אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ד

מערכה ג

חילוקא דרבנן ע"מ נזיר והתחלה למ' גיטין ולמ' סוטה

פלג א

תמן תנינן נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי וכו' נאמר בשמשון ומורה ונאמר בשמואל ומורה וכו' אמר ר' יוסי והלא אין מורה אלא של בו"ד וכו' וברמב"ם פ"ג מה' נזירות הט"ז פסק כר"נ וס"ל שם דהריני נזיר כשמואל הרמתי ה"ז נזיר עולם ע"ש והנה המפרשים ז"ל דקדקו במ"ש במתני' כדברי ר"נ ול"ק דברי ר"נ עיין בדבריהם ק עוד הקשו במאי דפסק הרמב"ם דשמואל הי' מוזהר על הטומאה הא כיון דעיקר הנזירות של שמואל ילפינן מנזירות שמשון א"כ הו"ל להיות מותרי לטמא למתים עיין תוי"ט כאן. עוד הקשו אי נימא דבאמת מוזהר על הטומאה האיך טימא א"ע והרג לאגג כמ"ש בקרא וישסף שמואל את אגג ופשטי' דקרא משמע ששסעו בסייף ע' דורל"צ דרוש ה' מ"ש בזה מדין עדל"ת אף במקום שאיפשר לקיים שניהם. ודוחק הוא. עוד הקשה הרד"ק ריש שמואל על עיקר הנזירות של שמואל האיך חלה נדרה של חנה על בנה של"ה בעולם ואפי' הי' בעולם הא מתני' מפורשת היא בנזיר כ"ח האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר וא"ת כי אלקנה עשה הנדר ג"כ אחר ששמע מאשתו זה לא ראינו ואיך יניח הפסוק לספר עיקר הנדר וכתב גבי חנה שאינו נדר עיי"ש. והנה זה יצא ראשונה ליישב תחלה עיקר הנזירות האיך חלה מן הדין אחר שאין האשה מדרת את בנה בנזיר וראיתי בס' תכלת מרדכי להגאון ר"מ מעלצער ז"ל מ"ש במאמר ד' ליישב דע"כ ס"ל לר"נ דהוא ר' מאיר [כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים בפרק ששי עיי"ש וע' נוב"י מ"ת יו"ד סי' ק"נ] דנשים ג"כ מחויבות בחינוך בניהם דלא כר"ל בנזיר כ"ט וביותר למ"ש בתוי"ט כאן דלמ"ד דון מינה ומינה דמי לגמרי לנזירות שמשון ור"מ דס"ל בשבועות ל"א דון מינה ומינה נמצא דגם קרבן ל"ש בנזירות שמואל כמו בנ"ש ול"ש ג"כ איסור נבילה וחוב"ע כלל ושפיר אפשר שהדירתו חנה מדין חינוך עיין שם בתכ"מ ושם כתב עוד ליישב עפי"ז ג"כ משה"ק בגהש"ס ריש סוכה במש"ש ר' יהודה ראי' דסוכה גבוה למעלה מכ' כשירה מהא דהילני המלכה שכל מעשיה ל"ה אלא עפ"י חכמים והקשה הגרעק"א משם על דברי התו"י יומא פ"ב שכתבו דמצות חינוך שייך דוקא באב ולא באם עיי"ש שתירץ דר"י ולדידי' מוכרח מנזירות שמואל דס"ל דגם נשים איתנייהו במצות חינוך עיי"ש. האומנם כתב שם דז"א רק לפי שיטת הטור דס"ל באו"ח סי' רט"ו דעניית אמן אחר ברכת חבירו אינו אלא רשות אבל לשיטת הרמב"ם פ"א מה' ברכות הי"ג דחובה הוא לענות אמן כתב שם כל ליישב קושית הגרעק"א ז"ל הנ"ל כפשוטו דהא כיון שבני' שהגיעו למצות חינוך יברכו על הסוכה ע"כ מחויבת היא המלכה לענות אמן כמ"ש באו"ח סי' רט"ו ס"ג עיי"ש והוא מש"ס דברכות נ"ג ב' ואי סוכה פסולה היא א"כ **(חסר ועי' בסוף הסי')** הא הברכה והאמן הוי לבטלה אבל אה"נ דנשים פטורות ממצות חינוך ורק מדין ברכה ואמן לבטלה קאתי עלה ר"י להוכיח דסוכה כשירה למעלה מכ' עיי"ש והעתקתי את דבריו מפני שיש לי להוסיף לפי"ז לפרש בדרך צחות מה שסמכו כאן שלהי נזיר הא דאמר ר"י גדול העונה אמן יותר מן המברך וא"ל ר' נהוראי השמים כך הוא וכו' שנדחק במהרש"א שם בח"א לבאר איזה שייכות יש למאמר זה כאן שעיקרו הוא בפ' אלו דברים עיי"ש ולדבריו ז"ל הנ"ל שאין לנו מקום אחר להוכיח דס"ל לר"מ דנשים מחויבות בחינוך זולת הא דסוכה הנ"ל לפי"ז הי' איפשר לכוין ולומר דהיינו דקסמך ענין זה לכאן להוכיח מזה כיון דס"ל לר"נ דגדול העונה אמן יותר מן המברך דלפי"ז ע"כ שגם הילני המלכה היתה זהירה לענות אמן אחר ברכת בני' לשיטת הרמב"ם דהוא חובה ושוב אין לנו הוכחה מהא ברייתא דהילני המלכה דס"ל לר"מ בר פלוגתי' דר"י דנשים מחויבות בחינוך דהא י"ל דהוכחת ר"י הוא מדין הברכה והאמן שע"כ חייבת היא לענות על ברכת בני' וכנ"ל ולא נטעה מעתה לפרש ד' ר"נ בעיקר דין נזירות שמואל דהוא מדין חינוך הנוהג גם בנשים רק ממה שקיים לה אלקנה בעלה או מה ששמואל בעצמו קבל עליו אח"כ והסכים על הנזירות וכמו שיבואר לקמן בע"ה:

**(הג"ה. [ולפלא מש"כ עוד שם בס' ת"מ הנ"ל ליישב הוכחת הרמב"ם דשמואל הי' נזיר עולם ממשה"ק התוס' בנזיר י"א האיך חל נזירות על תנאי הא נזירות א"א ע"י שליח ותיקשי ג"כ האיך חל נזירות שמואל ע"י אמו שהיתה שליח של אלקנה בעלה ותירצו כולם דשפיר חל הנזירות על תנאי משום שהקרבנות של נזיר שייכים שפיר ע"י שליח וא"כ שפיר הוכיח הרמב"ם דנזיר עולם הי' שמואל דמביא קרבנות בכל עת גילוח שלו דאם הי' דינו כשמשון א"כ ליתא בדין קרבנות האיך יחול הנזירות שלו ע"י אמו בשליחות אביו עיי"ש ואין להאמין כי מפיו יצאו הדברים האלה כי מה ענין חלות הנזירות ע"י שליח לדין הקרבן ובין איתנייהו בקרבנות ובין ליתנייהו בקרבנות א"א שיחול הנזירות ע"י שליח ורק לגבי האי כללא דבעינן בדיני תנאי שיהי' אפשר לקיים המעשה ע"י שליחות בזה נשתמשו הקדמונים בסברא זו לומר דכיון דקרבנות מיהת איתנייהו בשליחות לכן שפיר איתא ג"כ בתנאי ואשר ע"כ חידשו האחרונים לומר דאה"נ דבנזירות שמשון דל"ש קרבנות ליתא בתנאי עיין גליון רש"א נזיר י"א על התוס' שם בשם האחרונים אבל מה זה יועיל לנו לדין הנזירות להני דס"ל דליתא ע"י שליח ודאי דאף אם יש כאן קרבנות ואפשר להקריבם ע"י שליח מ"מ עיקר הנזירות ודאי דליתנייהו ע"י שליח ואין זה אלא שגגה ותימה וכבר האריכו האחרונים ז"ל בהאי דינא דנדרים ונזירות והקדש אי איתא בשליחות עיין שו"ת בשמים ראש וכסא דהרסנא סי' ר"ד ועיין תה"ד סס"י רנ"ד ובנוב"י מ"ק יו"ד סי' ס"ז ומ"ת סי' קמ"ז והדברים עת יקים. אחת אשר אמרתי במש"כ בשעה"מ ספ"ו מה' אישות להקשות למה שכתב המהרי"ט דאין להקדיש ע"י שליח דהוו מילי א"כ הא גם הקדש על תנאי לא משכחת לה לפי"ז דהוי תנאי שא"א לקיימו עיי"ש. והקשה ממ"ש בנדרים כ"ח הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצץ יש להן פדיון ואם איתא אפילו יקצצו נמי כיון דא"א להקדיש ע"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים עיי"ש שנשאר בקושיא ולענ"ד לק"מ לפימ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה בסוגיא דיתנו לו ר' זוז וינסוב ברתי שם ד' ך' ע"א וגילה לנו סוד נעלם בשם הראב"ד דכל הני משפטי התנאים ל"ב אלא בדבר שהמעשה חל תומ"י והתנאי בא לבטל המעשה אבל בתנאי דאם שאין המעשה חל אלא אחר שיקיים התנאי ל"ב בזה דיני תנאי כלל עיי"ש באורך וזה שריר וקיים ולפי"ז הנה שם בנדרים דקאמר בהדיא הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות היום הרי ביאר דבריו וכונתו שיקדשו לאחר שיעבור היום ולא יקצצו ל"ב בזה כלל משפטי התנאים ואף דא"א לקיימי' ע"י שליח מ"מ התנאי קיים וזה פשוט ונכון:

ויתיישב נמי עפי"ז מה שראיתי בשו"ת הרי"מ בחידושיו שם ע"מ נדרים הקשה שם במש"ש ד' ס"ט ע"ב לא תחול הקמה אא"כ תחול ההפרה ר"מ נמי מודה דהפרה חלה עיי"ש והקשה דהא תנאי זה סותר למעשה ופשיטא דאם אמר הרי זה גיטך אם תחזירי וא"ל לא יהי' גט דלא מהני התנאי מה"ט והגט קיים וא"כ גם הכא הא מתנה בהקמה תנאי הסותר עוד הקשה הא הקמה והפרה ליתא ע"י שליח ואינו תנאי וע"כ מוכיח מזה כמ"ד דבדיבור א"צ דיני תנאי עיי"ש ולהנ"ל הנה שאני התם דמפרש להדיא שלא תחול ההקמה אא"כ תחול ההפרה והיינו שתחול אח"כ א"כ הא ל"ב כלל בזה משפטי התנאים כיון דאין ההקמה חלה עדיין עד שתחול ההפרה ואין התנאי בא לבטל מה שעשה וגבי גט שאני אף אם יתן לה הגט ויאמר אם תחזירי לי וכו' מ"מ חשבינן לי' תנאי סותר למעשה והגט קיים דהתם כיון שבא לבטל מעשיו היינו נתינת הגט שנותן לידה לכן בעינן משפטי התנאים וכמ"ש להדיא הרמב"ן שם בשם הירושלמי דפריך מתנאי ב"ג וב"ר דכתיב בלשון יעברו ומתרץ שא"ה שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקין בה מעכשיו וכו' וכן בקידושין כיון שהגיע קידושין לידה אין במשמע האם לבטל הקידושין עד שיכפול אלא התנאי בטל והקידושין חלין מעכשיו אבל במפרש לאחר א"צ כפל וכו' עכ"ל ודאי דלפי"ז בכל הני שאינן אלא דברים בעלמא שאינו עושה מעשה כלל אף להני דס"ל דבעינן גם בהו משפטי התנאים ול"א דאתא דיבור ומבטל דיבור [עיין הפלאה כתובות נ"ו וע"ד וכן מבואר בהג"ה מרדכי, כתובות סי' ר"צ עיי"ש ועי' תי' הרמב"ן ב"ב קכ"ו] מ"מ אם מתנה בפירוש בדבריו שלא יחולו אלא לאחר שיתקיים התנאי ודאי דא"צ בזה משפטי התנאים מאחר שאינם חלין רק אח"כ ועדיין איני עושה מעשה כלל וז"ב מאוד ומאי דקשיא לכאורה לפי"ז ממ"ש בשבועות כ"ח בשבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה דאף באם אכלי' לאיסורא תחלה והדר אכלי' לתנאי עובר למפרע ול"א דא"ע איסור כלל משום דנשבע שיאכלנו תחלה להתנאי כבר הקשה כן בר"ן שם ומתרץ לה שפיר עיי"ש ויתיישב נמי בזה קושית הגרעק"א בגהש"ס נזיר י"א ממ"ש בנדרים פ' ע"א קונם הנאת רחיצת עולם עלי אם ארחוץ דחל התנאי אף שא"א לקיימי' ע"י שליח ולהנ"ל א"ש דשאני התם שהתנה בתנאי דאם וחל אח"כ וכנ"ל והארכתי עוד בזה בקונטרס התנאים בע"ה ואכ"מ]:)**

פלג ב

אמנם נראה להוכיח דע"כ ס"ל לר"נ דגם אשה יכולה להדיר את בנה בנזיר ומשום דע"כ לא ס"ל לר"נ דהא דאיש מדיר את בנו בנזיר הוא מדין הלמ"מ כמ"ש ר"י לעיל כ"ח ורק כר"ל שם דהוא מטעם חינוך דהא כיון דנזירות שמשון הוא ע"י שהדירו אביו וכמ"ש בנזיר דף ד' ע"ב דנזיר שמשון הוי דבר הנדור וע' כ"מ פ"ג מה' נזירות הי"ג מ"ש גם בדעת הרמב"ם כן שמפרש דלעולם לר"י נמי בעינן דבר הנדור דמאי דכתיב כי נזיר אלקים יהי' הנער מנוח הוא דקאמר לי' עיי"ש וע' תוי"ט פ"ק דנזיר מ"ב ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' ק"נ עכ"פ פשטות הסוגיא ודאי משמע לפרש כן דנזירות שמשון מקרי דבר הנדור משום שהיתה ע"י שהדירו אביו ואי נימא דס"ל לר' נהוראי. דמה דאב מדיר את בנו בנזיר הוא מדין הלמ"מ א"כ תיקשי האיך יליף לה נזירות שמואל מנזירות שמשון בג"ש מורה מורה והא אין דנין מהלכה ופירש"י בשבת קל"ב דכל י"ג מידות אין דנין מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מידות [עיין תוס' קידושין י"ז ע"א ד"ה וניליף וצע"ק]:

נקטינן מיהת פלגא בידן דע"כ לא ס"ל לר"נ כר"י דהא דהאב מדיר את בנו בנזיר הוא הלמ"מ וע"כ ס"ל כר"ל בשם ריב"ח דהוא משום מצות חינוך והנה עיי"ש באורח מישור נזיר כ"ט מה שהאריך הרחיב להוכיח דע"כ ר"י שם פליג על ר"ל במש"ש דאיש חייב לחנך בנו ואין האשה חייבת לחנך את בנה ומוכיח מכ"מ להיפוך דע"כ לדידן גם נשים מחויבות בחינוך בניהם ומביא ג"כ תוספתא מפורשת בפ"ב דעירובין אמר ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהם ובנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצות עכ"ל הרי מדאמר בנות ישראל כו' מפורש יוצא דס"ל לר"מ דגם נשים איתנייהו במצות חינוך עיי"ש ומעתה הנה נכון מאוד לומר דלר"מ אה"נ דס"ל דגם אשה מדרת את בנה בנזיר כיון דע"כ מוכח לדידי' דאין זה הלמ"מ ורק מדין חינוך קאתי עלה כמ"ש ר"ל ובגמ' שם פריך על ר"ל א"ה אשה נמי ומשני דס"ל לר"ל דאין האשה חייבת בחינוך אבל לר"מ שהוכחנו דס"ל דגם נשים חייבות בחינוך ודאי דלדידי' גם אשה מדרת את בנה בנזיר ולק"מ קושית הרד"ק הנ"ל:.

ועפי"ז נוכל ליישב נמי מה שדקדקו המפרשים ז"ל במ"ש במתני' נזיר הי' שמואל כדברי ר"נ ול"ק דברי ר"נ עיין בדבריהם ולהנ"ל י"ל לפי"ד הרמב"ם דר"נ דהוא ר' מאיר נאמר דהיינו דמדייק תנא דמתניתין ליישב קושית הרד"ק על עיקר הנזירות האיך חל הנזירות ע"י שהדירתו אמו חנה ומשני כדברי ר"נ דהוא ר"מ כמו דס"ל לר"מ במק"א היינו בתוספתא דעירובין הנ"ל דגם נשים חייבות בחינוך וממילא דגם אשה מדרת את בנה בנזיר לדידי' דסבירא לי' דעיקר הדין הוא מטעם חינוך ולא מדין הלמ"מ שהרי יליף לה גזירה שוה מנזירות שמשון וכנ"ל וזה נכון בע"ה:

הן אמת שלפימ"ש התו"י שם ביומא פ"ב לחלק בין מצות חינוך דנזירות לחינוך דשאר מצות גבי בנות כ"כ הי' אפשר לומר דגם גבי נשים ס"ל לר"מ מצות חינוך רק בשארי מצות ומ"מ גבי נזירות אפשר דלית לי' לר"מ דנשים יכולות להדיר את בניהם מדין חינוך אשר כן נראה ג"כ כונת הגרעק"א ז"ל במה שהקשה קושיתו ע"ד התו"י יומא הנ"ל מהא דהילני המלכה ולא הקשה טפי על ר"ל דס"ל בנזיר דנשים אינן מחויבות בחינוך האיך יפרנס דברי ר' יהודא בברייתא הנ"ל רק דלר"ל י"ל דרק במצות נזיר הוא דס"ל דליתא לדין חינוך גבי נשים ורק על התו"י שם דמסקי גם בשארי מצות דפטורות שפיר מקשה וכנ"ל אמנם לפי"ד האו"מ הנ"ל דאין לחלק בין נזיר לשאר מצות לפי האמת ולמש"ש להלכה דקיי"ל דגם נשים איתנייהו בדין חינוך שפיר יש לקיים דבריו דר"מ לשיטתו אזיל וע' מחצה"ש על המג"א סי' שמ"ג ס"ק א' וקצרתי:

אמנם זאת לדעת אשר כל ההוכחה הנ"ל הוא רק לפימ"ש התוי"ט דבג"ש דמורה מורה הוא דיליף נזירות שמואל מנזירות שמשון דאז מוכח כנ"ל אבל עיין אורח מישור שהקשה ע"ז דא"כ האיך פליג ר"י ומפרש מורה כפשוטו הא איהו גמר ג"ש וא"כ ג"ש מאי אהני עיי"ש ואם אמנם זה לק"מ וכבר מצינו כיו"ב ע' שבת צ"ז א' ואלא הא גמר ג"ש ג"ש לא גמר ועיי"ש בתוס' מ"ש שהי' להם בקבלה מנין ג"ש שבכה"ת וזו היתה יתירה עה"ח לפיכך לא קיבלה אמנם עוד הוסיף להקשות על זה ולדחות דברי התוי"ט הנ"ל ומפרש דלאו מדין ג"ש אמר ר"נ כן אלא גילוי מילתא בעלמא כמו מורה דגבי שמשון הוא תער ה"ה כאן מורה הוא תער עיי"ש שמיישב בזה קושית התוי"ט דלמה ל"ה נזיר שמשון דהא לא יליף מהתם שום ג"ש רק אמר דהוא תער וכן שם בברכת ראש השכיל לפרש דברי ר"נ שמפרש מ"ש חנה ומורה לא יעלה על ראשו שכיונה בזה לשם נזירות שיהי' אסור לגלח בתער וממילא חל עליו כל דיני נזירות כמ"ש בריש נזיר באם אמר הריני נזיר מן החרצנים דכל דקדוקי נזירות עליו עיי"ש ולדבריהם ז"ל אזדא הוכחתנו דשפיר י"ל דס"ל לר"נ דמה שהאב מדיר את בנו בנזיר הוא מדין הלמ"מ ומ"מ שפיר יליף נזירות שמואל משמשון כיון דלאו ג"ש הוא כלל רק גילוי מילתא בעלמא דהאי מורה הוא תער או שע"י איסור התגלחת שקבלה עליו אסרתו בכל הנזירות והדר תיקשי האיך הי' ביכולת חנה אמו להדירו בנזיר וע"כ עלינו לומר כמ"ש המפרשים שבעלה קיים לה או ששמואל בעצמו הסכים לדבריה כהבטחת עלי שאמר לה וד' יתן את שאלתך ולא תיקשי מה שלא נזכר זאת בקרא כמו שמצינו גבי. שמשון דס"ל לתנאי דהוי דבר הנדור והיינו שאביו הדיר אותו וכמשנ"ת ומ"מ לא נזכר זאת בהדיא בקרא רק מה שא"ל המלאך כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן עתו"ס נזיר ד' ד' ע"ב ד"ה שמשון וד"ה התם ופשטא דמילתא ודאי משמע שגם קודם שנתגדל שמואל שיהי' הסכמתו הסכמה מדינא הוי ג"כ נזיר לפי"ד ר"נ ע"י שהדירתו חנה אמו וקיים לה אלקנה בעלה כמ"ש בקרא שא"ל עשי הטוב בעיניך ויתפרש היטיב עפי"ז מה דכתוב גבי שמואל שאמרה חנה אל עלי וגם אנכי השאלתיהו לד' כל הימים אשר היה הוא שאול לד' דהו"ל לומר כל הימים אשר יהיה אמנם מדוקדק מאוד לפי משנ"ת שחנה הדירה אותו או אלקנה אביו שמבואר בתוי"ט ספ"ג דסוטה שאין הנזירות חל רק עד שיגדל ולכי מיגדל נפקע הנזירות ונתבטל ממילא עיי"ש ואף למש"ש בשם הרע"ב דחל אפי' לכשיגדל מ"מ הא אפשר לו למחות או שימחו קרוביו וכמ"ש במתני' דנזיר שם כ"ח ואף למש"כ בתוס' שם דאם שמעו ולא מיחו תיכף שוב א"א להם למחות מ"מ הא אפשר לבטל הנדר ע"י שאלה או הוא בעצמו אחר שיגדל או אביו ע' מל"מ ז"ל פ"ב מה' נזירות הי"ג ושפיר קאמרה כל הימים אשר היה הוא שאול לד' דהא להבא אין לדעת אם תתקיים הנזירות כיון שבידו לבטלה ורק כל הימים אשר היה עד הנה הוא שאול לד' וזה נכון מאוד בביאור הכתוב בע"ה:

פלג ג

וראיתי בס' שפה"נ ד"ה מ"ש לתרץ קושית הרד"ק בהא דשמואל האיך חייל הנדר ולא הי' בעולם עדיין ותי' שם עפימ"ש הקדמונים ז"ל דקרוה"ג חייל גם על דשלב"ל עיין בדברינו שלהי ברכות:

**([הג"ה. ועיי"ש מ"ש לבאר טעמא דר' יוחנן בירושלמי פ"ה דב"ק ה"ה דאמר דעוברין אינן יוצאין בשן ועין של אמן דאזיל לטעמי' דס"ל בתמורה כ"ה דעובר לאו ירך אמו הוא ועפ"י משה"ק במקנה קידושין כ"ד עמש"ש הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעי' פטור וכו' והא אי עובר ירך אמו הוא א"כ כשמשחרר העובר הו"ל כמשחרר חצי עבדו וכיון דס"ל לר"י דעוברין א"י בשו"ע של אמן רק האם יוצאה לחירות ע"כ דר"י אזיל לטעמי' דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא עכ"ד וכונתו הלא מובנת דהעובר יעכב את אמו שלא תצא לחירות משום משחרר ח"ע ואין זו ראי' דחילוק גדול יש בין אם משחרר העובר לבד ואמו נשארת שפחה דאז שפיר י"ל דהו"ל כמשחרר חצי עבדו ובין אם משחרר את האם לבד והעובר נשאר עבד דאז ודאי העובר אינו מעכב את האם שלא תצא לחירות מטעם משחרר חצי עבדו אף אי נימא דעובר ירך אמו הוא וכמו שמוכיחין דברי הרמב"ם בפ"ז מה' עבדים ה"ה שפסק בהכותב לשפחתו מעוברת ה"א ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין ה"א שפחה וולדך ב"ח ל"א כלום שזה כמו שמשחרר חצי' עיי"ש בלח"מ שמביא ג"כ ראי' לזה מן הסוגיא דתמורה כ"ה ועיין כיוצא בזה בשו"ת שבו"י ח"א סי' ע"ג לענין נדר מעובר שבמעי הבהמה אם מותר להשתמש בבהמה גופה בעודה מעוברת וכתב שם דאף דקיי"ל עובר ירך אמו היא ואפילו למ"ד דלאו ירך אמו היא מ"מ הא מבואר בתוס' ב"מ ע"ט ע"ב בד"ה השתא דלענין לשון בנ"א במו"מ חשובין הן גוף אחד עיי"ש מ"מ היינו דוקא לענין אם היתה האם אסורה בהנאה אז גם הולד אסור ליהנות ממנו אבל לא להיפוך שהולד יאסור מה"ט גם את האם דהא האם ודאי לאו ירך עובר הוא עיי"ש [ובשלמי נדרים ד' ל' ע"ב הקשה עמ"ש בשבו"י דאם נדר מן הפרה אסור גם בהעובר ממש"ש מדלא קאמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין ולד' השבו"י עדיין יאסר בעוברין מחמת האם עיי"ש ולק"מ דודאי חילוק גדול יש בין אוסר א"ע מפרה זו והיתה מעוברת דאז ודאי לישנא משמע שיאסור גם בהולד וכמ"ש בשבו"י שם דבמשמעות לשון בני אדם חשובין הן כגוף אחד עיי"ש אבל התם דאסור בכל הפרות שבעולם משום שאסר א"ע מרואי החמה אז ודאי דאין לאוסרו בהעוברין מחמת אמם וכמ"ש כה"ג בנדרים נ"ב לחלק דבנודר מבשר מותר ברוטב וכו' ובנודר מבשר זה אסור גם ברוטב וכו' עיי"ש זולת מה שי"ל כמ"ש בר"ן שם דכיון דהל"ל מן הרואין בלחוד שהרי כל הרואין רואין ג"כ החמה אלא ודאי מדמדכר חמה שהחמה רואה אותם קאמר ונתכוין לאפוקי דגים ועוברין שיהי' מותר בהם עיי"ש וז"פ וברור]:

והנה לכאורה יש להקשות בהאי דינא דה"א ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין הא כיון דיש לו להאדון זכות בהאי שטר למה השפחה יוצאה לחירות הא לאו כרות גיטא הוא לפי"ד הרי"ף פרק קמא דגיטין שפירש הא דהכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מקרקע פלוני דל"ה כרות גיטא משום שיש לו להאדון זכות בהאי שטרא במה דנכתב בו חוץ מקרקע הוי כאילו השטר עדיין אגוד בי' עיי"ש א"כ הא גם כאן הו"ל להאדון זכות בהאי שטר במה ששייר הולד לעצמו וסבור הייתי לתרץ לפי"מ דאסבר לן הגרעק"א בתוס' למשניות פאה פ"ג מ"ח אות ל"ט ד' הרי"ף ז"ל הנ"ל ליישב משה"ק עליו ממ"ש בגיטין מ' צאי והתקדשי בו דמ"ם יש בלשון הזה לשון שיחרור וקשה הא מ"מ כתוב שם ג"כ זכותו של האדון שמתקדשת אליו בזה וא"כ אין זה כריתות ומתרץ דדוקא בהא דכל נכסיו דאילו כתב כל נכסיו ואח"כ רצה העבד להקנות לרבו חזרה איזה קרקע בשטר הי' העבד כותב שטר לרבו כדין מוכר ללוקח נמצא שבמה שכתוב בו חוץ מקרקע פלוני הוי זה כמו שטר מהעבד לרבו ומיקרי אגידה בי' אבל בקידושין דגם שטר קידושין הבעל כותב לה א"כ היא חשובה בעהש"ט לכל המבואר בו הן לשיחרור והן לקידושין ולא מיקרי אגיד בי' אף דהקידושין זכות הוא לו עיי"ש ולפי"ז אילו הוי אמרינן דהמשחרר שפחתו מעוברת סתם שלא ידע שהיא מעוברת שאין הולד ב"ח עיין חו"מ סי' ר"ך ס"י ובב"י חו"מ סי' רי"ב לענין מכר שפחה ופרה סתם והיתה מעוברת ב' דיעות בזה אם הולד מכור ועיין רי"ט אלגזי רפ"ק דבכורות מ"ש בביאור ד"ז דזה תלי באם חשיב העובר דשלב"ל או לא דאי עובר הוי דשלב"ל ואי שיירו בעינן שישייר בגוף השפחה כדין דבר שלא בא לעולם כל שלא שיירו בפירוש ולא אמר חוץ מעוברה ל"ש לומר דבעין יפה שייר ושייר בגוף השפחה דכל שא"ל שפחה זאת אני מוכר לך הרי משמעות דבריו דמכר לו כל השפחה ולא שייר ממנה כלום עיי"ש וע' קצוה"ח סי' ר"ט סק"א ובהפלאה כתובות י"א ובמח"א ה' מוכר דשלב"ל ס"א וקצרתי. וי"ל דגם משחרר שפחה סתם הוי כמוכר ולמ"ד דאין העובר בכלל א"כ כאן נמי אילו הוי אמר כך ה"א בת חורין לחוד ולא הזכיר הא דוולדך עבד הוי נמי אמרינן דאין העובר בכלל ואם כן נמצא שאין האדון נהנה כלל במ"ש אח"כ וולדך עבד ול"ש הא דאגיד גבי' משום מה שהוסיף אח"כ הא דוולדך עבד דאין כאן שום זכות להאדון מזה כלל דבלא"ה נמי הוי הולד עבד אמנם אי נימא דמשחרר שפחתו סתם בלא ידע שהיא מעוברת גם הולד בן חורין וכמ"ש ג"כ בפ"ת יו"ד סי' רס"ז ס"ק י' בשם הרדב"ז א"כ הא ודאי מיקרי זכות להאדון במה שב שביאר בפירוש וולדך עבד ולא הוי כרות גיטא לשיטת הרי"ף דהוי אגיד גבי' משום העובר שהשאיר לעצמו והדר תיקשי אמאי השפחה יוצאה לחירות וכנ"ל:)**

אמנם מביא שם בשם ההפלאה כתובות נ"ט דאף אי נימא דקדושת הגוף חייל גם על דשלב"ל מ"מ בעינן דוקא שיהי' עבידי דאתא עיי"ש שכן מוכח מן הסוגיא ומה מאוד יתיישב עפי"ז קושית הלח"מ פי"ב מה' נדרים ה"י שהקשה על הכ"מ בדעת הרמב"ם דס"ל דקדוה"ג חל גם על דשלב"ל למה מדייק הרמב"ם בספט"ו מה' מעה"ק וכתב אם היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר ה"ה עולה וכו' דמשמע דוקא משום שהיתה מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא קדיש כלל עיי"ש שנשאר בקושיא לפי"ד ההפלאה הנ"ל לק"מ דהתם שאני דלא עבידי דאתי ל"ד למעשה ידיה כמ"ש בהפלאה שם בעצמו דזה חשיב עבידי דאתי וז"ב דאף אי נימא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ ה"ד בדבר דעבידא דאתי וכ"כ גם בהפלאה בקו"א סי' פ"א ס"ק ה' ובמקנה קידושין ס"ג וכן בדין דלא עדיף מדשלב"ל אליבא דר"מ ודוק] וכתב שם דגבי חנה נמי חשיב עבידא דאתי משום מ"ש בברכות ל"א אלך ואסתתר וכו' ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע והיינו דמה"ט חל הנזירות דהוי כמו עביד דאתי עי"ז משום דר"ע לשיטתו הא ס"ל דוקנא את אשתו חובה וה"ט שלא הזכיר הכתוב שאלקנה הסכים לדברי' דאצל אלקנה ל"ה כמו עביד' דאתא רק אצל חנה עיי"ש באורך ועפ"י דבריו ז"ל עלה ברעיוני להמשיך הסמיכות מנזיר לסוטה כפשוטו דהיינו דאיפשר לומר דבזה פליגי ר"נ ור"י דר"נ ס"ל כר"ע דוקנא את אשתו חובה והוי כמו עבידא דאתי לכן חל הנזירות ושפיר אמר דנזיר הי' שמואל כנ"ל ל"כ ר"י אפשר דס"ל דוקנא את אשתו רשות כר' ישמעאל לכן גם גבי חנה חשיב כמו לא עבידא דאתי ואין הנזירות חלה כלל לכן אמר דל"ה נזיר והיינו דקאמר המקנא לאשתו לשון דיעבד דס"ל להאי תנא דאסור לקנאות וכמ"ש בש"ס ריש סוטה דהיינו דס"ל דקינוי רשות הוא וסתם לן הכא כר' יוסי שלהי נזיר הנ"ל כן הי' אפשר לומר עפ"י דבריו ז"ל. אמנם לבד מה שזהו נגד מאי דקיי"ל כר"נ דשמואל הי' נזיר וכר"נ כן נמי הא קיי"ל דקינוי חובה הוא הנה גם זו"ז במחכת"ר אמינא דרק לחידודא בעלמא דבריו נאמרים וכד משתעי בלישנא דחוכמתא דודאי גם גבי חנה אין זה כמו עבידא דאתי אף אי נימא דהקינוי חובה דהא אף אי נימא שמחויב הבעל להשקותה כמו שמחויב לקנאותה הא עדיין אפשר שתלד נקבה ולא זכר ובנקבה הא גם האב אינו מדיר את בתו בנזירות כמ"ש בנזיר כ"ט ע"א ואיך נימא דזה חשיב עבידא דאתי שודאי תלד זכר ושמה"ט יחול עליו הנזירות גם בעיקר מש"ש בשם המהרי"ט בתשובה דשלשה חלוקות הם דאיסור נדר חל על החפץ ולא על הגברא ושבועה היא איסור גברא אבל גופו של אדם אינו נתפס בה ונזיר הוא עצמו:

נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וכו' ושמה"ט כתב שם דנזירות הוי כמו קדושת הגוף עיי"ש הנה ג"ז אינו ברור וכבר כתב באבני מילואים בתשובה סי' כ"ב דסוגיות חלוקות וסוגיא דפ' ב' נזירים ס"ל דנזיר הוי איסור חפצא או איסור גברא שאסר ע"ע כשאר נדרים ושבועות עיי"ש באורך. ועיין בדברינו שלהי קידושין פלג ו' וקצרתי ולפי"ז ודאי דלא חשיבא נזירות קדוה"ג כלל עד שיחול גם על דשלב"ל ולמשנ"ת לעיל ניחא בפשוטו משום שבאמת הדירוהו אח"כ בנזירות אחר שנולד היא או אלקנה בעלה ולא נזכר בקרא כמו שלא נזכר ג"כ בשמשון וכנ"ל ואין להאריך עוד בזה:

פלג ד

ומעתה נבוא ליישב משה"ק בדורל"צ דרוש ה' על שמואל שהי' נזיר האיך טימא א"ע לאגג כמ"ש וישסף שמואל את אגג ופשטי' דקרא משמע ששסעו בסייף ושם מתרץ דע"כ ס"ל לר"נ דעדל"ת גם במקום שאיפשר לקיים שניהם וזה דוחק ומעולם לא שמענו מאן דפליג על

**(ואולי

יש לפרש נמי בזה ד' הירושלמי פ"ק דקידושין ה"ג ה"א ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין דברי ריה"ג וחכ"א ל"ע כלום וכו' כרבי דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו ופי' שם בק"ע הא דאמר ריה"ג דבריו קיימין אע"ג דעובר ירך אמו אתיא כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו והקשה שם בש"ק דילמא קסבר עובר לאו ירך אמו וכמ"ש בתמורה כ"ה אליבא דרבנן וכן ס"ל לר"י התם דעובר לאו ירך אמו הוא עכ"ל וע' ג"כ נח"י סי' כ"ג מ"ש בזה ולדברינו הי' איפשר לומר דס"ל להירושלמי דאף אי הוי אמרינן דס"ל לריה"ג דעובר לאו ירך אמו מ"מ אין זה כריתות כיון ששייר זכות לעצמו לגבי הולד ולכן קאמר דס"ל כרבי דאדם משחרר חצי עבדו וע"כ דלדידי' לא איכפת לן גבי עבד שיהי' כריתות גמור וכמ"ש בגיטין מ"א ב' דס"ל לרבי דלא מקשינן בזה לאשה. אמנם אם כן תיקשי לדידן דקיי"ל להלכה ביו"ד סי' רס"ז סעיף ס' דאם משחרר חצי עבדו ל"ק העבד את חציו ולמש"כ הט"ז שם ס"ק ל' לפרש מ"ש הרי את ב"ח וולדך עבד דהיינו דה"ק הרי את ב"ח כשתלד הולד וכאומר ה"א ב"ח לאחר זמן פלוני א"ש דזה ודאי שפיר דמי גם בגיטין בכה"ג אלא דאין דברי הט"ז ז"ל מוכרחין בזה ופשטא דמילתא ודאי משמע דמשוחררת היא מיד א דאיפשר דלדידן לא ס"ל כפי' הרי"ף בהא דכרות גיטא רק כמ"ש הרא"ש בגיטין שם סס"י ז' דס"ל שם דבאם כתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מדבר פלוני אע"ג. שנשאר לאדון זכות בזה הגט דנכסים ל"ק מ"מ עצמו קונה ורק אם נשאר זכות להאדון באותו לשון שהוא משתחרר בו לאו כרות גיטא הוא כמו אם הי' כולל אותו בלשון כל נכסי עיי"ש ולפי"ז הנה לדידן לק"מ מהא דה"א ב"ח וולדך עבד דודאי דכריתות גמור הוא והרי"ף ג"כ אזיל לשיטתו לפימ"ש בשו"ת ח"ס חו"מ סי' ק"ה דאפילו באומר פרה זו דוקא בהזכיר לו מעוברת אבל בלא"ה אין העובר בכלל ודלא כהרא"ש עיי"ש ונמצא דאין לו לרבה שום זכות במ"ש בהאי שטר וולדך עבד דגם בלא"ה אין הנולד בכלל אף בפרה ושפחה זו ואיפשר נמי דה"ט דהרא"ש דלא ס"ל כפי' הרי"ף בהא דכרות גיטא משום דלשיטתו תיקשי מהא דה"א ב"ח וולדך עבד דדיב ולדידי' דס"ל בפ' הספינה סי' ט' דאפילו בפרה ושפחה סתם אם הם מעוברות הולד מכור וכמ"ש ברמ"א חו"מ סי' הנ"ל בשמו א"כ א"א לדידי' לפרש כפי' הרי"ף בהא דכרות גיטא שלא תיקשי מהא דה"א ב"ח וולדך עבד וכנ"ל ודו"ק:

וע' שעה"מ פ"ב מה' גניבה מ"ש להוכיח דעת הרמב"ם בהאי דינא אי קיי"ל דעובר ירך אמו או לאו ירך אמו ומתמה שם על הר"ן ס"פ א"ט שכתב בהאי דגיטין דאמרינן דאם היתה עוברה זכתה לו אע"ג דלאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחבירתה מקבלת גט לעוברה משום דכיון דשייך בה ידו כידה ותמה עליו א"כ היכי פרכינן מינה בתמורה לר"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו ה"א שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו הא התם שאני וכמ"ש ובפ"ב דגיטין מוקמינן להך ברייתא כרבי דאמר המשחרר ח"ע קנה וקסבר עובר ירך אמו הוא ולפי"ד הר"ן אפי' כרבנן דרבי דס"ל דהמשחרר ח"ע ל"ק מצי מיתוקמא ונשאר בצ"ע עיי"ש:

ולדידי לק"מ וחדא באידך מיתרצא דהא מודה הר"ן דר' יוחנן ס"ל דדוקא משום טעמא דעובר ירך אמו הוא דזכתה לו וכרבי ולכן לר"י לשיטתו מסיק שם בתמורה בתיובתא רק דמ"מ קאמר הר"ן דלדידן אפשר נמי לומר טעמא אחרינא משום דמישך שייך בה ידה כידו וז"ב אמנם ק"ק דברי הר"ן שם במ"ש לתרץ שי' ר"ת ז"ל דודאי קיי"ל דעובר לאו ירך אמו וכו' וההיא דפרה שהזיקה גובה מוולדה כו' משום שאף העובר מסייע בנזק וכו' ופירש שם בשעה"מ דס"ל להר"ן דל"ד לכ' שוורים שהזיקו ואבד האחד דהתם כ"א מזיק בפ"ע הוא ואין האחד מסייע לחבירו באותו נזק שהזיקה הפרה עיי"ש ויש להעיר ממ"ש בב"ק י"ג דקאמר אליבא דרבנן ה"מ בתרי גופי אבל בחד גופא כו' מכל היכא דבעינא משתלמנא משמע דוקא משום דחד גופא אבל מה שמסייע באותו נזק ל"מ מידי ואף אי נימא דלרבותא נקט חד גופא הנה עדיין יקשה ממש"ש אליבא דר"נ דמודה בהא משום דמי מצי אמר בשר אזיק אימורין לא אזיק הרי נהפוך הוא דאף דמסייע באותו הנזק ממש מ"מ פטור מלשלם חלק האימורין וכ"ה להלכה בר"מ פ"ח מה' נ"מ ה"ב אף דס"ל כר"נ בפ"ב שם ה"ט וצע"ק ובחי' על הרי"ף חולין שם הארכתי עוד בזה וכאן לקצר אני צריך]:)** ר"ל בהאי כללא דעשה א"ד לל"ת היכא דאפשר לקיים שניהם [ואולי יש ליישב דבריו לפי מאי דמשמע מדהתו"ס מנחות מ' ע"א ד"ה כיון דבאמת מה"ת עדול"ת גם במקום שאיפשר לקיים שניהם וי"ל דאז עדיין לא תיקנו חכמים שלא ידחה אמנם לכאו' ממאי דפריך ביבמות ך' ע"ב מיתבי ואם בעלו, קנו תיובתא הרי משמע דמה"ת א"ד ל"ת כאן דאיפשר בחליצה דאי לאו הכי מאי פריך ושפיר קונה אותה כיון דמה"ת דחי לל"ת אף שאיפשר לקיים שניהם וצע"ק וקצרתי] וראיתי בס' בנין שלמה סי' י' מש"כ דבר נחמד בשם אחיו הגאון מ' ר' בצלאל הכהן זצ"ל לפרש דהמשנה בעצמה מתרצת קושיא זו לפימ"ש בתוי"ט שם דמאן דס"ל דון מינה ומינה יליף נזירות שמואל לגמרי מנזירות שמשון ומותר ג"כ לטמא למתים והרמב"ם דפסק דמוזהר על הטומאה הוא משום דס"ל דון מינה ואוקי באתרה וא"כ י"ל דהיינו דקאמר תני' נזיר הי' שמואל כדברי ר"נ דהוא ר"מ וס"ל בשבועות ל"א דון מינה ומינה ולא תיקשי האיך טימא א"ע לאגג משום דדינו לגמרי כנזיר שמשון ואינו מוזהר על הטומאה עיי"ש וזה נכון מאוד לכאורה ודפח"ח:

וביום טובה היינו בטוב לחבר עפי"ז סיומא דנזיר לריש מ' קידושין ולריש מ' ב"ק. דהנה תמן תנינן האשה נקנית וכו' בכסף בש"א בדינר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובש"פ והקשו שם בתוס' ד"ה בפרוטה דלא הו"ל למיתני אלא בש"פ וכו' ותי' משום דתנא כאן בכסף מפרש באיזה כסף דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא וכו' מפרש שוה כסף. שוב הקשו מנלן דש"כ ככסף וכו' עיי"ש ובמקנה ביאר את דבריהם שאליבא דב"ש י"ל דע"כ איצטריך לאשמועינן שלא נימא דב"ש ס"ל דמתקדשת בפרוטה מג"ש דקיחה קיחה אלא דבש"כ ס"ל דילפינן מהקישא דאחרת לאמה עברי' ואמה הוקשה לע"ע דכתיב בי' ישיב מכסף מקנתו ודרשינן מיני' דש"כ ככסף וא"כ י"ל דון מינה ומינה דבעינן דוקא דינר כמ"ש בקידושין י"ב ולהכי איצטריך לאשמועינן דלב"ש אפילו בכסף בעינן נמי דינר דוקא ומשום דצריך לפרש אליבא דב"ש מפרש נמי אליבא דב ה והוסיף שם עוד לתרץ קושית התוס' עפי"ז משה"ק מנלן דש"כ ככסף וכו' דשפיר י"ל דילפי ב"ה מהיקשא דאחרת לאמה כמ"ש בריטב"א ופנ"י רק דס"ל לב"ה דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה שיהא בפרוטה מג"ש דקיחה קיחה יעו"ש ועפ"י דבריו ז"ל יש לתרץ נמי משה"ק המפרשים במאי דילפי ב"ש מאמה העברי' דבעינן שיהא ראוי לגירעון והא כללא כיילי לן התוס' שם בקידושין ג' ע"ב דמיעוט קנינים לא גמרינן מאמה ולפי"ז א"ש משום דב"ש לא ס"ל כלל האי ג"ש דקיחה קיחה וילפי עיקר הקידושין רק מאמה לכן ס"ל דאמרינן דון מינה ומינה ובעינן דוקא דינר הא מיהת לב"ה דהילכתא כוותי' ע"כ דס"ל דון מינה ואוקי באתרא ומשו"ה ס"ל דגם ש"כ ככסף מהיקשא דאחרת ומ"מ סגי בפרוטה וכנ"ל והא א"ש לפימשנ"ת דר"נ ע"כ ס"ל דון מינה ומינה והנה כי כן בפשוטו י"ל דה"ט דר' יוסי דפליג על ר"נ משום דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ואי נימא דשמואל הי' נזיר תיקשי האיך טימא א"ע לאגג משו"ה ס"ל ע"כ דאין מורה אלא של בו"ד ושמואל לא הי' נזיר וסמך ענין לו הא דס"ל לב"ה דאשה מתקדשת גם בש"כ וסגי בפרוטה משום דס"ל נמי דון מינה ואוקי באתרה וכנ"ל:

וכבר בארנו שלהי קידושין דמתני' דשלהי קידושין נמי ס"ל דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה והביאנו שם מ"ש בדורל"צ דרוש ז' להוכיח מן הסוגיא דב"ק כ"ה גבי מפץ במת דמאן דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ע"כ דפליג על ר"ט וס"ל דאמרינן דיו אפילו במקום דמיפרך ק"ו עיי"ש וכן הוכיח שם דע"כ האי תנא דארבעה אבות נזיקין כרבנן דר"ט אתיא למ"ד דתנא שור לרגלו ומבעה לשינו וקרן שיירי' ומשום דבתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי וכמ"ש בריש ב"ק וע"כ דלא כר"ט דלר"ט הא גם קרן הוי מועד מתחילתו בחצר הניזק וע"כ כרבנן אתיא וה"ט נמי משום דס"ל דון מינה ואוקי באתרה וע"כ דלא כר"ט וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי.

אמנם אף כי נאמנו מאוד דברי הגאון רב"צ הכהן זצ"ל בכ"ז עדיין אינם מספיקים דהא אכתי תיקשי לפי"ז שיטת הרמב"ם ז"ל דאיהו פסק דנזיר כשמואל מוזהר הוא על הטומאה וא"כ תיקשי האיך טימא שמואל א"ע לאגג ולהדיא פסק הרמב"ם בפ"א מה' טומאת מת הי"ב דאף דעכו"ם אינו מטמא באוהל מ"מ במגע ומשא מיהת מטמא עיי"ש. אכן לקמן בדברינו יבואר בע"ה דלהרמב"ם לשיטתו לק"מ. ובכ"ז אין לקיים את הדברים האלה לפי מה שכתבנו בשם המפרשים ז"ל שדחו עיקר דברי התוי"ט הנ"ל והוכיחו במישור דע"כ לאו מדין ג"ש הוא דיליף דנימא דון מינה ומינה וכמ"ש באו"מ שם דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא דמה מורה האמור בשמשון הוא תער אף מורה האמור כאן גבי שמואל הוא תער עיי"ש ואין מקום כלל לפי"ז לדברי הגאון רב"צ זצ"ל הנ"ל.

פלג ה

אשר ע"כ אמינא בע"ה לתרץ קושית הדורל"צ כפשוטו עפימ"ש בס' יראים מצוה שי"א מובא בהגהת מיימוני פ"ג מה' אבל אות ב' דהלכה כר' שמעון בן יוחאי דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל ורשאי כהן ונזיר לטמא א"ע לעכו"ם גם לכתחילה ואף במגע ובמשא עיי"ש וכ"ה בב"י יו"ד סי' שע"ב ובמל"מ שם פ"ג מה' אבל הנ"ל כתב להצדיק את דברי היראים הנ"ל ממה שהקשו עליו מן הסוגיא ביבמות שם דף ס"א ע"א דמבואר דבמגע ומשא מיהת מטמא דהיינו דסבירא להו להיראים ז"ל דכל טומאה שאינו מטמא באוהל אף דהוי כטומאה לענין טומאת מו"ק אבל לגבי מה שהזהירה התורה לכהן ונזיר משום טומאה ס"ל דלא הוזהרו אלא בטומאה שמטמא באוהל ואל תתמה שהרי כמה טומאות מצינו דחשיבי טומאה לענין מו"ק כמו נבילה ושרץ וכו' וכהן ונזיר א"מ עלי' עיי"ש [עיין פנ"י ר"ה ט"ז מ"ש דלכאורה משמע מלישנא דברייתא ד דישראל א"מ על מגע נבילה אבל כהנים מוזהרין אלא דלפי אמת אינו כן וכו' ושיעור לשון הברייתא כך הוא דא"א לאוקמי קרא כפשטי' דהא ישראל א"מ על מגע נבילה כיון דאפילו על חמורין אינן מוזהרין אע"כ דקרא איירי ברגל ממילא דגם כהנים נמי מותרין בשאר ימות השנה עכ"ד וזה פשוט וברור וכ"ה מפורש בר"מ פט"ז מה' טומאת אוכלין ה"ט ומפורש כן בגמ' בכורות כ"ט ע"ב א"נ בשאר טומאות דלא מוזהר עלייהו ולפלא על כולם שלא גילו המקור מסוגיא הנ"ל ונראה עוד לענ"ד דזהו ג"כ כונת רש"י יומא פ' ע"ב ד"ה ולא תטמאו שכתב דלא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ואין ישראל, מוזהרין וכו' ובגהש"ס תמה שם הגרעק"א דהא גם כהנים א"מ רק בטו"מ ולא בשרץ עיי"ש ולק"מ דכונת רש"י הוא על הברייתא הנ"ל בר"ה ט"ז ע"ב דהכי איתא התם והלא דברים ק"ו ומה טומאה חמורה וכו' טומאה קלה לא כש"כ וממילא דכהנים נמי מותרין וכנ"ל וז"ב ובמש"ש עוד הפנ"י בשם רש"י חולין ל"ד דמ"מ איכא בכהנים איד"ר ליגע בנבילה הנה לענ"ד משמע כן בעירובין ק"ה א' במש"ש השתא דאפשר בלויים תו לא מטמאי כהנים עיי"ש וע' ג"ר בבכורות כ"ט הנ"ל דלכאורה משמע להיפוך עיי"ש ודו"ק] וכבר ביארו המפרשים עפ"י שיטת היראים הנ"ל מש"ש ביבמות וכן תי' רשב"י אומר דקברי עכו"ם א"מ באוהל דמשמע דשייך למש"ש רשב"י תחלה דגיורת פחותה מבת ג"ש כשירה לכהונה דכתיב החיו לכם ופינחס הי' עמהן ומשום דע"כ מוכח מזה דס"ל לרשב"י דפינחס נתכהן כשהרג לזמרי וא"כ תיקשי האיך הרג לבלעם [אמנם עיין סנהדרין ק"ו ע"ב ברש"י ד"ה כ"ד שפירש דאחר הרגו ונקרא על שמו וי"ל בכוונתו דהיינו דלא תיקשי האיך טימא א"ע פנחס ודו"ק] ע"כ דקברי עכו"ם א"מ באוהל ומשו"ה אין הכהן מוזהר על טומאה כזאת עיין דורל"צ דרוש ט' ובס' בנין אריאל פ' מטות ומאי דקשיא לכאורה ע"ז מן הסוגיא דריש נזיר דיליף דשמשון לא הוזהר על הטומאה ממה שטימא א"ע למת עכו"ם כבר תירץ שם היראים בעצמו דהאי סוגיא אזלא אליבא דרבנן דפליגי ארשב"י וס"ל דגם קברי עכו"ם מטמאין באוהל אבל אנן קיי"ל כרשב"י עיי"ש והנה לפי"ז לק"מ משה"ק על שמואל שטימא א"ע לאגג דהא שפיר י"ל דגם ר' נהוראי ס"ל כרשב"י בהא דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל וממילא דאין הכהן ונזיר מוזהרין גם על טומאת מו"מ דידהו לפי שיטת היראים הנ"ל וכנ"ל וזה נכון:

ומ"מ אין לדחות בזה מש"כ הגאונים הנ"ל בסמיכות הני תרי מימרי דרשב"י הנ"ל ולתרץ מה שפינחס טימא א"ע לבלעם דהוא משום דליכא טומאת אוהל בדין חרב ה"ה כחלל כמ"ש בר"מ פ"ה מה' טו"מ ה"ג עיי"ש וברמב"ן עה"ת פ' חוקת ובהשגת הראב"ד שם שאין הנזיר מגלח על טומאת חרב וממילא לפי"ז אין כהן ונזיר מוזהר עלי' אף אם נימא דגם קברי עכו"ם מטמאין באוהל דז"א דהלא כבר ביאר שם במל"מ פ"ג מה' אבל דאין דברי היראים הנ"ל אמורים רק באם ליתא כלל בטומאה זו טומאת אוהל דבטומאה כי האי אמרינן שאין הכהן והנזיר מוזהר עלי' אבל אם נמצא בטומאה זו טומאת אוהל אז מוזהר עלי' גם בדבר שאינו מטמאו באוהל ע"ש:

פלג ו

ויוצדק ביותר לפי משמעות הסוגיא דיבמות שם תחילה דס"ל ע"כ דעכו"ם גם במו"מ אינו מטמא עד שבא רבינא ומחלק בין טומאת אוהל לדין טומאת מגע ומשא עיי"ש ולהדיא מבואר כן בתוס' נדה נ"ז א' ד"ה ובנה ובנזיר נ"ד א' ד"ה או בקבר ובפי' הרא"ש שם דר"ל דדריש שם או בקבר זה קבר שלפני הדיבור ע"כ דפליג ארבינא וס"ל כאידך שינויא ביבמות שם דס"ל דגם במו"מ אינו מטמא ומה"ט איצטריך שם לשנויי דילמא איקטל חד מישראל ע"ש ושפיר י"ל דגם היראים פסק מה"ט דלא כרבינא רק כאידך שינויא שם דגם במו"מ אינו מטמא וזה מוכח להמעיין בדבריו ולא נצטרך למ"ש המל"מ ז"ל לפרש את דבריו בדרך רחוקה וכן מצאתי ג"כ בס' מי, נפתוח אמנה כ"ה עיי"ש שוב ראיתי שגם בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' י"ד כתב כן להצדיק ד' היראים ז"ל דלא ס"ל כשינויא דרבינא ביבמות רק כתירוץ קמא שם בסוגיא ולא הביא דברי רבותינו הראשונים הנ"ל שהבאנו לעיל ועיי"ש שמסתייע לזה גם מד' הזוה"ק פ' ח"ש וז"ל ושאר עממין עוע"ז כד אינון בחייהון אינון מסאבין דהא מסיטרא דמסאבא אית להון נשמותיהון כד איתרק מינייהו ההוא מסאבו אישתאר גופא בלא מסאבו כלל עכ"ל משמע שאינו מטמא כלל אפילו במגע עיי"ש:

ועיין קצוה"ח סי' ת"י ססק"א מ"ש ליישב קושית התוס' חולין י"ג ע"ב שהוכיחו דאפילו לרבנן דר"י ב"ב ן ה נמי ס"ל היקישא דזבחי מתים לענין איסוה"נ וכן נמי לטומאת מגע ומשא מהא דאמרינן בפסחים ע"ג השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות מאי תיקן פירוש דל"מ אמרת תיקן להוציא מידי נבילה דהא אית לי' מכח תקרובת ע"ז משמע דאיכא בזה טומאה דאורייתא וכו' ומשמע דאפילו לרבנן מדלא, קאמר לריב"ב מאי תיקן עיי"ש דהוקשה להם א"כ אמאי לא דרשינן נמי לענין טומאת אוהל עיי"ש ותירץ שם בקצוה"ח דס"ל לרבנן דריב"ב דקברי עכו"ם א"מ באוהל ותקרובות איתקוש למתי עכו"ם דמידי מתי ישראל כתיב כמ"ש כה"ג בשו"ת הרשב"א סי' שס"א מובא בב"י יו"ד סי' שמ"ט בבד"ה עיי"ש. ובמגע ובמשא הא גם עכו"ם מטמא וא"ש מה דגם תקרובת ע"ז מטמא במו"מ ואסור בהנאה וא"מ באוהל משום דמידי מתי ישראל כתיב ולא איתקוש אלא למתי עכו"ם עיי"ש בקצוה"ח ז"ל ובאמת המעיין בד' התוס' חולין י"ג שם יראה דלא כתבו כלל דתקרובת לרבנן דריב"ב מטמא במגע ומשא ולא כתבו רק דאיתקוש לענין איסוה"נ ואדרבה משמע מדבריהם דלענין טומאה לא איתקוש כלל ולית בהו שום טומאה בתקרובת ע"ז אליבא דרבנן שהרי כן הביאו שם מהא דע"ז נ"ב ע"ב דקאמר שם גבי תקרובת איסור דאורייתא לא בטלה טומאה דרבנן בטלה, ומזה הוכיחו, שם דע"כ גם לרבנן מיהו טומאה בעלמא מדרבנן איכא גבי תקרובת הרי להדיא משמע מהא דע"ז הנ"ל דליכא בתקרובת שום טומאה אלא מדרבנן ומשמע דגם במו"מ אינו מטמא תקרובת מדאורייתא אליבא דרבנן דריב"ב אכן בכ"ז נראה לקיים גם דברי הקצוה"ח דבאמת דבריו נכונים מאוד. ומיתלי תלי בהנך תרי שינויי בסוגיא דיבמות הנ"ל דלשינויא קמא דס"ל דמתי עכו"ם גם במו"מ אינו מטמא ודאי דגם תקרובת אינו מטמא גם במו"מ לרבנן דריב"ב דמידי מתי ישראל כתיב. ורק לרבינא שם דמשני דקברי עכו"ם מטמא במו"מ ודאי די"ל כמ"ש בקצוה"ח הנ"ל דלפי"ז גם תקרובת ע"ז ודאי מטמא במו"מ מה"ת דהא גם אם איתקוש למתי עכו"ם יש להן לטמא במו"מ. וא"ש מאוד סוגיא דפסחים ע"ג שם שהביאו התוס' בחולין הנ"ל להוכיח מזה דפריך מאי תיקן דע"כ גם תקרובת מטמא מה"ת, ולפי"ז א"ש מאוד דהתם בפסחים הא רבינא קאמר לה דאיהו פריך שם מהא דהשוחט בשבת בחוץ וכו' ורבינא לשיטתו שפיר פריך מאי תיקן. דלדידי' אין לומר דתיקן להוציאו מידי טומאת נבילה דהא מ"מ מטמא משום תקרובת במו"מ אבל לדידן לפי שינויא קמא דיבמות שם אה"נ די"ל דכיון דמתי עכו"ם א"מ גם במו"מ מה"ת איתקוש תקרובת לע"ז רק לאיסוה"נ לחוד אבל אינו מטמא גם במו"מ מדאורייתא והיינו דקאמר בע"ז נ"ב הנ"ל גבי תקרובת טומאה דרבנן בטלה ומסתייע מזה ג"כ שיטת היראים הנ"ל דלא קיי"ל כשינויא דרבינא רק כתירוץ קמא ביבמות שם ומכיון דעכו"ם א"מ גם במו"מ שפיר קאמר גם גבי תקרובת דאינו אלא טומאה מדרבנן ובטלה ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בע"ה. והיינו נמי טעמא דהרמב"ם דפסק בפ"ו מה' אה"ט ה"ז דתקרובת עכו"ם מטמא במו"מ וא"מ באוהל. עיי"ש בכ"מ מש"כ למה לא פסק כריב"ב דסתם מתני' בע"ז מיתוקמא כותי' עיי"ש ולהנ"ל הנה גם הרמב"ם אזיל בזה לשיטתו דהא פסק כרשב"י וכאוקימתא דרבינא דקברי עכו"ם באוהל א"מ ובמו"מ מטמא כמ"ש בפ"א מה' טו"מ הי"ב והי"ג עיי"ש וא"כ גם תקרובת להכי דמיא וריב"ב ע"כ דפליג על רשב"י וס"ל דקברי עכו"ם גם באוהל מטמא וכסתם מתני' דאהלות פי"ח מ"ז ע"ש מדורות עכו"ם טמאים מפני שקוברין שם נפליהן ועיי"ש בתוי"ט ומשו"ה ס"ל לדידי' שפיר דגם תקרובות ע"ז אף אם איתקוש למתי עכו"ם מ"מ מטמא גם באוהל ושפיר פסק הרמב"ם לשיטתו דס"ל כרשב"י דגם תקרובת ע"ז ע"כ א"מ באוהל אלא במו"מ וכנ"ל וז"נ מאוד:

ולפי"ז ודאי לק"מ על שמואל שטימא א"ע לאגג לר"נ דס"ל דהוי נזיר דשפיר י"ל דס"ל ג"כ כרשב"י דמתי עכו"ם אינן מטמאין וכמשנ"ת לפי שינויא קמא דיבמות שם דגם במו"מ אינן מטמאין וכנ"ל:

ויומתק עוד לפי משה"ק האחרונים ז"ל בסוגיא דיבמות ס"א שם דפריך ממ"ש בקרא כל הורג נפש תתחטאו ומשני דילמא איקטל חד מישראל. והקשו מזה לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל סד"א מה"ת לקולא האיך ניחוש לדילמא איקטל חד מישראל ובס' עי"ט סס"י ע"א מתרץ לה דהוא משום מצות הזאה ובספק מצוה גם להרמב"ם לחומרא מה"ת עיי"ש [ועמ"ש בזה בדברינו שלהי עירובין בע"ה] שוב הקשה שם דעדיין כאו"א יהי' פטור מלהזות משום דהו"ל למיזל בתר רובא ורוב חללי כותים היו וכאו"א יתלה דהוא נגע בעכו"ם עיי"ש מ"ש לתרץ דס"ל לרשב"ג כר"מ דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ופשיטא לי' שם שגם בהס"ד דטמא מיהת טומאת ערב גם בעכו"ם ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וטמא מספק עיי"ש וכונתו פשוטה אי נימא דר"מ ל"ח למיעוטא מה"ת עתו"ס חולין י"ב ובד' פ"ו מ"מ הא י"ל סמוך מיעוטא לחזקה ולפי"ז למש"כ הרמב"ם בהקדמתו לס' זרעים דר' נהוראי הוא ר"מ שפיר י"ל דלשיטתו ס"ל ג"כ כרשב"י דקברי עכו"ם אינן מטמאין וקרא דכל הורג נפש תתחטאו הטעם הוא משום דחיישינן מיעוטא דילמא איקטל חד מישראל וכנ"ל והרי כן מבואר ג"כ בתוס' ביבמות שם ס"א ד"ה ואין דע"כ גם ר"מ ס"ל דאין אוה"ע קרויין אדם מהא דכריתות ד' ו' עיי"ש ושפיר טימא א"ע שמואל לאגג אף שהי' נזיר וכנ"ל:

[ומובן דאי נימא דר"מ ס"ל דחיישינן למיעוטא מה"ת ודאי דא"ש מ"ש דחיישינן דילמא איקטל חד מישראל גם אי נימא דס"ל בהס"ד שם דגם טומאת ערב א"מ במתי עכו"ם וממ"נ א"ש אי חיישינן למיעוטא מה"ת הא ודאי יש לחוש לדילמא איקטל חד מישראל. ואי ל"ח לו למיעוטא מה"ת צ"ל דס"ל דמ"מ מטמא טומאת ערב כמגע נבילה והו"ל חזקת טומאה וסמוך מיעוטא לחזקה וכנ"ל. ומתי עכו"ם אינן מטמאין כדין טו"מ וכמשנ"ת]:

ולפי"ז נוכל לומר דה"ט דר' יוסי דפליג על ר"מ וס"ל דשמואל ל"ה נזיר משום דאיהו לשיטתו לפימ"ש הר"ן פ' ר"א דמילה ס"ל לר' יוסי דל"ח למיעוטא וע' שו"ת הגרעק"א סס"י ס"ב מ"ש לתרץ לפי"ז הא דמשמע לכאורה ביבמות ס"ז איפכא דשאני התם משום שעומד להתברר עיי"ש ועיין בדברינו שלהי סוכה מש"כ מזה וכיון דל"ח למיעוטא ע"כ ס"ל דלא כרשב"י דהא א"א לאוקמי קרא דכל הורג נפש על ספק דילמא איקטל חד מישראל דהא אינו אלא מיעוטא וע"כ דס"ל דגם עכו"ם מטמא ואי נימא דשמואל הי' נזיר הא תיקשי האיך טימא א"ע לכן ר' יוסי לשיטתו פליג וס"ל דשמואל ל"ה נזיר ולכאורה אתחזק מעתה הקושיא על הרמב"ם דאיהו הא פסק כרשב"י וכמ"ש רבינא דמת עכו"ם באוהל אינו מטמא אבל במו"מ מטמא ולפי' דברינו הא זה מוכרח משום דלשיטתו דפסק כרבנן דר"מ דל"ח למיעוטא אי אפשר לאוקמי קרא דכל הורג נפש על ספק דדילמא איקטל חד מישראל ופסק ג"כ כר"נ דשמואל הי' נזיר ואם כן תיקשי האיך טמא א"ע לאגג וכנ"ל:

שבתי וראיתי דלהרמב"ם לשיטתו י"ל דבלא"ה לק"מ דלא מיבעיא למש"כ בפ"ג מה' טו"מ ה"ג דכל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אינן דין תורה ודאי דלפי"ז א"ש מה שטימא שמואל א"ע לאגג ועבר אדרבנן משום מצות מחיית עמלק אלא אף לפי המבואר בדבריו בפ"ה מה' נזירות הט"ו דנזיר שנטמא גם באלה שאינו מגלח עלי' מכל מקום לוקה עיין מל"מ שם מכל מקום הא מבואר בדבריו שם פרק ז' מהל' נזירות הל' ח' מה שמצינו דין מיוחד גבי נזיר שאם נגע באוהל או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממני נזירותו עיי"ש ובלח"מ שם כתב דזה מוכרח' ע"כ מסוגיא דנזיר נ"ד ע"ב דפריך הני כלים בני הזאה נינהו והלא אינו טמא הנוגע בהן אלא טומאת ערב וכו' והקשו בתוס' לישני דמיירי בכלי מתכות דחרב ה"ה כחלל ותי' שם דע"כ לא מיתוקמא בכלי מתכות עיי"ש אבל להרמב"ם לשיטתו דאינו מחלק בין כלים לכלים עיין בר"מ פ"ה מה' טו"מ ה"ג ע"כ מוכרח לחלק בין נזיר לשאר עיי"ש ומשמע דליכא דין טומאת כלים כלל לגבי נזיר וטהור גמור הוא ובארה"ח סי' א' בארץ יהודה ס"ק ז' הוסיף עוד בדעת הרמב"ם הנ"ל דס"ל שכיון שנשתנה דינו דנזיר מכל אדם שאם נגע בכלים הנוגעים במת טהור הוא כדי שלא יסתור הנזירות ה"ה נמי אם נגע תחלה בכלים ואח"כ נדר בנזירות פקעה הטומאה ממנו עיי"ש ואם כי דבריו אינם נראין ואטו נזירות מקוה טהרה היא להפקיע הטומאה שכבר נטמא מסתיי' לן במ"ש שאין דין טומאת כלים גבי נזיר אחר שנדר בנזירות וכנ"ל הא מיהת חזינן שאין דין טומאת כלים גבי נזיר לשיטת הרמב"ם וטהור גמור הוא ודאי דגם לכתחילה מותר לנזיר ליגע בהני כלים שנוגעים במת ומבואר שם בדברי הר"מ דהרמב"ם גם בחיבורין מיירי והיינו דאף שאותן הכלים עדיין נוגעים במת מ"מ אין הנזיר נטמא בנגיעתו בהכלים אמור מעתה דלהרמב"ם לשיטתו לק"מ דשפיר אפשר הי' לי' לשמואל להרוג את אגג ע"י כלי אף שנוגע בהכלי ובלבד שנזהר הי' מליגע במת עצמו דאף אי נימא גם גבי נזיר דלכתחילה יהי' אסור ליגע בכלים טמאים במת מדרבנן גם לשיטת הרמב"ם מ"מ משום מצות מחיית עמלק ודאי דהי' מותר גם לכתחילה שהרי לא נטמא כלל עי"ז ולק"מ להרמב"ם לשיטתו ולא קשיא לפי"ז א"כ מה שהוכיחו בסוגיא דריש נזיר ד' ד' ע"ב דנזיר שמשון מותר לטמא למתים ממה שמצינו שהרג לפלשתים דילמא לא נגע בהו רק ע"י כלים וכנ"ל דלק"מ שהרי מסיק שם אלא גמרא גמירי לה ואף כי התוס' פירשו שם דגמרא גמירי לה דקטלינהו ממש והדר שלוחי שלחינן והיינו משום דעכו"ם מ"מ מטמא במו"מ עיי"ש הרמב"ם אינו מפרש כן אלא כפשוטו דנזירות שמשון שמטמא א"ע למתים הלכה מדברי הקבלה היא וכן מבואר בדבריו פ"ג מה"נ הי"ג וכן העיר בזה בהגהת מהרצ"ח בנזיר ד' שם וז"ב ופשוט:

נשוב לדברינו להחולקים על הרמב"ם בפ"ז מה' נזירות הנ"ל דלא מחלקי בין נזיר לשאר ושלא תיקשי אליבא דידהו האיך טימא שמואל א"ע לדברי ר"ל דהי' נזיר שפיר כתבנו ליישב דס"ל כשיטת היראים דקיי"ל להלכה כהני דפליגי ארבינא וס"ל דעכו"ם גם במו"מ אינו מטמא אליבא דרשב"י וכבר כתבנו דלר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא שפיר אפשר לאוקמי קרא דוכל הורג נפש תתחטאו משום דילמא איקטל חד מישראל וכמשנ"ת ודו"ק:

ולפי"ז נוכל בפשיטות להמשיך מ' נזיר לגיטין לפי סידור הרמב"ם ז"ל כמ"ש בתוי"ט דהנה אמרינן בריש גיטין בטעמא דהמביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ דס"ל לרבה דהוא משום שאינן בקיאין בלשמה וקאמר בגמ' דרוב בקיאין הן ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא וכו' סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכו' והיינו דהוי כמו מיעוטא דמיעוטא כמ"ש בתוס' שם ופירשו שם המפרשים לפימ"ש התוס' בחולין פ"ו דר"מ ל"ח למיעוטא רק מדרבנן א"כ הא גם לר"מ י"ל דרבנן הוא דאצרוך ותירצו דה"ט משום דהא י"ל סמוך מיעוטא לחזקת א"א עיין נימוקי הגרי"ב ובהגהת חשק שלמה ובחי' כ"ס וקצרתי:

ולכאורה תיקשי להני ראשונים ז"ל דס"ל דגם רבנן ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ע' תוס' בכורות כ' ע"ב ובמשמרת הבית ריש ה' שחיטה וא"כ הא גם לדידהו יש להקשות דנימא כאן סמוך מיעוטא וכו' עיין ריטב"א ריש גיטין מ"ש בזה וע"ע מ"ש בהגהת מצפה איתן בזה ומחוורתא מ"ש בכ"ס שם לפימ"ש הקדמונים ז"ל דלרבנן הא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן ודוקא להחמיר עיין רא"ש יבמות ר"פ האשה בתרא וא"ש לפי"ז הא דאמרינן כאן ריש גיטין דרבנן הוא דאצרוך ורק לר"מ דס"ל דחיישינן למיעוטא מה"ת ובמקום חזקה ודאי דס"ל סמוך מיעוטא מה"ת לכן לדידי' מוכרח הש"ס לומר דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי לכן גם ר"מ ל"ח לה גם לצרף לחזקה וז"ב:

וע' בחי' כ"ס שם מה שנשאר בקושיא מכאן על שיטת הרא"ה בבדק הבית שם ריש ה' שחיטה דס"ל דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא מה"ת עכ"פ מוכח מכאן דלרבנן ל"א סמוך מיעוטא מה"ת ודו"ק כי קצרתי:

אמור מעתה לפימ"ש בהא דשלהי נזיר דס"ל לר"נ דהוא ר"מ דנזיר הי' שמואל וע"כ הא דטימא א"ע לאגג הוא משום דס"ל כרשב"י דקברי עכו"ם א"מ וכמשנ"ת בשיטת היראים ז"ל דפסק להלכה כמאן דפליג על רבינא וס"ל דגם במו"מ אינו מטמא וע"כ מ"ש בקרא כל הורג נפש כו' הוא משום דחיישינן למיעוטא דילמא איקטל חד מישראל וחיישינן למיעוטא מה"ת או משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מה"ת והיינו דקאמר המביא גט צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ דלרבנן סגי במ"ש בפ"נ ובפ"נ אף לטעמא דלשמה משום דל"ח למיעוטא מה"ת וגם סמוך מיעוטא לא אמרינן לדידהו מה"ת ורבנן הוא דאצריך וכו' ואפילו לר"מ דמוכחינן משלהי נזיר דחייש למיעוטא מה"ת ולא מיבעי במקום חזקה ומ"מ הא מבואר במתני' דריש גיטין דסגי במ"ש בפ"נ ובפ"נ גם לר"מ היינו דקאמר דגם לדידי' א"ש משום דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי והוי רק מיעוטא דמיעוטא וגם ר"מ ל"ח לה ודוק כי קצרתי:

פלג ז

ועפ"י החזיון הנ"ל נבוא להמשיך ג"כ למס' סוטה וכסידור התוי"ט ז"ל דהנה כבר כתבנו דע"כ ס"ל לר"נ כרשב"י דקברי עכו"ם א"מ באוהל וקרא דכל הורג נפש הוא משום דילמא איקטל חד מישראל והנה בדורל"צ דרוש ט' הקשה מה יענה רשב"י ביום שידובר בו מלחמת סיחון ועוג וביותר ממלחמת העמלקי והכנעני ובמעשה קרח שודאי נהרגו הרבה מישראל וקשרום ונטמאו הרבה ומדוע לא הזהירם אז על הטומאה אע"כ משום שכבר נאמרו כל דיני טו"מ בפ' פרה ביום שהוקם המשכן ולא הוצרך להזהירם כלל רק כאן במעשה מדין שלא נפקד מהם איש יש לומר להיפוך דה"ט שהזהירם פן יעלה על רוחם לטעות בהאי דינא לפסוק כרשב"י דעכו"ם אין מטמאין לכן הזהירם מחדש כל דיני טו"מ ומוכח ע"כ דלא כרשב"י אמנם תירץ שם די"ל דהפרשה נישנית בשביל דבר שנתחדש בו. והיינו דכתיב כאן אתם ושביכם דדרשינן מזה דגם אלה שנשבו בשבי צריכים הזאה כשיכנסו בברית ויקבלו טומאה א"נ אתם דומיא דשביכם מה אתם בני ברית אף שביכם כו' לאפוקי עכו"ם דאינו מקבל טומאה והוכיח שם מזה דע"כ ס"ל לרשב"י כר' ישמעאל דס"ל הרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש בה עיי"ש באורך לשיטתו ואיהו בדידי' ואנן בדידן בע"ה:

**(הג"ה [עיי"ש בדורל"צ משה"ק עוד במ"ש רשב"י דגיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה ממ"ש החיו לכם ופינחס הי' עמהם והקשה הא מבואר בתוס' כתובות י"א דגר קטן לא משכחת לה אלא מדרבנן דמה"ת לאו בר זכי' הוא והאיך שייך גר קטן מה"ת עיי"ש ולעיל שם בדרוש ז' מביא שכבר העיר בזה גם המל"מ ז"ל פי"ז מה' אי"ב ותמה על מ"ש לתרץ במל"מ ז"ל דהיינו שגיירום אחר שגדלו אצלם דזה א"א דהא בעינן לרשב"י שיהי' נזרעו בתולי' בישראל כמ"ש בקידושין ע"ח עיי"ש ומה מאוד אתפלא על שני המאורות הגדולים האלה שלא ראו שהתוס' בעצמם הקדימום כבר בקושיא זו בסנהדרין ר"פ ב"ס ס"ח ע"ב סד"ה קטן עיי"ש ותי' המל"מ אם כי תמוה הוא כנ"ל בר"ן מצאתי שגם בשטמ"ק כתובות י"א תירץ כן דאפשר שיחזיקום עד שיגדלום ואח"כ יגיירום אמנם ע"כ דלמא כתבו כן רק לבאר קרא דהחיו לכם שלא תקשי האיך משכחת לה גיורת קטנה מה"ת אבל לרשב"י דס"ל דבעינן שיזרעו בתולי' בישראל ע"כ צ"ל דהגירות הי' בקטנותה פחות מב"ג ודא ודאי קשיא לכאורה כנ"ל ע"כ כמ"ש בדורל"צ שם לתרץ דאפשר שיטבילנה תחלה לשם שפחות ואח"כ ישחררנה בכסף ע"י אחרים כמ"ש בקידושין כ"ג דזה אפשר גם בע"כ של עבד אף אם עומד וצוח וכיון דגם בע"כ מהני לכן מהני גם בקטן וס"ל דמשחרר עבדו א"ע בעשה דלעולם בהם תעבודו רשות כדס"ל לר"י ריש סוטה לשיטתו דס"ל פרשה נישנית בשביל דבר שנתחדש בה עיי"ש וז"ב. אלא שיש לי להוסיף עוד על דבריו לפימ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין כ"ג שם דלרבנן ס"ל גם בשטר ע"י אחרים מהני ג"כ אף בע"כ של עבד ואף בעומד וצווח עיי"ש מילתא בטעמא מובאים דבריו ג"כ בא"מ אה"ע סי' א' ס"ק ה' א"ב א"ש טפי דהא בכסף ע"י אחרים לאו בידו הוא וכמ"ש בחי' הרשב"א בעצמו שם לתרץ משה"ק דכיון דיכול הוא לשחררו בכסף ע"י אחרים בע"כ ולפוסלו מתרומה ולאוסרו בשפחה א"כ גם בשטר יכול להוציאו ע"י אחרים דל"ח לי' חובתו ותירץ דהא אינו בידו של אדון לשחררו בכסף ע"י אחרים שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו עיי"ש ואי נימא דלרבנן גם בשטר יכול לשחררו בע"כ ע"י אחרים)**

והנה בריש סוטה דפליגי רי' ור"ע בהני תלת מילי בקרא דוקנא את אשתו ולה יטמא ולעולם בהם תעבודו דבכולהו הני ס"ל נר"י דרשות הן משום ר"ט דס"ל פרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש בה ור"ע פליג וס"ל דכולהו הוי חובה הן עיי"ש וכיון שהוכחנו דרשב"י ע"כ ס"ל כר"י דפרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש בה ומשו"ה הוא דס"ל דקברי עכו"ם א"מ ולעולם בהם תעבודו רשות ומשכחת לה גיורת קטנה מה"ת כמ"ש בהג"ה ע"כ דס"ל ג"כ וקנא, את אשתו רשות דחדא באידך תליא כמש"ש בריש סוטה ולאחר שבארנו דר"נ דהוא ר"מ ע"כ ס"ל ג"כ בזה כרשב"י ס"ל נמי דקינוי רשות הוא היינו דתנא תנא המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא וכמו שביארנו בשלהי גיטין בע"ה דע"כ הוא משום דס"ל להאי תנא דמתניתן דקינוי רשות דלמ"ד חובה מותר גם לכתחילה ומצוה נמי איכא בהא עיי"ש באורך והא א"ש לפי משנ"ת מהא דשלהי נזיר דע"כ ס"ל כן לר"נ וקיי"ל כוותי' ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה