל מסתייע שם מד' התוספתא הנ"ל ומדברי הר"ן הנ"ל דמ"מ שייך גם בהו הגדה בב"ד וביותר במקום דאיתחזק היתרא דצריך מדינא שנים וגם בע"א הא מבואר דאם העיד בב"ד שוב אינו חו"מ כו' עיי"ש:
ויש להעיר ממ"ש בריש מכות ד' ב' ע"ב בטעמא דע"ז אין משלמין את הכופר משום דסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו עיי"ש בריטב"א ורמב"ן שנדחקו בפירוש ד"ז. ולד' הנתה"מ יקשה לפימש"ש דס"ל כופרא כפרה. ומבואר בב"ק ד' מ"א ע"ב דאי כופרא כפרה גם ע"א מחייב אותו כופר עיי"ש ברש"י ד"ה קסבר ודמי ממש לאם העיד עליו, ע"א שאכל חלב וצריך כפרה בקרבן דחייב קרבן אם לא הכחישו וכמ"ש בכריתות ר"פ אמרו לו ודאי דאם הוזם העד ליתא בהזמה לד' הנתה"מ דל"צ הגדה בב"ד וא"כ ל"ל למימר טעמא דהני לאו בני כפרה נינהו ת"ל דא"צ הגדה בב"ד וליתנייהו בהזמה מה"ט אמנם י"ל לפימ"ש בקצוה"ח שם דבגמ' איירי בגוונא שהשור חייב בסקילה ומשו"ה לא נקט דלוקין העדים ע"ש ושפיר י"ל לפימ"ש רבה בב"ק מ"ג דהיכי דאין השור חייב סקילה אין הבעלים משלמין את הכופר ע"כ גם חיוב תשלומי הכופר צריך ב"ד לדידי' דהא אף דא"צ ב"ד מצד חיוב הכופר דהוא כפרה כמו קרבן מ"מ בעי ב"ד מצד דין השור שהוא בסקילה ואיתנייהו שפיר בדין הזמה א"כ י"ל דכאן קאי הסוגיא אליבא דרבה דס"ל דדין הכופר תלוי בדין סקילת הבהמה לכן צריך לטעמא דהני לאו בני כפרה נינהו ודו"ק ואף דמצינו בכריתות ד' כ"ד א' אשם תלוי שהוזמו עדי' וכו' הרי דגם בקרבן שייך הזמה מ"מ אין זה סתירה כלל לד' הנתה"מ דהא אף אם נימא דלא מחייבי בהזמה מ"מ הא כיון שהוזמו בטל דין אשם תלוי מיני' וז"פ ואולי יש לפרש עפי"ד הקצוה"ח והנתה"מ הנ"ל מ"ש בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז הכל כשרין לדון ד"מ וכו' ר"י אומר אין מדקדקין ביי"נ שנדחקו כולם בפירוש' שם ויש לכוין ד' הירושלמי הנ"ל עפ"י דבריהם ז"ל אמנם קצרתי במה שהוא חוץ לעניננו ודו"ק]:
ומה שתמה שם בעז"י מד' הר"ן הנ"ל עמ"ש בשו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' מ"ט בראובן שקיבל קידושין בעד בתו מנער)** בישוב שיטת הר"ן הנ"ל ממש"ש בש"ש להוכיח מכ"מ להיפוך ותסתיים נמי מאי דצריך לעניננו לברר אי נאמן ע"א כנגד הרוב או לא:
דהנה שם בש"ש הביא גמרא מפורשת בב"מ כ"ח דאין ע"א נאמן בממון גם שלא במקום חזקה וכמש"ש דסימנין וסימנין וע"א יניח הרי דאין ע"א נאמן בממון גם בדליכא חזקה דהא המוצא אינו מוחזק וכמ"ש הה"מ פט"ו מה' איסורי ביאה ולכאורה הי' אפשר עוד לחזק הקושיא ולומר דאף אם בכ"מ יהי' נאמן ע"א שלא במקום חזקה מ"מ י"ל דבאבידה אינו נאמן להעיד נגד הרוב דהא איכא למימר מרובא דעלמא נפיל וכמ"ש הפנ"י כתובות י"ב ע"ב לתרץ משה"ק שם למ"ד בו"ש ברי עדיף אמאי איצטריך קרא להחזיר אבידה בסימנים ת"ל משום ברי דידי' נגד שמא דהמוצא ות' דל"מ ברי דידי' נגד רובא דעלמא עיי"ש א"כ מאחר דע"א אינו נאמן נגד חזקה כ"ש כנגד הרוב דרובא וחזקה עדיף רובא וע' פנ"י קידושין ס"ה ב' ובקו"א שם האריך בזה דנאמן ע"א כנגד הרוב ע"ש מ"ש בטעמא דמילתא דלפעמים חזקה עדיפא מרובא [וכ"כ בס"פ המדיר ע"ש וי"ל בזה משה"ק המרדכי סוף חולין סי' תשל"ז לר"מ דחייש למיעוטא ומכל מקום בודאי דס"ל דין חזקה ונדחק שם ולפ"ז ניחא וקצרתי] וע' נוב"י מ"ק ח' אהע"ז סי' ס"ט נדחק ג"כ בזה דנאמן ע"א כנגד הרוב ומעשים בכל יום עיי"ש שנתקשה במאי דס"ל להרמב"ם מובא בב"י אהע"ז סי' ס"ח דאין האשה נאמנת לומר נאנסתי ומשום דרובא ברצון והא ע"א נאמן כנגד הרוב וק"ו אם נאמן כנגד רובא דאי"ק כגון מקולין ברוב טריפות ומכ"ש ברובא דל"ק כגון רובא דרצון עיי"ש שנדחק בזה ולדידי חזי לי בע"ה מ"ש בס' ש"ש ש"ו פ"ז להסביר הדבר דאדרבה דוקא כנגד רובא דאיתא קמן מהימן ע"א ולא ברובא דל"ק ומשום דבתערובות וכה"ג לדברי העד היודע ומכיר אין זה כנגד הרוב כלל ל"כ ברובא דל"ק שמעיד כנגד הרוב וע"ש ומיושב בזה קושית הנוב"י דאדרבה במקולין ע"א נאמן ומשום דאדרבה אין זה כנגד הרוב כלל ל"כ באשה האומרת נאנסתי דמעידה כנגד רוב דליתא קמן דהוא דמי לרוב בטבע דרובא ברצון ואולי י"ל בזה עוד משה"ק שם בנוב"י ממאי דאשה נאמנת לומר טהורה אני אף באם רוב ימי' טמאין דז"א רוב בטבע רק שהיא מבררת לפנינו היום הזה דאינו מהרוב כלל ואינו ברור עדיין ובבאר יצחק חיו"ד סי' ט"ז ראיתי שהעיר ג"כ בזה מן התוספתא ספ"ה דפסחים חמשה שנתערבו פסחיהן נאמן א' מבני החבורה לומר שפסח זה של אותה חבורה הוא אף דאיכא רוב המנגדו באיסור שלא למנויו וע"ש מ"ש ג"כ בשם הב"א סי' ל"ט לחלק בין רובא דאי"ק ובין דל"ק ונדחק שם בטעמא דמילתא ושם הוסיף לומר הטעם משום דברי וחזקת כשרות מהני לסתור הרוב ע"ש ולחנם נדחקו דפשוט הטעם כמ"ש בש"ש דודאי ברור דמהימן ע"א גם היכא דליכא חזקת כשרות כמו בחלב ושומן נאמן לברר השומן מהחלב ולדבריו אין זה כנגד הרוב כלל [ודכירנא כי ראיתי הראי' מן התוספתא הנ"ל גם בס' מחנה חיים ואינו ת"י כעת לעיין בו] ושם בבאי"צ נדחק ליישב קושית הנוב"י הנ"ל מהא דאשה נאמנת לומר שטהורה היא אף דרוב ימי' טמאין ותי' שם דהוא משום חזקת טהרה ולענ"ד זה אינו מספיק עדיין דודאי נאמנת גם אחר שהוחזקה בטומאתה לטבול וליטהר אף שאזיל לה חזקת טהרתה ואף שרוב ימי' טמאין ג"כ והנראה בזה אף אי נימא דזה חשיב כמו רובא דל"ק מ"מ לק"מ דשא"ה דגם עיקר הרוב לא הוחזק אצלנו אלא על פיה ולא דמי לכל הני דאמרן שמעיד הע"א נגד רוב המוחזק לן דהא אף אם ידעינן ראיתה עדיין מה"ת אינה טמאה עד שתרגיש ורק היא החזיקה לפנינו את הרוב והוא האומרת שטהורה היא עתה ועיין רמב"ן ריש גיטין מש"כ לתרץ האיך ילפינן מנדה שע"א מהימן באיסורין והא שאני הכא שעיקר האיסור לא ידעינן רק על פיה ותירץ שם דהא מהימנת נמי כשהוא עמה במטה [כוונתי ע"כ אף דבעינן שתרגיש מ"מ הא חזקת דם הבא מן המקור שבא בהרגשה וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' א"ב אכן מ"מ הא איכא כנגדה חזקת טהרה ע' נובי"ק יו"ד סי' נ"ה וקצרתי] או שילדה ומזה ילפינן שע"א נאמן באיסורין אבל ודאי שי"ל דלא מיקרי זה נגד הרוב מאחר שהרוב אינו מוחזק לן מבלעדה **(אחד ואמר האב בב"ד שהנער הוא בן י"ג שנה ואח"כ חזר ואמר שיכנס לשנת י"ג וחקר שם בדין שויא אנפשי' חד"א ומדמה לה לאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דנאמנת באמתלא ולדברי הר"ן הנ"ל לא דמי אהדדי דגבי אשה דאינה נאמנת רק מדין חתיכה דאיסורא שפיר מהני אמתלא אבל האב שאמר קדשתי את בתי הא נאמן מצד עדות וגם אמר בב"ד שוב א"י לחזור אפילו ע"י אמתלא עיי"ש שנשאר בצ"ע:
ולדידי חזי לי ליישב ד' המהרשד"ם עפימ"ש הגר"ח מוואלאזין זצ"ל בס' חוהמ"ש סי' ג' לדון די"ל דמש"ש בקידושין ס"ג לדידי' הימני' רחמנא ולדידה לא הימנה רחמנא רב אסי הוא דקאמר לה ולרב אסי ודאי דהאמינו תורה להאב כב' עדים דהרי נאמן אף לקטלא כמש"ש דלכולי מילתא הימני' רחמנא לאב ולדידה לא הימנה רחמנא רק מדין חד"א אבל לרב דקיי"ל כוותי' דלא הימני' רחמנא לאב רק לאיסורא אבל לא לקטלא ל"ש לומר דהימני' רחמנא כב' עדים וכתב שם דלדעת בעה"ע והרשב"א אה"נ דגם האב נאמן רק מטעם חד"א ויכול לחזור ע"י אמתלא עיי"ש ושפיר י"ל דגם המהרשד"ם בשיטתייהו קיים אמנם האמת יורה דרכו וסוד ד' ליראיו מש"כ עוד הגר"ח ז"ל שם בתשובתו לבאר טעם המקילין דכל שאינו עד ממש דקרא רחמנא והוא עד אע"ג דהימני' לכולא מילתא מ"מ מהני בי' אמתלא וקרוב ופסול ואשה אינם בכלל עדות אף בדבר שנאמנים שהרי פטורין הן מקרבן שבועה אף בעדות אשה [כיון בזה לד' הפר"ד בדרך מצותיך מובא ג"כ בש"ש ש"ז פ"א ובנוב"י ח' חו"מ מ"ת סי' ח' בהג"ה עיי"ש] וע"כ דאינם ג"כ בכלל ואם לא יגיד ול"ש ג"כ בהו הא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומשו"ה מהני בהו אמתלא אף אם הגיד כבר בב"ד וכדאשכחן נמי בשבועות העדות דלא נהגא בהו גם בדבר שנאמנין ומה"ט דלא קרינן בהו ואם לא יגיד וכו' עיי"ש באורך כי תורת אמת בפיו ומעתה נוכל לומר דמ"ש בתוספתא דגם באו"ה דל"ב ב"ד מ"מ אם העידו בב"ד שוב אינו חו"מ דז"א רק בעד כשר דאף דבאיסורין אינו מחויב להעיד בב"ד מ"מ אם העיד בב"ד שוב אינו חו"מ וכמ"ש בר"ן ובמשובב נתיבות שם וכן בשו"ת הר"ן ושם הא מיירי להדיא בעד כשר. וצדקו ד' המהרשד"ם הנ"ל דמיירי באב שהעיד על קידושי בתו דודאי אינו בכלל עדות וחו"מ ע"י אמתלא ועפי"ז יש לדון גם לענין אשה בנדתה אף א"נ דנאמנת מדין ע"א ולא מטעם חד"א עיי"ש בש"ש ש"ו פ"ח מ"מ י"ל דיכולה לחזור ע"י אמתלא אף אמרה כן בב"ד דמ"מ הא לאו שם עד עלה וע' חוו"ד שם סי' קפ"ה ס"ק ה' ודו"ק כי קצרתי במה שאינו נוגע לענינו]:)** מבלעדה וזה נכון ומ"מ נראה די"ל בזה קושית התוס' ריש גיטין שהבאנו לעיל משה"ק אי ע"א נאמן גם בדאיתחזק איסורא למה צריך קרא דוספרה לה די"ל דצריך קרא ללמדנו דנאמנת גם בכה"ג ויתיישב ג"כ בזה מה שראיתי מקשים על מש"כ הפני יהושע כתובות כ"ג ליישב קושית הר"ן על הר"מ דאין ע"א נאמן לענין תרומה דאורייתא משום דאיכא רוב כנגדו ובקידושין ס"ג הא מסיק הפנ"י בעצמו דע"א נאמן כנגד הרוב ולפי"ד הנ"ל מיושבין ד' הפנ"י דהאי רוב שאין כהנים הוא רובא דל"ק ולכן אין ע"א מהימן כנגדו ועיין ג"כ טו"א ר"ה כ"ב כתב ג"כ שאין ע"א נאמן כנגד הרוב וגם התם מיירי ברובא דל"ק להעיד על ח' אלול שהוא מלא כנגד הרוב וקצרתי בזה:
ולפי"ז לפי"ד הש"ש הנ"ל לק"מ מה שהקשינו כאן באבידה דלא נאמין ע"א כנגד רובא דעלמא משום דגם הכא אינו אלא כמו רוב דאי"ק ע"י תערובות ושפיר מעיד ע"א שידוע לו הבעלים של החפץ ואין זה כנגד הרוב כלל:
וליישב קושיתו מהא דב"מ כ"ח איפשר לומר בזה דשאני התם דסימנים הוי כעדים ותרי כתלת וכמ"ש כה"ג בנתה"מ סי' רס"ז ס"ק ב' ליישב קושית הש"ך בהאי דינא דלזה עדים ולזה עדים וסימנין דסימנין כיון דלא מהני במקום עדים ל"מ נמי אף בתרי ותרי מה"ט דתרי כמאה עיי"ש ואף שיש לחלק דל"ד דהתם הא כיון דעדים ל"מ כנגד עדים לכן גם הסימנים אינן מצטרפין שיועילו כנגד העדים אבל כאן כיון דחזינן בסימנים ועדים ינתן לבעל העדים הרי דעדים עדיפי מסימנים א"כ נימא נמי דסימנין וסימנין וע"א יועיל הע"א להאמין לו שלא במקום חזקה כמו אם היו כאן ב' עדים דינתן לבעל העדים מ"מ אפשר לומר כן ונמצא כזה גם בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ו' עיי"ש במש"ש ליישב שי' ר"ת דס"ל דעד מסייע פוטר ונוטל בלא שבועה אמאי אמרינן דסימנין וסימנין וע"א יניח ותירץ שם כנ"ל דהו"ל סימנים של זה כמו עדים ולזה שכנגדו הוי סימנים וע"א כמאה עדים ולהכי יניח דתרי כתלת וכו' עיי"ש [אמנם יש לדחות לפימש"כ עוד שם וז"ל מיהו היכי דאיכא עדים ממש וסימנים סימנים במקום עדים כמאן דליתנייהו דמי עיי"ש שמסיק משום דע"א בממון ליתי' לא לענין שבועה וכו' אבל לפום מאי דקיימינן השתא דע"א נאמן בממון שלא במקום חזקה ודאי דדינו לכאורה יהי' נאמן ע"א וכמובן וי"ל עוד וקצרתי:
פלג ג
ונרחיב עוד הדברים בע"ה. דהנה עוד הקשה בס' עמו"א ממ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא לדון מק"ו שעד המסייע פוטר מן השבועה את המוחזק ע"ש ותיקשי דלמה לן ק"ו כיון דאינו מוציא מן החזקה ת"ל שנאמן ע"א דהא אדרבה מסייע להמוחזק ע' עמו"א סי' פ"ז אות ט' ולפלא כי נעלם ממנו כל ד' הש"ש הנ"ל:
עוד הקשה שם בעמו"א הנ"ל ממ"ש שבועות ל"ב דבעי לאשכוחי חיוב שבועת העדות במשביע ע"א ולמה לא משכח בפשיטות במשביע ע"א בהחזרת אבידה ע"ש והנה קושיתו הראשונה מד' הרא"ש פ"ק דמציעא וכ"כ הקשה ג"כ בש"ש ממש"כ הרא"ש דאין ע"א פוטר ממחויב שבועה וא"י לישבע דמשלם והתם אינו להוציא ואדרבא להחזיק ע"ש בש"ו ספ"ג לענ"ד י"ל בפשיטות דודאי ד' הר"ן ל"ש רק במקום דליכא שום חזקה כנגדו וכאן בהא דעד מסייע אף דחז"מ ליכא מ"מ איכא חזקה אחריני מ"ש דחזקה שא"א תובע אא"כ יש לו דמה"ט חייבו חכמים שבועת היסת ע' שבועות מ' ע"ב וכ"כ כאן ולכן לא אתא עלה רק מדין ק"ו דמחייב שבועה כ"ש שפוטר ובמשואיל"מ אינו פוטר דממון גמור הוא וליכא ק"ו ל"כ באבידה דאין שום חזקה כנגדו אפשר דמהימן:
ועל קושיתו השני' מהא דשבועות ל"ב דלא נקיט הא דע"א באבידה הי' נראה לומר עפי"מ שעלה ברעיוני לומר בעיקר טעמא דהר"ן מה דמהימן ע"א באבידה דבאמת נימא דע"א אינו קם רק לשבועה והיינו שהמוצא מחויב שבועה להכחיש את העד וכיון שא"י לישבע כנגדו הוי לי' המוצא משואיל"מ ולכן חייב להחזיר לו החפץ ויתיישב בזה משה"ק מהא דשבועות דמשו"ה ל"ח לה לע"א באבידה דכיון שהוא ג"כ מטעם משואיל"מ הלא כבר חשיב לה שה נסכא דר"א ובאמת נימא דהיכי דל"ש ה"ט א"נ ע"א גם בדליכא חז"מ. שבתי וראיתי דל"ש הכא ה"ט כלל לדון בזה האי דינא דמשואיל"מ דהאי דינא לכאורה ל"ש רק נגד הבע"ד שלו אבל כאן שהמוצא טוען בעד אחרים מאי יועיל לנו מה שהמוצא הוי מחויב שבועה להחזיר משו"ה חפץ של אחר? ובאמת נראה דגם קושית הפנ"י שהבאנו לעיל משה"ק שיתחייב להחזיר חפץ של אחר שאינו טוען שמא וע' ב"ב קל"ה ב' ושא"ה דכמנה לאחר בידך דמי ודו"ק [אף גם זו"ז יש לדון דל"ש כאן דמושאיל"מ עפי"ד הט"ז חו"מ סי' רס"ז ס"י משום דב' עדים המעידים שהי:' שלו עדיין אינם מחייבין ממון וצריכין לחזקה שממנו נפל ע"ש ורוצה לדמות זה למ"ש הב"י סי' ע"ה כזאת לענין הוחזק כפרן בשם הרשב"א ע"ש אבל לענ"ד אינו דומה כלל וכמ"ש כן בסמ"ע וש"ך סי' ע"ח ס"ק ו' בע"א על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך זמנו דהוי משואיל"מ והא גם שם בב' עדים ג"כ צריכין לחזקה שא"א פורע ח"ז וע"כ דליתא לסברא זו וחשיב מ"מ משואיל"מ ודו"ק כי קצרתי]:
ולכאורה לפי"ז תיקשי בהא דב"מ כ"ח סימנים וסימנים וע"א יניח לפימ"ש בחו"מ סי' רס"ז ס"ח דאין בזה שום ספק לגבי אחרים ואם נתפשרו חולקין ביניהם א"כ נימא בזה דהמוציא חייב להחזיר לזה שהעד מסייע מטעם משואיל"מ אכן כשתעיין בזה נראה דגם הכא אין לדון האי דינא דמשואיל"מ משום סברתנו דאף שאינו נוגע לעלמא מ"מ לגבי המוצא שאינו הבע"ד שלו ל"ש כלל לדון ה"ט דמשואיל"מ שוב ראיתי סתירה לדברינו ממש"כ הש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק מ"ב גבי שליש אכן מצאתי להאו"ת שם סי' ס"ו ס"ק כ"ו שהשיג על הש"ך מטעמא שכתבנו דכיון דלהלוה אין נ"מ למי ישלם ל"ה משואיל"מ והי' נראה עוד ליישב עפי"ז מה שראיתי מקשים ע"ד התוס' ריש ב"מ שכתבו דהא דיחלוקו הוא רק במקום שהחלוקה יכולה להיות אמת ולהכי יונח במנה שלישית א"כ למה בהא דסימנים וסימנים יניח הא ג"כ החלוקה יכולה להיות אמת דילמא שניהם שותפים בה וע' ישוי"ע או"ח בקונטרס סס"י תרמ"ח והוכיח שם מזה דבעינן שהחלוקה יכולה להיות אמת עפ"י טענותיהם ולפי"ד הנ"ל לכאורה הי' איפשר לומר דגם הא דהחלוקה יכולה להיות אמת דאמרינן שם יחלוק איפשר ג"כ דז"א שייך רק לגבי הבע"ד כשהם מוחזקין בעצמן אבל אם מונח ת"י אחר כמו שומר ומוצא אבידה איך נימא דיחלוקו והוא יתן מחציתו לאחר במקום שבעל החפץ עומד וצווח לבלי תן את שלו לאחר אלא שמד' התוס' בהא דמנה שלישי מוכח דסבירא לי' להיפוך וחשיב להו השומר המחזיק ממש כמו ששניהם מוחזקין בו דא"כ גם שם לא הקשו כלום ועדיין צריך למידק מאי דפשיטא להו להתוס' כן וקצרתי:
אחר זמן רב מצאתי דאתא לידי ס' ברית אברהם וראיתי שם ח' חו"מ סי' י"ד וסי' ט"ו וט"ז שהאריך **(חסר עי' בסוף הספר)** בזה והעיר ג"כ בקצת מדברינו בע"ה ע"ש ולענין ע"א כנגד הרוב ע"ש ג"כ משה"ק על רב דס"ל הולכין בממון אחה"ר א"כ לדידי' ע"כ רובא עדיף מע"א שהרי ע"א אינו נאמן כנגד החזקה ורובא מוציא ממון מחזקה אליבא דרב א"כ לדידי' תקשה מאי דע"א נאמן כנגד הרוב במקולין ולענ"ד זולת מה דלד' הש"ש הנ"ל שכתבנו לק"מ דאין זה מיקרי כנגד הרוב כלל ברובא דאי"ק ומברר שזהו דלא מספקא לי' כלל אף גם זו"ז ע' בתוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ור"י וד"ה לקולא דגם רב מודה דא"ה בממון אה"ר ורק ברדיא וכיו"ב משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב א"כ לא מוכח מידי דלרב רוב עדיף מע"א וע"ש עוד בתק"ע סי' ל"ח מציין ד' רש"י כתובות פ"ה ע"א ד"ה קרענא אפוקי ממונא כו' ושם באהע"ז סי' פ"ב מציין ד' רש"י ב"ק מ"א ע"ב תרי בעינן לאפוקי ממונא הרי דגם לרש"י ס"ל דרק להוציא מחזקה אין ע"א נאמן וע"ש:
עתה ראיתי שגם בשער משפט סיל"ג סק"א מסתפק בזה אי ע"א מהימן בממונא במקום שאינו מוציא מחזקה ולפלא שלא הביא מד' הר"ן הנ"ל וע"ש שהעיר ג"כ מהא דב"מ כ"ח והיטיב אשר דיבר שם לחלק דבמקום דאיכא א' שמכחישו אינו נאמן וה"ט בהא דסימנין וסימנין וע"א ע"ש אלא שמה שהוכיח ג"כ כן מהא דקידושין ע"ד דאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי בענין שודא דדייני אף שזהו רק במקום שאין שניהן מוחזקין וכמ"ש בחו"מ סי' ר"מ הרי דאינו נאמן לענ"ד לק"מ דהתם שאני דנראה בכה"ג המבואר שם בחו"מ ס"ג אם יש לשניהם שטרות שנכתבין ביום א' דאמרינן שודא דדייני ודאי די"ל דתומ"י אחר שזיכהו הדיין זכה בשטר הקנין שלו את הקרקע ושוב מיקרי מוציא מן המוחזק לפי"ד הבע"ד השני שטוען אשר הוא זכה כבר ויתיישב ג"כ בזה קושיתו שם משה"ק עמ"ש הר"ן בתשובה סי' ע"ה דע"א מהימן לענין שודא דדייני א"כ אמאי אין הדיין נאמן לומר גבי שודא לזה זכיתי עיי"ש שנדחק ולק"מ לדברינו הנ"ל דהתם קודם שזכו עדיין אינם נקראים מוחזקין שפיר י"ל דמהימן ע"א לאוקמי ביד א' מהן אבל גבי הדיין אחר שכבר זכתה לאחד מהן שוב נקרא מוציא מחזקת השני שלדבריו מוחזק הוא כבר וזכה בו עפ"י הדיין גבי קרקע שקונה ע"י השטר שבידו ודו"ק:
ומשה"ק שם ע"ד הר"ן שנראה מדבריו דאף אם ע"א נאמן מ"מ קרוב א"נ ומבואר בדברי הרמב"ם פ"ה מה"ע דבמקום שע"א נאמן גם קרוב ואשה נאמנים ע"ש שנשאר בצ"ע הנה לענ"ד טפי הו"ל להקשות על הר"ן במש"כ שם דמשו"ה נאמן אף שקרוב הוא משום שאין כאן נגיעת עדות אם תנתן לחבורה זו או זו וזה ודאי תמוה לכאורה וכי קרוב מטעם נוגע פסול והלא גם להעיד לחובה פסול קרוב וכמ"ש בכ"מ וע' ש"ך חו"מ סי' ל"ז ס"ק א' אלא שי"ל דחדא מתורצת בירך חבירתה דהיינו משום דבאמת כאן גבי שודא דס"ל להר"ן דגם ע"א מהימן גם קרוב נאמן ואף דאין זה מדין עדות רק בתורת אומדנא ודיעה וכמ"ש בש"ש ש"ז פ"א מ"מ גבי שודא סגי לן בזה ג"כ ורק אם היה בכאן איזה נגיעה ל"ה נאמן גם גבי שודא וכמובן דאין זה אומדנא ודיעה כלל אחר שחשדינן אותו למשקר והיינו שכתב הר"ן כיון דאין כאן שום נגיעה כלל לכן שפיר מהימן אף שקרוב הוא ומשום דבמקום שע"א מהימן גם קרוב נאמן ולפלא על שע"מ שלא נחית לזה וכי אזדא לי' פסול קורבא דידי' משום שאינו נוגע ומ"מ האמין לי' הר"ן מה"ט גופא שכתב השע"מ דכיון דע"א נאמן גם קרוב מהימן ועיין בזה:
אלא שלענ"ד צ"ע טובא דלכאורה דברי הר"ן סותרים א"ע דכאן ס"ל דבמקום דליכא חזקה נאמן ע"א גם גבי ממון ושם בשו"ת סי' ע"ה מפרש ואומר דאף שאין ע"א קם לממון אעפי"כ הדברים מראין שהדבר אמת וכו' והיינו רק בענין שודא וכמש"ש להדיא כן אבל לא מן הדין וצ"ע לכאורה. וע' עמו"א שם סי' פ"ז שכתב לפרש ד' הר"ן באלפסי כאן דאין כונתו כלל להאמין ע"א גבי אבידה ורק שהכריח דט"ע הכרה גמורה היא בגוונא דל"ח למשקר ונאמן לומר כליו של פלוני הוא והיינו בענין המועיל ר"ל להעיד עם עוד אחד ע"ש ואינו במשמע להמעיין בד' הר"ן כאן ומ"מ מוכרחין אנחנו לכאורה לפרש כן משום ד' הר"ן שבתשובה הנ"ל ועדיין אין זה ברור וצ"ע
פלג ד
נחזור לעניננו דלדעת הר"ן ז"ל שוה דין דשב"ע ממש לדיני ממונות דשלא במקום חזקה מהימן ע"א בתרווייהו ורק במקום חזקה הוא דאין ע"א נאמן וכנ"ל וכן מטין ג"כ דברי הרמב"ן המובאים בר"ן פ' התקבל הנ"ל וכמ"ש המהרי"ק והשו"ת מיימוני שהביא שם בש"ש ש"ו הנ"ל ולכאורה קשיא לפי"ז להני ראשונים ז"ל שהבאנו לעיל דס"ל דגם בשארי איסורים אין ע"א נאמן כנגד חזקה א"כ תיקשי למה צריך קרא גבי דשב"ע דאינו פחות משנים מאחר דאמרינן דגם גבי דשב"ע דא"נ ע"א הוא דוקא כנגד חזקה א"כ דינו שוה לשאר איסורין ולמה לן ג"ש דדבר דבר. ומצאתי קושיא זו בפנ"י שלהי גיטין וכן בחידושי מהר"ם לובלין ריש מ' גיטין וכן בחידושי כ"ס ובדורל"צ ד' ו' הביא ג"כ קושיא זו בשם הפנ"י וכתב שם להוכיח מזה דאה"נ דס"ל לב"ה דגם בשארי איסורין נאמן ע"א גם נגד חזקה וכאן בדשב"ע א"נ לאסור אבל להתיר נאמן ולב"ש כתב שם להיפוך משום דלב"ש לק"מ קושיא זו ובאמת לדידהו א"נ ע"א כנגד חזקה גם בשארי איסורים וקרא דדבר גבי דשב"ע צריך דלא נימא לדידהו דאיסור מח"ג דכתיב בקרא הוא בשנתגרשה ע"י ע"א כדי שלא תיקשי ת"ל משום סוטה עיי"ש:
ואף כי אין משיבין על הדרוש אבל כאן הדברים תמוהים דלבד מה דעדיין תיקשי לאינך ראשונים ז"ל דפליגי ע"ז וס"ל דא"נ ע"א נגד חזקה בשארי איסורין א"כ תיקשי לדידהו למה לן קרא גבי דשב"ע כיון שהוא מוכרח לדבריו מהא דב"ה ועוד אם כדבריו ז"ל למה לא הביאו זאת שם בסוגיא דיבמות ולהוכיח כן מהא דצריך קרא דדבר דבר ליבא דב"ה גם מש"ש להוכיח מזה לב"ה דנאמן בכל האיסורין גם נגד החזקה ומוקמינן ג"ש דדבר דבר רק לאסור אבל להתיר נאמן גם ע"א וכמ"ש בתוס' שם הנה המעיין יראה דאין זה מוכרח והתוס' לא כתבו שם כן רק לתרץ הסוגיא דמקשה בתרתי חדא דהוא נגד חזקה ועוד דהוי דשב"ע ומתרץ חדא מהא דחזקה וע"ז תירצו התוס' די"ל דלהתיר נאמן אבל ודאי דיותר יש לומר בפשוטא לפי מאי דמסיק לב"ה דנאמן ע"א בכל האיסורין גם נגד החזקה דבדשב"ע א"נ בין לאסור בין להתיר וז"פ וברור] וטפי הי' נראה לומר בישוב קושיא זו דאה"נ דהיינו דפליגי בזה הקדמונים ז"ל וחדא באידך תליא לפי"ז דלמ"ד דבכל האיסורין נאמן ע"א גם נגד חזקה אמרינן דצריך קרא דדבר דבר דבדשב"ע אינו פחות משנים גם שלא במקום חזקה ולהני ראשונים ז"ל שהבאנו משמם דס"ל דגם בדשב"ע נאמן עד אחד שלא במקום חזקה ולדידהו אה"נ דיש לומר דסבירא להו דבשארי איסורים גם כנגד חזקה נאמן עד אחד וכמו שהבאנו דפליגי בזה הקדמונים ז"ל ביו"ד סי' קכ"ז תדע שהרי כבר הבאנו שיטת הר"ן ז"ל דס"ל בקידושין גבי קדשתי את בתי דנאמן ע"א גם בדשב"ע אם אינו מוציאן מחזקה ולשיטתו נמי דס"ל בחולין פ' גיה"נ דגם גבי ממון נאמן ע"א שלא כנגד חזקה ומצינו נמי דס"ל בשארי איסורין דאה"נ דנאמן ע"א גם במקום חזקה וכמ"ש בקידושין שם פ' האומר ליישב שיטת ר"ת שלא כדעת התוס' דבעינן שתיקת הבעלים שיהי' כמו הודאה רק דכן גזה"כ שיהא ע"א נאמן במקום שתיקה ולאו משום הודאה רק מדין נאמנות העד ואף במקום שהבעלים אינם יודעים בדבר כלום עיי"ש וכן הביא גם הש"ך שם ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז בשם הר"ן דס"ל כן דנאמן ע"א באיסורין גם נגד חזקה ושפיר יש לקיים דברינו הנ"ל ולהשוות דברי הראשונים ז"ל לתרץ קושית הפנ"י והמהר"ם לובלין הנ"ל ולכו"ע איכא נ"מ בין דשב"ע לשארי איסורים וכמשנ"ת:
אמנם מצאתי ראיתי לבעל פנ"י בריש גיטין בתוד"ה הוי דשב"ע כו' אור"י משום דבהאשה רבה כו' מספקא לן וכו' שהקשה שם דלמאי דס"ד דבטבל וקונמות נאמן ע"א להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואינו בידו א"כ גם מדשב"ע נמי לא מקשה הש"ס הכא מידי דהא שפיר י"ל דדשב"ע דאיירי בי' קרא דדבר דבר הוא דלאוסרה א"נ אבל להתיר הא י"ל דמהימן וכמ"ש בתוס' יבמות שם שהרי כן קיימא השתא התוס' בדבריהם דעיקר תירוץ הראשון דע"א נאמן באיסורין משמע לי' לחלק בין להתיר מלאסור ונדחק ליישב דברי התוס' ומשבח שם שיטת רש"י במש"כ בדעתו דס"ל דאין לחלק בין להתיר מלאסור ואדרבא י"ל דלהתיר יותר א"נ מלאסור רק דאינו מחלק נמי כלל בין דשב"ע לשארי איסורין דאיתחזק איסורא אלא דמייתי התם דשב"ע היינו משום דבלא"ה פשיטא לן דבכל האיסורין ע"א נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל כיון דאשכחן בדשב"ע דאין ע"א נאמן בדאיתחזק איסורא ולא סמכינן אסברא דא"א חוטא ולא לו משו"ה מספק"ל נמי בטבל וכו' ובשארי איסורין דאיתחזק איסורא וכו' ובזה מדוקדק היטיב לשון הסוגיא שלפנינו בשמעתין דהא דאיתחזק איסורא גופא לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדשב"ע והוא כפתור ופרח עכ"ד:
גם דברי המהר"ם לובלין שם מ"ש לתרץ קושיא זו שהבאנו דלמה צריך קרא דדבר דבר גבי דשב"ע מאחר דגם בשארי איסורין אין ע"א נאמן במקום חזקה מטין כן דבאמת ילפינן שארי איסורין מדשב"ע עיי"ש ואכתי צריך ישוב דאיך נילף מדשב"ע דחמור יותר ומה נעים לנו מ"ש בפנ"י שלהי גיטין לתרץ דעיקר ג"ש דדבר דבר אתא לאשמועינן דאפילו יוצאת מחמת דבר ערוה שזינתה בעדות ברורה אפי"ה תינשא לאחר אבל לעולם דאין ע"א נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא יעו"ש ודבריו ברורים מאד:
ומה מאד יתיישב עפי"ז קושית הדורל"צ שהבאנו בפלג א' משה"ק בדרוש י"ב דלמה צריך ב"ה להשיב האי טעמא דלהכי כתיב ערוה דלא נימא משום ערוה לא תינשא כיון דהאי טעמא לחוד אינו מספיק וכנ"ל ובזה מיושב מאוד לפי מאי דקיימינן השתא דדשב"ע שוה בזה לשארי איסורין דבתרוייהו שלא במקום חזקה נאמן ע"א וכנגד חזקה אינו נאמן א"כ שפיר י"ל דהיינו דקאמרי ב"ה דצריך קרא להשמיענו שלא נטעה לומר דמשום ערוה לא תינשא כדי לקיים את דבריהם האחרונים. מה שהשיבו לב"ש דאה"נ דצריך קרא דדבר דבר לג"ש ומשו"ה כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי והא יקשה לפי"ז למה צריך קרא דדבר דבר להשמיענו דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון דגם בשארי איסורין דינא הכי הוא [דבשלמא לב"ש לק"מ דשפיר י"ל דמשו"ה צריך קרא גבי דשב"ע בכדי שלא נטעה לומר דמשו"ה כתיב בקרא דמח"ג דבלא"ה הא אסורה משום סוטה ונימא דכאן נאמן גם ע"א להוציא מחזקה לכך כתיב קרא בהדיא דבר דמיירי בשני עדים ואין ע"א נאמן נגד החזקה מצד הסברא וכמ"ש בדורל"צ ד' ו' שהבאנו לעיל] ומשו"ה הוא דאקדמו להשיב לב"ש דצריך קרא להשמיענו דאף היוצאת משום ערוה ע"י דבר היינו בעדות ברורה מ"מ מותרת להנשא לעלמא דבזה א"ש מה שצריך גם לדידהו האי ג"ש דדבר דבר דאין דשב"ע פחות משנים והא גם בשארי איסורין נמי דינא הכי רק דקרא אתא ללמדנו דאף שיצאה ממנו ע"י ערוה שנתבררה בדבר דבר היינו בעדות ברורה מ"מ מותרת לעלמא וכנ"ל ומשו"ה הוא דאקדמו תשובתם הראשונה דאי לא הא לא קיימא הא ודוק הטיב כי הדברים נחמדים בע"ה:
ויש לנעוץ עפי"ז סוף המסכת לתחילתה כי בדיבור אחד נאמרו לפי מה שנתבאר דהרי מוכח לפי"ז מדברי ב"ה כאן כהני ראשונים דס"ל דגם בשארי איסורים אין ע"א נאמן כנגד חזקה דמשו"ה הוא שהשיבו להם דקרא אתא להשמיענו שגם היוצאת משום ערוה מותרת היא להנשא וכמשנ"ת וא"כ אפ"ל שוה הוא דין איסורין לדין דשב"ע ושפיר אמרינן בריש מכלתין בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה כו' דלא איתחזק איסורא כו' הוי דשב"ע דפירושו הוא לפי"ז דחדא מילתא היא וכמ"ש הפנ"י בדעת רש"י כנ"ל דמשו"ה נקט שם בסוגיא לתרווייהו משום דהא דאיתחזק איסורא גופה לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדבר שבערוה עיי"ש ולדברינו הוא מוכרח כן מדברי ב"ה כאן שלהי מכילתין דה"ט דהשיבו לב"ש הא דאתא קרא ללמדנו שאף היוצאת משום ערוה מותרת להינשא בכדי ליישב מאי דקשיא לשיטה זו דס"ל דאין ע"א נאמן גם בשארי איסורים במקום חזקה א"כ ל"ל קרא גבי דשב"ע וקאמרי דקרא אתי ללמדנו דגם בכה"ג מותרת היא להנשא לעלמא וע"כ מוכח מכאן דכן הוא הדין באמת דאינו נאמן ע"א במקום חזקה גם בשאר איסורים ושוה האי דינא לדין דשב"ע וכנ"ל ומשני דרוב בקיאין הן ואינו אלא מיעוטא דמיעוטא וכו':
ויומתק עוד ביותר מ"ש במשנתנו המביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ולא מצרכינן שיאמר ג"כ לשמה וקאמר בגמ' שם ד' ג' ע"א משום דאי מפשת לי' לדיבורא אתא למיגזי' ופירש"י דלא שיילינן לי' נמי אי נכתב לשמה משום דסתמא לשמה קמסהיד וסותר א"ע במ"ש לעיל ד' ב' ע"ב בטעמא דרבה שם בד"ה לפי דממילא שיילינן לי' נמי אם נכתב לשמה והוא אומר אין עיי"ש ושם בתוד"ה לפי. ותירצו המפרשים דרק בהס"ד דס"ל דמדינא חיישינן לזה שפיר פירש דשיילינן לי' אבל להמסקנא דרוב בקיאין הן וליכא אלא חששא בעלמא שפיר פירש דסמכינן אהא דסתמא לשמה קמסהיד עיי"ש בפנ"י שהעיר דמ"מ לא סמכינן ארובא במקום דאפשר לברר וכמ"ש המפרשים בהא דרוב מצוין אצל שחיטה דבדאיתא קמן שיילינן לי' ע"ש [וע' מג"א סי' תל"ז ס"ק ד' ובסי' ח' ס"ק י"א ובבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ט' וסי' יו"ד ועתו"ס נדה ל"ו ב' ד"ה נדה דאף דיש לחוש אולי יתברר להיפוך ג"כ ל"ח וסמכינן על הרוב וע"ע שו"ת הגרעק"א סס"י ק"ז מ"ש דסמכינן על רוב גם בדאיכא לברורי לבד מאם חזקה מנגדת לרוב עיי"ש וקצרתי כאן בזה].
ולהנ"ל י"ל לפי משנ"ת דע"א א"נ כנגד רובא דליתא קמן וכיון דמסקינן דרוב בקיאין הן ואינו אלא מיעוטא דמיעוטא א"כ כיון דאף אם יאמר שלא נכתב לשמה ג"כ אינו נאמן ודאי דא"צ לשאלו כלל לפי"ז אם נכתב לשמה ושפיר פירש"י לפי המסקנא דמתני' לא מצריך לי' רק לומר בפ"נ ובפ"נ וא"צ לשואלו כלל אם נכתב לשמה ואמרינן דסתמא לשמה קמסהיד ודו"ק כי קצרתי:
ומעתה עפ"י המבואר בע"ה נבוא לגמור את אשר ייעדנו להסביר פלוגתת ב"ש וב"ה כאן שלהי גיטין וליישב מה שהקשינו לעיל ולבאר נמי דאזלי לשיטתם ג"כ במאי דפליגי בדין כסף קידושין אי בדינר אי בש"פ ונקדים לזה איזה הקדמות:
והנה ידוע מ"ש המהרשד"ם אה"ע סי' ס' מובא במל"מ פ"י מה"ג הכ"א דרק בנשואה הוא דבעינן ער"ד אבל לא בארוסה והיינו משום דקרא בנשואה מיירי דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ובהא הוא דבעינן דוקא ער"ד אבל לא בארוסה:
ובאחרונים הרבו להקשות על שיטת המהרשד"ם הנ"ל. א' משה"ק עליו במל"מ ז"ל שם וז"ל לא ידעתי מנ"ל דקרא דכי יקח אשה ובעלה מיירי בנשואה ועוד הקשו עליו ממ"ש התוס' כאן בשם הירושלמי דפריך לב"ש ל"ל קרא במח"ג ת"ל דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ולא משני דצריך קרא להיכא שנתגרשה מן האירוסין:
וליישב דברי המהרשד"ם הנ"ל נקדים תחלה לבאר ד' התוס' גם דברי הירושלמי הנ"ל ממה שהרבו האחרונים ז"ל לפלפל בדבריהם והנה במש"כ התוס' דבירושלמי משני לעבור עליו בשני לאוין הגיה בפמ"א ח"א סי' ק"ד דצ"ל לעבור בלאו דהא בסוטה ליכא ל"ת אלא עשה לר"י בן כיפר ביבמות י"א ואף לרבנן שם הא מהאי קרא הוא דילפי לאו בסוטה עיי"ש אמנם בדורל"צ דרוש ו' מקיים הגירסא הישנה ומפרש דהכי פריך הירושלמי דלמה כתב רחמנא עיקר הלאו במח"ג וצריך ריבוי לסוטה שנבעלה לכתוב רחמנא עיקר הלאו בסוטה שנבעלה גופה ואז א"צ שוב שום ריבוי למח"ג דממילא אסורה משום סוטה וע"ז תי' לעבור בשני לאוין עיי"ש אלא שפלפל שם בהא דל"ש למימר לעבור בב' לאוין כיון דאין המלקות מתרבים בזה עיי"ש והנה זה לק"מ לפימ"ש ביד מלאכי סי' שמ"ז דרק במקום שאיפשר לאוקמי קרא במקום דשייך מלקות אז אמרינן דניחא יותר מלאוקמי במילתא דאין המלקות מתרבים אבל בלא"ה מוקמינן נמי בב' לאוין גם במקום דלא שייך מלקות עיי"ש שהוכיח כן מכמה מקומות בש"ס:
אמנם אכתי לא א"ש אלא לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאיכא איסור לאו בסוטה לבעלה וכמ"ש בחינוך מ' תק"פ שהרמב"ן מנה בזה הכתוב שני לאוין הא' שלא להחזיר הגרושה אחר שנשאת והב' שלא יבוא הבעל על אשתו אחר שזינתה בעודה תחתיו וע"ע תוס' כתובות מ' ע"א ד"ה ניתי דס"ל דאיכא לאו ועשה בסוטה אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל לפימ"ש במ"מ ספ"א מה' אי"ב ובכ"מ פי"א מה"ג הי"ד דס"ל דליכא איסור לאו בסוטה גם אליבא דרבנן דריב"כ אא"כ גירשה והחזירה עיי"ש. ע"כ דט"ס הוא וצ"ל לעבור בלאו וכמ"ש בפמ"ש הנ"ל:
**(הג"ה [והרבה מן האחרונים מפרשים דב"ש ס"ל כריב"כ דליכא לאו בסוטה כלל והיינו דצריך קרא למח"ג אבל לא משמע כן ולהלן בדברינו יבואר בע"ה דבין ב"ש בין ב"ה מצי סברי בין כרבנן בין כריב"כ ומסתבר דה"ל כרבנן וכמו דקיי"ל כוותייהו באה"ע סי' יו"ד ס"א עיי"ש ור"י בן כיפר יחידאה הוא דס"ל דאיסור מח"ג אינו אלא אם נישאת אבל לא משנתארסה ופלוגתתם מבואר ביבמות י"א דרבנן ס"ל דאיסור מח"ג הוא גם מן האירוסין ומשום דכתיב והיתה לשון הוי' ואירוסין וכמ"ש ברש"י שם וקרא דאחרי אשר הוטמאה קאי על סוטה שנבעלה דאסורה בל"ת וריב"כ ס"ל דאיסור מח"ג אינו אלא מן הנישואין אף דכתיב לשון והיתה משום דקרא דאחרי אשר הוטמאה קאי על מח"ג וממילא לאו בסוטה לית לי' ואפילו זנאי יעו"ש בסוגיא:
ומפרש אני בזה מקרא כתוב בירמי' ג' לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד ואת זנית וגו' שנתקשו כולם בפירושא דהאי קרא שפתח באיסור מחזיר גרושתו ומסיים באיסור סוטה וע' בפ"ת שלהי יומא מש"כ בשם המהרי"ט דבאמת לא נתגרשה כנסת ישראל כלל רק מה שעובדים ע"ז הוי כא"א שזינתה תחת בעלה דאסורה בל"ת ומפרש לקרא מדין ק"ו ומה המחזיר גרושתו אחר שנישאת לאחר. אסורה זינתה תחתיו לא כ"ש דאדרבא עיקר טומאה בסוטה שזינתה איירי ולהכי עביד ק"ו ואת זנית וגו' ובכ"ז ושוב אלי והיינו רבותא דתשובה כמש"ש דגדולה תשובה שדוחה ל"ת אף דכך היא המדה דעשה דוחה ל"ת רק דכאן הא איכא ל"ת ועשה לדעת התוס' בכתובות מ' הנ"ל עיי"ש וזה דוחק לומר דקרא מלמדנו איסור לסוטה מק"ו ממח"ג גם בספר המקנה בפתחא זעירא אות ו' נדחק הרבה עיי"ש. ובאחרונים ז"ל כתבו דכונת הקרא הוא על שני האיסורים גם יחד היינו איסור זונה ומח"ג משנישאת גם יחד והיינו רבותא דדוחה שני לאוין וכ"ז דוחק ולענ"ד נראה בע"ה לחנם נדחקו והאי קרא מתפרש כמין חומר ובפשוטו הן ישלח וגו' והיתה לאיש אחר היינו אירוסין, כמשנ"ת דלשון והיתה הוא אירוסין הישוב אלי' עוד דהא קיי"ל כרבנן דריב"כ דגם גרושה שנתארסה אסורה וכנ"ל וא"כ ע"כ דקרא דאשר הוטמאה אתי לסוטה שזינתה ובכ"ז ושוב אלי נאום ד' ושפיר י"ל דלא נתגרשה כנ"י וכמ"ש אי' ספר כריתות אמכם רק דמיירי כאן מדין איסור סוטה ומקדים לאמור הן ישלח והיתה לדעת שגם באירוסין איכא לאיסור מח"ג וממילא איכא ל"ת גם בסוטה שזינתה וכנ"ל וזה נכון מאוד גם פירש"י י"ל כדברינו במש"ש לפרש האי ל"ת דלא יוכל בעלה הראשון דהא גם איסור סוטה מהאי קרא הוא דילפינן וכנ"ל ויתיישב עפי"ז קושית התוס' סנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה לאמור דיליף משם עריות לב"נ והא האי קרא במח"ג כתיב וב"נ לא הוזהרו בה עיי"ש ולדברינו ניחא מאד דשפיר מיירי קרא מדין זנות דסוטה דגם בב"נ אסור וכמש"ש סנהדרין נ"ח ודבק באשתו ולא באשת חברו ודו"ק:
ועדיפותא דתשובה לפי"ז י"ל כמש"ש עוד בכפ"ת שם לתרץ בשם המפרשים ז"ל דהיינו רבותא דתשובה אף שהמ"ע של תשובה אינה אלא לגבי כנ"י ונהי שראוי שתדחה ל"ת לחזור עם בעלה אבל מי התיר לבעל לעבור על הל"ת ולחזור עמה עיי"ש שהתחיל באגדה ומסיים בהלכה שמוכיח שם מכתובות מ' דגם בכה"ג דוחה ל"ת אף דהעשה אינו אלא לגבי דידי' וכן מוכיח מעשה דיבום דאמרינן דדוחה ל"ת אף דהאי עשה ליכא גבה עיי"ש ובהגהת הגרעק"א השיג ע"ז מד' החו' גיטין מ"א שכ' להיפוך שכיון שבדיד' ליכא עשה היא מוזהרת שלא לעבור על הלאו [וכ"כ ג"כ בב"ב י"ג ולפלא על הצל"ח ברכות כ"ב שחידש דבר דאין השפחה מוזהרת על לאו דלא יהי' קדש גם לדעת הרמב"ם ולא הביא ד' התוס' הנ"ל שמבואר ההיפוך] וההיא דכתובות מ' הלא באמת התו"י מפרשים שם כונת הש"ס דאי אמרה ל"ב היינו משום דבדידה ליכא האי)**
אמנם בתוס' הגרעק"א על משניות הקשה גם ע"ז האיך חל איסור לאו דמח"ג על איסור עשה דסוטה ומבואר בתוס' שבועות כ"ג ב' דאין איסור ל"ת חל על עשה עיי"ש] ולפלא מ"ש בישוי"ע אה"ע סי' קי"ט ס"ק ד' בשם התוס' שבועות הנ"ל ממש להיפוך דס"ל דל"ת חיילא על עשה וז"א וכנ"ל רק עיין פרמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ב' מ"ש לדון בשיטת הרמב"ם דס"ל דאה"נ דל"ת חל על איסור עשה ובמק"א יבואר בע"ה ואין לומר דהוי גזה"כ כיון דחייל דהא י"ל דצריך קרא להיכא דהוזמו עדי הטומאה אח"כ עיי"ש שנשאר בצ"ע [ובפשוטו י"ל דנ"מ מיהת בהאי איסורא דמח"ג לענין שיחול על האשה אם היתה קטנה ומכ"ש דא"ש למש"כ בפנ"י בפתיחה ע"מ כתובות דע"כ האי קרא בקטנה איירי ובטעות פ"פ עיי"ש ולכשתגדל חיילי עלי' ב' האיסורין בבת אחת וכמ"ש כה"ג ביבמות ל"ג עיי"ש ועיין ג"כ תוס' זבחים מ"ה ע"ב ד"ה אבל ודו"ק ויתיישב נמי עפי"ז משה"ק האחרונים כמו כן לב"ש למה צריך קרא לאסור גרושה לכהן דאף אי נימא דלגבי דידי' אם היה הוא קטן בשנאסרה שני האיסורין בזא"ז ואח"כ הגדיל דמ"מ לא חשיב לגבי דידי' איסור ב"א משום דכיון שהאשה כבר נאסרה על כל הכהנים באיסור זונה ול"ח עלי' איסור גרושה לגבייהו ממילא גם לגבי האי כהן שהי' קטן נמי לא מיקרי איסור ב"א ול"ש סברא זו רק באיסור גברא דרמי רק על האי גברא כמו בשימוש בטומאה או בע"מ וכה"ג דאיירי בהו בסוגיא דיבמות שם וכמש"כ ג"כ כן בהקדמת עי"ט לחלק בזה בין איסור חפצא לאיסור גברא וכבר קדמוהו רבנן קשישאי ז"ל ע' בס' מרכבת המשנה פ"י מה' שגגות ובשו"ת שיבת ציון סי' נ"ו וקצרתי מ"מ נ"מ מיהת בהאי איסור דגרושה לגבי האשה עצמה דלגבי דידה ודאי דחשיב איסור **(מ"ע דיבום שכתב דע"כ גם היבמה מקיימת המצוה דיבום הנה אף כי גם בהפלאה כתובות כ"ד ע"ב כתב ג"כ כן עיי"ש מ"מ הנה עיין בס' החינוך מצוה תקצ"ח מפורש כתב להיפוך דהאי מצוה אינה נוהגת רק בזכרים ובשו"ת הרשב"א נמי כתב כן עיי"ש בסי' י"ח מש"כ דמה"ט אין מברכין על מצות יבום משום דהעשה אינה רק עליו ולא עלי' דהוא משום פ"ו והיא אינה מצווה על פרי' ורבי' עיי"ש [ולפלא על בעל באר יצחק יו"ד סי' י"ט שהביא דברי הכפ"ת הנ"ל ומוכיח להיפוך מדברי התוס' יבמות ה' דקרו לעשה דיבום שוה בכל ואישתמט מיני' במחכ"ת כל הני] ועיין ג"כ כתובות ס"ד ע"א מאי דפריך התם מ"ש שומרת יבם דלא אמרינן לה זיל דלא מפקדת ארוסה נמי וכו' ואי איתא דמ"ע דיבום איכא גם בדנדה האיך ס"ד לומר בשומרת יבם זיל לא מפקדת אמנם יש לדחות ודו"ק כי קצרתי ומוכח לכאורה מזה דכך היא המדה דגם בכה"ג שהוא לבדו המקיים את העשה מ"מ דוחה לל"ת ושפיר מסתייע בכפ"ת שם מהא דכתובות לפי פי' אינך ראשונים ז"ל בהא דאי אמרה לא בעינא עיי"ש בשטמ"ק וז"ל ואם מלמדין אותה לומר שאינה רוצית והיא אומרת רוצה אני מא"ל וי"ל בזו דכיון דלדידה איכא איסורא כייפינן לה עד דאמרה ל"ב וכי אמרה הכי מסתמא ניחא לה משום מצוה לשמוע דברי חכמים הרי דאם לא הי' תלוי בדעתה לומר שאינה רוצית שפיר הוי דחי עשה דידי' שהוא לבדו המקיים אותה גם לל"ת דידה וגם היא מותרת בו ועשה דיבום כיון דל"ב דעתה ורצונה ונקנית גם בע"כ ודאי דדוחה לל"ת גם בכה"ג:
אמנם גם לפי דברי התו"י הנ"ל נראה ליישב דשאני מצות יבום דשפיר דחי לל"ת אף אי נימא דהוא לבדו המקיים את המצוה ול"ד להאי עשה דאונס עפ"י מש"כ התוס' בשבת ד"ד ע"א ד"ה וכי ליישב הא דפסחים נ"ט דהיכא דלא פשע אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכן גבי חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר כפו את רבה לשחררה משום שהי' מחזרת וכו' ודומין לאנוסין וכו' הרי דכללא הוא לפי"ז דהיכא דלא פשע שפיר אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ועיי"ש מ"ש עוד לתרץ מאי דאמרינן בעירובין ל"ב ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה משום דהתם נעשה האיסור על ידו דא"ל מלא לך כלכלה וכו' עיי"ש ועיין ב"י או"ח סי' ש"ו האיך קיי"ל לדינא ועיין קידושין נ"ה ע"ב תהי בה ר"י וכי אומרים לאדם חטא וכו' משמע קצת כהאי תירוצא דרק היכא שהיא הגורם להאיסור אמרינן לי' לחטוא בשביל חבירו דאיזה פשיעה פשע האובד עיי"ש ודו"ק כי קצרתי] עכ"פ להאי תירוצא שתירצו התוס' דבמקום שלא פשע אמרינן בכ"מ חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ שפיר י"ל גם בנידון דידן דבכ"מ שלא פשע המקיים את העשה רשאי הוא לעבור ולדחות הל"ת אף שלגבי חבירו ל"ש העשה דמ"מ גם חבירו מותר לעבור על הל"ת כדי שיקיים אידך את העשה משום שלא פשע וכנ"ל וה"ט דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת אף שהיא אינה מצווה על המ"ע דהא היבם לא פשע ושפיר אמרינן לה חטא בשביל שיזכה היבם [והרי מצינו כן גם בעיקר מצות יבום דהתירה התורה איסור אשת אח שגם היא מצווה עליו מפני עשה דידי' אמנם שאני התם דמצותו בכך עתו"ס יבמות ג' ע"ב ד"ה ל"ת ודו"ק] לא כן בהא דכתובות כיון שבא ע"י פשיעה מה שפשע ואנס אותה שפיר כתבו התוס' ישינים דה"ט שאינו דוחה ל"ת משום שהיא אינה מצווה על המ"ע ואינה רשאה לעבור על הל"ת לזכותו שיקיים הוא המצוה כיון שפשע [ואף דלא מיקרי עשה הבאה ע"י פשיעה לענין האי כללא שכתבו התוס' בעירובין ד' ק' ע"א דעשה הבאה עי"פ אינו דוחה ל"ת בכ"מ וכאן הא חזינן דאי לאו ה"ט דאי אמרה לא בעינא וכו' שפיר הוי אמרינן דהוי דחי לל"ת וע"כ כמש"כ הגרעק"א בדו"ח שם בכתובות דכיון דא"א לעשה זו כלל בלא הפשיעה לכן שפיר דחי לל"ת הא מיהת לגבי חבירו דלא נימא לו חטא כדי שיזכה חבירך ודאי די"ל כיון דמ"מ הלא פשע חבירו לכן אינו מן הדין שיחטא הוא ויעבור כדי לזכותו ודו"ק כי הוא פשוט וברור] וה"נ דכותי' בהאי מ"ע דתשובה אף דשפיר הו"ל לדחות ל"ת מה"ט דא"א להאי עשה בלא פשיעה וכמ"ש המפרשים שלא כמ"ש בכפ"ת שם בשם חתנו הא מיהת מהני סברא זו ליישב מ"ש הפס"פ בשם המחברים דשא"ה דהאי עשה ליתא רק לגבי כנ"י לחוד וכנ"ל ולא יצדק במה שהשיג עליהם דגם בפר"י שפיר דוחה לל"ת דשאני כאן כיון שבאה ע"י פשיעה שפשעו תחלה אינו מה"ד שידחה אי לאו דגדולה תשובה ובע"ה בדרושים הארכנו בזה וכאן לקצר אני צריך:
אמנם דע כי לפי"ז ע"כ עלינו לומר דהאי תירוצא שבתוס' גיטין הנ"ל שתירצו דה"ט שאינו דוחה משום דבדידה ליכא עשה ע"כ דלא קיימא לפי סברתם שבתוס' שבת הנ"ל דהא גם התם העבד הא לא פשע והאי תירוצא ע"כ דס"ל כמש"כ לעיל שם בתוס' שבת הנ"ל [אשר זאת היא גם דעת הרמב"ם בתשובה כמ"ש בב"י או"ח סי' ש"ו הנ"ל] דהיכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אם לא במצוה דרבים יעו"ש ואכמ"ל עוד במה שחוץ לעניננו]:
בת אחת דהא קודם שנתגדלה לא הי' עדיין עלי' שום איסור ולהינשא לכהן ולכשנתגדלה חלו עלי' שני האיסורין ביחד ודו"ק כי קצרתי] עוד הקשו האחרוני' כעין זה לב"ש למה צריך קרא לאסור גרושה לכהן תיפוק לי' משום זונה [ובקרבן נתנאל שלהי גיטין הביא קושיא זו בשם יש מקשין הבל ומשום מש"ש לדחות דמי לא עסקינן שגירשה מחמת אהבה כדי שלא תתעגן שהולך למדינת הים או שלא תיפול קמי יבם דבכה"ג גם ב"ש מודי עיי"ש ויפלא עליו שקורא לזה הבל משום תירוץ הנ"ל בטרם שמיישב דלפי"ז לכאורה גם בירושלמי לא פריך מידי בהאי איסור דמחזיר גרושתו דמקשה ת"ל משום סוטה והא י"ל כנ"ל ולהלן יבואר דבאמת דבריו נכונים אלא שקיצר בהם] וכיונו כולם לד"א לתרץ דבאמת י"ל דצריך קרא לכה"ג בשגירשה מדעתה ומרצונה אלא דכאן גבי מח"ג שפיר פריך בירושלמי משום דפשטא דקר דלא יוכל וגו' אדלעיל מיני' קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר דבשלמא לב"ה הא מיירי קרא גם בדבר לחוד כמו בהקדיחה תבשילו אבל לב"ש דלא איירי קרא אלא מער"ד ממש שפיר פריך ל"ל קרא למח"ג [ע' ישוי"ע שם ופנ"י ובנוב"י מ"ת אהע"ז סי' קכ"ט בהג"ה וכבר מבואר כן בחי' הרשב"א במקומו שם בגיטין וכמש"ש דאיכא לאוקמי לקרא בשעבר וגירשה וכו' ומיהו לא מיחוור דבהאי לא משתעי קרא עיי"ש ולפלא על הפנ"י שהעתיק דבריו דבאי לא משתעי קרא והרבה להשיב ממ"ש ביבמות ע"ח דבאי לאיסורא שפיר משתעי קרא וט"ס נזדמן לו ברשב"א וצ"ל כמ"ש ברשב"א שלפנינו דבהאי לא משתעי קרא וכונתו כנ"ל דקרא הא מיירי בשנתגרשה ע"י ער"ד וכבר העיר בזה בש"צ סי' פ"ח עיי"ש]:
ולענ"ד אלולא מסתפינא מרבותינו הגאונים ז"ל הי' נראה לפי"ז לפרש גם דברי הירושלמי כן וכדבריהם ז"ל ממש לפי גירסתנו שם בירושלמי אשר ז"ל קראי מקשו על דב"ש לא יוכל בעלה וגו' אם לאוסרה עליו הרי כבר היא אסורה לו אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל"ת עיי"ש שלא נזכר כלל איסור עשה זולת איסור מח"ג וי"ל דכן הוא האמת דמשני דלאו דקאי קרא בשגירשה מחמת ער"ד דוקא ולאוקמה בלאוי יתירי אלא דאתא קרא להשמיענו דאיכא איסור ל"ת במח"ג אחר שנישאת או שנתארסה לאחר וממילא נדע דאם עבר וגירשה או גירשה מדעתה ומרצונה דמותר בכה"ג לכו"ע ונישאת לאחרים עובר בל"ת אם ישוב לקחתה ואם גירשה מחמת ער"ד באמת לא יחול איסור מת"ג על איסור סוטה הקודם לו בין אם נימא דאסורה עליו באיסור ל"ת או כמ"ד דעיקר איסורה אינו אלא איסור עשה דלא מיירי כלל בירושלמי מזה דשפיר י"ל דהיינו דמשני די"ל דקרא מיירי בשגירשה בא"א שלא ע"י ערות דבר וכנ"ל:
ומיושב קושית הגרעק"א ז"ל הנ"ל דבאמת נוכל לומר דל"ח האי איסור ל"ת אם אסורה עליו מתחילה באיסור עשה וכן לק"מ גם קושית הדורל"צ הנ"ל דהא לא איתרבי מלקות ע"י הלאוין ול"ש לאוקמי בלאוי יתירי בכה"ג ולהנ"ל מיושב דודאי בעינן קרא ללמדנו דאיכא איסור ל"ת במח"ג משנישאת ובגוונא דאינה אסורה עליו באיסור אחר מתחלה וכנ"ל וזה פשוט ונכון לענ"ד:
נשוב לדברינו דממילא נתבאר לך דלק"מ משה"ק על שיטת המהרשד"ם הנ"ל ממאי דלא משני בירושלמי הנ"ל דמיירי בארוסה ונתגרשה בלא ער"ד כמשנ"ת דעיקר קושית הירושלמי הוא משים דפשטא דקרא אדלעיל מיני' קאי דגירשה מחמת ער"ד לכ"ש [ויתיישב נמי עפי"ז משה"ק מהא דבעי קרא גבי אונם לא יוכל לשלחה דאין לומר משום כל ימיו הא נדע זאת מגופי' דקרא ע' ב"ש אהע"ז סי' קי"ט ס"ק ב' ובאחרונים ולהנ"ל איצטריך קרא לענין ארוסה והירושלמי לא פריך רק מפשטא דקרא ודו"ק]. ושפיר יש לקיים דברי המהרשד"ם הנ"ל ולא עוד אלא שבישוי"ע אה"ע סי' קי"ט שם ס"ק ב' מוכיח מדהתו"ס גיטין פ"א ע"ב ד"ה ב"ש דע"כ ס"ל ג"כ כשי' המהרשד"ם הנ"ל [עיי"ש שהקשו במש"ש דב"ש ס"ל אדם עושה בב"ז והא ביבמות ק"ז מבואר להיפוך ולכאורה. לק"מ דשאני הכא דכיון דע"כ נתגרשה מחמת ער"ד לב"ש ואסורה עליו בלא"ה שפיר ס"ל דאמרינן אדם עושה בב"ז כאן דבלא"ה הוי ב"ז ובאמת כתב כן ברשב"א שם לתרץ קושית התוס' ועיי"ש בפנ"י ומזה מוכח דהתוס' ס"ל כשיטת המהרשד"ם הנ"ל ושפיר הקשו לפי מאי דמוקי לה השתא בשראוה שנבעלה וס"ל לב"ש דעושה בב"ז ומשום שע"כ גירשה מחמת ער"ד דא"כ תיקשי ארוסה מאי איכא למימר למה ס"ל שם במתני' לב"ש דגם בארוסה א"צ הימנו גט שני ולכן שפיר הקשו התוס' ומתרצי כדבריהם עיי"ש וקצרתי] ועיין ג"כ שו"ת שיבת ציון סי' פ"ח וסי' פ"ט מ"ש לתרץ שיטת המהרשד"ם מכל משה"ק עליו האחרונים אחת אשר נשאר לנו לתרץ משה"ק במל"מ ז"ל הנ"ל דמנלי' דקרא מיירי בנשואה ועיי"ש בש"צ שנדחק וכתב דאף דזה אמת דרישא דקרא דכי יקח מיירי בארוסה דהא ילפינן בפ"ק דקידושין מהאי קרא קידושי כסף וביאה מ"מ בסיפא דקרא צדקו דברי המהרשד"ם דמיירי בנשואה וכו' עיי"ש עוד נלענ"ד בע"ה לקיים דברי המהרשד"ם במקצת והוא דדבריו נכונים ומוכרחים רק אליבא דב"ש וכמשנ"ת ג"כ מקושית התוס' גיטין פ"א הנ"ל דלב"ש ע"כ רק בנשואה הוא דס"ל דלא יגרש בלא ער"ד אמנם אליבא דב"ה דס"ל או ערוה או דבר ודאי נראה דלדידהו שוה להו ל"ש נשואה ול"ש ארוסה וכמו שנכריח בע"ה דזהו עיקר פלוגתתם בפירושא דהני קראי ובזה יתבארו דבריהם ותתיישב ג"כ הסוגיא שלהי גיטין מכל מה שנתקשינו לעיל ועפ"י זה גופא אזלי לשיטתם במאי דפליגי ריש קידושין והוא הנה מצינו בקידושין ד' ט' ע"ב דרבי יליף קידושי ביאה מהאי קרא דכתיב ובעלה ור' יוחנן יליף מן בעולת בעל וקאמר בגמ' דה"ט דר"י דאי מובעלה הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ומבואר שם בחי' הרשב"א דרבי דיליף מן ובעלה ס"ל כר' יוחנן דס"ל בב"מ צ"ה ובכ"מ בש"ס דמשמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ע ור' יוחנן דיליף מן בעולת בעל ס"ל כר' יאשי' דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד דוקא משמע יעו"ש לכן אין ללמוד מן ובעלה דהו"א עד דמקדש והדר בעיל עיי"ש [ועיין שו"ת חכ"צ סי' ד' מ"ש ליישב קושית הט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט שהקשה בהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי דקיי"ל שם דמותר להלוות ברשות אחד מהם והקשה דכיון דיש לו שני משמעות שניהם כאחד ומשמע נמי כ"א בפ"ע נימא סתם נדרים להחמיר עיי"ש ותי' בחכ"צ סי' ד' דאינו בגדר ספק כלל רק דרך משפט הלשון ברשות שניהם וברשות כל אחד בפ"ע וכ"ה ג"כ בשו"ת הגרעק"א סי' מ"ו עיי"ש] הנה כי כן נראה דה"ט דב"ש דס"ל כר' יאשי' דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע והיינו טעמא דלא מחלקי קרא דערות דבר לתרתי וס"ל לקרא כדכתיב דחדא מילתא הוא ערות דבר שנתברר הערוה ע"י עדים דילפי דבר דבר מממון וכמש"ש בסוגיין וב"ש מי כתיב או ערוה או דבר הרי דס"ל דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע ועיין קצוה"ח סי' ר"צ ס"ק א' מש"ש בשם שו"ת מהר"א ששון סי' נ"ב דפלוגתת ר"י ורי"א הוא רק היכי דכתיב בלשונינו הקדוש וי"ו שהוא"ו הנזכר פעם תהי' כונתו חיבור ופעם פירוד כאמור או וכו' ולדבריו ז"ל הנה ל"ש הא דער"ד ופלוגתת ר"י ורי"א הנ"ל אמנם כבר השיג עליו שם והוכיח מן הסוגיא דב"מ צ"ה גבי אם בעליו עמו דגם במקום דלא כתיב וא"ו המחלקת ג"כ פליגי עיי"ש וז"ב:
**(הג"ה ובקצוה"ח שם מביא ד' הריטב"א בשטמ"ק ב"מ שם שכתב דלא פליגי אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש וכו' אבל באומר יעשה או יתן וכו' ודאי לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מינייהו עיי"ש אשר אם נפרש דבריו כפשוטן נדחה לפי"ז גם ראיית מהרשד"ם שהביא הגרעק"א בתשובה שם דכתב להוכיח דבלשון בנ"א משמע שניהם כאחד מהא דכתב לו עומקא ורומא [לפלא שלא הביא ג"כ מ"ש בשו"ת לחם רב סס"י קצ"א בשם המהריב"ל דבלשון בנ"א תשמע שניהם כאחד וע' ג"כ קצוה"ח שם מ"ש בזה] ולהנ"ל י"ל דשאני התם דהוי כמו קו"ע דמשמע שניהם כאחד. וסבור הייתי ג"כ לתרץ עפי"ז מה דהוי קשיא לי בסוגיא דסנפיר וקשקשת בחולין ס"ו ע"ב דלמ"ד דס"ל דלחלק ל"צ קרא והוא ר' יונתן הנ"ל דס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו א"כ נימא גם התם כן דסגי גם בסימן אחד או קשקשת או סנפיר ונמצא דגם בסנפיר לחוד יהי' מותר ועיין נוב"י מ"ת או"ח סי' קי"ח דקיי"ל כותי' דר' יונתן משום דרבא קאי כוותי' בב"מ צ"ה. [וזה מוכרח כמ"ש בתמורה ה' ע"ב דע"כ רבא ס"ל כר"י ואביי כר' יאשי' ע"ש]:
ועיין ג"כ בשו"ת הגרעק"א שם ובדו"ח מערכה י"א במ' סוכה מ"ש להסתפק הלכה כדברי מי ולרבא תיקשי כנ"ל דליסגי גם בסנפיר לחוד. ולד' הריטב"א הנ"ל י"ל גם בזה דהוי כמו קו"ע וכיון דכתיב כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת ודאי שניהם ביחד משמע אכן הלא ד' הריטב"א הנ"ל לכאורה כנגד הסוגיא דב"מ הנ"ל כמשה"ק בקצוה"ח שם ונשאר בצ"ע והיטיב אשר דיבר בזה בשו"ת שאילת שמואל בכללים כלל י' אות ט' והסביר לן ד' הריטב"א הנ"ל דכונתו שבמקום שמתחייב או מחויב לאחד לעשות שני דברים ודאי דלא מיפטר בעשיית חד מינייהו וכ"ה גם במקום שחייבה תורה במצוה לעשות זה וזה פשיטא שאין נפטר רק בעשיית שניהם כמו גבי תפילין דכתיב וקשרתם לאות ע"י והי' לטוטפות ב"ע הכי י"ל דסגי בחד מינייהו. וכן גבי פלוגתת ר"י ורי"א בקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר אי מערבין לקרנות או לא הכי ס"ד דליסגי באחד מהם שלא יתן מן השני כלום דזה ודאי אינו ורק במקום שהוא תחת סוג התנאי כמו בהא דהשואל אם בעליו עמו שהתורה לא חייבתו בזה בהא הוא דפליגי ר"י ורי"א ועיי"ש מ"ש ליישב עפי"ז קושית הטו"א בריש מגילה במש"ש את יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את פסקי' שהקשה בטו"א דזהו דלא כר"י ורי"א עיי"ש דאי הוי כתיב את יום י"ד וט"ו ודאי דהו"א שחייב בשניהם יחד דזה אינו נופל תחת פלוגתת ר"י ורי"א כלל ודבריו ברורים וצודקים. והדר תיקשי מה שהקשינו בהא דסנפיר וקשקשת כיון דזה אינו חיוב רק בגדר תנאי דאם י"ל הסימנים מותר באכילה א"כ נימא נמי דסגי גם בסנפיר לחוד. ולכאורה הי' אפשר לומר דע"כ מוכח דבעינן שני הסימנים ביחד דאל"כ הו"ל להתורה למיכתב רק סנפיר לחוד להתיר בזה וממילא נדע דכל שיש לו קשקשת ודאי דמותר עפ"י הכלל דכל שיש לו קשקשת י"ל נמי סנפיר אמנם תי' זה לא ניתן להאמר כלל רק לפי מאי דמסיק בסוגיין תנא דבי ר' ישמעאל דבאמת ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר אלא דהתורה כתבה לשניהן משום יגדיל תורה ויאדיר אבל למאי דס"ד לומר דמשו"ה לא כתבה התורה קשקשת לחוד משום דלא הוי ידעינן מאי קשקשת א"כ אין מקום לתירוץ זה דהא לא הי' אפשר לכתוב סנפיר לחוד דהו"א דהוא קשקשת אבל לפי המסקנא ודאי ניחא שפיר ואפשר עוד להוסיף ולומר לפי"ז דר' ישמעאל אזיל לשיטתו דמשמע דס"ל דלא מיבעי או לחלק ובלא"ה משמע נמי כל אחד בפ"ע שהרי מצינו בכתובות ל"ד ובב"ק ע"א בהא דטבחו או מכרו דאו לרבות את השליח ול"צ קרא לחלק דלא נימא עד דטבחו ומכרו להבשר וכמ"ש כה"ג בב"מ צ"ד שם דסד"א עד דמיתבר ומתה וע"כ ס"ל לר' ישמעאל דגם בלא"ה משמע כאו"א בפ"ע וא"כ גם כאן אי נימא דלא ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר כמ"ש מעיקרא תיקשי לן דאימא דסגי גם בסנפיר לחוד ולא תיקשי למה לא כתבה התורה רק סנפיר לחוד משום דלא הוי ידעינן והו"א דהיינו קשקשת ורק בשניהם יכשר וכמ"ש ולכן משני ר' ישמעאל לשיטתו דבאמת גם בלא"ה ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר וא"כ שוב לא קשיא דנימא דסגי באחד מהן וגם בסנפיר לחוד יכשר דא"כ לכתוב סנפיר לחוד והא דכתבה התורה לסנפיר כלל ולא סגי בקשקשת לחוד משום יגדיל תורה ויאדיר ודו"ק])**