אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ו

מערכה ה

חילוקא דרבנן ע"מ גיטין והתחלה ע"מ סוטה וכמו שסידר הרמב"ם ז"ל

פלג א

הנה בתוי"ט כאן ריש סוטה השיג על הרמב"ם ז"ל שסידר סוטה בתר גיטין מסוגיית הגמ' ריש סוטה דמבואר שם שסידורה בתר נזיר אמנם עיין בתוס' סוטה ג' ע"א סד"ה ר"י שכתבו דלפי הירושלמי הו"ל לסדר סוטה בתר גיטין משום דקינוי תלי בגירושין וכ"מ בהגהת מים חיים להפר"ח ז"ל שכתב כן ולמש"ש בתוי"ט דהרמב"ם פסק דחייב לקנאות דלא כמתני' משום דבברייתא פליגי ר"י ור"ע אי רשות אי חובה ולתרווייהו אינו איסור ולכך אין הלכה כמתני' משום דהלכה כר"ע מחבירו [עיין בהגרש"ש שהשיג עליו בזה] ודאי דיש מקום לומר דתלמודא דידן לשיטתי' דס"ל לתנא דמשנתנו דאסור לקנאות א"כ אין לזה שייכות הא דגיטין וכמ"ש בירושלמי הנ"ל דר"א ס"ל כב"ש לכן ס"ל חובה ור"י ס"ל כב"ה לכן ס"ל רשות אבל מ"מ לתרווייהו הא ס"ל דמותר לקנאות ולא כשיטת הבבלי דאסור אכן מה מאוד תמוהים דברי התוי"ט בזה דנהפוך הוא והרמב"ם לא ס"ל כלל כוותי' דר"ע בהא אלא ס"ל דרק מצות חכמים הוא לקנאות וכמש"ש סוף ה' סוטה ואף בכ"מ שם כתב דהר"מ פסק כר"ע אבל מבואר להיפוך בהגהת מ"ח שם ובס' מעה"ח ולפנינו יבואר בע"ה דע"כ כר' ישמעאל ס"ל ודלא כר"ע גם זו"ז תמוהים מאוד מ"ש בתוי"ט דר"י ור"ע ע"כ ס"ל דלאו איסורא הוא א"כ לפי דבריו ז"ל מצינו תלתא תנאי בזה ומאן האי תנא דמשנתנו דפליג עלייהו ובמשנתנו הא לא נזכר תנא שלישי רק ר"א ור"י דתרווייהו ג"כ פליגי בירושלמי בפלוגתת ר"י ור"ע אי רשות חובה א"כ מאן האי תנא דס"ל דאסור לקנאות:

פלג ב

ולבאר היטיב דברי הרמב"ם ושיטתו כאן עלינו להקדים תחלה מ"ש הרמב"ם עוד בסוף ה' סוטה פ"ד הי"ט שהמפרשים לא ביארו את מקורו והנה זה לשונו שם אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה אלא בינו לבינה בנחת וכו' להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול ובכ"מ שם כתב דהרמב"ם למד זה ממ"ש ריש סוטה אר"ח מסורא לא לימא אינש לאיתתי' בזה"ז אל תיסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כר"י בר"י דאמר קינוי עפ"י עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה ולמד מזה דה"ה לדידן דלא קיי"ל כר"י ולא מיתסרא בקינוי ע"פ עצמו מיהו עפ"י עדים דנאסרה לא יקנא עיי"ש ודבריו תמוהים כמשה"ק בס' נחל איתן דא"כ הא לא אסור רק בזה"ז דליכא מי סוטה ומדברי הרמב"ם דסתם לן משמע דגם בזמן שהי' מי סוטה א"ר לקנאות בפני עדים תחילה וזה אין ללמוד כלל מהא דאר"ח דלא איירי רק בזה"ז אשר ע"כ כתב בנחל איתן דיצא לו להרמב"ם ד"ז מכח קושית התוס' בסוטה ד' ג' במ"ש ריש מכילתין אמתניתין דקתני דקתני המקנא דיעבד אין לכתחלה לא דקסבר תנא דידן דאסור לקנאות והקשו התוס' דהא ר"א דאמר במתניתין מקנא, לה עפ"י שנים ס"ל בירושלמי דחובה הוא לקנאות ואיך איירי ר"א במשנתנו דאוסר לקנאות ומזה למד הרמב"ם דלכתחילה בפני עדים לכ"ע אסור עיי"ש:

ובמחכתה"ר דבריו תמוהים מאוד וממקומו הוא מוכרע דלא, ניתנו, להאמר כלל דאם כן תיקשי מנ"ל להש"ס לדייק דתנא דמתני' סבירא ליה דאסור לקנאות הא כיון דמתני' איירי מקינוי בעדים א"כ הא בעדים לדידי' לכ"ע ס"ל דאסור ומאי מדייק ואין לדחוק ולומר דהיינו דקאמר קסבר תנא דידן דאסור לקנאות היינו דאה"נ דכו"ע הכי ס"ל ומשום דאיירי בעדים דעדיין תיקשי ממ"ש לקמן שם ע"ב במ"ש ר"ל מהו לשון קנאה דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים אלמא קסבר קינוי עפ"י עצמו וכו' ור' יימר ב"ש משמי' דאביי אמר דבר המטיל קנאה בינו לבינה וקבר קינוי עפ"י עדים וכו' וקאמר אלמא קסברי דאסור לקנאות כאן ודאי תיקשי מנ"ל דגם אביי ס"ל דאסור לקנאות אף דלר"ל מוכרח הוא משום דס"ל קינוי עפ"י עצמו ומ"מ ס"ל דאסור אבל לאביי דס"ל קינוי עפ"י שנים עדים א"כ י"ל דמשו"ה הוא דאסור דהא בעדים לכולי עלמא ס"ל דאסור וע"כ דהא ליתא ומאן דס"ל דמותר לקנאות לדידי' גם בעדים מותר והדר קשיא לן מנלי' להרמב"ם לחדש דבר שלא מצינו בתלמודן ולומר דאין ראוי לקנאות בפני עדים תחלה וכנ"ל:

עוד יש להקשות שם בהאי סוגיא דקאמר על ר"ל ואביי דתרווייהו ס"ל דאסור לקנאות הא כיון דאיכא תנאי דפליגי אי וקנא רשות או חובה האיך קאמר דאמוראי פליגי וס"ל דאסור לקנאות עוד צריך להבין ממ"ש דר"ל ס"ל קינוי עפ"י עצמו ואביי ס"ל קינוי בעדים הא להדיא פליגי תנאי בהא מילתא והאיך קאמר דגם אמוראי פליגי בזה וביותר תיקשי על ר"ל דס"ל קינוי עפ"י עצמו דלא ככל הני תנאי דפליגי וס"ל דבעינן עדים בקינוי ורק ר"י בר"י לחוד הוא דקאמר משמי' דר"א דקינוי עפ"י עצמו וכ"ז תמוה לכאורה:

פלג ג

ובישוב אלה הדברים עלינו ליישב תחלה משה"ק התוס' ריש סוטה ד' ג' ע"א על מש"ש בשם הירושלמי שם דפליגי ר"א ור"י במצות קינוי דר"א ס"ל דהוא חובה משום דאתיא כב"ש דאמר לא יגרש אא"כ מצא בה ד"ע ואם מצא בה דברים מכוערים לגרשה א"י שהרי לא מצא בה ד"ע לקיימה א"י לפום כן הוא אומר חובה ומילתא דר"י כב"ה דאפי' הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה לפום כן הוא אומר רשות רצה יקנא רצה יגרש והקשו בתוס' ע"ד הירושלמי הנ"ל ממ"ש ר"ע וקנא את אשתו חובה ואיהו הא מיקל טפי מב"ה ואמר אפי' מצא אחרת נאה הימנה עיי"ש:

וראיתי בס' מעה"ח פ' נשא שכתב לתרץ דלכאורה אף שהוא יכול לגרשה מ"מ נאמר שמצוה לקנאות ולהשקותה כדי לאוסרה על בועלה שאם לא יקנא לה ויגרשנה איפשר שתינשא לו אך י"ל דלגבי הבועל יש לו עצה אחרת שיגרשנה ויתירנה לכל אדם חוץ מפלוני לר"א דס"ל בגיטין דכה"ג מגורשת ואף לרבנן דפליגי על ר"א בחוץ מ"מ בע"מ מודי וא"כ הא יש לו עצה לאוסרה על הבועל ע"י הגט שיאמר ע"מ שלא תינשא לו וא"צ שוב לקנאות לה מה"ט ל"כ לר"ע דאמרו בגיטין שם שהשיב על ר"א ב' תשובות חדא על חוץ וחדא ע"מ הרי דגם בע"מ פליג א"כ שפיר י"ל אליבא דידי' דאף שיכול לגרשה מ"מ מחויב לקנא בכדי שלא תינשא לבועל כיון שא"י לגרשה בע"מ וכן לר' יהושע קאמר בירושלמי שפיר דאזיל לשיטתי' דאמרו שם בגיטין דבע"מ מודה לר"א וא"כ הא יש לו עצה אחרת לאוסרה על הבועל לכן ס"ל דרשות לקנא כיון דכב"ה ס"ל דיכול לגרשה אפי' הקדיחה תבשילו עיי"ש שמיישב עפי"ז ג"כ. משה"ק בכ"מ על הר"מ סוף ה' סוטה במש"ש מצות חכמים לקנאות לנשותיהן כו' למה לא פסק כר"ע דהיא חובה מה"ת ולהנ"ל א"ש כיון דאנן קיי"ל בתנאי דע"מ שלא תינשאי לפלוני דהוי גט וקיי"ל נמי כב"ה דאפי' הקדיחה תבשילו ע"כ דוקנא אינו חובה רק רשות עפי"ד הירושלמי הנ"ל עכ"ד ודפח"ח:

ולכאורה יש להשיב על דבריו ז"ל דאף דנימא דיש לו עצה לאוסרה על הבועל על ידי תנאי מ"מ צריך הוא לקנא לה בכדי לאוסרה עליו גם לאחר מיתתו שהרי מדין התנאי אינה אסורה עליו רק בחייו אם תרצה להנשא משום הגירושין אבל לאחר מיתת המגרש הא איפשר להינשא משום הגירושין לפלוני שאסרה עליו בתנאו ואף בזקוקה ליבם שא"א לה להינשא מדין אלמנה ורק ע"י הגט מ"מ הא דעת רבנן סבוראי ז"ל מובא בר"ן פ' המגרש בשם הבה"ג ז"ל ובב"ש אהע"ז סי' קמ"ג סס"ק ל"א ע"ש דאין התנאי מועיל רק בחיי המגרש אבל לא לאחר מיתתו א"כ הא בכה"ג מותרת היא להינשא לפלוני בלא חליצה משום שאין קיום להתנאי אחר מיתת המתנה:

**([הג"ה אמנם עיין בשו"ת הגרעק"א סי' קכ"ו דמספקא לי' האי מילתא באם זקוקה היא ליבום דאפשר דבכה"ג גם הני רבנן מודי דכיון דאגידה בי' מחמתו עדיין התנאי קיים גם לאחר מיתתו ובאבני מילואים אהע"ז סי' קמ"א סק"ד פשיטא לי' בכה"ג דהתנאי קיים עיי"ש ובמק"א הארכתי הרבה בע"ה ליישב שיטת הני רבנן ז"ל ממשה"ק עליהם רבותינו הקדמונים ז"ל הרשב"א והר"ן בגיטין פ' המגרש וכן בהה"מ פ"ח מה"ג הי"א ממ"ש בגיטין כ"א ב' ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ה"ז כריתות משום שאגידה בי' לעולם והא לדבריהם ז"ל גם בכל ימי חייכי הו"ל להיות גט משום שאם ימות הוא תחילה תהי' רשאה לשתות ודמי לכל ימי חיי וחיי פלוני עיי"ש בדברי האחרונים הנ"ל ולכאורה הי' אפשר ליישב קושיתם מצד הסברא די"ל דבעינן שהבעל המגרש יתיר בעצמו את האגודה ושהוא יעשה את הכריתות אלא דלא בעינן שיתיר לה תומ"י רק דאמרינן דאף אם יהי' לה היתר לאח"ז סגי לן הא מיהת י"ל דבעינן שיהא הוא המתיר וכמו אם מתנה תנאו על זמן הרי הוא בעצמו מתיר אותה אחר שישלם הזמן וכן בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי או חיי פלוני ה"ה כאומר בפירוש שלאח"ז תהי' מותרת בזה אבל האומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי א"כ הרי הוא אוסרה איסורא דלעלם ואף דאנן אמרינן דאין בכחו לאוסרה על אחר מיתתו הנה ההיתר הזה נמצא בא מאיליו ולא הוא עושה הכריתות ולכן אין זה גט משום שע"י דבריו הא עדיין אגידה בי' לעולם והארכתי בזה בע"ה בקונטרס מיוחד ואכ"מ:

אחת אשר אמרתי לציין כאן מה שלא אוכל להבין דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל בזה שסתמו את דבריהם ומשמע דפשיטא להו לפרש דברי רבנן סבוראי ז"ל הנ"ל דס"ל דלעולם אין התנאי קיים אחר מיתת המתנה ואף במקום שהתנה בפירוש שתקיים התנאי גם אחר מיתתו והסברא נוטה להיפוך דגם הני רבנן לא קאמרי רק בסתמא אבל אם התנה בפירוש גם על אחר מיתתו ודאי דבידו הוא להתנות ומתקיים התנאי גם לאחר מיתתו כי מי יוכל לבטל רצונו ודעתו מה שהתנה מחיים אבל אי נימא כן הלא לק"מ משה"ק הר"ן והרשב"א מהא דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי דל"ה גט וכנ"ל דהא שפיר י"ל דמיירי באם התנה בפירוש שתקיים התנאי גם לאחר מותו ולכן בכל ימי חיי וחיי פלוני הוי גט משום שאיפשר שימותו הם קודם לה ותישתרי אבל בהתנה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי הא אגידה בי' לעולם ואף לאחר מותו אם ימות קודם לה וע"כ משמע מדבריהם ז"ל דסבירא לי' בדעת הני רבנן דלעולם א"א שתהי' קיום להתנאי אחר מיתת המגרש ואף בהתנה בפירוש וכנ"ל וכן בשו"ת הגרעק"א שם סי' קכ"ו הנ"ל העמיק הרחיב הג' רש"א בביאור דברי הני רבנן ז"ל והקשה ג"כ עליהם ממ"ש בגיטין פ"ד ע"מ שלא תיבעלי לאבא ולאביך א"ח שמא תיבעל להם ודוק מינה דבמתנה ע"מ שלא תיבעלי לפלוני חוששים והיינו ע"כ דחוששין שיבעלו אחר מיתת המגרש וכמ"ש בראשונים ואחרונים דהא בחיי המגרש יהי' להם איסור א"א כיון שיתבטל הגט ואי אמרת דאחר מיתתו לא איפכת לן בביטול התנאי א"כ שוב למה ניחוש עכ"ד ז"ל והרי התם ע"כ עלינו לפרש כונת המתנה שכיון לדעתי' שתקיים התנאי גם אחר מיתתו וכמו שפירש והתנה להדיא כן שהרי בחייו א"א כלל שתיבעל להם מפני איסור א"א ואי נימא דבהתנה בפירוש מודו הני רבנן א"כ הא לא הקשה כלום וע"כ תפסו כולם בפי' דבריהם ז"ל שלעולם אין מקום להתנאי אחר מיתת המתנה וביותר לטעם החוקרי שכתב שם הגרש"א וז"ל דא"א שיתפעל הגט (רצונו ענין הכריתות) ע"י מעשה הנעשה אחר שכבר הותר האגד ונפרד קשר האישות שביניהם עכ"ד ולה"ט ודאי משמע שאף בפירוש אין בכח להתנות גם לאחר מיתתו וכנ"ל:

וכן מטין דברי האבני מילואים סי' קמ"א ס"ק ד' בהג"ה שם שהביא ראי' לדבריהם ממ"ש בגיטין פ"ג נענה ר"ע ואמר וכו' ד"א הרי שהי' כהן זה שנאסרה עליו ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כ"א וכו' ובמאי אי בע"מ הרי גרושה אצלו בזנות וכו' והקשה הא אדרבה הו"ל להקשות אי בע"מ הרי אלמנה אצל כ"א כיון שקידשה זה שנאסרה עליו ועברה את התנאי בטל גיטה למפרע לשיטת התוס' דע"י קידושין לבד עברה על תנאה וכו' וכן הקשה בשם המהרי"ט אע"כ דלאח"מ בטל התנאי וגיטא קיים ולגבי האי דאסרה עליו כיון דעד השתא הי' התנאי קיים וע"מ הוי שיורא לפי הס"ד א"כ לא הותרה לו ע"י הגט ורק ע"י מיתת הבעל והוי אלמנה אצלו וגרושה אצל כ"א עיי"ש והנה גם דבריו לא יתננו רק אי נימא דגם בשהתנה בפירוש שתקיים התנאי גם לאחר מותו מ"מ אין הגט בטל אם עברה אח"מ שהרי כתב שם דע"כ מה שהתנה ע"מ שלא תינשאי לפלוני כונתו על אחר מיתת המגרש דבחיי' ממ"נ הא לא תפסי קידושין אי משום א"א אי משום גרושה לכהן דאנן אליבא דר"ע קיימינן דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל, וגם הר"ן מודה התם דא"א שתעבור על התנאי רק אח"מ המגרש עיי"ש וא"כ הוי כמו שהתנה בפירוש ע"מ שלא תינשאי לפלוני אחר מיתתי ומ"מ קאמר דמכאן סייעתא לשיטת הני רבנן דאין הגט בטל אחר מיתת המגרש הרי דס"ל לכולהו בשיטת הני רבנן ז"ל דגם אם מתנה בפירוש בתנאי דשוא"ת שיתקיים גם לאח"מ מ"מ בטל התנאי אחר מיתת המגרש וכנ"ל אמנם מה נעשה והסברא הפשוטה נוטה להיפוך וכמו שכתבנו לעיל דהאיך נבטל את תנאו מה שהתנה בפירוש ואין לנו)** גם זו"ז אינן נראין ד' המעה"ח הנ"ל בזה דנימא דמשו"ה הוי הקינוי חובה על הבעל בכדי שתהי' אסורה על הבועל דאיך נימא שהתורה הטילה עליו חובה לקנא אותה ולהשקותה וכו' בכדי לאוסרה על הבועל בשגם שעדיין אינה אסורה עליו כלל ומה לו ולצרה הזאת ואיך יתחייב הוא להאי דינא במקום שלגבי עצמו יש לו עצה אחרת דעדיפא מיני' שיגרש אותה ויפטור [גם אין סברא לומר דלפעמים לא יוכל לגרשה משום הכתובה דאף אי נימא דס"ל לר"ע כתובה דאורייתא עיין פ"ח על הרא"ש פ"ק דע"ז סי' ז' דמ"מ אין לאוקמי קרא ע"ז וכמש"ש התוס' בסוטה כ"ז א' ד"ה איש משום דלאו ממש דאורייתא הוא אלא אית לי' סמך מה"ת עיי"ש וז"פ] וקושית התוס' הנ"ל אליבא דהירושלמי מהא דר"ע צריכה ישוב:

פלג ד

וראיתי במראה הפנים על הירושלמי שלהי גיטין מש"כ ליישב קושית התוס' הנ"ל בהא דר"ע והעלה שם דלב"ש אסורה על הבעל בדברים מכוערים גם בלא עדים ואינו רשאי לקיימה אבל מ"מ א"י לגרשה עדיין לב"ש אלא מקנא לה לברר הספק וכן כתב שם דגם ר"ע הכי ס"ל ומשו"ה הוא דס"ל לר"ע חובה אף דאם רוצה לגרשה מגרשה אלא דאנן אם רצה לקיימה קיימינן ומשו"ה מחויב הוא לקנא אותה ולברר וכל שאינו מבורר אסור לי' לקיימה עיי"ש:

ולענ"ד במחכתה"ר גם דבריו אינם נראים כלל דלא מצינו בכולו תלמודא אליבא דב"ש ול"מ אליבא דר"ע שיסברו כן דאינו רשאי לקיימה ע"י דברים מכוערים לבד בלא עדים ונוקמי מ"ש בסוטה כ"ה דגם בעדים אם רצה לקיימה מקיימה דאתיא רק כב"ה וא"י אפוא הוא דמצינו דתנאי פליגי בהא מילתא וכללא הוא לכאורה אליבא דכו"ע דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקו"ס או בעדים ועיין רא"ש ביבמות ס"פ כיצד ובראשונים שם ולדבריו ז"ל תיקשי למ"ש בכ"מ דהרמב"ם פסק כר"ע דוקנא חובה הוא וכיון דקיי"ל נמי כב"ה דרשאי הוא לגרשה אפילו הקדיחה תבשילו א"כ הו"ל למיפסק נמי בהא כר"ע דאינו רשאי הבעל לקיימה בדברים מכוערים לבד גם בלא עדים וכנ"ל והדבר מפורש להיפוך באה"ע סי' י"א ובקדמונים ז"ל גם עיקר דבריו ז"ל מ"ש דלב"ש בדברים מכוערים אסור לקיימה ומ"מ א"ר לגרשה תמוהים לכאורה ולא שמענו מעולם אשה שבעלה אינו רשאי לקיימה מן הדין ולא יהי' בידו לגרשה ופשטות ד' הירושלמי הנ"ל משמע מ"ש דראה בה דברים מכוערים לקיימה אינו יכול וכו' לאו דא"י לקיימה אלא משום שלבו נוקפו אינו יכול להתקיים ט"ז ולדור עמה ולגרשה נמי א"י מן הדין אליבא דב"ש אבל מנלן לומר דאינו רשאי לקיימה בדברים מכוערים לבד שלא בעדים וכנ"ל והדר ק"ל קושית התוס' הנ"ל משה"ק בריש סוטה אליבא דר"ע דס"ל וקנא חובה גם דס"ל אפילו מצא אחרת נאה הימנה יכול הוא לגרשה וכנ"ל:

פלג ה

וליישב קושיתם ז"ל עלינו להקדים עוד דברים בהאי ענינא וכמו שנאמר בע"ה:

הנה ראיתי בשירי קרבן על הירושלמי ריש סוטה משה"ק על מש"ש דר' יהושע ס"ל כב"ה דאפי' הקדיחה תבשילו יכול הוא לגרשה משו"ה הוא דאמר וקנא רשות הא גם כב"ש מצי סבר דהא אין לך מכוער יותר מסתירה אחר הקינוי שכבר עברה ע"ד משה ויהודית וכו' ומודו ב"ש בשיש עדים בדבר כיעור שיכול לגרשה א"כ ר"י דאית לי' דמשקה עפ"י שנים לדידי' ודאי הקינוי רשות אפילו לב"ש דכיון דא"י להשקותה אלא ע"י שני עדי סתירה תו ל"צ קינוי לגרשה ודוחק לומר דסתירה לאחר קינוי ל"ה דבר מכוער עכ"ל ונשאר בצ"ע עיי"ש ובמחכ"ת דבריו תמוהים שפתח להקשות דר"י דס"ל דקינוי רשות מצי סבר גם כב"ש וא"כ הלא בא להקשות שגם אליבא דב"ש אפשר לו בלא קינוי ומסיק טעמא משום דסתירה שאחר קינוי גם לב"ש הוי דבר מכוער הא אנן השתא קיימינן לומר שלא יקנא לה גם אליבא דב"ש וא"כ הא לא הוי רק סתירה לחוד בלא קינוי וי"ל דזה עדיין לאו דבר מכוער מיקרי עד שיהא רשאי לגרשה אליבא דב"ש אמנם יש מקום לקושיתו עפימ"ש הקדמונים דאיפשר גם בסתירה בלא קינוי הוי עוברת ע"ד **(לדחוק א"ע במה שלפי"ז יתיישב קושיתם על הני רבנן ז"ל ורק דלפי"ז ישאר לנו קושית הא"מ הנ"ל מהא דגיטין פ"ג דלמה לא נימא שאם קידשה זה שנאסרה עליו הרי עברה על התנאי ונמצא גט בטל והוי אלמנה אצל כ"א וכנ"ל:

אכן לענ"ד גם זה לא תיקשי רק לפי"ד הא"מ הנ"ל שכתב שם דע"כ היתה כונתו ע"מ שלא תינשאי לו אח"מ שהרי מחיים היתה אסורה לו אי משום איסור א"א אי משום איסור גרושה לכהן וכנ"ל אבל לענ"ד נראה לומר דאדרבה נוכל לפרש דבגמ' שם מיירי בכה"ג שהתנה בפירוש ע"מ שלא תינשאי לפלוני כהן כל ימי חיי ולאח"מ תהי' מותרת והיינו כמ"ש הרמב"ן בהא דע"מ שלא תינשאי לפלוני דהיינו שהתנה על מעשה הנישואין שלא תעשה אף שבאמת אין הנישואין חלין עיי"ש בר"ן ומ"מ כיון דס"ל השתא דע"מ נמי שיורא הוא א"כ הא לגבי דהאי גברא אינה מגורשת כל ימי חייו ולאח"מ הנה המיתה מתרת ולא הגט ושפיר פריך ר"ע מגירושין כה"ג אף בשהתירה בפירוש לאח"מ וכנ"ל שהרי גם הוא בעצמו ז"ל מסיק שם דגם אם אין קיום להתנאי לאח"מ להני רבנן מ"מ חשובה לנגד זה שנאסרה עליו אלמנה ולא גרושה מטעמא דעד השתא מיהת היתה אסורה עליו כל ימי חייו א"כ הא לפי"ז א"ש גם בהתירה בפירוש לאח"מ ולק"מ קושיתו הנ"ל ודו"ק:

תבנא לדינא דנראה לכאורה ברור דבאם התנה בפירוש שתקיים את התנאי גם לאח"מ מחויבת היא לקיים אותו גם להני רבנן ז"ל ונראה ג"כ להסתייע קצת לזה לפי"ד המל"מ ז"ל פי"א ממכירה ה"א שכתב דבמקנה או נותן דבר לחבירו ע"מ שלא יעשה דבר פלוני אם אמרינן דנמשך התנאי גם אחר מיתת הנותן או דילמא אין התנאי קיים אלא בחיי הנותן תלוי זה ג"כ במחלוקת הגאונים ז"ל בהא דהמגרש ע"מ שלא תשתי יין ושתתה לאחר מיתת המגרש עיי"ש ובב"ב קל"ג ע"ב בעובדא דיונתן בן עוזיאל שאדם אחד כתב לו נכסיו משום שלא הי' בניו נוהגין כשורה והחזיר לבניו שליש בא אליו שמאי להתווכח עמו על שעבר דברי המת שנתכוין לתת לו ע"מ שלא יהנו בניו מנכסיו דהוי כמאן דא"ל הריני נותן לך ע"מ שתמכרם לצורך ולא ע"מ שתתנם לבני עיי"ש ברשב"ם ואי נימא דאין בכח המתנה להתנות משאם התנה בפירוש ע"מ שלא יתן לבניו דאין לו קיום על אחר מיתתו א"כ הא לא עדיף מה שאמדינן דעת הנותן לאחר מיתת המתנה וע"כ דלא כן הוא ובשהתנה בפירוש ודאי דכו"ע מודו דיכול לעשות בשלו ככל מה שירצה וכנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי]:)** וכמ"ש להדיא ברש"י סוטה כ"ה א' ד"ה לאפסודי עיי"ש וא"כ הדר תיקשי לן למה לי' לאוקמי בירושלמי הנ"ל דר"י ס"ל כב"ה והא גם אליבא דב"ש נחשבת לעוברת ע"ד אחר שנסתרה בעדים דהא לר"י בעינן עדים על הסתירה וליישב ד"ז צריך אני להרחיב דברים ונבאר תחלה. עיקר האי דינא בע"ה:

הנה במל"מ ז"ל פ"א מה"ס ה"י כתב בדעת הרמב"ם ז"ל דסתירה שאחר הקינוי ל"ב כלל שיהי' בהסתירה איסור יחוד ורק כיון שקינא לה ממנו לכן אסורה ושמה"ט גם בקינא לה משנים כאחד ואפי' אבי' ואחי' ג"כ אסורה עד שתשתה עיי"ש [ולכאורה לפי מסקנת המל"מ כאן לק"מ משה"ק בעצמו להלן שם פ"ב ה"א במ"ש דאם אמר בעלה א"ר להשקותה נוטלת כתובה הא מ"מ הפסידה כתובתה משום שעברה עד"מ שאסורה ביחוד עיי"ש מ"ש לתרץ דלאו משום דעבדה איסורא מפסדת כתובתה שהרי ל"מ כן באכלה חלב ודם ורק שמפני כן יש לחוש ג"כ שמא זינתה. תחתיו וכל שמצדה אפשר שתשתה ויתברר שטהורה היא אין לה להפסיד עיי"ש ודבריו נכללים במש"כ התוס' יבמות ל"ח ע"ב ד"ה בש"א ולכאורה למ"ש כאן דל"ב כלל שיהי' איסור יחוד בהסתירה א"כ הא לק"מ דאיפשר שלא עברה עד"מ כלל בסתירה זו אמנם מ"מ עדיין צריכין לתירוצו של המל"מ להצריכה כתובה גם במקום שנתיחדה באיסור כיון דסתמא תנינן דנוטלת כתובתה וע"כ כנ"ל משום שמצידה אפשר לברר] ומסתייע ממ"ש ביבמות נ"ה וסוטה כ"ו דבעינן קרא למעט בשקינא לה דרך איברים שאינה שותה הרי דאיצטריך קרא למעט שלא יקנא בדבר שאין האשה נאסרת ומדמי לה דין קטן פחות מבן ט' עיי"ש [והביא דעת הרמב"ם דס"ל שם דקטן יותר מבן ט' מקנין ע"י ועיין ש"ש ש"א פט"ז מש"ש דהוא דוקא אם היא גדולה אבל קטן וקטנה ודאי דאין מקנין משום דהו"ל דבר שא"ב דעת לישאל ונשאר שם בקושיא על הרמב"ם שסתם דקטנה ג"כ נאסרה על בעלה והא משכחת לה שלא תיאסר. ואין זה קושיא למ"ש הרמב"ם להדיא בפ' ט"ז מה' אה"ט ה"י דד' ספיקות אמרו חכמים בתינוק הגדול עד שיהא בו דעת לישאל ספיקו טמא ברה"י ותינוק בן ט' ודאי כבר הגיע לשיעור זה ולא עוד אלא שגם בהא דקטנה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה"ס דמקנין לה שהקשו עליו מן הירושלמי פ"א דסוטה ה"ב דמבואר שם להיפוך תירץ שם במראה הפנים דהרמב"ם איירי שם בקטנה שהגיעה להאי שיעורא שי"ב דעת לישאל עיין שם ודבריו מוכרחים שהרי להדיא מבואר שם בר"מ פ"ב ה"ד דבבת מיאון אין מקנין לה עיי"ש וז"ב וגם זו"ז י"ל עוד לפימ"ש ברמב"ם פט"ז מה' אה"ט ה"ג דרק בדבר השקול אמרינן דבאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אבל בדבר שחזקתו נטמא ה"ז טמא וכאן י"ל כיון שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה מיחשיב כמו חזקה שנטמא עתו"ס סוטה כ"ח א' ד"ה אינו דין והדברים עתיקים וארוכים לכן קצרתי] ובאחרונים ז"ל נשתמשו ליישב עפי"ז הרבה מן הקושיות שהקשו דמצינו שנאסרות ע"י קו"ס ואף במקום שאם בודאי זינתה עמו בלא קו"ס מותרת לבעלה וכמו בשומרת יבם דס"ל להרמב"ם דאם זינתה מותרת כמ"ש בפ"ב מה' יבום ה"ב ומ"מ פסק בפ"ב מה"ס ה"ב דע"י קו"ס אסורה לעולם כיון שא"ר לשתי' עיי"ש וכן מצינו גם בשחוץ דס"ל דאינו אוסר אשה לבעלה ע' רמ"א אה"ע סי' כ' ס"א ומ"מ פסק באה"ע סי' קע"ח ס"א דמקנין ע"י עיי"ש ובהג"ה מהרצ"ח סוטה כ"ו ע"ב ולהנ"ל מיושב דאף במקום שאין הזנות אוסרה עליו מ"מ ע"י קו"ס אסירה מדאיצטריך קרא למעט בשקנא לה דרך אברים וכנ"ל ע' בית הלוי כי' מ' וקצרתי.

ובאמת יש לדחות עיקר היסוד דכל הני ל"ד כלל להא דקינא לה דרך אברים דאיצטריך קרא למעט לפי"מ שראיתי בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' קמ"ד שכתב לפרש לפי' התוס' והרא"ש שם דסד"א דכיון דעכ"פ קפיד הבעל אסתירה ממילא חיישינן שמא זינתה ממש בסתירה זו והוי אמינא דמשקין אותה ע"י קינוי זה קמ"ל דכה"ג לאו קינוי הוא עיי"ש ולפי"ז מה זה דמיון לכל הני מקומות דל"ש בהו איסורא כלל אף בזינתה ממש בסתירה זו וכמובן וגם לפי' הר הרמב"ם שמפרש פי' אחר בסוגיא זו דהיינו דבאמת שהקינוי הי' קינוי גמור בסתם אל תיסתרי עם פלוני רק שהזנות הי' דרך אברים יעו"ש וסד"א כיון דקפיד אסתירה והיא נסתרה אעפ"י שלא נטמאה ממש אלא ע"י ד"א לבד אסורה קמ"ל דאינה נאסרת עי"ז עיי"ש בב"א וכן בב"ה סי' מ"ב ג"כ יש לדחות ראייתם דהא שם הי' קינוי גמור שאפשר שתאסר עליו בזנות ול"ד לכל הני שהביאו ז"ל ודבריהם צ"ע טובא:

אבל מ"מ דינו של המל"מ ז"ל מיהת שריר וקיים בזה דל"ב שיהא איסור יחוד בהסתירה שלאחר קינוי וכן מצאתי ג"כ בהפלאה בקו"א לה' כתובות סי' קט"ו אות י"א שכ' כן דל"ב יחוד דאיסורא ומוכיח ג"כ ממ"ש דבעלה בעיר א"ב משום יחוד ולא מצינו בסתירה שאחר הקינוי שיהי' דוקא אינו בעיר [ולפלא שלא הביא מ"ש בתה"ד סי' רמ"ד להדיא דגם באין בעלה בעיר חוששין לה אחר שקינא לה ע"ש וכ"ה ג"כ במהרי"ט ח"ב אה"ע סס"י א' ע"ש] והביא שם עוד מה שיש להקשות ע"ז לכאורה ממ"ש בסוטה כ"ה להוכיח מהא דארוסה ושו"י דלא שותות וכו' הא דאיבעיא להו בעוברת ע"ד אי צריכה התראה והיינו דהא עברה על איסור יחוד וכמ"ש ברש"י שם והא אפשר לאוקמי בגוונא דליכא איסור יחוד עיין הגרש"ש שהקשה כן גם הוא] ושם מתרץ לה דמשמע דמקנאים להו משום איסור היחוד דאי לא"ה למה יקנאו להם ושם מפרש עפי"ז ג"כ מ"ש בברכות ל"א שאמרה חנה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי והיינו דדוקא שלא תעבור משום איסור יחוד עיי"ש הרי דמצינו עוד תנא דמסייע להמל"מ ז"ל הנ"ל דל"ב יחוד דאיסורא אחר הקינוי וממילא אין מקום כלל לקושית הש"ק הנ"ל משה"ק על הירושלמי דנימא דגם ר"י ס"ל כב"ש ומ"מ יהי' בידו לגרשה אחר שתסתור בעדים דשפיר אפשר שלא תעבור עד"מ כלל בהאי יחוד וכנ"ל:

ויתיישב ג"כ עפי"ז משה"ק בתוס' רעק"א פ"ק דסוטה אות ד' למאי דמיבעי בסוגיין שם כ"ה דעוברת ע"ד א"ר לקיימה ומוכח שם דלפי"ז גם בלא קינוי והתראת תהי' אסורה א"כ תקשה משנתנו אל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תיתסר דעברה על איסור יחוד עיי"ש [ומ"ש בס' תפא"י שם לתרץ יש לדחות עפי"ד הגרעק"א בתשובה סי' קי"ד וקצרתי] ולהנ"ל א"ש דאיפשר דמיירי בלא עברה על איסור יחוד ודו"ק:

פלג ו

שבתי וראיתי דיש לתרץ קושית הש"ק אף אי נימא דבעינן דוקא יחוד דאיסורא וכדמשמע קצת מדהתו"ס סוטה כ"ה שם ד"ה ש"מ שכתבו דמהא דאמרינן דבעל שמחל על קינויו קינויו מחול מוכח ע"כ דעוברת ע"ד אם רצה בעל מקיימה והיינו ע"כ משום דעברה על איסור יחוד הרי לכאורה פשיטא להו דע"כ מיירי בשעברה על איסור יחוד וצע"ג וגם אי נימא כן נלענ"ד ליישב קושית הש"ק הנ"ל וכמו שנאמר בע"ה:

דהנה טפי קשיא לי במש"ש בירושלמי הנ"ל דר"י משום דס"ל כב"ה לכן ס"ל דוקנא רשות משום שבידו לגרשה דמשמע דאי הוי ס"ל לר"י כב"ש הוי ס"ל ג"כ דוקנא חובה הוא וכמ"ש אליבא דר"א משום שאין לו עצה אחרת דהא לקיימה א"י ולגרשה נמי א"י הא לר"י דס"ל דמשקה רק עפ"י שני עדים שראוה שנסתרה א"כ גם עתה הא אין זה עצה מתקיימת כלל דהא אף שיקנא לה עדיין יש לו לחוש שמא תסתור עמו בלא עדים שהרי ודאי משמרת א"ע מן העדים אחר שקינא לה תדע שהרי אי נימא דמצי סמיך ע"ז שודאי יתרמי לי' עדים א"כ הא גם לב"ש א"צ יותר דהא גם לדידהו ס"ל שם בירושלמי דבסתירה בעדים מצי מגרש ורק לר"א לשיטתו דס"ל במשנתנו דמשקה לה גם עפ"י עצמו אחר שקינא לה שפיר י"ל כמ"ש דוקנא הוא חובה והיינו שהתורה זכתה לו איך להוציאו מן המיצר באם ראה בה דברים מכוערים אז יקנא לה עפ"י שנים ואח"כ אם יראה בעיניו או יאמרו לו שנסתרה עמו ישקנה ויבדקנה דבידו הוא [ועצה טובה היא לפניו גם אלהבא אם תזנה אח"כ וכמ"ש ברמב"ם פ"ד מה"ס הי"ז וכר"מ במתני', דסוטה י"ח ע"ב ומשה"ק במל"מ שם בשם מהרי"ט א"כ למה שותה וחוזרת ושותה עמ"ש במנה"ח מ' שס"ה דלאו ממילא נבדקת להבא רק דזה תלוי ברצון הבעל אם ירצה לגלגל גם אלהבא אז המים בודקין עיי"ש וז"ב] אבל אליבא דר"י דס"ל דבעינן דוקא סתירה בעדים ובלא"ה א"י להשקותה א"כ ודאי דאין לפרש כלל האי קרא דוקנא שהוא משום תקנתא דידי' משום שא"י לגרשה בלא"ה דאיזה תקנה היא לו דמי יימר דמתרמי עדים על הסתירה:

אשר ע"כ הנראה ברור בע"ה לומר דאין הכי נמי אי הוי ס"ל לר"י כב"ש והוי ס"ל דהאי וקנא הוא חובה משום תקנתא דבעל ודאי דע"כ הוי ס"ל ג"כ כר"א דמשנתנו דסתירה ל"ב עדים כלל והוי דריש בה ולא בקינוי כר"א ואינו ממעט סתירה והוי משקה לה אחר הקינוי גם עפ"י עצמו וכנ"ל ורק דאנן הכי קאמרינן משום דר"י ס"ל כב"ה לכן שפיר מצי סבר דוקנא הוא רשות וממילא יש לו לדרוש בה ולא בסתירה דבעינן עדים בסתירה אבל אי הוי סבירא לי' כב"ש ודאי דהוי ס"ל דוקנא חובה משום שאין לו עצה אחרת להיפטר ממנה באם ראה בה דברים מכוערים בלא עדים ואז אי הוי ס"ל כב"ש ודאי דהוי ס"ל ג"כ גם בזה כר"א דל"ב עדים בסתירה ומשקה אותה גם עפ"י עצמו ואזדא לה מעתה עיקר קושית הש"ק הנ"ל מאי דלא קאמר נמי דר"י ס"ל כב"ש ומשום דלדידי' כיון דבעינן עדים בסתירה א"כ הא גם לב"ש מצי מגרש וכנ"ל דלפי דברינו הא לא ניתן להאמר כלל דודאי אי הוי ס"ל כב"ש ע"כ דהוי ס"ל דוקנא חובה הוא ואז ע"כ דלא הוי דריש בה ולא בסתירה ומשקה לה עפ"י עצמו נמי דבאופן אחר א"א דאי הוי בעינן עדים בסתירה שוב א"א לפרש האי קרא דהוא אתי לחובה משום תקנתא דידי' דמי יימר דמיתרמי עדים וכנ"ל דכיון שקינא לה ודאי מיזהר זהירא בה וזה נכון בע"ה:

ומה מאד יתיישב לן עפי"ז קושית התוס' הנ"ל שהבאנו מה שהקשה בסוטה ג' לד' הירושלמי הנ"ל דהא מצינו לר"ע דמיקיל טפי מדב"ה וס"ל דאפי' מצא אחרת נאה הימנה ומ"מ ס"ל דוקנא חובה הוא ולדברינו א"ש בפשיטות דהירושלמי לא קאמר כלל דמאן דס"ל כב"ה מוכרח לומר דוקנא רשות ונהפוך הוא דקאמר דמאן דס"ל כב"ש דלא יגרש את אשתו בלא ד"ע ע"כ דוקנא חובה הוא משום שאין לו עצה אחרת אבל מ"ד כב"ה מצי סבר רשות כיון דבידו הוא לגרשה ואה"נ דמאן דס"ל כב"ה מצי סבר נמי דחובה הוא ולאו משום לתא דידי' להוציאו מן המיצר דהא בידו הוא לגרשה גם בלא"ה רק דאיהו ס"ל שהקפידה תורה משום תקנת בנות ישראל שלא יהיו פרוצות בעריות ושויא אנפשי' דבעל חובה לקנא לה ולהשקותה וכמ"ש בסוטה ג' ע"א דהוא רוח טהרה וכמש"ש במתני' ז' ע"ב וכל הנשים מותרות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים וגו' [ובגמ' שם ח' ע"ב ונשים חייבות לראותה שנאמר וכו' ופירשו המפרשים דאין זה גירסא אחרת במתני' רק פירושא הוא דקמפרש דמ"ש במתני' מותרות לאו לשון מותר הוא אלא לשון התראה כי מחויבות הן ומותרות לראותה וז"נ מאד] ואידך תנא ל"ח לה"ט וס"ל דהאי וקנא רשות הוא ולא רמא רחמנא חיובא כלל על הבעל לקנא אותה וכיון דבידו לגרשה יעשה כמו שירצה וכנ"ל והיוצא לנו מזה דמאן דס"ל כב"ה מצי דריש לי' לקרא דוקנא את אשתו הן לרשות והן לחובה ורק דמאן דס"ל כב"ש אליבא דידי' הוא דקאמרינן בירושלמי הנ"ל דמוכרח הוא לפרש קרא לחובה משום דאין לו עצה אחרת וכנ"ל ומיושב שפיר קושית התוס' משה"ק אליבא דר"ע כיון דמקיל טפי מב"ה איך ס"ל וקנא חובה ולהנ"ל לק"מ מ בע"ה ודו"ק כי נכון הוא:

פלג ז

ומעתה אחר שיישבנו בע"ה שיטת הירושלמי וקושית התוס' נבוא ליישב פסקי הרמב"ם שהבאנו לעיל בראשית דברינו עפי"מ שנבאר תחלה מה שנתקשינו בהאי סוגיא דריש סוטה ג' ע"ב האיך אפשר לומר דר"ל ואביי פליגי בפלוגתת תנאי אי קינוי צריך עדים ואם מותר לקנאות וכנ"ל:

והנראה ברור בע"ה דעיקר פלוגתת הני אמוראי הוא דקיימא אליבא דהני תנאי דס"ל דוקנא הוא רשות דע"ז קאמר ר"ל דהני תנאי מפרשי לשון קינוי דכתיב בקרא דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים וכו' והיינו דגם עפ"י עצמו אסור לו לקנאות וכמ"ש בגמ' וכמו שנאמר טעמא דידי' בע"ה להלן בדברינו ואביי אמר דהני תנאי מפרשי לשון קינוי דכתיב בקרא דבר המטיל קנאה בינו לבינה וקאמר בגמ' דתרווייהו סבירא להו אליבא דהני תנאי דאסור לקנאות והיינו דזה ודאי דמאן דס"ל וקנא חובה ע"כ דלדידי' מותר לכתחילה לקנאות דהא משום מצוה נמי איכא בהא ורק אליבא דהני תנאי קיימי דאינהו ס"ל וקנא רשות והיינו דלא הטילה התורה חיובא על הבעל לקנאות אותה ורק דסדרא דדינא נקט ואזיל דאם קי נא לה וכו' והביאה אל הכהן וכו' לדידהו ס"ל להני אמוראי דאסור לכתחילה לקנאות משום שמטיל קנאה למר בינו לבינה ולמר בינו לבין אחרים והיינו דקאמר שם ומ"ד מיתר לקנאות מהו לשון קינוי וכו' לשון התראה היינו לר"ע דס"ל חובה דלדידי' ודאי דמותר גם לכתחילה וכנ"ל ויצא לנו מזה דלר"ל גם עפ"י עצמו ס"ל דאסור לכתחילה לקנאות ואפשר דס"ל כהני רבנן דקאמר לקמן ג' ע"א תנא דבי ר"י אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח וכו' מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה וכו' ר"א רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה וכו' ור"ל אפשר דס"ל כהני רבנן דזהו רוח טומאה ולכן אסור לקנאות גם עפ"י עצמו ומ"ש אלמא קסבר קינוי עפ"י עצמו לאו דמהני להני תנאי דהא עדים בעינן רק דקאי על מ"ש לקמן אלמא קסברי דאסור לקנאות והיינו דגם עפ"י עצמו אסור ומשום שמטיל קנאה בינה לבין אחרים [ונוכל ג"כ לומר דאזיל ר"ל גם לשיטת ר"י בר"י אליבא דר"א דס"ל דקינוי עפ"י עצמו ג"כ מהני מן הדין ומ"מ ס"ל דלכתחילה אסור דאין להקשות הא ר"א ס"ל בירושלמי דחובה הוא לקנאות וא"כ ע"כ דמותר לכתחילה דלדברינו לעיל לק"מ דאליבא דר"י בר"י בשיטת ר"א דסבירא לי' דסתירה בעינן דוקא בעדים ודאי די"ל אליבא דר"א דס"ל רשות דע"כ אין לומר דחובה הוא משום תקנתא דבעל דכיון דבעינן עדים הא לאו בידו הוא דמי יימר דמיתרמי לי' עדים וכמשנ"ת לעיל בע"ה ודו"ק אמנם טפי נראה לפרש ד' ר"ל אליבא דאינך תנאי וכמש"ש] ואביי פליג וקאמר דמפרשי דבר המטיל קנאה בינו לבינה והיינו דרק בעדים הוא שאסור לקנאות בתחלה משום שמטיל קנאה בינו לבינה וס"ל דעפ"י עצמו מותר לקנאות וכמ"ש לקמן דמסתבר כמ"ד רוח טהרה וכו' ואדרבא ראוי לקנאות לה עפ"י עצמו גם אליבא דהני תנאי דס"ל דוקנא רשות:

**(הג"ה [ולכאורה הי' אפשר לומר דר"ל ואביי פליגי בהא דתרווייהו ס"ל כמ"ד רוח טהרה ורק בהכי הוא דפליגי דר"ל ס"ל דעפ"י עצמו מיהת אסור לו לקנאות תחלה שלא בעדים ומה"ט דקאמר משום שמטיל קנאה בינה לבין אחרים משום דכו"ע לא ידעי דקני לה וכו' אבל בעדים מותר לקנאות משום דל"ש ה"ט ואי נימא דר"ל קאי אליבא דאינך תנאי ולא כר"י בר"י דס"ל דגם בקנוי שעפ"י עצמו יכול להשקותה:

(עי' בסוף הס')

יש להמתיק עוד יותר עפימ"ש המהרי"ט ח"ב אה"ע סי' א' ליישב משה"ק הכ"מ עמ"ש בריש סוטה אר"ח מסורא לא לימא אינש לאינשי ביתי' בזה"ז לא תיסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כר"י בר"י וכו' וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה והקשה בכ"מ מאי איריא בזה"ז דנקט אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי הא א"י להשקותה אא"כ קנא לה בפני שנים ותי' המהרי"ט ז"ל בתירוץ השני דבזה"ז דנקט לרבותא נקט וה"ק אע"ג דקיי"ל דמצוה לקנאות ה"מ בפני עדים כדי להשקותה ותבדק ותצא טהורה אבל בינו לבינה דל"מ משקי לה לבדקה אין כאן מצוה ול"מ בזה"ב דאין לקנאות בינו לבינה דהא א"י להשקותה אלא אפילו בזה"ז דלא נ"מ מידי אלא לאוסרה עליו וכו' אפי"ה אין מצוה לקנאות בכה"ג אלא בפני עדים שאל"כ בכל שעה שהוא מרגיל קטטה יבוא לקנאות וכו' עיי"ש וא"כ הא י"ל בפשוטו לפי"ז דהיינו דקאמר ר"ל דבינו לבינה אסור לקנאות ורק בפני עדים הוא דמותר וכנ"ל ואביי הוא דפליג וס"ל ממש להיפוך דאדרבא בפני עדים אסור לי' לקנאות בתחלה ומשום שמטיל קנאה בינו לבינה וכו' אבל עפ"י עצמו מותר כדי להדריכה בדרך ישרה וכו' וכמ"ש הרמב"ם וקאמר אלמא תרוייהו ס"ל דאסור לקנאות היינו לכל חד כדאית לי' וכנ"ל אכן לא נוכל לומר כן דא"כ הדר קשיא לן משנתינו אליבא דר"ל דהא כמתניתין לכו"ע ס"ל דבעינן דוקא קינוי בעדים ומ"מ מוכיח בגמ' דתנא דידן ס"ל דאסור לקנאות וא"כ הא תיקשי משנתנו אליבא דר"ל אע"כ כמו שכתבנו לפרש דלר"ל ס"ל דלעולם אסור לקנאות לכתחלה וכנ"ל]:)**

ומה מאוד יומתקו עפי"ז פסקי הרמב"ם שפסק דמצות חכמים הוא לקנאות וכו' ומ"מ אין ראוי שיקנא לה בפני עדים תחילה והיינו ממש כאביי וכנ"ל [ודע דלהני תנאי דס"ל דקינוי בעדים דוקא בעינן וע"י קינוי שבינו לבינה לא מיתסרא יכול הוא לקנאות לה גם בלשון אל תיסתרי וכו' אבל להרמב"ם דפסק בפ' כ"ד מה' אישות ה' כ"ה דגם בקינוי שבינו לבינה אסורה אם נסתרה עמו ע"כ דאין כונת הרמב"ם כאן על לשון קינוי ממש רק בלשון הוכחה וכו' וכמ"ש כן בשו"ת מהרי"ט שם ועיין בשו"ת בית דוד אה"ע סי' כ"ה שהקשה בזה על מ"ש בכ"מ סוף ה' סוטה בדעת הרמב"ם דס"ל דאינה נאסרת כלל בקינוי שלא בעדים ודבריו תמוהים ממ"ש בפכ"ד מה"א הנ"ל להיפוך וכבר קדמו בזה במהרי"ט שם גם תירוצו של הב"ד הנ"ל אינו מתאים למ"ש המהרי"ט ז"ל שם והוא נ"מ לדינא ואכמ"ל עוד בזה] ולפי דרכנו למדנו דמכאן סייעתא ברורה שהרמב"ם פוסק כר"י דאמר רשות ולא כר"ע וכמ"ש הפר"ח והמעה"ח דלא כהכ"מ שהרי לר"ע ע"כ דמותר גם לכתחילה לקנאות לה ומצוה נמי הוא דאיכא בזה דלדברינו ע"כ מ"ש בגמ' לדייק מלישנא דמתניתין דתנא דידן ס"ל דאסור לקנאות ע"כ דלר"ע דס"ל חובה מותר לכתחילה לקנאות לה גם בעדים שהרי מתניתין בעדים מיירי וכן מוכח ג"כ ממש"ש ומ"ד מותר לקנאות מהו לשון קינוי וכו' הרי דלדידי' גם בעדים מותר לכתחילה וע"כ דהרמב"ם פסק כר"י ולא כר"ע וכמ"ש בפר"ח ובמעה"ח הנ"ל וע"כ דלפי"ז מ"ש ברמב"ם פט"ו מה' אישות הי"ז דחובה לקנאות הוא רק חובה מדרבנן וכמ"ש כאן בה' סוטה דרק מצות חכמים הוא וטעמא דידי' שפסק דלא כר"ע הוא כפשוטו לפי מאי דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו והכא הא מצינו לר' ישמעאל בבבלי ולר' יהושע בירושלמי דס"ל רשות ומר"א אין ראי' דהא כב"ש ס"ל ולא קיי"ל כוותי' הא מיהת ר"י ור"י דס"ל כב"ה הרי פליגי על ר"ע וס"ל וקנא רשות וגם הלא הני אמוראי ר"ל ואביי הא כבר הוכחנו דע"כ אליבא דהני תנאי דס"ל וקנא רשות הוא דפליגי לכן פסק הר"מ כוותי' וזה פשוט ונכון:

ויתיישב לפי דברינו משה"ק התוס' בסוטה כ"ו במש"ש ר"ע שאם היתה עקרה נפקדת א"ל ר' ישמעאל א"כ יסתרו כל עקרות ויפקדו והקשו התוס' תימא ור"י לימא לי' לנפשי' וכו' [עיין ברכות ל"א שם הגירסא מהופכת וכבר הסכימו המפרשים דהגירסא בסוטה היא עקרית וכמו שמצינו לר"י דס"ל ד"ת כלב"א בכריתות י"א עיין הג"ה מהר"ב רנגשבורג וביפ"ע שם בברכות ל"א ודו"ק] ולהנ"ל א"ש כפשוטו דרק לר"ע לשיטתו הוא דפריך ר"י א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו משום דלר"ע מחויב הבעל לקנאות א"כ יסתרו ויפקדו דהא יש להם לסמוך ע"ז שבודאי יקנאו להם בעליהן כדינן אבל לר"י לשיטתו לק"מ דהא כיון דאינו אלא רשות ובעדים הא אסור לו לקנאות אותה בתחילה א"כ ל"ש להקשות כלל דיסתרו כל העקרות דאין לה לסמוך ע"ז שיקנא לה בעדים עד שתשתה ועוד תתגנה עליו עי"ז ודו"ק:

אחר כל החזיון הזה נבוא לראשית דברינו שכתבנו בע"ה לקיים סידורו של הרמב"ם סוטה בתר גיטין וכמ"ש התוס' אליבא דהירושלמי הנ"ל והיינו שבתר דתנינן התם להי גיטין פלוגתת ב"ש וב"ה בהא דגירושין דלב"ה מותר לגרשה ואפי' בהקדיחה תבשילו א"כ א לדידהו ע"כ דאין לומר דקרא דוקנא הוא חובה על הבעל משום תקנתא דידי' דהא בלא"ה רשאי הוא לגרשה וע"כ דוקנא הוא רשות א"כ ודאי די"ל דלכתחילה אסור לי' לקנאות וכמשנ"ת בע"ה באורך והיינו דקתני תנא לישנא דהמקנא דיעבד אין לכתחילה לא וכמ"ש בגמ' ור"א אף דס"ל כב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ד"ע ולדידי' ע"כ ס"ל דחובה הוא וכמשנ"ת לשיטתי' דס"ל דסתירה ל"ב עדים אה"נ דלדידי' מותר ג"כ לכתחילה ומשום דר"י נקט תנא לישנא דדיעבד דהילכתא כוותי' ודו"ק:

ובשיטת תלמודא דידן נוכל לומר. דס"ל דהאי תנא דקאמר וקנא חובה הוא משום תקנת בנות ישראל וכמו שכתבנו לעיל אליבא דר"ע וכן הוא ג"כ טעמא דר"א לשיטת הבבלי ואין זה תלוי כלל בהאי פלוגתא דב"ש וב"ה לפי"ז והרמב"ם בשיטת הירושלמי קאי וכמשנ"ת ודו"ק:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה