לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ה
חילוקא דרבנן ע"מ סוטה והתחלה למ' גיטין
פלג א
תמן תנינן שלהי סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ובגמ' שם א"ל רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא א"ל רנב"י לתנא לא תיתני י"ח דאיכא אנא:
והנה ראיתי בס' לב"י שהקשה לדעת הפוסקים דס"ל דסומא פטור מן המצות ומשמע דכן ס"ל לרב יוסף בב"ק פ"ז מדאמר מ"ד אין הלכה כר"י וכו' א"כ מאי מתפאר רב יוסף בענותנותו הלא אינו מצווה ועושה אינו גדול כ"כ כמצווה ושפיר י"ל דהברייתא דתני משמת רבי בטלה ענוה מיירי במצווים דומיא דרבי והוקל לרב יוסף להיות עניו באשר איננו מצווה עיי"ש:
ולדידי הא לא קשיא לפי המבואר בר"ן פ"ק דקדושין סוגיא דכיבוד בשם אגדה דרב יוסף פתוח ונסתמא הוי עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דברי רב יוסף כאן קודם שנסתמא [ובמק"א העירותי במש"כ האחרונים לפלפל בהאי דינא דסומא למ"ד דפטור מן המצות אם פטור גם ממצות ל"ת או לא ע' נוב"י מ"ת יו"ד סי' קנ"ב ובטו"א מגילה כ"ד ובשו"ת הגרעק"א סי' קס"ט ולכאורה יש להוכיח דחייב ממ"ש רב יוסף בפסחים ק"ז אדור ברבים כו' וע"כ משמע דחל עליו איסור נדר דאי לזרוזי בעלמא כמ"ש בנדרים ח' א"כ למה דייק אדור ברבים דוקא ולדידי' שוין הן לכל נדר כיון דל"צ הפרה וע' תוס' שם. ורק לד' הר"ן י"ל דגם זה מיירי מקודם שנסתמא וע' פ"ת יו"ד סי' ר"מ ס"ז ובנ"צ שם שהקשה על מ"ש בקידושין דרב יוסף הוי קאים מקמי אימי' הא סומא פטור עיי"ש ולהנ"ל ניחא גם זה וקצרתי] אלא אי אי קשיא הא קשיא מה שנתקשו המפרשים ז"ל על ר"י איך התפאר בעצמו שהוא עניו ואין זה מגדר עניוות וכן על רנב"י ששיבח א"ע בי"ח ובמהרש"א כתב דהוא בכדי שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן דלא בטלה וזה דוחק עוד הקשו המפרשים במ"ש משמת רבי בטלה ענוה וי"ח והא תניא בע"ז ד' כ' ע"ב דענוה מביאה לידי יראת חטא וכיון דענוה קטנה מי"ח הל"ל רק דמשמת רבי בטלה ענוה שהיא הקטנה ואנן ידעינן מכ"ש שבטלה י"ח שהיא הגדולה וכן תיקשי ג"כ להיפוך על רנב"י דקאמר לא תיתני י"ח דאיכא אנא מכ"ש דענוה לא בטלה דהא קטנה היא מי"ח וא"כ הו"ל לא תיתני ענוה וי"ח ע' עץ יוסף על ע"ז מ"ש בזה:
פלג ב
ולענ"ד בע"ה דברים נכבדים כיוונו בזה הני אמוראי כאן וכאו"א לשיטתו אזיל במק"א כאשר יבואר רק בטרם נבוא להבין דברי חכמים וחידותם עלינו להקדים עוד מה שמצינו דפליגי המפרשים בביאור מילת ענוה דהנה ז"ל הרמב"ם בפי' המשנה אבות פ"ד מ"ד במש"ש מאוד מאוד הוי שפל רוח וז"ל שהענוה היא ממעלות המידות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח וכו' וכבר ביארנו שהאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים כו' אבל במידה הזאת לבדה כו' רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל השפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל וכו' והביא שם מאמר חז"ל בגנות הגאוה וגסות הרוח ובסוף דבריו הביא מ"ש רבא בסוטה ה' בשמתא מאן דאית בי' ובשמתא מאן דלית בי' ר"ל שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות וכו' וזה הי' דעת רבא בענוה אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהי' להאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן וכו' אמר רנב"י לא מינה ולא מקצתה כו' עכ"ל:
אמנם בספר יין לבנון להרב מוהרנה"ו שם האריך הרבה לסתור את דבריו כי שפלות הרוח אינו מתנגד למידת הגאוה כלל והוא אינו רק הכנעת היצר וכו' ועל מידת הענוה הרבה להקדיש המידה הזאת כי מעלה נפלאה מאוד וסגולה פרטית תתעצם בנפשות יחידי סגולה ועיי"ש באורך וכן בדבריו פ"ו מ"א [וע' מנ"ש שם כתב דרך אחרת בביאור מילת ענוה שהוא הכנעה והשתעבדות וכתב לפרש מ"ש בקרא וענותך תרבני דהוא מוסב על האדם דהיינו ההכנעה וההשתעבדות אליו ית' תרבני ומגדלת אותי אבל לא יתכן ליחס מידת הענוה לפניו ית"ש עיי"ש ודבריו אינם כלום וכנגד המבואר במדרש שוח"ט תהלים י"ח גדולה מידת הענוה שאפילו בהקב"ה נאמרה שנאמר וענותך תרבני ומבואר שם כמה דרשות בענין זה ובסופו שם אמר ר' סימון ראה מה עניו הקב"ה מלך ב"ו מזכיר שמו ואח"כ מזכיר קטיזמי שלו אבל הקב"ה הזכיר מעשיו תחלה שנאמר בראשית ברא אלקים עכ"ל וכ"ה במדר' ב"ר פ"א ע"ש:
ועלינו להצדיק תחלה דברי הרמב"ם ז"ל ממשה"ק עליו ביין לבנון שם על שנתפאר מרע"ה בענוה כאמרו והאיש משה עניו מאוד וגו' והי' לו לשבחו בשפלות הרוח היתירה על הענוה עיי"ש ולק"מ כאשר כבר ביאר הרמב"ם בעצמו בס' המדע ה' דעות פ"ב ה"ג וז"ל שאין דרך הטובה שיהי' אדם עניו בלבד אלא שיהי' שפל רוח ותהי' רוחו נמוכה למאוד ולפיכך נאמר במרע"ה עניו מאוד ולא נאמר עניו בלבד וכו' עיי"ש הרי מבאר את דבריו דאף שלשון עניו אינו אלא המתנהג בדרך האמצעי מ"מ לשון עניו מאוד פירושו הוא כמו שפל רוח וכמ"ש המפרשים לפרש מ"ש בקרא והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' היינו מכל **(א"ש טפי וכמובן ואיפשר דס"ל לרשב"י כרבנן דר"מ בהא ושפיר יכול למצוא גיורת קטנה ע"י שיטבילה תחלה לשם שפחה ואח"כ ישחררנה וכנ"ל כיון דע"כ ס"ל דהא דלעולם בהם תעבודו אינו אלא רשות ולפי"ז א"ש מה שהתוס' לא תירצו כן בסנהדרין שם משום דס"ל כהרי"ף וכהרמב"ן שמביא שם בחי' הרשב"א דס"ל דבע"כ של עבד א"א בשטר גם אליבא דרבנן וכן מבואר שם בחי' הריטב"א דאף בצוח לכששמע ג"כ לא יצא לחירות עיי"ש וע"י כסף הא לאו בידו הוא ודו"ק כי קצרתי]:)** האדם שיש לו מידת הענוה הי' הוא עניו מאוד ודאי דזהו הבחינה היותר גדולה מכולם:
פלג ג
אמנם הנראה בזה דפלוגתתם בביאור מילת ענוה תלוי' בפלוגתת אמוראי הנ"ל דפליגי בשיעור כמותה ומידתה:
ונקדים לבאר מה שמצינו לחז"ל בעירובין נ"ה ע"א רבא אמר לא בשמים היא לא תמצא במי שמגביה דעתו עלי' כשמים וכו' ר' יוחנן אמר לא בשמים היא לא תמצא בגסי רוח וכו' ולכאורה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל ומלשון ר' יוחנן אמר וכו' משמע דפליגי אמנם באמת נראה דפליגי ורבא ור"י לשיטתם אזלי וכמו שנאמר בע"ה:
דהנה מצינו דפליגי אמוראי בסוטה ה' במידת הענוה דרבא ס"ל דצריך שיהי' לו מעט מן הגאוה ורנב"י ס"ל לא מינה ולא מקצתה מי זוטר מאי דכתיב בי' תועבת ד' כל גבה לב והנה כתבו המפרשים ז"ל לבאר פלוגתתם בזה עפי"מ שמצינו פלוגתא דתנאי במקום דכתיב כל אי כולו משמע או מקצתו וכמ"ש בבכורות ד' ג' בפלוגתת ר"י ורבנן דכל בכור ובסנהדרין ע"ח גבי כל נפש ובפסחים ס"א גבי כל ערל עיי"ש [ועיין טו"א חגיגה י"א במש"ש את כל בשרו מים שכל גופו עולין בהם שהקשה לר"י דאמר בכור כולו משמע וכל לכל דהו אתא ה"נ נימא בשרו כל בשרו משמע כתב רחמנא כל דאפילו כל דהוא סגי ול"ב מים שכל גופו עולה בהן עיי"ש מ"ש בזה וסבור הייתי לומר דרק היכא דכתיב כל לחוד איכא מ"ד דס"ל כל לרבות כל דהוא אתי אבל במקום דכתיב את כל כו"ע ס"ל דכולו משמע וטעמא רבה איכא בהא דהא להאי מ"ד דס"ל כל מקצת משמע א"כ כל ריבויא הוא ואתין וגמין הא ג"כ ריבויין הן והוי ריבוי אחר ריבוי ולמעט אתי דוקא כולו ולא מקצתו וכמו שכתבנו ג"כ שלהי הוריות דר"י ע"כ דריש אתים ע"ש וכ"מ ביומא ד' מ"ח ע"א דאמר רב יהודה המקבל צריך שיקבל את כל דמו של פר שנאמר ואת כל דם הפר ישפוך כו' וכן שם נ' ע"א דרשינן והוציא את כל הפר שיוציא את כולו אכן עי' מנחות י"א ע"ב ור' יהודה סבר כל ואפילו חד קורט את לרבות קורט אחר ול"א דכולו משמע וכן ס"ל לר"ש שם דאת כל כ"ד משמע אמנם י"ל עפימ"ש התוס' שם וכן בחולין פ"ח במה שמצינו שם לר"י דדריש בלבונה ובכור דכולי' משמע ובחולין שם ס"ל דדמו מקצת דמו משמע ותי' בשם ר"ת ז"ל דאין הכי נמי דדם כל דם משמע כתב רחמנא דמו דאפי' מקצת דמו יעו"ש. ולפי"ז י"ל גם לר"ש כן דרק התם ס"ל דלבונה כולה משמע וכל משמע כל דהו. אבל כאן גבי טבילה דכתיב כל בשרו. דאי הוי כתיב בשר הוי משמע כל בשר ומדכתיב בשרו הא ס"ל דמקצת בשר משמע א"כ ע"כ כל בשרו משמע דוקא כולו. ומכל הני מקומות דפליגי תנאי בזה אכתי לא מצינו למ"ד דהיכא דכתיב בו' יאמר דכל כל דהו משמע. וכאן דכתיב כל בשרו ודאי דכולו משמע ועיין שבת קל"ז א' במש"ש ר' יהודה דאנדרוגינוס זכר הוא ומילתו דוחה את השבת ושם לא לכל אר"י אנדרוגינוס זכר הוא וכו' ומ"ש מילה משום דכתיב המול לכם כל זכר משמע נמי דר"י לשיטתי' אזיל במ"ש בבכור דכל כל דהו משמע וי"ל עוד בזה וקצרתי] וכאן נמי דכתיב תועבת ד' כל גבה לב י"ל דגאוה כולה אסרה רחמנא אבל מקצת גאוה מותר ורנב"י ס"ל דדרשינן אפילו כל דהו גאוה אסור דכל מקצת משמע ופירשו בזה נמי מ"ש שלהי מ' הוריות גבי הא דאמר רשב"ג לא בעי למיהוי היכירא בין דילי לדידהו ותיקן הא מתניתא אמר ר"מ לר"נ נימא לי' גלי עוקצים דלית לי' וכיון דלא גמר נימא לי' מי ימלל גבורות ד' וגו' מי שיכול להשמיע כל תהלתו וכו' והיינו דעד האידנא איפשר לומר דס"ל כל מקצת משמע וגם אם אינו בקי בכה"ת כולה יכול ג"כ להיות נשיא וימלל גבורות ד' רק אחר שתיקן היכירא ויש לו התנשאות וע"כ דדריש הא דכתיב תועבת ד' כל גבה לב דהיינו כולו משמע ומקצת גאוה צריך להיות לת"ח א"כ שפיר אמרו דכיון דלא גמיר עוקצין ניעבר לי' דבעינן נמי לפי"ז שיהי' יכול להשמיע כל תהלתו וכמ"ש ג"כ ברמב"ם פ"ד מה' סנהדרין ה"ח דאף המוסמך לדבר אחד בעינן שיהי' ראוי לכל הדברים עיי"ש ובקצוה"ח סי' ז' ס"ק א' וקצרתי:
אמנם עיין תוס' בכורות ג' ע"א שם ובמנחות י"א ב' דאין לדמות בזה דרשות חכמים זו לזו אשר ע"כ הנלענ"ד לבאר פלוגתת הני אמוראי עפ"י דרך דרוש דאזלי לשיטתם במאי דפליגי בהלכה וכמו שנבאר בע"ה:
פלג ד
הנה מצינו במנחות נ"ח ע"ב דפליגי אביי ורבא לענין הקרבת שאור ודבש ע"ג המזבח דאביי ס"ל דיש הקטרה לפחות מכזית ג"כ וחייב ורבא ס"ל דאין הקטרה פחותה מכזית ואין קומץ פחות מב' זיתים עיי"ש ושם כ"ו ע"ב והנה תמהו כולם על הרמב"ם ז"ל שבפ"ה מה' אי"מ ה"א פסק דשאור ודבש איסורן בכ"ש וזהו לכאורה כאביי ונתקשו שפסק כאביי נגד רבא וביותר הקשו המפרשים מה שלכאורה סותר ד"ע ששם בה"ב פסק דאם נתערב מהם בקטורת א"ח בפחות מכזית וזה פלא ומש"ש בכ"מ דס"ל להרמב"ם דרבא ל"פ כלל על אביי ומודה רבא לאביי דלוקין על כ"ש רק מוסיף הוא דגם בחצי קומץ חייב עיי"ש בלחם משנה שהשיג עליו דבמנחות נ"ח שם אמרינן בהדיא במאי קמיפלגי. גם זו"ז תמוה דכיון דלאביי גם בחצי כזית חייב כ"ש דמחייב בחצי קומץ ובלח"מ פי"ג מה' מעה"ק כתב לתרץ דהרמב"ם ס"ל כרבא דמרבה כזית למלקות ומ"ש הרמב"ם דאסורים בכ"ש היינו לאיסורא בעלמא ומדין ח"ש דאסור מה"ת בכל האיסורין אבל ללקות אינו לוקה עד דאיכא כזית עיי"ש אמנם במעה"ח מצוה זו דחה דבריו דא"כ ל"ל קרא להכי הרי בכל איסורין דלא כתיב בהו כל נמי הדין כן:
הן אמת דזה הי' אפשר לתרץ בפשיטות עפימ"ש השאג"א סי' פ"א לדון דבב"י ליכא דין ח"ש דל"ש זה רק באיסורי אכילה משום דאח"כ מצטרף למפרע כשמשלים השיעור בכדי א"פ אבל בשאר איסורים דל"ש זה לית בהו דין ח"ש וע' ח"צ סי' פ"ו ובמל"מ פח"י מה' שבת דאתי עלה מטעמא אחרינא לומר דבשארי איסורים ליתא לדין ח"ש ולפי"ז ודאי יש לומר דכאן לענין הקטרה בעינן קרא לרבות ח"ש דל"ד לאיסורי אכילה וכנ"ל אמנם עיין צל"ח ברכות מ"א א' שמסתפק בזה ומדברי הרמב"ם יש להוכיח דגם בכה"ג שייך דין ח"ש שהרי בפח"י מה' פסוהמ"ק ה"י כתב דהאוכל כזית נותר מבשר קדשים חייב ושם ה"ט כתב אסור להותיר ולא הזכיר שיעור כזית וע"כ היינו טעמא משום דליכא מלקות במותיר לכן לא הזכיר כזית דהא גם ח"ש אסור מה"ת [וע' תפא"י ריש שבת מש"כ לי:
קושית האחרונים לענין דיהי' אסור מה"ת לטלטל פחות מד"א וכו' משום ח"ש וכתב שם דהוא משום דל"ח לאילמיר אחר שכבר עשה הנחה או עמד וכו' ובס' א"י על שבת בריש שבת כתב ולא ידעתי מאי קאמר הא גם באכילה לאחר ששהה בכדי א"פ א"א לאיצטרופי אבל אנו דנין על שעת אכילה הח"ש הראשון דחזי לאכול עוד ח"ש וה"נ חזי להעביר עוד ב' אמות בלא עמידה ע"ש ובמחכ"ת לא עיין יפה דשפיר קאמר התפא"י דהתם הא גם אחר שכבר גמר הח"ש הראשון ונמלך אפשר לו לאכול עוד אם הוא כא"פ ויתחייב לא כן גבי איסורי שבת אחר שכבר גמר הח"ש הראשון היינו שעמד וכיו"ב שוב א"א לצרף לחיוב וז"פ אם אמנם בעיקר הענין לא מן השם הוא זה דלאו מדין שיעורים הוא רק עצם המלאכה, הוא כן והדברים ארוכים אכ"מ] ובמק"א כתבתי לדון בזה הרבה ואכ"מ. אחת אשר אמרתי לציין מה שהעירותי בזה בסוגיא בשבת צ"א במ"ש בעי מיני' רבא מר"נ זרק כזית תרומה וכו' מדמצרף ובתוד"ה כגון שם ע"ב הקשו למאי נקט כזית הא כיון דאינו אלא עשה שיעור ת"ט א"כ אין כאן מלקות ולענין איסור הא גם חצי שיעור אסור מה"ת [ע"כ דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם פ"ח מה"ת שכתב שם דרק כהן האוכל ת"ט א"ע אלא בעשה אבל זר האוכלה גם בטומאת עצמה חייב מיבד"ש וכבר כתבנו מקור לזה בתומ"צ ש"ה חוב' ס"ה או"ד עיין שם מירושלמי מפורש פ"ב דביכורים ה"א] ותירצו דמ"מ בעינן כזית שהוא דבר חשוב במק"א ללקות עליו ואי נימא דל"ש ח"ש רק באיסורי אכילה הי' אפשר לפרש דהגמ' לא איירי כאן כלל ממה שהתרומה ע"י הטומאה תיתסר באכילה דזה הא לא בא בב"א רק אחר זה לכשיבוא לאוכלה ומה זה מיגו רק נפרש כונת הגמ' דמיגו דמטמא את התרומה בזריקתו ועובר תומ"י בעשה דמ"ת משו"ה נימא מיגו ויתחייב גם משום שבת והי' מיושב קושית התוס' בפשיטות דכאן ל"ש איסור חצי שיעור בזה [זולת מה שכתבו האחרונים לדון בכל עשה דל"ש איסור ח"ש דלא נאמר ח"ש רק בל"ת שחייביין עליו מלקות ע' סיה"מ על הר"מ והלא בתוס' כאן מבואר דס"ל דגם בעשה אמרינן ח"ש אסור מה"ת על אכילה ולכן נקט דוקא כזית כן עלה בדעתי לפרש פירוש מרווח לכאורה בע"ה וד' הר"ח מטין ג"כ לזה ע"ש:
פלג ה
אמנם יש לסתור פירוש זה לפי מה שכתבתי בע"ה בחידושי למשניות פ"ב מ"א דביכורים דתנינן התם התרומה והביכורים חייבין עליהם מיתה וכו' ואסורים לזרים וברע"ב שם בשם הירושלמי מפרש הא דואסורים לזרים דקאי לענין איסור ח"ש ובתוס' יבמות ע"א א' ד"ה ואסורים כתבו דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת האי ואסורים ע"כ דהוא רק מדרבנן ולענ"ד לכאורה הי' אפסר לומר לפימ"ש בשו"ת אבני מילואים סי' ח"י דבתרומה לכו"ע אסור מה"ת לבטל משום משמרת תרומותי א"כ אפשר דגם זר האוכלה עובר על עשה זו זולת איסור ל"ת דידי' דהא לא גרע ממבטל התרומה בחולין ולגבי האי עשה דמ"ת נראה דל"ב כזית ואף בפחות מזה עובר על עשה זו וכמ"ש כה"ג בפרמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ב' לענין שחיטה משום דל"כ בי' לשון אכילה עיין בדברינו שלהי עירובין בע"ה ואשר במק"א כתבתי ליישב עפי"ז משה"ק במהרש"א שבת י"ד ע"א במש"ש דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקין של תרומה לתוך פיו ופסיל לי' ופירש"י שם בד"ה ופסיל לי' ועובר משום משמרת תרומותי והקשה במהרש"א שם על שלא פירש"י דהאיסור הוא משום אכילת תרומה טמאה שהיא במיתה עיי"ש. והנה מ"ש דאכילת ת"ט במיתה במחכתה"ר:
דז"א וכמ"ש בחולין קי"ג דז"א אלא איסור עשה לכהן וכמשנ"ת ג"כ לעיל ומ"ש האי עשה מהאי עשה דמשמרת תרומותי דפגע בה ברישא מכיון שנגע בה קודם שיאכל. ולמשנ"ת דהאי עשה דמשמרת תרומותי איכא גם בפחות מכזית יצדק מאד ד' רש"י הנ"ל מה דלא נקט לאיסור האכילה ומשום דהא ע"כ מיירי דנקט בפיו כביצה אוכלין טמאין דבפחות מכביצה הא אינו מטמא וכבר אמרו בכריתות י"ד דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים והיינו ביצה כמ"ש באו"ח סי' תפ"ו וא"כ הא ל"ש לומר דשתה משקין של תרומה רק בכ"ש שאינו אלא ח"ש דקיל יותר מעשה כמ"ש בשבועות כ"ג ע"ב בתוד"ה דמוקי לא כן לענין לטמא את התרומה דעובר בעשה דמשמרת תרומותי שעובר גם בכ"ש ואף אם לא יהי' יותר מכ"ש בהכלי מ"מ עובר בהאי עשה וכנ"ל וזה נכון בע"ה וא"כ הי' איפשר לומר דגם כאן אסור גם לר"ל מה"ת בח"ש משום עשה זו ויהי' מזה סייעתא למ"ש התויו"ט ספ"ק דחלה לפרש ד' הירושלמי הנ"ל בכונה אחרת ואין זה נוגע כלל לפלוגתת ר"י ור"ל לענין ח"ש אי אסור מה"ת יעו"ש רק דלכאורה עיקר ד' הא"מ הנ"ל תמוהים מאד ממש"כ התוס' ביצה ד' ד' ע"ב דעיקר הא דאין מבטלין איסור ילפינן מתרומה ולפי דבריו הנה שאני תרומה דאסור משום עשה דמ"ת וכן מצאתי ג"כ בשו"ת מהריא"ז ענזיל שנתקשה בזה בסי' ל"א ועיין ר"ש ספ"ה דתרומות בשם הירושלמי דמקשי מתני' היא ומתרץ דאתי לאשמועינן בשארי איסורים א"כ שפיר הי' איפשר כד' הא"מ משום דאפשר דשאני תרומה אבל א"כ תיקשי מנלן באמת בשארי איסורים דהא תרומה שאני ושם בתשובה הנ"ל נשאר בקושיא עיי"ש ולענ"ד בע"ה לתרץ בפשיטות דלקמן ממתני' דפ"ה דתרומות הנ"ל דהא מיירי שם לענין תרומה שנפלה תחלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו עוד חולין דבשוגג תעלה מזיד לא תעלה ומשום דאין מבטלין כו' דהכא כיון דנפלו תחלה לפחות ממאה הא מה"ת כבר בטל שם תרומה מיני' דהא מפורש בכ"מ דמה"ת חד בתרי בטל גם בתרומה וקרא דמקדשו ממנו אינו אלא אסמכתא עיין תוי"ט תרומות פ"ד מ"ז ובערלה רפ"ב [וכתב שם בפשיטות בלא ראי' אכן כן כתבו התוס' ב"מ נ"ג א' ד"ה ועולה וכן בתוס' יבמות פ"ב ושם בב"מ הקשה בגהש"ס על רש"י ממנחות ע"ז ולפלא שלא ציין דגם רש"י כתב להדיא בנדה מ"ז א' ד"ה חייבת דאין זה אלא אסמכתא וע"ש תוד"ה אתי וז"ב וקצרתי] וא"כ כיון שנתבטל כבר מה"ת שוב אין שם תרומה עלה לעבור עלי' בביטולה מה שמוסיף לבטלה עוד האי עשה דמ"ת ושוה היא מעתה לשארי איסורים ובא"מ שם מיירי בסוגיא דיומא לענין בולמוס שיבטל תרומה בעין שפיר כתב דאסור מה"ת משום האי עשה דמ"ת ושפיר יש לומר כדברינו גם לר"ל כאן אסור ח"ש מה"ת לזרים משום האי עשה וכנ"ל ודו"ק וא"כ לפי"ז נדחה מעתה מה שכתבנו לפרש בהאי סוגיא דשבת דמיירי מאיסור עשה דמשמרת תרומותי דהא בהאי עשה גם בח"ש עבר עלה וכנ"ל משים דלא כתיב בי' לשון אכילה ושוב תיקשי למה נקט כזית לכן לפירש"י שם שמפרש מיגו שמצטרף היינו לענין שיטמא אחרים דלזה בעינן ביצה אבל לגבי טומאת עצמו מטמא בכ"ש א"כ בלא"ה א"א לפרש כדברינו על עצם איסור מה שמטמא את התרומה:
דהא נטמא גם בפחות מכזית ותומ"י בכניסתו להבית ול"ב צירוף להאוכלין המונחין בפנים וע"ש בדו"ח להגרעק"א משה"ק באמת על רש"י לפי הס"ד דלא מחלק בין אם באו בב"א ללחם הפנים אין באין כאחד א"כ תיקשי למה בעי צירוף הא גם בלא צירוף אפשר שיתחייב משום שתתטמא התרומה ויתחייב באכילתה ע"ש שנשאר בקושיא עוד הקשה שם לעיל מזה על רש"י דעיקר האיבעיא הוא מה שיטמא אח"כ אחרים א"כ למה נקט תרומה כלל דמאי נ"מ בין חולין ותרומה לענין זה ע"ש והאמת יורה דרכו כמ"ש המל"מ פח"י משבת ליישב ד' הרמב"ם שם הכ"ז שלא הזכיר אוכלי תרומה כלל רק אוכלין סתם וכתב דלהרמב"ם לשיטתו דס"ל דגם פחות מכביצה מק"ט מה"ת ע"כ מוכח דלא גרס תרומה כלל בהאי איבעיא ע"ש וא"כ אף אנו נאמר כן אליבא דרש"י שגם בפירש"י שם לא נזכר תרומה כלל יעו"ש וא"ש הכל אף גם אליבא דהתוס' נראה שלכן לא כתבו לתרץ קושיתם בענין כזית הא ח"ש אסור מה"ת ולא תירצו דמיירי מדין טומאת התרומה שעובר משום מ"ת ובזה ל"ש דין ח"ש ע"כ דס"ל ג"כ כדברינו בע"ה דעל איסור דמ"ת ל"ב כזית כלל מדינא משום דלא כתיב בי' לשון אכילה וכנ"ל ודו"ק וי"ל עוד בזה וקצרתי וע' בחוברת תומ"צ ש"ט חו"ד סי' ז' מה שנדפס בשמי שם בענין זה:
פלג ו
ונשוב לדברינו דאי נימא דבכה"ג ל"ש לאיסור ח"ש מה"ת שפיר יש לקיים דברי הלחם משנה הנ"ל לכאורה. אמנם עדיין תיקשי דא"כ כיון דילפינן זה מקרא מריבויא דכל ולאו מדין ח"ש אתינן עלה א"כ למה לא ילקה ג"כ ואף אם נדחוק ונאמר דהתורה רבתה כאן דגם בזה ח"ש אסור כדין כל האיסורים דא"ח עליהם מלקות אכתי תיקשי משה"ק במעה"ח שם דכיון דהר"מ סבר דאין קומץ פחות מב' זיתים א"כ דילמא כל אתי רק לרבות חצי קומץ וכי כל לרבות עירובו ואכתי חצי זית מנלן וכן מ"ש במעה"ח ליישב דברי הר"מ ז"ל דפסק כזעירי דס"ל ע"כ כרבא ודריש מקצתו היינו חצי קומץ ועירובו הוא היתר מצטרף לאיסור ומשום דבעי כזית ואזיל לשיטתו דגם בחמץ פסק כר"א כמ"ש הטור סי' תמ"ב ומ"ש הרמב"ם כל שהוא כונתו איסור כ"ש אבל מ"מ בעינן שיהי' עוד היתר משלים לכזית וזה א"צ לפרש משום שסמך עמ"ש בה"ב עיי"ש:
והנה גם דבריו אינם מספיקים אף כי כבר קדמו בזה ג"כ בלח"מ פ"א מה' חומ"ץ ה"ו עיי"ש דלשון הר"מ ז"ל לא משמע כן לומר כ"ש איסור ועוד יצטרך לצירוף ההיתר ובע"ה יישבתי דברי הרמב"ם במק"א בדרך ישר ונכון אכ"מ ויבואר בע"ה שלהי נדה רק לעניננו נאמר כי היטיב אשר דיבר בזה רבינו הכ"מ ז"ל דדעת הרמב"ם כאן הוא לחלק דרק בתערובות בעינן כזית אבל בפ"ע גם בכ"ש עובר בלאו עיי"ש והיינו דבאמת פסק הרמב"ם כוותי' דאביי וכ"כ גם בצל"ח פסחים מ"ד בשיטת אביי ומדמי לה למ"ש התוס' בע"ז ס"ח במ"ש ר"ש כ"ש למכות דז"א רק בבעין אבל לא בתערובות עיי"ש וכ"כ גם בשעה"מ ה' חו"מ פ"א ה"ו ע"ש שהאריך בזה והרבה יש לפלפל בדבריו וקצרתי גם משה"ק שם על התוס' ע"ז הנ"ל מסוגיא דשבועות כ"א ונשאר בצ"ע הנה כבר נודע בשערים מש"כ האחרונים לתרץ זאת ע' נוב"י מ"ק יו"ד סי' צ"א ובשו"ת אבני מילואים סי' י"ג ואכמ"ל:
היוצא לנו מזה כי אביי ורבא ע"כ פליגי בהאי דינא דלרבא א"ת על כ"ש גם בעין שלא כדברי הר"מ בזה. ושהרמב"ם דפסק כאן דחייב גם בכ"ש ע"כ דלא כרבא הוא וכמשנ"ת:
וי"ל עוד שמה"ט פסק כאביי משום דר' יוחנן קיימא בשיטתי' וכמ"ש בתוס' מנחות כ"ו ע"ב ד"ה אין ואף ששם במנחות נ"ח ד"ה אביי כתבו דאפשר דסבירא לי' לר"י כרבא עיי"ש מ"מ הא כבר כתבו האחרונים שם להוכיח דע"כ כאביי ס"ל וכן כתב בשעה"מ שם ומיישב בזה קושית מהרש"א פסחים מ"ה ע"א תוד"ה משום תימה לרשב"א אמאי ל"ק נזיר וחמץ דר"ע דריש כל והקשה המהרש"א א"כ דדריש כל אמאי לא נקט נמי בל תקטירו רי עיי"ש וכתב בשעה"מ דהרשב"א סבירא לי' כמ"ש התוס' במנחות כ"ו דר"י דס"ל פעמים ואפי' פעמי פעמים ס"ל כאביי דאפי' אח"ש מתחייב גבי שאור וזה מוכח עיי"ש והרבה יש להאריך עוד בזה וקצרתי:
פלג ז
והנה הרא"ה בחינוך מ' קי"ז כתב מה ששמע בטעם איסור הקרבת שאור ע"ג המזבח דהוא משום שהשאור מגביה עצמו עיי"ש והיינו להרחיק מידת הגאוה ומעתה אף אנו נאמר בטעם איסור הדבש דהוא להרחיק מידת החנופה שחונף א"ח בדברים מתוקים ושנואה היא לפני המקום ושתי המדות הרעות האלה מצינו כי משולבות הנה אשה אל אחותה וכמ"ש בסנהדרין כ"ד א' על מ"ש בזכרי' ואשא עיני והנה שתי נשים יוצאות וגו' אמר ר' יוחנן משום רשב"י זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל ועיי"ש במהרש"א דבאמת הפכיים הם כי החונף אינו מתגאה והמתגאה אינו חונף ואשר ע"כ מאן דיהיר אפי' אאינשי ביתי' לא מתקבל והחונף אהוב הוא ל"כ בשמים ממעל מידת הגאוה מצינו בו יתברך ד' מלך גאות לבש ולא לפניו חנף יבוא וראה אלו שתי המידות הרעות מתחברות בין השמים ובין הארץ כי מידת החנופה אין לה מקום בשמים והגאוה אין לה מקום בארץ וע"כ אנה מקום מוליכות וכו' עיי"ש וזה נחמד:
א"כ איפוא י"ל דה"ט שאסרה תורה שאור ודבש להרחיק שתי אלה המידות הרעות ביותר חנופה וגסות הרוח ור' יוחנן לשיטתי' דס"ל בשאור ודבש דאף בכ"ש עובר וכמשנ"ת אמר בסוטה ד' ע"ב כל אדם שי"ב גסות הרוח כאילו עובד ע"ז וכאילו כפר בעיקר דבאיסור ע"ז מצינו דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אשר מה"ט אמרו בע"ז ע"ג ע"ב במש"ש ר"י ור"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ ושם בשלמא יי"נ משום חומרא דע"ז ומבואר שם ברמב"ם בפי' המשנה דהוא משום האי קרא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עיי"ש ל"כ לרבא דס"ל גבי שאור ודבש דדוקא כזית אסרה תורה ואין הקטרה פחותה מכזית לכן לשיטתי' שפיר קאמר שם ובסוטה ה' ע"א בשמתא דאית בי' ובשמתא דלית בי' דמעט מן הגאוה אינו מזיק ואינו אסור:
ומה נחמד ונעים מעתה פלוגתתם שם בעירובין נ"ה ע"א דרבא לשיטתי' דריש קרא דלא בשמים היא לא תמצא במי שמגביה דעתו עליו כשמים היינו למי שמתגאה יותר מדאי אבל מעט מן הגאוה לשיטתי' שפיר דמי ונאה הוא אבל ר' יוחנן לשיטתי' דס"ל דגם כ"ש אסור קדריש לא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח וכלל כלל לא וכנ"ל והרמב"ם לשיטתו לפי משנ"ת דפסק כאביי דשאור ודבש אסורין בכ"ש ומשום דר' יוחנן קאי כוותי וכנ"ל לכן פסק גם בהא דגסות הרוח דלא מינה ולא מקצתה וכמ"ש בפ"ב מה' דיעות ה"ג עיי"ש וא"ש:
והנה רנב"י שם בסוטה דפליג ואמר לא מינה ולא מקצתה ע"כ דס"ל כר"י ואפשר לומר דהיינו מש"ש בסוטה אזהרה לגסי הרוח מנין רבא אמר זעירי מהכא שמעו והאזינו אל תגבהו רנב"י אמר מהכא ורם לבבך ושכחת וכתיב השמר לך פן תשכח וכו' והיינו דרבא לשיטתו דלא קאסר גאוה רק במדה מרובה יליף מקרא דלא תגבהו אבל רנב"י לשיטתו קיליף מקרא ורם לבבך ושכחת וכתיב השמר לך פן תשכח דהיינו שצריך לשמור א"ע מאוד שלא ירום לבבו פן יבוא עי"ז לשכחת ד':
פלג ח
ומעתה הנה נשוב למה שהזכרנו בראשית דברינו שיטת החולקים בביאור מילת הענוה די"ל דהני אמוראי הוא דפליגי בזה דרבא דסבירא לי' בשמתא דאית בי' ובשמתא דלית בי' ס"ל דענין ענוה הוא הדרך הממוצע בין גאוה לשפלות הרוח וכמ"ש הרמב"ם והיינו דהגאוה הוא חסרון וצריך שירחיק ממנו החסרון וכמ"ש במגילה כ"ט למה תרצדון הרים גבנונים כו' כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני כו' אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא ומי שאינו בעל גאוה אף אם הולך בדרך הממוצע זה שמו נקרא לו עניו רק מי שזוכה למעלה יתירה הוא נקרא בשם שפל רוח וכנ"ל אבל אינה דרך סלולה לפני ת"ח לשיטת רבא ולפי השקפתו ואדרבא הדרך הישרה שיבור לו הת"ח היא שיהי' לו ג"כ מעט מן הגאוה וכמ"ש בשמתא מאן דלית בי' ולאו כל מותא סביל שפלות יתירה שעלולה להזיק לשיטתו ואחד הי' משה רבינו ע"ה שנשתבח בהפלגתו במידה הזאת אבל אין זה שוה לכל נפש לפי דעת רבא וכנ"ל ומ"ש ר' לויטס מאוד מאוד הוי שפל רוח הנה זהו למי שאינו ת"ח שאין לו במה להתגאות וכמ"ש בפר"ד ד' י"ד ע"ש לא כן ס"ל לרנב"י דקאמר לא מינה ולא מקצתה וצריך האדם שירחיק ממנו מידת הגאוה לגמרי לדידי' נראה דאין לפרש מידת הענוה שאינה רק הסרת חסרון הגאוה לחוד שהרי צריך שיחזיק בה עד הקץ האחרון וע"כ דמפרש שהוא מעלה יתירה ותוספת קדושה אצל האדם וכמ"ש ביין לבנון הנ"ל:
פלג ט
ומעתה נבוא לדקמן מאי דפליגי רב יוסף ורנב"י שלהי סוטה הנ"ל וכאו"א אזיל לשיטתו דהנה מצינו בע"ז שם בברייתא דר' פנחס בן יאיר דענוה מביאה לידי יראת חטא ושם בתוס' וכן ברי"ף ובר"ן וברא"ש הגירסא היפוך די"ח מביאה לידי ענוה עיי"ש [אלא שמש"ש התוס' שהירושלמי ושלמי אתיא כריב"ל דענוה גדולה מכולן צ"ע דבירושלמי שלפנינו מבואר להיפוך] ולדברינו י"ל דזה תלי בפלוגתת הני אמוראי דלהאי מ"ד דס"ל דמעלה יתירה היא הענוה נאמנה מאוד גירסת הראשונים ז"ל הנ"ל דאדרבא ענוה גדולה מי"ח ומי שיש לו י"ח זוכה למידת הענוה הא מיהת למ"ד דענוה אינה מעלה יתירה רק העדר חסרון הגאוה שפיר אמרינן דענוה היא המביאה לידי י"ח דעדיפא מינה [ויש לשלב עפי"ז סוף התורה לתחלתה אי נימא דענוה מביאה לידי י"ח וא"כ ענוה גדולה שמצינו גבי מרע"ה היא המביאה לידי מורא גדול וכבר הבאנו מ"ש במדרש שוח"ט גדולה מידת הענוה שאפילו בהקב"ה נאמרה וקאמר שם דמה"ט הוא דכתיב בראשית ברא אלקים ומזכיר מעשיו תחלה ואח"כ את שמו וי"ל דזהו פירושא דקרא מ"ש בישעי' ס"ו ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאום ד' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח עיין פר"ד ד' י"ד מ"ש בזה ועפ"י המדרש הנ"ל י"ל כפשוטו דהיינו דקאמר עיניכם הרואות כי אחר אשר כל אלה ידי עשתה ויהי' כל אלה אח"כ הזכרתי את שמי נאום ד' ולמדתי אתכם בזה יקרת מידת הענוה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' הרי לפנינו שהתורה תלמדנו בראשיתה לחבב מידת הענוה וללכת בדרכי ד' ושפיר י"ל דהיינו דקאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כ"י וכמ"ש המפרשים דהיינו שלמד דעת את העם והכניס בלבותם מידת היראה וזכה לזה משום שהי' עניו מאד ולמד לחבבה כ"כ משום בראשית ברא אלקים וגו' דמזה מוכח שגדולה היא מידת הענוה בעיני ד' וכנ"ל ודו"ק:
פלג י
והנה נראה להוכיח דשיטת רב יוסף הוא כשיטת רבא דת"ח ע"כ צריך שיהי' לו מעט מן הגאוה וכמו שנאמר דהנה מצינו לרב יוסף דאמר שם בסוטה ה' לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני [עיין מפרשים מה שפירשו בזה מ"ש בתהלים ם אשא עיני על ההרים איך שבגאותן לא נעשה רצונם ומזה אדע כי רק מאין אם אשפיל א"ע כאפס וכאין אז יבוא עזרי ודו"ק] והניח כל אלנות טובות והשרה שכינתו בסנה והיינו דרב יוסף ס"ל כרבא שטוב לו לאדם שיהי' לו מעט מן הגאוה וילמד מדעת קונו שהרי לא השרה שכינתו בעמק ובבקעה ודוקא על הר אבל הר קטן ונמוך כמו סיני [וכמ"ש המפרשים ללמוד מכאן השיעור שאמרו שם בסוטה שת"ח צריך שיהי' לו שמינית שבשמינית דזה ג"כ אנו למידין מהר סיני עפימ"ש במגילה כ"ט ובמ"ר ויחי שהי' הרים רצים ומדיינים אלו עם אלו עלי תורה ניתנת וכו' תבור בא מבית אלים וכו' ההר חמד אלקים לשבתו והר תבור הוי ארבע פרסי כמ"ש בב"ב ע"ג והר סיני הוא הר המורי' כמ"ש בתענית ט"ו ע"א והר המורי' שהוא הר הבית מחזיק ת"ק אמה כמ"ש במידות פ"ב מ"א והר תבור הלא מחזיק ס"ד פעמים יותר מזה שהרי הוא ד' פרסה ופרסה הוא ד' מילין ומיל והוא תחום שבת אלפים אמה הרי ל"ב אלף אמה והוא ס"ד פעמים ת"ק אמה ולמדו מזה שיעור הגאוה שצריך להיות לת"ח חלק ס"ד דהוא שמינית שבשמינית וזה נכון מאוד. וי"ל עוד עפי"ז מ"ש בשבת קמ"ו ע"א ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן והיינו שמשם למדו מידת הענוה ונעקר מהם הגאוה שהוא עיקר היצה"ר שנקרא אל זר בגופו של אדם שבת ד' ק"ה ע"ב עיי"ש וזהו ג"כ מ"ש המגיד אלו קרבנו לפני ה"ס אף שלא נתן לנו את התורה דיינו ודו"ק כי קצרתי]:
וכן מ"ש הראי' השני' ממה שהשרה שכינתו על הסנה הוא ג"כ כנ"ל דס"ל דנצרך הוא מעט מן הגאוה שהרי גם הסנה אילן הוא וכמ"ש במ"ר שמות פ"ב ד"א מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין כך ישראל יש להן צדיקים ורשעים עוד שם כל האילנות יש מהן עושה עלה אחת ויש מהן שתים או שלש הדס עושה שלש כו' אבל הסנה יש לו ה' עלין וכו' הרי גם מכאן מוכח שצריך שיגביה א"ע מעט ולא שישפיל א"ע לגמרי [ומאי דלא סגי בראי' ראשונה דהר סיני לחודא ע' עין יעקב מ"ש בז דברים נכונים]:
ולפי"ז י"ל דהיינו דקאמר רב יוסף לתנא דתנא לי' משמת רבי בטלה עניה וי"ח לא תיתני ענוה דלמותר הוא דאיכא אנא דס"ל דמידת הענוה איננה תוספת קדישה ומעלה יתירה אצל האדם ואדרבא צריך שיהי' לו ג"כ מעט מן הגאוה וקטנה היא מיראת חטא עד שע"י ענוה באים לידי י"ח ויפה אמרת דבטלה י"ח הגדולה הימנה אבל ענוה לא בטלה לפי מאי דסבירא לן בגדרה ושיעורה [ואף גם זו"ז י"ל לדברינו כאן שאין זה מעלה יתירה רק העדר חסרון הגאוה שפיר שרי לאינש למימר שאין לו המום או החסרון הזה] אמנם רב נחמן בר יצחק לשיטתו דס"ל להדיא לא מינה ולא מקצתה וענוה לשיטתו מדה גדולה היא ורבת הערך ויראת חטא מביאה לידי ענוה שפיר א"ל לתנא לא תיתני י"ח דאיכא אנא דס"ל דענוה גדולה מאד ומודינא לך, דמשמת רבי בטלה ענוה אבל י"ח לא בטלה וגם אנכי אף אם הגעתי למידת י"ח [וכמו שמצינו ג"כ שהחזיק א"ע לי"ש כמ"ש בתענית כ"א ב' דקרי לעצמו מנה בן פרס עיי"ש ועיין שבת קנ"ו ב' דאימי' דרנב"י א"ל כסי רישיך היכא דתיהוי עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי ע"ש] בכ"ז ידעתי בנפשי שלא הגעתי למידת הענוה הגדולה הימנה כי רבה היא:
פלג יא
היוצא לנו מדברינו כי שיטת רנב"י הוא שהגאוה אסורה בכ"ש ואשר ע"כ יאמר כי ענוה הוא תוס' קדושה ומעלה יתירה אצל האדם והלכה כמותו וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל:
והנה כבר ביארנו בע"ה שלהי כתובות מ"ש במתני' ריש גיטין דהמביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ דלרבה הטעם משום שא"ב לשמה ובגמ' שם ה' ע"א מבואר דמיירי אחר שלמדו וחיישינן משום שמא יחזור הדבר לקלקולו דגזרינן שמא ישכחו לפירש"י והביאנו שם בשם הפנ"י שהוכיח דע"כ גם לרבא הוי חיישינן לשמא יחזור הדבר לקלקולו אלא דלא ס"ל עיקר טעמא דלשמה ויעו"ש מה שכתבנו בטעמא דמילתא משום דאין מלמדין לאחרים ולעניננו נאמר כפשוטו עפימ"ש בעירובין נ"ד מ"ש וממדבר מתנה כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה [ושם פירשנו לפי מ"ש בנדרים נ"ה כמדבר שהוא מופקר לכל והיינו שמלמד לאחרים וכמש"ש ברש"י ותוס' עיי"ש] והיינו שמשפיל דעתו ומתנהג בענוה וכבר מבואר שם בנדרים ל"ח בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה הרי שאם נתנה לו במתנה מובטח, הוא שלא ישכח תלמודו וכמ"ש המפרשים בטעמא דמילתא משום דנותן בעין יפה נותן וההיפוך במי שמגיס דעתו שאז לא ניתנה לו התורה במתנה לכן בא לידי שכחה והיינו דאמרינן בפסחים ס"ו כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וז"ש אל יתהלל חכם בחכמתו כי באם מתהלל הוא בהחכמה אינה חכמתו וה"ט מאי דאמרינן בעירובין מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו וכו' ומענותנותן היתירה שהי' להם נתקיים תלמודן בידן לפי שלא שכחו מה שקבלו מרבותיהם וכמ"ש נמי כה"ג בסנהדרין צ"ג גבי דהע"ה וד' עמו מלמד שהלכה כמותו ופי' המפרשים עפימ"ש בסוטה ה' ח"א אתי דכא וח"א אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא וכו' וגבי דוד נמי כיון דכתוב בי' וד' עמו והיינו משום שהי' ענותן וכמ"ד אני את דכא לכן מלמד שהלכה כמותו וכנ"ל גבי ב"ה וכיון דמסיימינן בשלהי סוטה דמשמת רבי בטלה ענוה וכמ"ש רנב"י לא תיתני י"ח דאיכא אנא והיינו דס"ל די"ח מביאה לידי ענוה ואף די"ח לא בטלה מ"מ ענוה בטלה ומשום דלשיטתי' בעינן ענוה יתירה ואף משהו מן הגאוה אסור וכן הלכה ומי יוכל למצוא כיו"ב וממילא שוב אין לך מי שיזכה שתנתן לו התורה במתנה ובא לידי שכחה וכנ"ל ושפיר חיישינן גם לאחר שלמדו שמא יחזור הדבר לקלקולו ולפיכך המביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ דלכו"ע ס"ל דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ע"י שכחה וכמשנ"ת:
פלג יב
אמנם לפי דברינו כאן עפ"י סוגיא דעירובין דמה שזוכה שהתורה תנתן לו במתנה בא לו ע"י הענוה י"ל נמי להיפוך דה"ט דרבא דלא ס"ל טעמא דלשמה משום דל"ח לשמא ישכחו וכמש"ש בחי' כתב סופר ע"מ גיטין עיי"ש בגיטין ד' ע"ב במ"ש רבה אית לי' דרבא ופירש"י אבל רבא ל"ל דרבה דכולם בקיאים ולכאורה פליגי רבה ורבא במציאות אמנם ביאר שם בחי' כ"ס דלאו במציאות פליגי אלא דס"ל לרבא כמו לרבה דעכשיו אחר שלמדו קאי דכולהו בקיאי בזמן המשנה רק דרבה ס"ל דגזרו אטו שמא יחזור הדבר לקלקולו ורבא ל"ח להאי גזירה ולומר עכשיו טעמא דקיום לחוד וקודם שלמדו משום לשמה ג"כ לא רצה לומר דא"כ קשיא לי' קושית הש"ס לקמן יכול נמי כפי' תוס' דיש רבותא יותר לרבה דמהני קיום לחוד אחר שלמדו וצ"ל יכול צ"ל משום שמא יחזור הדבר לקלקולו וזה לא ס"ל לרבא כיון דעכשיו כולם בקיאין ל"ג כ"כ לכך הוצרך רבא לומר דמעיקרא לא הי' הטעם רק משום קיום לחוד עיי"ש וז"נ מאוד:
ולדברינו הנה שפיר י"ל דהיינו טעמא דל"ח רבא לשמא ישכחו משום דלדידי' דל"ב ענוה יתירה הא שפיר י"ל דענוה לא בטלה גם משמת רבי וכמו שביארנו מ"ש רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא דהיינו דלפי שיטתו במידת הענוה לא בטלה כלל ולשיטתם אזלי נמי במאי דס"ל לרבא ולרב יוסף בקידושין ל"ב דרב שמחל על כבודו כבודו מחול וכמש"ש דלעולם תורה דילי' היא [ונפרש לפי"ז מ"ש רבא בע"ז י"ט בתחלה נקראת תורת ד' ולבסוף תורתו דהיינו קודם שמברך בה"ת ולאחר שמברך וכמ"ש בצל"ח שלהי ברכות ועיין בדברינו שלהי כתובות ודו"ק] וכיון שכן גם אנחנו זוכים התורה במתנה ושוב אין לחוש לשכחה ולכן לדידי' ע"כ הטעם מ"ש המביא גט ממה"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ הוא רק משום קיום לחוד:
ומה נחמד הוא ליישב עפי"ז משה"ק בפני יהושע שם בגיטין ה' במש"ש תסתיים דריב"ל הוא דקאמר לפי שא"ב לשמה הא מצינן למימר דס"ל טעמא דרבא ורבא גופי' מודה דקודם שלמדו צריך נמי לומר בפ"נ ובפ"נ משום לשמה אלא דל"ח להאי גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אחר שלמדו ולהנ"ל יש לומר דהיינו דפשיטא לי' להש"ס דריב"ל חייש לשמא ישכחו ויחזור הדבר לקלקולו וכמש"ש ופליגא דריב"ל דס"ל בע"ז ך' דענוה גדולה מכולן וכמש"ש ופליג דריב"ל דאריב"ל ענוה גדולה מכולן וכו' ודאי דלשיטתי' כבר בטלה ענוה כמוה בדורות האחרונים ושפיר יש לחוש לשמא יחזור הדבר לקלקולו שיבאו לידי שכחת התורה וכנ"ל וא"ש הכל בע"ה: