לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ב
חילוקא דרבנן שלהי מ' כתובות והתחלה למ' גיטין בדרך אגדה והלכה בע"ה:
פלג א
הנה כבר ביארנו בע"ה עפ"י דרך הלכה שייכות כתובות לגיטין בדין כתובה דאורייתא עיין בדברינו לעיל שלהי מ' יבמות (פלג א' ופלג ב') וכאן נאמר בדרך דרוש בע"ה במאי דמסיימינן כאן במילי דאגדה:
א"ר זירא א"ר ירמי' בר אבא דור שבן דוד בא קטיגוריא בת"ח כי אמריתא קמי' דשמואל אמר צירוף אחר צירוף שנאמר ועוד בה עשירי' וכו' אר"ח ב"א אמר רב עתידין כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות וכו'. ובפנ"י כתב לפרש שייכות הני מאמרים דמשום דיליף שמואל מקרא דועוד בה עשירי' וגו' שיהי' צירוף אחר צירוף היינו שיטהרו מזוהמת חטא אדה"ר ואז יזכו לעוה"ב ותיקשי מש"ש בהאי קרא כאלה וכאלין כו' שהם מאילני סרק שאינן מוציאין פירות שהם מיני ארזים וכמ"ש בב"ב ד' פ' שא"ע פירות לכן מוסיף עוד לומר משמי' דרב דעתידין גם אילני סרק שבא"י לעשות פירות ושפיר נמשלו הצדיקים לארז גם בזה וארזים הן חשובין בכל האילנות ואיכא נמי תרתי למעליותא עיי"ש:
ולהסביר הדברים נראה בע"ה עפימ"ש במהרש"א בח"א כאן לפרש מ"ש קטיגוריא בת"ח דהוא עפימ"ש בסנהדרין (צ"ח ע"א) מאי ליוצא ולבא אין שלום מן הצר רב אמר אף ת"ח שכתוב בהם שלום דכתיב שלום רב לאוהבי תורתך אין שלום מפני צר יעו"ש ויתבאר בע"ה עפימ"ש בילקוט הושע רמז תק"ך חבור עצבים אפרים הנח לו אמר רבי גדול השלום שאפילו ישראל עע"ז ושלום ביניהם כביכול א"י לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים וגו' אבל משנחלקו כו' חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנואה המחלוקת ע"כ ולפי שהת"ח הן הן המרבים שלים בעולם לכן בבואם הני אמוראי להשמיענו שיתוקן העולם כמו שהיתה בימי אדה"ר קודם החטא ואשר ע"כ ירבו עליהם גזירות אחר גזירות והיינו צירוף אחר צירוף כדי למרק אותם ולצרף אותם מזוהמת חטא אדה"ר כמ"ש בפנ"י ז"ל לכן הקדימו תחלה לומר שבדור ההוא ע"כ יהי' ג"כ קטיגוריא בין הת"ח עצמן וכמובן אשר בהיות מחלוקת בין הת"ח לא יתקבלו דבריהם אצל בני דורם ולא יהי' בכחם להרבות שלום בעולם וכמ"ש התקוששו וקושו ואמר ר"ל קשוט עצמך וכו סנהדרין (יט ע"א:)
ואולי יש להמליץ בזה גם מ"ש חז"ל ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך וגו' א"ת בניך אלא בוניך היינו שלא תוכל לקרות וכל בניך. לימודי ד' שיהי' בכח הת"ח לפעול עליהם אלא אם תקרא בוניך היינו שיקרא ורב שלום בוניך שיהי' שלום בין הת"ח עצמן שהם הם הבונים. ואז דבריהם נשמעים ומתקבלים וכל בניך לימודי ד'. ומכיון שאמרו חז"ל שבזמן שיש שלום בעולם אין כל אומה ולשון שולטות בהם לגזור עליהם גזירות אף אם ירבו לפשוע ח"ו לכן הקדימו חז"ל כאן לייעד גם את זה שבדור שבן דוד בא בו יהי' קטיגוריא בין הת"ח וממילא יתבטל השלום ויתרבו הגזירות ועי"ז יצטרפו מן הזוהמא ויגיעו לתכליתן:
וכן דייקי נמי קראי שם בזכרי' ח' כמש"ש תחלה כה אמר ד' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים וגו' הנני מושיע את עמי מארץ מזרח וגו' והיו לי לעם וגו' כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהי' וגו' וליוצא ולבא אין שלום מן הצר היינו כמ"ש חז"ל בסנהדרין י' צ"ח שגם אצל הת"ח אין שלום ועי"ז ואשלח את כל האדם איש ברעהו כי על ידי שיתבטל השלום ולא ישמעו לקול המורים הת"ח יתחדשו ג"כ הגזירות וכמ"ש גם כן באיכה ד' פני ד' חלקם שנפרדו הלבבות לא יוסיף להביטם והגורם לזה הוא מפני שפני כהנים לא נשאו וגו' ומסיים בנחמה ועתה לא כימים הראשונים וגו' כי זרע השלום הגפן תתן פרי' וגו' והייתם ברכה אל תיראו תחזקנה ידיכם כמובן אשר מרוב הצרות והגזירות שיתחדשו כפי ייעודי חז"ל יש לחוש לרפיון האמונה ח"ו וצריכין חיזוק לבטוח בשם ד' ובדברי הנביאים אשר בנפלם לא תוסיף אז קום בתולת ישראל וכמ"ש בתהלים ע"א אשר הראיתני צרות רבות ורעות מזה ידעתי שתשוב תחייני ומתהומות הארץ אשר הנני נשקע כמו בתהום מזה אדע כי תשוב תעלני וכמ"ש בילקוט תהלים על פסוק יענך ד' ביום צרה משל לאב ובן שהלכו בדרך נתייגע הבן א"ל האב כשתראה ביה"ק תדע שהגענו לעיר כן אמר הנביא כשיתרבו הצרות עליכם תדעו שגאולה קרובה שנאמר יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב:
**(הג"ה עיין ברכות ס"ד ע"א מ"ש אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק מכאן לבעל הקורה שיכנס בעבי' של קורה ביאור הדברים כפשוטן נראה עפימ"ש המפרשים בענין מספר הי"ב שבטים איך שמספר הי"ב הוא דבר הכרחי כדי שיהי' נערכים לי"ב מזלות עיין אפיק"י ח"א ד' נהרות איתן מ"ש בשם השר דון מהרא"י פ' וישב שזהו טעם החרדה הגדולה שחרדו כל ישראל בפלגש בגבעה ויבכו ויאמרו למה ד' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד ומפני זה הי' צער יעקב כ"כ גדול בהפקד יוסף מתוך בניו יעיי"ש מש"כ מהמדרש תנחומא פ וישב ד"א אמר יעקב הרי נפרצה ברית השבטים כמה יגיעות יגעתי להעמיד י"ב כו' כנגד י"ב מזלות וכו' י"ב אבנים באפוד וכו' עיי"ש מ"ש לפרש עפי"ז מ"ש ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם שמשו"ה לא צוה את התורה רק לנו ולא הקדים ליתנה להאבות וכו' משום שא"א לקבוע דירתו יתברך אצל ישראל זולת בהתאסף ראשי העם היינו ההתחלת הכוללות הם האבות וכו' יחד שבטי ישראל ר"ל גם בהתאסף י"ב השבטים איש לא נעדר ולזה נמשכה גם נתינת התורה עד זמן התאסף כל המציאות השלמה עיי"ש ופירשתי בזה גם מ"ש בקרא שם אח"ז יחי ראובן ואל ימות כפירש"י שם שלא יזכר לו מעשה בלהה ומוסיף לומר ויהי מתיו מספר שמזה מוכיח דע"כ לא יחשוב ד' לו עון וכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שהרי נמנה הוא במספר הי"ב שבטים המוכרח לקבלת התורה וכנ"ל ועיין ילקוט בראשית רמז קמ"ג אמר יעקב הלא נפרצה ברית השבטים כמה יגיעות יגעתי להעמיד י"ב שבטים כל מעשיו של הקב"ה כנגד י"ב וכו' ופירשו בזה המפרשים ז"ל מ"ש בסנהדרין י"ט במ"ש בישעי' כט כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וכי היכן מצינו ליעקב שפדה את אברהם אר"י אמר רב שפדאו מצער גידול בנים והיינו דכתיב לא עתה יבוש יעקב מאביו ולא עתה פניו יחורו מאבי אביו עיי"ש והענין הוא משום שמאז כרת הקב"ה ברית את אברהם הי' נצרך שיוליד י"ב שבטים וכמ"ש גם בב"ר פכ"ד זה ספר תולדות)**
והנה נוסיף עוד דברים בזה דהנה הסיבה הגורמת למחלוקת בין הת"ח עצמן הוא כמ"ש חז"ל שם בסנהדרין ד' פ"ח ע"ב משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות והיינו שע"י שגברה עליהם השכחה ושכחו איך קבלו מרבותיהן נחלקו בדיעותיה' ומשו"ה לא הי' בידם היכולת הרבות שלום בעולם והאריך בזה בצל"ח שלהי מ' ברכות עפ"י דרכו בענין שהשכחה באה להם ע"י שלא ברכו בתורה תחלה ומפרש שם עפי"ז גם מ"ש במ' ע"ז ד' י"ט שבתחלה נקראת תורת ד' ואח"כ תורתו דהיינו שקודם הברכה היא תורת ד' ולאחר הברכה נעשית שלו ושוב אינו משכחה כמ"ש חז"ל במ' נדרים ד' ל"א שהי' מרע"ה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה **(הג"ה עיין בס' אמת ליעקב להגאון בעל נתה"מ מ"ש בחי' למ' ברכות ספ"ק עוד כונה אחרת במ"ש מעיקרא תורת ד' ובסוף נקראת תורתו עפימ"ש הר"ן בדרשותיו בהא דרבה בר נחמני שהקב"ה אמר טהור וכל מתיבתא דרקיע אמרו טמא שהוקשה לו אחר שהשיגו מד' ית"ש שמטהר איך אמרו הם טמא וכתב בישובו שאחר שהכרעת התורה נמסרה לישראל עפ"י שכלם אם שכל האנושי יגזור היפוך האמת כן יקומם והיינו שהתורה ניתנה לנו במתנה כפי הכרעת שכלנו אחר שלומד בה עיי"ש ויומתק ביותר לפי"ד הצל"ח הנ"ל שהסגולה הזאת הוא רק לאחר הברכה כמ"ש לקמן בע"ה שקונה את התורה ע"י השבח שמשביח אותה] שעי"ז זוכה בה להיות כשלו וכמ"ש בריש כיצד מברכין ברומיא דקראי לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם דכאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה עיי"ש ועיין ג"כ בהקדמת קצוה"ח מ"ש לדייק מאי דאמרינן בבה"ת אשר נתן לנו תורת אמת לפי"ד הר"ן ז"ל הנ"ל שיהי' האמת אתנו וחיי עולם נטע בתוכינו לפימ"ש הר"ן שם שבסגולת כח המצוה הזאת אשר אנחנו שומעים לדברי החכמים יש בה כח להחיות גם אם אינם מכונים האמת והיינו שמתוכינו יפרה וירבה חיי עולם עיי"ש. ומדוייק מאוד מה שבברכה הראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו ורק אחר שבירך כבר וזכה בה להיות כשלו אני מברכין ונתן לנו תורת אמת וכו' וכנ"ל ודו"ק כי הרבה יש להאריך בזה ואכ"מ:)** [ודכירנא אשר ראיתי באיזה ספר מש"כ בטעמא דמילתא משום דנותן בעין יפה נותן ודו"ק] **(אדם ראוי הי' אדה"ר להוליד י"ב בנים וכו' ז"ה בגימטרא י"ב והיינו דכתיב ס"פ לך ולישמעאל שמעתיך וגו' שנים עשר נשיאים יוליד הינו שבאמת גם הוא יוליד שנים עשר במספר אבל לא באלה חפצתי ורק את בריתי אקים את יצחק עיין ילקוט חבקוק ג' עה"פ שבועות מטות אומר סלה וז"ל כתיב כל אלה בני יעקב שנים עשר וכי ישמעאל אינו מעמיד שנים עשר אלא אותן נשיאים כמד"א נשיאים ורוח וגשם אין ברם הכא מטות עיי"ש ועיין מ"ר תולדות פ' ס"ג ר"ה אמר אם כך אני עתידה להעמיד י"ב שבטים הלואי לא עברתי מנין ז"ה תני בשם ר"נ ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים וכו' עיי"ש. הרי שכולם היו ראוים להוליד מספר הי"ב רק הלא אמרו בשבת קמ"ז שעד יעקב אבינו לא פסקה זוהמא מאבותינו ולכן הוליד יעקב הי"ב שבטים שאין בהם שום דופי ונמצא שיעקב נטל ע"ע צער הגידול בנים בחשבון זה שכולם יהי' צדיקים ויתקיים הברית עמהם אבל באם ירעו מעשיהם חלילה ויתבטל הברית א"כ לחלם יגע א"ע ויט שכמו לסבול כ"כ מגידול הבנים וז"ש אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב מאביו ולא עתה פניו יחורו מאבי אביו מה שפדה אותם מצער גידול בנים באשר יהי' צדיקים כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו' וטוב עשה מה שקיבל ע"ע לגדל את כולם וז"נ:
והיינו דקאמר שם בברכות ס"ד במ"ש ישגבך שם אלקי יעקב. אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק מכאן לבעל הקורה שיכנס בעובי' של קורה. כמובן אשר אם ישאו הרבה בני אדם את הקורה הכבידה. הנה דרך כאו"א מן הנושאים להשתמט ולבחור לעצמו את המקום הדק למען לא יכבד עליו המשא על חלקו וממילא נשאר המקום העב על הבעל קורה בעצמו אשר הוא הוא המחויב לסבול כל המשא הזה ע"ע וכן גם כאן משו"ה הוא דקאמר יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב שלפי שקיבל עליו את כל הצער הזה מגידולם ירבה להשתדל בעזרתם ויבקש עליהם רחמים כמובן. ועיין נמי מד"ר איכה בקרא ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב ארשב"ל כשהפורעניות באה אין מרגיש בה אלא יעקב מ"ט ויבער ביעקב כאש להבה וכשהטובה באה אין מרגיש בה אלא יעקב הה"ד יגל יעקב ישמח ישראל והיינו כדברינו ויש להאריך עוד וקצרתי:
אמנם לא אמנע מלהעתיק מה ששמעתי ממחותני הגאון הג' כקש"ת מ' ר' בנציון שליט"א הגאבד"ק בילסק מה שאמר דבר נחמד עפ"י המדרש הנ"ל לפרש מ"ש בפיוטי ר"ה ויוהכ"פ באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט וכו'. דהנה ידוע דחטא הוא שוגג ועון מזיד ופשע אלו המורדים היינו להכעיס ועל החטא ועון הנה אפשר שילמדו עליו זכות מה שיצרו התגבר עליו וכיו"ב. אבל על הפשע להכעיס איזה לימוד זכות יש להמליץ עליו לכאורה. אמנם י"ל דמ"מ אפשר למליצי יושר לזכותו עפ"י מ"ש המפרשים בביאור קרא דהצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול. דהיינו שבשעה שמענישין את האדם מלמעלה מחשבין גם צער כל אוהבי הנידון והקרובים אליו אשר כמובן גם הם מצטערים ע"י עונשו ולבני ביתו והסמוכים על שלחנו הלא נוגע גם למחייתם ולפרנסתם. וע"כ להמתין במשפטו ועונשו עד שלכולם יגיע להם צערם והיזקם לכאו"א כפי החשבון וזהו אל אמונה לגבי הנידון ואין עול לעומת הקרובים אליו. [עיין ירמי' ל"ב גדל העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם היינו שמחשב גם חשבון מידת צערם בשעה שבא לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ודו"ק. וכן פי' ג"כ מ"ש באיוב ל"ג אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו דלא כתיב להגיד עליו ישרו רק לאדם ישרו היינו לאיזה אדם אחר שיצטער בצערו אם נמצא מי שיגיד על אותו האדם ישרו שהוא זכאי ואינו מגיע לו הצער אז ויחוננו לזה הנידון ויאמר פדעהו וגו' מצאתי כופר] ולפי"ד המ"ר איכה הנ"ל שיש צער גם לאבינו יעקב בפורעניות בניו א"כ הא יש כאן לימוד זכות גדול לעולם גם על הפשעים והמרדים אשר ע"כ לפוטרו מן העונש בכדי שלא יצטער גם יעקב אבינו ע"ה וז"ש באין מליץ יושר מול מגיד פשע שלעומת הפשע הא אין מליץ יושר כלל לכאורה ע"ז אנו מבקשים כי תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. שהדבר הזה נוגע גם אליו וכיון שליעקב ודאי אינו מגיע שיצטער ח"ו ע"כ וצדקנו במשפט וכו' עכ"ד ודפח"ח:)** ומפרש נמי בזה מש"ש בנדרים ד' פ"א על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה דהיינו שאם היו מברכין בה"ת לא היו משכחין והיו מרבים שלום ולא היו נענשין אף אם היו חוטאין הרבה ע"ש. ואיהו בדידי' ואנן בדידן נלך לן בדרך אחרת כפי הדרוש לעניננו בע"ה:
פלג ב
הנה הגאון מהרי"א ז"ל בס' א"ה ושפה"נ דרוש כ"ג כתב לפרש מ"ש בתחלה נקראת תורת ד' ואח"כ תורתו עפ"י מש"כ הקצוה"ח סי' ש"ו ס"ק ב' דהא דאמרינן אומן קונה בש"כ לאו דוקא אומן אלא כל דבר שהוא מיפה אותו או מטעים את התבשיל קונה בהשבח וכמו שהוכיח מכתובות נ"ט קונם ש"ע לפיך כו' שמה יגרשנה וכו' ופירש"י שצריכה לטחון ולבשל והא כיון שהקמח הוא של הבעל והיא הא רשאה לבשל ולאפות א"כ במאי נאסר וע"כ דהוא משום שאומן קונה בש"כ עיי"ש וכמו כן מפרש נמי מ"ש דבתחלת לימודו נקראת תורת ד' ולבסוף נקראת תורתו משום שקונה אותה ע"י השבח שנותן טעם ומסביר הלכה עיי"ש מ"ש לפרש עפי"ז מ"ש בב"ב ט' גבי רב ששת דלא רצה למחול משום דס"ל בב"מ קי"ב דאין אומן קונה בש"כ ומשו"ה נמי הוא דקאמר רבא שם משמי' מאי דמדמה צדקה לשריון דהיינו שע"י הצטרפות הקליפות משתבח וקונה בשבח כלי ומ"מ לא רצה למחול עיי"ש:
[ועפי"ד ז"ל יומתק מאוד מ"ש בפר"ד ד' כ"ד בשם מהרימ"ט ז"ל ליישב משה"ק בסתירת הסוגיות קדושין ל"ג ומכות כ"ב אי כבוד הס"ת גדול יותר מכבוד הת"ח או איפכא [עיין ברכות ס"ג ב' ומה ארון וכו' המארח ת"ח וכו' לכ"ש ודו"ק]. ומחלק שם בין בעל שמועות דבי' אמרו שכבוד הס"ת גדול יותר ובגברא רבה שיודע לפרש את התורה ולשבחה בטעמה שפיר אמרו דהוא עדיף מס"ת עיי"ש ועפ"י הנ"ל א"ש דבטרם שקנה אותה כל כבודו הוא רק משום כבוד תורת ד' לכן לא עדיף מינה דהוא אתא מחמתה לא כן אחר שקנה אותה ונעשית שלו ע"י שהשביחה דאז נתעלה יותר ובי' אמרו הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ס"ת וכו':
ואולי י"ל עפי"ז נמי מ"ש בתענית ד' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא רתח בגויי' לפימ"ש רש"י שם דצורבא מיקרי בחור חריף ובימי נעוריו. וכמ"ש ג"כ בהקדמת בית אפרים ח' יו"ד לפרש מ"ש ביומא כ"ו ל"מ צורבא מרבנן דמורה אלא או דאתא משבט יששכר או משבט לוי דקאי ג"כ על הזוכה בילדותו להורות ומיישב שם עפי"ז משה"ק התוס' שם מה שהביאו קרא דיהודה מחוקקי דכתיב בתהלים ולא הביא מ"ש בתורה לא יסור שבט מיהודה. ומשום דהאי קרא דיהודה מחוקקי דרשו בסנהדרין ק"ד על דואג ואחיתופל שלא האריכו ימים עיי"ש ושם ד' ק"ו דלא זכו לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא וכמ"ש ביומא שם וכמו כן נדייק נמי בכאן מ"ש האי צורבא מרבנן דרתח. היינו בימי ילדותו שעדיין לא קנה את התורה ולא נעשית שלו לכן אין בידו למחול וכמ"ש בקידושין ל"ב דמאי דיכול למחול הוא משום שהתורה דילי' הוא, ורק בצורבא מרבנן הוא שי"ל דאורייתא רתח בגוי' שאין בידו למחול וקצרתי]:
אכן לענ"ד א"א לפרש דברי רבא כן שהרי רבא הוא דקאמר לה ואיהו לשיטתי' הא ס"ל בב"ק צ"ט ע"ב דלכו"ע ס"ל דאין אומן קונה בש"כ והאיך נימא מ"ש רבא דלבסוף נקראת תורתו משום דקנה לה ע"י השבח אשר ע"כ הנראה לפרש דברי רבא בפשיטות מ"ש כאן בתחלה כאן בסוף דהכונה הוא בתחלה היינו בשעה שלומד לעצמו ובסוף היינו אחר שזכה ללמד לאחרים וכמ"ש שם עוד בע"ז רבא רמי כתיב על גפי וכתיב על כסא בתחלה על גפי כו' ופירש"י שם בל"א בתחלה בלא תלמידים כמו אם בגפו יבוא ולשיטתי' קאמר רבא דדריש בנדרים נ"ה מאי דכתיב וממדבר מתנה כיון שעושה אדם א"ע כמדבר ניתנה לו התורה במתנה ופירשו שם הר"ן והרא"ש ז"ל דהיינו שמפקיר א"ע ללמוד לכל אז ניתנה לו במתנה ונעשית תורתו והוא משום שעדיין לא קנה אותה ע"י השבח ולשיטתי' דס"ל דאין אומן קונה בש"כ ורק ע"י מה שמלמדה לאחרים זוכה לכך וזה פשוט ונכון בע"ה ולפי המתבאר לעיל בשם הצל"ח ז"ל דאחר שכבר ניתנה לו התורה במתנה שוב אינו משכחה וכמ"ש גבי מרע"ה בהא דנדרים ל"ח א"כ גם לדברנו נאמן בפירושא דגמ' סנהדרין פ"ח שמשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן כו' ג"כ כנ"ל שדין גרמא להם שלא היה בכחם ללמדם לאחרים משום שלא שמשו כ"צ ולכן גברה השכחה כיון שעדיין לא קנו אותה ולכן לא הי' ג"כ בכחם להרבות השלום ומכיון שחטאו כבר הי' מקום שיחולו עליהם הגזירות הרבות מאחר שהופר ברית השלום וכנ"ל ויתפרש לפי"ז ג"כ מ"ש בשבת קל"ח ב' עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו' ואבדה חכמת חכמיו וגו' ושם קל"ט ע"א אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל כו' שמעו נא וגו' ראשיה בשוחד ישפטו כו' רשעים הן אלא שתלו בטחונם במי שאמר והי' העולם לפיכך מביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות וכו' עיי"ש וברי"ף שם מקשה הא כל הני ג' עבירות של שוחד חדא נינהו עיי"ש עוד הקשה במהרש"א בח"א יומא ט' ע"ב דשם מבואר דג' עבירות היו בידם היינו ע"ז ג"ע ש"ד ובשבת משמע דקאי רק על הני ג' דקחשיב בקרא מענין השוחד עיי"ש. ולדברינו י"ל דהא באמת אף שהי' בידם חטא ע"ז ג"ע ש"ד מ"מ הא כל זמן שהי' שלום ביניהם א"א הי לפורעניות לבוא עליהם וכנ"ל ורק משום דמה שהת"ח מרבים שלום בעולם ל"ש רק בדיינים כשרים הדנין דין אמת וכו' אבל מכיון שראשיה בשוחד ישפטו כו' היינו ששכחו את התורה ושפטו רק בשוחד וממילא לא נתקבלו דבריהם ולא נעשה שלום ביניהם ולכן נענשו על ג' עבירות שבידם וז"ש רשעים הן היינו מהג' עבירות האמירות שהי' בידם ורק שתלו בטחונם במי שאמר והי' העולם כמ"ש בב"ר פי"ב שבתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים כו' שותף מדה"ר למדה"ד שנאמר בדבר ד' שמים נעשו. הרי דבאמירה הי' מדה"ר וז"ש שתלו בטחונם במי שאמר והי' העולם היינו שסמכו א"ע על מדה"ר ואם הי' השלום שורר אצלם אז באמת הי' מתקיים ע"י מדה"ר רק מכיון שראשיה בשוחד ישפטו כו' ול"ה מרבים שלום בעולם לכן מביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שהי' בידם מהני חמורות ובאמת האי דשוחד לא חשיב אלא חדא רק דעי"ז נענשו על אינך עבירות החמורות וכנ"ל וקצרתי:
פלג ג
ונקדים עוד מעתה קושית הקצוה"ח סי' ש"ו ס"ק ד' בשם הפנ"י מ' גיטין ד' כ' במ"ש במתניתין הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חשו"ק הא למ"ד דאומן קונה בש"כ וקטן מיקני קני אקנוי לא מצא מקני והאיך יכול לגרש בו. ובקצוה"ח שם כתב לתרץ דהאומן אינו קונה בשבחו קנין גמור אלא מקצת קנין עד שיפרע ו דמיו ומכי פרע לו דמיו אפילו בע"כ תו לית לי' בשבחא כלום א"כ אפי' בחשו"ק יוכל לסלק דמי שכירות וא"צ דעתן עיי"ש. וראיתי בס' עי"ט סי' צ"ה בהג"ה שהשיג על הקצוה"ח בזה דעדיין לא הועיל כלום דהא סתמא קתני דכשרין ומי לא עסקינן שכותבין בחנם עיי"ש ובמכ"ת לא ראה אז כל דברי הקצוה"ח במש"כ שם תחלה להדיא דבאומן העושה בחנם דליכא שכירות ממילא לא קנה בשבחא כלום דהוי כאילו כבר נתקבל דמיו יעו"ש וא"כ מכותב בחנם מעיקרא לק"מ ורק מדקתני סתמא דמשמע נמי דכשר בכותב בשכר הוא שהקשה ושפיר מתרץ דנקנה לו ממילא ע"י שסילק לו שכרו גם בע"כ וז"ב:
ואדרבה מ"ש בעי"ט שם לתרץ קושיא זו דל"ש כאן הא דאומן קונה בש"כ משום דלא חזי רק להאי בעל לגרש בו זאת האשה שכתוב בגט זה ולא לאחר א"כ ליכא כלל שבחא ואדרבא קלקול הוי דמעיקרא הי' ראוי לכתוב כל מה דבעי' וכו' ואפילו למאן דמוקי מתניתין דהכל כשרין וכו' כר"מ דע"ח כרתי ומיירי ששיירו מקום התורף והחשו"ק לא כתבו אלא הטופס וכו' ובטופס ל"ב לשמה וא"כ הא חזי גם לאיש אחר לגרש בו מ"מ אחר שנכתב התורף אח"כ ממילא נפסד גם שבח הטופס דשוב ל"ח לגרש בו אשה אחרת דיהא התורף שלא לשמה וכו' יעו"ש הנה יש לתמוה ע"ז [לבד דמה שכתב דאי מתניתין ר"מ היא איירי ששייר מקום התורף הוא נגד הסוגיא דלר"מ כיון דס"ל ע"ח כרתי ול"ב כתיבה לשמה הרי גם בכתבו החשו"ק גם את התורף כשר ורק לר"א הוא דאמרו שם בסוגי' ד' כ"ג שמיירי בשייר מקום התורף יעו"ש בסוגיא] דאם כבר כתבו החשו"ק את הטופס וקנו אותו ע"י השבח כיון דעדיין חזי ג"כ למוכרו לאחר במה יצא אח"כ מרשותם ע"י שקלקל אותו והאיך רשאי הוא לקלקלו ובמה יקנה הוא אחר שיקלקלו ע"י כתיבת התורף וביותר תקשה דלדבריו אם יכתבו החשו"ק את הטופס לחוד אינו כשר וסתמא דמתניתין משמע ודאי דאם כתבו רק את הטופס מותר ג"כ לכתחלה לכתוב עליו אח"כ את התורף והדר קשיא הא כבר נעשה שלהם וא"א לגרש בתורף לחוד בלא טופס. וטפי תקשה למש"כ בקצוה"ח שם בשם שו"ת מהר"ש הלוי לפרש דאומן קונה גם עצם החפץ ע"י השבח עיי"ש א"כ הא נקנה להם גוף הנייר וע' ג"כ במפרשי הים ב"ק צ"ט אות ט"ו שהוכיחו דגם הרא"ש ע"כ ס"ל כן ומתרצו בזה משה"ק על שו"ת הרא"ש שכתב גבי צייר דבצבע ל"ש הא דאומן קונה בש"כ משום דחזותא לאו מילתא היא ובקצוה"ח שם הביא משה"ק עליו מן הסוגיא דב"ק להיפוך דגם בנותן צמר לצבע אמרו שם דאי הסממנין של האומן שפיר קונה בש"כ ומפרשים כונת הרא"ש דבצבע אינו קונה רק את השבח כלפי מה דבכ"מ קונה גם עצם הכלי ע"י השבח עיי"ש ולפי"ז הא עצם הנייר של הטופס נקנה להחשו"ק והאיך אפשר לגרש בו:
אמנם גם על הקצ"ח יש לתמוה מ"ש לתרץ קושית הפנ"י במה שחידש דאם מסלק להן שכרן אפי' בע"כ נעשה שלו ובחנם בודאי דאין האומן קונה בש"כ ולמה לא דחה תחלה ראיית הפנ"י מש"ש להוכיח מן הסוגיא דגיטין שם דגם בעושה בחנם ע"כ אמרינן ג"כ דאומן קונה בש"כ שהרי בגמ' שם מייתי הש"ס לפשוט האי איבעיא דטבלא מההיא מתני' דעדיות בהאי זקן אחד שהי' מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו וכו'. וקשה דילמא מיירי שכתב **(הג"ה עיי"ש בתוד"ה וכותב משה"ק מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראי' ואפי' במלוה ע"פ הי' גובה וכו' אי לא משום דאין לה קול ותי' בדוחק דמסתמא כיון שהי' מלוה לכל בני העיר גם הם היו נותנים לו במתנה וכו' דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר וכו' יעו"ש והטיב אשר דיבר בזה בהפלאה כתובות ק"ב תוד"ה כתנאי וז"ל ונראה דדברי התו' שם בגיטין הוא אליבא דמאן דאמר דשיעבודא דאורייתא אבל למ"ד של"ד א"כ עיקר השיעבוד הוא ע"י השטר אך נראה דאף למ"ד ש"ד אף במלוה ע"פ מ"מ הא קיי"ל דבקנין קרקע דמה"ת נקנה בכסף אפי"ה במקום שכותבין שטר לא סמכא דעתי' ואינו נקנה עד שיכתוב את השטר א"כ כ"ש בהלואה דלא סמכא דעתי' בשיעבוד הנכסים עד שיכתוב את השטר ולא קנה השיעבוד עד שיכתוב לו תדע וכו' והיינו משום דבמקום שכותבין את השטר עיקר סמיכות השיעבוד על השטר וכו' וא"כ שפיר מקשה בגיטין מההיא דזקן אחד שהי' מלוה לכל בני הכפר דבעינן ספר המקנה דהא עיקר שיעבוד הוא בשטר עכ"ד יעו"ש והנה מש"כ דהתוס' שם בגיטין לא כתבו כן אלא למ"ד דשיעבודא דאורייתא לכאורה, א"א לומר כן שהרי אביי הוא דקמקשה מההוא דזקן אחד והתוס' בעצמם שם בגיטין ד' נ' ע"א ד"ה כיון כתבו להדיא דאביי ע"כ ס"ל שיעבודא לאו דאוריתא יעו"ש [ואולי י"ל דמפרש דהתוס' בגיטין ך' הנ"ל קאי לפי תירוצם השני שם בגיטין ד' נ' ע"א עיי"ש ודו"ק.] וכבר כתבנו במק"א לדחות ד' הקצוה"ח מ"ש להשיג ע"ד התוס' הנ"ל בסי' ל"ט סק"א ומסיק שם דאביי ס"ל שיעבודא דאורייתא עיי"ש ואין דבריו מוכרחים ומבואר אצלינו באורך שלהי ב"ב עיי"ש ולא עוד אלא שהקצוה"ח ז"ל סותר בזה ד"ע שבסי' ג' ס"ק א' מוכיח היפוך דאביי ע"כ ס"ל של"ד עיי"ש ושם יבואר בע"ה הכל בארוכה ומשמע ודאי לפי"ז דהתוס' ס"ל דאף דס"ל לאביי של"ד מ"מ מדרבנן מיהת חייל השיעבוד מאיליו גם בלא השטר וכמו שמשתעבד מה"ת מאיליו ע"י ההלואה למ"ד ש"ד דודאי דוחק הוא לומר דעיקר קושית התוס' הוא ממ"ש רבא לאביי שם ומאי קושיא דילמא זקן שאני דידע לאקנויי. ורבא הא ס"ל ש"ד לפי"ד התוס' שם בגיטין נ' ע"א הנ"ל דהא שפיר י"ל דרבא לדבריו דאביי הוא דקאמר לה וכמ"ש ג"כ בפנ"י שם לפימ"ש לתרץ קושית התוס' הנ"ל דאביי לשיטתי' פשיט לה שפיר משום דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ומשעת ההלואה נשתעבדו הנכסים להמלוה אף שעדיין לא לוה וע"כ דהוא מדין חייב אני לך מנה בשטר וכו' והדר הו"ל שטר מקנה וכו' ורבא לדברי אביי הוא דקאמר לה עיי"ש וי"ל בדבריו וקצרתי וטפי נראה לקיים תי' השני שבפנ"י שם דפשיט שפיר משטרי הלואה מדמהני לענין דאקני עיי"ש וכ"כ י"ל דמהני ג"כ השטר לענין אם מפרש לו השיעבוד לגבות מעידית כמ"ש בגיטין נ' הנ"ל דזה ג"כ אינו משתעבד רק ע"י השטר ודו"ק:
ומ"ש עוד בהפלאה ז"ל דגם למ"ד ש"ד ל"ק השיעבוד עד שיכתוב לו כמו במכר באתרא דכותבין שטרא הנה לכאורה הא גם שם אמרינן דבשטר ראי' אם כתב לו את השטר נגמר המקח למפרע ע"י הכסף וכמ"ש בב"י חו"מ סי' ק"צ אות ח' בשם הר"ן בקידושין שם וכ"כ גם הכא נימא דיחול השיעבוד למפרע ע"י הכסף שהלוה לו אחר שכתב לו השטר לראי' אמנם אזיל לשיטתו שכתב במקנה קידושין כ"ו דמלשון השו"ע חו"מ סי' ק"צ ס"ז וחי"ת משמע דאין הקנין אלא בשעת כתיבת השטר ולא למפרע עיי"ש אבל כפיה"נ אישתמיט מיני' לפי שעה דברי הב"י הנ"ל שכתב להדיא איפכא וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי מפני שנראה עיקר לתרץ קושית התוס' כמ"ש לעיל:
על קלף שלהם ולא הי' נוטל שכר כתיבה אלא בחנם שכן נראה באמת וא"כ לא הי' צריך כלל לאקנויי אע"כ דאפילו בכה"ג שעושה בחנם אפי"ה יש לו חלק ממילא ע"י הכתיבה וכמ"ד אומן קונה בש"כ ומשו"ה לא מיקרי ספר המקנה עיי"ש וע' ג"כ בדורל"צ ד' ח' שקלסי' לדבריו דהיינו רבותא דמעשה דהאי זקן דאף שקנה בשבח הכתיבה אעפי"כ מיקרי ספר המקנה ומה יענה הקצוה"ח לראי' זו שאין לה תשובה לכאורה ומוכח מכאן להדיא דגם בכותב בחנם אמרינן דאומן קונה בש"כ דאל"ה לא פריך מידי מעובדא דההוא זקן וכנ"ל וצ"ע:
וכמו כן תמה אני ג"כ על בעל תורת גיטין שכתב בסי' ק"ך ס"ק ו' לדחות דברי הג"פ דס"ל באם נתן הבעל הקלף והדיו רק שגזל להסופר שכר הכתיבה דאם אומן קונה בש"כ הגט פסול והשיג עליו שם בתו"ג ממ"ש הרשב"א ב"ק צ"ט בשם הראב"ד וכן מוכח מן הסוגי' דבסממנין של בעה"ב ל"ש דאומן קונה ע"י מעשי ידיו ואגר ידי' הוא דקשקיל ול"ד לאם נתן לו עצים ועשה מהן כלים דל"צ לסממנים רק לאומנתו זהו סממנים שלו וה"נ הא הדיו של בעה"ב עביד להשבח והסופר אגר ידי' קשקיל עיי"ש וסבור הייתי לתרץ עפ"י דבריו ז"ל קושית הפנ"י והקצוה"ח ז"ל דל"ש גבי חשו"ק שיקנו את הגט ע"י מלאכתם אם הדיו הוא ג"כ של בעה"ב וכנ"ל וכן ראיתי אח"כ בספרו נתה"מ סי' ש"ו סס"ק ג' שבאמת כתב לתרץ כן קושיתם הנ"ל עפי"ד הרשב"א הנ"ל אבל מה מאוד אתפלא על גאון תורתו מה יענה על האי סוגיא דגיטין שמוכח מהא דזקן דע"כ גם בכה"ג אמרינן דאומן קונה בש"כ דאל"ה הא לא פשיט מידי די"ל שהזקן כתב על הקלף ודיו שלהם ולכן לא קנה בש"כ וע"כ מוכח דבאמת קונה הסופר את השטר ע"י כתיבתו לחוד ג"כ וכן בדין דל"ד כלל להא דסממנין שהסממנין הא הם בעצמם עושים את השבח בבואם על הצמר והצבע רק מעשה קוף בעלמא הוא דקעביד וכמ"ש כן שם בסוגי' דב"ק ד' ק"א דצבע קוף לכן שפיר אמרו בי' דרק אגר ידי' קשקיל ולא קני בש"כ בכה"ג אבל כאן הלא הדיו בעצמם הא אינם עושים את האותיות וצריך לזה מעשה אומן ומה לי עושה שירין נזמים מזהב וכסף או עושה אותיות מן הדיו ומה זה דמיון להא דסממנין שעיקר הפעולה נעשה ע"י הסממנין גם אם נפלו מעצמן על הצמר וז"פ וברור בע"ה:
וקושית הפנ"י מעתה חזקה מאוד לכאורה ואף גם זאת מ"ש בפנ"י שם להקשות על ר"ת ז"ל בתוס' גיטין ד' כ"ב שמפרש דהסוגיא שם ד' כ' במ"ש יכילנא למיפסל לכולהו גיטי כו' לא איירי מטעם שליחות דא"כ תיקשי מכתבו חשו"ק והקשה דליקשי איהו לנפשי' אף למאי דמפרש הסוגיא דאקרא דונתן סמיך אכתי אמאי מכשרינן בכתבו חשו"ק הא קנו ע"י שבחן ולא מצי לאקנוי לבעל אע"כ דאיירי בכתבו הטופס לחוד או בתורף ואליבא דר"מ דלא בעי כתיבה לשמה וכו' עיי"ש. ותמה אקרא דעד כאן לא ירוח לן אם נוקמי בכתבו רק הטופס לחוד אלא לגבי חסרון השליחות וכה"ג דבזה ל"ב שליחות בטופס וכן בתורף ואליבא דר"מ דגם מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר אבל לגבי האי דינא דבעינן שיהי' הגט של הבעל מה יועיל לן אם נוקים כאן דמיירי שלא כתבו רק את הטופס לחוד, דמ"מ הא הטופס אינו שלו שהרי החשו"ק קנו אותו ואין בידם להקנותו להבעל וכ"ש בתורף אליבא דר"מ דבמאי מיגרשה כיון שכל הגט אינו שלו ואליבא דר"מ הא לעולם איכא שבחא שהרי אפשר הוא למכרו ג"כ לאחרים ששמו כשמו וכו' להתגרש בו וקנו החשו"ק ע"י השבח ואינו של הבעל וכן גם בטופס לחוך אליבא דרבנן הא עדיין חזי לכו"ע והוי שבח גמור וקנו אותו החשו"ק והאיך מצי לגרש בו וצ"ע:
פלג ד
ובהיותי בזה מצאתי להעיר עוד דהנה ידוע מה דפליגי הראשונים ז"ל באה"ע סי' ק"כ שהטור שם כתב בשם הרא"ש ז"ל שצריך דוקא שהסופר יקנה את הנייר והדיו להבעל קודם כתיבת הגט וכפי' הב"י שם דבעינן וכתב שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל ומשמע דאפילו בדיעבד פסול.
אמנם פליגי בזה אינך הראשונים ז"ל וס"ל דאינו צריך גם הביאו ראי' ממי שהי' מושלך בבור וכו' הרי דא"צ הקנאה כלל וכתבו לדחות גם זה דאפשר שבאמת איירי שהקנו לו את הנייר וכו' ע"י אחר עיין בדבריהם מ"ש בזה והנה בחי' הרי"מ ז"ל על אה"ע סי' הנ"ל הקשה על שי' הרא"ש ז"ל ממ"ש בריש זבחים להוכיח דבגירושין סתמא לאו לשמה מהכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' הרי דסתמא פסול ולפי"ז הא י"ל דה"ט דמשום דאין הנייר של הבעל בשעת כתיבה דהא א"י מי יגרש בו שידע להקנות לו בשעת כתיבה ולפיכך צריך שיניח מקום התורף כדי שיקנה לו אח"כ קודם כתיבת התורף דאף אם יקנה לו ע"י אחר לאותו שיבוא לגרש בו אח"כ ג"כ ל"מ משום דא"ב וכמ"ש הרמב"ן ז"ל גבי משעבדנא לכל מי שיוציאנו דאי א"ב לא משתעבד עיי"ש מ"ש לתרץ עפימ"ש להוכיח לכאורה מן הקרא דלא בעינן שיקנהו להבעל קודם הכתיבה לפימ"ש התו' דוכתב דקרא קאי על הסופר א"כ להפוסקים דס"ל אומן קונה בש"כ הא יש להסופר זכות בגוף הגט וצריך שיקנה אח"כ להבעל קודם הנתינה שיהי' של הבעל לגמרי הרי דגלי קרא דל"ב שיהי' של הבעל קודם הכתיבה דהא אף אם הנייר הוא של הבעל מ"מ הא יש לו גם להסופר חלק בו ומ"מ גלי קרא דמהני מה שנעשה שלו בשעת הנתינה ושוב אין חילוק ומהני גם כשכל הנייר נעשה שלו קודם הנתינה אמנם כתב שם לדחות דל"ש בזה אומן קונה בש"כ עפימ"ש התוס' ב"ק ע"א לחלק דבשורף שט"ח חייב והוי גורל"מ משום ששוה לכל העולם למכור ל"כ בנגמר דינו בבית שומר דל"ה ממון רק לההוא גברא לחוד עיי"ש וא"כ י"ל דבשטרות ל"ש כלל לומר אומן קונה בש"כ דל"ד למשביח חפץ שגופו ממון ושטר הא לא הוי רק גורם לממון ואי לאו כממון דמי א"כ מה זכות יש לו בגוף השטר רק מ"מ הל שוה ממון לכל העולם דאפשר במכירה וכנ"ל ל"כ בגם דל"ח רק להאי גברא וכו' וממילא ל"ק הסופר ואין להוכיח שוב מקרא דוכתב שא"צ שיהי' הנייר של הבעל קודם הכתיבה דאפשר דקרא מיירי בשהנייר והדיו כו' הוא של הבעל והסופר הא לא קנה בגוף הגט וא"צ להקנות הא מיהת ז"א רק לדידן דמסתמא לאו לשמה וכשנכתב לשם זה, א"ר לאחר לגרש בו אבל למאי דס"ד בזבחים שם דגם סתמא לשמה קאי א"כ בטופסי גיטין הי' כשר לכל מי ששמו כשמו וכו' ואפשר במכירה ושפיר קונה הסופר בש"כ ודמי לשאר שטרות דבכה"ג אמרינן גורל"מ כממון דחי ושוב מוכח מקרא דוכתב דל"ב שיהי' של הבעל בשעת הכתיבה וסגי בהקנאה שלאח"כ וממילא מיושב הקושיא מריש זבחים דא"ל דסתמא כשר רק הטעם בהא דטופסי גיטין משום שצריך להקנות להבעל קודם הכתיבה דז"א דאי סתמא כשר א"כ שוה למכור ויש כאן שבח וחשיב ממון והסופר קונה בש"כ ומוכח דא"צ שיהי' של הבעל בשעת הכתיבה כלל עכ"ל והעתקתי הכל כי נעמו מאוד ודפח"ח:
ונבוא מעתה לדון בדבריו ז"ל דלכאורה יתיישב עפי"ד קושית הקצוה"ח והפנ"י בהא דחשו"ק דא"ל בהו שיקנה בשבח הכלי משום שא"ר למכירה ול"ח ממון וכנ"ל ומה מאוד ירוח לי ליישב ג"כ קושית הפנ"י מהא דזקן הנ"ל שהוכיח מן הסוגיא דע"כ מיירי מדין אומן קונה בש"כ ותיקשי על ר"ת ז"ל דהא גם בגט יקנה החשו"ק וכנ"ל ולפי"ז י"ל דשאני התם בשטרות כיון דאפשר במכירה לכל אדם לכן הוי כממון ושפיר אמרינן בי' דאומן קונה בש"כ אבל בגט ל"ה כממון ולא קנו החשו"ק כלל וכנ"ל ולפלא שלא הביא ד' הפנ"י והקצוה"ח הנ"ל משה"ק במתני' דחשו"ק אי נימא גם בגט אומן קונה בש"כ] אמנם לא נהירין דבריו במ"ש לדון דבגט ל"ש אומן קונה בש"כ משום דל"ח ממון ובכל שטרי דעלמא ה"ט דאמרינן קונה בש"כ משום דישנן במכירה והוי כממון גמור וכמ"ש כן התוס' לחלק בב"ק ע"א דז"א שהרי התוס' לא כתבו כן רק אליבא דמאן דס"ל דבר הגורל"מ כממון דמי ואליבא דידי' הוא שכתבו לחלק דבשור הנסקל שנגמר דינו בבית שומר י"ל מ"מ דמודה דלאו כממון דמי ומשום דל"ח לכו"ע רק לההוא גברא אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דדבר הגורם לממון לאו כמ"ד וגם אם הוי שוה ממון לכו"ע כמו שטרות הרי חזינן דגם בכי הא גוונא אין גופו ממון והשורף שטר דחייב הא אינו אלא משום דינא דגרמי א"כ לפי סברתו הא ל"ש כלל גבי שטר לומר שיקנה האומן הסופר בש"כ כיון שלא השביח חפץ שגופו ממון ול"ד לכל אומן שמשביח חפץ ששוה בעצמו ממון ואין סברא כלל לחלק לדידן בין גט לשטר מטעמא דידי' שכתב דבכל שטר הוי כממון ומכיון דמוכחינן מהא דזקן דגם בשטר אמרינן דאומן קונה בש"כ א"כ גם בגט הו"ל למימר כן והדר קשיא כנ"ל:
גם בעיקר הוכחתו מהאי קרא דוכתב אי קאי על הסופר הרי דל"ב שיהי' קנוי להבעל בשעת כתיבה יש לדון לפימ"ש הקצוה"ח שם דבכותב בחנם ל"ש הא דאומן קונה בש"כ א"כ אין להוכיח כלל מן הקרא די"ל דקרא איירי בכותב הסופר בחנם דל"ק כלל או במתנה בפירוש שלא יקנה את הנייר וכמ"ש ג"כ במקנה קידושין מ"ח ע"א תוד"ה דכו"ע דבכי ה"ג אינו קונה וכן מסתבר לכאורה אמנם צע"ק מהא דבב"ק צ"ט פריך ואי ס"ד אומן קונה בש"כ אמאי עובר משום בל תלין ודחיק לשנויי שם ולמה לא משני דאיירי בכה"ג ועיין:
אמנם פשיטא לי דבלא התנה שלא לקנות ודאי קונה האומן בסתמא ואף בלא כונת קנין ושלא כמ"ש בס' יה"מ פ"ג מה"ג לתרץ קושית הפנ"י הנ"ל דקטן אינו קונה בלא דעת אחרת מקנה דז"א כיון דל"ב כונת קנין כלל וקני מאיליו ע"י השבח ששיבח במעשיו וז"ב ופשוט:
שבתי וראיתי דיש לדחות עיקר הוכחתו שהוכיח מהקרא דוכתב אי נימא דאומן קונה בש"כ וכו' דהא התם בסוגיא בזבחים רבא הוא דקאמר לה להוכיח מהני מתניתין דסתמא לאו לגירושין ורבא לשיטתו הא ס"ל, בב"ק צ"ט ע"ב דלכו"ע ס"ל דאין אומן קונה בש"כ ואליבא דידי' הא אין להוכיח כלל מן הקרא לפי"ז וקצרתי:
ואחר שדחינו תי' הגרי"מ הנ"ל על קושיתו מהא דזבחים ע"כ עלינו לקיים מש"ש לעיל מזה לתרץ קושיתו זאת דלהפוסקים דבעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב דקרא אבעל אז שייך טעם הב"י דוכתב משמע שכל הכתיבה תהי' שלו אבל להפוסקים דס"ל דל"ב שליחות בכתיבה וכתב קאי אסופר א"כ הא ל"ש כלל טעם הב"י דהא ל"ק כלל אבעל ושם בזבחים ע"כ ס"ל בהס"ד דל"ב שליחות כלל בכתיבה וכמ"ש הרשב"א והרא"ש דאל"ה לא הוי דייק כלל וכיון דל"ב שליחות ממילא ל"ב ג"כ שיהי' שלו בשעת כתיבה כלל משא"כ לדידן יעו"ש וזה נכון מאוד ואתפלא בזה על מש"כ הפנ"י שם בגיטין ך' לפרש הסוגיא גם להני דס"ל דל"ב כלל שליחות בגט אלא מפרש שם מילתא דרבא דלאו אונתן קאי רק דוכתב משמע שצריך שיהי' שלו וכמ"ש הב"י לדייק לשון הרא"ש בסה"ג ומשו"ה א"א לומר כלל דאיהי אקניתה לי' דאכתי במאי זכה בשעת כתיבה לכך הוצרך רבא לומר דאקנויי אקני לי' רבנן פירוש המעות וא"כ נקנה לו המעות תיכף בשעת הכתיבה עיי"ש מ"ש שזה נכון מאוד ואנכי לא אבין דלכאורה אחז את החבל בשני ראשין דהא אי נימא דל"ב שליחות בכתיבת הגט וכתב בקרא ל"ק כלל על הבעל רק על הסופר א"כ א"א כלל לדייק האי וכתב לומר דבעינן שיהי' של הבעל משעת כתיבה דעד כאן ל"כ כן הרא"ש ז"ל אלא לדידן דבעינן נמי שליחות בכתיבה ומפרשינן האי וכתב דקאי על הבעל וכנ"ל וד' הפנ"י הנ"ל צע"ק בזה ודו"ק כי קצרתי:
אמנם הי' נראה לתרץ מה שהקשינו על הנתה"מ והרי"מ הנ"ל דמהאי סוגיא דזקן מוכח דגם בשטר אמרינן דאומן קונה בש"כ ונימא דלא כהפנ"י שמפרש דרק מכח הא דאומן קונה בש"כ הוא דפריך רק די"ל דס"ל לאביי דע"כ מיירי שהי' כותב את השטרות על נייר ודיו שלו ומשמע לי' כן ממאי דתני תנא שבא מעשה לפני חכמים והכשירוהו ואי בנייר ודיו שלהם א"כ אין כאן שום סברא כלל למיפסלי' לדברי האחרונים ז"ל הנ"ל משום דל"ש לומר כלל בזה הא דאומן קונה בש"כ אי מטעמ' דהנתה"מ דעיקר השבח הוא מן הדיו והסופר אגר ידי' הוא דקשקיל או כמ"ש בחי' רי"מ דהוי רק כמו גורל"מ ולאו כממון דמי וע"כ דמיירי בשהי' הנייר והדיו של הזקן הרי דידע לאקנויי וכן אפשר. נמי להוכיח דע"כ אין לפרש כלל הסוגיא דפריך מכח הא דאומן קונה בש"כ שהרי רבא הוא דדחי לה דילמא זקן שאני דידע לאקנויי ורבא לשיטתי' הא ס"ל דאין אומן קונה בש"כ כלל א"כ מעיקרא לק"מ מההיא דזקן לדידי'. אע"כ דפריך מכח מה דפשיטא לי' דאיירי שכתב ג"כ על הקלף ודיו שלו וכנ"ל ודו"ק:
ולפי"ז הי' אפשר נמי לתרץ בפשיטות שיטת ר"ת ממשה"ק עליו הפנ"י ז"ל למ"ש לפרש סוגיא דגיטין כ' יכילנא למיפסל לכולי גיטא כו' דלאו מטעם שליחות פריך דא"כ תיקשי מכתבו חשו"ק ליקשי איהו לנפשי' דעדיין יקשה אף למ"ש דאקרא דונתן סמיך הא חשו"ק קנו להגט מדין אומן וכנ"ל ולהנ"ל א"ש דהא התם רבא הוא דקפריך מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא כו' ולרבא לשיטתי' אין להקשות כלל מהא דליקנה קטן מדין אומן כיון דלדידי' ס"ל דלכו"ע ס"ל דאין אומן קונה בש"כ וכמ"ש בב"ק צ"ט ע"ב ושפיר קאמר ר"ת דרק מדין שליחות תיקשי בחשו"ק לשיטת רבא אבל לא מדין אומן קונה בש"כ וזה נכון. ויתיישב נמי מה דבסוגיא שם גבי טבלא כתבו התוס' בד"ה אשה דמה"ט לא פשיט לה ממתני' דהאשה כותבת את גיטה משום דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל ורב אשי דפשיט מינה משמע לי' דאיירי בקלף שלה ולהנ"ל י"ל דה"ט דרבא שם לא פשיט ממתני' דכותבת משום דלדידי' כיון דאף אם האשה בעצמה כתבה את הגט על הנייר ודיו של הבעל הא ל"ק בש"כ לכן אין לפשוט ממתני' הנ"ל ור"א אפשר דס"ל דאומן קונה בש"כ וא"כ אם כתבה האשה בעצמה אפילו על הנייר של הבעל מ"מ קנתה וכנ"ל ומש"ש רבא לדחות האי דזקן ע"כ דלאו מדין אומן קונה בש"כ איירי רק משום דמשמע להו ממ"ש והכשירוה דהי' כותב נמי על הנייר ודיו של עצמו וכנ"ל ודו"ק כי נכון היא:
אמנם גם למ"ד דס"ל אומן קונה בש"כ י"ל דלא תיקשי ממתני' דחשו"ק ונימא דמיירי כשהתנו שלא יקנה ע"י שבחו וכמ"ש לעיל בשם המקנה קידושין מ"ח דבכה"ג ודאי דל"ק. ויש לדון עוד ולהרבות דברים דאי נימא דהסופר קונה ע"י שבחו שכתב את הגט וצריך אח"כ להקנותו להבעל א"כ לכאורה הוי מחוסר קנין וכמ"ש הר"ן במתני' דהאשה כותבת את גיטה שהקשה דהוי מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה עיי"ש מ"ש לתרץ דאין פוסל מחוסר רק כשהוא בגוף הגט כמו קציצה ובאחרונים הקשו עליו ממ"ש בחולין גבי כיסוי הדם דא"נ במוקדשין משום שמחוסר פדי' וכו' וכן גבי ראשית הגז ע' ב"מ אה"ע סי' קכ"ג ובתו"ג סי' ק"כ ס"ק א' ובמש"כ ג"כ האחרונים לחלק בין פדיון הקדש דחשיב מעשה משום דבעי שלשה ובשם הגט מקושר ראיתי מביאים לתרץ דע"כ בגט לא קפדה תורה אמחוסר קנין דהא למ"ד דאומן קונה בש"כ א"כ הא כל גט מחוסר קנין אחר כתיבה ע"ש ולהנ"ל אין זה הוכחה דאפשר דאיירי בשהתנו שלא יקנה אותו ע"י שבחו או כמ"ש בקצוה"ח דבחנם אם עושה ל"ש כלל הא דאומן קונה בש"כ אלא שלא נפניתי עוד להאריך בזה לכן קצרתי:
פלג ה
והנה למשנ"ת לעיל בשם הקצוה"ח סי' ש"ו ס"ק ב' וכ"כ ג"כ בא"מ אה"ע סי' פ"א ס"ק ד' דלשיטת התוס' כתיבות נ"ט בהא דקונם מה שא"ע לפיך דחייל הנדר הוא משום הא דאומן קונה בש"כ נראה לדקדק לפי"ז במ"ש בב"ק צ"ט א' דרב אסי ס"ל דאומן קונה בש"כ וקאמר לימא שמואל לית לי' דרב אסי ומשני א"ל שמואל וכו' ולד' הקצוה"ח הנ"ל י"ל דמשו"ה הוא דמהדר לאוקמה דשמואל נמי ס"ל כר"א משום דאיהו הא אמר בכתובות שם הלכה כריב"נ דיפר שמא יגרשנה כו' וע"כ דחל הנדר משום דאומן קונה בש"כ וכמ"ש בקצוה"ח הנ"ל וזה נכון בע"ה ובשיטת רב לפי משמעות הסוגיא דקידושין מ"ח ע"ב דפריך עמ"ש רב המקדש במלוה אינה מקודשת נימא כתנאי וכו' ומשני ואיב"א דכו"ע ס"ל אין אומן קונה בש"כ כו' משמע דגם לרב ס"ל כהני תנאי דאין אומן קונה בש"כ עיי"ש:
ומעתה י"ל לפי מה שכתבנו לעיל דלמ"ד דאומן קונה בש"כ י"ל שקונה ג"כ את התורה בלימודו ע"י שמשביח ומסביר טעם בהלכה ונעשית שלו ושוב אינו משכחה ואפשר דגם בלומד שלא לשמה כמשנ"ת דל"ב שיכוין האומן לקנותה לבד מ"ש רז"ל שמתוך של"ש בא לשמה וכך הוא סגולתה לפי"ד הגר"ח בס' נפש החיים שער ד' עיי"ש בביאור ענין לשמה לשם התורה רק לפי מה דקיי"ל דאין אומן קונה בש"כ עש"ך חו"מ ריש סי' ש"ו מעתה אין לנו אלא הא דאמר רבא שם בנדרים נ"ה דרק ע"י שעושה א"ע כמדבר לפי משנ"ת לעיל ביאור הדברים בשם הר"ן היינו שמלמדה לאחרים עי"ז נתנה לו במתנה לבלי לשכוח וכמשנ"ת לעיל דרבא לשיטתו במאי דס"ל דאין אומן קונה בש"כ וכמ"ש ג"כ בברכות ס"ג ב' לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה כו' חרב אל הבדים כו' ולא עוד אלא שמתטפשים והיינו דקאמר רב לשיטתי' בשבת קל"ח דעתידה תורה שתשתכח מישראל משום דלשיטתי' אזיל דס"ל ג"כ אין אומן קונה בש"כ וכנ"ל:
ועפי"ז י"ל דהיינו דקאמר ר"ז שלהי כתובות דור שב"ד בא קטיגוריא בת"ח והיינו שישכחו את התורה כמו שפירשנו לעיל ועי"ז לא יעלה בידם להרבות שלום ויתרבו הגזירות וע"ז הוסיף לומר כי אמריתא קמיה דשמואל אמר צירוף אחר צירוף משים דשמואל לשיטתו דס"ל דאומן קונה בש"כ וא"כ הא גם אם ילמדו תורה של"ש מ"מ קונים אותה בלימודן ובשבחן וח"ו שתשתכח תורה מישראל לדידי' לכן אמר דמ"מ יהי' קטיגוריא בת"ח משים תקנתן של ישראל והיינו צירוף אחר צירוף שלטובתן של ישראל יחיש ד' להרבות גזירות אחר גזירות כדי לצרף את הבריות ולטהרם מן הזוהמא בהגיע זמן גאולתינו ופדות נפשנו וכמ"ש ברמב"ם פ"ז מה' תשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלות ומיד הן נגאלין כו' ועיין בס' מרפא לשון עמוד התשובה מ"ש לבאר דלכאורה יקשה הא הכל ביד"ש חוץ מי"ש ותירץ שם דבסוף הגלות יעשה השם בחסדו הגדול להטות לבבנו אליו ולעשות תשובה וכמ"ש בילקוט סוף מלאכי רי"א אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין וא"ע תשובה אלא מתוך צער וטלטול ומתוך שאין להם מקום וכו' והיינו דכתיב בתורה בצר לך ומצאוך וגו' באחרית הימים ושבת עד ד"א וכו' עיי"ש באורך ובספרו דע"ק ד' מ"ב מוסיף עוד דברים בהאי קרא דדריש שמואל כאן שלהי כתובות שהנביא שם שואל עד מתי ד' ופירש שם דשואל עד מתי תמנע מהם התשובה והשיב לו ד' עד אשר אם שאו ערים מאין יושב וגו' כי בכל צרתם עוד לא שב אפו מהם מלמונעם מן התשובה ועוד בה עשירי' ושבה והיתה לבער היינו כמ"ש שמואל צירוף אחר צירוף רק זרע קודש הם מצבתה של האומה הישראלית ואז ישיב ד' את שבותינו למען בריתו אשר כרת עם האבות וכמ"ש כ"פ בתורה אשר כל הבטחתו אותנו להטיב לנו ולגאלינו לעת קץ הוא משום שעוד יזכר לנו ברית אבותינו ולמען הקים אותנו לו לעם כאשר נשבע לאבותינו וז"ש זרע קודש מצבתה. וקצרתי בדברים ודו"ק:
והיינו דאמר אח"כ רחב"א אמר רב דרב לשיטתו דס"ל אין אומן קונה בש"כ ועתידה תורה שתשתכח מישראל ולשיטתו הא באמת יהיו דומין לאילני סרק מ"מ מבטיח לנו הנביא בשם ד' שעתידין גם אילני סרק שבא"י שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו וגו' ומה שמדמה אותם כאלה וכאלון אשר באמת גם הם ידמו אז בדמיון גמור להני אילני סרק שא"ע פירות מ"מ מצינו להם תקנה במק"א אשר הנביא מייעד לנו כי גם עץ היינו אילני סרק וכמ"ש בפירש"י שם גם הוא נשא פריו ומעתה גם אלה הדומין ומשולין להם יעשו פירות בתורתן וצדקתן כי מלאה הארץ דעה את ד' וכמ"ש וכל בניך לימודי ד' וגו' וי"ל עוד בזה וקצרתי:
ועפ"י הנ"ל נראה לומר בדרך צחות ההמשך למ' גיטין הסמוכה אלי' בע"ה לפי המתבאר שם בסוגיא דגיטין ד' ה' דרבה ורבא פליגי בלאחר שלמדו דלרבה ס"ל דגם אחר שלמדו בחו"ל דבעינן לשמה מ"מ חיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ומוקים למתניתן דע"כ מיירי לאחר שלמדו רק דחייש שמא יחזור הדבר לקלקולו ועיי"ש ברש"י מ"ש לפרש דהיינו דחיישינן שמא ישכחו וכו' ולרבא ס"ל דלאחר שלמדו שוב ל"ח לשמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו עיי"ש בסוגיא [ועמ"ש בע"ה לסיומא דמ' סוטה פלג י' בענין הזה בא"א קצת] ולפי"ז י"ל דה"ט דרבה ס"ל דאומן קונה בש"כ ולכן בא"י שפיר אין לחוש לשמא ישכחו תלמודן וכמ"ש רשב"י בשבת קל"ח ח"ו שתשתכח תורה מישראל ומ"מ בחו"ל חיישינן לשכחה משום שאינם עוסקין בתורה ולא גמירי לכן חששו חז"ל גבייהו משום שמא יחזור הדבר לקלקולו. אבל לרבא לשיטתו דס"ל דאין אומן קונה בש"כ א"כ אי ס"ד דיש לחוש לשמא ישכחו תלמודן גם אחר שלמדו א"כ גם בא"י תיקשי שיצטרך לומר בפ"נ בפ"נ מה"ט שמא ישכחו שהרי לדידי' ס"ל דעתידה שתשתכח תורה מישראל וע"כ דל"ח לזה להצריך שיאמרו בפ"נ ובפ"נ מה"ט שמא ישכחו את תלמודן ולכן אין סברא נמי מה"ט להצריך בחו"ל אחר שלמדו וכמובן [ולמש"כ התו"ס בריש גיטין לפרש דה"ט דל"ח לטעמא דלשמה משום דלא ס"ל לעיקר דרשה דלשמה הי' איפשר לומר דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ויאמרו דלא דרשינן לה לשמה אמנם כולם העתיקו פירש"י הנ"ל דחיישינן שמא ישכחו עיין בדבריהם] ויתיישב בזה משה"ק שם במהר"מ שי"ף בגיטין ד' ו' ע"א במש"ש בבל רב אמר כא"י לגיטין וכו' לימא בהא קמיפלגי דמ"ס לפי שא"ב לשמה והני גמירי וכו' והקשה במהרמ"ש שם דעדיין תקשי הא גם לאחר שלמדו חיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו עיי"ש ולהנ"ל איפשר לומר דרב לשיטתי' דס"ל ג"כ דאין אומן קונה בש"כ וכנ"ל וכמ"ש ג"כ רב להדיא בשבת קל"ח דעתידה תורה שתשתכח מישראל א"כ אי ס"ד דס"ל דיש לחוש שמא ישכחו תלמודן אחר שלמדו ושמה"ט יצרכו לומר בפ"נ גם אחר שלמדו א"כ תיקשי דהו"ל למיחש גם בא"י לשכחה אע"כ דל"ח לזה ולא ס"ל האי חששא דשמא יחזור הדבר לקלקולו וכרבא ושפיר קאמרינן אליבא דרב דס"ל ה"ט דלשמה והני גמירי ודינן כא"י לגיטין וזה נכון [אמנם הי' איפשר ג"כ לומר בישוב קושית המהרמ"ש דעיקר טעמא מה דל"ח לשמא יחזור הדבר לקלקולו היינו שישכחו משום הישיבות שיסדו שם וכמ"ש רש"י מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה. וע"י שמלמדין לאחרים קונין תלמודן בידן ולא ישכחו וכמשנ"ת לעיל ומה"ט נמי ל"ח לשמא ישכחו בא"י אכן אכתי יש לחוש שמא יתבטלו גם אלו הישיבות וכו' והנכון כמש"ש לעיל ודו"ק]:
ומעתה י"ל לפימש"כ רוב הפוסקים הראשונים ז"ל דקיי"ל כרבה דהטעם הוא משום לשמה דהיינו דקאמרינן אחר דמסיימינן כאן שלהי כתובות במ"ש שמואל צירוף אחר צירוף וביארנו דה"ט דס"ל שח"ו לומר שתשתכח תורה וכו' רק לטובת ישראל בעתיד יהי' אז קטיגורא בין הת"ח כו' ומשום דלשיטתי' ס"ל בכתובות נ"ט דאומן קונה בש"כ וגם בלומד שלא לשמה מ"מ קונה אותה ע"י שמסביר בה טעם שפיר מסמכינן לזה מ"ש המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ וכו' גם אחר שלמדו ומשום שאינן בני תורה ואין עוסקין בתורה לכן חיישינן לשכחה אבל המביא גט בא"י אצ"ל בפ"נ וכו' משום דבא"י אין לחוש לשכחה כלל כיון דס"ל דאומן קונה בש"כ וכנ"ל וכמ"ש לקמן ד' ה' דהתנא מיירי במתניתין לאחר שלמדו כדמוכח ממתני' דאינו יכול ומחלקינן בין א"י לחו"ל בדין דלשמה:
ולרבא נמי דס"ל כרב דאין האומן קונה בש"כ וכמו שביארנו ג"כ מ"ש רב שלהי כתובות שהקטיגוריא בין הת"ח יהי' משום שכחת תלמודן ויהי' נדמין ממש לאילני סרק י"ל כנ"ל דכיון דמסקינן התם אליבא דרב דאין אומן קינה בש"כ א"כ אי נימא דעיקר טעמא אחר שלמדו דמצרכינן נמי לומר בחו"ל בפ"נ ובפ"נ הוא משום גזירה שמא ישכחו ויחזור דבר לקלקולו יקשה דא"כ לצרכי' גם בא"י לומר כן דלדידי' אין לחלק בין א"י לחו"ל בטעמא דלשמה אחר שלמדו וכנ"ל ולכן קאמר טעמא אחרינא משום שא"ע מצויין לקיימו וקאמר דאף דאין אומן קונה בש"כ וע"כ דל"ח לשכחה אחר שלמדו כמו בא"י מ"מ מחלקינן בין א"י לחו"ל מטעמא דקיום מיהת ואף דבא"י א"צ לומר בפ"נ מ"מ המביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ וכו' לפי שא"ע מצויין לקיימו וקצרתי בזה לפי שאינו אלא לחידודא בעלמא.
פלג ו
אמנם נראה עוד בע"ה להסביר הדברים גם עפ"י הלכה אליבא דכו"ע בין להני פוסקים הראשונים ז"ל דס"ל לדינא דקיי"ל אומן קונה בש"כ ובין להחולקים וס"ל לדינא דאין אומן קונה עש"ך חו"מ ריש סי' ש"ו מש"ש דהוי ספיקא דדינא עיי"ש וראשון תחלה נאמר לבאר הני דס"ל דאומן קונה בש"כ וכמשנ"ת ג"כ במ"ש שמואל שלהי כתובות הנ"ל דכונתו ג"כ הוא משום דאומן קונה ולא תשתכח תורה רק בכדי לצרף את ישראל יהי' קטיגורא בין הת"ח. ויתבאר עפ"י מה שנקדים תחלה משה"ק התוס' ריש גיטין במש"ש לפי שא"ב לשמה דמ"ש לשמה דנקט יותר משאר הלכות גיטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם בלילה וכו' ופירשו בשם ר"ת דבאמת בקיאין הן בהלכות גיטין אלא דהך דרשה דלשמה אינה נראית להם עיקר והא דפ"ה דממילא שיילינן לי' אי הוי לשמה ואמר אין א"נ דלא מישתמיט וכו' שיהא צרין לישאול וכו' עכ"ל וביארו המפרשים המשך דבריהם דאה"נ אי הוי חיישינן גם לכל הלכות גיטין בודאי דאינם נכללים במ"ש בפ"נ ובפ"נ ובודאי דהוי צריכין לשאלו רק לפי האמת דל"ח רק לענין לשמה לכן כתבו דל"צ למשיילי' משום דסתמא לשמה קמסהיד ע' מהרש"א ובתוס' רעק"א ריש גיטין אות א' מש"ש עוד לייישב עפי"ז סתירת ד' רש"י דרק בהס"ד דס"ל דאין בקיאין בדינים וממילא לשמה לאו דוקא הוא ויש ג"כ לחוש לאינך פסולים לכן פירש"י דשואלין אותו אבל למאי דמסיק סתם ס"ד מיגמר גמירי ואין לחוש רק על הבעל שמא אשכח כתוב ועומד לכן בזה י"ל סתמא לשמה קמסהיד וא"צ שאלה עיי"ש ועיין ג"כ בירושלמי ריש מכילתין במ"ש ריב"ל לפי שא"ב בדקדוקי גיטין ובמפרשים שם דלכאורה משמע דא"ב בכל הלכות גיטין וביארו ג"כ דלפי"ז ודאי דצריך שאלה רק אי ל"ח לכלהו הני לבר משלא לשמה סגי במ"ש בפ"נ ובפ"נ וכמ"ש בר"ן דכיון דקמסהיד דבפניו נכתב שוב ל"ח שמא אחר כתבו בפניו ושוב נתנו לזה ועשאו שליח וכו' עיי"ש בר"ן עוד ועדיין אינו מספיק דלכאורה לפימ"ש בפנ"י ברש"י ד"ה לפי שא"ב לשמה לחדש דבר דבאמת מדינא צריך לשואלו אפילו לפי המסקנא דאף דרוב בקיאין הן מ"מ היכי דאפשר לברורי מבררינן ולא סמכינן על הרוב עיי"ש ובחי' כ"ס מ"ש לדון דמ"מ י"נ דא"צ לברר משום שגם אם יעיד השליח להיפוך של"ה לשמה לא נאמינו נגד הרוב וכבר ביארנו בע"ה ענין נאמנות הע"א נגד הרוב בשלהי מ' גיטין ואכ"מ אמנם הוסיף שם עוד בכ"ס לדון ולהצריך שאלה משום דיש כאן עוד חזקה שמסייע להע"א נגד הרוב. וע"כ לומר בדעת רבותינו הראשונים ז"ל שלא הצריכוהו לשואלו להשליח משום דכיון דמחזקינן ואמרינן סתמא לשמה קמסהיד הוי כמו שהי' אומר בפירוש שנכתב ונחתם לשמה וכמבואר בדבריהם ז"ל וא"כ לכאורה עדיין יש לדקדק על אינך פסולים שלא נכללו בהא שאומר בפ"נ ובפ"נ וכנ"ל למה לא הצריכוהו חכמים להעיד על הכשירן לכתחילה אכן הטיב אשר דיבר בזה בס' יד אלי' להגר"א קאלישער ז"ל בכתבים ערך גט ליישב עיקר קושית התוס' ז"ל הנ"ל דבאמת ל"ח חכמים רק לשלא לשמה משום דאף דלא שכיחי מצד דרוב בקיאין הן מ"מ הא בעצם הענין הדבר שכיח להכשל בו כי פעמים שהסופר כותב להתלמד בו ופעמים שנמלך וכו' משא"כ חשש מחובר ושינה שמו וכו' מלבד שאינם שכיחי משום דרוב בקיאין הן ויזהרו מלהכשל בהו אף גם עצם הענין ל"ש לכתוב על המחובר או לכתוב ביום ולחתום בלילה או לשנות שמו כי אף מי שאינו בקי סתמא דמילתא אינו משנה בכ"ז ותרתי דלא שכיחי לא חשו חכמים כלל עיי"ש ודפח"ח:
ולפי"ז יש להקשות נהי נמי דבשארי פסולין ל"ח חכמים משום דלא שכיחי מצד עצמן מ"מ תיקשי למה לא הצריכו חכמים שיעיד ג"כ השליח על הקנאת הנייר והדיו להבעל קודם הכתיבה לפמשנ"ת בשם הרא"ש ז"ל דבעינן דוקא וכתב שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל ומעכב גם בדיעבד והו"ל למיחש בדבר זה שנוהג בכל הגיטין דבשלמא בעיקר השליחות להעיד שהבעל עשאו שליח להסופר א"צ וכמ"ש הרמב"ן דזהו בכלל לשמה וכן על ההקנאה קודם הנתינה אף אי נימא דקנאו הסופר ע"י השבח משום שאומן קונה בש"כ ג"כ לא תיקשי משום דכיון שנתנו להשליח לגרש בו חזקה ששלו הי' ויקנה לו הגט ע"י ששילם להסופר וכמש"כ בקצוה"ח הנ"ל אבל עדיין צריך לדעת אם הי' של הבעל גם קודם הכתיבה וע"כ מוכח מזה כדעת החולקים ע"ז וס"ל דא"צ כלל שיהי' של הבעל קודם הכתיבה, ומוכחינן לה מן התורה כמו שכתב הגאון הרי"מ זצ"ל שהבאנו לעיל דאי נימא דוכתב קאי על כתיבת הסופר א"כ הא לעולם קונה הסופר ע"י השבח ומקנה אח"כ להבעל קודם הנתינה הרי דסגי בזה גם אם לא הי' שלו בשעת הכתיבה וס"ל כמ"ש בפנ"י להוכיח מהאי עובדא דזקן דגם בחנם קונה בש"כ ומפרשים הסוגיא דפריך מכח אומן קונה בש"כ וכמשנ"ת דלא ניחא להו לדייק כמה שכתבנו מ"ש והכשירוהו חכמים די"ל דהרבותא הוא מה של"ח חכמים לזיופא וכמ"ש במהר"ם שי"ף שם ודו"ק:
והשתא א"ש אחר שהוכחנו ממ"ש שמואל צירוף אחר צירוף בשלהי כתובות שביארנו דהוא ס"ל שלא תשתכח תורה משום דאומן קנה בש"כ כמו דס"ל בכתובות נ"ט והיינו נמי טעמא דמ"ד דל"צ שיהי' הגט של הבעל בשעת כתיבה דמוכח כן ממה שהסופר קונה את הגט ע"י השבח ומקנה אח"כ להבעל וכנ"ל וא"כ א"ש מ"ש התנא המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ וכמ"ש רבה לפי שא"ב לשמה ותו לא צריך עוד לשואלו אם נזהרו גם ביתר הלכות גיטין משום דלא שכיחי וגם לענין ההקנאה להבעל קודם הכתיבה אף דזה שכיח דהא שייך בכל הגיטין מ"מ א"ל לשאלו ע"ז משום דע"כ ל"צ שיקנה קודם הכתיבה ולית הלכתא כמ"ש הרא"ש בזה ומשום דע"כ מוכח כן לפי"ז כיון דס"ל דאומן קונה בש"כ א"כ הא לעולם קנהו הסופר ע"י השבח ומקנה אותו להבעל אח"כ וכמשנ"ת ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:
אמנם לפי מ"ש להלכה בחו"מ סי' ש"ו ס"ב דאין אומן קונה בשבח כלי נוכל. לומר איפכא וג"כ עפ"י דרך הנ"ל בע"ה דהנה על הקושיא הנ"ל שהקשינו להצריך שיעיד השליח שהקנה את הגט להבעל קודם הכתיבה י"ל דלק"מ אף אם נימא דדינא הכי הוא וכמ"ש הרא"ש דהנה עיי"ש בחי' הרי"מ ז"ל שהמציא עוד טעם לשיטת הרא"ש ז"ל עפימ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ג ה"ו באומר כתוב גט זה לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ולאשה דעלמא שאינה ארוסתו אינו גט וכמ"ש ביבמות נ"ב וכתב הרמב"ם שם הטעם מפני שלא היתה אז בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין הרי מבואר באם א"י לגרשה בשעת כתיבה מיקרי זה שלא לשמה וא"כ לפימ"ש בתוס' ריש זבחים דאפילו זינתה שעומדת להתגרש בודאי מ"מ ל"מ סתמא דאינה עומדת להתגרש בגט זה דוקא ע"ש הרי דצריך שיהא גט זה נכתב לשם כריתות שתתגרש בגט זה דוקא וכן מוכח בגיטין פ"ו ע"ב גבי שני גיטין שנתערבו עיי"ש וא"כ כיון שבשעת נתינה לכו"ע צריך להיות הגט של הבעל דוקא וא"כ אם לא יהי' שלו בשעת הכתיבה ל"ה לשמה בשעת שנכתב דהא אינו בידו לגרשה בגט זה שאינו שלו שמא לא ירצה האחר להקנותו לו עיי"ש וא"כ בזה י"ל דהוי בכלל לשמה גם הא דצריך שיהי' שלו בשעת הכתיבה ונכלל ג"כ במ"ש בפ"נ ובפ"נ דסתמא לשמה קמסהיד וכנ"ל ורק להיפוך תקשה על דין ההקנאה שצריך הסופר להקנות את הגט להבעל אחר הכתיבה קודם הנתינה ומשום שקנה ע"י השבח והדבר הזה נוהג בכל הגיטין אי נימא דאומן קונה בש"כ ואף בעושה בחנם וכמש"כ בפנ"י מהא דזקן ומשמע נמי דאף באינו רוצה לקנות מ"מ נעשה שלו ממילא ע"י השבח דאל"ה גם מזקן לא פריך מידי ודו"ק. והדר קשיא למה לא תיקנו שיעיד ג"כ השליח ע"ז שהסופר הקנה את הגט להבעל אח"כ וע"כ כשיטתו דקיי"ל לדינא דאין האומן קונה בש"כ ומוכיחין זה ג"כ ממ"ש דוכתב קאי על הסופר וא"כ הא לעולם מחוסר הקנאה אי נימא דקונה וכמשנ"ת לעיל וא"ש מעתה לפימשנ"ת מהא דשלהי כתובות דס"ל לרב דאין אומן קונה בש"כ ועתידה תורה שתשתכח ויהי' קטיגוריא בין הת"ח ונדמין ממש לאילני סרק אלא שאח"כ יטענו פירות גם הם וכנ"ל לפי"ז יתיישב נמי הסמיכות כסמכו דהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ וכו' ורק משום לשמה ומשום קיום אבל לשארי הלכות גיטין ל"ח משום דלא שכיחי וגם להקנאת הסופר את הגט להבעל אחר כתיבתו ג"כ ל"ח אף שהדבר הזה נוהג בכל הגיטין מ"מ ל"ח לזה ומשום דקיי"ל לדינא דאין האומן קונה בש"כ וא"צ הקנאה כלל אחר הכתיבה מחדש והבן בדברים כי נכונים המה בע"ה: