אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ג

מערכה ב

חילוקא דרבנן לסיומא דמס' נדרים והתחלתה לראש המסכת ולראש מ' נזיר

פלג א

אמרינן שלהי נדרים ההוא גברא דהוי מהרזיק כו', אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מרכס ושם עוד עובדא אחריתא כה"ג אמר נמי רבא איתתא שריא מה"ט דאם איתא דעבד איסורא וכו' והנה בר"ן ורשב"א כאן פירשו הני עובדא דהא דאיצטריכי להני טעמי דאם איתא וכו' הוא רק, משום בעל נפש דא"צ גם הוא לחוש לעצמו כלל אבל גם בלאו ה"ט אי לאסור מדינא עיי"ש וע"כ דס"ל לדידהו דהני עובדי ל איירי באומרת טמאה אנו לך וכן הוכיחו ג"כ התוס' בכתובות ד' ס"ג. ע"ב ד"ה אבל דאין לומר דהנהו עובדי איירי באמרה טמאה אני לך דא"כ אמאי מותרת והא שוי' אנפשה חד"א עיי"ש וכ"מ בתוס' כתובות ד' י"ג ע"א ד"ה מעלה שמפרשים שם דאי לאו ה"ט היתה נאסרת ע"י יחוד עיי"ש וס"ל נמי דלא איירי באומרת טא"ל. אמנם בתוס' יבמות כ"ה ע"א ד"ה אמר מבואר דהני עובדי מיירי באומר טא"ל כי מתני' דעלה קאי ואפי"ה שריא מהני טעמי ומ"מ לא תיקשי מהא דשויא אנפשה חד"א משום שראו חכמים שרוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן והיינו שמשו"ה אמרינן שלא נתכוונו כלל לאסור א"ע על בעליהן וכמ"ש המפרשים עיי"ש וכן גם ברא"ש שם פ"ב סי' ח' כתב לפרש כן עיי"ש וכבר עמדו רבותינו האחרונים ז"ל על סתירת ד' התוס' הנ"ל עיין תה"ד פסקים כתבים סי' רכ"ב מ"ש דבתוס' יבמות הוא ד' ר"י דלא ניחא ליה לאוקמי הני עובדא בבועל כמ"ש בתוס' כתובות ס"ג והתם בכתובות הוא דעת הרשב"א דל"נ לי' לאוקמי באומרת טא"ל דס"ל דבכה"ג ודאי אסורה כיון דאיכא רגל"ד שנתייחדה אתו וכו'. עיי"ש:

וראשון תחלה נאמר ליישב משה"ק כולם ע"ד התוס' הנ"ל בב' המקומות שהוכיחו ראייתם מהני עובדי והקשו בזה למה ל"א שויא אנפשה חד"א ולמה לא הקשו כן אמתניתן דנדרים דמפורש להדיא באומרת טא"ל שמותרת לבעלה למשנה אחרונה עיי"ש במהרש"א כתובות ס"ג ובמפרשים והטיב אשר דבר בזה בתה"ד שם להוכיח מד' התוס' והרא"ש הנ"ל דס"ל לחלק בין איכא רגל"ד כמו הני עובדי שנתייחדה אתו ובין ליכא רגל"ד כמו במתני' כאן שלהי דרים וממתני' לק"מ משום דליכא רגל"ד עיי"ש וכן הביאו הרמ"א להלכה באה"ע סי' קט"ו ס"ו עיי"ש בב"ש ס"ק ובביאור הגר"א שם ס"ק כ"ה. אמנם בנוב"י מ"ק אה"ע סי' ע' כתב לדחות הוכחת בעל תה"ד הנ"ל ומיישב ד' התוס' ז"ל בדרך אחרת. ומסיק דלפי"ז הי' מקום לומר לדינא דגם בדאיכא רגל"ד נאמנת עיי"ש. **(הגה. [ובישוי"ע אה"ע שם סי' קט"ו ס"ק ד' תמה על האחרונים ז"ל דלא מצאו מקום לחלק בזה בין רגל"ד או לא רק מהוכחת התה"ד הנ"ל מה שלא הקשו הראשונים ז"ל על מתני' כאן וכתב שמצא ירושלמי מפורש לחלק כן והוא בפ"ק דסוטה ה"ג במ"ש אמתני' שם ואלו אסורות מלאכול בתרומה וחשיב האומרת טא"ל ופריך על רב ששת דס"ל האומרת טא"ל מותרת לאכול בתרומה ומשני שא"ה דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ולשון הירושלמי מבואר להדיא דברגל"ד נאמנת עיי"ש ובמחכתה"ר לחנם תמה מד' הירושלמי הנ"ל ומש"כ דבירושלמי פריך ממתני' על רב ששת הנה ליתא כן רק דבירושלמי פריך מתני' לא כמשנה הראשונה ומשני ואפילו תאמר כמשנה אחרונה מ"מ יש רגל"ד וכבר פי' בתו' סוטה ו' ע"א ד"ה האומרת דפירוש רגל"ד הוא משום שקינא לה ונסתרה [וכמש"ש כן בעצמו בשם הירושלמי אבל בירושלמי שם ליתא זאת רק בתוס' הנ"ל וא"כ מה דמיון הוא זה להני רגל"ד דאיירי בהו אחרונים הנ"ל והא רגל"ד שע"י קו"ס לכו"ע אסורה גם קודם שתיית המים ואפילו שאינה אומרת טא"ל אסורה בתרומה אפילו בדא"א לה לשתות ואדרבא צריך להבין דברי הירושלמי הנ"ל דקארי לה מאי קארי לה דכאן בקו"ס לכו"ע אסורה וע' בזה בס' בני אהובה פכ"ד מה' אישות הח"י מש"ב בזה עכ"פ אין זה נוגע כלל להא דרגל"ד בענין חד"א דאיירי בהו האחרונים ז"ל הנ"ל ע"כ הג"ה:)**

ולכאורה אי נימא כהני דלא ס"ל לחלק בין רגל"ד או לא מ"מ הי' אפשר ליישב דברי התוס' ז"ל מה שלא הביאו ראייתם ממתני' דנדרים הנ"ל רק מהנהו עובדי משום שיש לחלק דשאני התם כיון דמיירי באונס דאשת כהן וי"ל דשאני אונס דלא שכיח וכמ"ש בתוס' כתובות ד' ט' ע"א ד"ה ואיב"א דאונס קלא אית לי' ומשו"ה י"ל דמחזקינן לה בשיקרא וע' ג"כ בכה"ג בתוס' שאנץ סוטה ו' ע"א מ"ש לתרץ קושית הירושלמי שהבאנו כאן בהג"ה על מתניתין דהאומרת טא"ל אסורה לאכול בתרומה וכתב שם דבנדרים ל"א רק באונס דל"ש משו"ה הוא דמותרת בתרומה עיי"ש וי"ל נמי דמה"ט הוא שלא הביאו התוס' ראייתם ממתני' רק מהנהו עובדא דמיירי ברצון ומ"מ התירו אותן חז"ל לבעליהן וע"כ מוכח דגם בכי ה"ג ל"א שוי' אנפשה חד"א ומשום דרוב האומרות כן משקרות וכמו דבאמת קיי"ל כן להלכה באה"ע סי' קט"ו ס"ו עיי"ש ובאחרונים [עוד הי' אפשר לומר בזה מה שלא הביאו התוס' ראייתם מאונס דא"כ עפימ"ש בעמו"א סי' צ"ה אות ז' וכבר קדמו בזה בנוב"י מ"ת אע"ה סי' י"ב דיש סברא להאמין לה באומרת טא"ל ברצון יותר מבאונס משום דהאי חששא דעיני' נתנה באחר ומשקרת שייך טפי באונס דבזה כיון דלא פשעה כופין אותו לגרש אותה אבל באומרת טא"ל ברצון בזו י"ל שאין כופין אותו לגרש וכמ"ש בתוס' ריש זבחים ואפשר שיפרוש ממנה ויעגן אותה כל ימי חייה ולא ברירא לה שתפקיע א"ע מן הבעל כלל עי"ז עיי"ש וקצרתי]:

אמנם כ"ז אינו רק ליישב ד' התוס' הנ"ל אבל ביותר נתקשו האחרונים ז"ל על הרא"ש ביבמות פ"ב סי' ח' במש"ש לפרש תצא מרוכל ולא מבעל כתב נמי שם דבסתירה לחוד בל"ק כי הנהו עובדי דנדרים שריא לבעלה אפילו כי ליכא טעמא וכו' דלא איצטריך טעמא רק באומרת טא"ל כי מתני' דהתם דעלה קאי וכו' וכתב שם עוד ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה הא שויא אנפשה חד"א וכו' וי"ל וכו' ורוב האומרות כך משקרות וכו' וכה"ג אמרינן התם אמרה לבעלה טא"ל אר"ש אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז ע"ב כו' עיי"ש ויש לתמוה עליו שהביא ראי' מהא דר"ש דמיירי בתרומה ומהנהו עובדי דשלהי נדרים ולא הביא ממתניתין דנדרים הנ"ל ולדידי' אין לחלק כלל בין אונס לרצון ולומר דממתניתין לא הביא ראיה משום דמיירי מאונס דא"כ גם מהא דרב ששת לא הוי מייתי ראי' דגם איהו מיירי מא"כ באונס [ואשר מה"ט נמי אין לומר דמשו"ה לא מייתי ממתני' דמיירי באונס די"ל דכיון שאינה מפסדת כתובתה לכן חיישינן שנתנה עיני' באחר וכמ"ש בתוס' כתובות ס"ג שם. דא"כ גם מהא דר"ש אינה ראי' לבד מה שהר"ש עצמו בכתובות שם פ' אעפ"י סי' ל"ד דחה סברא זו עיי"ש מ"ש דאם עיני' נתנה באחר א"ח גם על מנה ומאתים שלו עיי"ש וע' שעה"מ פ"ט מה"א שמפלפל שם בדעת הרא"ש אם מסכים לסברא זו לפי המסקנא עיי"ש וקצרתי] וכבר נתקשו בדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל בתה"ד שם ובשו"ת פנ"י אע"ה סי' א' עיי"ש ובנוב"י מ"ת אה"ע שם סי' י"ב מ"ש לדחות דברי הפנ"י ומש"ש בעצמו ליישב ד' הרא"ש בדרך רחוקה:

ולענ"ד בע"ה ליישב ד' הרא"ש ז"ל הנ"ל כפשוטן אשר לחנם נדחקו רבותינו האחרונים ז"ל בכונתו דהנה לעיל שם כתב להוכיח כר"ת דגם לרבי דקיי"ל כוותי' מ"מ אין להוציא אותה מבעלה בדברים מכוערים רק תצא מרוכל ומוסיף שם לומר דגם בסתירה לחוד בל"ק שריא לבעלה כו' ושם בנדרים איצטריך להני טעמי משום דמיירי באומרת טא"ל כי מתני' דהתם ושוב כתב ואל תתמה הא שוי' אנפשה חד"א וכו' הרי שפתי רבינו הרא"ש ז"ל ברור מללו דפריך על הני עובדא וגם על מתניתין נדרים הא שוי' אנפשה חד"א אחר דמוקי להני עובדי באומרת טא"ל כי מתני' דהתם ומתרץ משום דרובן משקרות וכו' לכן לא נתכנה לאוסרה על בעלה כלל וכמש"כ בקרבן נתנאל שם ושפיר מוכיח שם אחר כך מהא דרב ששת דמותרת ג"כ בתרומה הרי דגם לדידן ל"ח לחד"א כלל בזה ולהוציאה מבעלה עי"ז דממתניתין אין להוכיח כן דהי' איפשר לדחות ולומר דמתניתין אתיא כרבנן דפליגי על רבי דלדידהו אין להוציא אשה מבעלה אלא עפ"י עדים ומתירין אותה לבעלה גם בדברים מכוערין וקלא דלא פסיק וכמש"ש לעיל בשם רש"י דמפרש תצא מבעל ומשני שם בגמ' ואב"א וכו' דברייתא רבי היא ופירש"י רבי היא דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהוא ומתניתין מוקי כרבנן עיי"ש וא"כ הא גם ממתניתין דנדרים אין להוכיח להלכה לדידן דקיי"ל כרבי דהא י"ל דמתניתין דנדרים ג"כ אתיא רק כרבנן דפליגי על רבי וי"ל נמי לדידהו דמשו"ה ל"ח לחד"א משום מיגדר מילתא וכמ"ש בחי' רשב"א שלהי נדרים כדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות ומפקיעות א"ע מידי בעליהן עיי"ש אבל אה"נ די"ל דלרבי דס"ל דמפקיעין אשה מבעלה בקול כל דהוא איפשר דלדידי' דקיי"ל כותי' אה"נ דאסורה על הבעל גם באומרת טא"ל משום חד"א ומפקינן אותה מבעלה. ולכן לא הביא הרא"ש ראי' רק מהא דרב ששת דגם אמוראי בתראי ס"ל להלכה דל"ח בזה לחד"א ומותרת גם בתרומה וכמו כן מוכיח מהני עובדי דמיירי ג"כ באומרת טא"ל ומ"מ התירו אותן לבעליהן גם אמוראי בתראי ומעשה רב וטעמא דמילתא משום שראו חכמים קלקול הדורות וכו' ורוב האומרות כך משקרות לכך נראה להם להתירן ודו"ק היטב כי דברים ברורים הם בפי' ד' הרא"ש בע"ה וא"צ להאריך רק מפני שנדחקו בזה רבותינו האחרונים ז"ל וכנ"ל. ומבואר מזה דלכו"ע ס"ל דגם באם אמרה טא"ל ברצון מ"מ מותרת לבעלה דהא גם לתירוץ הרשב"א והר"ן ז"ל בהני עובדי דלא איירי באמרה טא"ל מ"מ משמע מלשונם דס"ל דאה"נ דמותר גם באמרה טא"ל וכמש"כ בדבריהם שאין האשה נאסרת ע"ב אלא בקו"ס או בעידי דבר ברור עיין בדבריהם וכמשנ"ת ג"כ באה"ע סי' קט"ו הנ"ל וז"ב:

פלג ב

והנה בר"ן במתניתן מבואר דמספקא לי' האי מילתא אי מדינא נאמנת היא לאוסרה עליו רק שחז"ל עקרו בזה דבר מה"ת ומשום מש"ש דאפקעינהו רבנן לקידושי מיני' כו' או דבאמת גם מדינא לא מהימנא דלאו כל כמינה למימר טא"ל ולהפקיע א"ע מבעלה ולהך שיטה דמהימנא מדינא איכא לפרושי בתרי גווני הא' מטעם חד"א אע"ג דמשעבדה לי' וכמ"ש לקמן בע"ה או משום מ"ש בר"ן כיון דמבזי נפשה ודאי קושטא קאמרה אמנם עמ"ש מו"ח הגאון שליט"א בס' ה"צ ד' ט"ו דהעיקר הוא בכונת הר"ן להאמינה מדין חד"א ומיישב עפי"ז משה"ק האחרונים על הר"ן ז"ל במ"ש דאי נימא דמותרת מטעם דאפקעינהו לקידושין א"כ בנבעלה לפסול לה פסולה ואינו במשמע והקשו כולם על שלא הביא הר"ן מהנהו עובדי דאהלויי ונפטויי דהוי וכרים ומ"מ אמרו איתתא שריא אף שפסולין אצלה ולפי"ז א"ש משום דהתם ל"ש חד"א כיון דהיא בעצמה לא ידע' שהנכרים באו עלי' שבעלה כיחש לה ולא שויא אנפשה חד"א כלל וכ"כ בעי"ט סי' קס"ט בהג"ה וכבר קדמם בזה בשו"ת ח"ס אה"ע מ"ת סי' צ"ח עיי"ש וז"נ. אמנם גם אם נפרש כוונת הר"ן מדין נאמנות ולא מטעם חד"א איפשר ג"כ ליישב קושיתם הנ"ל מהני עובדי דאהלויי וכמ"ש בח"ס שם דלפירוש זה מוקמינן הני עובדי באשת ישראל ובלא בדקה בט"ע דקלא ונימא דהוי קרוב למזיד בכה"ג ומ"ש הר"ן לפרש הני עובדי בא"כ ובאונס משום דלדינא באמת שוגגת מיקרי בכה"ג כיון שטעתה בדין עיי"ש. וע"ע תי' נחמד לקושיא זו בראשית בכורים סי' ז' די"ל דשיטה זו קיימא בשי' רבו של הריטב"א ז"ל שכ' בחי' קידושין ס"ח בשמו דלמאי דקיי"ל כותי ועבד הבא עב"י הולד כשר לא פסלה אפי' לכהונה לא להאשה בביאתו ולא להולד. עיי"ש ומדוקדק מאוד מה שהזכיר הר"ן כיון דלפי"ז אסורה לבעלה ע"י נתין או ממזר ולא הזכיר עכו"ם וז"נ משום דע"י עכו"ם אי נימא דאפקעינהו לקידושין והוי פנוי' לא נפסלה לכהונה בזה וע' רי"ט אלגזי פ"ח דבכורות אות ס"ה וי"ל בזה וקצרתי עכ"פ יש להסתפק בכונת הר"ן בדין הנאמנות להך שיטה דס"ל דנאמנת אם הוא מדין חד"א או לא. גם ממ"ש די"ל דמדינא אינה נאמנת לאסור א"ע ע"ב ודאי מוכח דמספקא מילתא להר"ן ז"ל אי שייך כאן חד"א וע"כ משום דמשועבדת היא להבעל וכמ"ש לקמן בע"ה:

והנה הקשו האחרונים ז"ל על תי' הראשון שתי' הר"ן ז"ל דה"ט שהתירוה לבעלה באמרה טא"ל משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' א"כ מאי תקנה היא זו הא יש לה עצה שתאמר גם שניהם טא"ל ונטולה אני מן היהודים דאם נאמר דאפקעינהו לקידושין ופנוי' היתה א"כ שוב אין בידו להפר דאין הבעל מיפר בקודמין ועמ"ש בזה בס' ברית אברהם ח' אה"ע סי' נ"ט ובשם ארי' יו"ד סי' נ"ט מ"ש בהגרש"ש ליישב משום דמ"מ נודרת על דעתו הנה גם בתפא"י גיטין פ"ד אות ט' כתב ג"כ כן אבל גם זה אינו דהא כאן חזינן שברצונה להפקיע א"ע מבעלה:

וראיתי למו"ח הגנ"י שם בס' ה"צ סי' ט"ו שכתב לתרץ בדרך חידוד עפמשה"ק מתוס' דאיך חל נדרה על תשמיש של אחרים בעודה א"א והא אאחע"א ותי' דחייל רק בכולל דבעל או מוסיף עיין תוי"ט ותוס' הגרעק"א ומעתה לדברי' שטמאה ואסורה היא על הבעל ממילא ל"ח איסור נדרה גם על כל העולם משום דבלא"ה אסורה היא עליהם באיסור א"א. א"כ י"ל אף דנאמר שיפקיעו הקידושין מפרע והוה פנוי' מ"מ כיון דבשעת אמירתה ל"ח הנדר מצד דאאחע"א ממילא גם אח"כ ל"ח וכמ"ש בר"ן נדרים י"ז במתני' דיש נדר בתוך נדר וא"כ א"ת גם שניהם טא"ל ונטולה אני מהיהודים לאו כלום היא וא"צ הפרה כלל עיי"ש. ובמחכ"ת ז"א דלבד דגם לפי דבריו הא יש לה עצה לומר לבעלה אחר שאמרה היום נטולה אני מן היהודים וכבר חל נדרה תאמר למחר שטמאה היא גם כן שנטמאה אח"ז. וכאן שוב אין לנו עצה דהא לדברי' כבר חל נדרה בשעה שהיתה מותרת לבעלה ע"י כולל ועתה במ"ש עוד טא"ל א"א להתירה ע"י אפקעינהו דא"כ שוב אין בידו להפר וגם אם הפר לה מאתמול תתבטל הפרתו למפרע וגם זו"ז הנה לא עיין שם בתו' רעק"א במ"ש בשם השעה"מ לענין נדרים ושבועות דלא אמרינן בהו אי משכח רווחא חיילא כמו בכל אחע"א משום דבעינן שיהא חל האיסור מיד דזהו דוקא באם הותר הראשון ע"י הפרת הבעל והיינו מכאן ולהבא אבל באם נשאל על הראשון לחכם והתיר למפרע הלא מפורש בשבועות כ"ז דעלתה לו שני' תחתיה. וכן גם כאן אי נימא דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה ונעשית פנוי' למפרע א"כ ודאי דחייל ג"כ נדרה שנדרה לאסור א"ע על היהודים אחר שנעשית פנוי' למפרע וא"צ לשום כולל ומוסיף בזה. ובתוס' הגרעק"א שם בשם השעה"מ דנים שם רק לענין לומר שחל עלי' האיסור אחר שנתגרשה דבזה אמרו שם דמ"מ לא חל אח"כ כיון דבשעת הנדר ל"ח ועיי"ש בתוס' הגרעק"א שגם בזה מסתפק לומר דאולי מ"מ איסור השבועה והנדר מיתלא תלי וקאי ע"ש הא מיהת פשיטא דאם נפקע איסור הראשון למפרע ודאי דחל איסור הנדר ג"כ למפרע והדר קשיא כנ"ל איך יתיר לה הבעל ויפר את חלקו כיון דאפקעינהו לקידושין מיני':

**(הגה ובתפא"י כאן שלהי נדרים אות ס' כ' דלהכי נקט נטולה אני מן היהודים ולא נקט מן הבריות מדרצתה לאסור גם בעלה והרי בעלה אינו בכלל בריות כדלעיל מתני' ג' גבי קונם שאיני נהנה לבריות עיי"ש ולפלא שלא עיין במחכתה"ר בסוגיא שם בנדרים פ"ד ע"א במש"ש להדיא ובעל לאו בכלל בריות הוא והתנן נטולה אני מן היהודים וכו' וא"א בעל לאו בכלל בריות הוא וכו' עיי"ש הרי מפורש להיפוך דמן היהודים ומן הבריות שוין הן לענין זה דבעל ג"כ בכלל וז"ב. ע"כ הג"ה:)**

והנה בתפא"י שם בגיטין הביא ג"כ קושיא זו בשם גאון אחד שעדיין תפקיע א"ע מבעלה ע"י שתאמר גם שניהם טא"ל ונטולה אני וכו' עיין בדבריו פ"ד דגיטין מ"ב מש"ש לחקור הרבה בעיקר מ"ש חז"ל אפקעינהו רבנן לקידושין האם נימא שהוא מותר ג"כ בקרובותי' והיא בקרוביו או אם היתה א"כ ואכלה בתרומה עבדה איסור למפרע עיי"ש משה"ק עוד ומבאר לעצמו שהפירוש הוא דהוי כאילו התנה ע"מ שאם אגרשך וכו' יהי' גם אונס בכלל וכן וכו' וכאן נמי הו"ל כאלו התנה בשעת קידושין שכשתאמר טמאה אני לא תהא נאמנת אבל ודאי יכול הוא להתיר נדרה עיי"ש מ"ש ליישב עפי"ז מה שנתקשה שם במה דקיי"ל בטלו מבוטל וע"כ דלית לן האי סברא דכל מקדש וכו' ובעלמא הא אית לן סברא זו ומחלק את הנושאים עפ"י דרכו ודבריו תמוהים וקושיתו לק"מ דודאי גם התם שייך סברא זו דכל מקדש וכו' ואפקעינהו כמ"ש רשב"ג רק דקיי"ל כרבא בהא דס"ל דכאן הי' עיקר התקנה שלא לבטל אבל בדיעבד אם בטלו העמידו חז"ל את דבריהם עד"ת ולא הי' ניחא להו לרבנן לתקן שגם בדיעבד לא יהי' מבוטל ולא רצו חז"ל להפקיע את הקידושין כאן אם יבטל ובזה הוא דפליג על רשב"ג דס"ל שגם זה הי' בכלל התקנה שאם בטלו אינו מבוטל ופליג רבי ע"ז אבל אה"נ דגם רבי מודה שאפשר הי' לרבנן להפקיע הקידושין גם כאן ומה זה קושיא שהקשה שם מ"ש מתליוהו וקדיש דמשום ה"ט דכל מקדש וכו' אמרינן דלאו קידושין הוא עיי"ש ולק"מ אחר שכן התקינו רבנן בתחלה דכאן יהי' מבוטל אם יבטל תדע שהרי מבואר שם בתוס' גיטין ל"ב ע"ב ד"ה ור"נ אפילו לרבי אם בטלו בפני שנים לר"ש או בפני א' לר"נ אמרינן מה כח ב"ד יפה ואינו מבוטל וע"כ דצריכין אנו לומר גם אליבא דרבי דה"ט משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וכמש"כ גם בשו"ת נוב"י מ"ק או"ח סי' ל"ה עיי"ש הרי דגם לרבי שייך לומר כאן האי דכל מקדש וכו' דלא פליגי רק בעיקר התקנה. וז"פ וברור:

וכן יש לתמוה בענין זה במש"כ בראב"ן בפירושיו למ' גיטין מובא בספר כסף נבחר ערך אפקעינהו שכתב ג"כ ומדפסק ר"נ הכא הלכה כרבי ובאיסורא ל"א מה כח ב"ד יפה ואין כח בב"ד להפקיע קידושין ש"מ מהכא דכל היכי דאמרינן בתלמודא כל דמקדש וכו' ואפקעינהו לקידושין דרשב"ג היא ופליג רבי עלי' והלכתא כרבי עכ"ל וקשה להבין דבריו וכי כולהו בחדא מחתא מחתינהו ולהדיא מצינו בכ"מ דפסקינן ג"כ לדינא כן מה"ט דאפקעינהו לקידושין וכמו בהא דתליוהו וקדיש ב"ב מ"ח הנ"ל ובטענת אונס בגיטין ריש כתובות וכן בגיטין ע"ב גבי שכ"מ אם עמד. וע' ג"כ רש"י שבת קמ"ה בטעמא דנאמנות ע"א בעדות אשה דהוא מטעמא דאפקעינהו לקידושין מיני' [וכבר הסבירו האחרונים ד' רש"י הנ"ל כי היכי דלא תיקשי משה"ק כולם על שיטה זו ע' עי"ט סי' קל"א וע' א"מ אה"ע סי' ק' ס"ק א' בהג"ה באופן אחר קצת עיין בדבריהם וקצרתי] ועיין תוס' ורא"ש קידושין ו' גבי מתנה ע"מ להחזיר דל"מ בקידושין מדרבנן ומה"ת ודאי דמהני אלא דאפקיעו לקידושין וע' ג"כ ב"ש אה"ע סי' קמ"א ס"ק ע' מ"ש לדון לשיטת הרמב"ם דעדות שבשטר אינו אלא מדרבנן משום דהוי מפי כתבם א"כ גט הבא ממדה"י מדאורייתא ל"מ ורק מדרבנן משום הא דכל מקדש וכו' ואם אינו מקיים כתקחז"ל בטל הוא מה"ת עיי"ש **(הגה וכ"כ שם ס"ק מ"ו ובס' קמ"ב ס"ק ב'. אמנם לדבריו ז"ל תקשי לר"מ דס"ל ע"ח כרתי ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם בפ"א מה"ג סגי בע"ח לחוד ואף אם מסרו לה בינו לבינה כשר ע' אה"ע סי' קל"ג ותיקשי לכאורה האיך כשר הגט מה"ת לר"מ בלא ע"מ והרי כל עדותם לפי"ז אינו אלא מדרבנן וע"כ כמ"ש בט"ז חו"מ סי' כ"ח דבגיטין בודאי מהני מדאוריתא שמצינו השטר בקרא או כמש"ש בנתה"מ דשאני גיטין משום דעידי החתימה לא מסהדי על גמר הדבר רק שנכתב בציווי הבעל ודבר זה ל"ב הגדה בפני ב"ד וגם מפי כתבם כשר בזה דרק בשטר ראי' שמעידין על גמר הדבר פסול מפי כתבם מה"ת ואינו כשר אלא מדרבנן עיי"ש בס"ק ז' הרי דבגיטין ודאי דמה"ת כשר גם לדעת הרמב"ם והארכתי בזה במק"א:)** וע"כ דדינא הוא בכ"מ הא דאפקעינהו רק דכאן ס"ל לרבי שכך תקנו מתחילה שיהא ביטולו ביטול בדיעבד וז"ב. עוד יש לדון ביתר דברי התפא"י גיטין שם אלא שלא נפניתי להאריך בהם אחר שבעצמו שם חזר ודחה דבריו וכמש"ש לדייק לשון הר"ן כאן מ"ש ונמצא בשעה שנאנסה פנוי' היתה עיי"ש:

ובס' ברית אברהם שם סי' נ"ט כתב לחדש דבר דמ"ש בכ"מ אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' היינו שהפקיעו שלא יהי' קידושין מה"ת רק שישארו עכ"פ קידושין דרבנן וכמו שהי' מקדש אותה בפחות מש"פ שהמותר על פחות מש"פ הפקירו והפקיעו ממנו ונשאר קדושין מדרבנן וממילא מצי לותקן שיהא העד נאמן מדרבנן וליהני הגט דרבנן כיון דליכא קידושי דאוריתא וכו' ע"ש ומיושב ממילא גם סוגיא דנדרים הנ"ל עפ"י המתבאר בנדה מ"ו ע"ב דלמאי דקיי"ל מופלא סל"א דאורייתא אתיא נישואין דרבנן ומבטלים לנדרא דאורייתא. וא"כ גם כאן אף אם תאמר טא"ל ויפקיעו קידושין דאוריתא מ"מ ישאר מיהת קידושין מדרבנן ויכול להפר נדרה אם תאמר ג"כ נטולה אני מהיהודים עיי"ש [ומצאתי שגם בתפארת ירושלים כתב כן בפ"ד דגיטין אות מ"ב עיי"ש]:

ואם אמנם לכאורה נראין דבריו נכונים מאוד ומצינו ג"כ בחידושי הרשב"א ושטמ"ק ריש כתובות שכתבו ג"כ במקום דאפקעינהו לקידושין שמ"מ אסור הוא בקרובותי' והיא אסור' בקרוביו מד"ס עיי"ש [ותמוה לי מש"ש בשטמ"ק בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא למימר הס' ודאי לא הוי כיון דהשתא א"א גמורה ועדיין לא עשה בה מעשה זה ועוד וכו' שהרי נזיר ששתה יין לוקה ואע"ג דמצי מיתשל וכו' והאשה שנדרה בנזיר והיתה מטמאה למתים לוקה את הארבעים ואע"ג דאי אתי בעל מצי מפר לה ומיעקר לי' לנדרא למפרע עיי"ש וזה פלא והרי ידוע דהבעל אינו עוקר למפרע ורק מכאן ולהבא וכמ"ש בנדרים ע' ובנזיר כ"א וצ"ע] אמנם מ"מ מ"ש להוכיח מנדה מ"ו דע"כ אתא נישואין דרבנן ומבטלים לנדרא דאורייתא כבר כתבנו דאפשר לדחות לפימ"ש בנדה שם הטעם כדר"פ דכל הנודרת וכו' וכאן ל"ש זה כלל דהא מכוונת בפירוש להפקיע א"ע בזה מבעלה ול"ד לדהתם וכנ"ל ועיי"ש ג"כ בחי' הרשב"א שלהי נדרים דאפשר למ"ש רב ששת התם דאוכלת בתרומה מותרת נמי בתרומה דאורייתא ואי נימא דל"ה הקידושין רק מדרבנן האיך שריא בתרומה דאורייתא:

וטפי הי' נראה להסביר מ"ש בסוגיין כאן הא דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' שהוא כמ"ש בר"ן גיטין פ' המגרש בהא דע"מ שלא תינשאי לפלוני ונישאת לו דהולד ממזר והקשו הראשונים ז"ל האיך הגט בטל ובניה ממזרים הא א"י לעבור כלל על תנאה שהרי א"א שתינשא לו שהרי אם נישאת לפלוני נמצא הגט בטל ואין קידושין תופסין לו בה ונמצא שא"א שתינשא לו ותי' הר"ן שכיון שא"א להגט להתבטל אלא מחמת חלות הנישואין וכו' ה"ה כאילו אמר לה ה"א מותרת לכל אדם אלא שאם תינשאי לפלוני ה"א אשתי עד שעת נישואין ומשעת נישואין ואילך אלא שבשעת נישואין אי את אשתי אע"ג דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה הנ"מ היכי דיום א' פסקה לגמרי אבל הכא לא פסק אלא לענין שאפשר לנישואי אותו פלוני לחול עיי"ש וכן השתמש בסברת הר"ן הנ"ל בנתה"מ סי' רמ"א ס"ק ה' ליישב עפי"ז משה"ק עמ"ש שור זה נתון לך במתנה ע"מ להחזיר והקדישו ה"ז מוקדש ומוחזר הא כיון דמע"ל בעי קנין והאי כיון שהקדישו הא א"י שוב להקנותו ותי' ג"כ כנ"ל דהיינו דאמרינן שע"כ הקדישו באופן זה שיהי' הקדש קודם החזרה וגם אחר החזרה אלא שבשעת החזרה לא יהי' הקדש ואף דקדושה בכדי לא פקעה מ"מ הכא כיון דלא פקע אלא כדי שיתקיים התנאי כדי שיהי' אפשר להקדש לחול מהני כמו בגט הנ"ל עיי"ש ולפי"ז הי' אפשר הי' לומר לכאורה גם כאן כן במ"ש דאפקעינהו רבנן לקידושין דהיינו שלא הפקיעו אותן לגמרי אלא שהפקיעו אותן על שעה זו שנאנסה אבל קודם שנאנסה הוי קידושין גמורים וכן אחר שנאנסה הוי ג"כ קידושין. ואף שאין ביד הבעל להתנות כן אלים כח רבנן שקידש אותה על דעתם ודמי כאילו התנו כן שבאם תאמר טא"ל אפקעו אותו הקידושין על רגע זו שנאנסה ותחול תיכף בחזרה מאיליהן שנית. תדע שהרי לא מצינו שתצטרך קידושין מחדש וכן מבואר שם נמי להדיא שאוכלת ג"כ בתרומה אם א"כ הוא הרי דמחזקינן לה כאשתו גמורה גם אח"כ אף דאמרינן כיון שאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ושפיר אפשר לו ג"כ לפי"ז להפר את נדרה משום קדושין הראשונים כמו שמותרת נמי בתרומה מחמת קידושין הראשונים דע"כ עלינו לומר שאף שיפקעו הקידושין לשעה חדא חוזרין וחלין הן אח"כ מאיליהן כנ"ל שהרי מותרת היא לו גם בלא קידושין מחדש ול"ה ב"ז ומותרת נמי בתרומה מה"ט ולק"מ ף קושית הב"א הנ"ל לפי"ז ודו"ק:

ובעי"ט שם סי' קס"ט בהג"ה תמה על הטעם דאפקעינהו לקידושין א"כ אמאי אמר רבא שם דאינה אוכלת בתרומה משום דאפשר בחולין הא כיון דליכא קידושין ונבעלה לכשר לה הא ליכא שום איסור ונדחק ליישב זה ולא אבין דבריו הא נהפוך הוא דאי נימא דאפקעינהו רבנן לקידושין לגמרי הא אינה אשת כהן כלל ואיך תאכל בתרומה ושפיר י"ל דס"ל לרבא דהפקיעו רבנן את הקדושין למפרע ומ"מ התירו לו להיות עמה דאין בזה אלא איסור פנויה וע' אה"ע סי' כ"ו ס"א דאפשר דבמיוחדת מותר מדינא ואינו אסור אלא במופקרת אבל לא במיוחדת לו. והארכתי בע"ה הרבה בענין זה במק"א וכאן קצרתי אבל לענין תרומה שפיר ס"ל לרבא לאסור כיון דאפשר לה בחולין וכמ"ש בסוגיא שם וי"ל עוד בענין זה וכאן לקצר אני צריך:

פלג ג

ונקדים עוד לבאר פרט אחד בעיקר טעמא דחד"א שנחלקו הפוסקים ז"ל אם הוא מדין נאמנות או מדין נדר. ואשר בזה תלי נמי האי דינא אי י"ל חד"א במקום שהיא משועבדת לו וכמ"ש ג"כ האחרונים ז"ל ותחלה נבאר בע"ה מה שמצינו לרבותינו הראשונים ז"ל דפליגי בדין חד"א אם שייך ג"כ במקום שמשועבדת לו אי לא דהנה בתוס' רי"ד ז"ל פ"ק דקידושין די"ב בעובדא דיהודית דביתהו דר"ח כ' שם להדיא דמשו"ה ל"א שם דשויא אנפשה חד"א משום דאגודה בי' ומשעבדה ליה ולא מהימנה לה לשויא חד"א בזה דל"ד שאומרת קדשתני שאסורה בקרוביו משום דלא אגידה גבי' ע"ש ובשעה"מ פ"ט מה"א הט"ו מביא דבריו והביא שם ג"כ בשם המהרי"ט ז"ל ח"א סי' צ"ב שתמה ע"ד התוס' רי"ד ז"ל הנ"ל וס"ל דגם במקום דאגודה בי' מ"מ בידה לשויא אנפשה חד"א וכמו באמרה הנאת תשמישך עלי דאסורה וכן באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרינן פ"ב דכתובות דבלא אמתלה א"נ משום דשוי' אנפשה חד"א ועיי"ש בשעה"מ מ"ש בזה באורך ויבואר לקמן בע"ה:

וראיית המהרי"ט מהא דאמרה טמאה אני וכו' נאמנת אע"ג דאגידה גבי' כ' שם בשעה"מ לדחות דגבי נדה שאני דהתורה האמינתה כדנפ"ל מקרא דוספרה לה לעצמה עיי"ש ואינו צריך לזה דבלא"ה לק"מ דרק לאפקועי נפשה מבעלה הוא דאינה נאמנת אבל לא לענין ראתה נדה דאינו מפקעת א"ע מבעלה כלל ובתחילת נישואין נישאת לו ע"ד כן שלא יהא כופה ומשמשתו בעת שתאמר טמאה אני ואחרי טהרתה תשוב עוד לבעלה ותמצא כזה גם בס' חו"ד סי' קפ"ה ס"ק ה' וכן בש"ש ש"ו פי"ט לענין מ"ש לחדש דעיקר מה שנאמנת האשה לומר נטמאתי בנדה הוא משום דשויא אנפשה חד"א ועפ"י דבריהם ז"ל הנ"ל הנה אזדא ג"כ ראיית המהרי"ט הנ"ל מאיליו ושפיר י"ל דלהפקיע א"ע מבעלה לגמרי לא מצי לשוי' אנפשה חד"א במקום שמשועבדת לו:

ובשעה"מ שם מביא מה דמבואר מד' התוס' שלהי נדרים דאפילו במקום שיעבוד ס"ל דאמרינן שויא אנפשה חד"א וכן מוכיח מד' התוס' ורא"ש פ"ב דמ' יבמות שהבאנו לעיל דס"ל נמי דשפיר אמרינן כאן שלהי נדרים דמצי משוה אנפשה חד"א עיי"ש מש"כ לתרץ לדידהו קושית התוס' רי"ד בהא דיהודית הנ"ל. ומצינו עוד לרבותינו הקדמונים ז"ל דפליגי בזה. ובשלטי הגבורים פ"ב דכתובות כתב ז"ל ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה נאמנת לאסור על בעלה ואין ע"א נאמן להתירה לו עכ"ל ומפרש הסוגיא דכתובות שם אני טמאה וחברתי טהורה היא טמאה משום דשויא אנפשה חד"א דמיירי אף בא"א דמשעבדה לבעל. ועיין שו"ת בשמים ראש סי' ק"ע מש"ש לענין אשה שאמרה לבעלה טא"ל ומת בעלה שכתב שם שאסורה היא אח"כ להינשא לכהן דלא ניחא לי' טעם דאפקעינהו לקידושין רק דהך איתתא לא מהימנא משום שמשועבדת לבעלה ושויא אנפשה חד"א שייך גבי דידה אבל אין אנו אחראין לדבר וכו' אבל לאחר מותו אסורה לכהן עיי"ש וס"ל דאה"נ דהחד"א חייל עלי' ומ"מ אין בידה להפקיע שיעבודו ע"י החד"א:

וראיתי בס' עין יצחק ח"א אה"ע סי' ע"ב וכן גם בס' ברית יעקב אה"ע סי' נ"ד שכתבו להוכיח דבמקום דמשועבד לי' ל"א שויא אנפשי' חד"א ממ"ש הרמב"ם פ"ג מה' נ"ב ה"ד דבכהן המוציא ש"ר אם גירשה לוקה והקשו הא שויא אנפשי' חד"א במ"ש פ"פ מצאתי דהא באשת כהן דאינו אלא ספק אחד שמא תחתיו אסורה עליו וא"כ למה לוקה הא אינו רשאי לדור עמה וע"כ דל"ש כאן חד"א משום שמשועבד לה מה"ת שתהי' יושבת תחתיו ומשמשתו יעו"ש. ונפלאים דבריהם מאוד לענ"ד דאכתי קשיא הא השיעבוד נעשה עליו אחר שהוזמו עדיו וכו' וא"כ הא בשעה שבא לב"ד לאוסרה עליו הא עדיין בידו היה לגרשה אז ולמה אינו נאמן לשויא אנפשי' חד"א. וגם זו"ז נלענ"ד עוד דלגבי בעל אף במקום שמשועבד לה מה"ת ואין בידו לגרשה וכמו באונס ומש"ר אם בא הבעל אח"כ ואמר זינתה אשתי אף דאינו נאמן מ"מ מצי לשוי' אנפשי' חד"א וחלוק דין הבעל מדין האשה בזה וכמ"ש הגרעק"א בתשובה סי' ק"א בשם הרשב"א גיטין ע"ה בסוגיא דנתינה בע"כ דמשו"ה גבי גט אמרינן דבע"כ שמה נתינה משום שאין בעלה קנוי לה אלא שיש לה עליו שיעבוד בשעה שהיא יושבת תחתיו משו"ה יכול לגרשה דהוי כפריעת בע"ח אבל להיפוך בע"מ שתתני לי מאתים זוז דהיא רצונה ע"י נתינה בע"כ להפקיע א"ע ממנו שהיא קנוי' לו וקנינו הוא משו"ה ל"ה בע"כ נתינה ושם כתב לדון דמה"ט י"ל דגם לאחר תקנת רגמ"ה שא"י לגרש בע"כ כיון דאם עבר וגירשה מגורשת גם בע"כ הרי חזינן דאף לאחר התקנה אין דינו כקנין שלה אלא שיש עליו איסור חרם וכו' משו"ה מצי לשוי' אנפשי' חד"א אף להני דס"ל דאשה שאמרה טא"ל א"י לעשות ע"ע חד"א משום דבעל שאני וכו' עיי"ש וא"כ לפי"ז אף אנו נאמר דגם במוציא ש"ר ודכותי' הא חזינן גם בהו דבדיעבד אם גירשה מגורשת ואסורה לחזור לו אם כהן הוא רק שהתורה רמא חיובא עליו להחזירה אם היתה מותרת לו א"כ ע"כ דאינו קנין שלה ורק שיש לה עליו שיעבוד ומצי למשוי' אנפשי' חד"א וכנ"ל. וע"כ דלא. מן השם הוא זה להוכיח מכאן דבמקום שיעבוד ל"מ לשויא אנפשי' חד"א. והנכון בזה כמ"ש ביע"צ שם לתרץ דהתם טעמא אחרינא איכא משום דאתא עשה ודחי ל"ת משום דל"ש כאן הא דאי אמרה לא בעינא למ"ש הקדמונים ז"ל בביאור ד"ז משום דהיא אסורה עליו ואין העשה מוטלת עלי' וכאן הא אין עלי' שום איסור דהא אומרת ברי לי שמותרת לו וכבר קדמו בזה הגאון מליסא ז"ל מובא גם בס' מנה"ח מ' תקנ"ד בשם ספר יהושע סי' תפ"ט עיי"ש. וע' ג"כ בס' עי"ט סס"י ע"א שנתכוין ג"כ לזה והוסיף עוד לומר דאפשר דבמש"ר גלי קרא דלא חיישינן למה דשוי' אנפשי' מד"א ורמא עליו קרא האי מ"ע דולו תהי' לאשה שהרי לשי' הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' נ"ב בעינן דוקא שיהא הבעל אומר שזינתה תחתיו מלבד מה שיאמר לא מצאתי לה בתולים וא"כ הא לעולם י"ל בזה דשויא אנפשי' חד"א וע"כ דגזה"כ הוא דל"ש כאן האי דינא דחד"א עיי"ש ואין דבריו מוכרחים:

ובשעה"מ שם מוכיח ג"כ מד' הרא"ש בתשובה מובא בב"י אה"ע סס"י מ"ו וברמ"א שם דס"ל ששפיר יכולה האשה לשוי' אנפשה חד"א גם במקום שמשועבדת הוא לבעלה וכמ"ש ג"כ בפ"ב דיבמות הנ"ל להדיא והשיג בזה ע"ד העצמות יוסף שרצה ליחס סברת התוס' רי"ד הנ"ל גם לדעת הרא"ש עיי"ש שדבריו מוכרחים:

אמנם לכאורה סותרים דבריו במ"ש כאן שלהי נדרים בפירושא דבמתני' פי' טעמא דמשנה ראשונה דרק חכמים האמינוה וכו' ולא משום חד"א ואולי י"ל כמ"ש בנוב"י מ"ת אה"ע סי' י"ב דבא"כ באונס דלאו זונה היא איסור טומאה ליתא על האשה כלל ואין כאן חד"א עלי' עיי"ש ועמ"ש מזה בדברינו שלהי מ' סוכה בע"ה. או נימא כפשוטו דלא מיירי שם הרא"ש רק מדין נאמנות מה שחז"ל האמינוה ולא מיירי מדין חד"א דהא ע"כ האמינוה חכמים במשנה הראשונה גם בגוונא דל"ש חד"א וכמו בהני עובדא דאהלויי ונפטויי שכתבנו בשם האחרונים לעיל בדברינו דל"ש התם חד"א דבלא דברי הבעל הלא אינה אוסרת א"ע עדיין כלל ומ"מ הא לא התירן ר"נ שם רק מה"ט דעיני' נתנה באחר אבל למשנה ראשונה דל"ח לזה ודאי שהיתה אסורה והאמינוה חז"ל גם בכה"ג וכנ"ל ודו"ק:

ודע דלהני ראשונים ז"ל דמפרשי טעמא דנאמנת במשנה ראשונה דהוא משום חד"א לדידהו ע"כ נפרש מש"ש בסוגיא למיבעי על אשה שאמרה לבעלה גרשתני אי נאמנת ואמר רבא התם דאפילו למשנה ראשונה א"נ דשאני במתני' משום שמבזה נפשה ולמה לא קאמר דשאני מתניתין משום די"ל שויא אנפשה חד"א דל"ש זה גבי איבעיא דגרשתני לפי פירוש הר"ן ז"ל שפירש לענין להתירה להינשא וע"כ לדידהו לפרש האיבעיא כפירש"י שם דמיירי בבעלה כהן ומיבעי לי' אי מותרת היא לבעלה אחר שאמרה גרשתני דהתם הא נמי י"ל טעמא דחד"א וז"פ וע' בעי"ט שם וקצרתי:

ומכאן תראה דמ"ש הפרמ"ג יו"ד סי' א' ש"ד ס"ק ל"ט דל"מ למישויא אנפשי' חד"א היכי דחב לאחרים ע"ש שמוכיח כן מד' הר"ן שלהי נדרים הנ"ל דע"כ כונתו הוא כה"ג שיש לחבירו שיעבוד עליו ומפסידו ע"י החד"א שלו. ולאו דוקא נקט האי לישנא דאם חב לאחרים לא מצי למיסר נפשו בחד"א והלא גם באומר לאשה קדשתיך וכו' דאסור, בקרובותי' הוי ג"כ חוב להקרובות אבל מה לו ולהן ואדם נאמן ע"ע לאסור ושאני התם דמשועבדת היא לבעלה ול"מ להפקיע א"ע ע"י החד"א להני ראשונים דס"ל כן וז"פ. היוצא לנו מדברינו דפליגי בזה רבותינו הראשונים ז"ל אי מצי למשוי' אנפשי' חד"א במקום שיעבוד ולהרא"ש פשיטא לי' דחייל החד"א גם בכה"ג כמ"ש בפ"ב דיבמות ולהר"ן מספקא לי' האי מילתא כמשנ"ת לעיל דמפרש למשנתינו בתרי אנפי ונבאר שיטתם עוד להסביר הדברים בע"ה עפי"מ שנבאר תחלה עיקר טעמא דחד"א דמצינו דפליגי רבותינו גם בזה ונרחיב מעט את הדברים בע"ה:

פלג ד

הנה בשעה"מ שם פ"ט מה"א כתב בטעם התוס' רי"ד הנ"ל דס"ל דדין החד"א הוא מטעם נאמנות ומשו"ה שפיר ס"ל דבמקום שיעבוד אינה נאמנת אבל המוהרי"ט ס"ל דחד"א הוא מדין נדר וכמ"ש ג"כ המהר"י באסאן בתשובה סי' פ' וגם הרב מ"צ כתב כן עיי"ש ונדר ודאי מהני גם במקום שמשועבדת לו עיי"ש:

ולכאורה מצינו סתירה לדבריו ז"ל ממ"ש להדיא במהרי"ט אה"ע ח"ב סי' א' דחד"א לאו מטעם נדר הוא וכן הביא הקצוה"ח בשמו בסי' ל"ד ס"ק ד' עיי"ש אמנם י"ל דמ"ש המהרי"ט שם דאין דין החד"א כדין נדר לא כתב כן אלא לענין דלא מהני בזה שאלה וכמפורש שם במ"ש וז"ל ולא תימא דהא דאמרינן שויא אנפשי' חד"א היינו שמותרת היא לו אלא שדיבורו אוסרת כדין הקונמות והי' יכול לישאל עליו דאם איתא מאי קמקשי התוס' לרבא [כונתו למ"ש התוס' מס' קידושין ס"ו א' ד"ה רבא] וכי לא יוכל לשוי' אנפשי' חד"א דאיהו לא מיירי אלא לענין איסור דערוה ולא לענין נדר דאיתי' בשאלה ועוד וכו' עיי"ש ומפורש בדבריו דעיקר בא לדון ולהוכיח דל"מ שאלה בחד"א אבל שפיר י"ל דמדין נדר הוא אלא דלא מהני בי' שאלה וכמ"ש לקמן בע"ה מילתא בטעמא:

ובשעה"מ שם הביא מ"ש הרב מ"צ וזה דקשיא על הרשב"א איך אמרו שוי' אנפשי' חד"א כנגד עדים ולא התפיס בדבר הנדור ותי' ע"ז דהוא כמ"ש הרשב"א בתשובה דיכול אדם לקנוס א"ע לומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני יי"נ משום דל"ב מתפיס בדבר הנדור אלא כשבא להתפיס אבל לאסור ע"ע רשאי וכו' ע"ש ולענ"ד אין זה אלא תימה שהרי ממקום שבא שם מפורש להיפוך וכמ"ש בב"י וביו"ד סי' ר"ה ס"ב בהאי דינא דהרשב"א מפורש דאם אמר שיהא פתי פת כותי וייני יי"נ וכו' לא נאסר בכך רק אם אמר דרך קנס אז יש אוסרים ויש מתירים וכמ"ש בש"ך שם ס"ק ח' טעם האוסרים בשם הריב"ש שכמו שב"ד יכולים לענוש ולהחמיר לפעמים יותר מדינו כפי צורך השעה כן הוא ע"ע כמו ב"ד ויכול לקבל עליו כל אותן החומרות ע"ש אבל בשלא אמר בדרך קנס לית מאן דפליג לאסור בכה"ג ואיך שייך לומר דמה"ט מצי למשויא אנפשי' חד"א:

ולהסביר הדברים נביא תחלה את אשר החליטו האחרונים ז"ל בטעם החד"א דהוא מטעם נדר כלפי מ"ש בנוב"י מ"ת אה"ע סס"י כ"ג לדחות זה בטעות ומביא ראי' מהא דר"ה כ"ה שר"ע א"ל לר"י שילך לר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו דיתסר ר"י מטעם נדר עיי"ש והנה עתה בצאת ספרו של הגאון השואל שם בנוב"י והוא ס' מהר"ם מינץ מביא שם בסי' כ"ו מה שהשיב להנוב"י ז"ל ע"ז ומחזק את דבריו בטו"ט דכל הני הראשונים ז"ל דס"ל דיכולה למשויא אנפשה חד"א אף במקום שיעבוד ע"כ דס"ל דטעם חד"א הוא מדין נדר דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אף במקום שיעבוד וקושית הנוב"י מהא דר"ע ור"י מיישב בפשיטות דכיון דקביעות החודש ויוה"כ תלוי רק בנשיא וב"ד וכמ"ש אתם אפילו מוטעים א"כ ל"מ נדרו דהוי כמו שאוסר דבר שאינו בידו וכאומר על שומן שהוא חלב עיי"ש שמפרש עפי"ז דברי הרשב"א בחידושיו שלהי נדרים במ"ש לתרץ דמשו"ה ל"א כאן שויא אנפשה חד"א משום דזונה לא מוזהרת מכהן אלא כל היכי דאיהו מוזהר וכמ"ש ביבמות וכו' וזה פלא שהרי התוס' שם דחו ד' הרמ"ח מסוגיא דיבמות ומפרש כונת הרשב"א עפ"י הנ"ל דאי נימא דחד"א הוא מדין נדר א"כ אין לתפוס עליו איסור זה אחר שהיא משועבדת לו לכן גם עלי' ליכא איסור זונה כ"ז דהוא לא מוזהר עיי"ש וזה נחמד:

וכעת ראיתי למחותני הגאון הג' ר' בנציון שליט"א הגאב"ד בילסק בספרו היקר שערי ציון שהאריך גם הוא בענין זה בסי' ל"ד ומיישב ג"כ קושית הנוב"י ז"ל הנ"ל בא"א קצת משום דהוי נדר טעות כמו באומר על שומן שהוא חלב מפני שסבור שהוא חלב ודאי דל"ה חד"א ונדר כלל בכה"ג ולא ראה דברי השעה"מ והמהר"ם מינץ הנ"ל שכבר קדמוהו במש"ש גם הוא כנ"ל דכל הני ראשונים ז"ל דס"ל דשייך חד"א גם במקום שיעבוד ע"כ דס"ל טעם החד"א מדין נדר והניין לי להעתיק מש"ש בשם השטמ"ק מ' כתובות ט' גבי סוגיא דפ"פ דמפורש שם להדיא דחד"א הוא מטעם נדר דהו"ל כאוסר עליו דבר המותר ועמ"ש שם עוד בדברים נכונים ונראה דכן מטין ג"כ דברי רש"י,:

ז"ב בקידושין ס"ג ב' ד"ה לדידה לא הימנה שפירש שם דמשו"ה אין סוקלין ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא דשויתי' לנפשה חד"א עיי"ש:

ויתיישב עפי"ז נמי משה"ק בס' ברית יעקב סי' נ"ד שם על שיטת הראשונים דנאמנת האשה לומר טא"ל גם ברצון הא א"א משים אע"ר והאריך בזה עפי"ד התוס' ריש ב"מ דאמרינן שרצונה לעשות תשובה ולהצילו מן האיסור עיי"ש וכבר קדמו בכ"ז שם בשעה"מ פ"ט מה"א בסוף דבריו וכן בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ג והקשו שם ג"כ קושיתו בהאי סוגיא דנדרים דפריך במ"ע אי באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולהיפוך תיקשי הא א"נ דא"א מע"ר וביותר לד' הראב"ד מובא בר"ן כתובות פ' המדיר גבי עוברת על דת דגם במקום שמפסדת כתובתה אמרינן דא"א משים אע"ר ע"ש ותי' כנ"ל דשא"ה דרצונה לעשות תשובה ל"כ התם דאיסורא דעבד עבד עיי"ש בשעה"מ וקצרתי אמנם אי נימא דס"ל גם להראב"ד דחד"א הוא מדין נדר ולא מטעם נאמנות לא תיקשי מידי דלפי"ז ל"ש כאן כלל הא דא"א מע"ר ובמקום איסור אמרינן דשויא אנפשה חד"א מטעם נדר ואף בכה"ג ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:

ולהמתיק הדברים במה שנתקשו האחרונים ז"ל איך שייך טעמא דנדר בהא דשוי' אנפשי' חד"א והא מתפיס באיסור הוא הנה כתב שם בס' שע"צ בשם הח"ס יו"ד סי' קפ"ה דאף שאם היתה אומרת הריני כא"א או כנדה הוי כמתפיס בדבר האסור אבל אי אמרה הריני א"א או נדה אז ממ"נ או שבאמת אסורה היא או שכונתה לאסור א"ע כבנדר אע"ג דלא פירשה בהדיא ומה דלא מהני בה שאלה משום שכן הי' כונתה שיהי' האיסור חל באופן דלא יהני בי' שאלה כי הלא כמה נדרים איתא דליתנייהו בשאלה וכ"כ בח"ס שם באומר פ"פ מצאתי כדי שתהי' עליו סוטה הרי נאסרה עליו כסוטה דאורייתא שאין לדבר זה היתר כלל עכ"ל. ונראה להסביר דבריו עפימ"ש ג"כ בקוהצ"ח כה"ג בסי' פ"ח ס"ק י"ג לתרץ קושית האו"ת על הטוען הפקדתי בידך חטין וזה משיב פקדון שעורים הא כיון דאיתא בעין ל"מ לשון מחילה בדבר בעין וז"א נכלל בלשון שיהי' כאומר הריני נותן לך ותי' ע"ז בקצוה"ח כמ"ש בב"ב בטעמא דחזקה דיותר מג' שנים קפדי ומדשתק מחיל אע"ג דבקרקע ודאי ל"מ לשון מחילה כו' אלא ודאי כל ששתק בדעתו ליתנו לו והיכי דהוא חוב מוחל לו והיכי דהוא דבר מסוים נותנו לו ודוקא אמר בפירוש לשון מחילה בדבר המסוים. לא מהני אבל סתמא מאי דמוכח משתיקתו נעשה כלשון מתנה ונמי כלשון מחילה היכי דשייך עכ"ל וכמו כן נאמר גם הכא בעניננו דאה"נ אי אמרה הריני כנדה הוי מתפיס בדבר האסור ולא מהני אבל באמרה הריני נדה אז אמרינן או דבאמת אסירה היא או מקבלת ע"ע איסור זה בלשון המועיל וכמובן:

פלג ה

האומנם נראה להוסיף עוד בזה עפי"מ שנבאר תחלה ענין אחד הנוגע לעניננו והוא דהנה במל"מ ז"ל פ"א מה' נדרים הביא מ"ש מהרלנ"ח בתשובה אם אמר דבר זה אסור עלי כנבלה או הרי את אסורה עלי כאימא דחל האיסור דדוקא באומר הרי זה עלי כאימא או כנבלה ולא הזכיר לשון איסור דעיקר נדרו מחמת התפסה הוא וכל שהתפיס בדבר האסור לא אמר כלום אבל באומר ה"א אסורה עלי יש כאן נדר גמור ובמל"מ שם כתב דזה תלי במאי דפליגי הראשונים ז"ל בלשון איסור לחוד אם הוא עיקר הנדר או רק אסור מטעם יד. דהנה הר"ן סותר א"ע בזה דבריש מ' נדרים פירש דעיקר הנדר הוי ג"כ אם אמר לשון זה דבר זה אסור עלי ולפי"ז ודאי אף אם יאמר אח"כ כנבילה וכיו"ב מ"מ לא מגרע עי"ז את נדרו שכבר חל במ"ש ד"ז אסור עלי אבל לפימ"ש הר"ן פ"ג דשבועות דעיקר נדר הוא רק ע"י התפסה ודבר זה אסור עלי אינו אלא מטעם יד דמפרשינן לדבריו דהוא כקרבן א"כ באם הוא בעצמו מסיק לדיבורי' דיהא אסור עליו כנבלה ודאי דל"ה נדר לפי"ז יעו"ש בפ"א ה"א וה"ז והביא ראיי' מד' הר"מ פי"ז מה' מעה"ק ה"ט באומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' אמר ה"ע מנחה מן השעורין כו' שואלים אותו כו' וכתב שם דה"ה כאן באומר ה"א אסורה עלי כאימא כיון דסגי במ"ש ה"א אסורה עלי א"כ דל מהכא סוף דבריו הרי נאסר בתחילת דבריו והוסיף לומר דכאן גם שאלה ל"ש לשאול אותו כיון שיודעין אנחנו שדעתו הי' לאסור אותה עיי"ש:

אכן ע' בכנה"ג בגליון יו"ד סי' ר"ה השיג על מהרלנ"ח ממש"כ הרא"ש בפירושו לנדרים ט' ע"א במש"ש כנדרי כשרים ל"א כלום ופי' שם דאפילו אם אמר כנדרי כשרים עלי קונם ככר זה ג"כ אינו כלום ודוחק לחלק שם בין הקדים לומר הלשון גרוע או הקדים הלשון טוב עיי"ש:

ומצאתי בס' מח"א ה' נדרים סי' י"א שהקשה ג"כ על המהרלנ"ח הנ"ל מד' הרא"ש הנ"ל וכן מוכיח שם מהא דמנחות הנ"ל שהביא המל"מ ז"ל וכתב ג"כ דכאן כיון שהי' כונתו לנדור נדר גמור ואילו הי' יודע דהאומר כאימא הוי מתפיס בדבר האסור לא הי' מסיק דיבורי' לומר כאימא וכיון שכן פלגינן דיבורי' והוי כאילו לא אמר אלא הרי את אסורה עלי בלבד עיי"ש שהוסיף עוד להביא ממ"ש בפ"ק דנזיר גבי הריני נזיר כשמשון דל"א כלום אליבא דרבי שמעון דהוי מתפיס בדבר האסור אף דהריני נזיר לחוד מהני שפיר ומביא ג"כ מכל הני מקומות דמשמע לכאורה דאם אמר דבר זה אסור עלי כחזיר דמותר מגזירת הכתוב אף דאילו ל"ה מסיק דיבורי' הוי אסור יעו"ש שמסיק ג"כ להלכה כמ"ש במל"מ ז"ל דזה תלי' בהא אם לשון איסור הוי נדר גמור או רק מדין יד כמתפיס בקרבן עיי"ש:

והנה הנראה לענ"ד ברור בע"ה מד' הרא"ש ר"פ שבועות שתים דלשון אסור הוי לשון נדר גמור שהרי ז"ל שם ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי וקיי"ל כרבא וכו' וי"ל דהכי מפרש לה רב אלפס ז"ל דאביי משמע לי' וכו' ושני רבא דהא דתניא איזהו איסור האמור בתורה לאו אאיסור דקרא קאי דההיא לשון נדר ולשון שבועה הוא אלא ה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר ממש האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס וכו' עכ"ל הרי להדיא דס"ל דלשון איסור הוי לשון נדר גמור וכמ"ש ג"כ במח"א שם דמד' הר"ן ריש נדרים. נראה דס"ל דלא משום יד הוי אלא מעיקר הנדר דהיינו משום איסור דקרא וכדאמרינן הוציאו בלשון, נדר וכו' יעו"ש וא"נ לפי"ד המח"א והמל"מ ז"ל דאם לשון אסור הוי לשון נדר גמור מצד עצמו אז גם אם הוסיף אח"כ עוד לומר כדבר האסור מ"מ חייל נדרו ורק לכאורה תיקשי לפי"ז ממ"ש הרא"ש בהא דכנדרי כשרים כו' דמשמע דאם הוסיף לומר לשון המקלקל כמו הא דכנדרי כשרים ל"א כלום אכן באמת לענ"ד הדברים ברורים ולק"מ מד' הרא"ש הנ"ל שהרי התם שאני דעיקר כונתו היתה רק לידור כנדרי כשרים ומעיקרא לא נתכוין כלל לאסור א"ע בנדר גמור וא"כ אף דמצד הלשון הי"ל להיות נדר באמר לשון קונם מ"מ הא הוא פירש בעצמו את כונתו דרצונו לקבל עליו נדר רק כנדרי כשרים וכבר אמרו דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ל"כ באומר הרי את אסורה עלי כאימא דרצונו באמת לאוסרה ע"ע ורק דהחסרון הוי מצד הלשון בזה אמרינן שפיר דכיון דאמר גם לשון טוב המועיל מצד עצמו על פי דין דעיקר הנדר שוב א נו מגרע מה שהוסיף עוד לומר לשון מקולקל וז"פ וברור בע"ה:

וביותר יש לדחות קושית המח"א מהא דנזיר כשמשון דכיון דנזיר כשמשון הוי מין נזירות אחריתא ודאי דל"מ מ"ש תחלה הריני נזיר במפרש אח"כ את דבריו דכונתו כשמשון וכיון דמדינא ס"ל לר"ש דנזירות כשמשון א"א שתחול עליו דל"ה דבר הנדור א"כ אין הנזירות חלה עליו דהא כונתו ורצונו הי' להיות נזיר רק כשמשון בכל הדינים שחלוק מדין שאר נזירות ול"ד לעניננו באומר הרי את אסורה עלי כאימא דלשון איסור לחוד סגי מצד עצמו וכונתו הי' לאסור אותה עליו ולמה יגרע אח"כ ע"י מה שהוסיף עוד לשון גרוע:

ויש להוסיף עוד דהנה כל קושיתו מהא דהריני נזיר כשמשון הוא רק לדברי ר' שמעון שם דהא לדידן לק"מ שהרי הרמב"ם פסק באמת דאם אמר הריני נזיר כשמשון חייל עליו כל דיני נזירות שמשון וכמ"ש בר"מ פ"ג מה' נזירות הי"ג ובכ"מ ולח"מ שם ועיין ג"כ תוי"ט פ"א דנזיר מ"ב מ"ש ליישב ד' הרמב"ם הנ"ל ובתוס' חדשים שם וקצרתי. ועיקר הקושיא הוא ממש"ש בסוגיא דנזיר ד' ד' ע"ב דלר"ש ל"ח עליו נזירות באמר הריני נזיר כשמשון משום דהוי כמתפיס בדבר האסור הרי דאף דאמר הריני נזיר אם הוסיף עוד לשון גרוע מבטל הנזירות ובזה י"ל דר"ש לשיטתו אזיל דס"ל שם ד' ג' ע"ב דאינו נזיר עד שיזיר א"ע מכולם ובאומר הריני נזיר מדבר אחד לדידן חייל נזירות ואסור בכולן ולר"ש ל"ח נזירות כלל בכה"ג וא"כ כיון דאמר הריני נזיר כשמשון הא פירש להדיא דכונתו לקבל ע"ע נזירות שיהי' מותר לטמא למתים כשמשון ול"ח נזירות לר"ש כלל דהא גם בנדר עצמו מכל דיני נזירות חוץ מטומאה ג"כ דינא כן הוא אליבא דר"ש דל"ח עליו נזירות כלל וכמבואר בנזיר ד' י"א ע"ש עיי"ש דבשלמא אי הוי ס"ל דשמשון הוי כמו מתפיס בדבר הנדור שפיר חייל דין נזירות כמו שמשון בכל הפרטים אבל השתא דס"ל לר"ש דשמשון דבר האסור הוא וחזינן לדעת הנודר שלא קיבל עליו רק נזירות כי האי שיהי' מותר בטומאת מתים וזה א"א לר"ש. ול"ד לענייננו באומר ה"א אסורה עלי כאימא דרצונו לאסור אותה עליו ובין אי אזלינן בתר מחשבתו ובין אי אזלינן בתר לשונו שפיר חייל עליו איסורא ושוב אינו בטל מפני שהוסיף לומר עוד לשון גרוע מאחר דלשון אסור לחוד מהני מדין נדר גמור ולא מטעם יד וכנ"ל אבל כאן הא ביאר את דעתו שרצונו להיות נזיר רק באופן שיהי' מותר לטמא א"ע למתים ולר"ש הא בכה"ג ל"ח עליו נזירות כלל ודו"ק כי נכון הוא:

פלג ו

אמנם לעניננו נאמר בפשיטות בע"ה ליישב קושית המח"א מהא דנזיר שמשון דהנה במשנתנו שם בנזיר ד' ד' ע"א הא לא קתני כלל הריני נזיר כשמשון ולא קתני רק הריני כשמשון. ועיין באורח מישור שם מה שהכריח לפי פירש"י במ' נדרים י"ט ע"ב דא"א כלל לומר הריני נזיר כשמשון שיחול עליו נזירות ומשום ששמשון ל"ה נזיר ורק דוקא נקט הריני כשמשון דאז שפיר חייל משום דהוי כנדר בעלמא עיי"ש ואף שאין דבריו מוכרחים וגם זו"ז הלא כל הראשונים שם בנדרים י"ט מפרשי שלא כפירש"י בהא דנזיר שמשון עיי"ש דלדידהו רק בכה"ג ל"ח בנזיר שמשון אם התנה ע"מ שיהא בכרי הזה מאה כור וכו' עיי"ש עכ"פ ממתני' לק"מ אחר דמ"מ הא לא קתני לשון הריני נזיר רק הריני כשמשון ושפיר י"ל דרק בהאי גוונא הוא דס"ל לר"ש דלא חייל משום דהוי דבר האסור אבל אם הי' אומר הריני נזיר כשמשון ודאי די"ל דחייל נזירות גם לדידי' משום דסגי לן במ"ש בתחלת דבריו הריני נזיר לחוד ואף שהוסיף אח"כ לומר כשמשון אינו מגרע עי"ז מה שאמר תחלה בלישנא דחל נזירות וכנ"ל ועיי"ש באו"מ מ"ש לפרש לפי דבריו שם דכל הני דנקט שם בלשון נזיר שמשון לאו דאמר כן אלא דאיהו ע"כ אמר הריני כשמשון אלא דהתנא קורא בלשון נזיר שמשון עיין בדבריו ואיהו בדידי' ואנן בדידן יש לנו לדייק לישנא דמתניתן ולפרש כן דבדיוק תנא תנא רק האי לישנא דהריני כשמשון ולא תנא הריני נזיר כשמשון לפי שיטת הסוברים דאם אמר תחלה בלשון טוב שהי' מועיל אף אם אסיק דיבורי' אח"כ ומתפיס בדבר האסור דלפי"ז בהריני נזיר כשמשון לא פליג ר"ש כלל והוי נזיר גם אליבא דר"ש בכה"ג ותנא דמתניתין דס"ל כר' יהודא כמש"ש בסוגיא לרבותא נקט האי לישנא דהריני כשמשון הוי ג"כ נזיר ובהא הוא דפליג ר"ש אבל בהריני נזיר כשמשון גם ר"ש מודה ומיושב קושית המח"א הנ"ל לפי"ז בפשיטות ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:

פלג ז

ומעתה נשוב ונחזור את דברינו בקצרה ועי"ז נבוא ג"כ להמשיך את סוף המסכת לראשיתה וגם למ' נזיר בע"ה דהנה כבר כתבנו דשיטת הרא"ש בשבועות הוא דלשון איסור הוי נדר גמור. [ובמל"מ ז"ל שם הביא ממ"ש הרא"ש בפירושיו ריש מ' נדרים דעיקר נדר הוא שמתפיס החפץ בדבר הנדור ור"ל דלשון איסור להרא"ש אינו אלא מדין יד ולענ"ד דבריו מפורשין שם בר"פ שבועות שתים כדברינו הנ"ל דהוי נדר גמור בכה"ג גם אצ"ל דהרא"ש סותר א"ע כמש"כ שם על הר"ן דפשוטו י"ל דהרא"ש שם בריש נדרים רק חדא מתרתי נקט ואה"נ דגם לשון איסור הד לחוד הוי לדידי' עיקר נדר. וביותר י"ל דלפי"ז שם בר"פ שבועות שתים הא פליגי בזה אביי ורבא דלאביי ס"ל דאיסור אינו לא לשון נדר ולא לשון שבועה אלא שאוסר ומתפיס בד"א ורק לרבא שם מפרש דאיסור דקרא לשון נדר ולשון שבועה הוא אלא ה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר ממש האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס וכו' עיי"ש ואף שפסק כרבא מ"מ לא רצה לפרש המשנה דריש נדרים רק אליבא דרבא. ומפרש לה אליבא דתרוייהו דהתנא איירי שם מדין נדר ע"י התפסה דו"ק ותשכח כי קצרתי] וכבר נתבאר ג"כ בשם המל"מ ומח"א ז"ל דבלשון נדר גמור אינו מגרע אח"כ את נדרו ע"י מה שהוסיף עוד לומר לשון מקולקל דהוי דבר האסור כאימא וכיו"ב ומעתה נוכל לפי"ז להבין בפשיטות טעם הסוברין דחד"א אסור מטעם נדר וגם טעם החולקין דלא ניחא להו לפרש טעם החד"א משום נדר וקאתו עלה מדין נאמנות ואיך שכולהו לשיטתם אזלי בזה דהלא כבר ביארנו לעיל בשם האחרונים ז"ל מש"כ בעיקר דין דחד"א דהוא משום שאנו מחזיקין בדעתי' שרוצה הוא לאסור את הדבר ע"ע או שכן הוא כדבריו ואז אסור עליו מדינא או אף אם אין הדבר כן כמו שהוא אומר מ"מ רצונו הוא שיאסור הדבר הזה עליו ודעתו לאסור זאת ע"ע באיזה לשון דמהני בי' וכמש"כ לעיל לדמיון ממש"כ הקצוה"ח בדין מחילה כה"ג וא"כ הרי הדבר הזה דומה ממש לאם אמר הרי אשתי אסורה עלי כסוטה וכו' דכבר הוכחנו דאם אמר לשון אסור אף אם הוסיף אח"כ לומר כאימא וכיו"ב איננו מגרע האיסור עי"ז ולפי"ז ודאי דגם במקום שמשועבדת לו מהני החד"א מדין נדר דהא כיון שמצינו ג"כ לישנא דמהני בי' כמו באם אמרה בעלי יהי' אסור עלי דאז אין מאכילין לאדם דבר האסור עליו לכן שפיר חייל החד"א מכיון שחזינן לדעתה שבאה לאסור אותו עלי' בכל לשין המועיל מחזיקינן לדברי' ומפרשינן הלשון כאילו היתה אומרת יהי' אסור עלי כאיסור סוטה וכאיסור א"א ונדה וכו' דשפיר מהני דודאי בידה לאסור את בעלה עלי' גם איסורא דלעלם דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וזה פשוט וא"צ לראי' כלל. לולא שראיתי בס' שלמי נדרים שלהי מסכת שהביא שם ד' התוס' רי"ד בקידושין י"ב הנ"ל דל"א שוי' אנפשי' חד"א היכי דמשעבדה לי' והקשה ע"ז ממ"ש גבי הנאת תשמישך עלי דחל הנדר אף שמשועבדת לו וכתב שם לחלק דשאני התם כיון דאיפשר לו בהפרה להכי חל נדרה משא"כ באומרת טא"ל דא"א בתקנה ואסורה לו לא מצית להפקיע א"ע ממנו עיי"ש ובמחכ"ת לפי דבריו גם גבי הנאת תשמישך עלי לא יחול האיסור אם יהי' באופן שאין לו הפרה וז"א כלל דהא גם אם מפקעת א"ע ממנו לשעה ג"כ אפקעתא הוא ומ"מ חייל נדרה ול"ד למה שנאמנת לומר טמאה אני באיסור נדה דהתם שאני שע"מ כן נישאת לו שתהי' נאמנת ע"ז אבל ודאי דגם הפקעה לשעה אפקעתא היא ומ"מ חייל נדרה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ויכולה ג"כ לאסור אותו עלי' גם איסור עולם. ונעלם ג"כ ממנו מ"ש בשעה"מ הנ"ל דבאמת פליגי הראשונים ז"ל בזה ורק בחד"א הוא דפליגי וכפי משנ"ת דפליגי בטעמא דחד"א אבל ממש ודאי דבידה הוא לאסור אותו ע"ע אף אם אין לו הפרה וכנ"ל:

[ועיין בית מאיר אה"ע סי' קט"ו ס"ו מש"כ בפשיטות דודאי לכו"ע משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם וכו' פשיטא דל"מ מה שמשועבדת כדמש' גבי קונם הנאת תשמישך עלי כו' וע"כ צריכין לד' הרא"ש פ"ב דיבמות דכאן התירו חז"ל משום קלקול הדורות שמשקרות ע"כ ובמחכתה"ר שלא הביא מ"ש בתוס' רי"ד קידושין הנ"ל שמפורש שם להיפוך דגם חד"א ל"ש במקום שיעבוד וע"כ כמ"ש בע"ה דהפוסקים ז"ל פליגי בזה וכמ"ש בשעה"מ הנ"ל מילתא בטעמא]::

ומפורש ג"כ כדברינו דע"י נדר בידה לאסור את בעלה ע"ע איסור עולם בד' המרדכי קידושין סי' תק"ל מובא בתוס' הגרעק"א ז"ל שלהי נדרים אות ס"ט שהקשה למ"ד נדר שהודר ברבים א"ל הפרה למה אינה נאמנת לאסור א"ע על בעלה במ"ש טא"ל הא יש לה מיגו דבידה לידור ברבים דא"ל הפרה ומשמע נמי דאפילו לדבר מצוה א"ל הפרה עיי"ש הרי מפורש כדברינו דנדר חל עלי' גם באיסור עולם בגונא שא"ל הפרה וכנ"ל:

**(הג"ה. ודע דקושית המרדכי ז"ל הנ"ל ל"ק רק לפימ"ש התוס' ז"ל בכתובות ס"ג דע"י מיגו נאמנת אבל למ"ש הרמב"ם ז"ל באמרה מאיס עלי דכופין לגרש וע"כ לומר לדידי' דס"ל דל"ש כאן מיגו כלל להפקיע א"ע מיד בעלה משום דה"ה כשדה הבעל שמוחזק בה והוי כמו מיגו להוציא כמ"ש בב"מ אה"ע סי' קט"ו ס"ו ע"ש ולפי"ז גם קושית המרדכי הנ"ל לק"מ. אמנם גם זו"ז לא אוכל להבין עיקר קושית המרדכי הנ"ל למ"ש בגיטין ל"ה ושם מ"ה דתנאי פליגי בנדר ברבים אם י"ל הפרה א"כ הא על תנא דמתניתין לק"מ דשפיר י"ל דס"ל דגם בהדיר ברבים י"ל הפרה. ולדינא ודאי דלא תיקשי דהא אנן קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סכ"ג דנדר. שהודר ברבים י"ל הפרה עיי"ש. וע"ד החידוד יש להוכיח עוד סתמא דמתני' דס"ל כן דהנה בחידושים שבסוף ס' הפלאה הקשה במ"ש בנזיר ד' כ"א א' נימא מסייע לי' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא וכו' והקשה דילמא אתא מתני' כר' יהודא דס"ל בגיטין מ"ה דנדר שהודר ברבים א"ל הפרה ומפרש שם רב נחמן כמה רבים שלשה וכיון שנדרו כולם בתוכ"ד ע"כ שהיו ביחד א"כ אי הוי תנא תנא שלשה ואני הא הוו להו רבים ואין לזה הפרה עוד ונשאר בצ"ע ולענ"ד מאי דפשיטא לי' להרהמ"ח ז"ל מספקא לי טובא דפשוט לי' לפי"ז, דבעינן ג' או עשרה לבר מהנודר ולכאורה נראה לומר להיפוך דגם הנודר מצטרף וא"כ גם בתרתי ואני ע"כ דמתני' לא אתיא כר' יהודא וע"כ ס"ל לתנא דמתניתין שם דגם נדר שהודר ברבים י"ל הפרה ועיין חי' הרשב"א ריש נדה גבי הא דחברותי' נושאות אותה במטה דאשה ההיא כיון שטמאה היא אינה מצטרפת למיהוי רה"ר ע"י ובעינן תלתא לבר מדידה. ועתו"ס סוטה ר"פ כשם דס"ל להפוך דגם היא מצטרפת ומ"ש ביו"ד סי' רכ"ח בע"ד רבים דבעינן ג' אין ראי' לכאן כמובן דכאן עיקר הטעם רבים משום פרהסיא אפשר שגם הנודר מצטרף וע' פ"ת יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ו' לענין מחלל שבת בפרהסיא אם גם המחלל מצטרף והארכתי בזה בחוברת תומ"צ ש"ז חו"א סי' ו' וכאן קצרתי]:)**

אמנם כ"ז ל"ש רק אי נימא דלשון איסור מהני מצד עצמו ודין נדר גמור הוא אז שפיר שייך לומר דשוב אינו מזיק מ"ש אח"כ כסוטה וכנדה אבל להני דס"ל דכל עיקרו של נדר מה"ת אינו אלא דוקא ע"י התפסה בדבר הנדור כהקדש וקרבן ולדידהו גם לשון איסור ל"מ רק מדין יד והיינו שאנו מפרשין לדבריו שכונתו הוא שיהי' אסור עליו כקרבן א"כ הא ל"ש כלל לומר דיחול החד"א מטעם נדר דהא לא הזכיר כלל בדבריו דבר הנדור רק דבר האסור ובזה הא ל"ש התפסה והא לא מצינו לדידהו שום נדר שלא ע"י התפסה וזה נכון לכאורה ושפיר י"ל דה"ט דהני ראשונים ז"ל דס"ל דחד"א אינו מטעם נדר רק מדין נאמנות משום דס"ל דכל עיקרו של נדר הוא רק ע"י התפסה וכמשנ"ת:

ומעתה הדברים פשוטים. וברורים איך שרבותינו הקדמונים ז"ל אזלי לשיטתם לפימשנ"ת דהרא"ש ז"ל לשיטתו בשבועות הנ"ל דאיסור הוי נדר גמור לכן לדידי' מהני שפיר החד"א גם מדין נדר ויחול שפיר גם במקום שהיא משועבדת לו דל"מ בזה נאמנות מ"מ חייל מטעם נדר ולדידי' לשיטתו שפיר ס"ל בפ"ב דמס' יבמות דמהני חד"א גם באשה שתהי' אסורה לבעלה אי לאו טעמא דרובן משקרות וכנ"ל ובר"ן כאן שלהי מסכת דהביא שתי הדיעות אי אסורה מדין חד"א במקום שמשועבדת לבעלה כמו שביארנו לעיל דה"ט דהר"ן במ"ש בחד פירוש שאינה נאמנת דס"ל ע"כ דל"ש כאן חד"א ומשום שמשועבדת לו ולפי' הראשון ס"ל דנאמנת מדינא ומצי למשוי' אנפשי' חד"א. וי"ל דבזה פליגי לפי המתבאר לעיל דמצינו בזה שתי שיטות להר"ן ממ"ש בריש מ' נדרים למ"ש ריש שבועות שתים דלהך צד דס"ל דאיסור הוי נדר גמור מצד עצמו שפיר ס"ל דחייל חד"א גם במקום שמשועבדת לו רק להצד השני דל"ה רק מדין יד ס"ל ע"כ דל"מ החד"א במקום שיעבוד כיון דא"א לחול מדין נדר מאחר דאיסור אינו אלא מדין יד והא מסיק דבריו על איסור תורה וע"כ דמדין נאמנות הוא ול"ש כלל במקום שיעבוד וכנ"ל:

ואף דלכאורה יש להקשות לפי"ז אי נימא בטעמא דהר"ן מ"ש דמדינא נאמנת הוא משום חד"א ולהנ"ל הוא מדין נדר א"כ מאי יועיל לן מ"ש לתרץ דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה הא מ"מ תיאסר עליו מדין נדר אמנם י"ל בזה עפימ"ש לעיל בשם הח"ס ז"ל דבאם אמרה הריני א"א או נדה אז ממ"נ או אסורה היא באמת או שכונתה לאסור א"ע כבנדר אע"ג שלא פירשה בהדיא עיי"ש ולפי"ז במקום שאם נתפוס להאמין לדבריה ג"כ תהא מותרת ואין כאן איסור למה נאסור אותה מטעם חד"א ונדר הא טפי נוכל לומר דכן הוא האמת כדברי' ומ"מ אין כאן איסור. ובעניננו כיון דאף אם נאמין לה שזינתה תחתיו רק נימא שחז"ל הפקיעו הקידושין ונעשית פנוי' למפרע הא מותרת היא לו למה נאסור אותה ע"י מה שנחדש דבר שברצונה לאסור אותו עלי'. ול"ש עיקר הט' דנדר בחד"א רק במקום שאם נאמין לדבריו יש כאן איסור ודאי בזה י"ל אחת משתי אלה או שהאמת כן הוא ואז אסור או שבא לאסור את הדבר על עצמו וכנ"ל ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה:

פלג ח

היוצא לנו מדברינו דאי נימא דלשון אסור לחוד מהני מדין נדר מצד עצמו שפיר איפשר לומר דחד"א הוא מטעם נדר דכיון דמצינו לשון דא"צ התפסה כלל מפרשינן לדבריו שרצונו לאסור עלי' איסור ושוב אינו מגרע גם במזכיר אח"כ איסור תורה כסוטה וכנדה אבל אם נסבור דא"א לנדר שיחול רק ע"י התפסה בדבר הנדור א"א כלל לפרש לטעמא דחד"א דהוא מטעם נדר דהא אין כאן התפסה בדבר הנדור ואדרבא הא מזכיר בפירוש דכונתו הוא על איסור תורה ובידות כה"ג הא ל"ח איסורא כלל וכנ"ל:

והנה לכאורה יש להקשות בריש מכלתין דמפרש בגמ' שם מתני' דחסורי מיתסרא והכי קתני כל ידות נדרי כנדרים וכו'. ולפי"ז תיקשי להני דס"ל דאיסור נמי נדר הוא גם בלא התפסה ואם יאמר הרי דבר זה אסור עלי כאיסור תורה ג"כ חל הנדר א"כ תיקשי היכי קאמר דידות נדרים כנדרים הא לא דמי כלל וטובא איכא בינייהו דאם יאמר ד"ז אסור עלי אף אם יאמר אח"כ כאיסור תורה נמי מהני ובידות הא ל"ח נדרא בכה"ג וכמשנ"ת לעיל בשם המל"מ והמח"א ז"ל והאיך מדמי להו אהדדי ומוכח לכאורה ממאי דמדמי להו אהדדי דבאמת עיקר נדר הוא רק ע"י התפסה וא"כ אם יתפוס בדבר האסור בכל ענין ל"ח נדרא כלל דלפי"ז גם לשון איסור אינו אלא מדין יד ובמפרש את דבריו ואומר כנבלה ל"ח הנדר ושפיר נקט תנא דכל ידות נדרים כנדרים לפי"ז ומעתה נוכל לומר ולנעוץ סוף המסכת לראשיתה על פי המתבאר בטעמא דמתניתין שלהי נדרים דטמאה אני לך מותרת לבעלה וגם בהני עובדי דמייתי שלהי מכילתין במאי דאמרו שם הני טעמי דאם איתא וכו' להתירה לבעלה הא כתבנו לעיל בשם רבותינו הראשונים ז"ל דמפרשים דמיירי ג"כ בשאמרה טא"ל ומותרות הן לבעליהן ול"א דליתסרו מטעם דשויא אנפשה חד"א משום דמשועבדות לבעליהן ואינן נאמנות ומטעם נדר לא אסירי אף דנדר הא חייל גם במקום שיעבוד משום דעיקר נדר הוא התפסה בדבר הנדור וכל לשון אחר אינו מועיל רק מדין יד וכאן שאומרת בפירוש איסור תורה אין כאן דין נדר לכן מותרת ומוכח מכאן דלשון איסור אינו נדר מצד עצמו ושפיר נקט תנא בריש מכלתין כל ידות נדרים כנדרים ולא תיקשי מה שהקשינו לעיל אחר דגם לשון איסור אינו מועיל אלא מדין יד ואם מפרש דבריו ומזכיר איסור תורה באמת ל"ח הנדר וכנ"ל וא"ש מאוד להני דס"ל דלשון אסור אינו אלא מטעם יד ועיקר נדר הוא רק ע"י התפסה וחד"א אינו מטעם נדר לפי"ז ובמקום שיעבוד ליתא לחד"א דאינו אלא מטעם נאמנות לדידהו וכנ"ל:

אמנם להני דס"ל דלשון אסור הוי נדר מצד עצמו וביארנו דלדידהו ס"ל דחד"א הוא מדין נדר ומהני גם במקום שיעבוד וכאן שלהי נדרים מה שהתירו חכמים אותו לבעליהן הוא משום שהפקיעו הקידושין או משום שראו חכמים קלקול הדורות שרובן משקרות לדידהו לכאורה קשיא מה שהקשינו לעיל דהיכי קתני תנא דכל ידות נדרים כנדרים הא אם יאמר לשון אסור חל הנדר גם באם מסיק דיבורי' אח"כ ומתפיסו באיסור תורה ובידות כה"ג ל"ח כלל. וע"כ עלינו לומר ולפרש דמ"ש ידות נדרים כנדרים לאו אכולהו נדרים קאי אלא על הני נדרים שע"י התפסה באו ובהו איירי תנא דמשנתנו ומדמה ידות נדרים לנדרים שע"י התפסה ויומתק מאוד ביותר עפ"י מ"ש בנדרים כ"ג ע"ב תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לי' בפרקא חזינן מזה דבמתכוין תנא תנא בגוונא דצריך להגיה חסורי מיחסרא כדי שיהי' סתום וכמ"ש בתוס' שם [עיין במבוא התלמוד דקחשיב שם ח' כללים בהא דחסורי מיחסרא ולפלא שלא הביא גם הא דנדרים כ"ג ע"ב] וגם אנו נאמר דהא באמת גם במשנתינו הא לא תנא תנא להדיא ידות נדרים כנדרים ושפיר י"ל דה"ט דקסתים לן תנא משום דלאו לכל נדרים דמי לגמרי רק לנדרים הבאים ע"י התפסה ובזה באמת דמי אהדדי אבל בנדר מצד עצמו כמו בלשון אסור בזה באמת ל"ד להו ידות ומשו"ה סתים תנא דס"ל לפי"ז דלשון אסור אם יאמר חל הנדר אף אם יגמור דיבורו ויתפיס בדבר האסור. ומשום דהוי נדר מצד עצמו וכמו דמוכחינן משמעתין שלהי נדרים להני דס"ל דחד"א מדין נדר הוא וחייל גם במקום שמשועבדת לו רק שחכמים התירו אותן לבעליהן מטעמא דאמרן ודו"ק:

והיינו נמי מ"ש התנא במאי דמתחלינן השתא מ' נזיר דקתני ג"כ דכל ידות נזירות כנזירות וכו' וכבר ביארנו דאם יאמר הריני נזיר כשמשון ודאי דהוי נזיר אף אליבא דר"ש דס"ל דשמשון הוי דבר האסור וכמשנ"ת לעיל אהא דשלהי נדרים ויישבנו בזה קושית המח"א. וי"ל דהיינו דקתני תנא להלן הריני כשמשון וכו' ה"ז נזיר שמשון דסתים כר' יהודה דס"ל דשמשון הוי דבר הנדור וקמ"ל דגם אם אמר הריני כשמשון הוי ג"כ נזיר שמשון דבהא היא דפליג ר"ש אבל באם אמר הריני נזיר כשמשון גם ר"ש מודה וכמשנ"ת דאם אמר לשון המועיל מצד עצמו אינו מגרע אח"כ את נדרו במה שיזכיר אח"כ דבר האסור ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בע"ה:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה